נכדים, חברות ופיסיותרפיה

יחסית יצא לנו לראות את הנכדים הרבה במהלך השבוע האחרון.

בשבוע שעבר בתי לקחה את נשמותק לביקורת אצל הנוירולוג - שגם נותן לו כדור לבעיית הקשב והריכוז שלו וגם כדור נגד הטיקים שהוא סובל מהם. הנוירולוג מקבל ביישוב בשרון מעט צפונית לשלנו, אז הרבה פעמים כשבתי נוסעת לשם עם נשמותק היא משאירה אצלנו את שרי בדרך. 

הביקור היה קצר אבל שרי ואני נהנינו ממנו מאד. הביקור כולו בעצם הוקדש למוזיקה. בהתחלה היא ואני ניגנו בתורות על הפסנתר, בעזרת האפליקציה שכולנו לומדים איתה (SIMPLY PIANO), ואז שרי ניגנה קצת על מערכת התופים של בני, שכבר השארנו אותה מורכבת באופן קבוע כי הנכדים - וגם בתי - מאד אוהבים לנגן עליה כשהם באים לביקור. ל"קינוח" שרי גם ניגנה קצת על הגיטרה  - כך שלא שמנו לב שהזמן עבר וכבר בתי חזרה עם נשמותק ואספה אותה הביתה. 

בששי הם באו לכאן לארוחה, והיה מאד נחמד. גם הפעם הורי החליטו לא להגיע, אמא אמרה שקשה לה מדי ההתניידות. אז קפצנו לבקר אצלם בששי בבוקר. בסך הכל הם נראו בסדר. ניסיתי לסדר להם את מצלמות האבטחה - לאחר שהתקינו להם רשת אינטרנט חדשה והיה צורך להחליף את שם הרשת ואת הסיסמא ולאתחל את המצלמות....מצלמה אחת הצלחתי לסדר ואת השנייה משום מה לא. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי שאין צורך במצלמות.....אני מבינה שקשה לה עם המחשבה שאנחנו יכולים לראות אותם (למרות שאנחנו בעיקר התקנו אותם כדי שהמטפלת תדע שהיא תחת מעקב) אבל חשוב לי להיות מסוגלת לבדוק מה מצבם. ממילא המצלמות בסלון - כל אחת משקיפה מזווית אחרת - ולא בחדרי השינה שלהם או של המטפלת וגם לא בממ"ד. 

כשיצאנו מהם T חטף התקף כאב קשה מאד, בעצם הכי קשה שהיה לו מאז שהתחיל את הטיפול אצל הרופא הכירופרקט. מבאס מאד העניין הזה. 

גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו. נשמותק בחר לישון לבד "בפרטיות שלו" בחדר האורחים, בעוד ששרי הסכימה בפעם הראשונה לישון על הספסל בחדר שלנו - לא לפני שהעפנו מהחדר את כל הבובות שישבו שם בדרך קבע. 

כשחכמוד ונשמותק היו קטנים וישנו אצלנו, גם חכמוד פחד מהבובות האלה בחושך, אבל הפתרון אז היה להוריד את כולן מהספסל (ממילא היינו צריכים לפנות אותו כדי לערוך אותו למיטות כדי שהם יוכלו לישון שם) 

לערום אותן לערימה ולכסות אותן בכריות. עבור שרי הפתרון הזה לא הספיק וממש הייתי צריכה לפנות את כל הבובות מחדר השינה שלנו. העברתי אותן לחדר האורחים, שגם ככה מדפיו מלאים בעוד בובות פרווה, וכבר החלטתי להשאיר שם את כולן בשלב זה - ממילא הילדה תישאר לישון אצלנו עוד הרבה פעמים. 

שרי נרדמה מייד, אפילו לפני שהספקתי להקריא לה את הפרק הראשון בספר החדש (מספר 11...אולי?) של איזידורה מון, אבל מאותו רגע שבו היא נרדמה, הילדה התעוררה כמעט כל שעה. לפעמים היא קוראת לאמא ורוצה את אמא, לפעמים היא קוראת לי - כי היא לא מוצאת את אחת הבובות שלה (היא ישנה קבוע עם שלוש בובות, שעם שתיים מתוכן היא הולכת כמעט לכל מקום גם במהלך היום) או כי היא רוצה לשתות מים. או סתם כי הלכתי לשירותים והיא לא ראתה אותי במיטה. אה, כן - חשוב לציין - חייבים שיהיה אור בחדר. 

כשהיא מתעוררת היא ממש צועקת - אמא או סבתא - ונראית עירנית לגמרי, ואז היא נרדמת תוך חלקיק שנייה, ולי כמובן לוקח הרבה יותר זמן להירדם בחזרה. זה היה לילה קשוח - בו גם אני וגם T בעצם כמעט לא ישנו. 

בבוקר הילדה התעוררה שמחה וטובת לב, טענה שהיא ישנה מצוין ולא היו לה שום חלומות ושום סיוטים. טוב, לפחות היא 😂.

היו לנו הרבה תכניות לבוקר, כולל כמובן ארוחת בוקר (היא העדיפה דגני בוקר ונשמותק כמובן אכל פנקייקס), אבל מהר מאד היא התקשרה אל בתי ושאלה אם היא יכולה לבוא לקחת אותה עכשיו... ומצאנו את עצמנו לבד בבית בשעה הרבה יותר מוקדמת ממה שתכננו. 

שארית השבת עברה פשוט במנוחה והשלמנו שעות שינה גם בצהריים וגם בלילה. 

בתחילת השבוע אמא הסכימה שאתייעץ עם הפיסיותרפיסטית שלנו לגבי מצבה. הפיסיותרפיסטית שאלה הרבה שאלות והקשיבה לתשובות, אמרה שכרגע אין לה תורים בשבילנו אבל כן נתנה כמה הנחיות חשובות לבינתיים. היא גם ביקשה שאמא תקום ותתהלך בבית עם ההליכון לפחות פעם בשעה - מה שאמא ממילא עושה, בעיקר כי משגע אותה לא להיות בתנועה שהיא רגילה בה. בנוסף היא נתנה לה תרגילים לעשות בשכיבה, לכופף בכל פעם רגל אחרת למצב בו הברך מקופלת וכף הרגל על הארץ - עד כמה שהיא יכולה בלי שזה יכאב. גם את זה אמא עושה באדיקות. היום אמא גם דיווחה לי שהיא עשתה שני סיבובים מסביב לבית עם ההליכון בחוץ. אני שמחה שיש לה מוטיבציה. אני מקווה שיתפנה תור בשבוע הבא אצל הפיסיותרפיסטית כדי שהיא תוכל להעריך טוב יותר את מצבה ואולי אף לעזור לה. 

בשני אחר הצהריים קפצנו לביקור אצל בתי. שרי הגיעה מבית הספר במצב רוח נוראי - היה לה יום קשה והיא התקשתה לצאת מהבאסה שלה.  היא צפתה בטלוויזיה ופתאום ראתה שמכינים שם פיצה, ואמרה שבא לה פיצה. מי אם לא סבא T מייד התנדב להכין פיצה, ובבת אחת כל מצב הרוח השתנה. וכמובן שגם נשמותק שמח מאד, ועזר לסבא להכין את הפיצה. דווקא חכמוד, כשחזר מאימון ה-MMA שלו, הודיע שהוא לא רעב. 

היום יש לו יום הולדת 15. איכשהו הוא הצליח לשכנע את בתי להוציא אותו מוקדם מבית הספר ולעשות איתו "יום כיף" - שכמובן כולל בעיקר שופינג. הוא רוצה לקנות לעצמו גיטרה חשמלית חדשה (אנחנו לא לגמרי מבינים מה לא מספיק לו ב"גיבסון" וינטג' שהוא קיבל מאיתנו - מבני בעצם - ביום הולדתו הקודם (פלוס מגבר חדש). אבל בתי אמרה לו שהם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות לו כרגע משהו כל כך יקר אבל שהם יתרמו את חלקם, ולטובת הפרוייקט שלו תרמנו גם אנחנו את חלקנו בכסף, שאמור לכסות כחמישית מעלות הגיטרה. ושיהיה לו, כמו שאומרים, בהצלחה. הוא מסרב לעבוד, כך שפרט לדמי הכיס שהוא מקבל מהוריו ומה שהוא ביקש וקיבל מאיתנו ומהסבתא השנייה - אין לי מושג מאיפה הוא ישיג את הכסף. 

בגילו טחנתי כל כך הרבה בייבי סיטינג שיכולתי לקנות ולעשות כל מה שרציתי בלי שאצטרך לבקש כסף מהורי (שלא נטו כל כך לתת ממילא). 

עוד השבוע נפגשתי עם ביוכימיה, שמצד אחד חשובה לי כחברה אבל מצד שני המפגשים שלנו לא באמת משמחים אותי. כשחשבתי על השיחה שלנו אחר כך התקשיתי לזכור משהו שהיא סיפרה על עצמה או על המשפחה. על מה לעזאזל דיברנו בכלל? זה היה מאד מוזר. למחרת נפגשתי עם מחברת וזה היה כיף כתמיד, ואז אתמול שוב נפגשתי איתה במקרה אצל הספר שלנו. היא באה להסתפר ולעשות צבע, ואני באופן ספונטני החלטתי לנסות לעשות לק ג'ל בצפרניים. בדרך כלל אני לא מגדלת צפרניים בכלל, אבל בתי עושה לק ג'ל וזה מאד יפה לה, וחשבתי לנסות גם אני. נראה כמה זמן זה יחזיק אצלי מעמד. 

לבסוף הבוקר זכיתי לשיחת קיטורים מבתי. פעם בכמה זמן כשהיא "עולה על גדותיה" עם מה שיש עליה, היא מתקשרת לשפוך קצת את הלב ולשחרר קיטור. האמת שיש עליה המון. גם עבודה וגם שאריות מהתואר האחרון שעשתה (פסיכותרפיה פסיכואנליטית) וגם כמעט כל מטלות הבית - קניות, בישולים, כביסה, ניקיון - חתני הרבה פחות נוכח והרבה פחות פעיל לאחרונה, בין העומס שיש לו בעבודה פלוס המטלות ללימודים שלו (תואר שני בהנדסת מכונות) והעומס הרגשי בעקבות מותו של אביו וכל מה שקרה אחריו. וכמובן שלושה ילדים בשלבים שונים של התפתחות שכל אחד מהם צריך ממנה הרבה וכל אחד מהם גם נוטה לשפוך עליה את כל מה שקשה לו/לה. מידי פעם היא מגיעה לרווייה שכזו....ומודה לי אחר כך על ההקשבה. במיוחד מאז שהיא היתה חולה, היא מרגישה שעדיין לא חזרה לעצמה לגמרי ועדיין לא עומדת בקצב.....זה לא שאני עוזרת במשהו, אני כבר לא במצב להשתתף באופן פעיל במטלות שלה - אבל כנראה שבכל זאת ההקשבה שלי עוזרת. 

אז עכשיו אני יוצאת לקנות את המצרכים הדרושים לי לעוגת התותים שלי - לכבוד יום הולדתו של חכמוד - אני מקווה שהם יגיעו בששי עם מצב רוח טוב, ואולי אולי גם הורי יצליחו להגיע...............

שנה אזרחית טובה לכולנו. 

למדור השרביט החם - איזה פירות וירקות אתם חייבים שיהיו לכם בבית?

 במדור השרביט החם השבוע שואל טליק אילו פירות וירקות אנחנו חייבים שיהיו לנו בבית. 

טליק מספר שהוא עצמו לא צרכן פירות בדרך כלל אלא רק אשתו. הוא עצמו יאכל אולי רק בננות. 

ירקות זה סיפור אחר וטליק מספר אילו ירקות הוא חייב שיהיו בבית, עם איזה הוא מבשל ואילו ירקות דווקא אשתו קונה, שהוא פחות מתחבר אליהם. 

אצלנו בבית ארוחת הערב תמיד תכלול סלט גדול, ולעיתים נאכל סלט גם יחד עם ארוחת הצהריים. 

לכן תמיד נדאג שיהיו לנו עגבניות, מלפפונים ופלפלים (בדרך כלל אדומים אבל לא רק). בנוסף אנחנו מוסיפים לסלט חסה כלשהי - לפעמים לבבות קיסר, לפעמים לאליק ולפעמים סלנובה. אני מאד אוהבת חסה ולפעמים בארוחות ששי T מכין סלט חסה בנפרד. בנוסף אנחנו אוהבים לשים בצל ירוק בסלט. אני אוהבת בצל אבל בגלל הרפלוקס הפסקתי לגמרי לאכול בצל טרי (אין לי בעייה עם בצל מבושל), כי אחרת זה עושה לי תופעות נוראיות כמו צרבת, שיהוקים ועוד. 

עוד מרכיב שייכנס הרבה פעמים לסלט שלנו יהיה אבוקדו. כולנו מאד אוהבים אבוקדו. חכמוד במיוחד התחיל לאחרונה לאכול הרבה אבוקדו. לפעמים בארוחות ששי נכין אבוקדו בנפרד, עם עגבניות וגבינת מוצרלה טרייה... אני פחות אוהבת גואקמולה (במיוחד את התיבול שלפעמים עושים לו) וכיון שאני פחות אוכלת לחם - זה גם פחות רלוונטי עבורי, כי הוא נועד למריחה. 

פעם היינו מוסיפים לסלט הירקות שלנו גרגירי רימון, שמאד שדרגו את הטעם בעינינו, אבל מאז ניתוח הויפל של T אסור לו לאכול רימון, וזה ירד מהתפריט. עוד ירדו הכרוב, הכרובית וכל משפחת המצליבים מאותה הסיבה. אני אוהבת כרובית, אז לפעמים T פשוט מבשל לי אותה במים עם מלח ורק אני אוכלת מזה, אבל כרוב מעולם לא אהבתי. אגב אצלי בבית הורי לא אכלו ממולאים, אז לא הכרתי כרוב ממולא וכדומה עד שלא פגשתי את T. אצל אמא שלו בבית הכרוב הממולא כיכב כמו גם הרבה מאדג מאכלים הונגריים (למרות שהם רומנים) נוספים עם כרוב. אני כאמור לא התחברתי לזה, ואם כבר ממולאים אז פלפל, לפחות מבחינתי. 

פעם T לא אהב לימון בסלט, אבל כבר כמה שנים שהוא התחיל לאהוב את זה, ויש לנו עץ לימון אז אנחנו סוחטים לימון לתוך הסלט, מוסיפים מלח (לא מספיק מלח, לטעמי, אז אחר כך אני מוסיפה לי עוד קצת למנה שלי - וזה קורה רק עם סלט, מאכלים אחרים אני לא אוכלת מלוח) וכמובן שמן זית. בביקור האחרון של T ושל שותפנו ביוון, T חזר עם פחית גדולה של שמן זית שהם קנו בבית בד בו הם ביקרו ביום הבודד שבו הם לא עבדו שם ויצאו לטייל. איזה שמן מעולה זה! 

אז בנוסף לסלט, בארוחות צהריים וארוחות ששי כמעט תמיד יש עוד ירק מבושל כתוספת למנה העיקרית. לפעמים זה שעועית ירוקה או צהובה, לפעמים אפונה, לפעמים ארטישוק ירושלמי או דלעת ולפעמים קישואים. קטניות אני פחות אוהבת, אז T מכין אותן לעיתים רחוקות וגם אז - רק כשאנחנו מארחים. 

הוא עצמו אוכל חומוס - ולפעמים גם מכין אותו בעצמו - אבל אני אוכלת חומוס לעיתים רחוקות ובדרך כלל רק במסעדות מזרחיות. 

תמיד יש לנו בבית בצל, שום ובדרך כלל גם תפוחי אדמה ובטטות. אני מעדיפה בטטות על פני תפוחי אדמה, אבל אוכלת גם תפוח אדמה בתנור או מחית (פירה). אני די נמנעת מצ'יפס, למרות ש-T מכין הרבה פעמים ב-AIR FRYER ואז אין בזה שמן בכלל אבל הטעם הוא כמו של צ'יפס מטוגן. 

בדרך כלל יש לנו במקרר פטרוזיליה, כוסברה, גזר ושמיר...עבור הבישולים השונים. אני פחות אוהבת כוסברה אבל למדתי לאכול מזה. אמא שלי אוהבת שומר אז פעם בהמון זמן T קונה ומכין לה משהו עם שומר כשהורי מגיעים לאכול. 

בנושא הפירות T ואני די בקונצנזוס. אנחנו אוכלים פרי בדרך כלל כקינוח של ארוחת צהריים ולפעמים גם כמנת ביניים אחר הצהריים. 

וכשאני אומרת פרי זה עונתי כמובן, אז בקיץ יהיה אבטיח, מלון, אפרסק ונקטרינה, ענבים ושזיפים. הפרי הכי אהוב עלי הוא משמש, שבדרך כלל עונתו קצרה. לעיתים מאד רחוקות אנחנו קונים דובדבנים. השנה לדעתי לא קנינו בכלל. 

בחורף אנחנו אוהבים אשכולית (בדרך כלל אדומה) - וזאת למרות שלכאורה אסור ל-T לאכול את זה כי זה מנטרל את הסטטינים שהוא לוקח לכולסטרול, אבל זה פעם ב... - וקלמנטינות. מידי פעם אנחנו אוכלים בננות, בדרך כלל תפוחים. כעת זו עונת התותים שאנחנו מאד אוהבים. T פחות אוהב אגסים אז אני לא קונה בדרך כלל, והוא לא אוהב ולא יכול לאכול אפרסמונים (מאותה סיבה שאסור לו הכרוב) - אז אם אני קונה אז בודדים, רק לעצמי (וגם שרי אוהבת) וגם אז מקפידה לקלף לפני שאני אוכלת. 

אני מאד אוהבת גואיבה (שגם עונתה קצרה) אבל הריח משגע את T וממילא אני נוטה לסבול מעצירות אז עדיף שלא אוכל. אז לא קונה. 

לבסוף רק אספר שכבר כמה שנים שאנחנו לא קונים את הירקות שלנו בסופר אלא אצל ירקן מעולה בטירה שיש לו גם סחורה מעולה וגם מחירים שפויים. 

@כל הזכויות שמורות לאתר https://www.gov.il/he/departments/topics/fruit_vegetable_quality_standards/govil-landing-page

שיחת ניקיון ו"שירות לקוחות"

מהי "שיחת ניקיון"? זהו מושג מהאימון (לפחות אימון בשיטת סאטיה שאותה אני למדתי ובה אני עצמי התאמנתי), שנועדה "לנקות" משהו במערכת יחסים. 

מה שמאפיין שיחת ניקיון, הוא שהמטרה העליונה של השיחה היא היחסים עצמה, עצם קיום השיחה, ולאו דווקא התוצאות של השיחה. 

כך כשאנחנו באים לשוחח עם מישהו על משהו שמפריע לנו ביחסים או משהו שאנחנו רוצים לבקש, אנחנו לא באים אל הצד השני בטענות, בהאשמות או בביקורת, אלא מדברים בראש ובראשונה על עצמנו. אנחנו מתארים מצב קיים, נושא ספציפי שאותו אנחנו מבקשים להעלות בשיחה - ומספרים מה זה גורם לנו להרגיש. אם אפשרי, אנחנו גם לוקחים אחריות על החלק שלנו במצב שנוצר.

בשלב הבא אנחנו מעלים את הבקשה שלנו או את מה שאנחנו רוצים לשנות. אנחנו מסיימים בכך שאנחנו שואלים את האדם השני מה דעתו על מה שסיפרנו, וכמובן האם הוא מסכים איתנו, מסכים להיענות לבקשתנו או לא. 

בשיחת ניקיון אנחנו מביאים בחשבון שלא תהיה הסכמה ושלא נקבל את מבוקשנו, אבל כאמור - אנחנו שמים את מערכת היחסים עצמה בראש סדר העדיפויות. זו שיחה שנועדה לוודא שאנחנו לא "שומרים בבטן" דברים, שיגרמו לנו אחר כך לנטור טינה או לפעול בעקיפין....וממילא להרוס כך את מערכת היחסים. ובדרך כלל אומרים שאם שיחה עצמה גרמה לקלקול או נתק במערכת היחסים, כנראה שמערכת היחסים מלכתחילה לא היה מספיק חזקה, או יציבה. 

אמנם השיחה על הדירה של בתי וחתני, אותה קיימנו אתמול בערב, לא נועדה להיות "שיחת ניקיון" - לא באנו לפתוח דברים שישבו בבטן או להעלות נושאים שביקשנו לשנות במערכת היחסים שלנו, אבל כן הכנתי את T לשיחה הזאת באותו אופן שבו אני מכינה אנשים לשיחת ניקיון. 

ביקשתי שישתדל לא להגיב בתוקפנות להתבטאויות של חתני, שתמיד מקפיצות אותו. ביקשתי שיבהיר לאורך כל הדרך שכל רצוננו הוא לעזור, ושהוא פשוט מבקש להבין מה המצב בדיוק, מה נדרש כדי לעזור להם כרגע בפלונטר שנוצר מכך שהם קנו דירה שאו טו טו הם צריכים להיכנס לגור בה, בלי שהצליחו עדיין למכור את דירתם הנוכחית. בנוסף כמובן סיכמנו שאנחנו נגביל את העזרה שלנו, שיהיה מועד תוקף ידוע מראש שבו נפסיק עם ה"מענקים" הגדולים החודשיים, ומקסימום נמשיך עם סכומים הרבה יותר קטנים. 

ייתכן מאד שבתי עשתה לחתני שיחת הכנה דומה לקראת הפגישה שלנו אתמול בערב, כי הוא גם הכין שיעורי בית מאד מסודרים - וידע להראות לנו בדיוק אילו הוצאות היו להם, יש להם ויהיו להם, ובאיזה מצב הם נמצאים כרגע בדיוק. 

בנוסף הוא היה רגוע ולא התלהם גם כשלא הסכים עם מה ש-T אמר, וגם T לא אמר הרבה ובעיקר הקשיב ושאל קצת שאלות הבהרה. 

כמובן ש-T צדק מראש כאשר שיער שההחזר החודשי שלהם כרגע הוא הרבה יותר מהסכום שבו חתני נקב. הוא גם צדק כשהוא ביקש מהם לפרסם את הדירה במחיר נמוך יותר, כי מרגע שבתי עשתה זאת - כבר התחילו טלפונים וכבר ביקרו אצלם שני קונים פוטנציאלים, ועוד אחת קבעה להגיע בשבוע הבא. זה כבר הוכיח להם שההערכה שלהם לגבי שווי הדירה מלכתחילה כבר לא רלוונטית. 

בכל מקרה כאשר T אמר כמה נוכל להעביר להם בחודש הבא, וכמה נוכל בחמשת החודשים שאחרי כן, חתני קיבל את זה ללא עוררין. בנוסף, כאשר T אמר שאחרי התקופה הזאת, כנראה שנוכל להמשיך לעזור להם בסכום הרבה יותר נמוך, הוא חייך, אמר שהוא נבוך, ושהוא מודה אבל שהוא מקווה שלא יהיה בכך צורך. אחר כך, כשהם חישבו מה יקרה אם באמת ימכרו את הדירה במחיר הנמוך יותר, הוא הבין שכן יהיה בכך צורך. כי כמובן ככל שמוכרים את הדירה במכיר נמוך יותר, כך החזר המשכנתא החודשית (שתהיה בהכרח גבוהה יותר ממה שתכנן) יהיו גבוהים יותר. 

בכל מקרה הכל היה רגוע וידידותי והם היו שניהם מכבדים ומלאי תודה, והיום הם יגיעו לארוחת ששי כרגיל.

אני מאד שמחה שקיימנו את השיחה הזאת וגם הם שניהם אמרו - כל אחד בתורו - כמה הם שמחים שדיברנו ושאנחנו מעורבים יותר. 

על הדרך חתני גם סיפר לנו שהוא ביקש מאחותו הקטנה את הרכב של אבא שלו (הוא אמר שזה לשנה), כדי שיוכל להחזיר את רכב החברה, להפסיק לשלם "שווי רכב" במשכורת, ובכך להגדיל את הנטו. שמחנו לשמוע שהיא הסכימה, וגם שהוא יזם משהו כזה כדי להגדיל קצת את ההכנסות שלהם. שמחתי באותה הזדמנות לשמוע שקוימו הרבה שיחות בין שלושת האחים - חתני, אחותו הגדולה ואחותו הקטנה, ליישור ההדורים ביניהם, ושחלה התקדמות, לפחות לפי הרגשתם. האחות הקטנה עדיין לא מתכוונת למכור את דירת האב, אבל כרגע היא הצהירה שברגע שיתקבל צו הירושה, היא מתכוונת לחלק את הכספים שקיימים בחשבון (שלא ידוע כמה הם) בין שלושתם באופן שווה. גם זו התקדמות ברוכה. 

בנושאים אחרים שקרו השבוע: 

התקשרו אלינו מ-HOT כדי לבשר שסוף סוף התקינו אצלנו ברחוב סיבים אופטיים ושהם מציעים לנו לעבור לרשת המתקדמת ועוד במחיר מופחת ממה שאנחנו משלמים היום. כמובן שהסכמנו מייד, תיאמנו מועד לטכנאי - ואז כמובן התברר שהתשתית לא ערוכה על מנת להגיע עד לבית שלנו עם הסיבים. 

בהתחלה הם חשבו שמספיק להחזיר את הנושא למחלקת התשתיות שיסדרו את זה ויחזרו לתאם איתנו מועד התקנה חדש, אבל בהמשך התברר שהם "מתלבשים" בעצם על התשתית של בזק, שאותה אנחנו כבר מכירים ביישוב שלנו. מדובר ב"טלאי על טלאי" כאשר על מנת להגיע עד לבית שלנו, יש צורך לעבור דרך בית של שכנים שלא מוכנים לשתף פעולה. 

עצם העובדה שתשתית האינטרנט שלנו תלויה בבית של מישהו כבר לא מצאה חן בעינינו - היה לנו את הסיפור הזה כאשר ניסינו להתחבר לסיבים של בזק ושל סלקום (שרוכבים על התשתית של בזק) - גם לו היה השכן מסכים לכך. אבל הוא ממילא לא מסכים לכך, אז כל העניין לא רלוונטי. אז כן, ירדנו מסיפור אינטרנט הסיבים. 

סיפור אחר שקרה השבוע, הוא שהחלטנו להזמין את כרטיסי הטיסה שלנו לבוסטון לביקור אצל בני במאי הקרוב. 

בדקנו אפשרויות וגילינו להפתעתנו שכרטיס טיסה באל על דרך lastminute.co.il יוצא זול יותר מאשר כאשר קונים אותו באל על עצמה. אז עשינו הזמנה, קיבלנו אישור וגם הודעה מחברת האשראי שהכסף נגבה - אבל כשעה אחרי כן קבלנו מייל נפרד, שבו היה כתוב "הזמנתך נכשלה כיוון שאזלו המקומות במח' המחיר בטיסה שהוזמנה. ניתן לאשר את ההזמנה בתוספת: 128$ לנוסע".

ההודעה נראתה לנו תמוהה, מה זאת "מחלקת מחיר"? ואיך ייתכן שאחרי שאישרתם את הרכישה וגם לקחתם את הכסף פתאום הכרטיסים במחיר הזה אזלו? 

בהמשך ההודעה היה כתוב שאם נבחר לא לשלם את תוספת המחיר עד השעה שמונה בערב, הכרטיסים יבוטלו. 

זה היה מאד מוזר, ו-T ענה להם במייל שאנחנו לא מבינים מה זאת "מחלקת מחיר" ובוודאי שאנחנו לא מוכנים לשלם את תוספת המחיר הזאת, ובבקשה לבטל מייד את הרכישה. 

קבלנו תשובה מהירה מאד, ש"מחלקת מחיר זה שלכל חברת תעופה יש חלוקה פנימית למחלקות מחיר מעבר למחלקות במטוס. זה לא אומר איפה תשב זאת הדרך שלהם למצע את המחיר לפי הזמן בו אנשים מזמינים. לדוגמא אם מחלקה U היא הזולה ביותר במחלקת תיירים ועולה נגיד 10$ יש עליה 9 מקומות. כשהיא תיגמר נעבור למחלקת מחיר O שעולה 20$ ועליה יש עוד 9 מקומות וכן הלאה. במקרה זה אזלה מחלקת המחיר ההוזמנה במקור ועברנו למחלקת המחיר הפנימית הבאה.". 

ייתכן שזה נכון אבל לא נשמע לנו הגיוני שאחרי שאישרתם את הרכישה ולקחתם את הכסף פתאום נזכרתם שאזלו הכרטיסים במחיר הזה ויש צורך להוסיף. 

מה שעיצבן אותנו עוד יותר, היה המשפט הבא: "לבקשתך ההזמנה בוטלה ללא חיוב, מסגרת האשראי תשוחרר עד 48 שעות בהתאם לנהלי חברת האשראי.". למה 48 שעות? 

בכל מקרה עברו כבר כמעט 48 ואני עדיין רואה את החיוב בכרטיס האשראי שלי. מה שאומר שאני לא יכולה להזמין כרטיסים אצל מישהו אחר עד שהם לא משחררים את מסגרת האשראי הזאת..............מעצבנים. 

אז כן, זה מה שקורה במדינה שלנו לאחרונה..........ואני רק יכולה לחזור ולהודות על צרות שכאלה - תשתית אינטרנט וכרטיסי טיסה. ולא דברים גרועים יותר. 

ושוב ושוב להודות על המשפחה שלנו ועל החברים שלנו...ועל כל מה שטוב, בתוך כל מה שלא טוב במסביב. 

עדכוני בריאות, חרדות והדירה של בתי

אחרי ש'קלי' הזהירה אותי ברוב טובה ששבר בצוואר הירך לא כואב במנוחה אלא רק בהליכה, הלחצתי את אמא ולשמחתי היא שמעה בקולי ועל הבוקר השאירה הודעה במרפאה שהיא נפלה ולא יכולה ללכת ובבקשה שיגיע מישהו לבדוק. 

הגיע האח (האח והאחות במרפאה של ה'אחוזה' פשוט מעולים!), בדק אותה היטב, והתלבט אם לשלוח אותה למיון או למוקד אורתופדי בקופת חולים וצילום. אמא לא רצתה מיון בשום אופן (היא גם הצהירה מראש שגם אם מוצאים שבר היא לא מוכנה לעבור שום ניתוח) - הודעתי לה שזו לא אופציה אבל דחיתי את הויכוח למתי שזה יהיה רלוונטי, אם בכלל. 

נסעתי איתה למוקד האורתופדי במכבי, תוך שאני מכריחה אותה לשבת על ההליכון של אבא ואני מסיעה אותה, דבר שהיא בהתחלה התנגדה לו אבל הבינה שמאד מאד קשה לה ללכת. 

האורתופד בדק אותה - ורק אז גיליתי שגם בעמידה לא כואב לה, אלא רק בזמן הליכה. אבל כואב מאד בזמן הליכה. עשו לה צילום ולשמחתנו הגדולה לא מצאו שום שבר. אז אכן מדובר במכה יבשה, שכואבת אמנם נורא אבל זה משקפת סכנה כלשהי. ולא, לא צריך ניתוח. האורתופד הסביר שלו היה שבר כלשהו גם לעמוד היא לא היתה מסוגלת. 

היא אמנם מאד סובלת - כי היא לא יכולה ללכת מרוב כאבים, והיא לא בנויה לשבת במנוחה. ושוב משכך כאבים לא משפיע עליה. ואין שום שיפור בכאב בינתיים. נראה כמה זמן זה ייקח עד שיתחיל להשתפר. 

האמת שבלילה שלפני שלקחתי אותה למוקד התעוררתי לפנות בוקר עם התקף חרדה, מהסוג שהיה תוקף אותי בתקופת בעיות הבריאות והניתוח של T. בעצם חלמתי על T, שנייה לפני שהתעוררתי בחרדה. חלמתי שהוא מדבר בטלפון עם בתי ותוך כדי שיחה הוא חוטף איזה התקף - יותר חמור מהתקפי הכאב "הרגילים" שלו, והוא התמוטט לרצפה עם הטלפון ביד. אגב זה היה טלפון חוגה, מהסוג שהיה פעם. צעקתי לכיוון הטלפון אל בתי שאבא לא מרגיש טוב ושאני מזמינה אמבולנס, ואז שמעתי שמצלצלים באינטרקום (ואז הבנתי בחלום שאנחנו גרים בדירה כלשהי, לא בבית הנוכחי). וכשהאינטרקום צלצל חשבתי לעצמי שזו בטח בתי שהגיעה בגלל מה שקורה ל-T, והתבאסתי שאין לה מפתח או קוד כניסה כי היא צריכה לצלצל באינטרקום. זה היה הרגע שבו התעוררתי. 

והחרדה התפשטה לי בכל הגוף, אבל הבנתי שאני דואגת כרגע לאמא שלי, ולאו דווקא ל-T. וזה לא עבר. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר, וגם תוך כדי התעמלות בחדר כושר היא המשיכה ללחוץ לי על החזה ולהעביר זרמים בכל הגוף. זה היה נורא. 

כל החרדה חלפה כאשר התברר שאמא שלי בסדר ואין לה שבר כלשהו. 

אבל כשסיפרתי לבתי על החלום היא החליטה שזה בגלל שאנחנו דואגים להם עם הדירה חדשה שלהם. וייתכן שהיא צודקת, כי בארוחה שעשינו במוצאי שבת - עם הדלקת נרות, ובלי הורי - חתני נכנס לשיחה עם T אודות מצב הדירה, ו-T בעצם הבין שהם כרגע עם משכנתא של 4 מיליון ש"ח ובלי שום כוונה לפרסם את הדירה למכירה במחיר נמוך יותר כדי להגדיל את הסיכוי למכור. ניתן היה לראות שכל אחד מהם רואה את המציאות בצורה לגמרי שונה, וכל אחד מהם גם מתרגז מהשני - כאילו השני לא מתייחס אליו בכבוד, כאילו "הוא לא מבין כלום". גם T הרגיש כך וגם חתני הרגיש כך. הם לא רבו ולא היה פיצוץ אבל ניתן היה לראות איך שניהם מאד מתוסכלים. 

T משוכנע שההחזר החודשי שלהם על המשכנתא הרבה יותר גדול ממה שחתני חושב (וזה הסכום שהם ביקשו מאיתנו שנעזור להם כל חודש). הוא גם פתאום הבין שאם חתני מתעקש לא להוריד את המחיר שהוא מבקש על הדירה, אין סיכוי שגם תוך שנה הם ימכרו אותה. אולי גם עם מחיר מופחת הם לא יצליחו. המחירים ירדו ועוד יורדים ואנשים מחכים, לא ממהרים לקנות - בטח לא בלי ממ"ד או מרפסת. ולמרות שהדירה שלהם יפהפיה, יש רטיבות בקירות - כי הבניין לא מצליח להתארגן לעשות שיפוץ וטיפול איטום לקירות - והלובי מכוער, וכמובן שגם זה מרתיע קונים פוטנציאלים, וגם זה כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה של הבניין. בקיצור ברור שאנחנו מודאגים. 

בסוף חתני כן הסכים לדבר אחד - לנסות לפרסם את הדירה במחיר מופחת, ולראות אם מגיעים בכלל אנשים. זה לא מחייב אותו למכור במחיר הזה, אבל לפחות אז הוא יידע אם המחיר הוא הסיבה שאף אחד לא מגיע לראות את הדירה. 

בשבת T שוחח על כך ארוכות עם 'שותפנו', שהציע ש-T ישים תאריך תוקף על הסיוע שאנחנו נותנים להם. שיגיד שזה לחצי שנה, או משהו כזה. אחרת, הוא הזהיר, הם לא יהיו לחוצים למכור בכלל. אני מאד מקווה לא לעכר את היחסים עם בתי וחתני בגלל הסיפור הזה. 

בכל מקרה ארוחת מוצ"ש והדלקת הנרות היתה מאד נחמדה וכולם נהנו ושרנו המון שירים והילדים היו מתוקים. 

לבסוף, השבוע אמורים להגיע להתקין לנו אינטרנט סיבים - סוף סוף הניחו תשתית של סיבים ברחוב הקטנטן שלנו. אני מקווה שהמעבר יעבור חלק ושנהנה מהאיכות והמהירות של התשתית החדשה. 

"צ'ילבות" ברכבת

השבוע היו לנו כרטיסים להצגת "צ'ילבות" בתיאטרון הקאמרי, ובהצעתו של 'שותפנו' החלטנו לנסות לנסוע לתל אביב ברכבת, במקום לעמוד בפקקים עם הרכב גם בכבישים וגם בכניסה ויציאה מהחניה. 

לי אישית איכשהו יצא לנסוע פעמיים ברכבת במהלך השנים האחרונות - בעצם "השנים האחרונות" זה לא מדויק...זה היה די מזמן כבר. אבל T לא נסע ברכבת ....לא זוכרת ממתי. 

לא היה לנו "רב קו" ולא שום דבר כזה. התקנו MOOVIT בטלפונים שלנו וניסינו להעלות פרופיל של אזרח ותיק - אבל הוא לא הצליח לאשר את אמצעי הזיהוי שהעלינו. 

בתחנת הרכבת שבה עלינו לא היה פקיד שימכור לנו כרטיס על סמך תעודה מזהה (בדיעבד התברר שלו היינו מגיעים מכניסה אחרת של התחנה שם כן היה פקיד), אז מה שעשינו בסופו של דבר הוא שאני שילמתי מחיר מלא (במקום חצי מחיר, כאישה בת 66) ואת T העביר עובד הרכבת - שראה עליו והאמין לו שהוא בן 68 - בחינם. כן, זה מצחיק אבל בגלל שאני נראית צעירה, אני עדיין צריכה להראות תעודה מזהה כאשר אני מזדהה כאזרחית ותיקה. 

כשהייתי באמת צעירה, בשנות העשרים לחיי, נשואה ואמא לילדים, אני זוכרת כמה פעמים ששאלו אותי אם "אבא בבית"....

בכל מקרה הנסיעה ברכבת היתה טובה וחלקה, בהלוך ירדנו בתחנת "סבידור" (מה שבצעירותי קראנו "רכבת צפון") והלכנו כעשרים דקות ברגל לתיאטרון. בחזור כבר הלכנו לתחנת "השלום" במשך רבע שעה. להערכתי בסך הכל הלוך ושוב חסכנו לפחות שעה בנסיעה וכניסה/יציאה מחניון. לפחות. 

ההצגה עצמה היתה נהדרת והשחקניות - מיה לנדסמן ומרים זהר - היו פשוט מעולות. צחקנו כמו שמזמן לא צחקנו, וגם התרגשנו. היה בהצגה הרבה הומור אבל גם לא מעט עצב. מדהים לראות את מרים זהר בת 94 (בגיל של אמא שלי פחות או יותר) על הבמה, מלאת חיים וכשרון ואנרגיה. ומיה לנדסמן פצצת אנרגיה מוכשרת בפני עצמה. גם שאר השחקנים היו בסדר, אבל השתיים האלה מן הסתם גונבות את ההצגה.

אגב, כשהורי ראו את ההצגה לפני כמה חודשים (הם נסעו עם 'האחוזה')  הייתי צריכה להסביר להם מה זה בכלל צ'ילבות...אני תוהה אם ילדים היום בישראל בכלל מכירים את הביטוי. 

בקהל לפנינו ישבה חלק מצמרת המשטרה באותו ערב - המפכ"ל והדובר וגם ראש לה"ב 433........ואולי היו עוד שלא זיהינו. כלומר, ש-T לא זיהה. כי אני לא זיהיתי ממילא אף אחד מהם. אינני זוכרת אם כבר סיפרתי כאן שיש לי בעייה רצינית ב"תוכנת זיהוי הפנים" הפנימית שלי. אני צריכה לפגוש או לראות מישהו הרבה פעמים לפני שאצליח לזהות אותו, ובטח אם זה מחוץ להקשר (למשל להיפגש ברחוב כשאני רגילה לראות אותו רק במקום העבודה, למשל, או כשחקן בקולנוע...).

בקטע מן ההצגה אומר ידיד של הדמות הקשישה שמשמש לה גם כמאמן כושר - "אם שום דבר לא כואב סימן שאת מתה". אז אני לגמרי חיה, והכל כואב לי. הכתף, הגב....הבוקר גם כואב לי הראש משום מה. וקצת דלוקות לי העיניים. בקיצור - לא במיטבי. מקווה שאני לא "מבשלת" עוד איזה וירוס. 

השבוע נשמותק עדיין היה חולה, בתי החלימה בהדרגה ושרי כבר היתה לגמרי בריאה. קבענו ארוחה משפחתית להערב, במקום ששי בערב, לוודא שכולם אכן כבר בריאים ואף אחד אחר לא נדבק. 

הורי לא יגיעו כי בנוסף לכל הצרות אמא נפלה השבוע ונחבלה. אמנם בהתחלה היא לא הרגישה כלום, וכמובן גם לא הזכירה זאת בשיחות שלנו, אבל יומיים אחרי הנפילה התחיל לכאוב לה מאד הישבן השמאלי, וממש קשה לה ללכת. בישיבה ובשכיבה לא כואב בכלל, ולכן אנחנו כרגע לא חושדים שנשבר או נסדק משהו - אבל זה מדאיג בכל מקרה. היא עצמה הודיעה שהיא תתן לזה שבוע ואם זה לא יתחיל להשתפר אפילו במעט, היא תלך לעשות צילום רנטגן. 

השבוע כאשר T נסע לטיפול שלו וקיטר על ההתקפים שסבל מהם בשבוע האחרון, הרופא/כירופרקט דווקא אמר שהוא רואה שמצבו מאד השתפר ושהוא מאמין ש-T ייפטר מהתקפי הכאב האלה. הלוואי. T אמר לו שהוא די מיואש.....

מיינקוני ממשיך להיות בסדר, בלי פרכוסים ומאד מאד מפונק ומתוקי. הלוואי הלוואי שמצאנו את הנוסחה שתעזור לו לחיות בלי התקפים............

סיימתי לקרוא את "טיפול בשתיקה" ואני יכולה לסכם שבסך הכל הספר הזה עיצבן אותי. גם הדרך שבה הסופרת בחרה לספר את הסיפור - תחילה מנקודת ראותו של הבעל, אבל בגוף שלישי, אחר כך תוך שילוב נקודת ראותה של האישה - אבל בצורת מכתב, בגוף ראשון - ובסוף בסוף עוד השחילה כמה שורות בגוף ראשון מנקודת ראותה של הבת....לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים אבל זו הפעם היחידה שקולה של הילדה הזאת בכלל נשמע ולדעתי לגמרי לא התאים לדחוף אותו לשם אחרי האופן שבו כל הסיפור הזה סופר. 

אבל מה שבעיקר עצבן אותי היא העלילה עצמה. עיצבנה אותי התקשורת בין בני הזוג (או יותר נכון העדרה) וזו שבינם לבין בתם, לבין חבריהם, לבין בני משפחתם, ולבין העולם החיצון בכלל.....אני יודעת שזה שיפוטי מצדי ולא הוגן.

אני יודעת שרוב האנשים לא מצוידים בכלל בכלים כדי להתעלות מעל לתגובות האוטומטיות שלהם, לא ביחסי זוגיות ולא בהורות. אני יודעת שרוב האנשים נמנעים מלהיעזר באחרים, לא באנשי מקצוע ולא בחברים. אבל זה מתאים יותר לדעתי להורים בגילם של הורי, וכאן מדובר על זוג שאמור להיות בערך בגילי, אולי אפילו מעט יותר צעירים. טוב, לא משנה. הייתי אולי שמחה שעוד מישהו יקרא את הספר ויחווה את דעתו כקונטרה לדעתי..... אני יודעת ש'שריתה' המליצה לי על הספר אבל אני לא בטוחה שהיא עצמה קראה אותו. יש לה נטייה להמליץ על ספרים שאחרים המליצו לה בלי לבדוק בעצמה. חוץ מזה כבר הבנתי שלפעמים הטעם שלנו שונה. 

בכל מקרה אנחנו עכשיו במטבח מתכוננים לארוחה הערב...נדליק נר שביעי של חנוכה ונחבק את המתוקים שלנו. 

חג אורים שמח. 

@כל הזכויות שמורות לאתר www.picshare.co.il

חנוכה עצוב

הטבח בסידני בדיוק בנר ראשון של חנוכה הכניס אותי לדכדוך עוד יותר גדול מהרגיל. 

כן, הכתובת היתה על הקיר, כן היו אזהרות..... והנה, אירוע כל כך יפה וחביב, הדלקת נר חנוכה ראשון על חוף הים - כי בחצי הכדור הדרומי זה קיץ עכשיו - מאורע שמתרחש בכיף כל שנה, הפך לאירוע אכזרי עצוב ומדמם. 

יש רוע בעולם. נכון שכאשר מחטטים קצת לעומק אפשר למצוא אצל כל "מחבל" כזה סיבות אישיות פסיכולוגיות מדוע בחר בדרך הזו.......אבל בסופו של דבר הביטוי של כל זה הוא רוע. 

ולא, אין באמת מקום "בטוח". לא בישראל, לא בשום מקום. והטרור השיג בדיוק את מטרתו - ממשלת אוסטרליה ביטלה את כל האירועים של חנוכה באוסטרליה השבוע ובתי חב"ד יוותרו סגורים. הרי זה בדיוק ההיפך ממה שהייתי מצפה מהאוסטרלים לעשות. הם היו צריכים להגיד - צאו, תחגגו, תראו להם ששום דבר לא יעצור אתכם - ואנחנו לוקחים על עצמנו להגן עליכם. אבל לא........

בעולמנו הקטן והאישי השבוע שרי המשיכה להיות חולה, כולל דלקת באוזן וקבלת אנטיביוטיקה - כי זה מה שתמיד קורה לה כשהיא חוטפת וירוס כלשהו - למה למה למה לא עשו לה ניתוח כפתורים? ....לדעתי עדיין אפשר. אבל משום מה הם מעדיפים בכל חורף להעביר אותה את הסבל המיותר הזה. 

בכל מקרה בתי נדבקה ממנה וגם היא בילתה את הימים האחרונים עם חום במיטה. שרי כבר הבריאה ובתי התחילה להתאושש ואז נשמותק העלה חום ונשכב גמור במיטה. בתי טוענת שזה בוודאות שפעת. אפילו לא טרחתי לשאול אם הם התחסנו, כי אני די בטוחה שלא.

כיון שהורי החליטו גם הם שלא בא להם לצאת מהבית, אז היה לנו ערב ששי שקט לעצמנו. זה דווקא נחמד לפעמים. צפינו בסרט בשם "מהלכת באפילה" בנטפליקס, אודות המחתרת הבאסקית בספרד לאחר נפילת פרנקו. אנחנו אהבנו, למרות שראיתי אחר כך שאין לו ציון גבוה ברשת. 

היה השבוע איזה רגע לא נעים עם המטפלת החדשה של אבא שלי, שלא רצתה לקחת חופש בחגים. עובדים זרים בסיעוד נדרשים לבחור עד תשעה ימי חג שנתיים שבהם מותר להם לצאת לחופש בלי להוריד להם ימי חופש על כך. מצד שני, אם הם עובדים ביום הזה יש לשלם להם כמו בשבת - 150%. המטפלת הקודמת שמחה מאד לקחת חופש בחגים שלה, ואף "שיחקה" עם התאריכים (בניגוד לעצתי אבל בהסכמתו של אבא) והיתה יוצאת לחופש כשנוח לה, ולא בחג עצמו. מילא, להורי זה לא הפריע. בכל מקרה הנוכחית גם ככה מבואסת מכך שאינה עובדת בשבתות - כל מה שהיא רוצה זה כמה שיותר כסף, כדי לשלוח הביתה למשפחתה. וזה מובן. אבל אבא שלי לא ממש רצה לשלם לה על תשעה ימי חג........

בסופו של דבר אבא החליט שתשעה ימים של 150% שכר בשנה זה עדיין הרבה פחות מאשר לשלם את כל השבתות....ושהוא מרוצה ממנה מאד וחבל לו להפסיד אותה, אז נכנע. ככה זה היום, חסרים עובדים זרים טובים ואלו שישנם יכולים פחות או יותר לדרוש מה שהם רוצים. 

בגיזרת הבריאות אבא חלש אבל נראה שהגב הפסיק לכאוב ומידי פעם הוא כן מצליח להתעמל קצת. בנוסף אין לו שום בעייה להתעסק כרגיל עם המחשב, לשמוע את הפודקסטים שלו, לצפות בסרטים וסדרות עם אמא.....השיגרה הברוכה שלהם. וטוב שכך. 

ביקרנו אצלם בשבת בבוקר. כמובן שהצלחתי להיכנס עם אמא לויכוח על מדוע היא מסרבת ללכת לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון כי היא כבר ממש לא שומעת כלום. ניסיתי להציע לה שאולי, כמוני וכמו אחי, יש לה גם הצטברות של שעווה, שהניקוי שלה הוא פשוט יחסית ואולי זה יעזור קצת. נכון שהיא באמת מתחרשת, אבל חלה כזו התדרדרות בזמן כה קצר - שאני חושדת שלא סתם התחרשות. על מכשיר שמיעה היא בכלל מסרבת לשמוע. אני מצרפת את זה לשיעול הכרוני שגם בו היא מסרבת לטפל.......וקבלתי אמא עצבנית והודפת. למחרת היא התנצלה, כדרכה. "אני חרא של בן אדם, נכון?" היא פתחה את שיחת הטלפון היומית שלי אליה. כן, ברור, צחקתי איתה. הבנתי - עלי לעזוב אותה לנפשה. היא הצליחה להגיע כמעט לגיל 94 ...מי אני שאנדנד לה? 

התבאסתי השבוע גם ממספר התקפים שהיו ל-T השבוע, בניגוד לשבועות האחרונים שהיו יחסית ללא התקפים או עם התקפים קלים. אני תוהה אם יש גם פן נפשי להתקפים האלה.........התקף חזק....ואז שניים בינוניים יום אחרי יום...אז מה עשינו בזה? מדוע המטפל מכריז שיש שיפור רציני במצב הגוף? 

לעומת זאת מיינקוני בלי התקפים כבר מעל לשבוע. די בטוח שזה בזכות הכדורים שהוא מקבל. הלוואי שזה באמת מה שיעזור לו. 

חברתי 'אורה' ששברה את עצם הירך עברה עוד ניתוח השבוע, "רה קונטרוקציה" היא אמרה שזה נקרא. גיבורה הבחורה הזאת. אני מקווה שהפעם ההחלמה והשיקום שלה ישאו פרי. 

בינתיים גם T וגם אני התחלנו ללמוד יוונית דרך אפליקצית DUOLINGO. האמת שזה נחמד מאד ואנחנו מתקדמים יפה. 

מצד אחד קשה להתרגל לכתב, ששונה כמובן מהאלף בית הלטיני אליו אנחנו רגילים, אבל מצד שני יש הרבה מילים שנשמעות מוכרות, כי מסתבר שהיוונית היתה הבסיס ללטינית ולטינית היא הבסיס לרוב השפות שאנחנו מדברים (שאינן עברית). אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית.....כמובן שלא הונגרית. הונגרית זה משהו אחר. דומה אולי רק לפינית. 

עוד תחביב שבינתיים אני מצליחה להתמיד בו זה לימוד נגינה על פסנתר. הורדתי אפליקציה בשם SIMPLY PIANO ואני משתדלת לנגן בכל יום, לפחות עשר דקות אבל בשאיפה לחצי שעה.

לאחר שהתייאשתי מהנגינה בצ'לו ובגיטרה - בהם ניגנתי בצעירותי - בגלל המצב של הכתף שלי, החלטתי לנסות את הפסנתר - שאמנם לא מקשה על הכתפיים אבל התברר שלא פשוט לי עם הגב. כדי לא לוותר גם על זה, אני לובשת חגורת בטן בכל פעם שאני מתיישבת לנגן וזה מאד עוזר. 

למרות שלכאורה למדתי לנגן על פסנתר בילדותי ואני גם קוראת תווים, החלטתי להתחיל עם האפליקציה ממש מהבסיס, ואני מאד נהנית. 

אני מתקדמת בספר "טיפול בשתיקה" ועדיין לא יודעת לומר אם אני ממליצה עליו או לא. אעדכן בהמשך. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון בסוף השבוע - וואי, היא מופיעה יותר ויותר בבלוג ואולי הגיע הזמן שאמצא לה כינוי? - היה כיף כרגיל לדבר ולהתעדכן וגם לתכנן להיפגש מתי שהוא ביוון. ואז התברר שבמאי, באזור התאריכים שאנחנו בדרך כלל מבקרים אצל בני, הם יהיו כמה ימים בוושינגטון (די.סי) בביקור אצל בתם, שעובדת עבור איזה סנטור/ית (לא זוכרת מי עכשיו בדיוק). תוך כדי שיחה גילינו שגם בנו של בן דודי מאוסטרליה (אחיה) יפגוש אותם שם, לאחר שייסיים התמחות בת שלושה חודשים בחברה בתחום הרובוטיקה בטקסס. אז אולי נצטרף אליהם שם גם אנחנו........

שריתה מתאוששת מניתוח העפעפיים שלה וכרגע אם לא יחול שינוי אנחנו מתכננים לטוס איתם לבית ביוון באמצע ינואר. בנוסף הזמנו טיסות בסופ"ש של יום העצמאות לבלות בבית ביוון עם בתי והמשפחה. הטלתי על בתי ועל בני משימה לסכם ביניהם מתי מתאים להם להיפגש שם בבית ביוון בקיץ, כדי שנוכל לשריין את התאריכים האלה (ולא להשכיר אותו במועד זה). שותפנו ושריתה הזמינו טיסות לעצמם ולבת והארוס שלה לבלות שם בפסח. הם מקווים שגם הבן יוכל להצטרף אליהם אבל הוא בצבא ולא יכול לדעת מראש אם הוא יהיה פנוי בתאריכים האלה. 

בכל שאר הזמן אנחנו מקווים להשכיר את הבית באתרי השכרה לטווח קצר כמו AIRBNB, VRBO, BOOKING ועוד - ו-T עובד חזק על הנושא הזה. מה שחסר הוא בעצם צילום מקצועי של הבית, אותו נעשה לאחר שנסיים לעצב אותו. בתקווה שזה יקרה במהלך הביקור שלנו בינואר. אפשר לומר שכל מה שהזמנו לבית כבר הגיע, פרט לכמה פריטים חסרים מאיקיאה, שאותם פשוט בקשנו לבטל ולקבל עליהם החזר כספי, ונקנה אותם בנפרד במקום אחר. 

T בודק כרגע אופציה להוסיף חימום לבריכה, כך שניתן יהיה להשתמש בה גם בעונות המעבר. האמת שאני זוכרת שגם בקיץ המים בה היו קרים, גם כשבחוץ היו 40 מעלות. 

לבסוף, בתי וחתני הבינו שהם לא מצליחים כרגע למכור את הדירה שלהם, ובעוד חודשים ספורים הם כבר אמורים להיכנס לדירתם החדשה - אז הם קיבלו החלטה לקחת עוד משכנתא, לשלם כבר עכשיו כמעט את כל היתרה שהם חייבים לקבלן, ולקבל אורך נשימה להמשיך לנסות למכור אותה לאחר שיעברו דירה. הם חושבים אפילו להשכיר אותה בינתיים. נראה לי שיהיה להם קל יותר להשכיר אותה מאשר למכור אותה. 

הבעייה הגדולה היא כמובן שאם הם לא ימכרו אותה בזמן הם יצטרכו לשלם מס רכישה רציני ביותר - שאין להם. לדעתי על פי החוק היבש הם כבר עכשיו צריכים לשלם את מס הרכישה, כי כתוב שצריך לשלם אותו עד שנתיים מתאריך חתימת החוזה על הדירה החדשה. אולי בימינו מאפשרים לרוכשים יותר זמן......אין לי מושג. 

בכל מקרה אנחנו עשינו חשבון בכמה כסף אנחנו יכולים לעזור להם בכל חודש בינתיים, ונתחיל להעביר להם אותו כבר בחודש הבא. זה אמור להקל......

אז זה מה שקורה איתנו בימים האחרונים........כרגיל מתמקדים בדברים הטובים ובדברים שיש לנו עליהם שליטה, כי כל השאר.................

ועדיין נותר בעזה חטוף אחרון.........רן גואילי. לא נשכח אותו. 

למדור השרביט החם - האם אתם עושים פעילות גופנית כלשהי?

 בתאריך 12/12/2025 שואל טליק במדור השרביט החם אם אנחנו עוסקים בפעילות גופנית.

טליק גם הזכיר אותי ואת בעלי בפוסט, כדוגמא למי שמתמידים בפעילות גופנית באופן יום יומי, ותודה על האיזכור, טליק.

אכן מי שפוגש אותנו בחמש השנים האחרונות מכיר אותנו כמי שעוסק באופן יום יומי בפעילות גופנית כלשהי. 

זה אומר הליכות של בין שעה לשעה וחצי כל בוקר, מוקדם בבוקר, או לחילופין אימון של כשעה ורבע בחדר כושר. 

זה קורה בימי חול וגם בשבתות ובחגים.

יש תקופות שאנחנו גם יוצאים ל"הליכה שנייה", בדרך כלל בת כשלושת רבעי שעה, בשעות אחר הצהריים. 

זה קורה גם כשאנחנו בחו"ל או בחופשה בארץ. 

זה לא קורה כאשר אנחנו בחופשה שכוללת טרקים - מסלולי טיול בטבע, טיפוסים על הרים וכדומה. כי אין צורך בהתעמלות בוקר כאשר בעצם במשך רוב היממה אנחנו עוסקים ב-HIKING כזה או אחר. 

אבל זה לא תמיד היה כך. ממש לא.

אמנם כבר כמה שנים לפני שעשינו את המהפך הזה והתחלנו בפעילות גופנית קבועה ויום יומית כבר התחלנו להתעמל יותר - פעם או פעמיים בשבוע בחדר כושר, וגם בעת טיולינו בחו"ל הלכנו הרבה מאד ברגל - בין אם בטבע או שחרשנו ערים ברגל.

היתה תקופה שאני התחלתי לעשות הליכות כדי להיכנס לכושר ולהצטרף קבוצת טיולי הנשים של שריתה אבל כשאני חושבת על ה"כושר" שנכנסתי אליו אז אני מחייכת. זה לא התקרב בכלל למה שקורה היום.

את המהפך הגדול עשינו, T ואני, בתקופת הקורונה. פצחנו בדיאטה ובמקביל התחלנו בפעילות גופנית ורק הלכנו והגברנו עד שהגענו לכושר שבו אנחנו נמצאים כיום.

אבל במקור האופי הבסיסי שלי הוא די COUCH POTATO.

כשהייתי ילדה אמנם שיחקתי בחוץ עם הילדים בחצר והורי גם טרחו ורשמו אותי לשיעורי מחול ולשיעורי ספורט מעבר למה שנתנו בבית הספר, אבל מצב הצבירה הרגיל והמועדף שלי תמיד היה בבית עם ספר - ובהמשך מול הטלוויזיה - והבילויים שלי עם החברות שלי (לפחות מגיל עשר ואילך) תמיד היה בבית. מעולם לא יצאתי לשחק בכדור מיוזמתי. לא אהבתי להתאמץ ולא אהבתי להזיע (ואני טיפוס שמאד מזיע). 

איכשהו רוב החברות שלי היו כמוני, ואני זוכרת שפעם התיידדתי עם מישהי שהיתה ספורטאית מטבעה, וכשהיא באה לבקר אצלי אחרי בית הספר היא הציעה שנצא לחצר לשחק כדורסל. מתוך נימוס שיחקתי איתה, אבל החברות הזאת לא התפתחה לשום דבר. זה פשוט לא היה משהו שאהבתי לעשות. 

דווקא בבית הספר אני זוכרת את עצמי משחקת כדורסל וגם הייתי מעולה ב"מחניים"....אבל מחוץ לבית הספר זה לא עניין אותי. וכמובן שככל שהתבגרתי גם עליתי במשקל, הספורט נהיה יותר קשה, והיה לי קל יותר פשוט לוותר על זה. 

זה לא שלא היתה לי מודעות לנושא, והיו שנים שבהשפעת חברתי 'ביוכימיה' ניסיתי לשחות בבקרים לפני העבודה, כי במים לא מזיעים (או לפחות לא מרגישים את הזיעה). לא הצלחתי להתמיד בזה, ובסוף במשך כמה שנים דווקא כן הייתי משכימה לחדר הכושר לפני העבודה (ומתקלחת לפני שנוסעת לעבודה)....אבל כנראה שהשקעת הזמן והאנרגיה אז לא היו ברמה שמשפיעה על המשקל שלי ועל ההיקפים שלי ומהר מאד פיתחתי תיאוריה ש"אני לא מרזה מפעילות גופנית" רק מדיאטה. המשכתי להתעמל "בשביל הבריאות" אבל לא באמת האמנתי שזה עושה לי משהו. 

בתקופה ההיא כל תירוץ קטן היה גורם לי להפסיק את פעילות הספורט. למשל כשחליתי התקשיתי לחזור לשיגרת הספורט אחרי שהחלמתי. 

אז אני מאד מבינה אנשים שפשוט לא בא להם או אין להם כוח לפעילות גופנית. ואני לא מהמטיפים. אבל אני מאד מאד מאד שמחה שעשיתי את הסוויץ' הזה בראש והתחלתי להתמיד ואף ליהנות מפעילות גופנית על בסיס קבוע. 

*כל הזכויות שמורות

כרגיל דילג על הסתיו

כהרגלו של מזג האוויר אצלנו, לא היה ממש סתיו וישר נכנסנו לחורף. כלומר, לפחות ככה זה מרגיש כרגע, ואולי בעוד כמה ימים שוב יהיה פה שרב......גם זה קורה אצלנו לא מעט. 

ה"ביירון" הזה שעומד להפציע בקול תרועה רמה (האומנם?) עבר על אירופה קודם ועקבנו אחריו כשעבר על יוון, כמובן. דווקא באיזור "שלנו" היה גשם אבל לא משהו מיוחד, אבל באזורים אחרים הבנתי שנגרם הרבה נזק. בגדול הבנתי מאנשים מקומיים שם שהסביבה הספציפית שבה הבית שלנו שם ממוקם מהווה מעין "מיקרו אקלים"...לא לגמרי ברור לנו עדיין איך זה בא לידי ביטוי. זוכרת שהפקידה שטיפלה בנו בבנק אמרה שהחורף שם הוא כמו בצפון, כמו באלפים (למרות שזה דרום אירופה ולחופי הים היוֹנִי...). בכפר אמרו לנו שיש בקושי חורף, רק בינואר, שיש הרבה מאד שמש ומעט מאד גשם. אני מניחה שנלמד את הנושא בהמשך. 

בששי אירחנו את בתי ומשפחתה וגם את הורי (לאחר שנעדרו כמה שבועות מארוחות ששי כי אבא הרגיש לא כל כך טוב) והיה נחמד מאד. אבא באמת חלש, ואמא שלי ואני מאמינות שזה פשוט הלב שלו שהולך ודועך - בכל זאת יש לו שני מסתמים פגומים שאף אחד לא מעז לתקן באופן כירורגי. אבא עצמו החליט שבעצם יש לו LONG COVID כתוצאה מהקורונה בה הם שניהם חלו בספטמבר.... והאמת - אולי הוא צודק. ואולי כולנו צודקים. כך או אחרת הוא מקשיב לגוף, עושה קצת הליכות כשהוא מרגיש שהוא מסוגל, ושאר הזמן נח ושומר על עצמו. 

שרי לא כל כך אכלה - כלומר, לא אכלה את הארוחה אבל בסופה חיסלה את כל התותים וחלק נכבד מהאננס שהגשנו לקינוח - טענה שכואבת לה הבטן ובסוף T הכין לה דייסה. ביום ראשון התברר שהיא באמת חולה, עלה לה החום וכאבה לה הבטן....

זה כנראה אותו וירוס שנשמותק חטף שבוע קודם, נחת בקצרה על חכמוד ועבר אליה. אתמול נקראתי לשמור עליה למשך כמה שעות וראיתי שחכמוד שוב חולה, ועכשיו התבשרתי שגם בתי חטפה. אז אולי זה רק עניין של זמן עד שגם אני ארגיש את התסמינים....אוף. כל כך ביקשתי שלא יקראו לי לשמור על הנכדים כשהם חולים!!! נראה מה יהיה. 

בכל מקרה השבת שלנו היתה שקטה ורגועה, וגם הספקנו לצפות בסרט "הברוטליסט" עם אדריאן ברודי (215 דקות!). למרות שהוא גרף הרבה מאד פרסים, אני לא לגמרי סגורה לגבי דעתי על הסרט. 

חשבנו לבקר אצל שריתה בעקבות ניתוח העפעפיים שלה אבל היא ממש הרגישה לא טוב, היתה במיטה רוב הזמן עם קומפרסים על העיניים, אז הנחנו לה. אתמול בעצם היה היום הראשון שבו היא חשה שיפור כלשהו בהרגשה. אני מקווה שמעכשיו זה רק יילך וישתפר. 

בראשון לקחנו את מיינקוני לחיסון וביקור אצל הוטרינר, ולאחר שהוא בדק אותו, תישאל אותנו (והבין שהפרכוסים תכופים יותר לאחרונה) ועבר על תוצאות בדיקות הדם שנעשו לו בספטמבר, הוחלט שאנחנו מתחילים לתת לו כדורים נגד הפרכוסים. 

אנחנו חששנו שתהיה לנו בעייה לתת לו את הכדורים, אבל גילינו שכאשר מפוררים את הכדור לגמרי ומערבבים אותו באוכל שהוא אוהב, הוא מלקק אותו עד תום. עכשיו נחכה לראות אם ועד כמה זה ישפיע. בינתיים הוא קיבל את המינון ההתחלתי של פנוברביטון 15 מ"ג פעמיים ביום למשך חודש ימים, ונעקוב גם אחר הפרכוסים וגם אחר מצבו הכללי. ידוע שהתרופה מרדימה / ממסטלת אז הוזהרנו לא להיבהל מזה. בינתיים לא ראינו סימנים מיוחדים או שינויים בהתנהגות שלו. גם ככה חתולים ישנים חלק נכבד מהיממה....

מה עוד? 

שלשום נתפס לי הגב, מה שלא קרה די הרבה זמן. אני ממשיכה עם ההליכות כרגיל ומקפידה לעשות את התרגילים שהפיסיותרפיסטית נתנה לי, ואתמול היה לי תור לעיסוי כך שאני מרגישה שיפור קל. נקווה שיעבור לגמרי בקרוב. 

השבוע בנו של בן דודה של T מאנגליה (בעצם האחיין של 'לונדון') ביקר בארץ לצורך השתתפות בכנס רפואי - הוא רופא מומחה לב והירצה בכנס. היו שנים בהן הוא היה מגיע הרבה לכנסים כאלה בארץ, אבל מאז תחילת 2020 (ממש עם פרוץ הקורונה) לא יצא לו להגיע. 

אז אתמול הוא התפנה בשעות הערב המוקדמות מהכנס ונסענו כמה בני דודים לתל אביב לפגוש אותו במסעדה בשרונה. 

היה טוב מאד לראות אותו ולהתעדכן (למרות שכמובן אנחנו בקשר בוואטסאפ מידי פעם לאורך כל השנים), והיה נחמד להיפגש עם שאר בני הדודים. חלק שייכים ל"דור" שלנו (להלן "הזקנים", למרות ש-T הוא הצעיר מבין כל בני הדודים שלו) וחלק שייכים ל"דור" של ילדיי, והיה כיף במיוחד לראות גם אותם. לא ממש יוצא לנו להיפגש בשנים האחרונות. 

הבן-בן-דודה הזה, כמו גם אחותו ושני בני דודיו מלונדון (שאחד מהם עלה ארצה וחי במודיעין) היה בן בית אצלי בגילאי העשר'ה של חייו, ודי מרגיש ש-T ואני הוריו המאמצים בישראל. היה מרגש מאד לשבת יחד ולשוחח ולהתעדכן. יש בכל זאת דברים שמספרים רק פנים אל פנים.

כשיצאנו מהמסעדה ונכנסנו לחניון שמענו קצת רעמים וראינו מעט ברקים, אבל שנייה אחרי כן כשיצאנו מהחניון כבר ירד מבול, שליווה אותנו כל הדרך הביתה. הבנתי שחלק מבני הדודים האחרים, שהגיעו לתל אביב ברכבת, נרטבו עד לשד עצמותיהם בדרך לתחנה. 

אז היום T בתל אביב בפגישה עם לקוחות (התעקש לנסוע על האופנוע בגלל הפקקים ובעיות החניה, ואני רק מקווה שלא יירד עליו יותר מדי גשם) ולי יש יום רגוע בבית, לגהץ, לסדר קצת חורף/קיץ בארונות, לקרוא בלוגים וספר ו....לנוח. בתקווה שהנגיף שפוקד את משפחתה של בתי בכל זאת ידלג עלי. ומחר אני ו'מחברת' אמורות שוב להיפגש......

למדור השרביט החם - מחשבות על עבודה (או קריירה) אלטרנטיבית

בתאריך 05/12/2025 ביקש מוטי במדור השרביט החם שנעלה על הכתב את מחשבותינו לגבי עבודה או קריירה אלטרנטיבית.

מי שקורא אצלי בבלוג מההתחלה - יולי 2012 (עוד בישראבלוג) זוכר אולי שככה התחלתי לכתוב בלוג. 

התחלתי את הבלוג כאשר הודעתי על התפטרותי ממקום עבודתי האחרון בתחום המחשבים, אז נטשתי לגמרי את המקצוע ואת התחום, חיפשתי לעצמי דרך חדשה ורציתי לתעד לעצמי את התהליך ואת מה שאני חווה ועוברת בדרך.

כשהייתי קטנה רציתי להיות סופרת. 

במשך זמן קצר בתחילת גיל ההתבגרות חשבתי אולי ללמוד רפואה.

ואז בתיכון החלטתי שאלמד פסיכולוגיה. היה שלב שאפילו חשבתי שאעשה גם תואר בבלשנות - ונמשכתי מאד לתואר שנקרא "פסיכו לנגוויסטיקה", שלא באמת ידעתי (ועד היום אני לא באמת יודעת) מהו - אבל השילוב הזה קסם לי. מי שהציעה לי את הכיוון הזה היתה המחנכת הנפלאה שלי, שהכירה לי את החונכת, שסייעה לי כאשר כתבתי את עבודת הבגרות שלי בספרות (שבחרתי להגיש במקום לגשת לבחינת הבגרות בספרות) - שהיתה מאוניברסיטת בר אילן ושבעצמה התמחתה בפסיכו בלשנות. 

שום דבר לא צמח מהעניין הזה בסוף, גם כי החונכת ההיא פרשה באמצע העבודה שלי (נדמה לי שהיא נכנסה להריון או משהו כזה) וקיבלתי חונך חלופי מתחום הספרות מאוניברסיטת תל אביב, שהיה מאד ענייני ורק סייע לי טכנית עם העבודה, אבל גם ובעיקר כי לקראת אמצע כיתה י"ב קיבלתי מצה"ל זימון לראיון קבלה לממר"מ - כפי שקראו אז ליחידה המחשב של צה"ל - והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אמנם מעולם לא התעניינתי או נמשכתי לתחום המחשבים (שלא היה מוכר כלל באותן שנים, לא היו עדיין מחשבים ביתיים והסיבה שבכלל ידעתי מהו מחשב היתה שאבא שלי עבד בתחום מאז תחילת שנות הששים, הוא היה בין הראשונים בארץ). למדתי במגמה דו לשונית הומאנית (כלומר צרפתית, אנגלית וספרות מוגברת), אבל כנראה שהבחינות שעשיתי ב"צו שני" הראו שאני מתאימה.

הקורס בממר"מ חייב אותי לחתום שלוש שנות קבע (שירות החובה היה אז שנתיים לבנות), ועשיתי חישוב מהיר שבגיל עשרים איכנס לקבע, אתחיל לקבל משכורת של ממש, ואוכל לעזוב את בית הורי ולהיות עצמאית כלכלית. בעצם בשלב ההוא של חיי זה כל מה שעניין אותי, וזה מה שדחף אותי להסכים ללכת לקורס מייד בסיום הטירונות. 

אז אכן הייתי טובה - גם כמתכנתת ובהמשך עברתי לתחום תמיכת התשתית וניהול בסיסי נתונים וסיימתי בתור מנהלת צוות בתחום הזה - אבל לא באמת אהבתי את המקצוע, הוא מעולם לא באמת משך אותי. מה שמשך אותי והחזיק אותי באמת היה התחום הכלכלי - הרווחתי יפה והייתי העוגן של המשפחה, מבחינת פרנסה, בתקופות ש-T עדיין חיפש את עצמו בתחום המסעדנות והקייטרינג ובתקופות ארוכות אמנם עבד מאד קשה אבל לא הרוויח כסף כל כך. התחתנו ממש שבוע לפני שנכנסתי לקבע, וגם כשהשתחררתי מהצבא (עם תינוקת בת שלושה חודשים) מעולם לא התקשיתי למצוא עבודה. 

הדבר הנוסף שאהבתי בעבודתי בתחום היתה העזרה לאנשים ומציאת פתרונות תוכנה ואחרים עבורם ועבור המערכות שלהם. וגם בזה, התברר, הייתי טובה, והיו מאד מרוצים ממני, קידמו אותי (והאמת שרצו לקדם אותי יותר - לתפקידי ניהול בכירים יותר - אבל לא הייתי מעוניינת והעדפתי להישאר בתחום המקצועי) וזכיתי לתנאים טובים למדי. 

למען העניין והגיוון היו תקופות שלמדתי עוד דברים במקביל לעבודה - למדתי עיסוי שבדי, רפלקסולוגיה, אסטרולוגיה ועברתי הרבה מאד סדנאות בתום הניו אייג' וסוגים שונים של "הילינג". אפילו פתחתי תיק במע"מ ובמס הכנסה ועבדתי בזה במקביל לעבודתי במחשבים. 

אבל עם הזמן העניין שלי בתחום הלך ופחת, והלחץ והעומס בעבודה העיקרית הלך וגבר - ומצאתי את עצמי עובדת כמעט 24/7 כולל לילות, שבתות, חגים וכן - אפילו בעת חופשות בבתי מלון - לקחתי את המחשב הנייד איתי והתחברתי מרחוק. 

כשלוש עשרה שנים לפני שעזבתי סופית את התחום ואת העבודה עשיתי הפסקה - התפטרתי מהעבודה, ישבתי בבית, וניסיתי לעסוק באופן בלעדי בתחומי העיסוק האלטרנטיביים שלי.......אבל מהר מאד התברר שאנחנו לא עומדים בנטל הכלכלי, ונאלצתי לחזור לעבודה אחרי כעשרה חודשים בלבד. 

חלפו כמה שנים ו-T ושותפנו התחילו סוף סוף להרוויח בעסקי הקייטרינג שלהם, ולחסוך ולהשקיע בנכסים מניבים......וכשלוש שנים לפני שעזבתי סופית את העבודה הודעתי ל-T שאני מתכוונת לפרוש, ושיודיע לי כשזה יהיה אפשרי מבחינתו. 

זה לקח באמת עוד שלוש שנים, ואולי היה לוקח אף יותר לו זה היה תלוי רק ב-T, אלא שהתחלף אצלנו בחברה סמנכ"ל המיחשוב, ומהר מאד הבנתי, שלמרות שתמיד הסתדרתי מצוין עם כל מי שהיה בהנהלה מעלי, עם הבחור הזה אין לי שום סיכוי להסתדר, ושאין בי כוחות להחזיק מעמד עד שכולם יבינו מיהו ומהו ויעיפו אותו (מה שקרה באמת די מהר אחרי שעזבתי). 

הודעתי ל-T שזהו - אני פורשת - והוא הבין, שיתף פעולה ועזר לזה לקרות. 

בחודשים הראשונים לאחר שפרשתי התעסקתי באמת בעיקר במנוחה וב"סבתאות" - נשמותק נולד כמה ימים אחרי שעזבתי את העבודה, והעזרה שלי לבתי באותם חודשים ראשונים היתה די אינטנסיבית. 

אחר כך התחלתי לחפש מה אני רוצה לעצמי, נרשמתי לקורס כתיבה יוצרת ולקורס "נקודת מפנה" בבית ספר אימושיין (מומלץ לכל אחד, אגב, בלי קשר למה שאתם עושים בחייכם), ומשם הגעתי שם לתכנית המאמנים והתחלתי את חיי כמאמנת אישית בשיטת סאטיה. 

אפשר לומר שמצאתי את מקומי ואת ייעודי. 

אחרי כמה שנים הפסקתי לאמן בקליניקה ועברתי לאמן בהתכתבות (בדוא"ל) - שיטה שפיתחתי בהדרגה מול מתאמנים שגרו רחוק או אף בארצות אחרות, ושמהר מאד הבנתי שהיא עובדת עבורי, ועבור אותם מתאמנים שבחרו בזה, הרבה יותר טוב מאשר האימון פנים מול פנים בקליניקה. כמובן שזה לא מתאים לכל אחד....

במבט לאחור - אני כותבת בלוג, שזה סוג של כתיבה, למרות שאינני סופרת ( האמת שכתבתי סיפור ילדים אחד, שחיברתי עבור הנכדים ויחד איתם, ואף ניסיתי לפרסם אותו ובסוף הדפסתי אותו בהוצאה עצמית מוגבלת). 

אני מאמנת אישית - למרות שאינני פסיכולוגית.

אולי בכל זאת בדרך עקיפה כלשהי הגשמתי את משאלות הילדות שלי................ומצאתי את הקריירה האלטרנטיבית שלי. 

אז מה קורה אצלנו

אפשר לומר שחזרנו לגמרי לשיגרה, לטוב ולרע.

לרע - זו כמובן המציאות בארץ (וגם שאר העולם לא לגמרי שפוי) והיא מחלחלת אלי בלית ברירה מכל הכיוונים, ובעיקר כאשר T צופה או מקשיב לחדשות...וזה ברקע חלק נכבד מהיממה. לזכותו ייאמר שהוא הפחית מאד את כמות שעות החדשות.....גם זה משהו. 

גם ל-T וגם למיינקוני יש מידי פעם התקפים.

אצל T התקפי הכאב לא כל כך תדירים וגם נראה שהם קלים יותר, ואולי אולי זה בזכות הטיפול החדש - עוד מוקדם לומר בוודאות. הוא דווקא אופטימי. 

אצל מיינקוני הפרכוסים אמנם קלים, יחסית, אבל תדירים קצת יותר. 

בנוסף, שמנו לב שלמיינקוני הצטברו כמה "ראסטות" קשות בגב, וזאת למרות שאנחנו מקפידים לסרק אותו באופן קבוע. בלית ברירה קפצנו איתו למספרת חתולים ("גרומר"ית, בלשון המקצועית) והיא גילחה את החלקים האלה, ובא למיינקוני גואל. 

הפעם לצורך העניין בחרנו לנסוע רק עד כפר סבא - נסיעה קצרה יחסית - ולא עד תל אביב, לגרומרית המצוינת שבה נעזרנו בשנה שעברה - כדי להקל על החתול. הנסיעות הארוכות מקשות עליו מאד. 

הגרומרית בכפר סבא היתה לא רעה בכלל, וגם עבדה מאד מהר. אמנם אין מה להשוות בינה לבין הגרומרית של השנה שעברה - שהיא היתה באמת משהו מיוחד, והקשר הטוב שיצרה מיידית עם החתול פשוט הפיל לנו את הלסת. 

למזלנו הפעם הוא לא היה זקוק לטיפול "גדול", ותוך רבע שעה יצאנו משם. אנחנו באמת מקפידים לסרק ולטפח אותו, והחתול יפהפה, חלק ורך....מתוקי שלנו. 

בכל מקרה אני אמורה לקחת את מיינקוני לחיסון השנתי בקרוב, ואז גם אדבר שוב עם הוטרינר לגבי הפרכוסים ואיך / האם ניתן להקל עליו בעניין הזה. 

סיימתי לקרוא ספר שהיה לו פוטנציאל להיות טוב אבל הוא התחיל בינוני והסתיים ממש מוזר. שמו "השמש לא מעניינת אותי" מאת יעל טבת קלגסבלד, שדווקא שניים מספריה (נמר מעופף, חתן הפרס) הקודמים די אהבתי. גם גיליתי שהיא כתבה את המילים לשירים בתוך (על נשמות שלי), בגידה של ריטה ועוד כמה שאני מאד מאד אוהבת. 

הספר בעצם מספר שלושה סיפורים שונים על שלוש נשים שונות. הסיפורים איכשהו אמורים להתחבר (יש די חיבור בין הסיפור הראשון לשני אבל החיבור לסיפור שלישי הוא רופף במקרה הטוב ומאולץ במקרה הגרוע). בגדול הספר מדבר על ההתמודדות של אמהות שהילדים שלהם פשעו (אבל שוב, הסיפור השלישי לא באמת מתחבר לעניין הזה). 

בקיצור - אני לא ממליצה. או אולי, מי שמוכן לקרוא ולומר לי אם פספסתי בגדול - מוזמן. 

כרגע התחלתי לקרוא את טיפול בשתיקה מאת אבי גריבס (בשפת המקור באנגלית), לאחר ש'שריתה' המליצה בחום. נראה איך זה יהיה. אעדכן בהמשך.

למרות ששותפנו ו-T חזרו מיוון, ההתעסקות עם הבית ממשיכה גם מרחוק. 

בינתיים בזמן הזה הגיעו עוד משלוחים ובוצעו עוד התקנות. ממש מעולה שיש לנו מי שמטפל שם בעניינים ואפשר להיעזר בהם. בנוסף, שותפנו ושריתה הזמינו תמונות און ליין כדי להביא לשם ולמסגר במקום. צריך גם להביא קצת קישוטים להניח על המדפים בסלון ובמסדרון בקומת החדרים הקטנים יותר (מה שאני מכנה "חדרי ילדים" אבל ברור שזה לא רק לילדים).

אנחנו מתכוננים לנסוע לשם בחודש/חודשיים הקרובים להשלים את כל הנדרש כדי שאפשר יהיה כבר להשכיר אותו. T אפילו העלה אותו כבר לאחד מאתרי ההשכרה ברשת, בעיקר כדי להתנסות בעניין ולהבין איך זה אמור לעבוד. אחת המשימות שנותרו בפנינו בסוגיה הזו היא להביא צוות צילום שיכין תמונות וסרטונים מקצועיים לצורך הפרסום. 

בששי האחרון רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו לארוחה, אבא שלי אמר שאין לו כוח. היה נחמד מאד וטעים מאד, ולרגע נדמה היה ששרי ונשמותק יישארו לישון אצלנו....וברגע האחרון שרי החליטה שלא, ואז בעקבותיה גם נשמותק וויתר.

ביקרנו אצלם בשני אחר הצהריים וזכינו להיות קצת עם הבנים והרבה עם שרי. 

הקטנה רצתה לבנות אוהל בסלון, ומאד התאכזבה כשאמרתי שלהיכנס לאוהל זה לא בשבילי - אבל מצאתי פתרון חלופי, והצעתי לעזור לה לקשט את האוהל והיא כמובן התלהבה. כל מה שקשור ליצירה מלהיב אותה. ציירנו ציורים והדבקנו ל"אוהל" (שבתי עזרה לה לבנות על ידי הנחת שמיכות על מתקן ייבוש הכביסה). נפחנו בלונים וקשרנו להם סרטים צבעוניים והדבקנו גם את זה לאוהל. בקיצור, הילדה היתה מרוצה. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בתוך האוהל תוך שהיא צופה בטאבלט בסרט או סידרה כלשהי. 

בשבת בבוקר ביקרנו אצל הורי ב'אחוזה' וגם אחי וכל המשפחה שלו הגיעה (פרט לחבר של אחיינית2, שנוהג לבלות את רוב השבת בשינה), כולל הקטנה של אחיינית1 - וזה היה ביקור מאד נחמד. בעיקר ממוגג לראות איך הקטנה הזאת מחוברת לאחי, מסובבת אותו על אצבע אחת.....והוא סבא שפוט לגמרי. 

בשעה טובה הושלמה החלפת המטפלת לאבא, והורי שניהם מאד מרוצים מהחדשה. אני מקווה מאד שגם היא מרוצה ושהיא תישאר ושלא אצטרך לדאוג לעניין הזה עוד הרבה. בינתיים הצלחתי גם להשלים את שלבי הביורוקרטיה מול התאגיד.

התלונה היחידה שיש לאמא שלי כלפי החדשה היא שהיא מילאה את ארונות המטבח וגם מדף שלם אחד במקרר במצרכים שלה. בניגוד למטפלת הקודמת היא מבשלת הרבה, לעצמה, ויכולה גם לבשל להם. האמת, שהופתעתי לראות כמה מוצרי יסוד היא דחסה בארונות המטבח, וכאשר נגמר לה שם המקום, היא מילאה גם את מדיח הכלים במוצרים (כי הורי ממילא מסרבים להשתמש במדיח והיה בו מקום פנוי 😂). 

אמא שלי אוהבת שהארונות שלה חצי ריקים ושהמקרר ריק...וזה מעיק עליה העומס הזה. גם המדף הבודד שהמטפלת תפסה במקרר מפריע לה. 

בינתיים הרגעתי אותה שאם כל השאר בסדר, נמצא דרך להתמודד גם עם העניין הזה. לכל אחד הרי יש שריטה משלו...

שריתה עברה השבוע ניתוח עפעפיים. אני מקווה שתהיה לה החלמה קלה ומהירה. עוד לפני הניתוח נפגשנו איתם בבית קפה במוצאי שבת והיה כיף כרגיל.

גם 'מחברת' ואני נפגשנו השבוע והיה כיף כרגיל. אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, ובדרך זה זה מצליח לנו.

בגזרת הרכב שלנו, לאחר שהצטברו כמה וכמה בעיות עם ה-ZEEKR: בעיקר בכל התחום של המולטימדיה, ופתחנו קריאה במוקד שלהם. 

אני חייבת לומר שאמנם יש לרכב הזה "חבלי לידה" שכנראה מאפיינים רבים מן הרכבים החשמלים (אם לא כולם), אבל השירות שלהם טוב, עד כה וההיענות שלהם טובה מאד. 

הם מייד קבעו לנו תור במרכז השירות הקרוב אלינו (אי אפשר לקרוא למקום הסטרילי ההיי טק-י שהגענו אליו "מוסך"), דאגו לנו לעדכון גירסא (מה שבעקרון היה אמור לקרות ממילא אוטומטית ומשום מה לא בוצע כבר הרבה זמן) וגם שלחו אחר כך אלינו הביתה טכנאי שהתקין ברכב "סטרימר" שאמור לשדרג את חוויית המולטימדיה - לתווך בין המערכת לבין הטלפונים שלנו, כי אנחנו עם טלפונים של אנדרויד והרכב עובד טוב יותר עם אייפון. גם בלעדיו אנחנו כבר הרגשנו שיפור בחלק נכבד מרשימת התלונות שהגשנו להם.......אז אנחנו די מרוצים. 

עדיין יש פה ושם חריקות - וכמובן נתחיל רשימה חדשה של תקלות להעלות מולם בהמשך. בכל מקרה צבר התקלות כבר ממש ביאס אותנו והתחלנו לחשוב על החלפת הרכב, ועכשיו נראה שאין צורך. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת עמוס אבל בסך הכל בסדר. 

סוף סוף הוחזר החלל החטוף התאילנדי סותטיסאק רינטלאק, וזו היתה הקלה גדולה - רק חסר שרן גואילי יוחזר לנו ולפחות הפרק הזה הנורא, פרק ההפקרה הכפולה והמכופלת....של החטופים החיים והחללים...יוכל להיחתם. 

למדור השרביט החם - האם אתם מבלים בבתי קפה ומסעדות?

בתאריך 28/11/2025 שאל טליק במדור השרביט החם האם אנחנו מבלים בבתי קפה או במסעדות. 

בעצם, השאלה של טליק נבעה מן התחום הכלכלי יותר מאשר מהתחום של הבילוי. הוא הבין שאנשים רבים מוצאים את עצמם יושבים הרבה בבתי קפה או במסעדות או מזמינים אוכל הביתה - ושהעלויות של הדבר הזה כבר מוגזמות. 

"אפשר גם אחרת" אומר טליק, וזה נכון. אלא שזה גם קשור לאילוצים נוספים, לעומס, לאורח חיים...להרבה מאד גורמים שחשוב להביא אותם בחשבון.

כי כן, ברור שהכי כלכלי וגם ברוב המקרים הכי בריא, לקנות את חומרי הגלם ולהכין את המזון לבד בבית. בין אם זה סלט ירקות, פירות טריים או אוכל מבושל - ללא ספק זול יותר ובריא יותר - ולפחות ברוב המקרים גם טעים יותר - כשמכינים את זה לבד בבית. 

אבל. 

מי שיוצא מהבית מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בערב חייב לארגן לעצמו אוכל במהלך היום. אז יש מי שרוצה ויכול להביא עמו אוכל שהכין בבית - בין אם אלה כריכים או אוכל מבושל שיש לו דרך לאחסן ולחמם בעבודה או היכן שהוא נמצא במהלך היום. אבל יש רבים אחרים שאין להם יכולת או רצון או עניין להביא אוכל כלשהו מהבית, ולכן הם אוכלים בחוץ או מזמינים. 

גם כשחוזרים הביתה לא תמיד יש זמן או חשק או יכולת לבשל, ואני מכירה הרבה אנשים שמזמינים ארוחות עבור הילדים שלהם כאשר הם בעבודה והילדים בבית. זה הפך להיות מאד קל ונגיש היום, עם וולט ותן ביס ואפליקציות נוספות. זה רק מאד יקר, באמת. 

וגם מסעדות ובתי קפה הפכו ליקרים, גם אלה שיחסית זולים יותר מאחרים. האמת שגם הקניה בסופר יקרה...אבל עדיין הרבה יותר זולה וכדאית מאשר לאכול בחוץ או להזמין. 

אנחנו לא דוגמא. גם כי אנחנו הרבה בבית, אנחנו יכולים לקנות מוצרים טריים ולבשל בבית, ואנחנו מעדיפים את זה. גם בשמחות משפחתיות גילינו שהכי כיף בבית, לבשל ולארח וכך כולם יכולים לשבת עם כולם ואין צורך ללכת למסעדה עם שולחן ארוך שבו אפשר במקרה הטוב לשוחח עם מי שיושב לידך או מולך - וזאת בתנאי שאין רעש או מוסיקה שמפריעים. 

מידי פעם אנחנו יושבים בבית קפה כשנפגשים עם חברים וחברות, אבל הרבה פחות יוצאים למסעדות. ולא רק בגלל המחיר. דיברתי על זה לא פעם - בעיקר בגלל האיכות של המזון והשירות. וגם המחיר הגבוה בדרך כלל לא משקף את איכות האוכל והשירות. 

כשאנחנו בחו"ל זה אחרת, כמובן, כי אנחנו לא בבית ומטבע הדברים אוכלים בחוץ. אבל גם בחו"ל, אם יש לנו דירה עם מטבח לפחות בחלק מהארוחות אנחנו מבשלים ואוכלים בדירה. והאמת היא שברוב המקומות בהם טיילנו בשנים האחרונות, יותר זול לאכול במסעדה - גם מסעדה טובה - בחו"ל מאשר בארץ. ולפחות בארה"ב או ביוון וברוב המקומות בחו"ל בהם ביקרנו בכל השנים האחרונות, השירות שקבלנו היה טוב יותר ובדרך כלל מקצועי יותר מאשר בארץ. חבל. 

למדור השרביט החם - האם אתם ישנים צהריים?

בתאריך 31/10/2025 שאל טליק במדור השרביט החם לגבי הרגלי שנת הצהריים שלנו, אם קיימים בכלל.

טליק גם שואל איך היה בילדותנו - האם הורינו ישנו בצהריים? האם היה צורך לשמור על שקט בין שתיים לארבע? 

אז התשובה לשאלה האם אני ישנה צהריים היא כן. היום, ובשנים האחרונות, אני משתדלת לישון כל יום צהריים. 

לא תמיד זה מתאפשר כמובן, אבל בימי שיגרה רגילים אנחנו קמים מוקדם, מקיימים את שיגרת היום שלנו, אוכלים ארוחת צהריים ואז עולים לנוח. כשקמים מהשנ"צ מקיימים את שיגרת מחצית היום השנייה. 

בטיולים, כשמתאפשר, אנחנו מגיעים למלון בסביבות שלוש/ארבע אחר הצהריים, מתקלחים, נחים, ואז יוצאים שוב. 

לא תמיד זה היה ככה עבורי. בתור ילדה ובטח בתור נערה - לא אהבתי לישון בצהריים. גם כשיצא לי לשנו"ץ, הייתי קמה "הפוכה" והרבה פעמים עצבנית. אז בדרך כלל לא ישנתי בצהריים. 

בעלי היקר, לעומת זאת, מאז ומתמיד אהב לשנו"ץ, ובעצם כשהתחלנו לצאת - עוד כשהייתי בתיכון והוא בצבא - למדתי ממנו לישון צהריים בשבתות, כאשר היה מגיע הביתה. 

כשהייתי קטנה השעות שבין שתיים לארבע היו קודש. אסור היה להרעיש ואסור היה לרדת לשחק בחוץ. 

אני זוכרת את הורי ישנים צהריים בשבתות - אני גם זוכרת אותם ישנים עד מאוחר בשבת בבוקר - אבל באמצע השבוע היה נדיר שאבא יהיה בבית בשעות הצהריים, ואמא לפעמים היתה מנסה לישון "סִיֶאסְטַה", כפי שהם קראו לזה (בכל זאת מוצאם מארגנטינה), אבל לא תמיד הצליחה.

במיוחד אחרי שאחי נולד, הוא לא ראה זאת בעין יפה בתור תינוק. אני זוכרת יום אחד שהיא נשכבה לישון - המיטה של הורי היתה בסלון, לא היה להם חדר שינה נפרד. אחי התעצבן, ניגש למיטה עם כפכף של "ד"ר שול" והחטיף לה אותו בפנים תוך כדי שינה.

כן, כן, בתור תינוק, פעוט, ילד ואף כנער - היו לאחי התפרצויות זעם ואלימות כאלה שהופנו הרבה פעמים כלפי הורי או כלפי חפצים בבית. זה מדהים ומוזר להיזכר בזה עכשיו, כשהוא כל כך שקט ומְרַצֶּה ומופנם ולא מביע אף פעם כעס. אבל עד תחילת שנות העשרים שלו, אפילו, זה היה קורה מדי פעם.

אני זוכרת את אמא שלי מסתובבת עם משקפי שמש באוניברסיטה, עונה לאנשים איך קיבלה את החבורה הזו ומקבלת מבטים מלאי רחמים כשהם היו בטוחים שהיא ממציאה, שבטוח היא חטפה מבעלה. 

אבל בחזרה לשנ"ץ.....

גם כשהורי לא ישנו ולא היו בבית, אסור היה לנו לצאת לשחק "בדשא" בין שתיים לארבע - כך קראנו לחצר שהיתה משותפת לשלושה בניינים שהיו מסודרים בצורת "חית". בארבע כאילו ניתן האות וכולנו היינו יורדים למטה ונפגשים ב"דשא". 

אבל בין שתיים לארבע אסור היה להרעיש בחוץ וכל הילדים נשארו בבתים שלהם בשקט. קראתי, הקשבתי לתכניות ילדים ברדיו בשעה שתיים ב"גל הקל" של קול ישראל (לימים רשת ב'), הכנתי שיעורי בית..שיחקתי עם אחי. אלה היו שעות קדושות של שקט בכל השכונה. 

בבגרותי, בכל השנים בהן עבדתי לא יכולתי לישון בצהריים במהלך שבוע העבודה. 

הייתי מגיעה הביתה אחר הצהריים - בארבע (כשהילדים עוד היו קטנים) ובהמשך יותר ויותר מאוחר, והיום היה ממשיך ברצף עד אחרי שהייתי מסיימת עם המקלחות, ארוחת הערב וההשכבה של הילדים. 

בערבים בדרך כלל הייתי לבד, T עבד במסעדה או במקומות לאירועים והיה חוזר מאד מאוחר בלילה. 

הרבה פעמים אחרי שהילדים נרדמו הייתי הולכת לשכנה לשבת אצלם ולשתות תה/קפה ולקשקש והיו תקופות שרקדתי ריקודי עם או יצאתי לפאבים עם גיסי וגיס-טי עד ש-T היה מסיים לעבוד. 

זה היה מטורף, הייתי ישנה משהו כמו ארבע שעות בלילה, קמה מוקדם ונוסעת לעבודה.....וחוזר חלילה. 

אבל מאז שעזבתי את תחום המחשבים ואת מקום העבודה האחרון שלי בשנת 2012 (כשפתחתי את הבלוג) הרגלתי את עצמי שוב לישון כמעט כל יום בצהריים - זה מחלק לי את היום לשניים ואז בערב אני לא ממוטטת מעייפות גם כשאני קמה בחמש בבוקר להתעמל. 

ממליצה בחום. 

למדור השרביט החם - יקיצה

במדור השרביט החם השבוע בתאריך 15/08/2025 מבקש מוטי לשמוע על שיגרת היקיצה שלנו.

כשהייתי ילדה קמתי מאוחר מאד. היה קשה מאד להעיר אותי בבוקר. 

זאת, משום שפחדתי ללכת לישון והייתי מושכת את שעת ההירדמות עוד ועוד למורת רוחם של הורי המסכנים. 

סבלתי מסיוטים וביעותי לילה לאורך כל הילדות שלי, וכבר מגיל צעיר מאד אני זוכרת אותם (וגם שמעתי שוב ושוב את הורי מספרים) עושים שמיניות כדי לגרום לי להירדם. 

הם היו יושבים ליד מיטתי, שוכבים למרגלותיה, מקריאים סיפורים, שרים שירים......ובאיזשהו שלב התחילו לאיים עלי ש"אוי ואבוי אם עדיין אהיה ערב כשמשמעים את 'התקווה' ברדיו". את המנון המדינה 'התקווה' נהגו בשנים ההן להשמיע ב"קול ישראל" בשעה אחת עשרה בלילה. למותר לציין שזה גרם לי פשוט לפחד מ'התקווה'...........☹️.

באותן שנים היה לי קשה מאד, כאמור, לקום בבוקר, והייתי מגיעה לגן תמיד מאוחר. אבל אני זוכרת בדיוק מתי זה השתנה. 

נכנסתי לגן חובה לפני הזמן, בגיל ארבע. היום זה 'טרום חובה' אבל בשנים ההן לא היה דבר כזה. כל הילדים בגן היו כבר בני חמש ואילו אני הייתי בת ארבע. ידעתי כבר לקרוא - מגיל שלוש - גם בעברית וגם בספרדית, תודות לסבתא שלי התותחית - והייתי כנראה בשלה כבר מבחינה שכלית לגן החובה ולתכניו, וייתכן שעזר שהורי הכירו את הגננת (שהיתה גיסתם של חברים קרובים שלנו) בגן שממש מעבר לרחוב מדירתנו. 

הייתי בשלה מבחינה שכלית אמנם אבל מבחינה חברתית הייתי מפוחדת וחסרת ביטחון לחלוטין, והגננת המליצה להורי להשאיר אותי עוד שנה בגן ולא להעלות אותי לכיתה א' עם שאר הילדים. אני מאמינה שזו היתה ההחלטה הנבונה והנכונה ביותר שהם יכלו לקבל אז, והשנה השנייה הזאת בגן חובה עשתה לי רק טוב מבכל הבחינות. אבל הגננת הודיע לנו - לי ולהורי - שנגמרו האיחורים, ושלקראת בית הספר בשנה הבאה אני חייבת להתרגל להשכים קום ולהגיע לגן בזמן בכל יום. ואכן כך היה, הורי היו מעירים אותי בזמן - אני מניחה שברבע לשמונה - הייתי שותה חלב חם וחוצה את הכביש ומגיע בול בשמונה לגן. 

כן, לא טעיתי. לא הייתי מצחצחת שיניים. באותן שנים להורי לא היתה מודעות לכך כלל. אין לי מושג מה היו הרגלי הצחצוח שלהם, אבל אני לא צחצחתי שיניים בגילאים האלה בכלל. זה התחיל מאוחר יותר, אחרי שבקרתי אצל רופא שיניים שהדריך אותי ואותם....וגם אז זה קרה רק בבקרים, ואני מתביישת לדווח שהתחלתי לצחצח שיניים בערב לפני השינה רק לפני עשר או חמש עשרה שנה. היום אני גם מצחצחת שיניים בצהריים לפני השנ"צ, אבל גם זה התחיל לפני שנים ספורות. עצוב אבל נכון. 

במשך כל שנות בית הספר היסודי קמתי בשעה "נורמלית" - שבע וחצי כנראה - כאשר חיינו עדיין בישראל שתיתי רק חלב בבקרים לפני הלימודים ואז כריך ופרי לארוחת עשר בבית הספר, ואחרי שעברנו לגור בארה"ב התחלתי לאכול ארוחות בוקר של ממש - דגני בוקר או פרוסה וחביתה - ואז אכלתי ארוחת צהריים בבית הספר (יום הלימודים נמשך שם עד שתיים או שלוש אחרי הצהריים).

אבל החל מהחטיבה התחלתי להשכים קום ולנסוע (באופניים) לבית הספר הרבה לפני שעת תחילת הלימודים. אני לא באמת יודעת מה היתה הסיבה לכך - אולי כי כל הבית השכים קום לעבודה, והורי עבדו במרכז לוס אנג'לס והיו צריכים לצאת מוקדם (למרות שלא הגיוני שזו היתה הסיבה, כי הרי סבתא שלי נשארה בבית והיא זו שדאגה לנו לארוחות). 

בכל מקרה אני זוכרת שמאז, כלומר גילאי 12-13 בערך, ועד שסיימתי את התיכון, הייתי בין הראשונים שמגיעים לבית הספר. אהבתי את בית הספר בשעות המוקדמות האלה. היו מעט ילדים שהיו מגיעים יחד איתי, מסיבות שונות, אבל אני לא זוכרת שהיה בינינו קשר. 

בצבא שירתתי בשלישות ברמת גן, ובהתחלה אבא שלי היה מסיע אותי בבקרים בדרך לעבודתו בתל אביב. באיזשהו שלב אחי עבר ללמוד בתיכון בתל אביב במקום בהרצליה (היכן שגרנו אז), אז אבא הודיע לי שהוא לא יספיק לקחת גם אותי לבסיס ברמת גן, גם להוריד את אחי בבית הספר בתל אביב וגם להגיע למשרד בזמן - אז התחלתי לנסוע לבסיס באוטובוס. הייתי קמה לפני כולם ויוצאת לפי זמני הנסיעה של האוטובוס. תמיד הגעתי לבסיס הרבה לפני כולם. 

כך היה גם כשהתחתנתי - ונכנסתי לקבע - ועברנו לרעננה. נסעתי באוטובוס/ים או בטרמפים ממש מוקדם בבוקר.

תמיד הייתי אדם של בוקר. אני זוכרת שהצלחתי לעשות איזה סידור עם ראש המדור שלי בצבא, שאגיע כל יום בשבע ואצא בארבע במקום בחמש (אז עבדו עדיין בימי ששי אז במהלך השבוע השעות היו שמונה עד חמש ובשש שמונה עד אחת). 

כך גם בכל מקומות העבודה שלי - במיוחד אחרי שהפסקתי להיות מתכנתת ועברתי לתת תמיכת תשתית, ניהול בסיסי נתונים וכו' - הייתי מגיעה לעבודה הרבה לפני כולם, בודקת שהמערכות עלו והכל בסדר ומספיקה לטפל ברוב התקלות לפני שיום העבודה התחיל. 

הנסיעה לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות היתה ללא פקקים וגם לא היתה בשעות אלה בעיית חניה. זה הסתדר לי מצוין. 

היום אני כבר לא קמה לעבודה, אבל אני קמה להתעמלות. בדרך כלל אנחנו מקיצים יקיצה טבעית מתי שהוא בין חמש לשש, יוצאים להליכה או הולכים לחדר כושר (שנפתח בשש).... וככה מתחילים את היום.

נובמבר הפכפך

בסוף השבוע שעבר ירד גשם שוטף ואז שבוע שרב ויובש ואז סערה כל הלילה וגשום ואז שוב קיץ? ממש מוזר. 

בבית נעים רוב הזמן ועם השקיעה מתחיל להיות לי קר אף שבחוץ עדיין טמפרטורות גבוהות. אני לא מתווכחת עם התחושות שלי, וכשנהיה לי קר אני מתלבשת בהתאם. 

לקראת חזרתו של T בשבת וגם לקראת מפגש בני הדודים שלו במוצאי שבת בנשר, ערכתי ברביעי וחמישי קניות, הכנתי ארוחת צהריים לשבת וגם אפיתי שתי עוגות שמרים לקחת איתנו. הכל יצא מאד טעים. 

התקיימה סוף סוף השיחה בין בתי לבין אחותו הצעירה של חתני. בתי הגיעה לפגישה הזאת עם טונות של רצון טוב, אמפתיה, הקשבה והכלה, ויצאה ממנה בתחושה כבדה מאד. היא באמת ניסתה להבין מה האחות מרגישה, חושבת, מתכננת, וגם ניסתה להעביר לה בכל מיני דרכים עקיפות ועדינות את מה שחתני והיא מרגישים. מה שהיא הבינה, בעיקר, זה שהאחות לא מבינה (או לא מעוניינת להבין) מה בדיוק אחיה ואחותה הגדולה מצפים ממנה. מבחינתה הצוואה (שמי שלא הבין מקריאה בבלוג, כי כתבתי ואז מחקתי, פשוט הורישה לה - לאחות הקטנה - בלעדית את כל רכושו והונו של האב) היא רצונו של אביה האהוב והיא מתכוונת לקיים אותה מתוך אהבתה אליו וכיבוד רצונו. היא לא מוכנה לקחת אחריות על מעשה שהוא עשה והיא לא מוכנה לבטל את מה שהוא ביקש. היא נמצאת עמוק באבל שלה עליו, וייתכן אולי שהיא חושבת שכל זה מגיע לה ואחיה ואחותה חייבים גם לקבל את זה וגם לא לבוא אליה בטענות או בדרישות. אני לא יודעת אם ואיך הם באמת יצליחו להתמודד עם זה בלי לעכר את היחסים - אני כבר רואה שהאחות הגדולה ובעלה עושים הרבה מאד רעש ומחרימים מפגשים משפחתיים ואף את ה"שלושים" שהיה בתחילת השבוע - לא ברור לי מה חתני בדיוק מרגיש ומה הוא יחליט לעשות. כאמור, על בתי כל הסיפור הזה יושב מאד כבד. 

וגם עלי הסיפור הזה יושב, כי כל הצער על ילדותו של חתני ועל ההתעללות הנפשית בו מצד האב לסירוגין ובאופן בלתי עקבי במהלך כל חייו, שכך מעט בשנים האחרונות, שנראה היה שיש התקרבות ויש אהבה ויש תיקון. ומסתבר שלא. לא מצידו של האב, לפחות. 

מייד שלפתי את הצוואה שלנו, לוודא שהכל בה כשורה. ונרגעתי. הכל ברור שם והכל מחולק שווה בשווה וגם הנכדים מוזכרים...הכל בסדר. 

אז T ושותפנו חזרו בשבת, אחרי שברגע האחרון בששי הגיעו עוד משלוחים שהם מאד מאד חיכו להם ודאגו להם. עדיין חסרים די הרבה דברים, שעכשיו הודיעו לנו שיגיעו בששי הקרוב, ואם זה נכון - בזאת סיימנו עם העניין הזה, לפחות. 

מזל שיש לנו שם כבר סידור לטיפול בבית, כך יש מי שיכול להכניס משלוחים וגם בעלי מקצוע, ככל שנדרש. אכן, הם הספיקו הרבה בשניים עשר הימים שהם היו שם. צריך לתכנן מתי ניסע לשם שוב, נשלים את כל ההתקנות והעיצוב - נצלם את כל הבית ונעמיד אותו להשכרה לטווח קצר, תוך שנשריין את הזמנים בהם אנחנו והמשפחה של שותפנו נרצה לנפוש בו. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נרגעת לגבי הבית הזה ואף מצפה לחופשות בו. T ושותפנו תיארו תחושה של שלווה ורוגע שם - לא רק בבית עצמו אלא בסביבה, עם האנשים, עם הנוף.... משהו שכולנו מאד מאד זקוקים לו. 

בכל מקרה אספתי את שותפנו ואת T משדה התעופה בשבת בצהריים, ולאחר שאכלנו (T ואני) ונחנו קצת, נסענו לנשר למפגש בני הדודים המתוכנן. התארחנו בדירתם החדשה של בן הדוד מניו ג'רזי (לשעבר, כעת שוב תושב ישראל) ואשתו, וגם 'לונדון' ובעלה הגיעו ממודיעין, כך שהיינו כמעט בהרכב מלא. היתה חסר בת דודה אחת - שהיא כמעט בגילם של הורי וכבר כמעט לא מגיעה למפגשים כאלה - וגם אשתו של אחיה לא הגיעה, והוא הגיע לבד. 

לא את כל בני הדודים האלה אני מחבבת, והכנתי את עצמי - בעיקר לשיחות פוליטיקה מעצבנות. אבל חששתי לשווא. אף אחד לא העלה שום נושא פוליטי, כולם היו חביבים במיוחד והיתה אווירה נהדרת והרבה מאד צחוקים. כל אחד הביא מאכל טעים כזה או אחר, וכולם התענגו על עוגות שהשמרים שלי - והיה ממש כיף. גם היה לנו מזל עם התנועה. בדרך לשם היו פקקים נוראיים בכיוון ההפוך, ולנו הלך מהר מאד. ובדרך חזרה התנועה כבר זרמה. 

עוד השבוע היה לי תור אצל הספר שלי, שעבר לאחרונה לעבוד מהבית. מבחינתי זה שדרוג, כי הוא גר במרחק כמה דקות הליכה מביתי. בנוסף הוא סידר לעצמו מספרה ממש חמודה בבית, עם גינה קטנה, ואווירה הרבה יותר נעימה באשר במספרה. נהניתי מאד. 

השבוע היה מתוכנן גם מפגש עם חברותי מהצבא 'קלי' ו'שני', אבל 'שני' הודיעה שהיא לא יכולה להגיע, ו'קלי' ואני החלטנו שנפגשות בכל זאת, שתינו לבד. זה היה תענוג, כתמיד, והחלטנו שנמשיך כך - לקבוע מפגשים שלושתנו אבל לקיים אותם גם אם 'שני' לא יכולה. בכל זאת היא מגיעה יותר מרחוק, ולנו יחסית קל לתאם בינינו. 

היום אני מתוכננת להיפגש עם 'מחברת' ושוב אני מבינה כמה מערכות היחסים האלה שיש לי עם חברותי האהובות פשוט עושה לכולנו טוב. 

בגזרת הורי, היום התחילה המטפלת החדשה את שבוע הניסיון שלה, במקביל למטפלת הנוכחית שעדיין נמצאת. איך זה יעבוד? אין לי מושג. החדשה ביקשה להגיע מוקדם ואף לישון בסלון עד שהנוכחית תעזוב. היא אפילו הציעה לעשות את שבוע הניסין בחינם, רק כדי שהורי יתנו לה לגור אצלם כבר מעכשיו. נקווה לטוב. נקווה שהסידור הזה יעבור בשלום, שהיא תרצה להמשיך, שהורי ירצו אותה.......נקווה. 

בגזרת הבריאות של T, אולי בזכות הטיפולים ואולי במקרה היה לו התקף קל מאד אחד כשהיה ביוון ובינתיים שום דבר מעבר לכך. הוא היה שוב בטיפול אתמול, והרופא טען שהוא מרגיש שיפור בגוף. הלוואי. 

האמת שגם למיינקוני היה רק התקף קל אחד בתקופה ש-T היה ביוון (באותו יום, אגב) אבל אתמול היה לו התקף פרכוסים רגיל. עדיין, חלף הרבה זמן בין הפרכוסים, ולמרות שזה לא אומר שום דבר על מצבו - אני שמחה על כל יום שעובר עליו בשלום. 

אנחנו מתכננים לקחת אותו שוב לגרומרית, לספר לו את ה"ראסטות" שאנחנו לא מצליחים להתמודד איתן (בעייה ידועה של גזע חתולי המיין קון), ומקווים שהביקור יעבור לו בשלום. הוא צריך גם את החיסון השנתי בקרוב. 

אתמול, בעת שתכננו לבקר אצל בתי אחר הצהריים, התקשרה 'לונדון' שהיא ובעלה בדרך חזרה למודיעין (הם נשארו יומיים בנשר אחרי מפגש בני הדודים), ורצו לעבור דרכנו. שמחנו מאד והודענו לבתי שנאחר קצת, והיה כיף לארח אותם קצת עם קפה טוב וקצת מתנות מיצירות האפוקסי של T. 

בתי והנכדים שמחו מאד שסבא חזר, והוא כמובן עזר להכין להם ארוחת ערב, ונשארנו הרבה יותר מאוחר מהרגיל, גם כשהנכדים פרשו לעיסוקיהם ופשוט ישבנו ושוחחנו עם בתי. היה טוב פשוט לשבת ביחד ולהתעדכן. שוחחנו עם המצב במשפחה של חתני, שוחחנו על הקושי שלהם למכור את הדירה ואת הכניסה המתוכננת לדירה החדשה תוך כמה חודשים, וכמובן על הדרכים שבהן נוכל לעזור להם להתמודד כלכלית.........

בתקווה שכל מה שיכול להסתדר - אכן יסתדר. שכל מה שיכול להשתפר - אכן ישתפר. שכל מה שעלול להתדרדר - לא יקרה. נחוצה כאן הרבה תקווה אבל יש מספיק נקודות אור כדי לומר תודה בכל יום על מה שיש. 

אז אלה העדכונים השוטפים לבינתיים........

חזל"ש

מפה לשם עבר כבר חודש מאז שחזרנו מארצות הברית. 

לא אדבר על כל מה שקורה בארץ (או בעולם) כי ...עדיף שלא אדבר. 

גם על המצב במשפחה של חתני לא אדבר - רק אומר שכבר היה ה"שלושים" של האבא ולא נראה שמשהו השתנה...ויש חשש גדול שייווצר (אם לא נוצר כבר) קרע בלתי הפיך בין האחים/אחיות....אוף. 

בגזרת הבריאות שלנו - החלמנו לגמרי מאותו וירוס מרושע, T היה כבר פעמיים אצל המטפל מומחה הכאב, ובינתיים סבל מכמה התקפים קלים ואחד בינוני. נראה מה יהיה הלאה. 

בתור טלפוני עם 'רופאהחדשה' T הבין שתוצאות בדיקות הדם שלו תקינות לגמרי בעצם ואין לו כרגע מה לדאוג. הוא קבע תור ביקורת אצל הפרופסור, אבל אין לנו ציפיות לרעיונות חדשים או פריצות דרך משמעותיות מהפגישה הזאת. 

מיינקוני ממשיך גם הוא לפרכס כל כמה ימים, וכמו "אבא" שלו T, לפעמים זה קל וקצרצר ולפעמים יותר משמעותי. מתוקי מסכני. 

כרגע T ושותפנו נמצאים ביוון ומסדרים את כל הקשור לבית. 

הם כבר גרים בבית וחלק ניכר מהריהוט, הציוד והאביזרים כבר הגיע והותקן, אבל היו כמה דברים ממש משמעותיים שטרם הגיעו ועוד מעט הם כבר חוזרים...אז זה ממש לא היה מצב אידיאלי. אתמול סוף סוף הם הצליחו לתפוס את חברת המשלוחים, ופתאום התברר שהחברה החליטה, על דעת עצמה, לאגור אצלה את כל הדברים עד שיגיעו כל הפרטים בהזמנה......

היה מתסכל מאד לגלות שדברים גדולים שגם זקוקים להתקנה כמו מקרר, פריזר (אינטגרלים), מדיח, מכונת כביסה ומייבש ועוד דברים רבים "יושבים" אצל חברת המשלוחים כבר מעל לשבוע ושותפנו ו-T מחכים בבית על קוצים בתקווה שהכל יגיע לפני שהם חוזרים ארצה. לאחר שיחת הבהרה נאמר להם שכל מה שכבר הגיע יסופק היום - ומחר הם כבר טסים לישראל. אז אולי שום דבר לא יותקן אבל לפחות זה כבר יהיה בבית.

החדשות הטובות הן שהם מצאו מי שיטפל בבית בהעדרנו - גם מישהי מקומית מהכפר שתבוא לבדוק שהכל תקין וניתן יהיה להיעזר בה עם משלוחים ועם בעלי מקצוע שצריכים להיכנס עבור התקנות או תיקונים, ובנוסף הם גם סיכמו עם מישהו רצינית יותר - מעיר קרובה - שממש תטפל בתחזוקה וניקיון השוטפים, בקבלה של דיירים לכשנשכיר, בטיפול שוטף בבריכה וכו'. שמחתי מאד לשמוע שלאחר משא ומתן והסברים מפורטים של מה אנחנו צריכים ומה אנחנו לא צריכים, הם הצליחו להסכים על התנאים וכולנו יצאנו מרוצים. 

הבנתי משותפנו ומ-T שהכפר "שלנו" הוא כמו קיבוץ וכולם מכירים את כולם והם התחילו להכיר ולהתיידד. אז למשל אחיו של בעל בית הקפה ייתן להם הצעת מחיר לבניית גריל ומטבחון בחצר, ובעל המסעדה על החוף קישר אותם עם זו שתשמור להם על הבית וכן הלאה וכן הלאה. כולם מאד מאד נחמדים ומסבירי פנים וכשאין שפה משותפת נעזרים בידיים ובגוגל TRANSLATE. מקסים. 

הם כל כך נהנים ביוון בכלל ובבית בפרט, עושים הליכות בוקר בזריחה וישנים טוב בבית ואוכלים טוב.......עם כל ההסתייגות שהיתה לי מהפרויקט הזה, נראה לי שטוב שיש לכולנו מקום לנפוש בו קצת לגוף, ללב ולנפש מידי פעם.......המקום הזה נוסך רוגע מעצם היותו.

זריחה בעת הליכת בוקר של שותפנו ו-T

בגזרת המטפלת של הורי שהודיעה שהיא עוזבת את הארץ לאיטליה, נכנסתי לתהליך חיפוש רציני של מטפלות גם דרך קבוצות וואטסאפ שונות וגם דרך שלושה תאגידים שונים. 

מהר מאד הבנתי שהמצב לא פשוט, שהעובדים שכבר בארץ מבקשים שכר הרבה יותר גבוה ממה שהורי משלמים עכשיו, ושכולם מתעקשים לעבוד כל השבתות (שזה מייקר עוד יותר את העניין, וכרגע הורי לא זקוקים לזה עדיין). 

במקביל לחיפושים גם הייתי צריכה כל הזמן להסביר שוב ושוב להורי מדוע הם לא יכולים כרגע לוותר על מטפלת, גם אם אבא לא זקוק לזה כל הזמן (בעיקר כי מהיום למחר פתאום הוא יזדקק ואז לא ניתן יהיה למצוא מעכשיו לעכשיו).

לבסוף בהפניית אחד התאגידים פגשנו מישהי שעל פניו נראית מצוין - הודית בת 40 שנמצאת כבר ארבע שנים בארץ, עבדה בדיור מוגן אחר סמוך לכאן עד שהמעסיקה שלה נפטרה (בגיל 101!), הועסקה בחודש האחרון בדיור המוגן של הורי ואז המעסיקה החליטה שהיא בעצם לא צריכה מטפלת. כלומר, היא כבר ב'אחוזה' והיא פנויה והיא לחוצה לעבוד...אז גם השכר שהיא מבקשת אמנם גבוה אבל לא משמעותית גבוה ממה ששילמנו עד כה, וכרגע היא גם מתגמשת עם השבתות. היא מאד רוצה שבתות, ומבקשת שאולי הורי יתגמשו ויסכימו לעבודה בשתי שבתות לפחות, אבל כשהבהרנו שכרגע הם לא רוצים שבתות בכלל היא לא התעקשה על כך. 

זה כמובן לא אומר שום דבר על מה שיקרה בהמשך - ברור לי שהדברים האלה לא יציבים ותמיד ייתכן שהיא תתחיל לעבוד ותעזוב פתאום או שבכלל לא תגיע ביום שקבענו או שתתחיל לבקש דברים שלא סוכמו........וגם ייתכן שהורי יגידו שהיא לא מתאימה להם. בקיצור - זה לא שאני רגועה עכשיו, אבל אני מלאת תקווה שהעניין הזה קרוב לפתרון ושיהיה קצת שקט בגזרה הזאת, לפחות. 

לאבא שוב כואב הגב - כמו שקרה כבר שלוש או ארבע פעמים בשנים האחרונות - וזה מגביל אותו ומכריח אותו לקחת משככי כאבים על בסיס יום יומי, אבל לשמחתי כאשר מעט פוחת הכאב הוא לא מוותר על הליכות קצרות, לפחות. את שאר חוגי ההתעמלות הוא כמובן זונח כרגע. 

בשבת נסענו למודיעין לבקר בביתו של בנה של 'לונדון', שגם היא ובעלה מבקרים עכשיו בארץ וגם בתה היתה בביקור אצל אחיה למשך כמה ימים לקצת זמן איכות עם האחיינים. היה כיף גדול להיפגש עם כולם. בשבת הקרובה גם יהיה מפגש של בני הדודים (הדור שלנו, בלי הדור הצעיר) בנשר בדירתם החדשה של בן הדוד שחזר מניו ג'רזי ואשתו. אישרתי הגעה בלי לדעת אם T כבר יהיה בבית או לא, והתברר שהוא חוזר כמה שעות לפני המפגש, אז אני מקווה שיהיה לו כוח לנסוע איתי לשם. 

כל אחד מהמוזמנים כתב מה הוא מביא (או יותר נכון - מביאה), וכולם כיוונו למאכלים "מהבית" - מה שהאמהות שלהם היו מכינות. כיון ש-T לא כאן ואני לא מהמשפחה ואני לא מכינה את המאכלים שלהם (ברובם מהמטבח ההונגרי-יהודי), החלטתי לאפות את עוגות השמרים שלי (קינמון וקקאו) שגם הן כבר הפכו למסורת במפגשי בני הדודים של משפחתו של T. 

מה עוד? 

נפגשתי עם בתי ועם שרי באחד הימים בשבוע שעבר והסתובבנו ביחד בקניון בהרצליה, והשבוע קפצתי לבקר אצלם שוב אחר הצהריים וזכיתי גם לבלות מעט עם נשמותק וטיפ טיפה גם עם חכמוד. כל זמן שיוצא לי להיות עם המתוקים האלה זה זמן איכות עבורי. 

הערב אני מוזמנת אליהם לארוחת ששי אז סוף סוף יהיה לי זמן עם כולם. כולל הבנים, כולל חתני. 

בגזרת המפגשים עם חברות הצלחתי להיפגש במהלך השבועיים האלה עם 'שושנה', עם 'מחברת' (פעמיים), עם 'ביוכימיה' (וגיליתי לצערי ש'המהנדס' אובחן עם פרקינסון בשלבים מוקדמים), ביקרתי אצל 'אורה'  בשיקום האורתופדי (כשעוד היינו בבוסטון היא שברה את עצם הירך, עברה ניתוח וכעת מבלה שבועות ארוכים בשיקום) והשבוע סוף סוף גם 'היידי' ואני הצלחנו למרבה שמחתנו להיפגש. 

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי אבל המפגשים האלה עם חברות וחברים ועם המשפחה שלי הם התזונה הטובה ביותר לנפש וללב שלי. 

א פרו פו תזונה - שוב יש לי ימים שבהם ממש (אבל ממש!) מתחשק לי לאכול שוקולד.........אני אחר כך מתרגזת על עצמי כי עד שהצלחתי יפה כל כך לרדת את כל מה שעליתי בקיץ...ממש לא מתאים לי לחזור למצב הזה שוב. אבל ...זה מה שקורה כרגע במציאות. מקווה שאצליח להתגבר על החשק בהמשך.......

ובנימה אופטימית זו נראה לי שאסיים את פוסט העדכונים הארוך הזה...............