הימים האלה חמימים ונעימים, ובכל זאת עשיתי בשכל כשהצטיידתי במעיל חם ואפילו כובע גרב לקראת הבילוי השבועי עם הנכדים במגרש הכדורגל בבית הספר של חכמוד. יצאתי משם עם אף קפוא!
באתי לאסוף את נשמותק בשעה הרגילה מהגן, כאשר חכמוד כבר היה באמצע חוג הכדורגל שלו, אליו הוא עובר ישר מהצהרון בבית ספרו.
כשהגעתי ראיתי שהם בשעת סיפור - שעה מוזרה לשבת לספר לילדים סיפור, כאשר ההורים (והסבים) כבר מתחילים להגיע, דבר שגם קוטע לילד את הסיפור באמצע וגם מפריע לשאר הילדים בכל פעם שמגיעים לאסוף ילד נוסף.
התנצלתי בפני נשמותק על שהפרעתי לו באמצע הסיפור, אבל הוא פטר אותי ב"זה לא עניין אותי בכלל" הסיפור הזה.
כעשר דקות חיפשנו את המטריה שלו, שלא היתה במתקן המטריות, ולמרות היסוסיי שייתכן שהוא לא הביא מטריה כי לא היה צפוי היום גשם. התיק היה תלוי במקומו, המימיה על העגלה היעודה, המעיל על וו במתקן המעילים - רק המטריה נעלמה לה.
עוזרות הגננת היו חסרות אונים (וללא הרבה מוטיבציה לחפש איתנו), ובסוף שאלתי את נשמותק אם זה בסדר שאמא ואבא יחפשו איתו את המטריה למחרת, כי בכל זאת צריך להספיק עוד לחוג כדורגל, וכי הסברה ההגיונית היא שילד אחר פשוט לקח אותה הביתה בטעות.
נשמותק היה רגוע ונינוח במיוחד והסכים ללא מחאות.
בזמן שעזרתי לו לחגור את חגורת הבטיחות באוטו שלי, הוא התחיל להרהר בקול רם לגבי עצם הנכונות שלו ללכת לחוג הכדורגל. השיחה התנהלה עם עצמו, לא התערבתי. המסקנה הסופית היתה שהוא כן רוצה ללכת, והוא רוצה לנעול את נעליו החדשות. בהחלט מוטיבציה מספקת.
אחרי כן שאל איפה סבא. הסברתי שסבא נסע לרופא השיניים שלו, כי באמצע ארוחת הצהריים נפלה לו שן.
כן, השן הזמנית המודבקת על השתל החליטה שמספיק לה. ורק בעוד חודש יש לו תור לחשיפת השתל והתקנת תותב יציב יותר. T לא רצה להסתובב חודש עם חיוך חסר (אמנם בצד ולא לפנים אבל בכל זאת...) אז נסע (לעפולה!) להדביק את השן.
"מה אכלתם בצהריים?" התעניין נשמותק, וסיפרתי לו שבצהריים אכלנו מרק עוף עם שקדים, שניצל ופירה.
בלי להסס הרבה הוא אמר "אז השן נפלה לסבא כשהוא אכל את המרק עם השקדים, נכון?" וזה היה נכון. פתאום מצא את עצמו T עם "שקד" גדול יותר מהרגיל וקשה יותר מהרגיל בפה, מזל שלא בלע אותו.
כשהגענו הביתה נכנסנו למטבח, לחפש לו מעדן לנשנוש. במקום לשאול אותו כרגיל אם הוא רוצה משהו "בריא" או משהו "לא בריא" (זה כבר הפך לבדיחה פרטית אצלנו, בה הוא תמיד מבקש משהו "לא בריא", כלומר חטיף או ממתק), גיוונתי ושאלתי אם הוא רוצה מעדן חלב בטעם שוקולד, או את מעדן הטונה של החתולה שלהם.
נשמותק צחק מיד, מבין את ההומור בשאלתי, ומיד אחרי שבחר במעדן החלב, פצח בהסבר מפורט ומנומק מדוע לא בחר במעדן החתולים:
"דבר ראשון", הוא מסביר, "היא אוכלת מעדן בטעם טונה, ואני לא אוהב טונה."
ואם הסיבה הזאת אינה מספיקה, הוא מוסיף, "ודבר שני זה מעדן לחתולים."
שוכנעתי.
אחרי הנשנוש חיפשנו בחדר המשחקים ספר של רותי ורד בר-זכאי,
שלא זכרתי את שמו אבל זכרתי שחכמוד אמר שהם קיבלו לאחד מימי ההולדת שלהם. ספר אחר שלה: "
החטיפה הנוראית של מסריחונית" קראתי להם בקיץ שעבר והם מאד התלהבו. אבל הספר לא היה שם, ונשמותק גם לא זכר שהיה עוד ספר עם הכלבלבים המתוקים קפצון ונח.
מכיון שכבר היינו בחדר המשחקים, בחר לו נשמותק לשקח במכוניות שלו ושל חכמוד. אני קיבלתי את "ג'יפ המשטרה" של חכמוד, ונשמותק בחר ב"ג'יפ צבאי" שלו. יש אצלם חלוקה מאד ברורה לגבי מה של מי, וגם מאד ברור מה משותף לשניהם. ונשמותק (כנראה בעל כורחו) מכבד זאת. בין היתר כמובן עשינו "האנשה" למכוניות ש"דיברו" זו עם זו. באיזשהו שלב בשיחה, "אמרה" המכונית של נשמותק למכונית של חכמוד (שאני דיבבתי) "היי, אחי, אתה אף פעם לא מדבר אלי ככה"......ולבי התכווץ קצת, כשזכרתי שלעיתים קרובות מדי חכמוד מתעלל בו קצת, בעיקר בעזרת לשונו החדה.
רציתי לטרוף אותו מאהבה באותו הרגע, אבל התאפקתי וה"המכונית אמרה" ש"זה אולי מפני שחכמוד לא נמצא....." ועברנו על כך לסדר היום.
הלכנו לחוג הכדורגל ברגל, כלומר נשמותק על הקורקינט ואני ברגל. ליתר ביטחון לקחתי איתי גם את הקורקינט של חכמוד, בעקבות סיפוריו של T על הפעם הקודמת שהיה איתם בחוג (כשלא הרגשתי טוב) והבכי הגדול שנגרם כשחכמוד רצה לנסוע בקורקינט של נשמותק, ו-T ניסה לקבוע להם תורות. לא יודעת אם נשמותק בכלל זכר את המקרה הזה, אבל הסכים שזה רעיון טוב שחכמוד יוכל לחזור בקורקינט שלו לצדו של הקורקינט של שלו.
הגענו לפני שהחוג של חכמוד הסתיים, ובינתיים נשמותק עשה תרגילים עם הקורקינט, וגם נשנש קצת מה"דובונים" שהבאתי לו לחוג.
כשחכמוד ראה אותי היה נראה לי שהוא במצב רוח קצת ירוד. "סבתא, הבאת לי משהו?" שאל וכשאמרתי "הבאתי לך חטיף שלווה" נראה היה שהוא התאכזב. החוג של נשמותק התחיל, וחכמוד "ירד" על שקית ה"דובונים" שלו ועל בקבוק המים הנוסף שהבאתי עבורו (כי הבקבוק שהוא לוקח איתו בבוקר לבית הספר כבר התרוקן כמובן) בדממה.
"איך היה בבית הספר?" ניסיתי לפתוח בשיחה, אבל הוא אמר "טוב" קטן וחלש כזה, ולא התחיל לפטפט כדרכו. אז ביקשתי חיבוק, והוא נענה ברצון אבל אז הלך ושיחק עם כמה חברים שנותרו בסביבה אחרי החוג. אין לי מושג מה עבר עליו.
ניסיתי לעקוב קצת אחרי נשמותק, וצחקתי לעצמי כשהמאמן העיר לו לבעוט לעבר השערים, והוא ענה לו בפליאה "אבל אין שוערים בשערים".....הקטן לא שם לב שהם משחקים לרוחב המגרש, עם שערים מאולתרים.....
לבי יצא אליו כאשר רץ לעזור לילד שקיבל מכה ונפל ומרר בבכי.
וגם כשילד אחר התלונן שנשמותק הרביץ לו, והוא אמר "זה לא היה בכוונה" ושמעתי את המאמן אומר "אין סיכוי שנשמותק הרביץ לך בכוונה".
באיזשהו רגע התיישב חכמוד לידי ושאל פתאום על
הזבלונים (the trash pack) שהזמנו יחד באינטרנט ביום שהוא היה חולה ולקחתי אותו אלי הביתה.
"חכמוד, הזבלונים הגיעו מזמן, אתה לא זוכר שסבא הביא לך אותם לפני שבועיים?" עניתי לו.
ואז הבנתי שסבא לא השכיל להסביר לו מה קרה בעצם עם הזבלונים האלה.
חכמוד ואני עברנו על האתר והזמנו סט של 5 זבלונים שהוא בחר עבור נשמותק, ועוד סט של שני זבלונים "נדירים" להגדרתו, שהוא בחר עבור עצמו.
כעבור כמה ימים הגיע המשלוח בדואר (מהר, יצוין לשבחה של החברה ושל הדואר), אבל כשפתחתי את החבילה ראיתי מיד שאחד הסטים היה שגוי: זה של חכמוד.
מיד הרמתי טלפון לחברה, ללא מענה, והשארתי הודעה (וגם כתבתי דוא"ל) שהגיע לי פריט X במקום פריט Y.
למחרת הרים אלי טלפון המנכ"ל בכבודו ובעצמו (שיהיה ברור, מדובר בפריטים שעולים כ-15 ש"ח), שהסביר שאכן קיבלתי פריט שגוי, אבל זה משום שהפריט שהזמנתי אזל ולא יגיע עוד.
הבעתי את אכזבתו הצפויה של נכדי, והמנכ"ל הסכים לזכות אותי על הזבלון הזה.
כאשר T נסע לבדו ל"תורנות נכדים", הוא הביא להם את הזבלונים, ואמר שהכל התקבל בברכה וללא שאלות או טענות. עכשיו אני מבינה, שהוא לא הסביר לחכמוד שאלה הזבלונים שהזמנו יחד, הוא חשב שסבא פשוט קנה להם עוד זבלונים.
הוא זכר היטב (ומדהים אותי בכל פעם מחדש, הילד הזה) את מה שהוא הזמין איתי, וחיכה בסבלנות שזה יגיע.
"סבא לא הסביר לך שמה שהגיע היה במקום מה שהזמנו, כי אין להם את עוד בחנות וגם לא יהיה?" שאלתי בצער. לא, הוא הניד בראשו באכזבה רבה. סבא לא אמר כלום. הם כל כך שמחו עם מה שהוא הביא, שהוא כנראה הניח שזה לא משנה להם. בכל מקרה חכמוד הבין ולא עשה מזה עניין, וכמה דקות אחרי כן בתי התקשרה שהיא מגיעה.
אפילו לא שאלתי אותה איך קרה שהיא סיימה לעבוד ביום חמישי מוקדם כל כך. היא הגיעה למגרש הכדורגל ושני הילדים (כולל נשמותק שהיה באמצע החוג) רצו לקראתה לחיבוק ואז המשיכו כל אחד בעיסוקיו.
היה קפוא, כאמור, והיא היתה ללא מעיל, אז שלחתי אותה הביתה עם חכמוד, ונשארתי להמתין לנשמותק.
כשהגענו הביתה ארוחת הערב כבר היתה מוכנה על השולחן, חתני הגיע ויצא ביעף לאימון (עד שסוף סוף קורה שבתי מגיעה מוקדם ביום חמישי, הוא ניצל היטב את ההזדמנות), ואני חיבקתי את כולם לשלום ונסעתי הביתה.
במכונית האף שלי התחיל סוף סוף להפשיר. קרררררררררר.
T עדיין לא היה בבית כשהגעתי, אז אחרי שיחת טלפון די מבאסת עם 'מחברת' (כן, יש ימים כאלה, קשים, מבאסים. הלוואי ויכולתי לעזור יותר. כל מה שאני יכולה לעשות זה להקשיב....ולהיות שם בשבילה), התיישבתי למרתון "מטומטמת" (ממש התמכרתי לסדרה הזאת) עד ש-T חזר.
באיזשהו שלב קיבלנו הודעת וואטסאפ מבני, שעוד מבחן של כלתי (במסגרת הדוקטורט האינסופי שלה) לא הלך לה טוב כנראה..........אוף. מה יהיה? אולי שתוותר על זה וזהו?
