אז מה קורה?

 מה קורה? לא הרבה. 

במהלך יום הכיפורים, כאשר יצאנו להליכות לפנות ערב ראינו הרבה התקהלויות של ילדים, עם ובלי אופניים, עם ובלי מסיכות, עם ובלי הורים שחלקם עם וחלקם בלי מסיכות בעצמם.

ברור שהתרחקנו מהם ככל האפשר. הבנתי שמלפני יומיים היישוב שלנו כבר אדום. 

בימים אלה אנחנו כבר הולכים כחמישה קילומטר בכל יציאה כזאת. על הדרך מגלים שכונות חדשות שצצות כאן כל הזמן, מגלים גם את המושבים שצמודים ליישוב שלנו.

T ממשיך לצאת לבד להליכת בוקר בשש ורבע. אני מתהפכת לצד שני, מנסה לישון עד אחרי שבע, לא תמיד מצליחה.

אחרי שנים רבות כל כך שבהן הייתי משכימה לעבודה - קמה בחמש, היו תקופות שאפילו בארבע וחצי - זה סוג של עיקרון אצלי לא לצאת מהמיטה לפני שבע בבוקר. 

מצד שני זה רעיון מצוין לעשות הליכה על הבוקר. אז אולי בהמשך אצליח לשכנע את עצמי לוותר גם על העיקרון הזה. 

אתמול היה חם ולח במיוחד גם כשהשמש כבר שקעה. גם הבוקר עם הקפה בגינה היה פחות נעים. לח ממש. מחכה שמזג האוויר יתחיל להשתפר מעט. 

החיים בסגר חדגוניים למדי. אז למה אני בכל זאת כותבת? 

השיגרה חוזרת על עצמה. 

מטלות בית, פעילות גופנית, קריאה (כן, עדיין "תקועה" עם הספרים של אן מאבונלי, כרגע בספר העשירי מתוך אחד עשר ספרים בסך הכל בסידרה), צפייה בסדרות ולעיתים סרטים וכמובן שיחות וידאו וטלפון עם הילדים/נכדים, ההורים ואחי/גיסתי וחברות. 

סיימתי לסדר את מגירת ה"ניירת".זו מטלה שהולכת והופכת לקלה יותר עם הזמן כי רוב החשבונות והקבלות והחשבוניות כבר מתחילים להיות מקוונים, ומתוייקים במחשב ובעננים השונים), והפרוייקט הבא שלי הוא "הארון הרומני". 

"מה זה הארון הרומני?" שאלה בתי כשסיפרתי לה מה אני מתכננת.

אז מדובר בארון הויטרינה שיש לנו בפינת האוכל, שמאוכלס ברובו על ידי קריסטלים שירשנו מהוריו של T. 

אלה דברים, שלו זה היה תלוי בי, לא היו עוברים את סף דלת הבית שלי בכלל. אבל זה לא תלוי רק בי, כידוע, וה"פשרה" שעשינו כאשר סידרנו את הארון הזה, היתה שמדף אחד (השמאלי התחתון) יוקצה לגבישים שלי. 

יש לי אוסף לא קטן של קריסטלים שהתחיל בתקופה ה"רוחנית" שלי, וטופח וגדל לאורך השנים. 

חלק ניכר מהגבישים מסודר עכשיו במדף הזה לצד חבריו הקריסטלים הרומנים (גבישים רבים אחרים, חלקם ממש גדולים, מפוזרים להם במקומות אחרים בבית - בסלון, בחלק מהחדרים). 

בנוסף לקריסטלים יש בארון הזה גם קצת כלי כסף (גם הם ברובם לא "כוס התה" שלי), ועם הזמן אופסנו על מדפיו גם סטים של כוסות וגביעים שנקבעו כיפים מספיק כדי לעמוד לתצוגה, ולא היה להם מספיק מקום במגירות ובארונות המטבח. 

מה שמזכיר לי שיש עוד ויטרינה (במטבח) שגם עליה ארצה להתלבש בהמשך. היא מכונה ה"בר" כי היא מיועדת באמת לשתיה חריפה וגביעים מסוגים שונים. 

את שני הארונות האלה אני לא מעזה לתת לעוזרת שלי לנקות - גם מהחשש שמשהו יישבר (למרות שאני לא מאלה שעושה עניין מדברים שנשברים), אבל בעיקר כי חוש הסדר ש(אין) לה הוא כזה שממילא הייתי צריכה לסדר הכל אחריה, אז חבל על העבודה הכפולה. 

כרגע, פעמינו לכיוון הירקן למלא את המלאי של הירקות והפירות שהתדלדל כבר מאז קנייתנו האחרונה. 

עוד יום בסגר. עוד יום של קורונה. עוד יום של מדינה שהולכת פייפן, כמאמר השיר של אריק איינשטיין.

יום כיפור

 הימים נראים כולם אותו הדבר. 

מזכירה לעצמי שעכשיו ערב יום כיפור.

אנחנו יוצאים לפנות ערב להליכות - כרגע כבר עושים את החמישה קילומטר - ולפעמים T גם מגיח להליכת בוקר כאשר אני עדיין מתהפכת לי מצד לצד. נכנס לאמביציה. 

מעבר להליכות אנחנו לא יוצאים מהבית בינתיים, לא היתה לנו סיבה לכך מאז שנכנס הסגר.

השבוע יש לי טיפול דיקור, שאני חושבת שנכלל במסגרת הדברים שמותר לצאת בשבילם, ויש לנו גם בדיקות דם שבטוח מותר לצאת בשבילן.

לא יודעת אם נצטרך בכלל לנסוע בסוף השבוע לסופר, ייתכן שיספיק ביקור קטן אצל הירקן ובמכולת השכונתית. 

עם הילדים אנחנו בקשר יום יומי בשיחות וידאו. גם אלה שבארץ וגם אלה שבבוסטון.

עם הורי אני משוחחת יום יום בטלפון.

משוחחת בטלפון או מתכתבת בוואטסאפ גם עם חברות, עם אחי וגיסתי. קשר של סדר. 

ראינו בנטפליקס סרט תיעודי מקסים בשם "מורתי התמנונית". מומלץ בחום. הבחור אמנם נראה לי משוגע על כל הראש, אבל יצא לו סיפור מקסים ומרגש, שרובו ככולו מתרחש מתחת למים. 

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לבקש סליחה - 

סליחה מכל מי שאולי פגעתי עם איזו תגובה או הערה, בבלוג שלי או בבלוג שלכם. 

סליחה אם כתבתי משהו שהרגיז או פגע. 

מודעת לעובדה שלא תמיד אני יודעת איך מה שאני אמרתי התקבל בצד השני - ואני לוקחת על זה אחריות. אשתדל להיות טובה ומיטיבה  יותר בשנה שהתחילה עכשיו.

חתימה טובה.

סוף סוף יושבת בגינה

 בוקר נעים קידם את פני כשהתעוררתי היום.

T התעורר מלא מרץ ויצא להליכה עוד לפני הקפה של הבוקר.

התאוששנו לגמרי מהוירוס המגעיל של תחילת השבוע, וכבר אתמול לפנות ערב יצאנו להליכה נמרצת ברחבי היישוב.

אני יצאתי לגינה הבוקר, לראשונה מזה כמה שבועות, עם הקפה והמחשב.

 עוד לא סתיו ממש (ועוד צפויים ימים לוהטים וממש בקרוב) אבל מודה על כל מתנה קטנה כזו שהטבע והאקלים מואילים בטובת להעניק לי.

הקורונה ממשיכה להשתולל באין מפריע. אם כבר אז להיפך, נראה שעוזרים לה לא מעט. כל מי שעסוק בהסתכל על מה שעושה האחר ואומר "אם הוא ככה אז למה דווקא אני?" בעצם פוגע בעצמו, בסובבים לו, באהוביו. אני לא מצליחה להבין את זה. כאילו מדינה שלמה (טוב, לא מדינה שלמה אבל אלה שעושים הרבה רעש ומשמיעים קולם ברמה) חזרה לגנון. 

גם ביישוב שלי יש עלייה במספר המאומתים, וכך בכל הארץ, ולכן אני מסרבת להיגרר עכשיו להאשמת מגזרים שלמים. 

וזה נכון שיש טעויות בבדיקות, וזה נכון שרוב המאומתים הם חסרי תסמינים או בעלי תסמינים קלים, אבל הם מפיצים את הנגיף הלאה לכל עבר ואני מתחילה לחשוש שנבואתו המקורית של T אי אז בפברואר או מרץ שכולנו נחטוף בסוף, אכן תתגשם. 

בינתיים אנחנו עושים את הכל (כמעט) כדי שזה לא יקרה. 

נכון, אנחנו חוטאים בחשיפה לנכדינו.

עכשיו יותר מתמיד בתי וחתני זקוקים לעזרתנו - הם חייבים לעבוד, ולא תמיד מצליחים לתמרן כך שכאשר האחד עובד השני פנוי לילדים - ועכשיו שהבראנו אנחנו חוזרים לתת כתף בעניין הזה.

והאמת היא שדווקא עכשיו כאשר הנכדים לא במסגרות ופחות חשופים לסכנות הדבקה, המפגש איתם הופך עבורנו לקצת פחות מסוכן. 

איכשהו הבנו שמותר להביא ילדים למטפל/ת ובמקרה הזה המטפל/ת זה אנחנו. מקווה שלא נתבדה בעניין הזה.

חדשות אני בקושי שומעת אבל בכל זאת כל האיכס והבלגן מצליח לחלחל ואני די בעניינים. מבחיל. מנותק מהמציאות. נחוש להרוס את המדינה הזאת ואת אזרחיה באופן סופי.

אז נושמת את אוויר הבוקר ומקשיבה לציוץ הציפורים ולוגמת מהקפה.

מחבקת את הנכדים כאשר הם כאן ומודה שהם קיימים.

מדברת עם חברים ובני משפחה בטלפון.

מתעמלת וישנה ואוכלת כמו שצריך וקוראת וצופה בסרטים ובסדרות, עובדת באימון בהתכתבות ומתרגלת בעצמי את מה שאני מנסה ללמד את המתאמנים שלי: רוגע ושלווה אישית והרמוניה נפשית בלי קשר לנסיבות. 

לא אומרת שזה תמיד אפשרי. אבל זו השאיפה.

בבוסטון הרחוקה כבר סתיו ממש - הלילות קרים והימים עדיין נעימים.

הם רשמו את תינוקי לגן (במתכונת קורונה) ואני מקווה שהוא יתאקלם וגם ייהנה ובעיקר שיוכלו סוף סוף לחזור לאיזושהי שיגרת עבודה ויצירה בשעות שהם בלעדיו, למרות שהקורונה לא מאפשרת להם כמעט עבודה. הם מלמדים ובית הכנסת גם מזמין אותו לנגן ולהקליט הופעות בתקופת החגים (רפורמי כמובן). כל עבודה מתקבלת בברכה.

כלתי הגישה את בקשת הויזה ואנחנו כולנו ממתינים לגזר הדין בנשימה עצורה.

במקביל בקשנו מהם לבחון אפשרויות חלופיות לקבלת ויזת עבודה. תקופה לא פשוטה. 

גיסתי ממשיכה להחלים לאיטה וחזרה לעבוד (מהבית כמובן), ולמרות שעדיין כאובה וחלשה, אני מאמינה שזה עושה לה טוב להיות עסוקה, לעזור לצוות בית הספר, לתלמידים, להרגיש מועילה ונחוצה. לכאורה יש לה עדיין אישור מחלה אבל כל עוד מאפשרים לה לעבוד מהבית היא מעדיפה לעשות זאת. 

יוצאת כרגע לטיפול דיקור אצל 'שנטי' ואחר כך תבוא בתי עם הנכדים. 

שיגרת קורונה. המשך.

חולים בראש השנה

 למרות שדאגנו לשמור מרחק ממשפחתה של בתי כשהיו חולים, בכל זאת חטפנו את וירוס ההקאות שהיה להם בסוף השבוע שעבר. לא ברור איך. אולי לא מהם נדבקנו, למרות שהם היחידים שהיינו חשופים אליהם בלי מסיכות ובלי מרחק בטוח. 

ותמיד אלכוג'ל כשחוזרים לרכב (מהסופר, למשל). ותמיד שטיפה יסודית של הידיים במים וסבון כשמגיעים הביתה. ובכל זאת. 

וזה איכס גדול.

אני התחלתי עם זה אתמול - מארבע אחר הצהריים בערך הקאות ברצף כמעט עד שלוש בבוקר. ו-T התחיל עם זה היום בצהריים. הוא בשלב של על הפנים לגמרי, ולי עכשיו עולה לי החום.

בתי אמרה שככה זה בדיוק הוירוס הזה. קודם הקאות (אצלם גם היו שלשולים) ואז חום. אוף.

חברתי 'ביוכימיה' פעם תיארה בחילה (זה היה בהקשר של מחלת ים) כ"בא לי למות" וזו באמת ההרגשה. רק שייפסק. אבל ידעתי שמתי שהוא זה ייפסק, וסבלתי בשקט עד שזה נרגע. קמתי חלשה לגמרי, אבל כבר בלי בחילה. 

אני שותה מים (וקצת קולה, זוכרת שדוד שלי הרופא היה ממליץ על כך בוירוסים של בטן) בלגימות קטנות. באמצע גל ההקאות הכל כמובן ישר יצא בחזרה אבל לפנות בוקר זה התחיל להישאר בפנים. בסדר, ייקח כמה שייקח, בסוף זה יעבור.

ממילא החג הזה הוא לא ממש חג.

וממילא אנחנו לא מתוכננים לעשות שום דבר או לצאת לשום מקום. רק שנתחיל כבר להרגיש טוב יותר. מתי שהוא.

את התור שלי לדיקור אצל 'שנטי' דחיתי כמובן. גם אם ארגיש מחר טוב יותר, לא בא לי להדביק אותה ואת המשפחה שלה. וממילא קיסרנו בטח יהדק בקרוב את הסגר כך שגם לטיפולים משלימים כבר אסור יהיה לצאת.

אם השנה שלנו מתחילה ככה מה זה אומר על ההמשך?

לקראת עוד סגר

בשבת ביקרנו אצל הורי - כלומר מעבר לגדר אצל הורי - ונתתי לאמא את לוח השנה שהכנתי לה. היא שמחה ממש. פגשנו שם גם את אחי, אולי בפעם האחרונה עד אחרי הסגר. 

 

גיסתי ממשיכה בהחלמה האיטית שלה. היום דווקא יש קצת נסיגה - והבנתי שהיא לא התאפקה ועשתה כמה דברים בבית ("המדיח היה מלא ולא היה אף אחד בבית לרוקן אותו...") ונזפתי בה קשות. זה ממש לא שווה את זה אם היא תחטוף איזה זיהום או אפילו שסתם יכאב יותר ממש שאמור לכאוב. היא הסכימה איתי, אבל קשה לה לשחרר. 

 

היא היתה בביקורת אצל הרופאה המנתחת והבנתי שהכל מתקדם בינתיים כמו שצריך, וההחלמה פשוט תיקח זמן. 

 

בתי התחילה לעבוד בקליניקה החדשה שלה וקיבלה משובים מאד חיוביים מהמטופלים.
גם בני התחיל ללמד במרתף בבית החדש - לראשונה מאז הקורונה, עד עכשיו לימד רק דרך זום - וזה הולך ממש טוב. המרתף הזה ענק ומאוורר ואין בעייה לשמור על מרחק וכמובן הם גם עם מסיכות. 

המחלה של נוקת עברה לכל המשפחה (פרט לבתי) והם כולם היו בסוף השבוע עם חום, שלשולים והקאות. בתי אמרה שלולא היה זה כל כך נורא זה היה פשוט מצחיק. לשמחתנו זה עבר תוך יומיים. 

בינתיים גם השכבה של חכמוד ומהיום גם השכבה של נשמותק לומדים מרחוק כי אין מספיק אנשי צוות הוראה - יותר מדי מהם נכנסו לבידוד. כלומר, הם התחילו עם הסגר מוקדם.

נוקת בינתיים חזרה לגן, אבל כמובן משבוע הבא גם הסיפור הזה נגמר, עד להודעה חדשה. 

חשבנו שיש לנו רעיון מקורי אבל מתברר שאנחנו לא היחידים שהחלטנו לחגוג את ראש השנה יום קודם. נכון לעכשיו, בתנאי שאף אחד לא יחלה עד אז, משפחתה של בתי תגיע אלינו בחמישי בערב לארוחה חגיגית, הנכדים הגדולים יישארו לישון והם יחזירו אותם הביתה בששי בבוקר. 

מתי נוכל לראות אותם אחרי כן? אין לי מושג.

איך באמת ייראה הסגר הזה בסופו של דבר? אין לי מושג.

האם אוכל להמשיך לנסוע לטיפולים הסיניים שלי?

האם אוכל לנסוע לגדר לראות את הורי?

האם אוכל לנסוע ליישוב הסמוך להביא את העוזרת פעם בשבוע? 

האם אוכל לנסוע לסופר שנמצא מחוץ ליישוב?

הכל לא ברור.

אנחנו נסתדר, כך או אחרת. מצבנו טוב יחסית להרבה אחרים. 

מה שמטריף אותי זה חוסר ההיגיון ברוב ההחלטות. וגם בפועל לא ברור לי איך רוב ההנחיות תוכלנה להיאכף. ייתכן שהאיום בקנס של 500 ש"ח ישפיע על חלק ניכר מהאנשים. נחיה ונראה.

חדר הכושר שלנו כנראה ייסגר, ונחזור להליכות ורכיבה על אופניים בחוץ. מקווה שמזג האוויר ישתפר קצת.........

שנה טובה. טובה יותר מהשנה החולפת. הלוואי. אמן.

סופשבוע שקט

ששי בערב ואנחנו לבד.
מלכתחילה לא היה מתוכנן שבתי והמשפחה יתארחו כאן הערב, כי הם היו אמורים להתארח אצל הסבתא השנייה היום, אמו של חתני. אבל בנוסף נוקת שוב חולה - חום והקאות ושלשולים. ואיזה "בולקל'ה" מגעיל שהתפתח לה בחיך, כנראה כתוצאה מחוסר הצלחה של שן חדשה להבקיע את החניכיים (זה מה שאמר הרופא המקוון שדיברו איתו אחרי שגילו להפתעתם שהמוקד של קופת החולים סגור בשעה שהיה אמור להיות פתוח). עוד אמר הרופא, שזה לא כואב לה ולא מסוכן (לא מהווה זיהום או משהו דומה) ושזה יתפוצץ מעצמו ברגע שהשן תצליח לבקוע, ואכן יותר מאוחר אחר הצהריים זה קרה. ובתי עוד לא התאוששה מהגועל של זה.
בעיקר אמר הרופא שהוירוס שלה מדבק מאד. 
מסכנונת הקטנטונת.
וגם חתני כבר דיווח שהוא לא מרגיש טוב.

אז הם בסוג של בידוד - לא מפאת קורונה - אבל לא ברור אם הם נדבקו מהקטנה, ומעדיפים להסתגר בבית עד יעבור זעם.
נשמותק כעס מאד על זה ולא היה מוכן להקשיב לעובדות.
הוא מרגיש טוב ואין לו מושג למה אומרים שהוא עלול להדביק אחרים (למשל אותנו) והוא רוצה לישון אצל מישהו והוא רוצה והוא רוצה עכשיו.

וזה מאד מובן לגמרי כשזה מגיע מילד בן שמונה.
אבל הבנתי שהרבה מאד מבוגרים בעצם מתנהגים אותו הדבר.
וכנראה בגלל זה יש כל כך הרבה נדבקים.

גיסתי (מחלימה לאטה מהניתוח, עושה בצייתנות את התרגילים שנתנה לה הרופאה, מצליחה לשחרר ולא להתעקש לעבוד או לתפקד בבית) סיפרה שחבר של החתן שלהם, שדחה חתונה כבר כמה פעמים מאז תחילת הקורונה, דיווח שסוף סוף החתונה תתקיים.
"איך זה יכול להיות?" שאל הבחור, בעלה של אחיינית1.
"מאד פשוט" סיפר החבר החתן המיועד. "באולם סיכמו איתי שהם מעמידים אנשים מטעמם בכל הצמתים ובכל הרחובות שמובילים אל האולם, וברגע שיראו משטרה מגיעה, יודיעו לנו ומייד נפנה את רחבת הריקודים ונתיישב בקפסולות".
גיסתי סיפרה שלסתו של החתן שלה נשמטה בתדהמה.
"אני לא מבין," הוא אמר לחבר - שעד אותו הרגע היה משוכנע שהוא בחור אינטליגנטי, הגיוני, נורמטיבי לגמרי - "מה הקשר למשטרה? אתה לא חושש להידבק? להדביק קרובי משפחה, חברים?"
וזו דוגמא, לצערי לא יוצאת דופן, איך אנשים בוגרים בוחרים להתעלם מהמציאות (עזבו את ההנחיות) כי היא לא נוחה להם.

לא יודעת איך בתי תשרוד סגר נוסף, אחרי שהילדים היו בבית כל אוגוסט והיא לא יצאה אפילו ליום חופשה אחד. אני מניחה שהיא תשרוד כמו כולם - אבל במצטבר זה יזיק לה לבריאות.
היא כבר הודיעה לכל המטופלים שלה שהיא ממשיכה לעבוד. היא נחשבת לעובדת חיונית ולכן אין בעייה שהיא תמשיך לעבוד.
אם ירצו - היא תטפל שוב דרך זום. אם ירצו - היא תגיע לקליניקה. היא לא מתכוונת להפסיק לעבוד. איך ומה - אני מניחה שהיא תסתדר עם חתני בתורנויות.
לא פשוט המצב הזה.

ולפחות להם יש עבודה. בינתיים. ומה עם כל אלה שעדיין מובטלים עוד מהנאגלה הקודמת? עם כל אלה שהעסק שלהם נסגר או מתנדנד על חוט השערה?
ומישהו חושב שניתן יהיה לאכוף את הסגר הזה? לי יש הרגשה שסגר כזה אפשר לעשות רק פעם אחת. ואת הפעם ההיא בזבזו ולא נערכו ליום שאחרי. לא יודעת מה יהיה.

יום ששי בערב ואנחנו לבד.
T הכין סיר ענקי של מרק עוף עם ירקות.
אני ניצלתי את החופש מאירוח להשלים קצת צפייה בסדרות.
סוף שבוע שקט. בסך הכל מתאים לי.
רק שיהיו כולם בריאים. שנהיה כולנו בריאים.

עוד עדכון קטן

הניתוח של גיסתי עבר בהצלחה.
זה לא אומר כלום על איך היא תחלים מהניתוח עצמו.
זה לא אומר כלום לגבי כאבים, שוודאי יש לה, לגבי הבחילה שאיתה התעוררה מההרדמה, לגבי תופעות הלוואי שעלולות להתפתח.
אבל הגידול היה בודד וקטנטן (בגודל אפונה) וצמוד לשריר. ובהנחה שהוצא כולו והשוליים נקיים, הסרטן יצא לה כרגע מהגוף.
אז ברור שינתחו ויבדקו גם את הגידול וגם את הבלוטה שהוציאו - ועדיין מתפללים שבאמת שום דבר לא התפשט ושסוג הסרטן לא אלים כפי שהביופסיה הראתה.
אבל בינתיים אלה כולן חדשות טובות. וזה טוב.

שאר החדשות - אלה ששומעים ברדיו ובטלוויזיה  - על הפנים.
ואני כבר מרגישה שגם אם אי פעם הממשלה והעומד בראשה יתחלפו (מה שלא נראה כרגע שיקרה) זה כבר יהיה מאוחר מדי כדי לתקן את כל מה שהתקלקל כאן בכל השנים האחרונות.

וגם הקורונה דומה שלעולם לא תיגמר.

ואני מתחילה להרגיל את עצמי שככה זה יימשך, ושגם יהיה יותר גרוע.
וזה לא מתאים לי לחשוב כך ולהרגיש כך.
אבל כרגע זה מה שיש.

עדכונים שוטפים

בסוף אותו היום בו פרסמתי את הפוסט האחרון היה מעט יותר עמוס ממה שתוכנן.
אני הלכתי לחדר כושר בבוקר ונסעתי להביא את העוזרת כרגיל בצהריים.

ל-T היתה פגישה לא פשוטה בתל אביב עם אחד מלקוחותיו, שהעסק שלו ממש בצרות.
אחד התסכולים הגדולים בייעוץ עסקי הוא כשלקוחות לא מיישמים שום דבר שייעצת להם לעשות לטובתם ולטובת העסק. במיוחד בתקופות כל כך קשות כמו עכשיו.
והלקוח הספציפי הזה, לא רק שלא מיישם הנחיות ועצות, התברר שאין לו באמת מושג מה מצב העסק ועד כמה הוא הפסיד בחודשים האחרונים.
שזה תסכול עוד יותר גדול.
הוא חזר מהפגישה הזאת די גמור (מה גם שלא ישן כל כך טוב בלילה, כאבים בכתפיים ושרירים שנתפסו).  אכלנו צהריים אבל לא הספקנו לנוח.

האזכרה של חמותי תואמה עם גיסי לשעה חמש, אבל בשתיים בתי התקשרה שנוקת עם חום והכורסאות החדשות אמורות להגיע לקליניקה, האם אנחנו יכולים לעזור.

אז נסענו אליה, לקחנו את המפתח של הקליניקה (השתדלנו לא לבוא במגע עם נוקת המסכנה) וקיבלנו את הרהיטים החדשים. זו היתה הזדמנות לראות את הקליניקה החדשה והיא באמת יפה במקום שקט וכפרי ופסטורלי אבל גם נגיש יחסית ונוח להגעה למרות שהוא לא במרכז העיר (אני חושבת על כך שחלק מהלקוחות שלה הם נערים/נערות שאולי מגיעים באוטובוס). 

לא היה לנו זמן להחזיר לה את המפתח כי נסענו משם ישר לאזכרה.
לשם שינוי מצאנו את חלקת הקבר בקלות ובמהירות. מאז שהתחילו לבנות את הבניינים ההזויים שם בבית קברות ירקון, הלכנו לאיבוד כמה וכמה פעמים, גם בהגעה וגם בעזיבה.
אבל הפעם זה היה חלק.
הגענו עוד לפני גיסי ואשתו, מה שכמעט אף פעם לא קורה.
היה חם מאד ולח מאד ולא היה לנו זמן להתעכב ולפטפט איתם, כי היינו צריכים לחזור כדי להקפיץ את העוזרת הביתה. לא זוכרת אם קיטרתי כבר שאם רוצים להגיע בתחבורה ציבורית מהיישוב שלנו אל היישוב שלה - מרחק עשר דקות נסיעה - צריך בין שניים לשלושה אוטובוסים. ושלוחות הזמנים שלהם לא מתואמים כמובן. לא שמפריע לי להסיע אותה הלוך ושוב, ממש לא. אבל יש ימים שזה מכביד.

בבית T הספיק להתקלח (אני כבר התקלחתי אחרי החדר כושר) ויצאנו כדי להחזיר אותה ולנסוע ל'מהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחת ערב. T היה כבר די עייף בשלב הזה, ובאוטומט נסע לכיוון רעננה במקום להקפיץ את העוזרת קודם הביתה. צחקנו קצת שלושתנו ("אולי תרצי לבוא איתנו לארוחת ערב אצל חברים?"), עשינו סיבוב פרסה והורדנו אותה, ויצאנו שוב לדרך.

היה מאד נחמד איתם, וגם טעים. 'ביוכימיה' דאגה לברר מבעוד מועד מה אנחנו (לא ) אוכלים בדיאטה, וזה היה כיף גדול. היא גם יצאה מידי פעם לעשן במרפסת, ואנחנו לא היינו צריכים לסבול מהעשן - זו היתה הקלה עצומה.

קיבלתי אצלה רעיון, כשראיתי שהיא הכינה לוח שנה עם התמונות של הילדים והנכדים שלהם. אמא שלי אוהבת מאד לוחות שנה (אני כבר שנים לא משתמשת, הכל אצלי במחשב מסונכרן עם הטלפון), והחלטתי להכין לה אחד כזה לראש השנה. ביוכימיה הכינה לוח שנה שולחני, אבל אני הכנתי לוח קלאסי לתלייה על הקיר. בנוסף לתמונות בחלקו העליון של הלוח, בגוף הלוח אפשר להכניס את ימי ההולדת ומועדים נוספים - וכך הכנסתי את כל ימי ההולדת של כולנו (של הורי, של המשפחה שלי כולל הנכדים ושל אחי) וימי הנישואים. זה יצא ממש נחמד.

למחרת בתי ביטלה את כל הטיפולים שלה כי לנוקת עלה החום ל-40 מעלות בלילה. בבוקר היא היתה עדיין חלשה אבל בלי חום.
הם התכוונו לבוא אלינו בששי בערב אבל הכל היה תלוי כמובן בנוקת ובמצב הבריאות שלה.

T הכין (לבקשתו של חכמוד) ניוקי בולונייז וגם המבורגרים, ותוספת ממש טעימה של מנגולד (חתני קרא לזה באיזה שם שלא הכרתי ואני לא זוכרת עכשיו).
בששי הוחלט שלא מוציאים את נוקת מהבית, ולכן נסענו אליהם עם הסירים.
והבאתי גם את משחק הקופסא החדש שקניתי לנכדים 'קטאן' (לא ג'וניור, המשחק "של המבוגרים") למקרה שיהיה לנו זמן וחשק לשחק.

נוקת היתה חמה מעט אבל במצב רוח טוב והלכה לישון בלי בעיות מיוחדות.
ארוחת הערב היתה טעימה ונעימה ונהדרת, ואחרי האוכל התיישבנו כולנו לשחק. כיון שרק ארבעה יכולים לשחק, הסתדרנו בזוגות (חתני עם חכמוד ו-T עם נשמותק, בתי ואני) ולמדנו את החוקים (היותר מסובכים מאלה של קטאן ג'וניור) תוך כדי משחק.

זה היה מהנה מאד אבל הקטנים פרשו באיזשהו שלב, הם היו די עייפים. הם רצו לבוא איתנו הביתה לישון אצלנו, ולכן רבצו להם על הספה מול הטלוויזיה עד שסיימנו את המשחק. מידי פעם באו לבדוק מה קורה, מי מוביל, מי כבר החליף יישוב לעיר, למי יש את קלף הצבא הגדול ביותר או הדרך הארוכה ביותר. בסוף (בעשר וחצי) T ניצח (איך לא?), ונסענו הביתה, תוך שאנחנו מפצירים בקטנים שגם אם יירדמו בדרך, יתעוררו כדי לעלות לחדר כי אין לנו כבר אפשרות להרים אותם (גדולים שכמותם) על הידיים.

הם ישנו כמו בולי עץ כמובן.
בבוקר הם נהנו מוופל בלגי/אמריקאי טעים ש-T הכין - ואז שוב רבצו על הספה. נראה לי שרצו להמשיך לישון. הצלחתי לפתות אותם לבנות בלגו (לא בא להם שום משחק אחר), והיה תענוג להתבונן במשחקי התפקידים שהם עשו בינם לבין עצמם תוך כדי בנייה.

כשבתי כבר היתה בדרך אלינו עם נוקת, נפלה הקטנה בשביל ליד ביתם ופתחה את השפה והיה בכי גדול והרבה דם - אז היא עשתה אחורה פנה וחזרה הביתה. בסוף הקטנה נרגעה ונרדמה, וכמובן שרואים עדיין את הפצע שהגליד ועדיין כואב אם היא נוגעת במשהו בטעות בשפתיה. מסכנונת קטנה.
בסוף חתני אסף את הילדים כשחזר מהאימון שלו. זה באמת היה סוף שבוע מלא אירועים.

בשבת אחרי הצהריים, למרות החום הגדול והלחות, ביקרנו את הורי מעבר לגדר בדיור המוגן. גם אחי ואחיינית1 הגיעו, והיה נחמד לשבת יחד ולפטפט במשך כשעה וחצי/שעתיים. מה שכן, החלטתי שחייבים לקנות כסאות מתקפלים חדשים, כי אלה שלנו לא נוחים וגם נוטים להתפרק.

בראשון אמנם נוקת הלכה כבר לגן, אבל אלה עדיין ימי הסתגלות, והוזעקנו לבוא לאסוף אותה בצהריים בשעה שבתי היתה בפגישה. בהתחלה היא לא הבינה למה אנחנו שם, מזמן מזמן לא אספנו אותה מהגן, אבל מהר מאד חייכה ושיתפה פעולה עם השירים והמשחקים שלנו (גם היום כששוחחנו בוידאו היא ביקשה שנעשה ביחד "סבתא בישלה דייסה") עד שבתי הגיעה.
בדרך הספקנו לעצור בהום סנטר וקנינו כסאות מתקפלים חדשים, מקווה שעכשיו יהיה לנו הרבה יותר נוח במפגשי הגדר שלנו. יש לי הרגשה שהם ימשיכו להתקיים עוד הרבה הרבה חודשים.

אחר הצהריים נפגשתי עם 'מחברת' והיא כבר היתה במצב קצת יותר טוב. לא שאני לא דואגת לה, אבל הבנתי שהיא התחילה שוב טיפול אצל פסיכולוג חדש, שבינתיים עושה לה ממש טוב. מקווה שהיא תצליח למצוא עוד קצת שלווה, ולשחרר את הכעס הגדול שעדיין מקנן בה כלפי האקס שלה. די ברור לי שהיא נאחזת בכעס הזה, ושעד שלא תצליח קצת להרפות, לא משנה מה עוד יקרה בחייה, הכל יוכתם על ידי הכעס הזה. וגם ברור לי שלא פשוט להרפות מהכעס הזה. וגם מהתחושה שהיא לא יכולה לסמוך על עצמה, כי איך היא לא ראתה שמשהו כזה עומד לקרות....

היום שוב הייתי בטיפול סיני אצל 'שאנטי', ואז חדר כושר....השיגרה החדשה שלנו.

גיסתי מתאשפזת הערב לקראת הניתוח מחר, ואני בקשר עם אחי ומתעדכנת.
מחכה לשמוע גם מבני וכלתי - היא היתה חולה וגם אמורה להגיש מחר את בקשת חידוש הויזה....מחכה לשמוע מה קורה איתם.

וכאן בארצנו הקטנטונת שמעתי ברקע את מסיבת העיתונאים ההזויה של ראש ממשלתנו הקיסרי והחליפי והפרוייקטור ושר הבריאות......לשמוע ולא להאמין. אין לי כוח לזה כבר.

אז מה היה לנו שם?

אז מה היה לנו שם?

גיסתי בינתיים די בסדר, אפילו נרגעה קצת.
כל הסידורים (כולל הפגישה עם כירורגית השד) בוצעו והיא מוכנה לניתוח בשבוע הבא.
בינתיים היא עסוקה מאד עם תחילת הלימודים (מלמדת בזום ומנהלת את כל העבודה בטלפון מהבית) וזה טוב שהיא עסוקה ויש לה מעט זמן לשבת ולפחד.

פגשתי את אחי ואחיינית2 ב"גדר" של 'האחוזה' כשקפצנו בשבת לביקור המסורתי אצל הורי. גם הם נראו בסדר, יחסית. אני יודעת ששניהם עושים הכל כדי לפנק את גיסתי ולהיות שם בשבילה, אז זה מרגיע אותי קצת.
בדרך כלל היא זו שמטפלת ותומכת ודואגת לכולם - אז טוב שעכשיו כשצריך, יש מי שידאג גם לה.

הורי גם בסדר, התרגלו לשגרה החדשה שלהם - שכוללת את כל מה שהיה בשגרה הקודמת: ספורט, טלוויזיה, ספרים, עוד ספורט, עיתונים, עוד ספורט, מעט חוגים לאבא, חדר כושר לשניהם....אבל בלי לצאת מפתח האחוזה (פרט לטיפולים רפואיים - אבא - למשל בשבוע שעבר הסירו לו כמה וכמה נגעים מהעור).
בכל פעם שנמאס להם מהמשלוחים של רמי לוי (והוא הכי טוב מבין כל החלופות שניסו עד כה) הם מכריזים שיתחילו שוב לבוא איתנו לסופר - ובסוף קורה משהו שגורם להם לשנות שוב את דעתם.
לדעתי לא בוער בכלל שייצאו לסופר, ואין לי שום בעייה להשלים להם (ואני גם עושה זאת) מוצרים שחסרים. אבל הם שונאים לבקש. מבחינתנו היינו עושים להם את כל הקניות כל שבוע - זו לא בעייה בכלל. אבל אין עם מי לדבר.

בתי עוברת לטפל בקליניקה חדשה - לראשונה קליניקה שהיא שכרה בעצמה. עד כה היתה שוכרת שעות בקליניקות של אחרים, ולכן גם היתה יחסית מוגבלת בשעות שעמדו לרשותה. בלי עין הרע יש לה הרבה ביקוש והיא זקוקה ליותר שעות טיפול, לכן כעת שכרה קליניקה משלה, עם אפשרות להשכיר שעות לאחרים בימים ובשעות שבהם היא לא פנויה לטפל.
לצורך העניין T התפנה לעזור לה ברכישת ריהוט ואבזור לקליניקה החדשה.
הוא חיפש ומצא לה כמה חנויות (שבחלקן יש לו הנחה יפה) ושלח לה קישורים לכמה אתרים, וכמובן שהיא השאירה הכל כמעט לרגע האחרון, וכמובן שכאשר T הלך איתה (ועם נוקת, שעדיין לא היתה בגן) היה לה קשה מאד לבחור ושום דבר לא היה בדיוק מה שהיא רצתה, והדבר היחיד שהתקרב בכלל היה הדבר הכי יקר בחנות.

בסוף כבר לא היתה לה ברירה והיא צריכה להתחיל לטפל בקליניקה החדשה, ו-T שוב לקח אותה (אחרי שראתה כורסא שאהבה, באתר של אחת החנויות) - ומאד קיצר את התהליך. ראשית הוא הודיע למוכרנית שטיפלה בהם שתראה להם רק את מה שיש זמין במלאי לאספקה מיידית. זה הוריד חלק ניכר מן האפשרויות וצמצם את הצורך לבחור.
נוקת גם התאהבה משום מה במוכרנית ההיא, ביקשה לשבת עליה והתקשתה להיפרד ממנה כאשר יצאו מהחנות.

בסוף מה שבתי אהבה באינטרנט לא היה נוח, והיא מצאה שתי כורסאות יפות וגם נוחות, וגם שטיח. היא היתה צריכה גם שולחן קטן ושידת מדפים קטנה, שאותם T הזמין מנגר (אותו נגר שגם בנה להורי את ארון הכוורת מתחת למדרגות) ויסופקו כבר היום.
מהחנות הם נסעו לאיקיאה (לאחר מחאות של בתי, שאמרה שאין לה כוח או זמן לאיקיאה, ולאחר הסבר מ-T שהוא מכיר שם את כל קיצורי הדרך וזה לא ייקח הרבה זמן). אחר כך היא סיפרה לי בטלפון שמעולם היא לא היתה זמן כל כך קצר באיקיאה וגם קנתה כל כך הרבה דברים. אהיל ומנורה עומדת ועציצים קטנים (מלאכותיים) לקישוט ועוד.

כמובן ש-T קנה לה את כל האביזרים (והוסיף גם פיל גדול וחמוד עבור נוקת, שהתנהגה למופת), וגם על מה שהזמין מהנגר אנחנו נשלם.

בני וכלתי עברו אתמול דירה בבוסטון, מדירה שכורה לבית שכור, אז כמובן שהודענו להם שנקנה להם מיטה חדשה לבית החדש, ואולי עוד כמה דברים. בקיצור - ייצא ששני ילדינו יקבלו מאיתנו מתנות במקביל, כך שלא נפלה אף אחד מהם.

ברור שהמעבר לא יכול היה לעבור לגמרי חלק - בהתחלה מישהו חנה להם במקום שהיה מיועד למשאית ההובלה.
בינתיים כשחיכו לגרר שהזמינו, בני נסע עם נאגלה ראשונה לבית החדש וגילה שבניגוד למוסכם בחוזה, לא צבעו את הקירות ולא ניקו את השטיחים. אני מניחה שזה עוד יקרה, אבל לעשות את זה כשכל הרהיטים והאביזרים שלהם כבר בבית, זה סיפור סיפור.
בנוסף לכל הבייבי סיטר שהם קבעו איתה להיות עם תינוקי כדי לעזור להם במעבר, ביטלה ברגע האחרון. בקיצור - כל מה שיכול היה להשתבש כמעט, השתבש.
כנראה שהם ציפו לשיבושים והיו מופתעים לו הכל היה זורם חלק. יש להם קצת ניסיון במעברי דירה בבוסטון.
אחת הבעיות היא שכל החוזים של כל הדירות השכורות הם תמיד מהאחד בספטמבר ועד ה-31 באוגוסט. כלומר אין אפשרות של מעבר הדרגתי לאורך מספר ימים. ביום שאתה יוצא מהדירה מישהו נכנס אליה, והדירה שאליה אתה נכנס פונתה רק באותו הבוקר. די מוזר. אבל בני שם כבר עשר שנים וכלתי עוד יותר, ואני מבינה שככה זה וכולם איכשהו מסתדרים עם זה. לפחות הם הזמינו את ההובלה כבר לפני כחצי שנה, כי אחרת קורה שכולם כבר מוזמנים ותפוסים. בלגן.

למרות כל הקשיים בסוף המשאית חנתה ותכולת הדירה הועמסה וסופקה והבית יפהפה וגדול ומרווח ומלא אור ואוויר (עד עכשיו הם גרו בדירת חצי-מרתף עם מעט מאד חלונות) עם מטבח גדול ומקרר גדול ומרפסת גדולה ויפה שפונה לגינה עוד יותר גדולה ויפה, ברחוב ללא מוצא שקט בשכונה ממש נחמדה. בקיצור - אושר גדול. ובנוסף יש לבית מרתף גדול שבו יוכלו ללמד ולנגן בלי לדאוג להפריע לשכנים (כלומר - פחות מגבלה על שעות הנגינה). ובונוס נוסף - יש במרתף מכונת כביסה ומייבש אז כבר לא יהיה צורך לצאת למכבסה בשרות עצמי כמה פעמים בשבוע.
אמנם תינוקי מאד אהב את המכבסה, שהיתה קרובה מאד לדירה, ותמיד ביקש להיכנס אליה גם כשסתם טיילו לידה - אבל היי, עכשיו הוא יוכל לצפות בפעולת מכונות הכביסה והמייבש מתי שירצה בתוך הבית.

מחכה לשמוע איך עבר היום/לילה הראשון שלהם בבית החדש (עדיין על המיטה הישנה).
כאשר הקורונה סוף סוף תאפשר זאת, נוכל לטוס אליהם ולשהות אצלם בבית במקום לקחת מלון או חדר AIRB&B.
מאד מאד שמחה בשבילם.

כתבתי פוסט שלם על הדאגה שלי לחברתי 'מחברת' אבל בינתיים השארתי אותו בטיוטות. נכון שאני מספרת כאן על חברות ובני משפחה, לגמרי בעילום שם ואנונימיות, ובכל זאת מרגישה כרגע לא בנוח לפרסם פוסט שלם שאמנם מדבר על הדאגה שלי, אבל בפועל גם מדבר עליה, על מה שעובר עליה (מנקודת מבטי). אז כרגע הוא יישאר בטיוטות, ורק אומר - דואגת לה. ובין עומס העבודה והחיים שלה לבין אוגוסט-הנכדים שלי, לא הצלחנו להיפגש לאחרונה. ולא תמיד מצליחות לדבר בטלפון. ועצוב לי שאני לא מספיק שם בשבילה. וגם עצוב לי כשאין בינינו מפגשים לעיתים קרובות. נכון שבשנים האחרונות הרבה מהמפגשים שלנו בעיקר ממוקדים בה, אבל לא רק, ואני מתגעגעת לחברה שלי.

ובהקשר של חברים - הערב אנחנו מוזמנים ל'המהנדס' ו'ביוכימיה'. כמונו, גם הם היו סבא/סבתא במשרה די מלאה (להם יש ארבעה נכדים משלושה ילדים, כולם בארץ) במהלך אוגוסט, ועכשיו כשכולנו התפנינו קצת - קבענו להיפגש. ואני ממש מצפה לזה.

ובהקשר של התפנינו - כל הנכדים (שבארץ) חזרו אתמול למסגרות שלהם - נוקת לגן (עדיין לשעה עם בתי בשלבי "הסתגלות") - וחכמוד ונשמותק לבית הספר. מה אומר ומה אגיד - הקפסולות האלה (כיתות ג', ד') עושות לילדים רק טוב. מי ייתן ומישהו יגרום לכך שגם אחרי הקורונה תישארנה כיתות בנות 18 ילדים!
לשניהם הוחלפו המורות, ושניהם נשמעו אתמול מאד מאד מרוצים.
המורה המרשעת של חכמוד למתמטיקה הוחלפה במישהי (ואני מצטטת) "יותר מבוגרת, נחמדה ומתחשבת".
המחנכת של נשמותק (ואני מצטטת) "שמה כמו של המחנכת הקודמת והיא נחמדה כמוה רק מבוגרת". בקיצור נשמע שהחזירו מהפנסיה כמה מורות, שלשם שינוי יודעות את העבודה ולא פחות חשוב - אוהבות ילדים ואוהבות ללמד - ואם זה ימשיך כך, צפויה לנכדיי שנת לימודים מוצלחת. עבור נשמותק זה אומר - לא פחות מוצלחת מהשנתיים הקודמות (היתה לו מחנכת נהדרת), ועבור חכמוד - שיפור משמעותי. הלוואי הלוואי.

ומה אצלי? אצלנו?
הכל רגיל.
חדר כושר כל יום, זה כבר עניין שבשיגרה.
ממשיכה לקרוא את סדרת ספרי "אן מאבונלי" הבלתי נגמרים, ונהנית מאד.

בהעדר סדרות חדשות (כמעט) חיפשנו ומצאנו כמה ישנות שהן ממש טובות (בין השאר "גוליית", "sons of anarchy" ואתמול גילינו את "Bosch").
ממשיכה לאמן בהתכתבות (בלבד) - כל כך שמחה שמצאתי/פיתחתי את הנישה הזאת של האימון, שמסתדר טוב כל כך בתקופת הקורונה אבל שבאופן כללי פשוט מתאים הכי טוב למי שאני.

ממשיכים להיגעל מכל מה שקורה בממשלה, במדינה - ומרגישים די חסרי אונים לגבי זה (מפגינים, אבל איכשהו זה לא מרגיש לי מספיק).

הלקוחות של T בצרות (וגם שוב לא משלמים) והוא ו'שותפנו' עושים כמיטב יכולתם לעזור.
השבוע T נפגש עם לקוח פוטנציאלי חדש - מפתיע בתקופה קשה זו - והוא התרשם שזה מישהו רציני ומקווה שאכן יעסיק אותם כיועצים עסקיים.

הכתף של T (הימנית הפעם) עושה לו בעיות, ולהרגשתי הוא דוחף את עצמו יותר מדי בחדר כושר (יש לו נטייה להקצין), ומקפיד פחות מדי (בכלל לא, לאחרונה) על התרגילים ש'שריתה' נתנה לו, שהצילו אותו מניתוח חוזר בכתף שמאל. נזפתי בו על כך.
גם הכתף (השמאלית) שלי עושה בעיות (כואבת בלילות), וזה מאותת לי שבקרוב אצטרך לשוב לאורתופד, אולי לעוד זריקה. אני דווקא מקפידה על התרגילים, אבל שבועיים אינטנסיביים עם הנכדים (נוקת!) הם כנראה יותר מדי.

זהו, נראה שכיסיתי הכל.
אה, כן, והיום יש גם אזכרה לחמותי. עשרים ואחת שנים למותה.

ובנימה חגיגית זו.............