הימים האלה של החזרת החטופים ממש מטלטלים עבורי.
מחברת הגדירה זאת היטב, כשאמרה שעבור אנשים רבים זו אחת התקופות הקשות של המלחמה, למרות שאלה לכאורה ימים של בשורות טובות. מעניין.
ההתרגשות על חזרתם ועל איחוד המשפחות מהולה בדאגה ועצב על הנותרים וגם דאגה על השבים - איך תהיה קליטתם בחזרה. ודאגה כמובן לאלה שחזרו במצב לא טוב.
נותרו עוד החטופים שאמורים להיות מוחזרים היום, ואחר כך אולי ימשיכו את ההפוגה פלוס החזרת חטופים עוד כמה ימים. ועדיין נשארו שם רבים כל כך. ולכו תדעו באיזה מצב נפשי וגופני הם, באילו תנאים הם מוחזקים, ומה יהיה.
וברור שיש לנו עוד כל כך הרבה "עבודה" בעזה עד שניתן יהיה לומר שהשתלטנו. אנחנו עוד רחוקים מזה. ביחד ננצח? ביחד אולי נלקק את פציענו (תיאו, הרשיתי לעצמי לצטט אותך).
אני משתדלת לא להיות דבוקה לטלוויזיה/רדיו בימים אלה ורק להתעדכן כשקורה משהו.
בשאר הזמן ממשיכה את השיגרה שלי, של הספורט ומטלות הבית, סדרות בטלוויזיה - ודווקא בימים אלה לא מצליחה לקרוא. מקווה לחזור לזה.
בששי בתי ומשפחתה היו אצל חמותה לרגל יום הולדתה של גיסתה הצעירה, אז במקום להכין ארוחה לקחנו את הורי ל"בורגר" טעים לא רחוק מכאן. במקור תכננו לקחת אותם ל-BP על כביש החוף ביציאה מנתניה, ואף התקשרתי אליהם יום קודם כדי לבדוק אם הם פתוחים בצהריים ואם כדאי להזמין שולחן. הבחורה שענתה לי בדקה ואמרה שאנחנו יכולים פשוט להגיע בשעה שציינתי, אבל כשהגענו התברר שהם עבדו בבוקר וכעת הם סוגרים כבר. כל כך מוזר. אז נסענו לבורגר השני (בורגר סלון ליד קדימה) ונהניתי כולנו מאד. וזאת למרות שהגב של אבא היה דאוב מאד באותו היום. מאז הוא נח ולא מנסה להתעמל עדיין, ולאט לאט הכאב שוכך.
בשבת בתי רצתה מאד שניפגש, אמרה שהיא מאד מתגעגעת וזה ריגש אותי משום מה - אולי כי כל דבר בתקופה הזאת מרגש אותי - וחשבנו אולי גם כן לצאת לאכול יחד צהריים, אבל בסוף נשמותק לא הרגיש טוב וכל העניין בוטל, אז בכל מקרה קבענו שהם יבואו בששי הקרוב, ואם יסתדר להם אחר צהריים פנוי הם יודיעו שנוכל לקפוץ לבקר.
כבר כמה זמן שאני סובלת מיבלת כואבת בין בהונות הרגל השמאלית (ברור שהשמאלית, איך לא?) ולמרות שאני משתמשת במפריד אצבעות, זה לא עובר. אז הרוקחת שלי הציעה פלסתרים מיוחדים שמרפאים את זה, הבעייה היא (והיא הזהירה אותי כמה וכמה פעמים מראש) שזה מאד מאד כואב. בעצם, לא ניתן באמת ללכת כאשר אני עם הפלסתר הזה. זה עושה כאבי תופת.
כיון שאני לא מסכימה לוותר על הספורט, החלטתי בינתיים שאני שמה את הפלסתר רק בערב, לאחר המקלחת האחרונה (אחרי כל פעילות ספורט אני מתקלחת) ומשאירה את זה עד הבוקר - ואז מורידה לקראת ההליכה לחדר כושר. אלה לא הוראות השימוש אבל אחרת זה בלתי אפשרי עבורי.
השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת (אחרי שבשבוע שעבר זה לא הסתדר) וזה היה ממש טוב. מקווה שיצליח לנו גם בשבוע הבא. היא ראתה שאני עונדת את הדיסקית של "הלב שלי שבוע בעזה" ושאלה איפה השגתי, כי החבר שלה מאד רוצה כזה. T הזמין את זה און ליין ממטה התמיכה בחטופים, וכיון שניתן להזמין מינימום 10 דיסקיות בכל הזמנה, יש לנו לתת למי שרוצה. אז נתתי לה אחת.
בין שאר הפעילויות היום יומיות שלי אני גם מידי פעם מסייעת ל-T סיוע טכני עם אתר האינטרנט שהוא בונה לאיש המדרסים. אנחנו באמת מהווים צוות לעניין בדברים האלה.
הבוקר עשיתי בדיקות דם אליהן קיבלתי הפניה מהדיאטנית שלי, שלא הבינה מדוע 'רופאהחדשה' לא עשתה זאת, כי מזמן לא עשיתי בדיקות. הסברתי לה שמשום מה 'רופאהחדשה' מקמצנת בבדיקות, ועושה לי "פרצוף" בכל פעם שאני מבקשת. תכל'ס זו היתה אמורה להיות היוזמה שלה לשלוח אותי פעם בשנה לבדיקות. מילא. התברר שהדיאטנית יכולה להפנות אותי בעצמה לרוב הבדיקות החשובות (סוכר, כולסטרול, תפקודי כבד, בלוטת התריס ועוד) אז היא עשתה זאת בעצמה. נראה מה תהיינה התוצאות. כשהייתי במעבדה קפצה לאחות פתאום בדיקה נוספת, שדווקא 'רופאהחדשה' הפנתה אותי אליה לפני שנתיים ולא ידעתי ממנה בכלל. משהו אימונולוגי או אנדוקרינולוגי, האחות אמרה. מוזר, מעניין מה זה. נראה כשתגענה התוצאות..........
לאחרונה 'מיינקוני' מגיע לעיתים קרובות יותר לשכב עלי בלילה וזה אושר גדול לחבק אותו תוך כדי שינה.
עכשיו הוא מכורבל כאן על כיסא לידי. ההנאות הקטנות של החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה