הימים האחרונים עברו עלינו בשקט יחסי, בכל החזיתות פרט לשני התקפי כאב שהעירו את T גם בלילה שבין ששי לשבת וגם בלילה שבין שבת לראשון. באמת מתסכל הדבר הזה. אין לנו מושג כרגע מה לעשות עם זה.
אז באמת לא היתה ארוחה בסופ"ש אצלנו ובשבת בבוקר בקרנו אצל הורי, שאגב לא מספיקים להתפעל מהמטפל החדש.
בששי שעבר בארוחת ששי כאשר הורי סיפרו עליו, חתני דווקא אמר שזה נשמע לו חשוד....כאילו טוב מכדי להיות אמיתי. אבל מה אפשר לעשות עם החשדנות הזאת? כרגע הם חשים כזאת הקלה וכזאת הכרת תודה על השינוי ביחס והשינוי באווירה בבית, ונהנים כל כך מהעזרה שלו ומהנוכחות שלו, שלא נותר לכולנו אלא לברך ולקוות שזה פשוט ימשיך ככה.
בראשון הייתי שוב אצל הפיסיורפיסטית, ובינתיים הכתף שלי מתנהגת יפה, יחסית. מידי פעם יש איזה כאב עמום שמזכיר לי שהיא לא באמת מאה אחוז, ואני באמת שומרת עליה יותר מהרגיל. קבלתי מהפיסיותרפיסטית שני תרגילים מאד מאד עדינים ואני נזהרת מאד מתנועות אחרות, מאמץ, הרמה וכו. אני נאלצת לבקש יותר דברים מ-T, דבר שאני לא ממש רגילה לעשות ביום יום, אבל כרגע לפחות - אצטרך להתרגל. יש תנועות שפשוט אסור לי לעשות.
שותפנו ושריתה החליטו להזמין כרטיסי טיסה ליוון והם יישהו ב"ארמון" חמישה ימים, ובזאת סוגרים בעצם כל הימים הפנויים שהיו בקיץ הזה. שאר החודש מלא לגמרי באורחים וגם רוב ספטמבר. אנחנו אמורים להיות שם סביב ראש השנה עם בתי ומשפחתה, ומייד אחרינו גם הם יגיעו שוב עם הילדים ואמא של שריתה
חתני טס לנסיעת עבודה של יומיים ליוון ולרגע בתי חשבה להצטרף אליו ולעשות גם הם גיחה קצרה ל"ארמון", בין העזיבה של האורחים שנמצאים שם עכשיו לבין ביקורם של שותפנו ושריתה, אבל בסוף הבינה שזה לא מתאים כרגע - לא מבחינה כספית, לא מבחינת הילדים והחופש הגדול (למרות שהיינו שמחים לארח אותם אצלנו בזמן הזה) והאמת שגם לא מבחינת 'לני' - שבכל זאת זקוקה לזמן בין אורחים לנקות ולסדר ולהכין את הבית. למרות שלא היתה שום בעייה שבתי וחתני יישהו בו בזמן שהיא מנקה ומסדרת. לא משנה, זה בסוף לא יקרה. חתני יטוס אבל בתי נשארת בבית.
באחד הימים השבוע קפצנו לבקר אצלם אחר הצהריים ונשארנו לאכול איתם ארוחת ערב (כולם היו פרט לחכמוד שנסע לראות איזה מופע MMA בתל אביב עם חבר) והיה מאד נחמד לשבת אצלם, לשחק עם שרי, לראות את השקיעה היפהפיה בים - היתה ראות מדהימה באותו ערב - וליהנות מהדירה החדשה שלהם.
לבסוף קבלתי הודעה משגרירות ארה"ב שהדרכון שלי עם הויזה מוכן לאיסוף, נסעתי לאסוף אותו - ובזאת סוף סוף הסתיימה סאגת הויזה האמריקאית שלי לעשור הקרוב. זה היה די ניג'וס הפעם, אני מודה, אבל נגמר. יש לי מהם שקט לעשר השנים הקרובות.
היום נפגשתי עם מחברת, שמצב רוחה השתפר מאד לאחרונה מאז שנודע שהטיפולים של הבת שלה נשאו פרי ויסתיימו בקרוב, ובתקווה שתוכל לשים את כל פרק המחלה הנוראית הזאת מאחוריה ולהמשיך בחייה. אלה היו באמת חודשים קשים מאד עבורה, עבור כל המשפחה.
התחלתי לקרוא ספר חדש בשם המדריך למכשפה מהעבר לדייטים מודרניים מאת ססיליה אדוארד, שגם עליו המליצה רעות אסתר סוקרת. אני לא קוראת כל ספר שעליו היא ממליצה כי היא באמת מגוונת מאד בסקירה, קריאה והמלצות שלה, אבל בינתיים כל מה שקראתי על פי ההמלצות שלה היה טוב.
אני עדיין עם הרכב החלופי, ולא שמענו דבר מהמוסך שאמור לתקן לי את הרכב, אבל לפחות יש לי איך להגיע ממקום למקום אז אני לא מתלוננת. ובאופן כללי אני משתדלת לא להתלונן, כרגע, אלא להמשיך להתמקד בכל דבר טוב שקורה.
