החזרה הביתה

לפני שאמשיך בתיאור הטיול עוצר הנשימה שלנו בניו זילנד אני רוצה לתעד לעצמי את השבוע הראשון מאז החזרה הביתה. 

עוד כשהיינו במלבורן הבין פתאום 'שותפנו', שאנחנו חוזרים ביום הקבוע "של העוזרת", ושאל אם קבענו איתה שתגיע. ממש לא קבענו איתה. העוזרת שלנו לא יכולה להגיע אלינו בכוחות עצמה ואנחנו מביאים אותה ומחזירים אותה הביתה. הרגשנו שכבר יותר מדי פעמים בשנה האחרונה התגייסו 'שותפנו' וגם אשתו 'שריתה' להביא אלינו את העוזרת בימים שבהם -T היה בבית חולים או באותם מקרים שבהם חזרנו מחו"ל בדיוק ביום הניקיון. באמת כבר לא היה לנו נעים לבקש מהם והחלטנו שנסתדר שבוע ללא ניקיון הבית, אבל 'שותפנו' הודיע לנו באופן נחרץ, שאחרי שלושה וחצי שבועות בחו"ל (ובית מלא שערות של חתולים, אבק וכו') אין שום סיכוי שהוא לא מביא אותה. הוא דרש ממני להתקשר אליה ולתאם איתה, ובאמת נסע להביא אותה. 

בסופו של דבר היינו מלאי תודה אליו. באמת היה נעים יותר להגיע אל בית נקי. 

החתולים שמחו מאד לקראתנו כשהגענו, ונראה היה שהבת של השכנים טיפלה בהם במסירות. הם נראו בסדר גמור וגם שמחו לראות אותנו.

היה ממש טוב לשוחח עם בתי ועם הורי בדרך הביתה במונית. 

לא היה כיף לשמוע חדשות  - פיגועים ואלימות בכבישים ואני לא רוצה בכלל להזכיר את הפוליטיקה - והאמת היא שגם מאז שחזרנו אנחנו בקושי מתעדכנים בחדשות. ממש במינימום ההכרחי, אם יש דבר כזה. סוג של חיים בבועה. 

בהמשך להחלפת דלת הכניסה של הבית החלפנו גם למנעול אלקטרוני לדלת. עכשיו ניתן להיכנס עם טביעת אצבע ו/או קוד - ואפשר לתת קוד אישי קבוע או זמני למי שרוצים וגם לתעד טביעת אצבע קבועה או זמנית. ולמקרה חירום יש גם מפתח. 

זה די נחמד שלא חייבים לקחת מפתח כשיוצאים מהבית. 

כמעט שלא סבלנו מג'ט לג - אני בעיקר הרגשתי את זה כאשר ישנתי בצהריים והיה לי קשה להתעורר - אבל זה עבר די מהר. בשיי קיימנו ארוחה עם הורי ובתי ומשפחתה והנכדים הגדולים נשארו לישון - שמחים לחזור לשיגרה שלנו. 

לבקשתו של נשמותק קניתי משחק קלפים בשם "חלומות" (באנגלית קוראים לזה SLEEPING QUEENS), שמסתבר שהומצא על ידי ילדה קטנה. זה משחק ממש נחמד עם כל מיני חוקים שאני עדיין לא זוכרת אבל נשמותק מדריך אותי בבטחה בכללי המשחק. 

חזרנו להליכות ולחדר הכושר והספקתי כבר מפגש נחמד מאד עם חברתי 'מחברת', ויציאה למסעדה (של הלקוחות הכי חדשים של 'שותפנו' ו-T) שהיתה מוצלחת מאד. 

עוד הספקתי כבר לנסוע לתל אביב להזמין לי מדרסים מותאים חדשים, גם כי כבר חלפו שנתיים מאז עשו לי את המדרסים הנוכחיים וכבר שחקתי אותם לגמרי, וגם כי אני חושדת שזו אולי הסיבה לכאבים הבלתי מוסברים בכף רגלי השמאלית. 

אגב גיסתי סובלת כרגע מכאבים קצת דומים, למרות שאצלה זה קבוע ולא בא בהתקפים, וכמובן שהמצב אצלה חמור יותר - כי היא תמיד חוטפת הכל קשה יותר - והיא כבר היתה אצל רופאים שאמרו שאולי זה משהו שקוראים לו "נוירומה על שם מורטון" בכף הרגל. אמנם בדרך כלל זה תוקף נשים שנועלות עקבים גבוהים ונעליים צרות אבל זה תוקף גם רצים ובעלי קשת גבוהה (או שטוחה) ולי יש קשת גבוהה במיוחד (שבעטיה אני זקוקה למדרסים מותאמים מלכתחילה). 

בעצת רופאיה התחילה גיסתי לנעול נעליים מסוג מסוים, ואילו אני מסתפקת כרגע בהחלפת המדרסים ונקווה לטוב. 

לסיום הספקי השבוע החלטתי להתחסן נגד אומיקרון - החיסון החמישי. T הביע הסתייגות מהחיסון והחליט לדחות את זה בינתיים, אבל הוא הרי היה חיובי לקורונה ביוני ואילו אני מעולם לא - וסביבנו הרבה מאד אנשים התחילו לחלות - אז אולי החיסון הזה הוא כבר לא רלוונטי ויש כבר ואריאנט חדש, אבל קבלתי החלטה והתחסנתי אתמול.

היום כואבת לי הזרוע של החיסון ואני קצת "קווצ'רית' באופן כללי, אבל זה לא מנע בעדי להתעמל ואני מקווה שזה יעבור מהר. 

אז זהו, נראה לי שתיעדתי לעצמי את כל מה שרציתי לגבי הימים הראשונים אחרי חזרתנו ארצה - וכעת אוכל להמשיך להכין את פוסטי התיעוד של הטיול המדהים שלנו בניו זילנד. המשך שבוע טוב. 

ניו זילנד - וולינגטון - WELLINGTON

לפני שאספר על השהייה הקצרה שלנו בעיר הבירה של ניו זילנד - וולינגטון WELLINGTON - כמה הרהורים על החופשה עד כה ועל המפגש שלנו עם ניו זילנד. 

הזכרתי כבר ואומר שוב - זה לא ייאמן כמה הניו זילנדים נחמדים. נחמדים ממש, לא בקטע של נימוס או "הסבר פניך לתייר". 

אנחנו מטיילים הרבה בעולם, בלי עין הרע, ופגשנו כל מיני אנשים - ובסך הכל היו בדרך הרבה מאד אנשים טובים. אבל הנחמדות והנדיבות וטוב הלב של הניו זילנדים בכל זאת הפתיעה ונגעה לנו ללב. 

יש כמובן יוצאי דופן - וזוג אחד כזה פגשנו בהמשך - אבל בכללי אפשר לומר שהתאהבנו בהם. 

עוד "הכללה" מהסוג שאני בדרך כלל לא אוהבת לעשות אבל לפעמים מתפלק לי בכל זאת: אפשר ללמוד משהו מקצב החיים שלהם. לתיירים זה עלול להפריע כמובן כי הרבה מאד עסקים מתחילים לעבוד מאוחר ונסגרים מוקדם (ולא פעם נלקחת גם הפסקת צהריים באמצע היום) אבל עבורם זה נפלא, לדעתי. יש להם זמן עבודה ויש להם פנאי מחוץ לעבודה.

הם עושים ספורט בבוקר והם מבלים עם המשפחה ועם חברים אחרי הצהריים ובערב. 

T התרעם על כך ("מה הבעייה לעבוד במשמרות?") כאשר זה נגע למשל להשכרת הרכב בשדה התעופה (כל שעה שהיתה לפני תשע או שמונה ואחרי חמש נחשבה AFTER HOURS ודרשה טיפול מיוחד). זה מפריע כאשר מחפשים מסעדה ורובן נסגרות בתשע בערב. אבל לדעתי זה הכיוון הנכון - להוריד הילוך, לשמור על הבריאות וכתוצאה מכך - על מצב הרוח הטוב. 

עוד קוריוז: בכל הנסיעה הזאת - גם במלבורן, דרכה עברנו גם בהלוך וגם בחזור - וגם בניו זילנד כולה - לא הזדקקנו לכסף מזומן. בכלל. פעם אחת הוצאנו מזומן מכספומט כאשר היינו בדרכנו למכבסה אוטומטית (LAUNDROMAT) והיינו בטוחים שנזדקק לכך. אז לא. גם שם הכל עבד עם כרטיס אשראי. והמכונות עצמן עבדו עם כרטיס נטען, שברגע שקנינו אותו ניתן היה להשתמש בו גם במכבסות אחרות של אותה הרשת ברחבי האי. זה היה מאד יעיל ונוח. 

ועוד על כסף ותשלומים: אנחנו משלמים בדרך כלל דרך הטלפון. בניו זילנד הם קוראים לזה PAY WAVE. וזה כמובן הפך לפועל YOU CAN PAY WAVE IT. או במקרים מסוים YOU CANNOT PAY WAVE IT. ישנם עסקים שניטרלו את האפשרות לשלם עם WIFI (גם בכרטיס אשראי). אפשר להעביר כרטיס אשראי בדרך הישנה. 

אבל בהרבה מקומות הם מגלגלים את העמלה של כרטיסי האשראי על הלקוחות. כיון שכאמור היינו ללא מזומן רוב הזמן, נאלצנו לשלם את העמלה בגובה שני אחוז הרבה פעמים. 

תזונה: התפריט הניו זילנדי דומה בהרבה לתפריט הבריטי. אין לי מושג כמובן מה קורה בבתים הפרטיים של התושבים, אבל במלונות, צימרים, מסעדות ובתי קפה היו חסרים לנו מאד הירקות והפירות, שביום יום מהווים חלק נכבד מהתזונה שלנו. למזלנו מצאנו פירות וירקות נהדרים בסופרמרקטים ומידי פעם אפילו מצאנו ירקן. כך נהגנו לאכול ארוחות בוקר במלון / צימר / בית קפה בדרך, ארוחות ערב במסעדות, ובצהריים פשוט אכלנו פרי ואגוזים - ממילא לא היינו ממש רעבים אחרי ארוחות הבוקר הנדיבות שקיבלנו. 

במקרה או שלא במקרה המסעדות הכי מוצלחות שיצא לנו לבקר בהן היו דווקא ניו זילנדיות. באותם מקרים בודדים בהם יצא לנו לאכול במסעדות אסייתיות, למשל, נחלנו מפלה. ופעם אחת גם נפלנו גם עם מסעדה אמריקאית - אבל על זה אספר בהמשך. 

עוד קוריוז קשור לקפה. בניו זילנד כאשר מבקשים קפוצ'ינו מקבלים אותו עם אבקת קקאו למעלה. למה? ככה הם חושבים שצריך להגיש קפוצ'ינו. אם לא רוצים את הקקאו הזה צריך לבקש את הקפה "עירום" (כלומר NAKED). כאשר מבקשים סתם "קפה" הכוונה לשחור (מה שנקרא אצלנו "אמריקנו") ואם רוצים אותו עם חלב מבקשים FLAT WHITE. שזה בעצם "הפוך" לא מוקצף. 

הקפה בניו זילנד היה בסך הכל בסדר, אבל כשהגענו למלבורן הבנו ששם לקחו את הקפה לרמות אחרות. הקפה הטוב בעולם, הם טוענים, ונכון לעכשיו לא הצלחתי להוכיח אחרת. אפילו באיטליה - שם תמיד קיבלנו קפה טוב לא משנה איפה הזמנו - לא היה טוב יותר. אבל עוד נחזור למלבורן. 

לו"ז : כפי שכבר בא לידי ביטוי בפוסטים הקודמים, לא הלחצנו את עצמנו בימים עמוסים ודחוסים מדי. הבנו מראש שלא נספיק הכל, וגם כאשר היתה לנו רשימת פעילויות מתוכננת ליום מסוים - תמיד הקשבנו לגוף שלנו, לעייפות שלנו, לחשק שלנו וכמובן למזג האוויר - וידענו מתי הגיע הזמן לנוח - בין אם זה במלון / צימר או בבריכות תרמאליות או ג'קוזי (אם היה במלון או בצימר) או סתם בשיטוט בעיר / עיירה בה שהינו ללא מטרה מסוימת. 

בריאות: בגדול הרגשנו שנינו טוב. אצלי מידי פעם "התעוררה" כף הרגל עם גלי כאב או לפעמים כאב סטאטי - שהתחלתי להתרגל אליו - אבל לא נתתי לזה להפריע למהלך היום. המשכתי ללכת, לטפס, ליהנות - גם אם מידי פעם הייתי צריכה לעצור רגע או אפילו לצלוע קצת. 

גם T רוב הזמן הרגיש בסדר, הבטן לא עשתה לו יותר מדי בעיות, והיה לו התקף כאב רציני רק פעם אחת (ידווח בהמשך). 

תקשורת: לא היו לנו הרבה ציפיות לגבי הרשת הסלולרית - במיוחד כשיצאנו לשטח - ובכל זאת התאכזבנו מאד מרמת הקליטה הסלולרית בניו זילנד, מביצוע הרשת (נמוכים ואיטיים מאד) ובעיקר מרמת ה-WIFI במלונות, מסעדות וכו'. 

בדרכים היו אזורים רבים ללא קליטה בכלל, וכיון שחששתי מזה הורדתי מראש מפות OFFLINE לאפליקציית GOOGLE MAPS מה שהציל אותנו ברוב המקרים. אגב מפות אוף ליין לא עובדות עבור הנחיות הולכי רגל. גיליתי זאת רק עכשיו.

רמת האינטרנט הנמוכה פגעה ביכולת התקשורת שלנו עם הבית והמשפחה וגם הפריעה מאד באותן פעולות שהיינו צריכים לעשות (למשל באתרי בנקים, תשלומי מס הכנסה, הפקדות צ'קים וכדומה). גם מזה חששתי מראש וכל מה שיכולתי לעשות מראש בארץ עשיתי. בסוף הצלחתי שם גם את כל השאר אבל זה היה די מדהים לגלות עד כמה דווקא בישראל הדברים האלה הרבה יותר מתקדמים.  כששוחחתי על כך עם המקומיים הם אמרו שלולא הקורונה אפילו מה שיש היום לא היה. אז תודה לקורונה שהכניסה בכל העולם את עולם האינטרנט להילוך יותר גבוה. 

אז הצלחנו לתקשר עם הורי ועם הילדים (אלה שבבוסטון ואלה שבהרצליה) ועם 'שותפנו' וחברות שלי בעיקר דרך הודעות וואטסאפ ושיתוף תמונות באלבום של גוגל. המזל הוא שכל כך נהנינו וכל יום היה כל כך WOW מבחינתנו - שבעוונותנו לא נורא התגעגענו. בניגוד לחופשות אחרות התנתקנו באמת. היה לנו ממש טוב. ואפילו T הפסיק להתעדכן בחדשות מהארץ (הרי נסענו יום לפני הבחירות). 

אז אחרי כל ההקדמות האלה, נסענו במשך חמש וחצי שעות לוולינגטון. 

זו לא היתה נסיעה קלה, ולא עזר שדווקא בדרך הזו כמעט לא היה היכן לעצור - לא לשירותים ולא לקפה. 

אני המשכתי לא לשתף פעולה ולא החלפתי את T בנהיגה - פשוט לא העזתי לנהוג בצד שמאל של הכביש עם הגה בצד ימין - וכבר רצו באוטו כמה בדיחות על ה"אי נהיגה" שלי. T קיטר - ובצדק - וירד עלי שאני מוכנה לעשות הכל כדי לא לנהוג - לפנק אותו באגוזים ובפירות, לדחוף לו עוד קפה (כאשר התאפשר), העיקר שימשיך לנהוג. 

בנסיעה הזאת נתקלנו גם בהתאוששות האיטית מאד (איטית מדי) של ניו זילנד מהקורונה. היו צמתים שבהן תחנות דלק ובתי קפה שפשוט נותרו סגורים. 

בדרך לוולינגטון 

לבסוף אחרי דרך ארוכה מאד, שמיים אפורים , נופים מהממים והרבה עצירות (היכן שהתאפשר) הגענו ל-WELLINGTON, בירתה של ניו זילנד. 

הגוגל מאפס הוביל אותנו לרחוב ממש על שפת המפרץ היפהפה של העיר, אבל לא מצאנו את הכתובת. כלומר, מצאנו את הבית שלפני ואת הבית שאחרי - והתקשינו להבין היכן הכתובת שניתנה לנו. התקשרנו לטלפון שהופיע בהזמנה, ואז קיבלנו הוראות מפורטות ומוזרות גם לגבי המיקום של החדר ו.....גם לגבי אופן הכניסה אליו. 

אז התברר שהחדר נמצא במעלה הגבעה ותחילה יש להגיע לסמטה קטנה בין שני בניינים. עם הכניסה לסמטה מגיעים אל שער, שאחרי שפותחים אותו יש קודן על הקיר בצד ימין. כאשר מקלידים מספר בן 4 ספרות בקודן, פתאום רואים שמראש הגבעה מתחיל לרדת על לקראתנו קרון קטן דמוי רכבת הרים על מסילה. זו היתה המעלית שלנו, ואחר כך ראינו הרבה כאלה לאורך הרחוב והגבעה. 

כאשר ה"מעלית" מגיעה ונכנסים אליה יש ללחוץ על קומה 5, וכאשר מגיעים למעלה יש להקפיד לסגור את דלת ה"מעלית", אחרת היא נתקעת למעלה ואף אחד לא יוכל לקרוא לה מלמטה - וכן, זה קרה לנו ואישה מסכנה גדולת מידות ומתנשפת שגרה בקומה שמתחתנו דפקה על דלתנו ודיווחה לנו כי נאלצה לעלות את כל המדרגות האלה ברגל!.

לאחר שסגרנו את דלת ה"מעלית" וגם את שער הבטיחות שצמוד אליה, יש לרדת במדרגות קומה אחת ושם היה החדר שלנו - חדר די קטן אבל מאובזר לא רע בכלל, שכל הקיר המערבי שלו היה בעצם דלת זכוכית שהשקיפה על המפרץ. כדי לפתוח את החדר היה קוד נוסף לפתיחת LOCK BOX על עמוד בכניסה לחדר - ושם הוטמן המפתח שלנו. 

מסובך? לגמרי. אבל הסתדרנו. 

כך נראה הנוף מהחדר שלנו בערב

כך נראה הנוף מהחדר שלנו מוקדם בבוקר

אחד החסרונות של החדר הזה היו שבשעות אחר הצהריים היה חום אימים. מזל שהיה קר בחוץ, כי מזגן לא היה שם וגם לא מאוורר. וגם לא בילינו בשעות האלה בכלל בחדר. 

ניסינו ללא הצלחה להזמין מסעדה לארוחת ערב (בדרך כלל חיפשנו בגוגל על סמך ציונים שמסעדות בסביבה קיבלו) אז יצאנו לטייל לאורך הטיילת ונכנסנו לאחת המסעדות שלא הצלחנו להזמין בהן שולחן, מסעדת coene's . לעוד מישהו נדמה שזה בעצם.....כהן? 

התברר שלא ניתן להזמין לאותו ערב - רק למחרת - אבל היה להם שולחן בשבילנו, ואכלנו מצוין וגם קיבלנו שירות מצוין. כל כך מצוין שהזמנו שולחן שם כבר גם לערב המחרת. מומלץ בהחלט. 

הצימר היה אמור לכלול ארוחת בוקר, אבל התברר שזה כלל לחם, חמאה וריבה וקצת דגני בוקר שהושארו עבורנו בחדר, וגם מעט חלב. אז קפצנו למכולת סמוכה וקנינו יוגורט וביצים וגבינת פטה....

בלילה ישנו מצוין, ובבוקר גילינו שאם אנחנו רוצים חביתה עלינו להכין אותה במיקרו - כי לא היו כיריים או ...מחבת. מסתבר שזה אפשרי לגמרי. 

בהליכת הבוקר פגשה אותנו רוח בעוצמה שלא נתקלנו בה עד אז בניו זילנד. ממש יכולתי להישען עליה ולא ליפול. בכל זאת הלכנו ורצנו קצת, ואחרי שחזרנו והתקלחנו יצאנו (שוב ברגל) אל מוזיאון ניו זילנד Te Papa Tongarewa.

המפרץ בהליכת הערב שלנו

עוד "מעליות" במעלה הגבעה 

כשהרגשנו שמיצינו את המוזיאון המשכנו אל מרכז העיר וולינגטון ורחוב קובה הצבעוני. 

כאמור היתה רוח חזקה והיה קר בחוץ וחשנו עייפות גדולה אז חזרנו לנוח בחדר.

שוב נתקלנו בתופעה של רשת אינטרנט חלשה מאד, ובסוף את כל מה שהייתי צריכה לעשות על המחשב דחיתי למחרת היום בשדה התעופה - שם קיבלנו רוחב פס קצת יותר נורמלי וקצת יותר יציב. 

היו לנו כל מיני תכניות למחרת היום בוולינגטון, מאחר שהטיסה שלנו היתה אמורה לצאת לכיוון קרייסטצ'רץ' בשש בערב. אבל אז כאשר קיבלנו דוא"ל מחברת התעופה לבצע צ'ק אין לטיסה, התברר שהיא הועברה לשעה שמונה בבוקר! 

אז אמנם אמרנו תודה שהטיסה לא התבטלה (כפי שקרה לרבים אחרים בתקופה האחרונה) אבל בכל זאת זה עשה לנו בלגן שלם, כי לא רק שקוצץ הביקור שלנו בוולינגטון, גם צריך היה ליצור שוב קשר עם החברה של השכרת הרכב - ולשנות גם את שעת החזרת הרכב ששימש אותנו באי הצפוני בשדה התעופה בוולינגטון, וגם את שעת קבלת הרכב המיועד לנו באי הדרומי בקרייסטצ'רץ'.

לגבי החזרת הרכב בשעות הבוקר המוקדמות נאמר לנו להפקיד אותו במקום המיועד ל AFTER HOURS (איך לא? ) ולהגיע בכוחות עצמנו לטרמינל. בכוחות עצמנו? כן, אמנם זה היה מרחק עשר דקות הליכה מהשדה, אבל חושך וקר ורוח.... 

לא חוויה מרנינה במיוחד. 

לגבי קבלת הרכב בקרייסטצ'רץ' העניין הסתבך קצת. הרכב שהזמנו היה אמור להיות זמין לנו רק אחר הצהריים. בהתחלה הציעו לנו רכב זמני רק לשעות הבוקר, ואז לחזור ולהחליף אותו ברכב המקורי שלנו. לאחר שבעצם הסכמנו לזה, חזרו אלינו עם הצעה לרכב אחר - FORD RANGER (בעצם טנדר 4X4) - לכל התקופה. מה אומר ומה אגיד? ברור שהסכמנו. 

ואיך לא? גם השינוי הזה היה כרוך בתוספת שך "סכום סמלי". 

השינוי הזה בעצם גרם לעצם השהייה בלילה בקרייסטצ'רץ' להתייתר, כי לא היו לנו פעילויות מתוכננות בעיר הזאת - פשוט בתכנון המקורי כשהיינו אמורים לנחות שם לפנות ערב לא היה הגיוני מייד לצאת לדרך במסלול שלנו לכיוון דרום מערב. 

אבל לא נפלה רוחנו והתגברנו על כל השיבושים והשינויים האלה, וכאמור הספקתי להשלים עבודה חיונית על המחשב בזמן שחיכינו לטיסה בשדה התעופה - הכל היה בסדר.

הטיסה לקרייסטצ'רץ' ארכה כחצי שעה.............והמשך יבוא. 

ניו זילנד - ORAKEI KORAKO, HUKA FALLS, TAUPO

התחנה הבאה שלנו בטיול בניו זילנד היתה אגם TAUPO (טאופו).

נפרדנו על הבוקר מ-ROTOROA ויצאנו לדרך, עם עצירה בפארק גיאותרמי מרהיב בשם "אוראקיי קוראקו"

 "Orakei Korako Geothermal Park & Cave.

עברנו  את נהר WAIKATO בסירת מנוע - הנהר הארוך ביותר בניו זילנד, שיוצא מאגם TAUPO שבניגוד לשאר הנהרות בניו זילנד, הוא היחיד שזורם מדרום לצפון ומגיע ממש עד לאזור אוקלנד.

 

וטיפסנו על הגבעה שמהווה את הפארק - תוך שאנחנו נחשפים לעוד מראות מרהיבים, שלעיתים קשה לזכור שהם נמצאים על כדור הארץ. 

 

היו כאן הרבה מאד עליות אבל לשמחתנו אנחנו בכושר טוב. 

מאורקיי קוראקו יצאנו לכיוון מפלי הוקה - HUKA FALLS.

יצאנו לטרק לא ארוך אל המפלים,  ששוצפים בעוצמה אדירה. 

 HUKA FALLS ממוקמים על אותו נהר WAIKATO,  שהוא בעצם המוצא היחיד מאגם TAUPO. המארחים שלנו בצימר באותו לילה אמרו לנו שהוא לא רק האגם הגדול ביותר בניו זילנד, אלא הגדול ביותר בכל אזור אוסטרליה/אסיה. 

ישנם די הרבה מסלולים שמובילים אל המפלים - אנחנו הגענו מכאן. 

אגב כאן, על הגבעה הזאת, כאשר חזרנו כבר מהמסלול בדרך אל הרכב שלנו, פגשנו את הישראלים היחידים שנתקלנו בהם במהלך הטיול הזה. פשוט לא היו ישראלים בשום מקום. זה היה מוזר, מאחר שבכל העולם אנחנו רגילים לשמוע עברית בשלב כלשהו, שהפעם זה פשוט לא קרה. הישראלים הבאים שראינו היו בשדה התעופה במלבורן כשכבר היינו בדרכנו חזרה לישראל. 

אלה שפגשנו כאן היו משפחה - אמא, אבא ושלושה ילדים - שהגיעו לרחוץ במים החמימים התרמאליים של הנהר. לא יצא לנו לשאול אותם אם הם תיירים או גרים בניו זילנד או שאולי הם מאלה שלקחו כמה חודשים (שנה?) חופש ומטיילים עם הילדים בעולם.............

המים הצלולים האלה בצבע טורקיז הפכו למוטיב חוזר בטיולים שלנו בארץ היפהפיה הזאת. 

זה היה מסלול לא ארוך - כשעה לכל כיוון -  אבל רצוף עליות וירידות .

מכאן יצאנו כבר לכיוון היעד - אגם טאופו. 

במקור תכננו להגיע גם לאגם TAUPO עצמו ולעשות הליכה סביבו, אבל כבר התחיל להיות מאוחר ורצינו להגיע לצימר וגם לבקר שוב במרחצאות מים תרמאליים.

עד כה לנו במלונות וזה היה הצימר הראשון שלנו במסע הזה. בעלי הבית היו מתוקים מאד - בעצם כמו הרוב המוחלט של הניו זילנדים שפגשנו במהלך הטיול -  והחדר שלנו היה אחד משלושה חדרים בקומה השנייה של הבית שלהם. 

מדובר בזוג מאוקלנד בפרק ב' בחייהם שפרשו מהמרוץ המטורף של העבודה והחיים בעיר הגדולה (עד כמה שבניו זילנד קיים בכלל מרוץ מטורף - כל הקצב שלהם שם אחר לגמרי). הם קנו את הבית הזה ועברו לעסוק בתחום האירוח. היא מתעסקת עם האירוח והוא עובד במשרה חלקית בתחום היזמות והבנייה ב-TAUPO.

החדר היה מקסים ונוח וממש קרוב אל האגם. 

אחרי שהתמקמנו בצימור נסענו למרחצאות Wairakei Terraces and Thermal Health spa שהתבררו כמרחצאות הטובות ביותר מכל מה שניסינו עד כה. 

היו שם ארבע בריכות, כל אחת מהן בטמפרטורה אחרת - כך שכל אחד יכול היה למצוא לעצמו את הבריכה שהכי מתאימה לו. זו היתה דרך מעולה להרגע ולפנק את הגוף אחרי הטיולים של היום. 

בערב יצאנו למסעדה קצת מפונפנת (הכי יקרה שהיתה לנו עד כה בטיול) - THE BISTRO במרכז העיר TAUPO. תפריט מצומצם (כמו שגורדון רמזי אוהב) אבל משובח, והכל באמת היה טעים והשירות היה טוב. 

השכם בבוקר התעוררנו לגשם קל, אבל זה לא מנע בעדנו לצאת להליכה סביב האגם כפי שתכננו יום קודם. 

כשחזרנו מההליכה מר וגברת צימר הגישו לנו ארוחת בוקר טעימה, שילמנו ויצאנו לדרך - נסיעה של חמש וחצי שעות לעיר וולינגטון - WELLINGTON, היעד האחרון שלנו באי הצפוני של ניו זילנד. 

אגם טאופו הוא מדהים, והיו עוד הרבה דברים שיכולנו לראות בסביבה - אבל זה מה שהספקנו והבנו מראש שאי אפשר יהיה לעשות הכל. היה  מזל שלא תכננו עוד מסלולים על ההרים בסביבה כי היה בוקר גשום וכמובן שכל ההרים מסביב התכסו בעננים (איך לא?).

הנסיעה לוולינגטון היתה ארוכה וכמעט שלא היה היכן לעצור בדרך - לא לשירותים ואפילו לא לקפה. זה היה מאד יוצא דופן - כי בניו זילנד יש לפחות שירותים ציבוריים (מתוחזקים ונקיים) כמעט בכל מקום. 

נתקלנו בדרך בבתי קפה שהיו סגורים - עדיין שאריות מתקופה הקורונה. לא כולם חזרו לגמרי לעסקים. וכולם ללא יוצא מן הכלל התקשו להשיג עובדים. 

הגענו אחר הצהריים לעיר WELLINGTON - לצימר נוסף  לצדו של מפרץ יפהפה...אבל על זה כבר בפוסט הבא. 

ניו זילנד - שלושה ימים ברוטורואה (ROTORUA) ובדרך לשם ביקרנו אצל ההוביטים

נפרדנו מאוקלנד, ואחרי קפה קטן בבר של המלון שמנו פעמינו לכיוון רוטורואה (ROTORUA) - עם שתי עצירות בדרך.

העצירה הראשונה היתה בעיירה בשם המילטון (HAMILTON), שאמנם היוותה סטייה קלה מהדרך אבל T מצא שם מסעדה חמודה בשם  THE RIVER KITCHEN שבא לו שנאכל בה את ארוחת הבוקר. 

היא בהחלט היתה חמודה ושווה. 

מהמילטון נסענו לכיוון העצירה הבאה שלנו ב-MATAMATA - כפר ההוביטים מסרטי "שר הטבעות" ו"ההוביט" מאת טולקין.

את הביקור הזה הזמנו חודשים מראש, וגם ככה כל הסיורים של הבוקר כבר היו מלאים והצלחנו לקבל את הסיור של 12:30 בצהריים. עד כדי כך המקום מבוקש.

מאד אהבנו את טרילוגיית "שר הטבעות", פחות את סרטי ה"הוביט" אבל מאד מאד אהבתי את הספר "ההוביט" שקראתי בגיל מאד צעיר (ואולי בקרוב אקרא את כולם שוב) אבל לא היינו בטוחים עד כמה נהנה מהסיור הזה ועד כמה הוא עלול להיות קיטשי.

לשמחתנו הכל נעשה בטוב טעם ונהנינו מאד. בין השאר קיבלנו הסברים גם על ההיסטוריה של כיצד נבחר האתר עבור צילומי הסרטים של "שר הטבעות", כיצד הכל נהרס בתום הצילומים, כנהוג באתרי צילום סרטים, ואז עשר שנים אחרי כן - כאשר ההפקה ביקשה שוב להקים את האתר לטובת סרטי ה"הוביט" - בעל החווה כבר דרש ש"כפר ההוביטים" ייבנה מחומרים עמידים, שיישארו בתום הצילומים, וכך החלה היסטוריית הסיורים במקום וכמובן שכולם נהנים מן ההכנסות הנוספות שזה הביא. 

הבמאי פיטר ג'קסון (שהמדריך הקפיד לקרוא לו סר פיטר ג'קסון) הקפיד מאד על פרטים, וכך ניתן לראות בחזית של כל אחד מבתי ההוביט פרטי פרטים שקשורים למי שחי שם. בנוסף כל אחד מן הבתים נבנה בגודל שונה, כדי להתאים את הצילומים לגודל הרצוי של הדמויות - כך גנדולף הקוסם הגדול אמור להיות גדול, יחסית להוביטים, ולכן תמיד הסצינות שהוא מצולם בהן מוקמו ליד בתים קטנים, בעוד שההוביטים אמורים להיות בגובה מטר עשרים בלבד, ולכן הסצנות שלהם צולמו לצד הבתים הגדולים יותר. במציאות אין כמעט הבדל בגבהים בין השחקנים. כמובן שבתוך הבתים אין כלום - כל הסצינות שבתוך בתי ההוביטים צולמו באולפן. 

משחק דומה עם סדרי גודל היה למשל כאשר פרודו אמור לשבת לצד גנדולף בעגלה, כאשר בפועל פרודו ישב הרחק מאחור כדי שייראה נמוך יותר. כך קבלנו עוד ועוד הסברים לגבי הסצנות השונות בסרט - אלו שצולמו באתר ולא באולפן, כמובן. ובעיקר נהנינו מהנוף ובאמת מההקפדה על כל הפרטים הקטנים.

הבית של בילבו באגינס ופרודו - הכי גדול עם הכי הרבה חלונות וכמובן הבית הכי גבוה בראש הגבעה. 

הספר והמקטרת של בילבו באגינס.

בתום הסיור הוכנסנו, כל הקבוצה, לפאב "דרקון הירוק" וכל אחד קיבל משקה (אלכוהולי או לא אלכוהולי) לפי בקשתו. היה נחמד מאד וכאמור לא קיטשי בכלל. 

בדרך כל הזמן ראינו חוות עם פרות, כבשים וסוסים - אבל לא היתה אפשרות לעצור ולצלם, אז התמונות האלה נאלצו לחכות להמשך הטיול. 

משם המשכנו בנסיעה לרוטורואה (ROTORUA) - ולאחר שבצענו צ'ק אין במלון (שהיה צמוד לכפר מאורי) נסענו לבקר באגם שעל שמו קרויה העיר

לפנות ערב, כדי לנוח מן הנסיעה טבלנו בבריכת המלון. היה כתוב שהבריכה מחוממת, אבל עד שלא נכנסנו לא הבנו שהמים היו ממש חמים! 

אמנם בחוץ היה קר אבל המים היו חמימים ונהדרים והחדר שלנו היה ממש קרוב לבריכה ובאמת היה משהו מאד מהנה בשחייה בבריכת מים חמים במזג אוויר כזה. זה הפך למוטיב חוזר גם בימים הבאים שלנו ברוטורואה, שיושבת כולה על איזור גיאותרמי ושופעת גייזרים ומעיינות חמים טבעיים. 

למחרת בבוקר שמנו פעמינו לפארק גיאותרמי בשם WAIOTAPU THERMAL WONDERLAND . אני מעלה כאן תמונות מהסיור ברחבי הפארק המדהים הזה, שבחלקים ממנו הרגשנו כאילו נחתנו על הירח אבל לא מעלה תמונות של הגייזר המפורסם של הפארק ששמו LADY KNOX. הסיבה לכך היא שאת ההתפרצות של "ליידי נוקס" מפעילים באופן יזום על ידי מזיגה של סבון כלשהו לתוך לוע הגייזר, מה שגורם לתגובה כימית שהיא מפעילה את שחרור הקיטור של הגייזר. נו, באמת. יש מספיק גייזרים מתפרצים טבעיים באזור רוטורואה ולא מצאה חן בעיני הדרך שבה הם מתערבים להם בטבע. 

כדי לנוח אחר הסיור הארוך בפארק הגיאותרמאלי, נסענו אחר הצהריים לספא בריכות תרמאליות בשם POLYNESIAN SPA

הבריכות היו יפות מאד (בתמונה למעלה) אבל רדודות מאד וקצת מאכזבות. חלקן לא היו חמות מספיק, ובאופן כללי הספא הזה היה קצת מאכזב. 

למחרת על הבוקר נסענו ליער THE REDWOODS - WHAKAREWAREWA שמאוכלס ברובו בעצי REDWOOD מהסוג שאנחנו מכירים מקליפורניה (SEQUOIA, YOSEMITE) . 

היתה אפשרות לטייל על גשרים תלויים אבל זה היה מסלול קצר יחסית עבורנו, והוא גם לא באמת היה גבוה כל כך, וכל מה שניתן היה לראות משם ניתן היה לראות גם תוך כדי הליכה רגילה בשבילי היער . נזכרנו בהליכה על גשרים תלויים ב-MONTEVERDE בקוסטה ריקה, שם באמת טיילנו מעל לצמרות העצים ביער הענן וניתן היה לראות שם דברים שבשום אופן לא נראו מההליכה על הקרקע.  וואו, הזכרון הזה עשה לי חשק לחזור לטייל שוב בקוסטה ריקה. טוב, בחזרה לניו זילנד.........

היה כיף לעשות הליכה נמרצת ביער בין העצים הגבוהים והיפים האלה, ובסופה חזרנו לרכב ונסענו אל פארק KUIRAU שגם בו יש תופעות גיאו-תרמאליות

משם המשכנו לאתר מאורי בשם TE PUIA: שם קבלנו סיור מודרך וכמה הסברים על ההיסטוריה של המאורים באזור וההיסטוריה של העיירה עצמה. 

בין השאר כלל הסיור את הגייזר הגדול ביותר בניו זילנד ששמו POHUTU GEYSER. 

בהמשך הסיור ביקרנו בביתן מחסה לציפורי KIWI, שאופייניות לניו זילנד (ועל שמן מכונים כל הניו זילנדים "KIWI") . הציפורים האלה (שאינן עפות) הן בסכנת הכחדה (עדיין לא בהכחדה ממש) והן מוגנות במדינה.

לקראת סוף הסיור עברנו בבית מלאכה מאורי, בו מקבלים אזרחים מאורים (וכאלה שקשורים בקשרי דם כלשהם עם מאורים)  מלגות לימודים להכשרה באמנות הגילוף הייחודית המאורית. זכינו גם לראות חלק מן העבודות שהם עושים. 

אחר הצהריים יצאנו שוב טבילה במים תרמאליים - הפעם בחביות באתר בשם SECRET SPOT HOT TUBS

קבלנו חבית משלנו באמצע היער - זו היתה חוויה חביבה יותר מאשר יום קודם בספא הפולינזי. 

כל האתרים האלה מרחק דקות ספורות מן המלון, שהיה נוח מאד וישנו בו מצוין. 

מבחינה בריאותית הרגשנו בסדר גמור רוב הזמן. הרגל שלי לא ממש עשתה בעיות וגם הבטן של T התנהגה יפה, פרט לפעם אחת שבה הוא שוב חטף כאב בטן והקאות (לא התקף כאב מהסוג שהוא סובל ממנו מידי פעם) אבל זה היה פעם אחת והוא התאושש מזה די מהר. 

הצלחנו לשוחח בוידאו עם שני הילדים - זו שבהרצליה וזה שבבוסטון - למרות הפרשי השעות (11 שעות הפרש מישראל ו-18 שעות הפרש מארה"ב), וגם עם הורי שוחחנו כמה פעמים. בסך הכל כולם בסדר. אין כמובן חדש עדיין אצל אבא שלי עם תוצאות הביופסיה.

אנחנו כמעט לא מתעדכנים בחדשות אבל פחות או יותר יודעים מה קורה בארץ. אין ברירה, לשם אנחנו שייכים ולשם נחזור בסוף הטיול. 

לאחר שלושה ימים ברוטורואה יצאנו לכיוון TAUPO.....אבל על זה בפוסט הבא. 

אוסטרליה + ניו זילנד - הטיסות, מלבורן ואוקלנד ועוד קצת עדכונים

ביום שלפני הטיסה אספתי את הורי ולקחתי אותם לביופסיה של אבא. 

כל תהליך הקבלה וביצוע הביופסיה עצמה עבר במהירות, בקלות ובשלום והוא יצא ממנה בסדר גמור והרגיש טוב גם אחר כך. תשובות צפויות עוד 3 שבועות אז כנראה במקביל לחזרתנו ארצה, פחות או יותר. בכל מקרה הביופסיה נועדה לגלות איזה סוג סרטן יש ולסייע להחליט כיצד לטפל בו - אם בכלל. הרבה פעמים בגילאים המבוגרים מאד גם יש אופציה לא לעשות דבר ורק לעקוב. 

באותו הזמן בבית הגיע איש הרשת שלנו וסידר תוך דקות ספורות את מערכת האזעקה, תוך שהוא מחבר את הדלת החדשה למערכת - אז גם העניין הזה נפתר. 

בבוקר הטיסה למלבורן יצאנו להליכת בוקר, ובאמצע ההליכה התחילו לי כאבים באזור הבהונות הקטנות של כף רגל שמאל. הכאבים התחלפו בזרמים של כאב חד שנמשכו שניות ארוכות, חלפו ואז חזרו שוב - ככה כל היום! כך בדרך לשדה התעופה, בשדה, בטיסה....

בלי קשר למה שעשיתי. אם הלכתי, ישבתי, מתחתי, כיווצתי.....שום דבר לא עזר. משככי כאבים לא עזרו. 

כל הזמן הזה אני דואגת למה יהיה עם הבריאות של T ובסוף הגוף שלי מזייף!

איכשהו העברתי את היום הארוך הזה - טיסה של שעתיים עד לדובאי, עוד שעתיים וחצי של המתנה בשדה הבאמת מדהים שם (כולל מפל קיר ענק ועוד כל מיני עיצובים מרהיבים) ואז טיסה של 13.5 שעות מדובאי עד למלבורן.

למזלנו טסנו בחברת EMIRATES המצוינת, ובאמת היה נוח ונעים, שירות מעולה וגם אוכל טעים. יותר מדי אוכל. לא הספקתי להיות רעבה בין ארוחות. 

והספקתי לצפות בעונה ראשונה שלמה של "היורשים" - בין לבין תנומות שהצלחתי לחטוף למרות הכאבים. 

בשדה התעופה במלבורן לא הצלחנו ליצור קשר עם המלון כדי שישלח הסעה לאסוף אותנו (אחר כך התברר שכמובן היתה תקלה בטלפון שלי והוא נסגר לשיחות יוצאות), אבל למזלי כן היתה  לי גישה לנתונים בטלפון אז הזמנתי UBER והגענו מהר מאד למלון, התקלחנו ונרדמנו מייד.

היו גם כמה בלת"מים בנוגע להשכרת הרכב בניו זילנד. עוד לפני שטסנו גילינו לתדהמתנו ש-T טעה כאשר הזמין את הרכב באוקלנד (באי הצפוני) ורשם כאילו אנחנו מחזירים אותו בקרייסצ'רץ' - באי הדרומי. כביכול מעץ'.ירים אותו לשם במעבורת. בפועל התכוונו להחזיר את הרכב בוולינגטון ולטוס משם לקרייסצ'רץ'. 

זה גם לא היה הגיוני כי בקרייסצ'רץ' שכרנו מאותה חברה באותו היום רכב אחר. היה לנו מוזר שהם עצמם לא עלו על הטעות הזאת. 

כאשר כתבנו להם מה אנחנו מבקשים הם אמרו שזה בלתי אפשרי כי מחכים לרכב הזה בקרייסצ'רץ' ובנו על ההעברה שלו.....אבל אחרי שראו ששכרנו מהם רכב אחר הם באו לקראתנו ותמורת סכום סמלי מצאו מישהו שיעביר את הרכב במעבורת במקומנו. 

חשבנו שבזה נגמרו הבלת"מים, אבל בבוקרנו הראשון במלבורן יצרו איתנו קשר מחברת השכרת הרכב, שרישיונות הנהיגה שהעלנו לאפליקציה שלהם לא מתורגמים לאנגלית (כלומר - למרות שיש כיתוב באנגלית, לא מספיק ברור מה זה מה) ונדרש תרגום רשמי לרישיונות. נלחצנו, כי איפה נתרגם עכשיו תוך יום את הרישיונות - אבל התברר שהם שלחו לנו קישור לאתר שעושה בדיוק את זה (תמורת סכום סמלי) - ותוך שעות ספורות כבר היו בידינו תרגומים לרישיונות הנהיגה שלנו. עוד "אופס" שהתגברנו עליו.

לא היה לנו ברור אם נפגוש את החברים שלנו או את בן דודי באותו יום ראשון במלבורן אבל יצרנו קשר עם שניהם - ולא בנינו עליהם יותר מדי.

בסוף נסענו העירה (המלון היה בשדה התעופה) וחרשנו את רחובות מרכז העיר על פי איזה מדריך שמצאנו באינטרנט, שגילה לנו המון סימטאות קטנות וצבעוניות, אמנות רחוב (כלומר - גרפיטי), הרובע הסיני ועוד כל מיני קוריוזים.

המשכנו גם מעבר לנהר YAMA לגנים היפהפיים - גן הוורדים של המלכה ויקטוריה, הגן הבוטני ועוד. ביקרנו גם במקדש הזכרון SHRINE OF REMEMBRANCE - שבעיר נתן לנו נוף נהדר של העיר.

היה קפוא.

שש מעלות באחד בנובמבר (אמור להיות כמו אחד במאי אצלנו!). כולם אמרו לנו שזה לא מזג אוויר אופייני לעונה. 

הלכנו שעות ובסוף התיישבנו לאכול משהו בצהריים (מסעדה טאיוואנית, לא להיט) וחזרנו למלון לישון כמה שעות לפני טיסת ההמשך לניו זילנד. 

בערב עוד הספקנו לצאת להליכה קצרה ליד המלון ולהתפלא איך שוכנת שכונה כל כך נחמדה (ATTWOOD) בסמוך כל כך (שבע דקות נסיעה) לשדה תעופה. וכמה שקט שם - בקושי שמענו מטוסים. 

טיילנו במרכז העיר ומצאנו המון המון סימטאות עם אמנות רחוב - חלקה ממש מעניינת        

הנוף מאתר הזיכרון memorial shrine בגן הבוטני של מלבורן

כבר מספר שנים שכל הטלפונים הציבוריים במלבורן הם חינמיים לכל דורש

היתה לנו טיסת לילה ממלבורן לאוקלנד, ונחתנו שם בחמש בבוקר ליום גשום וקודר - אבל לא הקור המקפיא שפגש אותנו יום קודם במלבורן.

אספנו ללא תקריות מיוחדות את הרכב השכור ונסענו למלון. 

לא ניתן היה כמובן לקבל עדיין את החדר בשעה זאת אבל אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לאחד החופים היפים המומלצים באזור - חוף PIHA

 

ברור שהגשם המשיך לרדת כל אותו הבוקר וברור שהחוף היה לוט בערפל..........אנחנו נושאים איתנו את ה"קללה"" הזאת לאן שנגיע בכל מקום בעולם. אבל לא נורא, בכל זאת היה שם יפה וגם עם הגשם הזרזיפי שלא פסק הצלחנו אפילו לטייל מעט לאורך החוף. 

בסוף מזג האוויר שבר אותנו ונסענו למוזיאון המלחמה של אוקלנד - שאמנם נקרא מוזיאון המלחמה אבל הוא כולל גם מגוון שלם של תערוכות שאינן קשורות כלל למלחמה כלשהי, ובעיקר הרבה מאד על התרבות המאורית המקומית. 

אחרי שקבלנו את החדר, התקלחנו והשלמנו מעט שעות שינה, יצאנו לטייל באזור הנמל / מרינה / טיילת של אוקלנד, שהוא אזור תוסס ומלא פעילות ומסעדות. 

ממש לפני שסגרו עלינו את כל המסעדות (אוקלנד לגמרי עיר עם הפסקה, לפחות בכל הקשור למסעדות) אכלנו ארוחה מצוינת במסעדה מעולה בשם  SOUL BAR & BISTRO. מומלצת בחום.

הלכנו ברגל בחזרה למלון שלנו, שהיה ממוקם במעלה גבעה תלולה, כך שחלק ניכר מהדרך עשינו בעלייה. בקיצור - שרפנו יפה את ארוחת הערב. 

יומנו השני באוקלנד עשה רושם נעים ושמשי, והחלטנו לשוט במעבורת לאי WAIHEKE, שייט של 45 דקות. 

לפני שיצאנו בהליכה לטרמינל המעבורת, עצרנו בדרך לאכול ארוחת בוקר נהדרת במסעדה חמודה בשם HUGO'S לא רחוק מהמלון שלנו. 

זו היתה מסעדה ממש קטנה שקבלה המלצות חמות גם בגוגל וגם ב-TRIP ADVISOR, והיא עשתה עלינו רושם כל כך טוב שהחלטנו לחזור אליה גם לארוחת הערב. ולא התאכזבנו. 

כ

כשהגענו לאי  WAIHEKE, הלכנו לברר לגבי השכרת אופניים חשמליים, כי קראנו שלתור באי ברגל ייקח הרבה יותר מדי זמן ותהיינה גם הרבה יותר מדי עליות וירידות תלולות. 

כל זוגות האופניים כבר אזלו בסוכנות הקרובה למסוף המעבורת,  אבל לא התעצלנו וטיפסנו במעלה הגבעה לכיוון העיירה ONEROA, שם שכרנו זוג אופניים חשמליים ו...........פשוט לא הסתדרתי עם זה! 

זה היה ממש מוזר, כי אני רוכבת  די מנוסה על אופניים רגילים, אבל החשמליים פשוט הלחיצו אותי, ועם כל העליות והירידות, שלא לדבר על הנסיעה בצד שמאל של הכביש (כמו באנגליה) - פשוט הבנתי שזה לא יילך. חזרנו לסוכנות ההשכרה והמרנו את השכרת האופניים בקטנוע חשמלי. T נהג ואני רכבתי מאחוריו, וכך סיירנו חלקים נכבדים מהאי, עברנו בחופים היפים שלו, ביקרנו ביקבים החביבים, נהנינו מאד. מזג האוויר היה מעונן חלקית ולא נורא קר. בבוקר כשחיכינו למעבורת ירד מבול במשך כעשר דקות אבל הפסיק ולא ירד עוד גשם באותו היום. 

לקראת סוף הסיור חיפשנו מקום לאכול ארוחת צהריים ב-ONEROA וזכרתי שעדי המליצה על TOO FAT BUNS, שהיו אמורים להיות בו המבורגרים טעימים. לצערנו המקום היה אמור להיפתח רק בארבע אחר הצהריים, ואנחנו כבר עמדנו לחזור לאוקלנד והיינו רעבים. התיישבנו באיזו מסעדה טאיוונית מעפנה (שלא היה בתפריט שלה שום דבר טאיווני או אפילו סיני) והלכנו את כל הדרך חזרה למסוף המעבורת, נהנים מן האוויר והנוף והדרך. 

א

מזמן מזמן לא זכיתי לראות פריחה של יערה בכמויות אדירות כאלה כמו שפגשתי באי WAIHEKE!!

עצה טובה - במיוחד למי שנמצא בחופשה :)

נרדמנו בזמן השייט חזרה לאוקלנד במעבורת וכשהגענו למלון לבשנו את בגדי הים שלנו וירדנו לספא. נהנינו מהסאונה והג'קוזי, ובערב כאמור חזרנו למסעדת HUGO'S לארוחת ערב מעולה.

בשלב הזה כבר היינו ממש עייפה, אז לאחר הליכה קצרה בטיילת טיפסנו שוב במעלה הגבעה בחזרה למלון והלכנו לישון.

למחרת עזבנו את אוקלנד לכיוון דרום.....אבל על זה כבר בפוסט הבא.