מיאמי בחורף

על הנייר זה היה רעיון מעולה.

גיחה לכמה ימים לדרום החם באמצע הקור המקפיא של החורף הבוסטוני, שמש וים ושינוי אווירה.

וזה באמת היה נהדר. 

ברובו. 

חוץ מכמה דברים שבכל זאת ניסו לקלקל. 

נתחיל ממזג האוויר, שלא ממש התנהג כמצופה. הגענו לעננים וגשם ורוחות של 27 קמ"ש. לא בדיוק מתאים לחופשה על שפת הים עם הילדים. 

הטיסה לשם היתה חלק ומהירה יחסית, ודירת ה-AIRBNB ששכרנו ב-HALLENDALE BEACH ממש על שפת הים היתה מרווחת ויפה ונקייה מאד. המדיח אמנם היה מקולקל וכיוון שהיה ערב חג המולד לא ניתן היה להשיג טכנאי שיתקן אותו, אז במהלך כל השהייה שטפנו כלים ללא הפסקה. 

היתה ל-T הברקה לשאול את הבייבי סיטר הקבועה שלהם אם היא רוצה להצטרף לחופשה, והיא מייד הסכימה. כך גם היתה לנו עזרה במהלך היום עם הילדים וגם יכולנו לצאת לבד בערב כשרצינו. ובשעות שלא היינו זקוקים לה היא היתה חופשיה להסתובב ולעשות כרצונה. כולם היו מרוצים מהסידור, ומבחינת הילדים היא ממש חלק מהמשפחה. 

למרות הרוח והקור והגשם בכל זאת ירדנו קצת עם הנכדים לחוף והם נהנו לשחק בחול ולהתרוצץ קצת. 

ביום השלישי, יום הולדתו הארבעים של בני, פתאום נרגעה הרוח ויצאה השמש והיה לנו פשוט יום מושלם. הילדים בילו בים גם בבוקר וגם אחר הצהריים, וגם חגגנו יום הולדת עם בלונים ועוגה ונרות - עם הקטנים - ובערב יצאנו למסעדה - רק הגדולים. 

היה ירח מלא בימים האלה והצלחנו לצלם גם את הזריחה שלו מעל האוקיינוס וגם את השובל שהוא הותיר במים. 

תכננו לצאת לכל מיני אטרקציות עם הילדים כמו האקווריום או מוזיאון המדע, אבל ביומיים של החג הכל היה ממילא סגור, ואחר כך כבר לא יצא לנו, כי סביבוני חטף איזה וירוס בטן ואי אפשר היה לצאת איתו לשום מקום. הוא היה ממש מסכן, חלש וכבוי, ובסוף גם אני נדבקתי ממנו. ואני מקווה שאתאושש בקרוב, כי די כבר וכמה אפשר להיות חולה? 

אז לא היתה חופשה בדיוק כפי שדמיינו אבל נהנינו ככל יכולתנו, בין לבין עדכוני החדשות האיומים מהארץ. אי אפשר להתנתק ואי אפשר להתעלם מכל מה שקורה ובעיקר לדאוג ממה יקרה הלאה. התחושה שלי היא שהמדינה בידיים הכי הכי נוראיות אי פעם בתקופה הכי קשה אי פעם. ואין אופק. אין סיכוי שככה הדברים יתהפכו ויקרה משהו טוב. וזה מייאש. ומרגיז. וכל כך הרבה הלוויות........וכל פעם עוד חטוף מוגדר כנרצח. זה נורא. זה פשוט נורא.

ובשבוע אחרי שאנחנו חוזרים חכמוד עולה לתורה.........מקווה שנצליח לשמוח ולשמח כי הוא משקיע ולוקח את זה מאד ברצינות.......מתוקי כזה. יאללה בתקווה לרגעים קטנים טובים ומתוקים. 

כל המשפחה חולה בקורונה

הוירוס שתקף את T התברר מהר מאד כקורונה. וכולנו חטפנו את זה בזה אחר זה.

אז הנה אנחנו, שש נפשות בבית אחד, כולם חולים ברמה כזו או אחרת של קורונה, ובסך הכל אנחנו בסדר.

נראה ש-T ואני חטפנו את זה הכי קשה - כל אחד מאיתנו בתורו בילה כיממה וחצי בשינה - אבל T כבר בסדר גמור ונראה שגם אני כבר מתאוששת.

בני וכלתי יחסית קיבלו את זה יותר קל, ועל הילדים זה עבר ברפרוף - יום אחד עם חום וקצת עייפות וזהו. 

אם כבר לחלות אז טוב שזה יצא השבוע, כי בשבוע הבא מתוכננת לנו נסיעה משותפת לדרום החם - מיאמי. לברוח קצת מהקוררררר של בוסטון.

ביום שבו הייתי כל היום וכל הלילה במיטה השתוללה כאן סערה מטורפת, רוחות עזות שאיימו לעקור את הבית ממקומו וגשם שאפילו הצליח לחדור טיפה למרתף הבית.

כשקמנו בבוקר ראינו ששני עצים נפלו בגינה - אחד מהם על הטרמפולינה שלהם - במזל זה קרה כשלא היה שם איש.

כאשר T יצא להליכת הבוקר שלו למחרת (כשכבר הרגיש טוב) הוא דיווח אחר כך שלאורך כל המסלול היו עשרות עצים נפולים, חלקם חסמו כבישים, נפלו על בתים ועל מכוניות - בקיצור, היה לנו מזל. 

החדשות מן הארץ ממשיכות להכאיב וכרגיל גם להרגיז - שום דבר לא השתנה בגיזרה הזאת, וכמו שתיארתי לעצמי - אנחנו לא באמת מנותקים. אבל העיסוק עם הילדים והנכדים עושה לנו טוב. ממש טוב. ונראה שגם להם. 

בהחלטה של רגע קנינו לסביבוני "טאקי" והתברר שזו היתה בחירה מצוינת. הוא קלט את כללי המשחק מייד וכל הזמן רוצה לשחק. בני ממש התלהב ועכשיו מנסה לחשוב איזה עוד משחקי קופסא כבר אפשר ללמד אותו. 

כלתי קיבלה "גיג" לנגן בקונצרט של אנדראה בוצ'לי ב"גרדן" - מאד מאד משמח. מאז שהיא קיבלה את רישיון העבודה (הזמני, בינתיים) שלה, ההזמנות ל"גיג"-ים התחילו לאט לאט לזרום. 

הצלחתי לשוחח הבוקר ארוכות עם בתי לפני שכולם כאן התעוררו וזה הרגיש ממש טוב. תמיד אני מתגעגעת למישהו......

אם ארגיש מספיק טוב הערב אולי אפילו אצליח להתעמל קצת על האליפטיקל (שיש לנו בחדר) או המסילה (במרתף), אבל גם אם לא  - אני מקווה שמחר בבוקר כבר אהיה בריאה לגמרי. 

מתיקות אינסופית

לנחות בשדה התעופה לוגן בבוסטון זה כבר קצת כמו לחזור הביתה.

טיסת אל על היתה מצוינת, פרט כמובן לבכי האינסופי של עשרות התינוקות שהיו איתנו על המטוס. 

איכשהו הצלחנו קצת לישון, למרות הצרחות. 

היינו המטוס היחיד שנחת בשעת הבוקר המוקדמת והיחידים בתור להגירה ולאיסוף הכבודה. הכל הלך מהר ובקלות.

בני אסף אותנו מהשדה, בבוקר הבוסטוני הקפוא, והגענו לביתם בדיוק כשהנכדים התעוררו, ישר לחיבוקים האוהבים שלהם ושל כלתי.

תענוג להיות ביחד. 

מרגיש כאן בבית. 

מייד נכנסנו לשיגרה שלנו כאן, להקפיץ את הנכדים לגן, לערוך קניות בסופר, לבשל, לשטוף כלים ולכבס.

לשחק עם הנכדים אחר הצהריים ובסופשבוע. 

הם כבר מכירים אותנו היטב, רגילים אלינו. כבר אין צורך בתקופת הסתגלות בימים הראשונים של הביקור. כאילו לא עברה חצי שנה מאז שהיינו איתם.

בערב הראשון, לאחר שהדלקנו נר שמיני של חנוכה ושרנו את כל השירים, השארנו את הקטנים עם בייבי סיטר ונסענו ברכבת למשחק כדורסל. 

כל הרגעים האלה מרגישים כל כך נורמלים, ובין לבין המבזקים מהארץ מפילים את הלב ושוברים אותו לחתיכות קטנות. 

על היום השני T חטף איזה וירוס עם חום ושיעול והוא די מנוטרל מאז, למרות שבין לבין הוא בכל זאת מתעקש לקום ולבשל. ואז חוזר למיטה וישן המון שעות.

נראה מי מאיתנו יידבק ממנו....סביר להניח שכולנו.

 הבוקר קיבלנו חדשות טובות לשם שינוי: אחיינית1 ילדה בת בשעה טובה. היא שוקלת בדיוק כמו שבתי שקלה בלידה  : 2.780 ק"ג. אחי וגיסתי סבא וסבתא. איזו התרגשות.

אז בתוך כל האפילה קורים דברים נהדרים. 

אני מאד שמחה שבאנו לכאן. זה עושה לנו טוב וזה עושה טוב מאד לבני ומשפחתו המתוקה.

סוריאליסטי משהו

אחד הימים הקשים והכואבים ביותר מבין כל החודשיים האחרונים, והיו ימים קשים וכואבים מנשוא...ועדיין היום היה אחד הגרועים.

ובתוך כל זה אני מוצאת את עצמי בשדה התעופה מחכה לטיסה שתיקח אותנו טל בני ומשפחתו המתוקה. 

והכל מרגיש לי סוריאליסטי לחלוטין 

לשרביט החם - מתי בפעם האחרונה הייתם באמת מאושרים?

במדור השרביט החם מבקש מוטי לדעת מתי בפעם האחרונה היינו באמת מאושרים. 

קשה לדבר על אושר בימים אלה. 

בחודשיים האחרונים קשה במיוחד, וגם בשנה האחרונה לא משהו בארצנו הקטנטונת.... ובכלל כבר כמה שנים שגם אם בפרטי טוב לי, בין לבין אירועים קשים ומחלות וניתוחים ושאר ירקות - בכללי הבנתי שמתחוללים כאן תהליכים שרק הולכים ומתדרדרים. 

אז אני בוחרת להתבונן באופן שונה על המילה "אושר" .

אני, כמו אחרים כאן, בוחרת לדייק לעצמי שישנם בחיי רגעים של אושר.

כן, אפילו בימים אלה.

ובדרך כלל הם קשורים למשפחה שלי. אל T. אל ילדיי ונכדיי. אל חברים טובים. אל ספר טוב. 

הרבה פעמים אני חשה אושר, או לפחות שביעות רצון, בתום אימון מוצלח. 

אני מצליחה ליהנות מטעם של אוכל טוב. 

מתחושת המים הזורמים על גופי בעת מקלחת חמה. 

רגעים של אושר.

כמו אלה שחוויתי אתמול כשנסענו להדליק נרות חנוכה אצל בתי.

הרגעים האלה, שבהם מימיני ומשמאלי התרפק לו נכד, ועלי התפנקה נכדה. 

כן, ברגעים אלה הייתי באמת מאושרת. 

לכתוב אבל בלי חשק

עדיין אין באמת חשק לכתוב. ובכל זאת. 

בכל פעם מחדש יש משהו שמישהו אומר או עושה שמעלה לי את רמות הזעם לגבהים בלתי אפשריים.

הבוקר זה היה התשובות ההזויות של ראשי אוניברסיטאות יוקרה בארה"ב בעת שימוע שנערך להם בקונגרס האמריקאי לגבי אנטישמיות בקמפוסים שלהם. 

שלשום זה היה ביבי עם "אלה החיים" שלו. 

וזה כאשר אני כמעט לא שומעת או קוראת חדשות. בכל זאת זה חודר את מסך ההתחמקויות והסחות הדעת שלי. 

נשמותק היה עדיין חולה בתחילת השבוע, אבל זה אכן היה רק ויראלי ולא היה צורך באנטיביוטיקה. דווקא חכמוד, שנדמה היה שנדבק גם הוא, התאושש ממש מהר. 

מתוכננת אצלנו ארוחת ששי והדלקת נר שני של חנוכה, כולל המשפחה של אחי. הגב של אבא עדיין מאד כאוב, כל תזוזה כואבת. בעת מנוחה שום דבר לא כואב, ואני תוהה אם יש מה לבדוק או לעשות בנידון. הכדורים, מסתבר, לא מאד עוזרים. 

נקבע מועד לבר המצווה של חכמוד - עלייה לתורה ואחר כך ארוחה איפה שהוא - T עוזר להם לחפש ולארגן. ולממן, כמובן. 

T היה בביקורת אצל הפרופסור, בעקבות תוצאות ה-CT המעודדות - אבל אין כיוון חדש לפתרון בעיית התקפי הכאב. הפרופסור דיווח שהוא התייעץ עם כמה וכמה מומחים, וגם שוחח ארוכות עם פרופסור-על (לאחר ביקורו של T אצלו לפני כמה חודשים) וכולם אובדי עצות. לפחות, הוא טוען, לא נראה שזה מצב מסוכן. 

הוא שמח לראות את T ואמר לו שהוא נראה ממש טוב, וגם שמח לשמוע שהטיפולים המשלימים עוזרים בצמצום התופעות האחרות מהן הוא סובל. 

עם כל המלחמה ומצב הרוח לא נראה לי שסיפרתי כאן שבחודשיים האחרונים ירדתי את הקילוגרמים המיותרים במשקל שלי. יש שיציעו שזה בגלל "המצב" אבל לי נשמע הגיוני יותר שמאז שהחום הגדול שכך, חזרנו להליכות הערב שלנו, בנוסף לאימון הבוקר, ושריפת הקלוריות הנוספת הזאת היא שעושה את ההבדל. 

הספר שאני קוראת הוא ממש נחמד (בז'אנר "ספרות טיסות" או "חוטר" כמו שחברתי 'ביוכימיה קוראת לזה) אבל בגלל שהוא מתרחש ברובו במאפייה, יש קטעים שלמים שמגרים לי את התיאבון ואת בלוטות הרוק. בקיצור - צריכה להקפיד לקרוא כשאני לא רעבה 😉

לפני השינה התחלנו לצפות בתכנית "זמן אמת - הזמן השבור" מיוחדת ששודרה ב"כאן 11" - שמלווה את לוחמי כיפור מהמחאה על ההפיכה המשטרית ועד ההתגייסות לסיוע בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. לא הצלחנו לראות עד הסוף אבל מתכננת להמשיך. לא ייאמן מה שעובר עלינו. מה שעבר. מה שעוד יעבור. 

לקחתי את 'מיינקוני' לחיסון השנתי שלו - כן, ה"קטנצ'יק" כבר שוקל מעל לשבעה קילו! בהחלט עומד בציפיות. 

אם הכל יהיה כשורה נטוס בעוד שבוע לביקור אצל בני ומשפחתו בבוסטון. זה נראה רחוק וקרוב, אפשרי ולא אפשרי בו זמנית. 

כתמיד, מאחלת לכולנו ימים טובים יותר. 

מרוקנת

במהלך כל השבוע התעוררתי כמה פעמים ושמתי לב שהלסת שלי נעולה חזק וכפות הידיים סגורות לאגרופים. בבוקר התעוררתי עצבנית. אני חושבת שהגעתי לאיזו נקודת רתיחה בכל המצב הזה.

הראש שלי עבד שעות נוספות בדמיון הזוועות שעוברות על החטופים - בעיקר החטופות, אבל כולם - בעזה. אני יודעת שברשתות החברתיות יש תיאורים גראפיים ממש של הזוועות שקרו בשבעה באוקטובר אבל העדפתי להמנע מהם, לפחות לא לחפש אותם באופן יזום. 

גם המחשבה על כל הפליטים מהדרום ומהצפון ואיך ומתי יוכלו לחזור הביתה לחיים נורמליים, במיוחד אם אנחנו לא מתקדמים באמת בהשגת היעדים (או יעדים לכאורה) של המלחמה. ובו זמנית כמובן לא מוותרת על החזרת כמה שיותר חטופים. זו סיטואציה בלתי אפשרית, בלתי נסבלת. ולקראת אמצע השבוע הגוף שלי כנראה הגיע לאיזה שיא ....שהיה לי קשה לעמוד בזה. 

בששי בבוקר כבר הרגשתי מותשת. מרוקנת. 

כל הרגשות התעממו. 

שמיעת הסיפורים וצפייה בחדשות עדיין מעוררת בי פרצי בכי מידי פעם (או זעם, אם מדווחים על התנהלות הממשלה, ראשה ושריה), אבל אני הרבה יותר נמנעת - מעסיקה את עצמי בדברים אחרים. 

מנסה לדבוק בפעילויות השיגרה שלי.

הלכתי למספרה, למשל. ובמקרה כשהייתי שם, מישהי התקשרה לשאול אם האסיסטנטית שלו מוכנה לבדוק לה ציפורן חודרנית, ונזכרתי שהיא גם פדיקוריסטית. ביקשתי ממנה להסתכל לי על היבלת והיא שייפה לי אותה כך שהיא הרבה פחות מציקה. זה לא מרפא, כמובן, אבל מקל. היא המליצה לקבוע עם כירורג להסרה מלאה אבל רק בקיץ, כשאוכל להסתובב עם כפכפים/סנדלים בזמן ההחלמה. מצד שני הרוקחת שלי המליצה להשתמש בפלסטרים המרפאים, ולא להזדקק לכירורג. אחשוב על זה. 

הייתי שוב אצל 'שנטי' - והפעם בנוסף לדיקור סיני ולטווינה היא גם עשתה לי 'כוסות רוח', וגם 'דיקור יבש' - שזו ממש התעללות. בינתיים כל כך כואב לי מהטיפול עצמו שאין לי מושג האם הבעייה משתפרת 😂. בכל מקרה בשבוע הקרוב יש לו עוד תור אצלה ואחר כך אנחנו אמורים לטוס לבוסטון אז בכל מקרה תהיה הפסקה בטיפול. 

בתור הקודם שלי אצל 'שנטי' היא הזכירה לי שפעם התעסקתי המון עם קריסטלים - ושכדאי שאיעזר בהם גם עכשיו. האמת? יש לי קריסטלים בכל הבית (ובכל נסיעה T ואני תמיד "צדים" קריסטלים נוספים אם יש כאלה באזור) אבל הרבה זמן לא נעזרתי בהם לריפוי. כך גם עם הרייקי (אני מאסטר, בעצם). כאילו כל התקופה ההיא של ה"ניו אייג'" אצלי התאיידה לה......למרות שגם אני וגם המשפחה שילבנו את זה בחיי היום יום שלנו במשך הרבה שנים וזה עבד ממש טוב. אני יודעת ש-T עדיין עושה לעצמו (וגם לאחרים) רייקי מידי פעם. אני משום מה זנחתי חלק נכבד מהתחום הזה ....לא את הכל, אבל האמת שאת הרוב. אולי זה זמן טוב לחזור לזה קצת. 

אז בחרתי לי שני קריסטלים מהאוסף שלי - קודם בחרתי (לפי האבן שמשכה את היד שלי אליה, בלי לזכור מהי האבן) ואחר כך הלכתי לחפש אילו תכונות מיוחסות לכל אחת מהן

אגאט (AGATE)

סודליט (SODALITE)

ובגדול הבנתי שהגוף שלי ביקש לעצמו את הקירקוע והיציבות (של האגאט) ובמקביל את יכולת החשיבה האובייקטיבית / רציונלית וכושר הבעת רגשות (של הסודליט). 

'שנטי' שילבה אותן בטיפול שלי השבוע, ואני פשוט מסתובבת איתן בהישג יד........להזיק זה הרי לא יזיק. 

הבאתי לאבא תרופות חזקות יותר נגד כאב הגב, שרשמה לו הרופאה. הצעתי להקפיץ לו אותן הביתה אבל הוא אמר שזה יכול לחכות לארוחת ששי.

הוא הגיע כאוב כולו, ומייד נתתי לו כדור - וזה מייד התחיל להשפיע. 

מצד שני הבוקר הוא (בניגוד להפצרותיי) התפשט בעמידה בדרך למקלחת, איבד את שיווי משקלו ונפל. ברור שהכאבים בגב התחזקו וגם התחילו להקרין לרגל. אוף. עכשיו הוא שוכב, אחרי נטילת כדור - וטוען שהכאב נעלם. נראה מה יהיה עם זה. 

רק הורי הגיעו לארוחה בששי בערב, כי נשמותק חלה וגם חכמוד לא הרגיש טוב וברגע האחרון הם הודיע שלא יגיעו. 

T בישל המון אוכל, ואף תכנן לבשל עוד דברים אבל גנז אותם כשהבין שנהיה רק ארבעה לארוחה. 

בין היתר הוא בישל (בפעם הראשונה אי פעם) קובה סלק וקובה דלעת

יצא ממש טעים. 

בנוסף היה גם צלי בקר עם סלרי ותפוחי אדמה ובטטות, ניוקי ברוטב גבינה, שעועית ירוקה, אורז (לקובה) וגם סלט ירקות וסלט חצילים וחומוס (שהוא מכין לבד כמעט כל שבוע). 

אני אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי. 

במקור T תכנן גם לאפות בורקס מנגולד עם גבינה בולגרית וגם מנה ראשונה קטנה של חריימה - אבל גנז את שתי המנות האלה. מזל. גם ככה נשארו הרבה שאריות (וזאת למרות ששלחתי אוכל הביתה עם הורי, כמובן). 

קיוויתי שהנכדים ירגישו טוב יותר היום ושנוכל אולי להיפגש, אבל בינתיים הבנתי שמצבו של נשמותק החמיר - אז מחכה לשמוע מה קורה איתו.

בבוקר בהליכת הבוקר הצלחתי לחזור לרוץ קצת, אחרי הרבה זמן שלא רצתי (בעצם כמעט מאז פסח, כשהתחילו לי הבעיות בכף רגלי השמאלית). דווקא הלך בסדר. 

התחלתי לקרוא קצת בספר החדש The Mysterious Bakery On Rue De Paris מאת Evie Gaughan, אז צלחתי את העמודים הראשונים ואולי זה יהיה הסיפתח לחזור לקרוא, לאחר שמעל לשבוע לא הצלחתי. 

אני צופה בסידרה שממש מצאה חן בעיני ב-YES : סידרה אוסטרלית בשם TOTALLY COMPLETELY FINE. אזהרת טריגר - הסידרה עוסקת הרבה בנושא התאבדות - לא לכל אחד זה מתאים. 

השבוע יצא לי לנהל שיחת קיטורים ושיתוף רגשות עם כלתי - איכשהו גם בני נאלץ ללכת לעבוד וגם T לא היה בבית - והאמת שזה עשה לשתינו מאד טוב. מחכה כבר להיות איתם, לחבק את כולם. 

טוב, הצלחתי לכתוב שוב פוסט שלם למרות מצבי הרגשי. יש תקווה שעוד אצלח גם את התקופה הזאת בשלום. 

מקווה - כתמיד - לימים טובים יותר.

הימים האלה

הימים האלה של החזרת החטופים ממש מטלטלים עבורי. 

מחברת הגדירה זאת היטב, כשאמרה שעבור אנשים רבים זו אחת התקופות הקשות של המלחמה, למרות שאלה לכאורה ימים של בשורות טובות. מעניין. 

ההתרגשות על חזרתם ועל איחוד המשפחות מהולה בדאגה ועצב על הנותרים וגם דאגה על השבים - איך תהיה קליטתם בחזרה. ודאגה כמובן לאלה שחזרו במצב לא טוב. 

נותרו עוד החטופים שאמורים להיות מוחזרים היום, ואחר כך אולי ימשיכו את ההפוגה פלוס החזרת חטופים עוד כמה ימים. ועדיין נשארו שם רבים כל כך. ולכו תדעו באיזה מצב נפשי וגופני הם, באילו תנאים הם מוחזקים, ומה יהיה. 

וברור שיש לנו עוד כל כך הרבה "עבודה" בעזה עד שניתן יהיה לומר שהשתלטנו. אנחנו עוד רחוקים מזה. ביחד ננצח? ביחד אולי נלקק את פציענו (תיאו, הרשיתי לעצמי לצטט אותך). 

אני משתדלת לא להיות דבוקה לטלוויזיה/רדיו בימים אלה ורק להתעדכן כשקורה משהו. 

בשאר הזמן ממשיכה את השיגרה שלי, של הספורט ומטלות הבית, סדרות בטלוויזיה - ודווקא בימים אלה לא מצליחה לקרוא. מקווה לחזור לזה. 

בששי בתי ומשפחתה היו אצל חמותה לרגל יום הולדתה של גיסתה הצעירה, אז במקום להכין ארוחה לקחנו את הורי ל"בורגר" טעים לא רחוק מכאן. במקור תכננו לקחת אותם ל-BP על כביש החוף ביציאה מנתניה,  ואף התקשרתי אליהם יום קודם כדי לבדוק אם הם פתוחים בצהריים ואם כדאי להזמין שולחן. הבחורה שענתה לי בדקה ואמרה שאנחנו יכולים פשוט להגיע בשעה שציינתי, אבל כשהגענו התברר שהם עבדו בבוקר וכעת הם סוגרים כבר. כל כך מוזר. אז נסענו לבורגר השני (בורגר סלון ליד קדימה) ונהניתי כולנו מאד. וזאת למרות שהגב של אבא היה דאוב מאד באותו היום. מאז הוא נח ולא מנסה להתעמל עדיין, ולאט לאט הכאב שוכך. 

בשבת בתי רצתה מאד שניפגש, אמרה שהיא מאד מתגעגעת וזה ריגש אותי משום מה - אולי כי כל דבר בתקופה הזאת מרגש אותי - וחשבנו אולי גם כן לצאת לאכול יחד צהריים, אבל בסוף נשמותק לא הרגיש טוב וכל העניין בוטל, אז בכל מקרה קבענו שהם יבואו בששי הקרוב, ואם יסתדר להם אחר צהריים פנוי הם יודיעו שנוכל לקפוץ לבקר. 

כבר כמה זמן שאני סובלת מיבלת כואבת בין בהונות הרגל השמאלית (ברור שהשמאלית, איך לא?) ולמרות שאני משתמשת במפריד אצבעות, זה לא עובר. אז הרוקחת שלי הציעה פלסתרים מיוחדים שמרפאים את זה, הבעייה היא (והיא הזהירה אותי כמה וכמה פעמים מראש) שזה מאד מאד כואב. בעצם, לא ניתן באמת ללכת כאשר אני עם הפלסתר הזה. זה עושה כאבי תופת. 

כיון שאני לא מסכימה לוותר על הספורט, החלטתי בינתיים שאני שמה את הפלסתר רק בערב, לאחר המקלחת האחרונה (אחרי כל פעילות ספורט אני מתקלחת) ומשאירה את זה עד הבוקר - ואז מורידה לקראת ההליכה לחדר כושר. אלה לא הוראות השימוש אבל אחרת זה בלתי אפשרי עבורי. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת (אחרי שבשבוע שעבר זה לא הסתדר) וזה היה ממש טוב. מקווה שיצליח לנו גם בשבוע הבא. היא ראתה שאני עונדת את הדיסקית של "הלב שלי שבוע בעזה" ושאלה איפה השגתי, כי החבר שלה מאד רוצה כזה. T הזמין את זה און ליין ממטה התמיכה בחטופים, וכיון שניתן להזמין מינימום 10 דיסקיות בכל הזמנה, יש לנו לתת למי שרוצה. אז נתתי לה אחת. 

בין שאר הפעילויות היום יומיות שלי אני גם מידי פעם מסייעת ל-T סיוע טכני עם אתר האינטרנט שהוא בונה לאיש המדרסים. אנחנו באמת מהווים צוות לעניין בדברים האלה. 

הבוקר עשיתי בדיקות דם אליהן קיבלתי הפניה מהדיאטנית שלי, שלא הבינה מדוע 'רופאהחדשה' לא עשתה זאת, כי מזמן לא עשיתי בדיקות. הסברתי לה שמשום מה 'רופאהחדשה' מקמצנת בבדיקות, ועושה לי "פרצוף" בכל פעם שאני מבקשת. תכל'ס זו היתה אמורה להיות היוזמה שלה לשלוח אותי פעם בשנה לבדיקות. מילא. התברר שהדיאטנית יכולה להפנות אותי בעצמה לרוב הבדיקות החשובות (סוכר, כולסטרול, תפקודי כבד, בלוטת התריס ועוד) אז היא עשתה זאת בעצמה. נראה מה תהיינה התוצאות. כשהייתי במעבדה קפצה לאחות פתאום בדיקה נוספת, שדווקא 'רופאהחדשה' הפנתה אותי אליה לפני שנתיים ולא ידעתי ממנה בכלל. משהו אימונולוגי או אנדוקרינולוגי, האחות אמרה. מוזר, מעניין מה זה. נראה כשתגענה התוצאות..........

לאחרונה 'מיינקוני' מגיע לעיתים קרובות יותר לשכב עלי בלילה וזה אושר גדול לחבק אותו תוך כדי שינה. 

עכשיו הוא מכורבל כאן על כיסא לידי. ההנאות הקטנות של החיים. 

רגע לפני שאולי

רגע לפני שאולי נתרגש ונזכה להתחלת ההחזרה של החטופים...

רגע לפני התנעת התהליך שאולי יהיה הסנונית הראשונה בסידרה שלבסוף תחזיר את כולם - כולל כולם, כולל גופותיהם של גולדין ושאול ואת מנגיסטו ולא זוכרת את שמו של הנוסף - ואולי יהיה עוד מפח נפש שיהיה קשה להתאושש ממנו.

אם אני ככה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה עובר על המשפחות - אלה שיודעות שיקיריהן לא יוחזרו היום, ואלה שמקוות כי הודיעו להם שכן.........

בתוך כל הלחץ והדאגה לקראת שעות אחר הצהריים ואולי אולי (הלוואי הלוואי) התחלת שחרור החטופים הראשונים... אני שוב מתיישבת לשרבט לעצמי. 

לא ישנתי טוב הלילה, כמו ברוב הלילות בשבועות האחרונים, וחלמתי חלומות מוזרים, כמו ברוב הלילות. 

באחד מהם היה איש לא צעיר במיוחד עם חלוק לבן שנכנס לחדר השינה שלנו בלילה ונעמדמעל המיטה שלנו עם סכין שלופה בידו מתכונן לתקוף. T אמר שממש בכיתי מתוך שינה. אני זוכרת שבחלום צעקתי "אמאל'ה! אמאל'ה! אמאל'ה! ". אבל לא התעוררתי. 

בחלום השני הייתי ליד הרכב שלנו במוסך בנתניה (שם תוקן הרכב בשבוע שעבר), ובחור ובחורה ניגשו אלי וגנבו לי את התיק ועוד דברים מהרכב. כשניסיתי להיאבק בהם, הבחורה ניסתה לשכנע אותי לוותר לה, כי זה לטובת המפונים מהעוטף! התחלתי לצעוק עליה שאני אחליט מה לתרום להם, וכבר תרמתי לא מעט....לא זוכרת את ההמשך.  

בתחום הבריאות והוירוסון שתקף אותי בתחילת השבוע אני מרגישה שהבראתי לגמרי. T, לעומת זאת, שהתאושש הרבה יותר מהר ממני, דווקא אתמול בצהריים הרגיש פתאום מאד לא טוב. אבל גם מזה הוא התאושש.  

גם בתי לא הרגישה טוב השבוע. פתאום יום אחד התכסה גופה בפריחה מגרדת, ואחר כך התחילה להרגיש קצת חולה. היא לקחת טיפול פניסטיל שהיו לה בבית, הפריחה נעלמה אבל למחרת חזרה. רופא עור און ליין רשם לה תרופה אחרת (TELFAST) ואתמול היא דיווחה שהיא בסדר. עוד מעט אשאל מה קורה איתה היום. 

יש לגיסתה הצעירה יום הולדת אז הם מוזמנים לחמותה, ואנחנו ניקח את הורי למסעדה בצהריים. אבא אמנם עם כאב גב שוב, כנראה הגזים קצת עם הפעילות אתמול, אבל לשאלתי לא ויתר על יציאה למסעדה. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

הבוקר יצאנו להליכה במושבים בסביבה, כי בששי חדר הכושר שלנו נפתח רק בשמונה ואנחנו אוהבים לצאת בסביבות שש לפעילות הספורט שלנו. היתה קרירות נעימה ושמש זרחה לאיטה ונהניתי מאד. 

בימים אלה אין הרבה עבודה ל-T ולשותפנו בתחום הייעוץ העסקי. יש את הפעילות השוטפת עם הלקוחות הקבועים שלהם, שבחודשים האלה מתקשים לשלם להם כמובן, אבל T חייב לעבוד, להיות עסוק ולהפעיל את הראש, אז בעידודי התחיל לתת ייעוץ בתרומה לאיש המדרסים שלי. 

כבר כמה שנים שאני לקוחה של האיש היקר הזה, עליו קבלתי המלצות חמות משריתה, כי הוא זה שמייצר את המדרסים המיוחדים לבת שלהם, שסבלה מסרטן בברך בילדותה ובעקבות הניתוח יש לה צליעה קשה ובעיות בכף הרגל. שריתה דיווחה שהוא הגון ומקצועי מאד, ולמרות שהעסק שעבד בו היה בתל אביב (ואני שונאת לנסוע לתל אביב), מרגע שהתחלתי להיות לקוחה שלו, היה לי ברור שרק אצלו אני עושה מדרסים. כבר סיפרתי כאן כמה פעמים איך הוא הציל אותי מכל מיני כאבים ובעיות בכף הרגל (בעיקר השמאלית מאד בעייתית אצלי). 

לאחרונה נודע לנו שהוא היה שכיר במקום בו הוא היה מקבל אותנו, ואתרע מזלו שהוא עזב ופתח עסק משלו כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, ועוד לפני המלחמה העסק לא ממש הצליח להתרומם. T ושותפנו שוחחו ביניהם על הצורך לעזור לו, אבל לא קרה עם זה שום דבר - עד נסעתי אליו עם T לפני כמה שבועות במחשבה שעלי להחליף כבר מדרסים. הוא בדק והתברר שהמדרסים שלי עדיין בסדר, לפחות לעוד חצי שנה (כן, הוא כזה - לא ייקח כסף סתם אם אין צורך עדיין) אבל אז האצתי ב-T לדובב אותו לגבי מצב העסק ולהציע לו עזרה, ללא תשלום. הוא מאד הופתע ובהתחלה התעקש על תשלום, אבל T הסביר לו שהוא יודע שהוא מתקשה כרגע, וממילא הוא זקוק לתעסוקה ואין לו כרגע צורך דחוף בכסף, וישמח לעשות זאת בתרומה.

לשמחתי הבחור נענה ברצון, הפנה את T אל אשתו - שהיא זו שמנהלת את כל נושא הפרסום והשיווק של העסק - ומאז הם עובדים יחד ונשמע שהם מאד מרוצים. שניהם כמובן מלאי תודה על העזרה הבלתי צפויה שנפלה בחיקם, לא כל כך מבינים מאיפה מגיע להם כל הטוב הזה. T הסביר שזו היתה היוזמה שלי, ואני הסברתי שאנשי עסקים הגונים ומקצועיים ונחמדים וישרים כמוהו אין הרבה, וחשוב לי מאד שהם ישגשגו ויצליחו. אני מאד מאד מקווה שאכן העזרה של T תביא לו את הצמיחה לה הוא זקוק כדי להרים את העסק שלו. 

עוד חדשות טובות ששמענו אתמול, הן שכלתי קיבלה "גיג" לנגן בראש השנה האזרחי עם תזמורת בארוק נחשבת בבוסטון. זו היתה תזמורת שהיא ניסתה להתקבל אליה לפני כמה שנים ואז נשלל רישיון העבודה שלה במסגרת קשיי קבלת הויזה, ועכשיו שהוחזר לה רישיון העבודה (לקראת קבלת ויזה, בתקווה) והיא שוב יכולה לעבוד - הם הזמינו אותה לקונצרט החגיגי. אושר גדול, ממש. והמזל הגדול הוא שהחזרות מתחילות ביום לאחר שנחזור מחופשתנו איתם בפלורידה. 

אתמול בני וכלתי חגגו את THANKSGIVING בביתם עם השכנים החברים שלהם (אלה שגם להם יש ילד אוטיסט). מהתמונות רואים שהיה מאד נעים ושמח. בני וכלתי שונאים הודו, אז הם הכינו את הארוחה המסורתית עם עופות במקום, ויצא מאד מוצלח. 

נזכרתי איך המשפחה שלי הוזמנה בכל שנה לסעודת THANKSGIVING למשפחתה של חברת ילדותי ג'ינג'ית (שעכשיו גרה בסיאטל אבל אז שתינו גרנו בפרבר של לוס אנג'לס). בנוסף לאוכל המסורתי הם היו גם מסתופפים סביב פסנתר הכנף שעמד בסלון וכולנו היינו שרים כל מיני שירים..........היה תמיד מאד שמח. זכרונות.......

עוד מעט נצא אל הורי לעבור על עוד כמה תהליכים ביורוקרטיים שאבא שלי עושה מידי שנה, וביחד נצא איתם למסעדה. 

והנה הצלחתי להסיח את דעתי מעט מהלחץ לקראת מה שעומד - או לא עומד - לקרות אחר הצהריים. 

בתקווה שיהיה טוב. 

בכל זאת לכתוב

אני שמה לב שיש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב בבלוג. 

והנה אני משרבטת לי, בלי לדעת אם בסוף ייצא מזה פוסט - כי הבלוג הזה הוא היומן שלי, וברור לי שאתבאס מאד אם לא אתעד לעצמי את מה שעובר עלי בתקופה הזאת. 

אני מוצאת את עצמי נובחת על הטלוויזיה או על הרדיו (כאשר T מקשיב) - וממש מתעצבנת על כך שהם לא מקשיבים לי. "הם" הפוליטיקאים, חלק מהעיתונאים, הרבה "הם"ים יש שמביאים לי את הסעיף. 

כשאני שומעת סיפורים של נפגעי השבעה באוקטובר, המפונים, השכולים, משפחות החטופים - לבי יוצא אליהם, ולפעמים אני בוכה. עדיין. 

הגיעו הדיסקיות ש-T הזמין בתרומה למאבק החזרת החטופים. לא שאני זקוקה לדיסקית סביב הצוואר כדי לחשוב עליהם כל הזמן. אבל מקווה שהתרומה עוזרת למאבק. 

אני לא רוצה לשמוע את כל הקשקשת לגבי העיסקה שאולי ואולי לא תצא לפועל, החטופים שאולי ואולי לא ישוחררו, ותוך כמה זמן ובאיזה מצב....זה מדכא ומחרפן אותי. דברו על זה כשהם יהיו כאן. 

ועל השרים ה"נפלאים" שלנו והקיסר הדגול בראשם אני בכלל לא רוצה לדבר. 

ברוח התקופה T הגיש בקשה לרישיון נשק. היה לו במשך שנים רישיון וגם אקדח (שהיה שמור היטב בכספת ראויה בבית), אבל אי אז לפני כעשר שנים היתה מדיניות הפוכה מזו של היום, לא חידשו לו את הרישיון ואף דרשו ממנו להפקיד את האקדח בתחנת המשטרה. אז מאז אין לו אקדח ואין לו רישיון, וכעת ביקש שוב. הוא ביקש גם ממני להוציא רישיון נשק. כנראה שהמשרדים השונים שמטפלים בזה עמוסים עד מאד (הבנתי שכמות הבקשות שהגיעה אליהם כעת שווה לכמות הבקשות במהלך עשרים השנים האחרונות) - הוא עדיין לא קיבל אישור, ואני אפילו לא קיבלתי עדיין את האישור על השירות הצבאי שלי. הייתי בכלל בספק אם יתנו לי רישיון נשק, אבל הוא טוען שמשום שהייתי קצינה (השתחררתי בדרגת סגן במינוי סרן) יש סיכוי שכן. נראה. 

בינתיים הוא ו'שותפנו' רכשו מן אקדח גז מדמיע שכזה, שנראה מאד מצ'וקמק. T ניסה להכניס את קפסולת הגז לאקדח והקפסולה היתה כנראה תקולה, והאקדח התיז לכל עבר, כאשר גם אני, גם שותפנו וגם T הותקפנו בגז מדמיע. אם זה לא היה כל כך נורא זה היה מצחיק. בתכל'ס, זה היה מאד מצחיק. היינו מנוטרלים במשך די הרבה זמן. 

קפסולת הגז השנייה היתה תקינה. בכל מקרה קבלנו הצגת תכלית עד כמה הדבר הזה יעיל. 

לקח המון זמן עד שהפסקנו להשתעל ולדמוע, ואחר כך לקח כמעט יום שלם עד שהפסיק לשרוף לנו בכל פעם שבטעות נגענו בעין או באף או בפה....למרות שרחצנו היטב את הידיים עם סבון הרבה מאד פעמים. מה שמוזר, הוא שזה לא השפיע כלל על 'מיינקוני'....

סיימתי לקרוא את 'אינטימיות'. אני חושבת שהוא ספר טוב. שונה במקצת. גרם לי לחשוב לא מעט על כל נושא הדין הבינלאומי  ובעיקר בית הדין הבינלאומי בהאג - וכמה הוא מוטה כנגד מדינות אפריקה בעיקר (או שרק משם מסגירים מנהיגים שפשעו) וכמה קל לעשות בו חוסר צדק. גם את מערכות היחסים השונות בספר היא כתבה היטב. בקיצור, ספר טוב. אני יודעת שאני נשמעת מסוייגת - אבל ככה זה. 

הורדתי אבל טרם התחלתי לקרוא את "THE MYSTERIOUS BAKERY ON RUE DE PARIS" מאת EVIE GAUGHAN. נראה לי שהוא אמור להיות קליל, מעין "ספר מטוסים" שכזה. 

ימי תחילת החורף האלה הביאו איתם תופעות מעניינות, כמו היכולת של שני החתולים שלי לשבת קרובים זה לזה. 

עוד במאפייני החורף הפתאומי: גם T וגם אני פתאום הרגשנו יום אחד השבוע, שאנחנו מתחילים להיות חולים. היתה מן תחושת איכס שכזו, הראש כאב, הבטן עשתה בלגנים.....

אצל T זה החזיק יום אחד (אפילו פחות) והוא קם לגמרי תקין למחר בבוקר. אצלי עדיין לא ברור מה קורה עם זה. אני מתעמלת כרגיל ומתפקדת כרגיל, אבל זה כל הזמן מרחף לידי, בתוכי, מעליי.....

אבא די בסדר, לא מזהיר אבל גם לא גרוע. גם זו לטובה. הורי הגיעו לארוחת ששי ואפילו לא הזדרזו לבקש לחזור הביתה. בתי והמשפחה גם היו, והיה ממש טוב להיות כולנו ביחד. הנכדים לא נשארו לישון - חכמוד לא רצה ונשמותק לא רצה להישאר אצלנו לבד. מילא, מבינה את זה לגמרי. יש לילד עכשיו את שיגרת הבוקר שלו - הוא מתאמן (מאד מטפח את הגיזרה ואת הכושר) ומשחק און ליין עם חברים......לא מתאים לו סבא וסבתא בשבת בבוקר. זה בסדר. 

ישבתי עוד קצת עם אבא על הביורוקרטיות שלו, ובהדרגה אני לומדת את כל "התורה" של איך לנהל את העניינים שלהם, בעת הצורך. 

הרכב שלנו שוב היה בתיקון במוסך של סיטרואן - שוב נשרף המנוע של המתזים של המגבים. T נבח עליהם שזו כבר הפעם השלישית שזה קורה, והגיע הזמן שהם יבינו מדוע, ולא רק יחליפו בכל פעם את החלק התקול. הפעם הם נתנו לנו רכב חלופי נורמלי, וטענו שמצאו קורוזיה בכבלים או משהו כזה - נראה כמה זמן התיקון הפעם יחזיק מעמד. 

לא זוכרת אם סיפרתי אבל הזמנו טיסה לבוסטון לביקור אצל בני באמצע דצמבר (ברררררר ❄️) , ויחד איתם אנחנו אפילו מתכננים לנפוש כמה ימים במיאמי (החמימה ☀️) ולחגוג שם את יום הולדתו ה-40 של בני. הכל "בעזרת השם" כמובן, כי הכל עשוי להשתנות ו/או להתבטל. אבל זו התכנית. סביבוני, שסלח לנו שלא הגענו בסוף בהאלווין, מזכיר לנו בכל שיחה עכשיו שאנחנו מגיעים אליהם בחג המולד. מתוקי כזה. 

זהו, נראה לי שעמדתי במשימת התיעוד של מה שעבר עלי בימים האחרונים. 

מאחלת לכולנו שיהיה טוב יותר מעכשיו וטוב יותר מכל החודש וחצי האחרונים וטוב יותר מכל השנה האחרונה והשנים האחרונות...........אבל העובדה שאני מאחלת זאת לא אומרת שאני ממש מאמינה שזה באמת יכול לקרות..............😢

למדור השרביט החם - שגרת הפנאי שלי אחרי 40 יום של מלחמה

השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לדעת את שגרת הפנאי שלנו לאחר 40 יום של מלחמה.

מה שתפס את עיני במיוחד היו שאלות כמו "האם זה מנותק מהמציאות"...למשל ללכת לבית קפה, למכון כושר, לים...? 

או "האם זה מוסרי בזמן מלחמה לעשות לביתכם?"

זה תפס אותי כי אלה שאלות שכולנו או רובנו כנראה שואלים את עצמנו יום יום, כאשר אנחנו לא עסוקים בפעילות שקשורה ישירות בתרומה למאמץ המלחמתי, או האזרחי בזמן המלחמה. 

טליק הזכיר את מלחמת לבנון הראשונה - ואיך הרגיש להיות אזרח במדינה בזמן שבצפון השתוללה מלחמה ונהרגו חיילים. אז אולי מבחינתי זהו הבדל משמעותי בין המלחמה ההיא לבין המלחמה הנוכחית. 

במלחמת לבנון הראשונה T, שהיה מפקד טנק בשריון, גוייס ונלחם בגיזרה המזרחית (כלומר מול הסורים, בקרבות מאד מרים). אני נותרתי עם ילדה בת שלושה חודשים בבית וכלבה. לא היו טלפונים סלולרים ולא שמעתי ממנו מרגע שגויס במשך עשרה ימים, עד שהגיע לראשונה לחופשה של 24 שעות וחזר להילחם. בזמן הזה לא ידעתי היכן הוא ולא שמעתי ממנו, ולמרות שהקשבתי לרדיו כל היום וכל הלילה - לא שמעתי אותו מוסר "ד"ש" כאשר חיילים אחרים הצליחו לעשות זאת באמצעות הכתבים שליוו אותם בשטח. 

למרות שאז לא היו כאן אזעקות והחיים המשיכו להתנהל כרגיל, השיגרה שלי אז, בשנת 1982, היתה שונה לגמרי מזו של אנשים שלא היו להם קרובי משפחה בחזית. המשכתי לטפל בבתי ובכלבה, המשכתי לנהל את הבית, אבל למשל לא הסכמתי בשום אופן ללכת לשום מקום. נצמדתי לבית - במחשבה שלשם הוא יגיע או יתקשר או - חלילה - יגיעו להודיע לי משהו לגביו. 

כל מי שרצה לראות אותי או לדבר איתי היה צריך להגיע אלי. גם לא הסכמתי לשוחח ארוכות בטלפון כדי לא לתפוס את הקו למקרה שהוא יתקשר. 

לאורך השנים הוא השתתף במילואים באינטיפאדה הראשונה, אבל בין העבודה שלי לבין הטיפול בילדים - אני לא זוכרת שהשיגרה שלי היתה שונה בהרבה מהיום יום. בכל מקרה אני מוכרחה להודות שבשנים ההן בכלל לא נהגתי לשבת בבתי קפה או להתעמל במכון כושר. מקסימום הייתי נפגשת עם חברות - בדרך כלל עם הילדים - בשעות אחר הצהריים, או יושבת לקפה עם שכנים מהבניין אצלי או אצלם. 

בזמן מלחמת לבנון השנייה בני היה קצין בהנדסה קרבית, אבל לשמחתי היה כבר בחופשת שחרור, ובכל מקרה בתקופה ההיא היה "גנן" בקורס קציני הנדסה (כלומר בהשלמה החילית). הוא כן השתתף במבצע "עופרת יצוקה" בזמן שכבר היה בלימודים ב"רימון" (נדמה לי שהוא היה היחיד מכל בית הספר רימון שגוייס למילואים באותו מבצע, אולי בכלל היחיד שהיה קרבי, ועוד קצין). 

מבצע "עופרת יצוקה" היתה בעצם הפעם האחרונה שמישהו שקרוב אלי השתתף בקרב. 

אבל כל פיגוע וכל נפילה של חייל אי פעם תמיד עושים לי חור בלב. ובלגן בבטן. תמיד. לא חשוב מי נפגע. זה כואב לי כי זה בכל זאת חלק ממני. 

ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. וקרע אותי לגזרים. 

לא הכרתי אישית אף אחד מהנרצחים, אף אחד מהחטופים או משפחותיהם, אף אחד מהחיילים שנפלו. אבל זה כאילו קרה לי. העולם עבורי התהפך. והוא עדיין הפוך. 

ועדיין. 

אני דווקא כן מקפידה לקיים איזושהי שיגרה. 

אני מתעמלת יום יום גם בחדר כושר (בבוקר) וגם עושה הליכות (בערבים ובסופי שבוע כשחדר הכושר סגור). 

אני נפגשת עם מי שמוכן להיפגש איתי - בין אם זו 'מחברת' או 'שותפנו' ו'שריתה' או בתי ומשפחתה או הורי. בינתיים לא יצא לי להיפגש עם חברות אחרות, אבל אני מרגישה שאני רוצה את זה, זקוקה לזה. פעמיים-שלוש אפילו ישבתי איתם בבתי קפה. כן, גם בערב. מה שהיה פתוח. 

אני כבר לא דבוקה כל היממה לחדשות אבל ממשיכה להתעדכן - בין אם באפליקציות ובין אם בטלוויזיה או ברדיו (ורוב הזמן אני מעודכנת בעל כורחי כי T רוב הזמן עם רדיו או טלוויזיה ברקע). 

אני מצליחה לקרוא ספרים.

אני צופה בסרטים וסדרות בטלוויזיה לפחות פעם ביום. 

אני בקשר רצוף עם חברות - גם אם לא משוחחות ממש אבל מתכתבות. יש לי פחות סבלנות לשוחח בטלפון בימים אלה. 

אני ממשיכה כמובן בכל מטלות הבית - בין אם זה ביורוקרטיות ובין אם זה כביסות וניקיונות.

וגם T - בין התנדבות אחת לאחרת - משקיע בגינה ובסידורים שונים וכמובן בטיפולים שמסייעים לבריאותו. 

גם אני התחלתי טיפולי דיקור (בגלל הכאב באמה). כן - אנחנו מטפלים בעצמנו, "עושים לביתנו" כמו שטליק שאל. לגמרי. 

לים לא הלכנו. אבל גם ככה אנחנו לא נוהגים לעשות זאת, אלא אם מדובר בהליכה או רכיבת אופניים לאורך הטיילת, בדרך כלל בנתניה, מה שבאמת מזמן לא עשינו. 

כאמור T מתנדב בכל מיני פרויקטים - בין אם ממש עבודה בחקלאות ובין אם בהסעות של ציוד או חיילים או מי שצריך. ביקרנו אצל משפחות החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. הזמנו דיסקיות....

מצב הרוח ירוד. הכאב והשוק והכעס על השבעה באוקטובר לא שככו. לא קהו. גם הכעס על התנהלות המדינה - הממשלה - עכשיו רק גובר והמחשבות של "מה יהיה?" ואיך נצליח, אם בכלל, לתקן את כל מה שקולקל כאן בשנים האחרונות, בשנה האחרונה, בשבועות האחרונים....משתלטות ומתסכלות ומרתיחות. 

אבל אנחנו ממשיכים גם ביום יום שלנו. בטיפול בבית, בעצמנו, בהורי ובנכדים. 

ואיכשהו הכל משתלב. 

למדור השרביט החם - אני מודה על הדברים הקטנים והטובים #2

 במדור השרביט החם הציע השבוע מוטי לכתוב רשימה של הדברים הקטנים הטובים שקרו לנו לאחרונה ושהצלחנו, למרות המצב, לשים לב אליהם ולהוקיר אותם. 

מוטי סיפר שקיבל את הרעיון ממני, בפוסט הזה, וגם על כך אני מודה לו. 

אז הבה נראה על אילו דברים אני מודה היום:

לשאלתי (כבכל בוקר) לשלומו, אבא דיווח שהוא מרגיש מצוין היום, שהיה בחדר כושר, שהוא קורא בעיתון (בתקופה שהרגיש גרוע לא הצליח בכלל להתרכז בקריאה), שהוא הזמין מונית לאחר הצהריים כדי להגיע אלינו לארוחת ערב (T מכין היום פיצה, שהורי מאד מאד אוהבים), ובנוסף שהוא קיבל מכתב עידוד ממי שהיה אחד הבוסים שלו כשעבד בקליפורניה. 

כאמור - T מכין פיצה הערב. רק הורי יגיעו, כי בתי ומשפחתה מוזמנים לאמא של חתני. אמנם קצת עצובה שהם לא יגיעו אלינו, אבל שמחה שהם מוזמנים ושהם יבלו יחד עם משפחתו של חתני. גם זה חשוב. 

היו כמה בננות שהתחילו להרקיב (אנחנו כבר כמעט לא אוכלים בננות בזמן האחרון, מסתבר) אז T אפה מהן עוגה שמריחה ממש טוב. 

בשיחה ארוכה עם בתי - שהיה כל כך עסוקה בימים האחרונים שלא הצלחנו בכלל לדבר - שמעתי עוד כמה דברים טובים.

שגם בית הספר של נשמותק עשה "רילוקיישן" לבית ספר חלופי וכעת הוא לומד כל יום. עוד היא סיפרה שבית הספר באותו אזור של הגן החלופי של שרי, כך שלפחות שני הילדים לומדים באותו המיקום פחות או יותר.

שאפילו חכמוד הלך יומיים לבית הספר השבוע ולא רק למד דרך ה"זום".

שנשמותק קיבל רשמית אבחון להפרעת קשב וריכוז (ADHD) ובתי העבירה את התוצאות למורה שלו וגם שוחחה איתה ארוכות. גם המורה וגם הפסיכולוגית שלו וגם הפסיכיאטר שבדק אותו (וגם המאבחן של הפסיכו-דדיקטי) מאד מעודדים אותם לעשות את התהליך של הבחינה של המחוננים, כי הם (כל אחד מהזווית שלו) מבינים שזה יתרום לו לא רק אקדמית אלא גם רגשית וחברתית. עוד הם המליצו בכל זאת לנסות טיפול תרופתי - וכנראה שבהדרגה הם יתחילו עם זה בחודש הבא (כחודש לפני מבחן המחוננים). 

בינתיים נשמותק מאד מאד נהנה גם מהטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר, גם מחוג הטניס שהתחיל לאחרונה וגם משיעורי האנגלית הפרטיים שהתחיל לקבל. 

גם על חכמוד עוברת עכשיו תקופה טובה. הוא משקיע הרבה בטיפוח הגוף (מתאמן בבית, בכדורסל, מסתפר כל שבועיים...) ומצב הרוח שלו בסך הכל ממש טוב. 

נדמה לי שהטיפול בדיקור שעברתי אצל 'שנטי' באמת התחיל להשפיע. הכאב באמה השתנה...ואני יותר אופטימית שהמשך הטיפול אצלה באמת יעזור. 

התחלתי לקרוא את הספר אינטימיות מאת קייטי קיטמורה (אבל באנגלית) ואני אמנם ממש בהתחלה אבל זה בינתיים נראה טוב. 

בהליכה שעשיתי הבוקר (בששי שבת אנחנו הולכים בחוץ, כי בששי חדר הכושר נפתח רק בשמונה, ולא בשש, ובשבת הוא סגור) היה ממש קריר ונעים. באמצע הדרך נצמד אלי כלב, שמשום מה היה משוחרר באחד המושבים שלידנו, אבל הוא היה ידידותי ולא הציק. הוא הלך איתי פחות או יותר דרך המושב שלו והמושב השכן, ורק כשהגעתי לפאתי היישוב שלי בחזרה הוא משום מה החליט לשנות כיוון. צילמתי אותו בכוונה להעלות את תמונתו לפייסבוק כדי לשאול למי הוא שייך ומדוע הוא מסתובב חופשי....

כפי שסיפרתי באחד הפוסטים הקודמים, T התחיל להצמיח ייחורים של בטטה כדי לשתול בגינה. 

בהתחלה זה נראה ככה

ואז T שתל את הייחורים האלה בערוגה

ואז הוא החליט להוסיף לבטטה בצנצנת המקורית מעט דשן, ועכשיו זה נראה ככה

וזה דבר קטן אבל כל כך משמח.........ומעבר לעובדה שאני מאד אוהבת את העלים של הבטטה, ייתכן שבקרוב יהיו לנו בטטות למאכל, ממש בגינה. 

על ספרים, פודקאסטים, כאבים, התנדבות ו..."המצב" כרגיל

 סיימתי לקרוא את "לב רעב" של אשכול נבו. 

מצד אחד הצטערתי שהוא הסתיים. כשאני נהנית לקרוא אני לא רוצה שספר ייגמר.

מצד שני, עד כמה שנהניתי מכל אחד מהסיפורים (זה קובץ של סיפורים, לא רומן באורך מלא) - כל סיפור עורר בי תסכול מעצם העובדה שהוא היה סיפור ובעצם לא באמת נגמר. כל סיפור, כמעט, השאיר בי טעם של "עוד". פרט לאחד. ודווקא האחד הזה, התברר בסוף הסיפור בהערת השוליים, היה מבוסס על אוסף של מכתבים שכתבה דודתו של אשכול נבו. כאילו - הסיפור האחד שהיה מבוסס על סיפור אמיתי באמת (כי הרי בכל סיפור יש אמת כלשהי שהסופר מביא - בין אם מעצמו ובין אם ממישהו אחר) היה הכי פחות מוצלח, מבחינתי.

וזה הזכיר לי את הספר היחיד (בינתיים) של דויד גרוסמן שלא ממש אהבתי - "איתי החיים משחק הרבה" - שגם הוא היה מבוסס על סיפור חיים אמיתי. 

ופתאום חשבתי על כך שיש סופרים שעדיף שיכתבו רק מתוכם, ולא יתבססו על סיפורים שאחרים מספרים להם. 

סתם היה לי חשוב לכתוב לעצמי את זה. 

הייתי הבוקר בטיפול דיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אחרי שנתיים שלא הייתי אצלה. זו היא שאמרה שאפשר להפסיק, אז, אבל כשהתחילה את הטווינה, הגוף שלי זעק שהייתי צריכה להגיע אליה ל"תחזוקה" מידי פעם במהלך כל השנתיים שעברו. 

קבעתי איתה בגלל איזה כאב שהתחיל לי באמה השמאלית, קצת מתחת למפרק המרפק, כבר לפני כמה וכמה שבועות, ושלקח לי משום מה הרבה זמן להבין איפה הוא בדיוק. הייתי חוטפת "זץ" של כאב, כמו זרם חשמלי ממש, מידי פעם כשהייתי נשענת עם האמה על משהו. זה היה מוזר, כי בהתחלה חשבתי שיש לי חבורה, שחטפתי מכה, לא היה לי ברור מה זה הכאב הזה. כשלחצתי על האמה לכל אורכה זה לא כאב, ולא הבנתי - פשוט לא הבנתי מה קורה ולמה בדיוק. 

רק לפני כמה ימים, בחיפוש קצת יותר יסודי, הבנתי היכן בדיוק הנקודה שמקפיצה אותי לשמיים מכאב, והרמתי טלפון וקבעתי עם 'שנטי". ואני מאד מקווה שזה יעזור. כן, זו אותה הזרוע של הכתף הבעייתית. כן, אני שמאלית ועושה את הכל עם היד הזאת. כן, אולי הגיע הזמן שאעשה קצת הפסקה עם משחקי הטלפון למיניהם בזמן אני צופה בחדשות, יושבת בשירותים..... די ברור שהתנוחה והמאמץ לא תורמים לעניין. 

הבוקר אבא שלי שוב התעורר עם "רעד" בתוך הראש (שרק הוא מרגיש, לא רואים כלום כלפי חוץ). היה לו את זה כשהיה מאושפז ואז זה נרגע, והנה חזר. כנראה זו תופעת לוואי של אחת התרופות. כנראה שיצטרך לחיות עם זה. 

T ממשיך לעבוד כחקלאי באחד המשקים בסביבה. 

'שותפנו', 'שריתה' והבת שלהם ירדו אתמול לעוטף לעזור לקטוף עגבניות בחממות, לקול הפיצוצים מעזה. הם חזרו מפורקים אך מרוצים. 

המלחמה נמשכת. 

עבר חודש מאז שהכל התחיל, והסיפורים לא מפסיקים לזעזע ולהעציב ולהרגיז. 

חוסר התפקוד (ובעיקר האטימות) של הממשלה ממשיך להרתיח את הדם. T בטוח שימיהם ספורים אבל אני....רואה שחורות.

השנאה כלפינו בעולם רק הולכת ומתגברת - ובעיקר מסכנת את חייהם של יהודים וישראלים שחיים בחו"ל.

אני מקשיבה לפרק מרתק בפודקאסט של ג'רמי פוגל THINK AND DRINK DIFFERENT על "תפיסת הביטחון של ישראל" בו מדבר פרופסור ואלוף במילואים יצחק בן ישראל. ממליצה בחום. 

החטופים עדיין חטופים, המפונים עדיין מפונים. החיזבאללה עדיין מהווה סיכון עצום מצפון...ובעזה אני מרגישה שממש רק התחלנו, ותיכף יכריחו אותנו לסיים. וגם האזרחים העזתים ממשיכים לשלם את המחיר שנכפה עליהם. 

אני מודה על הדברים הקטנים הטובים

כשאני מוצפת מהמלחמה

מהחטופים שעדיין בעזה ולא ברור מה בכלל מצבם ומה עובר עליהם והגיהנום בו שרויות המשפחות שלהם

מהחיילים ההרוגים שנוספים להם כל יום לרשימה

מהממשלה הזוועתית שלא מפסיקה להוכיח כמה היא וחבריה ובעיקר העומד בראשה לא ראויים ורוב הזמן רק גורמים נזקים

מעם שלם בטראומה שמחכה בכל רגע לאזעקה הבאה ולחדירה הבאה ורואה איך מצבו הנפשי והכלכלי הולך ומתדרדר

אני עושה לעצמי רשימות קטנות של כל מה שטוב כרגע. ברגע זה. 

אני ממשיכה בשיגרת האימון (אני מאמנת בהתכתבות כבר שנים כך שאין צורך לצאת מהבית כדי להגיע אלי לקליניקה, ואין צורך בכלל להיות בישראל כדי להתאמן אצלי). 

T ממשיך להתנדב, לאחרונה בחקלאות אבל בעצם בכל מקום שזקוק לעזרתו.

נפגשתי עם 'מחברת' - שכבר חזרה לעבוד ולנהוג ומצבה הולך ומשתפר אחרי ניתוח הגב. 

את הגן של 'שרי' העבירו בשלמותו למבנה חלופי, אמנם רחוק מביתם אבל זה מאפשר לה ללכת לגן כל יום במשך יום שלם, וזה עושה פלאות למצבה הרגשי, וזו הקלה עצומה עבור בתי - שבסוף השבוע כבר החלה להראות סימני קריסה. 

אבא מרגיש טוב רוב הזמן ואפילו חזר קצת לחדר כושר (הוא רק על האופניים בשלב זה, אבל כבר עשה 30 דקות הבוקר). 

קיבלנו החלטה והזמנו טיסה לבוסטון לאמצע דצמבר - כך נהיה עם בני ביום הולדתו הארבעים ונוכל לעזור להם עם הילדים בחופשת חג המולד. 

יש תאריך לעלייה לתורה של הבר מצווה של חכמוד - בתחילת ינואר - והוא התחיל ללמוד את ההפטרה ונראה שהוא משקיע בזה ברצינות.

הנה יש לי את רשימת הדברים הטובים הקטנים של היום. ועל כך אני מודה. 

ערבוביה של עצב עמוק ושמחה זהירה

עם כל חייל שנופל בעזה הבור בבטן - שגם ככה נפער כמו מכתש בשבעה באוקטובר ורק מעמיק מאז - הולך וגדל, הולך ומעיק. קשה להמשיך לספר לעצמי כמה המלחמה הזאת נחוצה ואין ברירה אבל בינתיים, לפחות, אני מבינה שאין ברירה. אני כבר מדמיינת באופק הלא רחוק איך הקיסר המושחת הנרקיסיסט מנסה למשוך עוד ועוד כדי לא להגיע לנקודה שבה ברור שהוא לא יוכל עוד להציל את עצמו..........אבל לדעתי אנחנו עוד ממש לא שם. וכמובן שעוד לא ברור מה קורה עם החיזבאללה, מה קורה עם הגדה, מה קורה עם סוריה, מה קורה עם תימן.......ומה יקרה - בתקווה שלא יקרה - עם ערביי ישראל. 

מצד שני, אבא התאושש כעוף החול. זה היה די מדהים, אפילו די הזוי. 

לא היו ממצאים מיוחדים ב-CT ראש שעשו לו בבית החולים, שחררו אותו עם עוד שינויים בהרכב ומינון התרופות, וכשלקחתי אותם הביתה הוא הרגיש חלש ומתוסכל וטען שהוא יוצא מבית החולים במצב יותר חמור מזה שנכנס. אמא הכריזה שהיא גמרה עם רופאים, היא גמרה עם המיון, ושבפעם הבאה שהוא ירגיש ככה הם יחכו בבית ויהיה מה שיהיה. ממש בא לי באותו הרגע למצוא דרך לדחוף לשניהם ציפרלקס קבוע לקפה בכל בוקר........זה היה ממש מדכא.

ואז למחרת בבוקר התקשרתי והוא נשמע קצת מאושש. הנכדים היו אמורים להגיע אלינו אז לא יכולתי לקפוץ לבקר, אבל הבטחתי להגיע למחרת.

כשהגעתי הוא נראה ונשמע כמעט רגיל, עבר איתי על עוד כמה פרוצדורות ביורוקרטיות שרצה לוודא שאדע איך לבצע בעת הצורך. בהערת אגב - די מדהים לגלות בכל פעם מחדש כמה פעולות האיש מוכן לעשות רק כדי לחסוך כמה גרושים פה ולהרוויח עוד כמה גרושים שם. אני מאד מעריכה את זה, כמובן, כך הוא הצליח - בתוך שכיר כל החיים - לחסוך הון כסף. הם לא מגרדים אפילו בהוצאות השוטפות שלהם את ההון שהם צברו. אנחנו כל הזמן מנסים לומר להם להפסיק להתקמצן על עצמם, שאנחנו לא מחכים לירושה הזאת, ושיהיו יותר "לארג'ים" עם עצמם.........אבל אין עם מי לדבר. 

למחרת הוא אפילו הכריז שהם יגיעו כנראה לארוחת ששי. אחרית הימים ממש. נקווה שזה באמת יקרה ושהוא ירגיש בסדר. 

השבוע יצא לי ול-T לצאת ל"סידורים" מהסוג של השיגרה של פעם. מדהים איך פעולה פשוטה כזאת גרמה לנו להרגיש פתאום נורמלים, לפחות לכמה שעות. 

היה לי גם ביקור מעודד מאד אצל 'מחברת' - מצבה מאד השתפר והיא גם נראית ונשמעת יותר טוב. היא כבר התחילה מעט לקבל מטופלים - בהתחלה ב"זום" ובהמשך השבוע בן הזוג שלה הסיע אותה לקליניקה שלה. מאד מעודד. מה שכן, מכל העירויים שהיא קיבלה היא חטפה כנראה דלקת בשתי הידיים (וורידי האמה) - וזה מאד כואב. בינתיים לא הוחלט לטפל באנטיביוטיקה אבל מקווה שזה יעבור במהרה. זוועה כמה אנשים חוטפים את זה (גם T, גם 'ביוכימיה') בגלל שאחיות ואנשי מקצוע רפואיים לא מצליחים להחדיר מחט לווריד כמו שצריך. 

באחד מימי השבוע, כאמור, הגיעו אלינו שלושת הנכדים. הפעם דווקא היה מקסים. עשיתי מלא פעילויות עם שרי (בלי אף מסך!) ולא היו סצנות דרמה וקיבלנו המון חיבוקים. 

היה רגע מתוח כאשר T חטף התקף כאב מהגיהנום כאשר שלושתם היו בחדר. הם מאד נבהלו ודאגו ואני עשיתי כמיטב יכולתי להרגיע אותם ולהסביר להם שזה משהו שקורה לו לפעמים, ושזה תיכף יעבור (זה אורך דקה או שתיים במקסימום). כאשר זה חלף, ו-T התיישב על הכורסא בסלון (ההתקף תפס אותו במטבח) והבאתי לו מטלית קרה רטובה (הוא יוצא שטוף זיעה מההתקפים האלה, במיוחד החזקים), שרי רצה לחבק אותו ולשאול אותו אם הוא בסדר. מתוקונת. 

בתי חזרה מוקדם ואכלה צהריים איתנו ואנחנו עלינו לישון עוד לפני שהם הלכו. האזעקות של הרצליה תפסו אותם בדיוק כשחזרו כבר הביתה. 

יום אחר T הלך להתנדב בחקלאות הידרופונית כאן באחד מיישובי הסביבה. זו היתה עבודה פיסית מאד קשה אבל הוא היה מרוצה. הוא מתכנן ללכת לשם שוב בשבוע הבא, הפעם לעבודה קצת יותר תואמת גיל ומצב גופני. אין ספק שההתנדבויות האלה עושות לו טוב. ועל הדרך הוא ממש עוזר למי שזקוק לעזרה. 

לסיום יש לי שאלה: מה זה מזג האוויר החם המגעיל הזה? הלו, נובמבר. שעון חורף. מה קורה עם זה? 

שעון חורף ומלחמה ואבא ודגל ועוד

לא האמנתי שזה אפשרי, אבל למרות שהתעוררתי "כרגיל" (כלומר בארבע ורבע, שקודם היה חמש ורבע) הצלחתי להירדם בחזרה למשך עוד כשעה. גם ככה אני מתעוררת כמה פעמים בלילה, בימים אלה, ולא הזיק לי שהצלחתי לישון עוד שעה. 

עדיין לא ברור מה קורה עם אבא. בסך הכל הוא כבר מרגיש נורמלי, ורוב הזמן גם נשמע נורמלי. הרעד בראש נעלם כבר ביום האשפוז הראשון,  ולחץ הדם משתנה מידי פעם אבל לא יורד לערכים מסוכנים כמו קודם. הדיבור שלו עדיין לעיתים מסולף, וזה מטריד, שלא לומר מדאיג. 

 אמא ממשיכה לקרוא את ד"ר גוגל ועכשיו היא מחפשת כיוונים ניאורולוגים. גם אני שאלתי את הרופא במחלקה שלו לגבי תסמינים שנראים ניאורולוגים אבל לפחות בבדיקה קלינית בסיסית לא נראה שזה הכיוון. קיוויתי שבכל זאת יעשו לו CT ראש או משהו כזה, אבל אולי בגלל הקוצב הם מסתייגים מזה, ללא סימנים קלינים אחרים כלשהם שעשויים להעיד על אירוע מוחי כלשהו.

זה מצב מאד מתסכל שבו יש ימים שאני חושבת שכיוונון התרופות והקוצב יסדירו את העניין ויחזירו לו סוג של איכות חיים ושיגרה, ויש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אולי אלה ימיו האחרונים. פשוט אי אפשר לדעת. הבוקר אמורים לעשות בדיקת תקינות (ואולי כיוונון נוסף) של קוצב הלב, ואולי ישחררו אותו הביתה. 

במקור בתי הודיעה שהם ינוחו בבית בסופ"ש הזה, כך שאנחנו לא הכנו ארוחה, אבל אז בהתכתבות בשבת בבוקר הם בכל זאת החליטו להגיע - אז כמובן שאילתרנו ארוחה על המקום, אחרי שחזרנו מביקור אצל אבא בבית החולים. 

בעקבות פוסט בפייסבוק של פקידה מגדוד השריון (שהיה גדוד המילואים של T) שהם התמקמו באחד מיישובי העוטף ומקימים מטבח במקום כדי לבשל אוכל טרי לחיילים, הוא הפעיל את חבריו לפלוגה לשעבר ועוד חברים מתחום המזון והתארגן לאסוף ציוד מטבח מכל מיני תורמים (וגם אנחנו רכשנו בעצמנו חלק) ובששי הוא ואחיו ירדו אל הגדוד. בגדוד מאד התרגשו מההיענות שלו לבקשתם ומההתגייסות שלו ושל החבר'ה להשיג, לתרום ולשנע אליהם את הכל - וביקשו שהוא גם ייפגש ויידבר עם החיילים, עם המג"ד ועם הסמג"ד, לספר להם קצת מורשת קרב מהתקופה שבה הוא שירת בגדוד הזה במילואים (בעיקר מלחמת לבנות הראשונה, בט"שים בלבנון והאינטיפאדה הראשונה) ולשמוע את הסיפורים שלהם על ההתייצבות שלהם בשבת השחורה בין הראשונים, על הקרבות בעוטף ועל ה"סגירה" של הפרצות בגדר המערכת, כדי לעצור את מה שהם קראו לו "האוטוסטרדה" של חמאסניקים ואזרחים עזתיים. 

מחברת מתאוששת לאט ובכל יום חל איזשהו שיפור קל במצבה. מה שהכי מטריד אותי לגביה, גם עכשיו וגם בכלל, הוא שיש לה איזשהן ציפיות מעצמה להיות סוג של סופר וומן - והיא לא מפרגנת לעצמה כשהיא לא במיטבה. אין לה סבלנות לעצמה, וזה - לדעתי - הופך את ההתמודדות שלה (כל התמודדות - בין אם זה הכאב הפיזי עכשיו ובין אם זה משבר רגשי כלשהו, כמו הגירושים שהיו) לקשה יותר. כי ההתנגדות האוטומטית שלה לעצם העובדה שרע לה וקשה לה, מאד מקשים על ההתגברות וההחלמה. 

המצב במדינה ממשיך להדאיג ולדכדך - וגם ובעיקר להרגיז - אותי, בעיקר בכל הקשור להנהגה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' ולהתחיל לחשוב בצורה יותר חיובית. כל השנה הזאת אני בדכדוך - בגלל הממשלה הכושלת הזאת - ומאז פרוץ המלחמה זה הגיע אצלי (כמו אצל רבים אחרים) לשיאים בלתי אפשריים. 

בחמישי בערב החלטנו לצאת קצת להתאוורר, ישבנו בבית קפה עם שריתה ושותפנו והיה טוב קצת לשנות אווירה. 

התחלתי לקרוא את ספרו האחרון של אשכול נבו, לב רעב, אחרי כמה ימים שלא קראתי בכלל. הוא זורם בקלות, וזה מאד מתאים לי עכשיו. 

הדגל שיש לנו בפתח הבית "הוריד" את עצמו לחצי התורן מתי שהוא סביב השבעה באוקטובר.

זה ממש מוזר כי הוא שרד את כל הרוחות והסערות של כל השנה האחרונה, ורק עכשיו פתאום נקרע.... 

נראה לי שנצא היום לקנות דגל חדש. למרות שיאה ונאה שיהיה כרגע בחצי התורן................

יומן מלחמה שכזה

חלמתי הלילה שיש מחבלים ביישוב שלנו, ברחוב שלי, ו-T יוצא להילחם איתם עם תת מקלע. בחלום הנכדים היו אצלנו, אז אני ירדתי איתם לממ"ד (שהוא בעצם מקלט כי הוא במרתף). 

כשסיפרתי בבוקר ל-T על החלום הוא אמר לי שדווקא זה היה הלילה הראשון שהוא לא חלם בכלל וישן היטב, מאז שהכל התחיל. כנראה שהוא העביר את זה אלי........

גם בתי מנסה להחזיק את הכל - את הסיפורים של המטופלים שלה, חלקם חיילים וחיילות, חלקם ילדים, חלקם רופאים, שברגע שמקבלים יציאה קצרה הביתה מייד מתקשרים לקבוע איתה בקליניקה. לפעמים הסיפורים שלהם כל כך משפיעים אליה שקשה לה אחר כך להתאושש מהם, ולחזור לחיי המשפחה הרגילים.....

היא מנסה להחזיק את הלו"ז המטורף של הילדים - שרי הולכת לגן למשך ארבע שעות אבל יום כן יום לא, נשמותק הולך לבית הספר פעם או פעמיים בשבוע (ההנחיות משתנות) גם כן לארבע שעות, וחכמוד הלך היום בפעם הראשונה לחטיבה אבל רק מתשע וחצי ועד 11:00.....וצריך לזכור את הכל ולראות איך אפשר לקחת ולהחזיר את מי שצריך.......לא פשוט. ולזכור להכין להם ארוחת צהריים. 

היא מתקשרת לשמוע מה שלום אבא שלי (סבא שלה). מקשיבה, משתפת. 

כן, זו השיגרה עכשיו. 

T נכנס להילוך גבוה עם ההתנדבויות שלו ועכשיו הוא מסייע לגדוד שריון (הגדוד שלו לשעבר) להקים מטבח באזור שבו הם התמקמו כדי שלא יצטרכו לחיות על מנות קרב וחבילות מהעורף, אלא יקבלו אוכל מבושל וטרי (ובריא). 

היתה לו משמרת באיזו מסעדה בתל אביב שמכינה אוכל לחיילים אבל היו שם כל כך הרבה מתנדבים שהתברר שהוא מיותר ושלחו אותו הביתה. באמת עם ישראל במיטבו. הלוואי שזה ימשיך ככה גם אחרי. 

אבא שלי אושפז שוב, עדיין לא ממש ברור מה לא בסדר אבל ייתכן שצריך לכוונן את קוצב הלב וגם למנן מחדש את התרופות שלו. חלק מהתסמינים שלו (תחושה של טשטוש, רעד בתוך הראש, דיבור מסולף) העלו חשד לאירוע מוחי - אבל בדיקה ראשונית שללה את זה בינתיים. נראה. בכל מקרה נראה שהוא מבסוט בבית החולים, בעיקר מהאוכל. 

נראה מה יהיה. 

ביישוב שלנו תפסו יוזמה וחילקו לתושבים "תו תושב" לרכב, כדי להקל על העומס במחסומים בכניסה ליישוב. בימים אלה נסיעה שבדרך כלל אורכת 10 דקות ליישוב הסמוך הופכת בקלות לחצי שעה בגלל המחסום בכניסה. אבל עדיף ככה. כבר התלוננו קצת בצחוק מדוע יישוב אחד לידינו "קיבל" מג"בניקים במחסום הכניסה, ואצלנו יש "רק" מתנדבים של "המשמר האזרחי". 

הצלחתי לסיים את הספר "THE LOST BOOKSHOP" מאת EVIE WOODS. מאד נהניתי ממנו בסך הכל. עוד לא התחלתי ספר חדש. 

עוד לא יודעת אם נעשה ארוחת ששי או שבת או בכלל, אבל החלטנו שמפאת כל הפעילות ההתנדבותית של T החלטנו שאם כן - פשוט נכין פיצה או משהו פשוט כזה. גם ככה זה מאד מאד טעים. 

חם נורא וממש לא מתאים לי מזג האוויר הזה.........מקווה שתוך כמה ימים נחזור לסתוויות החביבה שהתחילה ונעלמה.......

מחברת מתאוששת קמעה מהניתוח, הספקתי להיות איתה כמה שעות ולעזור לה קצת בבית לפני שאבא שלי אושפז. מקווה שהכאבים ילכו ויפחתו בכל יום שעובר. 

קבלתי ידיעה עצובה שחברה טובה שלי מקורס מאמנים (קראתי לה 'אהובה' בבלוג) שנאבקה הרבה שנים במחלת הסרטן והשבוע נפטרה. 

הסיפורים שממשיכים להשמע על השבעה באוקטובר והסיפורים שממשיכים להתהוות על כל ה(חוסר) טיפול בניצולים, במשפחות החטופים, באנשי העסקים, בעצמאיים....בכל המדינה - ממשיכים להעציב, להרגיז, לייאש. אבל לא אביא אותם כאן.......

אז מה היה לנו ביומיים האחרונים?

עוד שתי חטופות שוחררו "מטעמים הומניטרים". איך יש להם את חוצפה לומר את המילה "הומניטרי" לא ברור לי. את בני זוגן של החטופות, שאחד מהם נהג להסיע עזתיים לטיפולים בבתי חולים בישראל, השאירו אצלם. ואת כל הילדים.......אני מתפרקת בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב על כל הילדים החטופים, על כל הנערות והנערים, על הקשישים....כן, גם על החיילים והחיילות. על כולם. 

ואצלנו? 

אבא שוחרר מבית החולים בראשון. עדיין חלש ומשום מה קצת ישנוני. או שהוא עדיין מסתגל לקוצב או שאולי התרופות החדשות שקיבל גורמות לכך. הוא מתלונן על קצת חוסר יציבות וחוסר יכולת להתרכז (בקריאת עיתון, למשל). נראה תוך כמה ימים אם הוא חוזר לעצמו או שיש איזושהי בעייה. 

עכשיו שני הורי מתלבטים אם לקבל את חיסון הקורונה וחיסון דלקת הריאות שמציעים להם באחוזה בשבוע הבא. האמת - אין לי מושג בעצמי אם רצוי שיקבלו את זה, במיוחד אבא. 

בשני היינו עם הנכדים. נשמותק למד בבית הספר - פעם בשבוע, בשלב זה - אז נסענו אנחנו להרצליה לשמור על שרי בזמן שבתי וחתני עבדו וחכמוד למד ב"זום". כשנשמותק חזר מבית הספר וחכמוד סיים את יום הלימודים שלו לקחנו את שלושתם אלינו הביתה, הכנו ארוחת צהריים, ו-T עלה לנוח בזמן שהייתי עם שרי ונשמותק השתתף בשיעור הכנה למבחן הכניסה לכיתת המחוננים, אליו הוא ניגש עם רגשות מעורבים. 

מצד אחד זה ברור שהוא מחונן - גם האבחון שעבר בגיל צעיר, גם אבחון פסיכו דידקטי שעבר עכשיו, גם ביקור אצל פסיכיאטר לאחרונה וגם הפסיכולוגית שלו - כולם מאשרים שהוא ממש גאון, וחשוב להביא זאת לידי ביטוי, במיוחד לאור הדימוי העצמי הנמוך שהוא פיתח.

גם המבחן הפעם מודע להפרעת הקשב שלו, ולכן יהיה מבחן מותאם. 

מצד שני הוא לא כל כך רוצה להיפרד מחבריו לכיתה, ובתי ניסתה - בין היתר - להסביר לו שממילא בשנה הבאה הוא עולה לחטיבה וכולם יפוצו לכל עבר. היא גם אמרה לו שייתכן שיעבור את המבחן בהצלחה וייתכן שלא, ושני התרחישים הם לגמרי בסדר ולא יקרה שום אסון לכאן או לכאן. 

עוד אצלם בבית היתה תקרית לא נחמדה - פתחתי ארון כדי לתת לשרי קורנפלקס, ומהמדף העליון נפל בקבוק של רסק עגבניות שהתרסק על הרצפה והתפזר על כל המטבח, פינת האוכל וחצי מהסלון - גם העגבניות וגם הזכוכיות. T ואני עמלנו קשה לנקות את הכל ולוודא שלא נותרו זכוכיות. 

בצהריים אצלנו שרי נכנסה קצת למצב רוח של אנטי, הקשתה והתנגדה לכל דבר, ובשלב כלשהו הוכרזתי כ"לא הסבתא הכי טובה בעולם" - היא מאד התפלאה כשאמרתי לה שמעולם לא החשבתי את עצמי לסבתא הכי טובה בעולם. היא התווכחה איתי שאני כן. מתוקה כזאת. בשלב התעקשות אחר היא אמרה שאני לא אהיה הסבתא שלה עוד. אמרתי לה שיש לי חדשות בשבילה, שאני תמיד אהיה הסבתא שלה, וגם כשהיא כועסת עלי אני עדיין הסבתא שלה ואני עדיין אוהבת אותה תמיד. אחרי דקה היא באה לחבק ולנשק אותי. בכל מקרה אחרי משא ומתן ארוך ומייגע ("אם תאכלי חלק מהשניצל והפסטה והסלט תקבלי קינוח אחד ואם תסיימו את הכל תקבלי שניים") היא סיימה לאכול יפה וקיבלה את הקינוח שלה (למישהו לא ברור שבסוף היא קיבלה שלושה?) והתיישבה לראות סרטונים בטלפון שלי (כך בתי הבטיחה לה, כדי שנוכל לנוח אחרי ארוחת הצהריים). 

אבל עד שסיימתי לשטוף כלים ולפנות את הכל כבר היה מאוחר ופשוט נמנמתי לי על הספה עד שבתי הגיעה. היא חזרה קצת אחרי ארבע אבל לא מיהרה ללכת. היא הכינה לשתינו קפה וממש נראה היה שלא בא לה ללכת. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני זקוקה לשקט שלי, אבל לפני שהספקתי לומר משהו חכמוד נזכר שהוא הבטיח למורה שלו שישלח את שיעורי הבית עד ארבע, והוא ביקש ארכה עד חמש כי הוא אצל סבא וסבתא, אבל גם חמש כבר עבר והוא נכנס ללחץ. בתי הבטיחה לו שהיא תקח את האחריות על עצמה והם נסעו. 

T נסע לדיקור ואחר כך נפגש עם החבר מהצבא שחי בארה"ב ומגיע ארצה כל חודשיים/שלושה , שילדיו חיים כאן. 

אני יצאתי להליכת ערב לבד, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב, שאכלתי לבד ו-T אכל כשחזר. הוא חזר במצב רוח ממש מרומם אחרי המפגש עם החבר. התברר שהיו לו כמה וכמה שיחות טלפון עם עוד חברים מגדוד המילואים שלהם, כולל המג"ד, בעקבות איזו פעילות התנדבות שהוא יזם והפיץ בקשות לסיוע ושיתוף פעולה. העשייה הזאת, ההתנדבות והעזרה למי שהוא רק יכול - עושה לו ממש טוב. וכמובן גם לאחרים. 

מחברת כאובה בעקבות הניתוח, שעבר בהצלחה אמנם אבל התברר לה שהיה די קשה והמנתח מאד חושש שהגודל והמשקל שלה (יש לה עודף משקל רציני, בלשון המעטה) יגרמו נזק במצב הרגיש והשברירי שבעקבות הניתוח. הוא השביע אותה שלא תתכופף לפחות חודש וחצי ותהיה עם חגורת הבטן/גב כל הזמן פרט לזמן שינה. זה כמובן מאד מלחיץ אותה, בנוסף לכאבים, היא חוששת להזיק לעצמה בטעות....לא פשוט. כרגע החבר שלה עדיין איתה בבית - וגם נסע הבוקר לקנות לה את משככי הכאבים שרשמו לה - אבל מחר הוא חוזר לעבודה, ואמרתי לה שבתנאי שלא יפלו עלי בלת"מים משפחתיים כלשהם, אני אהיה איתה ברביעי בבוקר. אני מניחה שגם בתה, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה, תגיע אליה לעזור באיזשהו שלב. לא פשוט. אני מאד מאד שמחה שהיא עברה את הניתוח הזה, ומקווה שתוך כמה ימים גם תרגיש הרבה יותר טוב ושבהמשך, לאחר ההחלמה,  תהיה מסוגלת להתחיל לחזור לפעילות נורמלית, בין השאר של הליכות ופעילות גופנית שתעזור לה לרדת קצת במשקל. במצב שבו הגב שלה היה בשנים האחרונות הפעילות היחידה שהיא הצליחה לעשות היתה שחייה, שזה מצוין אבל ממש לא מספיק. נקווה שהיא תהיה בסדר. 

על המצב אין לי כרגע מה להוסיף, האמת. אותו כאב, אותו זעם, אותם פרצי בכי מידי פעם, אותו חוסר תקווה לגבי מה עומד להיות ואיך כל זה ייגמר....

גם קצת חדשות טובות

החדשות הטובות הן שהשתלת הקוצב אצל אבא שלי עברה חלק, וכעת הדופק שלו יציב על 60. 

קודם הדופק ה"קבוע" שלו עמד במשך שנים על 48 ולאחרונה היו קפיצות ונפילות מידי פעם. אז אלה כנראה באמת חדשות טובות.

עוד חדשות טובות הן שגם הקוצב, כנראה, וגם הפוסיד בכל זאת עושה את עבודתו, והוא ירד עוד 3 ק"ג, מה שמביא אותו כמעט למשקל המקורי שלו לפני הצטברות הבצקת. ייתכן שישחררו אותו עוד היום מבית החולים. 

הבוקר סוף סוף שוחחתי ארוכות בטלפון עם 'החתולה', אחרי שהרבה זמן לא יצא לנו לדבר. הסתמסנו כמובן כאשר היו אזעקות אצלה או אצלי (בעיקר אצלה), ועדכנתי אותה על מצבו של אבא שלי בתחילת השבוע שעבר, אבל השיחות איתה חשובות לי ואני שמחה בכל פעם שזה קורה. גם לה יש צרות עם אמא שלה, שסובלת בשנים האחרונות מפרנויה קשה, כל הזמן חושבת שפורצים לה לבית, מתקינים מצלמות לעקוב אחרי ועוד ועוד. לקח הרבה זמן ומאמץ ושכנוע לעבור לדיור מוגן, אבל גם שם היא כמובן ממשיכה עם הפרנויות, ומסרבת לראות רופא פסיכו-גריאטר, שאולי ימליץ על טיפול תרופתי. היא לא מבינה בשביל מה לקחת תרופות כאשר אף אחד לא מונע את הפריצות לדירה שלה (גם בדיור המוגן, כמובן). לא קל. אם היא תמשיך בסירובה כנראה יסלקו אותה מהדיור המוגן.

גם עם כל בני הדודים שלי (שכולם גרים בחו"ל) יצא לי להתכתב בשבועיים האחרונים, כל אחד מהם כתב לי בשלב כלשהו מאז השביעי באוקטובר. בת דודי הבכורה מאורגון מטיילת בימים אלה עם משפחתה בארגנטינה - סוג של טיול שורשים - והידיעה על הטבח שהחמאס ביצע ביישובי העוטף תפסה אותה איך שהיא נחתה בבואנוס איירס. לא פשוט. איתה גם שוחחתי בטלפון יום או יומיים אחרי כן. 

אחיה הצעיר ביותר - בשיקאגו - כתב לי יום או יומיים אחרי כן גם (זה שביקר כאן עם ביתו בפסח האחרון, וגם הצטרף אז אלינו להפגנות) ומאז אנחנו מתעדכנים מידי כמה ימים. 

אחיהם האמצעי - בן דודי ממלבורן - כתב לי מייל לקראת סוף השבוע הראשון של המלחמה - באיזשהו היסוס של "לא יודע אם יש לי בכלל זכות לשאול" (שלא ממש הבנתי) אבל שמחתי שכתב ועדכנתי אותו גם בכל מה שקורה.

גם בני דודתי בארגנטינה, ודודתי עצמה, כתבו לי מאז פרוץ המלחמה. בעיקר בת דודתי הבכורה כותבת לי - במסנג'ר של פייסבוק - מידי כמה ימים לשאול לשלומנו. בהתחלה גם היא היססה - האם זה מציק לי שהיא שואלת - ולאחר שהרגעתי אותה שזה מאד מעודד ומשמח אותי שהיא כותבת, היא החליטה להמשיך עם זה. זה מחמם את לבי.

אחיה, בן דודי האמצעי, כתב לי פעם אחת, והודיתי לו. אבל הכי הזויות הן אחותם הקטנה ודודתי עצמה - שבהתחלה דאגו לשלומנו, ואחר כך התחילו לדאוג יותר לפלסטינאים. כן, גם אני מצטערת מאד על הפלסטינאים - כולם, וגם ובעיקר בעזה - אבל כרגע משום מה אני עדיין בשוק ובאבל על הטבח הנורא שבוצע אצלנו. אני מוצאת את עצמי חושבת על הסכם אוסלו, וכמה תמיכה וכסף נשפך על עזה מכל העולם - ואיך ערפאת וחבר מרעיו השכילו לקחת את הכל לעצמם ולא טרחו לפתח ולטפח את האוטונומיה בעלת הפוטנציאל הגדול, בעיקר בעזה. ואז אני חושבת על ההתנתקות, ואיך יצאנו לגמרי מעזה, ואיך במקום לנצל זאת ולבנות משהו טוב לאזרחים המסכנים - הם נתנו לחמאס להשתלט ולהרוס ולהוציא את כל הכסף והסיוע רק על אמצאי לחימה. אני אישית כבר לא מרגישה אחראית על תושבי עזה, אני מרחמת עליהם אבל אני לא מוכנה להיות זאת שצריכה לדאוג להם. שיואילו מדינות העולם, בעיקר מדינות ערב שלכאורה כל כך דואגות להם אבל לא מוכנות לעשות שום דבר רציני בנידון - להרים את הכפפה. אני רוצה לחיות בבטחון ובשלווה בפנינה הזאת של ארץ שהקמנו (ויש מספיק גורמים מבפנים שמנסים ומצליחים להרוס אותה גם ככה), ומתנערת מגורלם של העזתיים המסכנים. כן, זו התחושה שלי כרגע. מה לעשות? 

אז אני לא צריכה שדודתי ובת דודתי הצעירה יטיפו לי בעת הזאת על הפלסטינאים. ממש לא. 

T ממשיך לחפש פרויקטים להתנדבות, וכבר נרשם - בנוסף להסעות בכל הארץ למי שזקוק לכך - גם למשמרות במסעדה בתל אביב. הוא חשב גם להתנדב לקטיף עגבניות אבל לא יודעת אם עשה זאת בסוף. בינתיים הוא קונה שתילים ועובד בגינה שלנו. הוא גם שם בטטה בצנצנת ומצמיח ייחורים כדי לשתול לנו בגינה. בקיצור - מוצא לעצמו עיסוקים והתנדבויות בשפע. 

הוריה של כלתי הזמינו לבסוף טיסה חזרה ארצה מבוסטון לקראת סוף החודש, בתקווה שאל על לא תבטל גם אותה ברגע האחרון. בני וכלתי מאד מאד רוצים שנבוא אליהם. אני מאד מבינה אותם, מרחוק דואגים עוד יותר מאשר מי שחווה את הכל כאן. לא הזמנו עדיין שום טיסה - מחכים לראות מה קורה כאן עם המלחמה, עוזרים לבתי עם הנכדים, עוזרים להורי. אני מאד רוצה להיות שם גם בשבילם, אבל נראה מתי נחליט שזה מתאים. 

היום 'מחברת' נכנסת לניתוח גב, ואני מקווה שהכל יעבור בשלום, ושסוף סוף היא תיגאל מהכאבים הקשים ותוכל לחזור לחיים נורמליים של הליכות והתנהלות רגילה. היא סובלת המון זמן וטיפולים שונים לא עזרו והמצב רק הלך והחמיר. נקווה לטוב. 

אני בתחושה שבכל רגע הכל יכול להפוך להיות יותר גרוע. אני לא בחרדות מזה - כי אני לא בחרדות - אבל התחושה היא לא טובה. והעצב עמוק. והכעס עדיין משתלט. על המרצחים אבל לא פחות על המדינה, על ההנהגה. ומייאש אותי לחשוב שבסוף אף אחד לא באמת ייתן את הדין על הזוועה, על העוול. ולא יתוקן באמת מה שצריך להיות מתוקן. ומברכת לפחות על האזרחים שעושים מעשה ועושים מה שצריך כאן ועכשיו. ועל ביידן, שלדעתי מעבר לאינטרסים של ארה"ב עצמה ושל העולם, הוא פשוט הבין שהקברניט כאן איבד את זה, והוא תופס פיקוד קצת במקומו. אוף. 

בין הפרטי לכללי

בין הפרטי לכללי המצב ממש לא משהו. 

מעט אחרי שהודיעו לאבא שלי שכנראה ישתחרר בששי, הדופק שלו הרביץ "נפילה" רצינית וכל הצוות שם התרוצץ סביבו בבהלה - והבוקר הושתל לו קוצב לב. מעניין שבבדיקת ההולטר שהוא עשה בחודש שעבר לא זיהו הפרעות קצב בכלל. זה לא יפתור את הבעייה הרצינית של המסתמים הפגומים (שמצבם הורע עוד יותר בגלל הבצקת) אבל לפחות עכשיו הדופק שלו יציב. נחמה פורתא. עדיין לא יצאו כל הנוזלים מהגוף שלו, בעיקר צבורים בחלל הבטן, והוא עדיין כמובן מאושפז. 

בנוסף אחת התרופות החדשות שנתנו לו גורמת לכאבי ראש, אז עד שהגוף שלו יתרגל אליה - הוא נזקק למשככי כאבים כל יום. לא פשוט.

הבוקר T חטף התקף כאב קשה מאד, לראשונה מזה חודש. כבר היו הפסקות כאלה בהתקפי הכאב שלו בעבר, אבל לאחר שהטיפולים המשלימים שהוא עובר הראו בוודאות יעילות במניעת חלק מהתופעות שהוא סבל מהן בענייני העיכול והבחילות, היה בכל זאת איזה שביב של תקווה שהם עוזרים גם עם ההתקפים. אז לא. ממש לא. 

ישבתי עם אמא במחלקה בזמן שאבא היה בהשתלת הקוצב. כמובן שהיא אמרה שאין צורך שאגיע, אבל היה לה מאד טוב שהייתי איתה שם. גם הבאתי לה קפה ושוקולד וראיתי שהיא נהנתה מזה מאד. מה שכן, היא לא רצתה להגיע הערב לארוחה, ולא הצקתי לה. בבוקר ניקח אותה אל אבא שוב לבית החולים.

בזמן שהייתי אצל אבא אחי שאל אם להגיע ומתי. כבר התרגלתי שהוא חייב שינהלו אותו, יגידו לו מה לעשות ומתי. אני לא שופטת ומנסה לא לתת לזה להשפיע עלי. כתבתי לו שיגיע מתי שנוח לו, וגיסתי - שליבה באמת במקום הנכון אבל יש לה נטייה לנסות ךנהל את כולם, כתבה שאולי עדיף שהוא יגיע כשאני אלך, כדי שיהיה לאבא רצף של נוכחות. יש בזה היגיון, אבל האמת היא שבמחלקה הזאת הביקור הוא באמת רק ביקור. אין צורך לעשות שום דבר (בשונה ממחלקות פנימיות, למשל) כי הצוות מצוין ועושה עבורו הכל. בכל מקרה הודעתי לאחי מתי אני הולכת, והוא דיווח שהוא הולך לקצב ואחרי כן הוא יצא לכיוון. חייכתי לעצמי. באמת חשוב לי לדעת שהוא הולך קודם לקצב? מילא. 

עוד דבר שתמיד מצחיק אותי, הוא שגיסתי כל הזמן מבקשת שאעדכן אותם. האם ביקרתי אצל אבא, מה אמרו הרופאים, מה עם אמא שלי וכדומה. זה היה כך גם כש-T היה בבתי חולים, ותמיד הייתי מעדכנת ביוזמתי (היו לי ממש רשימות תפוצה ודאגתי לעדכן את כל העולם ואשתו) והיא היתה כותבת "תודה, תעדכני" כאילו שאם היא לא תכתוב את זה אפסיק לעדכן.

אבל לאחר שאחי היה אצל אבא שלי לא שמעת מילת עדכון אחת. אני כמובן לא מלחיצה לעדכן, והתעדכנתי ישירות מאמא שלי. מילא. 

הערב בתי ומשפחתה יגיעו אך הנכדים לא יישארו לישון, כי נצא בבוקר מוקדם לבית החולים. 

לאחר טיפול ה'סובאדה' של T הוא קיבל כמה תרגילים שהוא יכול לעשות בעצמו וגם תנועות עיסוי שהוא יכול לעשות לעצמו או שאני אעשה לו. אני מתכננת להקפיד לעסות לו כך את הבטן כמעט כל יום, מקווה שזה יעשה לו טוב. 

אנחנו משוחחים עם בני וכלתי כמעט כל יום. הוריה עדיין תקועים בבוסטון. כבר ארגנו להם טיסה לרומא ומשם עם אל על אבל אז אל על ביטלו את הטיסה ארצה מרומא. בסוף הם הזמינו טיסת אל על מבוסטון ישירות לישראל לקראת סוף החודש. מקווה שטיסה זו לא תתבטל. אין לי מושג מה קורה עם כרטיס החזור שלהם הבלתי מנוצל עם חברת התעופה הזרה. מקווה שהוא יישאר לזכותם להזמנות הטיסה בעתיד.

ל'מחברת' הודיעו השבוע, שניתוח הגב שלה, שבוטל עם פרוץ המלחמה, מתוכנן כעת ליום ראשון. מקווה שאכן יתקיים ושיצליח ויפתור אותה מהכאבים האיומים. שסוף סוף היא תוכל שוב ללכת ולעמוד כמו בן אדם. 

ובנושא "המצב" - התחושה לא טובה. כל הזמן. אין אופק. לא מאמינה ל"אנחנו ננצח" ול"נחסל סופית את החמאס". האם כל מי שאומר את זה בתקשורת ובממשלה באמת מאמין לזה? 

 וגם אם כן - מה אחר כך? ומה עם כל האנשים מלאי השנאה? 

מרגיש שעומד להיות משהו הרבה יותר גדול, משהו הרבה יותר גרוע. ואין לי מושג אם אנחנו באמת ערוכים לעמוד בכך. 

מייחלת לימים טובים ושקטים לכולנו. 

שיגרה הזויה

שיגרה הזויה, מציאות הזויה.

בין החדשות ברדיו, ברשת או בטלוויזיה אני מנסה לקיים גם סוג של שיגרה. 

התעמלות פעמיים ביום (חדר כושר או הליכה בבוקר, הליכה נוספת בערב). מטלות הבית. מידי פעם מצליחה לצפות בפרק בסידרה. לעיתים אף מצליחה לקרוא קצת בספר שלי. קוראים לו "THE LOST BOOKSHOP" מאת Evie Woods. ו-T עובד קצת בגינה. 

בין לבין אני חווה פרצי בכי, במיוחד כשאני שומעת סיפור אישי - זוועה או גבורה או שניהם. 

בין לבין אני חווה גם פרצי זעם, במיוחד כששוב מתגלה אפסיותה ואוזלת ידה של הממשלה, של המדינה. בכל הדרגים. 

חוששת מאד ממה שעוד עתיד לבוא. 

היום היינו אמורים לטוס אל בני בבוסטון. במקום זאת ביידן מגיע אלינו. הצליחו כמובן לקלקל גם לו את הביקור. גם בזה אנחנו אפסים. הסברה. שמירת דעת הקהל לטובתנו. 

את משפחתה של בתי ארחנו כאן בשבת בצהריים. היה טוב להיות ביחד והיה טעים כמובן. T בישל קצת מאכלים הונגריים שהוא תכנן במקור להכין לבני הדודים שלו מצד אמו, שהיו אמורים להתארח אצלנו בשבוע שעבר - אירוע שבוטל כמובן לאור המלחמה. 

הורי לא הגיעו. אז קפצנו לבקר אצלם אחר הצהריים והבנו שמצבו של אבא ממש לא טוב. הוא היה נפוח לגמרי, שכב במיטה, חסר כוחות וקצר נשימה. רצינו לקחת אותו מייד למיון אבל הוא התעקש לחכות למחרת היום, לשיחה שהיתה מתוכננת לו עם הקרדיולוג ולבדיקה של הרופאה באחוזה. התלבטנו אבל ויתרנו לו, ולמחרת כמובן שהזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו למיון. התברר שכל הגוף מלא נוזלים - ובבית החולים פסקו שזה משום שהוא הפסיק לקחת את התרופה המשתנת שרשמו לו.

התברר שהוא נהג לקחת אותה באופן ספורדי רק כאשר ראה שיש לו בצקת ברגליים. לאחרונה לא הירבה לעמוד או להתהלך, אז הנוזלים הצטברו בבטן ובפנים....אוף. לא היה לו מושג. בבית החולים הדגישו לו שאי אפשר לקחת "מידי פעם". מקסימום אפשר להוריד את המינון. אוף. אוף. אוף. 

הם אשפזו אותו להשגחה, ועל הדרך הוסיפו עוד שתי תרופות קרדיולוגיות - ואתמול עוד תרופה כי רמת המלחים בדם ירדה מאד - ומנטרים ובודקים אותו באמת ביסודיות - אין מילים. כל הכבוד לצוות הזה. נראה שהוא בידיים טובות. 

בשני בבוקר חתני הביא אלינו את הנכדים, והם היו אצלנו עד שלוש וחצי אחר הצהריים. הגדולים היו בעיקר ב"זום". היתה דרמה קטנה כשסוללת המחשב של נשמותק התרוקנה והתברר שהוא שכח את המטען בבית. לקח זמן אבל חיברתי אותו בחזרה לשיעור על המחשב שלי. 

אני הייתי צמודה אל שרי - פרט להפסקות קצרות (כדי להתקלח, ללכת לשירותים, לעזור לנשמותק) בהן T תפס פיקוד. הקטנה הזאת מתוקה ואוהבת וחכמה, אבל אחרי כמה שעות איתה אנחנו מרוקנים לגמרי מאנרגיה. 

עשיתי איתה כמה פעילויות שהגננת שלה שלחה בוואטסאפ, ויצאתי איתה לחצר, ולגן שעשועים, והיא ציירה, ובנתה בלגו...העברנו ככה בנעימים את כל הבוקר. הצלחנו (בקושי) לעלות לנוח קצת אחרי ארוחת צהריים, והאחים שלה (שכבר סיימו ללמוד) ישבו איתה לצפות בטלוויזיה. מתוקים כאלה. 

אני נסעתי לבקר אצל אבא בבית חולים אחרי כן, ו-T יצא לטיפול דיקור נוסף. נראה שהטיפולים האלה - הדיקור והסובדה - עוזרים קצת עם בעיות העיכול, הבחילות, כאבי הבטן. הלוואי שזה באמת נכון. ב'סובדה' הוא קיבל גם תרגילים ועיסויים עצמיים לעשות בבית. לא יודעת אם הטיפולים גם עוזרים נגד ההתקפים, כי בינתיים לא היה לו התקף אבל קרה כבר שהיו שבועות ללא התקף. שוב הלוואי. 

והיה גם קטע מדאיג (אבל בדיעבד מצחיק) עם 'מיינקוני'. בבוקר שבו הנכדים היו אמורים להגיע הוא היה מפוחד מאד. נצמד אלינו במיטה (בדיעבד - איכס), הסתתר מתחת לשולחן, לא אכל. בעיקר לא אכל, זה מה שהדאיג אותנו במיוחד. ברגיל החתול הזה אוכל שלוש פעמים ביום ומנסה גם לגנוב מהחתולה ל' את האוכל שלה. 

חשבנו שהוא אולי נבהל מהיירוטים שהוא שומע - למרות באזור שלנו בקושי שומעים את זה - כי השמיעה שלו כל כך טובה. לא הבנו מה קורה. היינו עסוקים עם הנכדים - הכנת ארוחת בוקר, ואז צהריים, וכל הזמן שרי שרי שרי אז לא הצקנו לו כמה שעות, אבל כשעלינו לנוח T פתאום שם לב שדבוק לחתלתול משהו על הפרווה מאחור, ושהוא מסתובב כל הזמן מנסה לתפוס את זה ללא הצלחה.

התברר שחתיכת חרא (סליחה, כן?) יבשה נדבקה לו, ו"רדפה אחריו" כל היום, וזה הכניס אותו לחרדות. ברגע ש-T ניקה לו את זה הוא נרגע בהדרגה, ובהמשך חזר לעצמו לגמרי. מי היה מאמין? 

בחדר הכושר פגשתי בחור צעיר שניצל מהמסיבה בדרום. הוא איבד כמה מחבריו, ועבר מאז ימים קשים. שמחתי שיצא משם בשלום, שמחתי שהצליח להביא את עצמו לחדר הכושר. 

T התנדב בכמה קבוצות, ובאחת מהן חזרו אליו - לעשות הסעות למי שצריך - חיילים, משפחות. הוא גם השתתף בלוויות כאן ביישוב, של אנשים שלא הכיר. 

בכל מקרה, אלה ימים לא פשוטים. מאחלת לכולנו שיהיה כוח ואורך רוח להתמודד עם כל מה שעוד יקרה. בתקווה לימים טובים יותר. 

בעיקר מועקה

 יש ימים שאני קמה יותר רגועה, בלי שום סיבה, ויש ימים - כמו היום - שהמועקה ממש מכבידה.

הספורט עוזר מעט אבל לא מספיק.

הכאב והסבל והאכזריות של הזוועות הוא עדיין פצע פתוח, והמלחמה המתנהלת - שבעצם החלק הכי מפחיד שלה עדיין לא התחיל - מדאיגה ומדירה שינה - אבל מה שמטלטל ומרגיז ומייאש אותי יותר מהכול זו ה"כביכול" הנהגה שלנו, ובעיקר העומד בראשה. 

הוא פשוט לא שם. לא חלק מהאירוע, לא חלק מהאזרחים, לא חלק מאיתנו. הוא עסוק במה שזה עשה לו, מה שזה יעשה לו, איך זה ישפיע עליו אישית. לא אכפת לו מאף אחד. זה ברור לי עכשיו. הוא בחרדות - כן, את זה רואים בבירור בהופעות העלובות שלו ובהתבטאויות המנותקות שלו - אבל אלה לא חרדות לעם. אלה חרדות - כרגיל לעצמו. 

אף אחד מהשרים "המוכשרים" או המשרדים שלהם לא מתפקד. אוסיף "כמעט" אבל לדעתי זה מוחלט. 

כל דבר טוב שקורה מאז שבת בבוקר הוא בזכות האנשים, האזרחים, החיילים. העם. ולמרות הממשלה. 

רוח ההתנדבות והעזרה והערבות ההדדית מפעימה ממש.

כן, עדיין יש תקריות כמו שדיווח עוזי ארד ברדיו הבוקר - איך, בעת שהוא נסע להביא ציוד לחיילים, אנשים קיללו את אישתו ("הלוואי שהחמאס יאנוס וירצח אותך") שחיכתה לו ברכב של "אחים לנשק". יופי, ביבי, מלאכתך הושלמה בהצלחה. 

עוד מעט יגיעו בתי ומשפחתה המתוקה. זה הטוב בחיינו. זה האור בחיינו.

הורי לא יגיעו. אבא פשוט לא מרגיש מספיק טוב.

ננסה לקפוץ אליהם אחר כך או מחר.

זה מה שקורה עכשיו. 

עמוק בכאב ובזעם

כך אני מרגישה בימים אלה. 

כואבת, זועמת. מאוכזבת. מוצפת. הבכי מתפרץ ללא הודעה מוקדמת ואני פשוט נותנת לזה לקרות. 

הרדיו או הטלוויזיה דלוקים רוב הזמן (דווקא כרגע לא - וזה שקט מבורך). בכל הזמן שומעים וצופים בחדשות, כל הזמן מרגישים את העצב, את הכעס, את האכזבה. כל הזמן עולה החשש מהתפתחויות נוספות, זוועות נוספות שמתגלות ממה שכבר קרה, וממה שעוד עתיד לקרות. 

הזוועה - של הנטישה של המדינה, של הסבל של החטופים, של משפחות ההרוגים, הנעדרים, של הפצועים. של האזרחים שהבינו שאין מי שדואג להם, אין מי ששומר עליהם, ואין מי שמטפל בהם גם תוך כדי ואחרי שקורה האסון. מי שלא תיפקד לפני השבעה באוקטובר בממשלתנו ובכל הדרגים לגמרי לא מתפקד מאז. מי שדאג רק לעצמו או לסקטור או ל"בייס" שלו לפני, לא מתפקד ובפועל לא קיים גם עכשיו. 

הרשלנות הפושעת של מי שקיבל "סימנים" או "רמזים" או סוג אחר של התרעות לגבי כוונת החמאס ולא התייחס לזה כמו שצריך, אפילו לא קצת "ליתר בטחון". מחכה לשמוע עד היכן הגיעו ההתרעות האלה בשרשרת הפיקוד. 

העם - כן, הרבה זמן לא הרגשתי בנוח להשתמש במונח הזה - הוא היחיד שמתייצב ברגע שעולה הצורך. האנשים. חיילים ואזרחים שמתעלים על הנסיבות ומפגינים גבורה ואומץ לב מול מצבים לא אנושיים, בלתי אפשריים. עוד לא שמענו את כל הזוועות, אבל כל יום זה מתגלה יותר ויותר. בלתי נתפס, בלתי יאומן ובלתי נסלח. פוגרום על סטרואידים. שחיטה. ונטישה. נטישה מתמשכת. כואבת. 

הטיסה שלנו לבוסטון בוטלה על ידי חברת התעופה, וכרגע אנחנו לא מזדרזים לקבוע מחדש. אמנם בני ומשפחתו זקוקים לנו, אבל בינתיים לא מרגישה שאני מסוגלת לעזוב כאן. לא במצב הנוכחי. 

הוריה של כלתי, שמבקרים אצלם בבוסטון,  "תקועים" שם מאותה הסיבה - אין טיסות חזרה (עם אותה חברת תעופה). אז לפחות הם ביחד שם. הבנתי שמצאו להם סידור חלופי, דרך אירופה. כלתי לא רוצה שהם יחזרו (הם גרים בצפת, ואם תהיה מערכה גם בצפון.........) אבל אמא של כלתי נדרשת בעבודה במיוחד עכשיו, בעזרה לאזרחים בעיר, והיא מאד רוצה לחזור כבר. 

מה שעושה לנו טוב, משחרר קצת לחצים , זה הספורט. ההליכה בחוץ, הפעילות בחדר כושר. פעמיים ביום אנחנו מזיעים, מתאמצים, משחררים את כל מה שמצטבר. זה עוזר קצת.  

כשאנחנו מסתובבים בין המושבים אנחנו רואים סיורים של מג"ב, וגם זה עושה לנו טוב. 

באחד הימים בתי התקשרה אל T ושפכה קצת את ליבה. יש לה מטופלים שעוברים תקופה קשה - רופאים בבית חולים, חיילים...נוער שמתקשה עם כל מה שקרה וקורה. גם כשהיא עם הילדים היא מחזיקה את עצמה. באיזשהו שהוא שלב היא כבר הרגישה מוצפת, והשיחה עם אבא עשתה לה טוב. הוא בעיקר הקשיב, והיא פרקה.

היא תרמה חצי בית לילדים המפונים מיישובי העוטף, וגם ניסתה להתנדב כפסיכולוגית במרכזי הסיוע וגם לתרום דם. הודיעו לה שכרגע יש להם מספיק ואין צורך. אני מניחה שבהמשך אולי בכל זאת יקראו לה. 

יום אחר היתה זו כלתי שהתקשרה אלי מבוסטון, ועשתה את אותו הדבר. היא מתקשה להתמודד עם כל מה שקורה כאשר היא כל כך רחוקה. השיחה איתי עזרה לה מאד. 

בין לבין קפצנו אל אבא  שלי כדי לקבל "חפיפה" על נושאים שנצטרך לטפל בהם אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות זאת. 

היה קשה, בעיקר כי הוא בלגניסט...ועכשיו עוד יותר מבולבל. בילינו שני בקרים ארוכים אצלו ובסוף עשינו קצת סדר בבלגן וקיבלנו את כל המידע שנזדקק לו למקרה שהוא לא יהיה מסוגל או חלילה יילך לעולמו. 

בימים אלה אני כל הזמן מקבלת שיחות והודעות טקסט מבני דודים שלנו בארה"ב, באנגליה, באוסטרליה ובארגנטינה וגם מחברתי 'ג'ינג'ית'. הדאגה שלהם כנה ועמוקה, והם כולם חיממו את לבי. 

באחד הימים השבוע חתני הביא אלינו את שלושת הנכדים, בזמן שגם הוא וגם בתי היו צריכים לעבוד. קבלנו אותם עם ארוחת בוקר "של סבא". 

לשני הגדולים היו שיעורים ב"זום" במהלך הבוקר, ואני שיחקתי עם הקטנה. בזמן ארוחת הצהריים בתי כבר הגיעה, הצטרפה אלינו, ולקחה אותם הביתה. 

הם ילדים נהדרים. שרי די שואבת אנרגיה, ואני יוצאת מותשת מהבילו איתה, אבל היא מתוקה מאד. 

'שותפנו' ו'שריתה' קפצו אלינו ערב אחד "כדי להעביר את החרא הזה ביחד" והאמת שזה עשה לכולנו טוב.

גם שיחות טלפון עם 'מחברת' עושות לשתינו טוב. 

כל יום נערכות הלוויות של הרוגים מהיישוב. 

הבוקר ירדנו לממ"ד/מקלט שלנו, למרות שהאזעקה ששמענו היתה בבירור מיישוב סמוך, כי האפליקציה כן התריעה. מסתבר שהאפליקציה יותר "רגישה" מהאזעקות של היישוב. היא מתריעה בטווחים גדולים יותר. שמענו את הנפילות מהמשולש. 

בסופר (הפעם לא בטירה אלא בנתניה) היו הרבה מאד מדפים ריקים, בעיקר במחלקת הירקות/פירות ובשר/עוף, אבל השגנו חלק ניכר ממה שרצינו. 

התכנון הוא לערוך כאן ארוחה בשבת בצהריים, לילדים ובתקווה גם להורי, למרות שלא בטוח שאבא ירגיש מספיק טוב כדי להגיע. 

אחרי מה שהרגיש לי כמו נצח, קמה סוג של ממשלת חירום - עם ההנהגה הכושלת בשלמותה פלוס גנץ, שבעצמו (לדעתי) חתום על כשלון ה"מכשול" המפואר בגבול עזה. אני לא מתרשמת. אבל עם ישראל הוכיח לי שהוא עדיין כאן, שהוא עדיין קיים, שיש לנו את זה עדיין - וזה אולי אולי נותן לי קצת תקווה. 

שיגרת מלחמה. מקווה לטוב אבל מתכוננת לרע. 

למדור השרביט החם - חברויות

במדור השרביט החם ביקש השבוע מוטי שנכתוב על חברויות. בא לי להתנתק מעט מהסיוט הזה שמתרחש סביבנו ולכתוב על זה.

אמנם הוא עשה זאת בעקבות משהו שכתבתי בפוסט שלי, אבל בכל זאת בא לי להיענות לשרביט החם ולכתוב פוסט בנושא, כי באמת יצא לי להרהר בנושא (שוב) לאחרונה. כן, זה נושא שעולה אצלי שוב ושוב לאורך השנים. 

נושא החברויות אצלי מגוון ומורכב. בין השאר, כי עברתי הרבה מאד פעמים דירה, בית ספר ואפילו ארץ. מוטי כתב שבדרך כלל החברים שלו הם אלה שבחוג שבו הוא נמצא באותו הזמן - בין אם זה בית הספר או הצבא או העבודה או האוניברסיטה... והאמת שהרבה פעמים זה ככה, מהרבה סיבות. אלה האנשים שנוכחים בחיי היום יום שלך, אלה האנשים שכרגע - לפחות - יש לך איתם הכי הרבה מן המשותף. 

בהתחלה כשבאתי לכתוב את הפוסט הזה חשבתי לנסות לסרוק חברויות שהיו לי בעבר - מהילדות ועד היום. ואולי עוד ייכתב פוסט כזה. אבל חיטטתי אחורה בבלוג שלי, עוד בימי "ישראבלוג" ומצאתי את הפוסט הזה: "חֲבֵרוּת", בו שאלתי את עצמי בעיקר איזו מן חברה אני לחברותיי. 

הפוסט ההוא נכתב בשנת 2013 - ולמרות שעברו מאז עשר שנים, רוב מה שכתבתי בו עדיין לגמרי נכון ורלוונטי. 

אחר כך מצאתי את הפוסט הזה משנת 2014: "חֲבֵרוּת #2", בו אני מספרת גם על 'שריתה' (שם עדיין לא היה לה כינוי, קראתי לה כ') וגם על 'מחברת' (שאז עוד כיניתי אותה מ'). זו היתה בעצם הפגישה הראשונה ביני לבין מחברת שבעקבותיה חזרנו להיות בקשר, והתרגשתי עכשיו לראות שאכן הצלחנו בכך.

ואז מצאתי את הפוסט הזה משנת 2015: "אימון במנטורינג".

כשהתחלתי לקרוא את הפוסט לא הבנתי איך הוא קשור לחברויות, אבל בהמשך - בתוך האימון - הרבה דברים התבהרו לי. לגבי עצמי. לגבי התגובות שלי. לגבי התחושות שלי בסיטואציות של ציפיות / אכזבות. 

אז בסוף יצא לי פוסט שונה לגמרי ממה שתכננתי (ואם נכנסים לכל הקישורים אז הוא יצא גם די ארוך....) אבל כנראה שזה מה שהייתי אמורה לכתוב השבוע על חברויות. 

ובתקווה לימים טובים, שלווים ורגועים יותר. 

כשהעולם התהפך

הנכדים ישנים ואנחנו משכימים קום כרגיל כדי לצאת להליכת הבוקר.

אני יוצאת ראשונה בעוד T עדיין שותה את התה שלו לפני הפעילות הגופנית.

אני מספיקה להתרחק רק כקילומטר מהבית כאשר מבעד לקולות הפודקאסט באוזניות שלי אני שומעת אזעקה. 

אני מסירה את האוזניות, פותחת את האפליקציה של פיקוד העורף בטלפון ורואה משהו שדומה ל- "היכנס למרחב מוגן תוך דקה וחצי". 

אני בשטח פתוח. אני נצמדת לחומה של בית וכורעת ברך ומתקשרת אל T. 

בבית לא שמעו כלל את האזעקה. T מתווכח איתי קצת, טוען שזו טעות, ושהוא תיכף יוצא להליכה.

אני מתעקשת שיבדוק תחילה מה המצב, ובמקביל נכנסת לאפליקציה של גלי צה"ל. 

מייד אני מתחילה לשמוע את כל ההתראות על כל האזורים השונים שכבר נמצאים תחת מתקפת טילים. 

T חוזר אלי בטלפון ומאשר שזו מתקפה, ואחרי שאני ממתינה מספר דקות אני עושה דרכי בחזרה הביתה.

אנחנו מחליטים לא להעיר את הנכדים אלא אם תהיה אזעקה נוספת. מתברר שהאזעקה לא היתה ביישוב שלנו, אלא כנראה ביישוב סמוך. 

פרט להתראות של פיקוד העורף אין מילה בגלי צה"ל לגבי מה שקורה. הרשת היחידה שמתחילה לתפקד ולדווח היתה כאן 11. מהר מאד אנחנו מבינים שמתקפת הטילים מהווה רק הסחת דעת למתקפה האמיתית - חדירה (שלא לומר פלישה מאסיבית) של מחבלים מעזה ליישובי העוטף. בשלב זה לא ברור אם לא מעבר לכך, ליישובים נוספים. מהר מאד אנחנו מתחילים להבין את גודל הקטסטרופה. 

בהדרגה גם שאר הרשתות מתחילות לעדכן ואנחנו עוברים לצפות בערוץ 12. הרוגים. פצועים. חטופים. בסיס של צה"ל כבוש. יישובים כבושים. משהו לא הגיוני, הזוי, מציאות לא מציאותית. היכן כל מערכות ההתרעה? היכן ה"מכשולים" המשוכללים? היכן צה"ל? היכן ההנהגה של המדינה? 

הנכדים עדיין ישנים ובתי מתקשרת, אצלם היתה כמובן אזעקה (בהרצליה) והם כבר ערים ומודעים למצב. 

בתי מבקשת לא לעדכן את הנכדים בכל מה שקורה, לא לאפשר להם לצפות בדיווחים בטלווייה אבל כן לספר להם על האזעקה, למקרה שתהיה עוד אחת. חתני רוצה לבוא לקחת אותם אבל הם עדיין ישנים, ואני מבטיחה להודיע כשיקומו.

אני מעבירה את T להקשיב לחדשות ברדיו דרך אוזניות, ובמקביל הוא מכין לנכדים ארוחת בוקר. הם מתעוררים ואני נערכת להעמיד פנים שזה בוקר נורמלי, עבורם. T לא מסוגל להעמיד פנים והוא עולה למעלה להקשיב שם לדיווחים. 

כשהם מתעוררים הם מבקשים לסיים לצפות בסרט שהתחלנו ערב קודם, ואני מודיעה לחתני שיגיעו רק בעוד שעה. איכשהו אני מצליחה להחזיק מעמד, לצפות בסרט יחד איתם, ומשחתני מתעכב להגיע, גם לשחק איתם ב"טאקי", ואחר כך ב"רביעיות". 

כשסיפרנו להם שהיתה אזעקה חכמוד התקשר מייד הביתה לשאול אם כולם בסדר. מששמע שהם בסדר, חזר לענייניו. שמח וטוב לב. הוא ונשמותק ילדים גדולים ואני יודעת שבקרוב הם יידעו בדיוק מה קורה, אבל אני לא אהיה זאת שתספר להם. זה תפקידם של ההורים. 

חתני מגיע סוף סוף, פניו חיוורות ונפולות, מספר בשקט על כל חיילי המילואים שהוא ראה בדרך, מתארגנים. חיבוקים ונשיקות והם נוסעים הביתה, ואז אני מתפרקת. הבכי מטלטל את הגוף ואני לא נרגעת. T מחבק אותי. החזקתי את עצמי, בשבילם, עד עכשיו, ועכשיו אני נשברת. 

הדיווחים על הפצועים וההרוגים מתחילים לטפטף לחדשות הרשמיות אבל ברור לנו שמדובר בהרבה הרבה יותר, וזו רק ההתחלה. אנחנו במלחמה ואיכשהו שוב נתפסנו בהפתעה.

והכתבים בטלוויזיה מעלים תושבים מהדרום על הקו, תוך כדי המתקפה, ופתאום עולה בחורה שמספרת בבכי קורע לב שחטפו את אבא שלה לעזה וגם איבדה קשר עם אמה ואחותה. ולמי לפנות, היא שואלת. והכתבים חסרי אונים מולה.

ואני רותחת. ואני כואבת. ומי אני בכלל? ויש מישהו בשלטון שאכפת לו מהאזרחים בכלל? אסון. 

עוד מעט סתיו ועדכוני חול המועד

במשך כמה ימים מזג האוויר התאים לי ממש. הלילה כבר נהיה לי שוב חם, וכעת אני עם מזגן. 

גם כשהיה לי נעים ונוח ידעתי, שעוד יחזרו ימים חמים ושמשיים ושזה בסדר, אבל האתנחתא הזאת והגשם מידי פעם עשו לי טוב. 

עם או בלי קשר למזג האוויר, 'מיינקוני' מפנק אותנו בימים אלה יותר מהרגיל, יושב עלי ועל T הרבה יותר מאי פעם, והלילה אפילו התכרבל איתי 'כפיות' במיטה במשך חצי לילה. אושר גדול. היום הוא חוגג יום הולדת שנתיים. מזל טוב מיינקוני. 🐱

אז מה היה לנו השבוע? 

אחרי 13 שנים של שירות נאמן התקלקלו הכיריים ה'אינדוקציה' שלנו. 

יש לנו בבית תנור "MARENO" מקצועי (כזה של מסעדות, רחב ועמוק ובעל שש להבות גאז) ש-T כמובן עושה עליו "שעות נוספות" ולי הוא פחות נוח. הוא לא נועד באמת "לעקרת הבית". אין לו הצתה אוטומטית, הלהבות חזקות מדי (מאד קשה להגיע למצב של להבה קטנה או חום נמוך) ובגדול ...הוא "גדול" עלי. אז כגיבוי קנינו גם אינדוקציה קטנה (רק שתי "להבות"). היינו בין הראשונים בארץ להשתמש בכיריים מהסוג הזה, וזה הצריך הצטיידות בכמה סירים ומחבתות ש"מתמגנטים".  

האינדוקציה מספקת עבודה שונה לגמרי מכיריים גאז או חשמל. היא בעצם מתפקדת כמו מיקרוגל. היא מחממת מהר והטמפרטורה מדוייקת, המשטח לא מתחמם ולא מסוכן למגע, ופרט למגבלה שהיא עובדת רק עם סירים/מחבתות שמסוגלים להתמגנט (לא אלומיניום, לא אמייל....) היא הדבר הכי נוח בעולם. 

לכשהתקלקלה האינדוקציה, החל T בחקר שוק מעמיק (וקצת הסתבך עם זה, האמת) והישווה מחירים וספקים והספקים ותצורות טכניות - ובסוף הזמין כיריים של  DeLonghi שנראו שיתאימו לנו, וגם המחיר היה פגז. 

חיכינו למשלוח מעט יותר מהרגיל (כי חגים וזה) ולבסוף הם הגיעו, אבל כאשר הוצאנו אותם מהקופסא פתאום התברר שבעצם הזמנו כיריים קרמיות ובכלל לא אינדוקציה. 😕

T היה מוכן לחיות עם זה, אבל אני בשום אופן לא הסכמתי. בשביל מה לי כיריים חשמליות - כאשר יש לי שש להבות גאז? 

בקיצור - ביקשנו להחזיר את המוצר והזמנו חדש. את הישן כבר באו לאסוף, מהחדש טרם שמענו דבר על מועד הגעתם המתוכנן.

בתחום ה"קלקולים" גם מייבש הכביסה שלי התחיל מידי פעם "לזייף". בהתחלה חשבתי שפשוט שכחתי ללחוץ על הכפתור כדי להפעיל אותו, כי הייתי באה לרוקן אותו ולמרות שהוא היה חם, הבגדים נותרו לחים. אז הייתי מפעילה שוב והכל נראה בסדר. ביומיים האחרונים כבר קרה שנאלצתי להפעיל אותו כך שלוש פעמים עד שהוא באמת ייבש את הכביסה. לשנייה התלבטתי אם להזמין טכנאי או להזמין מייבש חדש, אבל בדקתי כמה שילמנו עבורו (1000 ש"ח) והבנתי שאין כאן התלבטות. אם וכאשר יפסיק לפעול לגמרי, נזמין חדש. 

מה עוד?

השבוע התחסנו נגד שפעת. נראה לנו הגיוני לגמור עם זה עכשיו לפני שנתחיל להידבק מכולם, וכמובן לפני שטסים לארה"ב בעוד כשבועיים. 

השבוע T עבר גם את טיפול ה'סובאדה' הראשון שלו וגם את הראשון בסדרת טיפולי דיקור. המטפלת אמרה ל-T, שבעצם הטיפול לגברים לא נקרא 'סובאדה' אבל T לא זכר לומר איך היא אמרה שכן קוראים לזה. בכל מקרה הוא דיווח שהיה מעניין. מדובר בעיסוי של מערכת העיכול, מאזור הסרעפת ועד לשיפולי הבטן וגם עיסוי בגב אבל באותו אזור. המטפלת אמרה מראש שאינה יודעת אם זה יעזור, או אם זה יעזור עם כל התסמינים - אבל אם אכן T סובל מהידבקויות במערכת (בעקבות הניתוח) העיסוי דווקא כן אמור לעזור. היא לא קבעה איתו עוד תור מייד אלא חיכתה לראות איך הוא יגיב לטיפול קודם, מה שמייד העלה בעיניו את אמינותה. 

מה שכן הוא רץ לשירותים ברגע שחזר הביתה מהטיפול. אין ספק שמשהו התחולל שם בפנים. נראה מה יהיה בהמשך. 

השבוע גם התחלנו לתכנן את הטיול בר מצווה עם בתי ומשפחתה לתאילנד בפסח הקרוב. 

לפני שבצענו את ההזמנה לטיסות, ביררנו איתה אם אולי הם מעדיפים טיול לארה"ב. כעת משתהליך הויזה קוצר ופושט באופן ניכר, חשבנו שאולי הגיוני לתכנן קפיצה לביקור אצל בני, אולי ביקור בדיסני....

זאת בתנאי כמובן שלכולם יש דרכונים ביומטריים (יש) ושבאמת ניתן לבקש את ה-ESTA גם עבור ילדים (מקור אחד טען שכן ואחר טען שלא). כך או אחרת בתי ענתה שטיול בארה"ב מבחינתם הוא חופשה ארוכה יותר, והיא לא מתכננת את זה לשנה הקרובה. אז התקדמנו עם התכנית להזמנת חופשה לכולנו בתאילנד בחופשת פסח, לכבוד בר המצווה של חכמוד.

בימים האחרונים יש לאבא יותר "גלים" של חולשה ועייפות. 

בארוחת ערב חג / ששי הוא היה עייף מאד. אין לו ממש תסמינים נוספים, זה מדאיג אבל זה לא מפתיע. זה נכון ששינו לו את המינון של התרופות הקרדיולוגיות, מה שהיה אמור לעזור מעט...

מצד אחד יש סיכוי גדול שהלב שלו (ושני המסתמים הפגומים שאיש לא מעז לתקן אותם בגילו) פשוט הולך ודועך, ומכאן זה רק יילך ויורע. אז צריך להבין זאת, להפנים זאת, וגם להתבונן על המצב בפרופורציה. מצד שני אמא שלי חושדת שמדובר בתופעות לוואי של אחת התרופות שהוא מקבל לטובת הערמונית. האמת, שזו תרופה שכעת - אחרי ההקרנות וכל הטיפולים ההורמונליים - ייתכן והיא באמת מיותר. אז אבא פנה לפרופסור שטיפל בו, ואכן קיבל ממנו אישור בהדרגה להפחית בתרופה, ונראה אם זה מפחית את התסמינים של תופעות הלוואי. הלוואי אמן. 

בכל מקרה הכי חשוב חשוב לעשות הכל כדי שאיכות החיים שלו תהיה טובה ככל האפשר, כל עוד הוא חי, אבל גם להבין שהכל יחסי. יחסית לפנתר שהוא היה עד לפני שנתיים וחצי, הוא ירוד. בין הלב לבין הגב לבין סרטן הערמונית - עבר עליו מכבש בתקופה האחרונה. אבל בהלימה לגילו ולמצבו הרפואי - הוא עדיין פנתר. הוא עצמאי, בואו נתחיל מזה. לא סיעודי בכלל. הוא הולך - לאט ובהפסקות רבות - למועדון של האחוזה לחדר כושר (לעיתים עושה אימון יותר מקוצר אמנם) ולחוגים שונים. 

הוא קורא ומתעדכן בחדשות המחשבים והכלכלה בעולם ומתקשר לספר לנו כשיש חידוש ל-CHAT GPT, למשל. הוא מעודכן לגמרי בפוליטיקה. אז כן - יחסית לעצמו, פיסית, הוא ממש ירוד. וזה עצוב. וההתדרדרות יכולה לקרות הרבה יותר מהר ממה שחושבים. אבל איני יודעת אם אפשר לעשות כרגע יותר ממה שעושים. בניגוד לאמא שלי, שמסרבת לראות רופאים או לעבור בדיקות, אבא שלי הולך לרופאים כל הזמן ועושה בדיקות כל הזמן, הוא ממש "על זה". לא יודעת מה יהיה. תהיה לו שיחה עם הקרדיולוג בשבוע הבא לשוחח על תוצאות בדיקת ה"הולטר" שהוא עשה ונראה מה יאמר. 

בביקור של אחי וגיסתי עם אחיינית2 אצלו בשבת הם נבהלו מאד מאיך שאבא נראה, וגיסתי מייד התחילה להלחיץ, תחילה את אחי, שמעדיף להדחיק ולהכחיש את המצב, ואחר כך אותי, ש"מה יהיה עם אמא שלך? ומי יצליח לטפל בכל העניינים הביורוקרטים והפיננסיים שלהם?"  האמת? זה קצת עצבן אותי. כן, בסוף זה יקרה. ונתמודד. למחרת ניהלתי איתה שיחת טלפון ארוכה שבה, בין היתר, ניסיתי להרגיע מצד אחד ולהכניס לפרופורציות מצד שני. נראה לי שהלך בסדר. 

בלי קשר למצבו של אבא, ארוחת החג עברה בנעימים. שרי היתה מתוקה במיוחד והצלחנו לשחק איתה הרבה זמן אחרי ארוחת הערב (מה שבדרך כלל בערבי ששי לא קורה), ונהנינו כולנו מאד. הגדולים נשארו לישון, אחרי המון זמן שזה לא קרה. אמנם הלילה היה פחות מוצלח מהרגיל - קצת אחרי שנרדמתי חזק, חכמוד העיר אותי שחם לו. המזגן היה על 24 מעלות ולא הבנתי (מתוך הערפל של השינה) מה הוא רוצה ממני. קמתי, הבאתי לו מאוורר אבל בכלל לא חיברתי לחשמל, הייתי אפופה לגמרי....צחקנו על זה בבוקר. הבעייה היתה שלא הצלחתי אחר כך להירדם המון זמן, ושמעתי גם אותו מתהפך ומתהפך במיטתו, כנראה בגלל החופש הוא פשוט לא היה מספיק עייף. לפנות בוקר נרדמתי לבסוף אבל כולנו קמנו עייפים. 

לא נורא. 

T הכין להם ארוחת בוקר מפנקת (פרנץ' טוסט לחכמוד  וופל בלגי לנשמותק). חכמוד, שמאד שומר על המשקל והגיזרה שלו בזמן האחרון, גם קם מוקדם כדי להתאמן קצת (בזמן שאנחנו היינו בהליכת הבוקר), גם ביקש לשתות תה במקום מסורת השוקו הרגילה שלנו, וגם ביקש פחות אבקת סוכר על הפרנץ' טוסט שלו. נתתי לו את מיכל אבקת הסוכר שיבזיק לעצמו כמה שנראה לו. הבוקר עבר בנעימים, שוחחנו וצחקנו ובאיזה שהוא שלב חכמוד נרדם על הספה בסלון ו-T לימד אותי ואת נשמותק לשחק 'רמיקוב'. חתני בא לאסוף אותם ממש לקראת הצהריים. 

בערב נסענו להפגנה בקפלן, ובהתחלה היה פקק נוראי באיילון - אחר כך התברר שהוא היה חסום על ידי מפגינים והם בנו שם סוכה - אבל בדיוק כשהגענו הכביש נפתח. ההפגנה היתה דלילה יחסית וגם הדוברים לא הרשימו במיוחד. דנה ברגר הופיעה ובשלב הזה פרשנו. 

עוד השבוע בתי ביקשה שניקח את נשמותק לתור שלו אצל הפסיכולוגית, ובזמן שהוא היה אצלה ישבנו בבית קפה. זה היה בילוי בוקר חביב. כששאלנו את הילד איך היה בטיפול הוא ענה "בסדר, דיברתי הרבה". חייכנו. הוא לא נוטה להרבות בדברים, נשמותק, לפחות בכל הקשור לעניינים אישיים או רגשות. לכן אני כל כך שמחה שהוא בטיפול ושזה הולך טוב בינתיים. חלק ניכר מהזמן לדעתי הוא בכלל לא מודע לרגשות שלו, וברור שהוא לא מדבר עליהם. 

היה לו גם שיעור ניסיון בטניס והוא נהנה מאד. והוא גם נסע לבדו באוטובוס לחוג "מבוכים ודרקונים" שהוא כל כך אוהב. גדל הילד, ממש מול עינינו. חכמוד ממשיך עם הכדורסל ועם האגרוף התאילנדי, והוא מאד רוצה לחזור לשיעורי גיטרה אבל בתי ביקשה שימתין עם זה קצת, שיראה אם הוא מסתדר גם עם עומס הלימודים החדש וגם עם כל החוגים. 

גם שרי מתחילה חוג, של התעמלות קרקע. זה תפור על הילדה הזאת, שעוד מהרחם ברור שהיא מתעמלת ורקדנית. 

ואת חכמוד שמעתי אומר שהוא מחכה שהלימודים יחזרו. וואו, כנראה שבאמת באמת מעניין לו בחטיבה. אושר גדול. 

מה עוד עשיתי השבוע?

הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', שעומדת לעבור ניתוח גב בשבוע הבא. אני מאד מאד מקווה שהניתוח יצליח ושסוף סוף ייפסקו הכאבים והקרנה לרגל, והיא תוכל לעמוד וללכת בלי לסבול. 

נפגשנו גם עם 'שותפנו' ו'שריתה' וכרגיל היה ממש נחמד. בנם הצעיר התגייס, וכאשר הבת תחזור ללימודים אחרי החגים, הם באמת ירגישו את תסמונת "הקן המתרוקן". לא פשוט. זוכרת כשאנחנו עברנו את זה. 

שוחחנו עם בני בוידאו וההתרגשות לקראת הביקור שלנו אצלם בעוד כשבועיים כבר בשיאה. ייצא שהפעם נהיה אצלם בזמן "האלווין" (HALOWEEN = ליל כל הקדושים) וכבר הבית שלהם מקושט עם דלעות בכל הגדלים ובכל הצבעים וסביבוני מאד מתרגש שנהיה איתם אז. כשהוא רואה אותנו בוידאו הוא שואל "Are you ready for Haloween, guys?" מתוקי כזה. כלתי מחפשת לכולנו תחפושות תואמות כדי שנוכל לצאת יחד עם הילדים ל"טריק אור טריט" (Trick or Treat) - סיור מדלת לדלת בשכונה ובקשת ממתקים מהשכנים. 

סביבוני "תנין" וקיקה "חיפושית משה רבנו"

ארוחת ערב חג שוב תהיה אצלנו, בהרכב ה"רגיל" (הורי ובתי ומשפחתה). ואז יסתיימו להם "החגים" וכולם יחזרו לשיגרה....ואנחנו נטוס למתוקים ה"מגועגעים" שלנו בבוסטון. 

חג שמח.