הקיץ הזה תלבשי לבן

באופן יוצא דופן (עבורי) זהו פוסט אודות שופינג לבגדים. מודה שגם לי זה מוזר. 

כשהיינו אצל בתי בשבוע שעבר היא התעסקה בבחירת תיק הטלית והתפילין של נשמותק, והזמנת שמלה לבר מצווה עבור שרי, ותוך כדי שיחה היא פלטה משהו "ואתם לא תבואו בשחור כמו שבאתם לבר המצווה של חכמוד, תלבשו לבן". הייתי מופתעת. לא ידעתי שהפריע לה איך ש-T ואני התלבשנו לבר המצווה של חכמוד, ובכלל לא הבנתי שחשוב לה איך שאנחנו נהיה לבושים. 

האמת שגם T וגם אני לא ממש הקדשנו מחשבה למה שלבשנו לבר המצווה. זה היה בדצמבר 2023, באמצע המלחמה, בדיוק חזרנו מביקור אצל בני בארה"ב (שם גם חלינו בקורונה ואחר כך גם חליתי בוירוס בטן) ו-T היה אמנם זה שאירגן את קבלת הפנים שאחרי בית הכנסת אבל לא התעסקנו בעצמנו, בלבוש שלנו, באיך אנחנו נראים. 

הסתכלתי בתמונות של בר המצווה וראיתי שאכן T לבש חולצה שחורה וז'קט שחור, ואני לבשתי סריג בורדו וגם כן ז'קט שחור. ובכן כן, אני אוהבת צבעים של "חורף" (וכן, גם היה חורף). אני גם חיוורת מאד (ולא מתאפרת) ופחות מתאימים לי לבנים, בז'ים, צבעי פסטל למיניהם. ואין לי בכלל לבן במלתחה. 

אבל בששי בבוקר, כשהבנתי שמארחים בשבת בצהריים ויש לנו ששי בוקר פנוי מבישולים, הצעתי ל-T ללכת לשופינג. אני הרי שונאת לקנות בגדים, אבל עם T זה תמיד יותר קל - הוא אלוף בזה - ואם בתי אמרה שצריך, אז צריך. 

הוא הציע לנסות את הקניון החדש ברמת השרון - ביג פאשן גלילות. האמת שזה קניון יפה מאד מבחינת ויזואלית. זה מסוג הקניונים ה"פתוחים" - כנראה ככה זה בכל קניוני "ביג". הגינון יפה וגם הארכיטקטורה. חנינו בחניון התת קרקעי (וראינו שמי שרוצה יכול לבקש גם חנית "VALET". מעניין). 

החנות הראשונה שפגשנו כשעלינו מהחניון היתה זארה, ולמרות שאני אישית לא מתחברת לזארה - לא זוכרת שאי פעם מצאתי שם משהו שאהבתי - חשבתי שאולי נצליח למצוא משהו עבור T, ובכל זאת בדקתי גם את מחלקת הנשים. 

ההתרשמות שלי לאורך השנים, היא שזארה זו חנות מוזרה שבה הבגדים מסודרים בצורה שלעולם לא אבין את ההגיון שלהם, אבל איכשהו מצאנו שם מכנסיים וגם חולצה (סוג של עליונית) עבור T, וגם ז'קט קצרצר עבורי - הכל בלבן. היה לי ברור שאזדקק לז'קט או סוג של עליונית כי אוגוסט ומזגנים........

החידוש המרענן בחנות היה עמדות תשלום עצמאיות, ללא צורך בקופאי. תוך דקות היינו בחוץ, למרות העומס בחנות. 

אה, כן, שכחתי לציין - זו היתה טעות ללכת ביום ששי. אנחנו פנויים במהלך השבוע כשכולם בעבודה...אז למה? מילא. 

משם נכנסנו למנגו - חנות שבשנות עודף המשקל שלי בחיים לא העזתי להיכנס אליה, אבל עכשיו אין לי בעייה. שם מצאתי מכנסיים (נכון, לבנים), וגם - בלי קשר לבר המצווה - עוד חולצות בצבע לבן ושחור. לבר מצווה בחרתי כבר חולצה בצבע כחול עז (פעם קראו לזה כחול מזעזע) שקניתי בארצות הברית באחד הביקורים וטרם יצא לי ללבוש. כן, קבלתי מבתי אישור על החולצה. 

ידעתי שיש לבתי במנגו "חברות מועדון" אז נתתי את מספר הזהות שלה, כדי שתצבור נקודות. והייתי מאד גאה בעצמי על שזכרתי בעל פה את מספר תעודת הזהות שלה.....

חיפשנו ולא ממש מצאנו שם חנויות נעליים, כי כל מה שיש לי בארון הן נעלי ספורט, נעלי הליכה גבוהות, מגפיים, כפכפים וסנדלי "קרוקס" (CROCS). 

היה לי ברור שאין לי סיכוי למצוא סנדלים יפים שגם יהיו נוחים, ושאצטרך לסבול למשך כמה שעות בבר מצווה כדי לנעול משהו "יציג". 

בינתיים מצאתי ב"WESHOES" סנדלים שחורים עדינים על עקב לא גבוה, שיהוו גיבוי למקרה שלא אמצא את מה שאני מחפשת. במקור חשבתי, שעדיין יש לי את זוג הנעליים השחורות (יחסית נוחות על עקב נמוך) שקניתי לחתונה של בתי, ואשר שירתו אותי בנאמנות מאז באירועים חגיגיים. אבל הנעליים האלה כבר עשו את שלהן, כמו שאומרים. אמשיך לחפש.

בסך הכל מרוצים מעצמנו ומהקניות שלנו התיישבנו ב"שייק שאק" (SHAKE SHAK), רשת מזון מהיר שאנחנו מכירים מארה"ב. למותר לציין שהאוכל היה פחות טעים מאשר בארה"ב והרבה יותר יקר. 

בדרך חזרה לרכב, נכנסנו ל'הודיס' (HOODIES) ו-T קנה לעצמו חולצות T חלקות (כן כן, T קנה חולצות T), שאת אחת מהן הוא ילבש עם המכנסיים הלבנים, והחולצה הלבנה תשמש כעליונית. 

אז בלי הרבה חשק בכל זאת הוכתר בהצלחה מבצע "בגדים לבנים לבר מצווה". 

ובשבת כשכולם באו לארוחה, קיבלתי את האישור הסופי גם מבתי, שהיתה מאד מרוצה מהבחירות שלנו. 

נכון לעכשיו

נכון להבוקר יש לי בעל חולה. 

זה בא כאילו משום מקום - מרגיש כמו שפעת. כל השרירים כואבים והעור רגיש ומצטמרר. וגם שמעתי אותו קודם מרביץ כמה שיעולים מחשידים. חולה.

היו פה ושם ימים בשבוע שעבר שהוא הרגיש את הגרון אבל זה חלף כלעומת שבא. הוא לא היה מצונן. לא ברור מאיפה זה הגיע. בשבת מתוכננת פה ארוחת צהריים יום הולדת לנשמותק - וכרגע לא ברור אם בסוף זה ייצא לפועל. 😒

בעקבות התוצאות החריגות בבדיקות הדם בשבוע שעבר הוא כתב לפרופסור והעביר לו את התוצאות, דיווח לו על מצבו המתמשך (התקפי הכאב פעם בשבוע/שבועיים/שלושה ובעיות העיכול כל יומיים) וקיבל תשובה קצרה אך מיידית ש"זה לא נורא מדאיג" ושהם יידברו אחרי ה-CT שמתוכנן לחודש הבא.

להגיד שנרגעתי? לא ממש.

בשני היינו אמורים להיות עם הנכדים - בעיקר לשמור על שרי, שגם יצאה לחופשה מהגן. בסוף השבוע שעבר בתי והמשפחה נפשו בגליל המערבי, והתברר שכל הזמן הזה שרי בעצם היתה חולה. יצאו לה פצעים על הפנים, תחילה, ואחר כך על כל הגוף, וביום ראשון הם לקחו אותה לרופאה, שפסקה שיש לילדה חיידק בשם אמפטיגו. 

נתנו לה אנטיביוטיקה והורו למשפחה לשטוף ידיים ולהחליף מצעים ומגבות כי זה מאד מדבק....לפחות עד שהיא לוקחת אנטיביוטיקה במשך 48 שעות. אז יום שני עם הנכדים נדחה ל...יום שלישי. קצת הסתייגתי, כי לא בטוח ש-48 שעות של אנטיביוטיקה זה באמת מספיק, ובעיקר כי במהלך כל סוף השבוע כל המשפחה נחשפה לחיידק ומי יודע מי מהם "מבשל" משהו עכשיו שעדיין לא התפרץ? מצד שני....מאד רציתי לבלות איתם, והיה לי חשוב סוף סוף קצת זמן איכות עם הקטנה הזאת. 

התלבטתי והתלבטתי ובסוף החלטנו בכל זאת לבוא. 

ההנחיות של בתי היו שהילדה תהיה כל הזמן במזגן, כי כאשר חם לה היא מזיעה וזה מחמיר את תחושות הגירוד וחוסר הנוחות, אז כל תכניות הבריכה / ים / לונה פארק שהסתובבו לי בראש עפו דרך החלון....ובמקום זאת החלטנו לקחת אותם לקניון. 

כן כן אני שונאת ללכת לקניון, אבל ממילא רצינו לקנות להם כמה דברים - במיוחד מתנות "ניחומים" לשרי ולחכמוד לכבוד יום הולדתו של נשמותק שיחול בשבת. 

לנשמותק אנחנו משתתפים יחד עם בתי וחתני בקניית מחשב "גיימרים" כמו של חכמוד. 

לשרי סיכמתי עם בתי שניקנה סנדלים לגן, כי הזוג שלה כבר קטן עליה ואסור להגיע לגן עם כפכפים - איתם היא "חורשת" כל הקיץ. 

חכמוד חסך לקנות לעצמו זוג נעליים חדשות אז תכננו לחפש איתו ואולי להפתיע אותו ולקנות אותם בעצמנו. 

בנוסף תכננתי לבדוק אם יש בחנות הספרים משהו שכל אחד מהם יאהב, ואחר כך לקחת אותם לארוחת צהריים.

ובקניון יש מזגן. 

בהתחלה שרי לא רצתה לשתף פעולה ואפילו לא הסכימה להחליף את הפיג'מה. מי שהצליח לדבר איתה ולשכנע אותה בסוף היה חכמוד. הוא הבין ממנה שהיא לא רוצה סנדלים, היא רוצה נעליים, וכשאמרנו לה שאין בעייה - נקנה לה מה שהיא רוצה - היא התרצתה. הוא גם עזר לה לבחור את החולצה ואת המכנסיים, ובאופן כללי שני האחים הגדולים ממש נהדרים איתה. שניהם סבלניים, נשמותק מלמד אותה המון דברים ומסביר לה הכל כך שהיא תבין, וחכמוד מבין אותה (כי הם מאד דומים באופי) ויודע איך לדבר אליה כדי שהיא תשתכנע (בעזרת הרבה מניפולציות....😉).

נסענו לקניון קרוב, אבל לא לזה שהם נוסעים אליו כל הזמן - כדי לגוון. 

בהתחלה נכנסנו לחנות הספרים, ושם נשמותק מצא לעצמו ספר אבל את הספר שחכמוד רצה לא היה להם. 

שרי בחרה טושים ומדבקות וכך יצאנו מרוצים והמשכנו להסתובב בקניון, בדקנו (ולא הצלחנו למצוא) נעלי ספורט עבור חכמוד. בסוף הוא החליט שהוא יזמין את מה שהוא רוצה און ליין, ופשוט נתנו לו כסף.

המשכנו להסתובב בקניון ובדרך שרי "רכבה" על כמה מהמתקנים מהסוג שמפוזרים בקניונים...והיתה מאד מרוצה. 

לבסוף הגענו לחנות נעלי הילדים.

למודת ניסיון מבתי, האמא של שרי, לא ניסיתי להשפיע על הבחירות שלה. אמנם הילדה בת ארבע אבל היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. אמרתי למוכרת שתציע לה ישירות, וכך היא התבייתה ישר על זוג נעליים וורודות, איך לא, עם "נוצצים", איך לא, שכמובן גם מאירות כאשר דורכים איתן. 

בחנות היה מבצע של זוג שני במחיר סמלי, כך שלאחר שהיתה מרוצה מהשלל, יכולנו כבר להציע לשרי להסתכל גם על סנדלים. הקטנה היתה במצב רוח טוב ופצחה בסיבוב נוסף בחנות. כאן הבחירה היתה מעט יותר קשה, כי לא תמיד הסנדלים שמצאו חן בעיניה היו גם נוחות לה על הרגל...אבל בסוף היא מצא זוג שענה על כל הדרישות. 

בקיצור המבצע הצליח, וגם במחיר טוב, ואפילו עשיתי לבת שלי "חבר מועדון", כי נראה לי שיש בחנות הזאת מבחר יפה ומבצעים שווים. 

משם נכנסנו למסעדת המבורגרים שפעם הם מאד אהבו, ומזמן לא ביקרנו בה. האמת? האוכל (וגם השירות) היה ברמה ממש טובה. אפילו ארוחת הילדים (שרי התעקשה שאטעם) היתה עסיסית ומשובחת. בקיצור - כולנו היינו מרוצים. התלבטנו לגבי הקינוחים (הילדים, לא אנחנו) ובסוף הזמנו, כי הם היו חלק מה"עסקית" אבל הם לא באמת היו מוצלחים. 

בשלב הזה חזרנו לבית שלהם, הבנים התפזרו לחדרים ואני שיחקתי עם שרי ב"בצק" (סוג של פלסטלינה) עד שבתי חזרה הביתה. 

הספקנו לישון צהריים ולצאת להליכת ערב...והיה ממש סבבה עד ש........T התעורר חולה הבוקר. 

אז לא ברור איך זה "התלבש" עליו והאם הוא יצלח את זה בקלות ובמהירות או ש... אבל נקווה לטוב. 

בינתיים דיברתי עם בתי והיא אמרה שכולם מאד נהנו איתנו אתמול. שרי לא הפסיקה לדבר על כל מה שעשינו ביחד, וחכמוד אמר לה שהוא ממש שמח שאנחנו אוהבים לבלות איתם. נחת. פשוט נחת.

ועכשיו רק ש-T ירגיש טוב.

שיגרת קיץ

בימים שאחרי שחזרנו מים המלח עברה עלינו שיגרה די רגועה.

באחד הימים קפצנו ל"איקיאה" כדי להתחדש בצלחות חדשות ליום יום. 

יש לנו סט כלים שלם של צלחות בגדלים שונים וקערות מרק לצרכי אירוח, אבל ליום יום יש לנו סט חלקי של צלחות שעוד היו של הוריו של T, שלקחנו אחרי שהם נפטרו. למרות הנוסטלגיה, חשבתי שהגיע הזמן שיהיה לנו סט חדש ליום יום, ו-T אמר שיש לו עוד כמה דברים שהוא רוצה ב"איקיאה" אז קפצנו לשם מוקדם בבוקר עוד לפני שהם פתחו.

זה לא היה בכוונה אבל איכשהו זו כבר הפעם השנייה שאנחנו מגיעים לאיקיאה לפני הפתיחה. הם נותנים להיכנס אבל רק בית הקפה פתוח, והם מציעים ארוחת בוקר מוזלת. צלחת ארוזה עם ביצה וירקות וכו עלתה 25 ש"ח, ומזנון מלא עלה 49 ש"ח. אין כבר מחירים כאלה בבתי קפה אצלנו, ולא התפלאנו לראות שמשפחות רבות הגיעו לשם. 

אנחנו רצינו רק קפה, כדי להעביר את הזמן עד שהחנות תיפתח. עמדנו בתור עם כולם כדי לקבל ספל שאיתו אפשר לגשת לעמדת מכונות הקפה האוטומטיות ולהכין איזה סוג קפה שרוצים, ואז כשהגיע תורנו התברר שלפני עשר בבוקר הקפה בחינם. נחמד.

בחרנו צלחות ו-T גם בחר קעריות קטנות לגלידה (שגם עבור זה אין לנו סט שלם, ואנחנו מגישים כאן הרבה גלידה ש-T מכין בעצמו לאורחים שלנו) ועוד כמה כריות קטנות לספה בסלון. כשיצאנו התברר לנו שגם החניה (שהתחילה להיות בתשלום לאחרונה), יצאה לנו בחינם. נחמד מאד. 

משם נסענו לאאוטלט של "אדידס" כדי לקנות לחתני מתנת יום הולדת. הוא ביקש בגדי ספורט. חבל שלא ידענו זאת כשהיינו בארה"ב, שם היינו משיגים לו הרבה יותר והרבה יותר בזול. ב"אדידס" היה מבצע לא רע - כאשר ככל שקנית יותר פריטים כך גדלה ההנחה. שלושה פריטים ב-40% הנחה, ארבעה ב-50% ונדמה לי שחמישה ב-60% אבל לזה לא הגענו. הבעייה היתה - שלא היו מידות. רוב מה שנשאר היה או קטן מאד או גדול מאד. את ה-LARGE של חתני כנראה חטפו כולם. למרות זאת T הצליח למצוא גופיית ספורט, חולצת ספורט ושני זוגות מכנסי ספורט, ונראה לי שחתני יהיה מרוצה מאד.  לא יודעת להסביר את החשבונאות של העניין אבל בסוף יצא שקנינו ארבעה פריטים במחיר של פריט אחד. 

בגלל יום ההולדת הם הזמינו אותנו ואת המשפחה של חתני לשבת אחרי הצהריים (לפני ההפגנה) ולא הגיעו אלינו לארוחת ששי. החלטנו שלא מבשלים והזמנו שולחן במסעדת "פרטאלי" שהורי אוהבים, ולקחנו אותם בששי בערב. בסך הכל היה טעים ונחמד והם שמחו שאנחנו לא טורחים ומבשלים (וגם שירות מעולה הפעם) אבל זה עדיין פחות טעים מאשר בבית, וקשה מאד לשוחח כי מוסיקה ורעש... זה נחמד מידי פעם אבל לא הייתי עושה זאת כל שבוע. 

אצל T עניינים כרגיל מבחינת ימים טובים יותר ופחות טובים. היו ימים של בלגנים בבטן והיה יום של כאב גרון פתאום, וגם כאבים בגידים שמאחורי הברך פתאום....כרגיל דואגת לו. 

מתכננת לקחת שוב את הנכדים אלינו מתי שהוא השבוע, לקחת אותם לקולנוע ואולי גם לבריכה. נראה מתי יהיה לכולם נוח. מקווה גם להיפגש עם 'מחברת' השבוע. 

ראיתי כתבה בחדשות על הזמר דני רובס. אני מאד אוהבת את השירים שהוא כותב, גם אלה שביצע בעצמו וגם אלה שנתן לאחרים. משהו בשירים שלו נוגע בי, לא נשארת אדישה. אוהבת בעיקר את שני האלבומים הראשונים שלו וזוכרת תקופה ארוכה שבה הוא לא הוציא שירים חדשים כלל, וזוכרת אפילו שהיה מופיע אז עם שירים של "הביטלס", אבל גם היום נהנית להקשיב לו ושמחה שהוא קיים. דבר אחד בכתבה הפתיע אותי. כל השנים הייתי בטוחה שהשיר "איך הוא שר" נכתב על זוהר ארגוב, אבל בכתבה רובס טען שזה לא נכון. בויקיפדיה כתוב שהוא טען שזה נכתב על זמרים שהתדרדרו לסמים (כמו ג'ניס ג'ופלין או ג'ים מוריסון) וכאזהרה לעצמו, אבל מה הקשר בין "מרחוק הוא שומע תפילות בית הכנסת מלא" לג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין? לא יודעת למה הוא מכחיש שזה על זוהר ארגוב. נשמע לי מוזר. עוד הוא צחק שכאשר זכה באחת השנים בתואר "זמן השנה" אביהו מדינה העניק אמר שהשיר על זוהר ארגוב ושהוא שמח שגם זמרים אשכנזים שרים על זוהר, כאשר רובס אינו אשכנזי בכלל..... 

מהמצב במדינה אני די מיואשת, במיוחד כשאני שוב ושוב מבינה שזו לא רק ההפיכה המשטרית והניסיון לבטל ולנטרל את הרשות השיפוטית, זו גם ההתקדמות השקטה וההדרגתית אך המתמדת לכיוון מדינת הלכה גזענית וחשוכה, ובעיקר בעיקר מושחתת בכל הרמות ובכל הדרגים. ובלי שום דרך לעצור את זה. ובלי שום איזונים, בלמים, ביקורת. כלום. T אומר שנעצור אותם. אני לא רואה איך. מה יהיה? 

על אבא ואמא ספרים וקניות... ואופנוע

בששי יצאנו עם הורי למסעדה, כי כאמור בתי הייתה מוזמנת לחמותה.

שוב אכלנו ב"פרטלי" האיטלקית בנתניה, ובסך הכל היה טוב, פרט לעובדה שכולם כמעט סיימו את המנות שלהם עד שהמנה שלי סוף סוף הגיעה. היו הרבה התנצלויות והסברים שחלה אי הבנה במטבח, אבל השורה התחתונה היתה שאני ישבתי ואכלתי (מנת ספיישל מוצלחת ביותר של דג לברק שלם על מצע של ירקות) בזמן ש-T והורי כבר ישבו וחיכו שאסיים. 

המסעדה רצתה לפצות אותנו בדרך כלשהי והבטיחה קינוחים ושתייה חמה על חשבונם, אבל אנחנו לא היינו מעוניינים בשום דבר מכל אלה, והייתי מעדיפה - למשל - שלא היו מחייבים אותנו על המנה המאחרת. אבל לא הספקתי אפילו להציע פתרון שכזה, כי אבא החליט להזמין חשבון תוך כדי שאני עדיין אכלתי, וכך יצא שכאשר אני עדיין באמצע הארוחה, הגיעה מלצרית עם החשבון. 

לא משנה, היה טעים בכל מקרה. והעיקר שאבא עדיין מרגיש טוב. 

במוצ"ש נסענו על האופנוע להפגנה בקפלן, שהייתה עוד יותר גדולה וצפופה ומוצלחת מאי פעם. מה שכן, בדרך חזרה הביתה T התלהב יתר על המידה ובערך מצומת רעננה האיץ כך שממש הרגשתי שפועלים עלי כמה וכמה כוחות ג'י. זה היה נורא. דבר ראשון, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על השרירים שלי, ומזל שהזרועות שלי היו שלובות היטב מתחת לרצועות התרמיל שהוא הרכיב על גבו - כי לו הייתי רק מחזיקה עם ידיי הייתי מייד עפה מן האופנוע. דבר שני, עלתה בי בחילה נוראית, וממש צרחתי - כמו ברכבת הרים מטורפת אבל בלי הכיף שבעניין. T לא שמע בכלל את הצרחה שלי - בכלל, אין לנו דרך לתקשר בזמן הנסיעה - ואני לא העזתי להזיז שום איבר כדי לא להטות את האופנוע ולהפר את שיווי המשקל  - בטח לא במהירויות כאלה - אז סבלתי בשקט, ולמזלי (במהירות הזאת) הגענו מהר מאד ליישוב שלנו והוא האט בחזרה. 

למותר לציין שהוא חטף ממני כשירדנו מן האופנוע. כמובן שלא היה לו מושג על מה אני מדברת, וכמובן שהוא התנצל והבטיח שזה לא יקרה שנית. בכל מקרה ככה אני לא עולה איתו שוב על האופנוע, זה ברור. 

בשני קבעתי שוב עם אמא שאקח אותה לביקור אצל אבא. היא הסכימה בתנאי שנעבור קודם בחנות "של גיסתי" בפתח תקווה, ואממש את שובר המתנה שגיסתי קנתה לי ליום ההולדת. במקור תכננו לעשות זאת שבוע קודם, אחרי שקנינו לאמא נעליים, אבל אבא סיים את הטיפול מוקדם ולא הספקנו. 

התלבטתי, כי זכרתי שאני לא ממש נהנית לעשות קניות בגדים עם אמא שלי, ואולי בכלל כאן טמון רמז לסיבה מדוע אני לא אוהבת לעשות קניות בגדים בכלל, אבל הסכמתי. 

בסך הכל מדדתי כמה חולצות, אבל זה הספיק לי כדי להיזכר כמה מוזר היה לי תמיד לקנות בגדים עם אמא שלי. 

דבר ראשון הטעם שלה בבגדים שונה לגמרי משלי. היא אוהבת גיזרה גברית, בעיקרון, ושחלילה לא יהיה שום דבר צמוד לגוף (כך כנראה התחיל אצלי תסביך החזה הגדול), ואסור שרצועת החזייה תבצבץ חלילה, אבל זה בסדר גמור שהחולצה תהיה שקופה. משהו מוזר להחריד. כל שנות ההתבגרות שלי חזרו כהרף עין בדקות (המעטות) שמדדתי בגדים בחנות ההיא. זה היה די מצחיק - כי כמובן היום אני כבר בשלב שבו אני יודעת מה אני אוהבת ומה הולם אותי ולא מתייחסת לחוות דעתה. כך או אחרת בסוף (כמו שקורה בחנות הזאת בדרך כלל) מצאתי יותר דברים שהיו לטעמי ממה ששובר המתנה של גיסתי כיסה, ותכננתי להשלים את הפער בעצמי - אבל ברגע האחרון אמא דחפה כרטיס אשראי למוכרת, וכך קיבלתי שתי מתנות באותו היום. דווקא נחמד. 

משם נסענו לאסוף את אבא מתל השומר והחזרנו אותו למלונית. היו הרבה מאד פקקים - גם בדרך לפתח תקווה וגם משם לתל שומר וכמובן גם מתל השומר לגבעתיים - אבל פטפטנו ביחד ברכב וזה לא באמת שינה איפה אנחנו, העיקר שהיינו ביחד. העיקר שהורי היו ביחד. 

השבוע הם חוגגים יום נישואים - 65 שנים - והם לא ביחד כדי לחגוג. קצת עצוב, אבל אין מה לעשות. מתפללת שאבא ימשיך להרגיש טוב כמה שיותר - נותרו עוד שלושה שבועות עד שיסיים את ההקרנות. ומתפללת שההקרנות תבצענה את המשימה. 

סיימתי את THE MIDNIGHT LIBRARY מאת MATT HAIG. הספר איננו יצירת מופת אבל בסך הכל נהניתי לקרוא. מפה לשם השורה התחתונה הזכירה לי מאד את 'האלכימאי' מאת פאולו קואולו, שאמנם היה כתוב היטב אבל לטעמי עשו ממנו בזמנו הרבה יותר ממה שהוא באמת היה שווה. בקיצור - לא ממש ממליצה. 

אז כרגע בחרתי ספר קליל יותר של תעלומת רצח בשם EVERY LITTLE SIGN מאת Michele Pace, שעלה לי שני דולר בקינדל. אבל אני לא מצליחה לקרוא הרבה, כי רוב הזמן יש ברקע רדיו או טלוויזיה עם "המצב" שמסיחים מאד את דעתי. 

אז בגזרת "המצב" אנחנו עוברים מדחי אל דחי ומרגיש שהכול הולך לעזאזל הרבה יותר מהר אפילו ממה שציפיתי. 

אבל מרגיש לי כאילו מיציתי את כל האנרגיות שלי בנושאים האלה בפוסט הקודם....אז לא אכנס לזה עכשיו. 

הספק לא רע בכלל

 לאט ובהדרגה אני מצליחה לעשות V על פרויקטים שנערמו אצלי מאז שחזרתי מחו"ל. 

שלחתי להדפסה את אלבום התמונות השנתי של בתי ומשפחתה. 

בעצם עכשיו הגיע הזמן להתחיל את האלבום הראשון של קיקה - כל נכד אצלי מקבל אלבום "לבד" בשנה הראשונה של חייו. 

הגעתי גם לשלב מאד מתקדם בפרויקט החסוי שלי וכבר שלחתי קישורים לתוצר הסופי כדי לקבל חוות דעת מכמה אנשים לפני שאני משחררת אותו.

אפילו אצליח לארח הלילה את הנכדים (הגדולים) כאן ולבלות איתם מחר בבוקר, אחרי שהיה נדמה שמרוב שהייתי עסוקה השבוע זה כבר לא יקרה. 

הזמן שלנו איתם יקר לי, והם בחופשת קיץ והיה לי חבל לפספס שבוע שלם רק כי איכשהו התרכזו כל מיני פעילות שלי יום אחרי יום. הייתי במספרה והייתי בעיסוי ונפגשתי עם 'שושנה' - כולם דברים נהדרים כמובן אבל זה אמר שלא הייתי פנויה למתוקים שלי. 

היום דווקא הייתי פנויה אבל אתמול היה לנשמותק רסיטל פסנתר שהסתיים מאוחר ולא היה מעשי להביא אותם אחרי כן. גם לרסיטל הזה, כמו להופעת הלהקה של חכמוד, לא הצלחנו להשיג כרטיסים - מקווה שאולי בפעמים הבאות. אבל בתי שלחה לנו וידאו של ההופעה המהממת שלו - וכך בעצם נחסך מאיתנו לשבת שעות באולם ולהקשיב לכל התלמידים האחרים. גם זו לטובה. 

אז הערב אחרי שיעור השחייה של נשמותק בתי תקפיץ אותו ואת חכמוד לכאן. 

קרה לי משהו מעניין ויוצא דופן בזמן שקיבלתי עיסוי. התמסרתי לטיפול המצוין של המעסה - שזו הפעם השנייה שאני אצלה - הקשבתי למוסיקת הרקע הנעימה שהיא השמיעה - כל השירים של הביטלס בביצוע אינסטרומנטלי בלבד) והרגשתי תחושות כמעט מדיטטיביות. 

הרבה פעמים אני נרדמת תוך כדי מסאז' והרבה פעמים המחשבות זורמות להן באסוציאציות חופשיות, אבל הפעם זה ממש זרק אותי אחורה לילדות, לנערות, לתקופה שבה שמעתי לראשונה את השירים האלה - ולסיטואציות שבהן הקשבתי להם - ונזכרתי בכל מיני פרטים קטנים שנשכחו ממני. 

נזכרתי במסיבות שהייתי הולכת אליהן, בריקודים שרקדנו אז, בהתרגשויות ובאכזבות - מי הזמין אותי לרקוד ומי לא, מי ניסה להצמיד אותי ב"סלואו" ומי כיבד את המרחב הפרטי שלי....אפילו נזכרתי איזה שיר שמעתי באיזו מסיבה - באותן שנים המסיבות נערכו בבתים של ילדים, בכל שבוע אצל מישהו אחר. זו היתה הרגשה מוזרה אבל מסקרנת. 

זה נתן לי רעיון למדור השרביט החם - כל נושא הריקודים בתקופת החטיבה והתיכון - שיתפרסם במדור בחודש הבא. 

אז היום אנחנו מבשלים (כלומר T מבשל ואני עוזרת לו). בבוקר נסענו לטירה, אחרי שבשבוע שעבר עשינו את הקנייה ב'יוחננוף' ורמת הירקות והפירות היתה בינונית ומטה. קנינו המון ירקות ופירות ואז קנינו גם בשר לארוחת ששי, ואז עשינו כבר השלמות קטנות שם בסופר. 

הערב כאמור הנכדים יגיעו לישון. 

מחר בתי ומשפחתה לא יגיעו לארוחת ששי, אבל אנחנו נארח כאן את הורי ואת המשפחה של 'שותפנו' ו'שריתה' - שחוזרים היום מחו"ל. 

בשבת נוסעים לאשדוד ל-CT של T, ואם הוא ירגיש מספיק טוב נקפוץ אל בתי הביתה אחרי הצהריים לקפה. 

בסך הכל היה שבוע לא רע (אם לא סופרים את התקף הכאבים ש-T חווה בתחילת השבוע) - נראה מה יראו ב-CT ומה הלאה......אפשר לומר שאני דואגת. מאד דואגת. אבל עם הדאגה הזאת אין לי מה לעשות כרגע. 

אז ממשיכה את השיגרה, את ההליכות והריצה (בחוץ) והאליפטיקל (בחדר כושר), וגם T מתעמל כרגיל. שזה מצוין.

ממשיכה לקרוא את הספר המצוין שתיאו המליצה לי עליו. 

ממשיכה עם הסדרות שלי בנפרד ושל T ושלי ביחד. כרגע מצאנו סידרה בשם "אנג'לה בלאק" שנראית טוב. סיימנו את "סמוך על סול" המעולה ואת "מנאייכ" העוד יותר מעולה. 

שיגרה ברוכה. 

קצת מזה וקצת מזה

בסוף עדיין לא יצאנו לטיול בטבע, מתכננים לעשות גיחה מחר. 

אתמול בסוף יצאנו לקניות בגדים - T היה זקוק לג'ינסים חדשים - הוא קנה כמה לפני יותר משנה אחרי הירידה הגדולה שלנו במשקל, אבל מאז הוא ירד עוד (וגם בעקבות הניתוח הוא ירד הרבה, אבל לשמחתנו הוא עלה כבר קצת בחזרה והוא כמעט במשקל תקין שוב) והמכנסיים כבר היו תלויים לו בעזרת החגורה בלבד, לא יפה ולא נוח. 

חוויית קניית בגדים עבורנו מעולם לא היתה חוויה טובה - בגלל עודף המשקל והקושי למצוא בגדים יפים, נוחים וגם אופנתיים במידות היותר גדולות - ומאז שירדנו זה תיקון אמיתי. נכנסנו לרשת שמעולם לא קנינו בה בגדים קודם לכן, וכל מה שהוא מדד היה לו טוב. 

גם אני התחדשתי בזוג נעליים וגם טריינינג חמוד ואופנתי, ובסוף כל החיפושים והמדידות והקניות נמשכו עד הצהריים וכבר היינו רעבים, והייתי צריכה לנסוע לקחת את אבא שלי לאורתופד אז דחינו את הטיול ליום אחר. 

היום היתה ל-T פגישה עם לקוחות ואני נפגשתי עם 'מחברת' - אחרי שלא נפגשנו חודש שלם, תחילה כי אני הייתי בחו"ל ומייד אחר כך היא היתה בחו"ל - והיה טוב ממש להיפגש ולהתעדכן ולשתות קפה ביחד באוויר הפתוח ואפילו לא היה קר מדי. 

מחר 'שותפנו' טס למרוקו לגלוש עם כמה חברים ב-SAP ואני ממש מקווה שהם ייהנו והכל יעבור בשלום. אם אני לא טועה זו תהיה הפעם הראשונה שהוא טס לחו"ל מאז שפרצה מגיפת הקורונה......'שריתה' נסעה עם הבת שלהם ליוון בשנה שעברה אבל הוא נשאר אז בארץ. גם הבת שלהם - בחופשת סמסטר מלימודי הרפואה - טסה עם חברה לפריז השבוע. החיים מתחילים לחזור למסלולם. 

האורתופד לא נבהל ממצבו של אבא, נתן לו כדורים (רוקסט פלוס) והפניה לצילום ונראה מה תהיינה התוצאות. הכדורים בינתיים לא משפיעים כל כך, וייתכן שהוא בכל זאת ייקח את הזאלדיאר (שמכיל טראמאדול, שזה אופיאט) שהוא חזק יותר. לא אהבתי את הרעיון שהוא ייקח אופיאטים, אבל האמת היא שכרגע יותר חשוב שלא יכאב לו. שלא יצטרך לבלות בשכיבה במיטה כל היום. 

בתי מרגישה יותר טוב אבל עדיין חלשה, עדיין מרגישה קצת את הגרון ומעט משתעלת. התחננתי ממנה שתנוח ותתן לגוף לעבור את הקורונה - גם אם היא קלה - בלי לאמץ אותו יותר מדי. אני מאד מאד מקווה שלא תהיינה לה תופעות ארוכות טווח. בשבוע הבא היא חוגגת יום הולדת 40!! בעזרתו של T חתני ארגן לה מסיבה במסעדה מפונפנת (בחדר פרטי) לחברות ולאחיות שלו - ואנחנו נשמור על הנכדים. בתנאי כמובן שכולם יהיו בריאים עד אז.

אני מתכננת לחגוג לה במסגרת המשפחה אבל זה תלוי כמובן במצבו של אבא שלי ובמצב הקורונה ואם נוכל סוף סוף להתכנס - כל המשפחה המורחבת. 

היום היה לי תור למסאז' והוא עבד חזק על הגב והצוואר, ובכלל הרבה מאד שרירים בגוף הרגישו תפוסים ונוקשים מאז הביקור בבוסטון, ולא השתחררו לגמרי גם כשחזרתי לשיגרת הבית והספורט הרגילים שלי. 

עכשיו שסיימתי את הספר "ארבע שעות ביום" אני מתכננת להתחיל לקרוא בקינדל (באנגלית) את "החיים הלא נראים של אדי לה-רו" בהמלצתה של תיאו, שאני מאד סומכת על ההמלצות שלה. תודה תיאו. 

מאד מאד מדאיג מה שקורה באוקראינה, וקשה שלא לתהות האם זו פתיחה למבוא להקדמה של מלחמה באירופה ובעולם כולו.........

בוסטון - הימים הראשונים

מזג האוויר כאן הפכפך לחלוטין. ביום השני שלנו כאן היה חם מאד במשך היום והיה גם חם ממש בלילה ובבוקר מוקדם וירד גשם. יצאנו להליכה בטפטוף קל ובהמשך הגשם התגבר, וחיכינו מתחת לעץ במשך כמה דקות עד שזה נרגע, ואז המשכנו ללכת. 

בלילה למחרת שוב היה קר ממש (12 מעלות) ויצאנו להליכה בבוקר עטופים בטריינינג (שנינו) וגם מעיל (אני).

היה עדיין חשוך כשיצאנו, אז הלכנו לאורך רחובות ראשיים מוארים, אבל כאשר השמש זרחה ירדנו לשביל שהולך לאורך נהר הצ'ארלס. 

T הולך בשביל לאורך נהר הצ'ארלס

מפל קטן על נהר הצ'ארלס

לשמחתי בינתיים הצלחנו ללכת בין 7-8 קילומטר כל בוקר מאז שהגענו. כשקר מאד קל ללכת ויש הרבה מרץ.

באחד הימים אחרי שלקחנו את סביבוני לגן, בני הכניס את הרכב לטיפול 10,000 והחלטנו לנסוע בתחבורה ציבורית לעשות קצת שופינג באזור סאמרוויל (Somerville)  במקום שמאד אהבנו בפעמים הקודמות שביקרנו בבוסטון, שנקרא Assembly Row. זה אזור של חנויות ממש קרוב לנהר ויש שם גם מרינה נחמדה. נסענו באוטובוס עד לתחנת רכבת ה-T (חלקה תחתית, חלקה עילית) והגענו ישר ליעד. 

שוטטנו בין החנויות ואפילו קנינו לנו ולהם כמה דברים נחמדים.

סביבוני מסיים את הגן בשעה 12:30 אז היינו מוגבלים בזמן, והזמנו אובר (UBER) למוסך לקחת את הרכב המוכן ומשם לאסוף את הקטנטן. מאז הקורונה אסור כנראה לנהגי אובר להושיב נוסעים לידם מקדימה, אז כדי לנסוע ארבעתנו יחד היינו צריכים להזמין רכב גדול (לחמישה אנשים). מה שמצחיק הוא שהגיע רכב שכן הושיב אחד מאיתנו מקדימה. לא ברור העניין הזה. העיקר ששילמנו כפול בגלל גודל הרכב. 

מאז שהגענו לכאן T מבשל כל יום מטעמים ואני תורמת את חלקי בשטיפת כלים, כרגיל. יום אחד זה היה ניוקי בולונייז. יום אחר זה היה מרק בשר עם ירקות. יום נוסף זה היה דג הליבוט טעים, כרובית מטוגנת בפירורי לחם ותבשיל תרד נימוח. בני אמר שהוא מרגיש כאילו הוא מקבל פיצוי על כל ארוחות הששי שהם מפסידים. בכל מקרה נראה לי שצריך להיזהר לא להגזים עם האוכל, שלא נסטה חלילה מהתפריט הדיאטטי שלנו.  

אנחנו משחקים קצת עם סביבוני למרות שהוא בדרך כלל מעדיף את הוריו. לעיתים רחוקות הוא מאפשר לנו להשתתף במשחק כלשהו, לעזור לו לצאת מהאוטו או אפילו להרים אותו ולשחק איתו. בקרוב  ייצא לנו לשמור עליו לבד, כשהם שניהם יהיו בעבודה, ואז אני מקווה שנתקרב אליו עוד יותר. 

בארץ נכדיי עוברים את הקורונה עם עליות וירידות. שרי כבר מרגישה ממש טוב, חכמוד ונשמותק היו שפוכים לסירוגין ועם חום (והיה להם קר כל הזמן, ובשלב כלשהו לחכמוד היה קצת קשה לנשום). לא ניתן לדעת אם זה כבר מאחוריהם, כי אחרי יום שנראה שחל בו שיפור, שוב עולה פתאום החום והם רועדים מקור. מפחידה המחלה הזאת, גם כשחווים אותה באופן קל יחסית. וכמובן יש פחד מתופעות ארוכות טווח, אבל את זה נדע רק בהמשך. 

אני יודעת שבתי מאד דואגת, ואני מקווה שהם יהיו בסדר. 

כאן בינתיים הבדיקות הביתיות שלנו יוצאות שליליות, כך שאני מקווה שחמקנו מהעונש הזה. בחמישי קבענו לנו תור לבדיקות PCR, גם כי הם מעט אמינות יותר, וגם כי אנחנו מתכננים לנסוע לטייל קצת (ניו יורק, וושינגטון)  ואולי לבקר אצל בן דוד של T בניו ג'רזי (בן 74 וכמה חודשים אחרי ניתוח מסתמים בלב) - אז עדיף להיות בטוחים שאנחנו לא נשאים, כדי לא להדביק אף אחד חלילה, וגם כדי לא לפתח פתאום סימפטומים בעיר זרה (בכל זאת כאן אנחנו בבית, גם אם הוא של בני). 

מה שאהבתי במעט שהספקנו להסתובב כאן - בין אם זה בסופר או בתחבורה הציבורית או בחנויות - אנשים מקפידים מאד על מסיכות ומרחק. יש אפילו כאלה שמסתובבים בחוץ עם מסיכה. ובאמת התחלואה במסצ'וסטס לא השתוללה יתר על המידה מאז שהמגיפה החלה. 

בערב יום כיפור בני מוזמן לנגן בבית הכנסת (כן, הרפורמי כמובן) ב"כל נדרי". גם ביום כיפור עצמו הוא מוזמן לבית הכנסת לנגן במהלך תפילות הבוקר. לנו זה כמובן נשמע מוזר אבל להם זה טבעי לגמרי. 

ככה מתנהלת לה כאן שיגרה מסוג כלשהו, אווירה טובה והרגשה פיזית טובה, שרק ימשיך ככה. 

שלל עדכונים לפני פסח

בשבוע שעבר החלטנו לקפוץ לאיקאה לקנות קולב לחדר ארונות. 

הצעתי זאת ל-T אחרי שהיה לי ברור שהוא לא יצליח להיגמל מהנחת הבגדים שלו על השרפרף ועל הסולם, ולי זה ימשיך להפריע בכל פעם שארצה לשבת לגרוב גרביים או ללבוש מכנסיים או לעלות להוריד משהו ממדף או מתלה גבוה בעזרת הסולם. 

אגב לא היתה לי בעייה פשוט לשבת על הבגדים שלו על השרפרף כל עוד הוא לא התחיל להניח שם גם את הג'ינס עם החגורה, ובכל פעם הייתי חוטפת מכה בעצם הזנב מהאבזם של החגורה (או נזכרת רגע לפני הישיבה ומסיטה את כל ערימת הבגדים קצת הצידה). בעזרת קולב גם חשבתי שהבגדים גם יתאוורו להם קצת בין שימוש לשימוש, יהיו נגישים לו יותר (במקום להיות זה מעל זה בערימה).

בקיצור נסענו לאיקאה, קנינו את הקולב וכמובן עוד כמה דברים קטנים, כי תמיד כשמסתובבים שם מוצאים משהו שצריך, כמו לדוגמא עוד קעריות למרק או עוד מקציף או שטיחונים חדשים לאמבטיה. 

כך נראה חדר הארונות אחרי הרכבת הקולב

וכך השרפרף נראה רגע אחרי כן

 כי ברור לפרינססה שפיניתי את השרפרף במיוחד בשבילה.

מזג האוויר ביום הבחירות ולמחרתו תאם את האווירה ואת התחושה שלי ביחס לבחירות.

 

מימין אפליקציית מזג האוויר שלי בשלישי, ומשמאל ברביעי. 

 

בשלישי בבוקר עוד היה יפה אצלנו ויצאנו להליכה הרגילה (הארוכה) בבוקר. 

ברביעי כבר חיכינו שחדר הכושר ייפתח (זמני פוסט קורונה / תו ירוק) בשמונה.

אמנם ירד גשם זלעפות בבוקר אבל הוא לא ניקה את האוויר.  

ברביעי בערב הנכדים (הגדולים) באו לישון אצלנו.

היו להם הרבה מאד תכניות לחופשת הפסח שלפני הפסח (שבוע שלם) - חברים, בני דודים, סבים/סבתות. מכל התכניות נותרו רק הסבים/סבתות. יום אחד אצלנו ולמחרת אצל אמו של חתני. כל השאר הוברז / התמסמס בצורה כזו או אחרת, והם נשארו מאוכזבים בבית.

גם מזג האוויר המגעיל ביום הבחירות, שבו היו כל המשפחה בבית, לא סייע. 

וגם העובדה שחתני חולה כבר מיום ראשון (הוא מרגיש יותר טוב, וכבר נסע לעבודה אבל עדיין לא החלים לגמרי). 

 

היה ממש כיף עם הנכדים - כמו תמיד. אחרי ארוחת הערב שיחקתי איתם רביעיות פרחים ואחר כך גם טאקי, ואז הם עלו לצפות קצת בטלוויזיה אצלנו בחדר השינה, עד שגם אנחנו עלינו לישון והם עברו למיטות שלהם.

בבוקר אחרי הליכת הבוקר שלנו T הכין להם קרפים, וכיוון שסיימנו לקרוא את "חוט"ם כלב כמעט מושלם" והם הצטערו ממש שזה נגמר, בהחלטה של רגע החלטתי להוריד את הספר השני - "חוט"ם - כלב כמעט מושלם 2 - אוזן קשבת לכל בעייה". כמה קל ופשוט זה להוריד ספר דיגיטלי (וגם הרבה יותר זול), כמה מהיר ומיידי, וכאשר יש תמונות אין בעייה להראות להם אותן בטלפון. אז פשוט המשכנו את הסיפור בדיוק מהיכן שסיימנו אותו בשבוע שעבר. 

 

א פרו פו ספרים - סיימתי את "אחכה לך במוזיאון", שהיה לי ממש מוזר כשהתחלתי לקרוא. ספר שלם שהוא כולו חליפת מכתבים בין שני אנשים שלכאורה אין להם שום דבר משותף זה עם זה הוא לא ז'אנר שאי פעם חשבתי שאני אתחבר אליו. אבל ככל שהמשכתי לקרוא הספר ושני האנשים האלה - אשת האיכר ממזרח אנגליה והארכיאולוג החוקר הדני ממוזיאון סילקבור - פשוט שאבו אותי פנימה. אהבתי את הספר ואהבתי את האופן שבו אן יאגנסון בחרה לסיים את הספר (יש לי איזה עניין עם סופים של ספרים, מאז ומתמיד). מומלץ.

בחזרה ליום כיף עם הנכדים, אחרי שהתקלחנו (מההליכה) יצאנו איתם לקנות (מראש) את מתנת האפיקומן (הם זכרו בדיוק איזה לגו היה יקר מדי כאשר יצאנו "סתם" לקניות בחודש שעבר, אבל עכשיו עמד בדרישות התקציב) 

 

וקנינו גם כלבלב חמוד עבור 'שרי'. 

 

 

בנוסף T רצה מאד לקנות להם משחק הרכבה (לא לגו) והם כבר ישבו שלושתם כשהגענו הביתה והתחילו להרכיב את זה לפני שבתי באה לאסוף אותם

 

הקטנים החמודים גם ליוו אותנו בכיף אצל הירקן ובסופר, ועזרו לנו עם השקיות. פשוט תענוג איתם.

בנוסף לחתני, גם אמא חלתה השבוע, ולכן היא ואבא לא הגיעו לארוחת ששי.

כמו אצל חתני, זה התחיל עם כאב גרון, אבל בניגוד לחתני זה התפתח להחמרה בשיעול - הכרוני שיש לה מאז דלקות הריאות של השנה שעברה - וכאשר היא הלכה לרופאה באחוזה, היא קיבלה אנטיביוטיקה. 

אני לא יודעת אם אנטיביוטיקה זה מה שהיא היתה צריכה באמת, אבל היא מאד רצתה והרופאה כנראה חשבה שזה נחוץ (או שסתם שיתפה איתה פעולה). הבחירה בסוג האנטיביוטיקה תמוהה בעיני - זינת (בדרך כלל מיועד לבעיות בכליות ובדרכי השתן....עד כמה שאני יודעת) אבל אמא שלי היתה מרוצה, והיא טוענת שהיא כבר מרגישה יותר טוב. חלשה אבל יותר טוב. הרופאה גם הרשתה לה להתעמל. אולי זה פשוט פסיכוסומטי וברגע שהיא קיבלה אנטיביוטיקה אמא הרגישה בטוחה יותר ומוגנת יותר והרשתה לעצמה להרגע ולהחלים בנחת.

הזכרתי לעצמי, שכיון שמדובר באישה בת 89, אז פחות רלוונטי לחפור לה לגבי פיתוח עמידות לאנטיביוטיקה  וכדומה - למרות שדווקא לקשישים יש נטייה לפתח דלקות ריאות וזה הרבה פעמים מה שהורג אותם. באופן כללי אני מנסה להזכיר לעצמי פחות לנדנד לה - היא שונאת את זה ובעיקר היא שונאת שדואגים לה, שמדברים עליה, שמתעסקים איתה. כמו ש'שותפנו' כל הזמן אומר - הלוואי עלינו להגיע לגיל הזה ובמצב בריאותי וקוגניטיבי כזה. או שיש להם גנים טובים או שהם פשוט חיים נכון. 

מה עוד? 

פציינטית של חברתי 'מחברת' חלתה בקורונה, למרות שהיא מחוסנת. התברר שהיא נדבקה מהבן שלה. היא התחילה להרגיש לא טוב אחרי שהיא חזרה הביתה מפגישתה אצל 'מחברת', וכיוון שבנה לא הרגיש טוב כבר יומיים, היא החליטה לעשות לשניהם בדיקת קורונה. ושניהם יצאו חיוביים. 

היא מייד התקשרה ל'מחברת' להודיע לה, כמובן, ומסרה גם את שמה בחקירה האפידמיולוגית. התקשרו אל 'מחברת' ממשרד הבריאות, ואמרו לה שאמנם היא מחוסנת ולכן לא מחויבת בבידוד, אבל שכדאי לה להיבדק - ליתר ביטחון. 

הפציינטית חווה סימפטומים קלים בלבד, אז מהבחינה הזאת אלה חדשות טובות. 

 

'מחברת' התלבטה אבל החליטה לעשות את הבדיקה. באופן פרדוקסלי בקופת החולים הודיעו לה שהם לא יכולים לזמן אותה לבדיקה כי היא מחוסנת (?!) והפנו אותה למתחמי הבדיקות של פיקוד העורף. היא נבדקה בחמישי (הפגישה עם הפציינטית היתה ביום שני, והמליצו לה לחכות כמה ימים לפני שתיבדק). בינתיים היא לא נפגשה איתי ולא הלכה לנחם חברה שאמה נפטרה, אבל כן המשיכה ללכת לעבודה כרגיל וכן ביקרה אצל הנכדים שלה. בכל מקרה הבדיקה של 'מחברת' יצאה שלילית, וזה כמובן משמח ומרגיע מאד.

בבוסטון בני התחסן בחיסון הראשון (של פפייזר) ברביעי, ופרט לכאב מקומי בזרוע (וכמוני, גם בזרוע השניה 🙄) וכלתי תחוסן בשבת. אמנם במסצ'וסטס עדיין מחסנים רק גילאי 65 ומעלה, אבל יש מבצע חיסון למורים - ולשמחתנו שניהם עונים לקטגוריה הזאת.

בליל הסדר בסוף יהיו כאן רק בתי ומשפחתה והורי (בתקווה שאמא תרגיש מספיק טוב). המחותנת שלי בסוף לא תגיע, לא כי היא לא רצתה - היא מאד רצתה - אבל אחיותיה עשו לה "רגשי" שהיא חייבת להיות איתן ועם אמא שלהן. כמה טוב שאצלנו במשפחה אף אחד לא עושה "רגשי" לאף אחד בחגים!

בחג עצמו, אם גיסתי תרגיש מספיק טוב, אנחנו מוזמנים אל אחי לצהריים יחד עם הורי. 

אין לנו תכניות לחול המועד, אנחנו נוהגים להישאר קרוב לבית כאשר כל עם ישראל מסתובב לו בחוץ, אבל אני מניחה שגם אז נבלה חלק מהזמן עם הנכדים. אבל עד השבוע הבא יש זמן. 

הגפילטע פיש כבר מוכן (בפריזר), גם החזרת (טעימה מאד וחריפה מאד) וגם המרק הצח. 

 

השנה לא נעשה קניידלעך אלא רק "אטריות" מקמח תפוחי אדמה. T מכין קרפים ופורס רצועות דקות ואין אטריות כשרות לפסח טעימות יותר. 

בנוסף הוא יכין בשר סינטה בתנור, וגם תפוחי אדמה ובטטות אבל גם אורז. הנכדים שלנו אוהבים אורז, וכיון שיש לנו את חתני (שהוא לא אשכנזי) אז החלטנו שגם לנו זה בסדר. 

אין קינוח מיוחד לפסח אבל יש פירות ויש גלידות - נראה לי שזה מספיק מעל ומעבר. 

 

מאחלת חג שמח, חג של ביחד לשם שינוי, בניגוד לפסח של השנה שעברה.

 

מאחלת לכולם את מה שאני מנסה לעשות בעצמי: להתמקד במה שטוב וגם לנסות להגדיל את הטוב, לפחות בקטן, לפחות כל אחד בסביבה שלו. 

פסח שמח ומהנה

עדכונים שוטפים

 בששי אספנו את נוקת מהגן, היא היתה במצב רוח טוב וגם הרגישה טוב, אכלה ארוחת צהריים בשקיקה רבה (מי שלא ראה אותה מוצצת עגבניות שרי בתאווה ומוציאה את הקליפה, לא ראה הנאה מימיו), השתכבשבת אכן הגיעו בתי עם משפחתה המתוקה והיתה ארוחת צהריים נהדרת.

כשהם הגיעו נוקת ישנה, נרדמה בדרך, והושכבה על הספה. חתני יצא לריצה ביישוב, לאחר שביקש המלצה למסלול בן 5-6 קילומטרים. נתנו לו את מסלול הבוקר הרגיל שלי - מכאן ישר עד לכניסה למושב אחד, ימינה עד לכניסה למושב שני, שוב ימינה דרך מושב שלישי ומשם ישר בחזרה ליישוב שלנו. הוא מאד שמח אחר כך על המסלול היפה הזה בין שדות ופרדסים, אורוות סוסים ואפילו רפת אחת. 

היה קר (בבוקר ירד גשם שוטף ולא יכולנו בכלל לצאת להליכה) והדלקנו את האח, וכשנוקת התעוררה - מעט המומה לגבי איך היא בכלל הגיעה לספה הזאת - היא מייד הצביעה על האח ואמרה "אש". ברור שכולנו התמוגגנו. אוצר המילים (או ההברות) שלה הולך וגדל מידי יום.

כשחתני סיים את הריצה (תוך כחצי שעה) הוא עלה להתקלח והתיישבנו לאכול. T הכין המבורגרים וכל אחד יכול היה להרכיב לעצמו את המנה המועדפת. עם או בלי חסה, מלפפון חמוץ, חרדל, מיונז ו/או קטשופ. למעדיפי השניצל הוכנו גם כמה שניצלים, לשמחתו הגדולה של נשמותק. בעזרת מכשיר הסו-וויד ש-T רכש לעצמו (כי לא ייתכן שלחתני יהיה כזה ולו לא יהיה כזה) הוא הכין תפוחי אדמה "דרוסים" (כמו של אייל שני) וזה יצא טעים ביותר. בנוסף T הכין גם צ'יפס תפוחי אדמה ובטטה בסיר טיגון האוויר (air fryer). גם זה יצא מעולה. וכדי שגם חכמוד ישמח, הוא הוסיף והכין טבעות בצל. עבור כל מי שלא אוכל מטוגן (וגם לאלה שכן) הוא הכין גיבץ', שאותו אנחנו ממשיכים לאכול כמובן כל השבוע. 

כולם טרפו בתיאבון. כולל הקטנה.

אחר הצהריים יצאנו להליכה (אחרי שכאמור בבוקר ירד גשם שוטף ולא הספקנו לצאת לפני שהילדים הגיעו). כרגיל T שאל אותי "כמה?" שזה אומר - כמה קילומטרים את רוצה ללכת היום. תלוי ברמת האנרגיה שלי לפעמים אני אומרת חמש או שש אבל בדרך כלל אם זו הליכה שנייה לאותו היום אני אומרת שלוש או ארבע. ולפי מה שאני עונה, הוא בוחר את המסלול. 

הפעם עניתי לו בצחוק "שבע" (ע"ע "שר האוצר נכנס למסעדה, מזמין צ'ורבה") אז הוא לקח את זה כאתגר ומצא לנו מסלול בן שבעה קילומטר (ועוד קצת). זה בעצם מסלול דומה למה שאני עושה כל בוקר (בהליכה שלי לבד) רק בתוספת איזו גיחה לתוך אחד המושבים שבדרך. גיחה שמוסיפה קילומטר עם קצת עודף. מה אומר? התאהבתי במסלול הזה ומאז בכל בוקר אני הולכת שבעה קילומטר.

את הביקור מעבר לגדר אצל הורי העברנו ליום ראשון אחר הצהריים. היה קריר אבל גם הם וגם אנחנו התלבשנו היטב.

בבוקר הספקנו גם כל מיני סידורים, כולל ביקורת אחרונה למדרסים שלי, וגם הזמנת משקפיים חדשים. סתם כי נמאס לי מהישנים. הפעם נסענו לטירה, שמענו דברים טובים על אחד האופטיקאים שם. זה לא באמת היה זול משמעותית מהחנות המקומית בה הזמנתי משקפיים בפעמים הקודמות, אבל היה לו מבחר גדול ויפה יותר של מסגרות, שזה בעצם מה שחיפשתי הפעם. באותה ההזדמנות T החליף את עדשות משקפי השמש שלו למולטיפוקל - משום מה הוא חשב בזמנו שזה לא נחוץ במשקפי שמש, ועם הזמן הבין שטעה. על הדרך האופטיקאי עשה לנו בדיקות ראייה, שהראו שאצלי לא השתנה כלום, אבל ליתר בטחון העלה ברבע מספר את אזור הקריאה במולטיפוקל, ואצל T חלה הרעה בעין אחת. מה שאומר שגם משקפי הראייה שלו זקוקות לעדשה אחת חדשה. אבל בינתיים הוא עוד לא הזמין. 

הם אמורים להיות מוכנים בעוד כעשרה ימים. יהיה כיף להתחדש במשקפיים חדשים. 

היה לי תור טלפוני עם הדיאטנית הבוקר והיא היתה מרוצה מאד מההתקדמות שלי. שוב היא שאלה עד לאן אני שואפת להגיע. כי בעצם בעוד פחות מקילו אגיע לטווח המשקל התקין (מבחינת BMI). כבר דיברנו על זה בעבר אבל אמרתי לה שוב, שהייתי רוצה להגיע לאמצע הטווח התקין. כלומר  להגיע לערך BMI של 21 או 22. כרגע אני קצת יותר מ-25.  יש עוד דרך ואני לא בטוחה שהגוף שלי יגיב וימשיך לרדת כמו שהוא ירד עד עכשיו - אבל אני מקווה שכן. ובעיקר אני מקווה שכאשר אגיע למשקל הרצוי, אוכל להתמיד ולהישאר בו. נחכה ונראה. 

הדיאטנית היתה מרוצה גם מהשיפור במדדי הסוכר, כולסטרול וטריגליצרידים. ובאופן כללי מאורח החיים שאימצנו שנינו לעצמנו בחצי השנה האחרונה. אין לי שום ספק שלקסקנדה היה חלק פעיל בהצלחה שלנו, כי היא הורידה את התיאבון וגם את החשקים, ואיפשרה לנו להתמיד היכן שבעבר תמיד נשברנו באיזשהו שלב. היא אמרה שבהמשך נוכל להמשיך עם הסקסנדה במינון יותר נמוך. בקיצור - גם בתחום הזה יש אופטימיות זהירה.

לסיום נשאר לי חוב מפוסט קודם: תמונות מהשקנאים באגמון חפר. T באמת הצליח לתפוס כמה יפהפיות:

אהבתי במיוחד את זאת - כי רואים בדיוק את טיפות המים במקום ממנו הם המריאו

וגם את זאת - שהוא הצליח לתפוס את הזוג הזה עם השלישית מתחבאת מאחורה

היו שם עוד מיני צפורים אבל הם היו רחוקות יותר ו-T לא הצליח לתפוס אותן כראוי בעדשת המצלמה. בסך הכל זה מקום נחמד מאד אבל זה לא אגמון החולה.

על הא ועל דא

 באחד הפוסטים נדמה לי שכתבתי על כמה מוזר לצפות בסדרות וסרטים ולראות אנשים מתקהלים חופשי, רוקדים, מתחבקים ומתנשקים - כי קורונה.

אבל אז התחילו לחזור פרקים חדשים של סדרות (כמו "החיים עצמם" או "הרופא הטוב") ומיד בפרק הראשון יש קורונה, ויש את ג'ורג' פלויד ו-black lives matter ופתאום אני מבינה כמה קשה לי עם זה. כמה אני זקוקה לאסקפיזם הזה של סדרות וסרטים שאין להם מושג שעומדת לפרוץ מגיפה עולמית, שיש לי את זה מספיק בחיי היום יום ובחדשות, וקשה לי לראות את זה בסדרות "שלי". 

אני קוראת עכשיו את "הביקור" של הילה בלום, ופתאום אני שמה לב לחוטים המקשרים בין הספרים השונים שקראתי לאחרונה.

הפסיכולוג ב"מטופלת השקטה", ואז פסיכולוגית ב"אמא מספיק טובה" וגם ילד שנעדר, ואז "הביקור" שמתחיל עם ילד נעדר.......

מוזר.

כשהגענו לבתי בששי בערב הבנו מדוע חתני אמר לנו לא להכין כלום. הוא עמל על ארוחת גורמה, עם קנלוני תרד (וקצת קנלוני בשר, לילדים), סטייק וגם חזה עוף (ואפילו צ'יפס) בשיטת "סו ויד". ממש השקיע. 

אני פחות בקטע של "סו ויד", מסתבר, בכל זאת זורם בעורקי דם ארגנטינאי שאוהב את הבשר די חרוך. אבל היה טעים. נראה לי שחתני העביר אותו לתנור לכמה דקות כדי לתת לו מראה וטעם מעט יותר צרוב. הצ'יפס היה מעולה.

הילדים היו מתוקים כרגיל, בתי וחתני היו גמורים מעייפות - כרגיל בזמן האחרון - אז אחרי הארוחה כשהילדים התיישבו לצפות בסרט גיבורי על כזה או אחר (לא הקטע שלנו כל ה-MARVEL הזה) פרשנו הביתה. 

בראשון התחלתי לקחת את האנטיביוטיקה לקראת השתלת השן, ובערב לקחתי את אחי לניתוח הקטרקט שלו. עבר מהר וחלק ובסדר. מקווה שגם ההתאוששות תהיה מהירה וחלקה.

היום גיסתי מתחילה הקרנות. מקווה שיעבור לה בקלות. יחסית.

באופן מאד יוצא דופן ולא אופייני (לי), ברגע שנפתחו חנויות הרחוב הסתערתי על כמה יעדים שנידחו ונידחו, כמו חזיות ספורט, שזה לא משהו שאני יכולה להזמין און ליין, חייבת למדוד. מסרתי גם מכנסי פיג'מה לתופרת להחלפת הגומי (כי מצד אחד הם כבר ענקיים עלי, מצד שני מתה על הפיג'מה הזאת). קניתי נייר למדפסת וגם צבעים ועפרונות צבעוניים, כי נוקת התחילה לצייר ואי אפשר לתת לה לצייר עם טושים, כמו אחיה הגדולים. את זה דווקא כן יכולתי לקנות און ליין, האמת, אבל בא לי לפרגן לחנויות הרחוב שעמדו סגורות כל כך הרבה זמן. 

ובתוך כל אלה סוף סוף הוכרעו הבחירות בארה"ב והתופעה ההזויה הזאת שקוראים לה דונלד טראמפ (כנראה!?) בדרך להיעלם. האומנם? אבא שלי טוען שאולי טראמפ יילך, אבל ה"טראמפיזם" צפוי להישאר. ואיך זה ישפיע על ארה"ב? עלינו? על העולם? והשאלה שכנראה לעולם לא תיענה באמת היא: האם לולא הקורונה הוא היה מכהן עוד ארבע שנים?

שרב ראשון

בפעם הראשונה השנה הדלקתי מזגן על קירור. אמנם מקפידה על 25 מעלות, וזה מספיק, אבל בכל זאת יש לומר "שהחיינו", לא?

אתמול הצלחנו לשוחח בזום עם בתי ומשפחתה, סוף סוף באיכות טובה - משום מה בוואטסאפ וידאו הם כל הזמן מתנתקים.
גם עם בני ומשפחתו הקטנה שוחחנו - עכשיו שכולנו בבית כל הזמן יש זמן לשוחח כמעט כל יום.

T דואג מאד לפרנסתם של בני וכלתי, המוזיקאים, כאשר אין באופק אירועים או קונצרטים, ויש רק קומץ תלמידים שהם עדיין מלמדים באופן מקוון. אמנם גם להם יש הכנסה משכר דירה אבל גם זה בסכנה, אם דיירים לא יוכלו לעמוד בתשלומים.

לפחות חתני ממשיך לעבוד באופן מלא, מהבית, על שלושה פרוייקטים במקביל, וגם בתי ממשיכה לטפל דרך זום מהבית, אז בחזית הזאת אנחנו יחסית רגועים.

היום עטינו מסיכות וכפפות ונסענו לנתניה ליוחננוף לקנות מצרכים לליל הסדר - אנחנו מבשלים גם עבור בתי ומשפחה ועבור הורי (שטרם התבשרו על זה, רק כדי שלא תהיה להם הזדמנות להתנגד).

חוץ מביצים השגנו הכל, כולל דג (טוב, לא קרפיון, אז לא יהיה געפילטע פיש), כולל קמח מצות, כולל מצות.

אתמול התבשרנו שיש אצל הירקן שלנו ביצים - אז אם לא חיסלו לא אתמול והבוקר את כל המלאי, T יקפוץ לקנות אחר כך (לא בשבילנו, כי לנו יש מספיק, אבל בשביל הורי שלא השיגו בכלל).

לא היה תור בסופר כשהגענו, ולא היה תור בקופה בכלל, והצלחנו לסיים את כל הקנייה תוך חצי שעה.
כשיצאנו כבר השתרך תור ארוך (ולא מספיק מרווח לטעמי) בחוץ.

לא דילגנו על שום שלב בטקס הסרת הכפפות, המסיכות, אלכוג'ל עוד ברכב ואז חיטוי מלא של כל השקיות הרב פעמיות, החד פעמיות, האריזות, וכן גם המפתחות והטלפון, התיק, הארנק, כרטיס האשראי.

מה שאנחנו לא עושים (בניגוד לאחי וגיסתי, אם הם יוצאים בכלל) זה להחליף את כל הבגדים ולהתקלח ולחפוף.

מתופעות הלוואי של הסגר: הרכב של T לא הניע הבוקר, אחרי שלא נסע בו כמה ימים.
לסופר נסענו עם הרכב שלי, ועכשיו הוא טוען את המצבר שלו (בגלל בעיות עבר עם רכב קודם ואופנוע, הוא רכב בזמנו בעלי אקספרס מטען מצוין, שכבר שימש אותנו לא פעם).

אז המשימות לימים הקרובים: בישול לליל הסדר וגם סידור יסודי של המרתף.
ואף מילה על הרשויות, ממשלה, ממשלה שבדרך, שרים שצריך לא רק לפטר אלא גם לתלות בכיכר העיר. 

מזמן לא כתבתי

הבראתי בסוף אחרי שמונה ימים - וביום שלישי השבוע שוב התעוררתי על הפנים.
כלומר היה לי בערך שבוע וחצי  של בריאות וטררררח. שוב. פחות חמור מהקודם אבל עדיין לא נעים בכלל.

בששי חגגנו יום הולדת (באיחור רב) לחכמוד בן התשע, ועל הדרך גם לאמא שלי (בת 88) שחגגה בשבוע שעבר, הגיעו גם אחי וגיסתי ואחייניתי הבכורה . 

[אחייניתי הצעירה לא הגיעה כי היתה עם החבר שלה, שחטף משום מקום דלקת בקרום הלב שבוע קודם, היה מאושפז כמה ימים עם דופק בשמיים....ופחד גדול. הם לא מצאו שום נגיף או חיידק שגרם לכך, וגם ה-CT הראה שלא נגרם נזק ללב עצמו. מזל. הם ניטרו אותו כמה ימים וחיכו שירדו ערכי הטרופונין ואז שחררו אותו הביתה עם הנחיות לאפס פעילות גופנית במשך חצי שנה!
הרופאים לא יודעים לומר ממה הוא חטף את זה, ורק שזה קורה לפעמים לבין 20-50. ממש יופי. פחד אלוהים. ]

הארוחה היתה מוצלחת והיה כיף להיות שוב עם כל המשפחה, והנכדים נשארו לישון. ייתכן שנדבקתי הפעם מחכמוד שהיה מצונן מאד והתלונן גם על כאב גרון.....

בראשון נפגשתי עם 'שושנה'  (חברתי שעלתה מארה"ב) - בבית קפה נחמד במושב רשפון. היה ממש נחמד ואני מאד שמחה שחידשנו קשר. גם לשם הגענו בגשם שוטף. האמת היא שאחרי כל המחלות כבר לא עניין אותי מזג האוויר, פשוט רציתי כבר לצאת מהבית ולעשות דברים ולהיפגש עם חברות.

אחרי שנפרדנו עוד נסעתי לקניון עיר ימים בנתניה, לקנות מתנה ל'ביוכימיה', היו הנחות מטורפות בכל החנויות, אז נכנסתי לחנות נעליים (lady comfort) שהיתה ממש סמוכה לחנות שבה קניתי את המתנה לביוכימיה, וקניתי לי מגפיים חדשים, שהם בעצם מתנה ליום הולדת מהורי.

בשני בבוקר נסענו לקנות לעצמנו מיטה חדשה, אבל על זה בפוסט נפרד.

בשני בערב (כשעוד הייתי בריאה) נפגשנו עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לחגוג גם את ימי ההולדת של שתינו (בהפרש של חמישה ימים זו מזו) וגם את היציאה שלה לגמלאות בסוף החודש.
היה ממש נחמד.

בשלישי למרות ההרגשה הנאחסית לא ויתרתי על התור לשיננית (שנקבע כרגיל ארבעה חודשים קודם לכן) וגם לא על ההצגה שהוזמנו אליה יותר מחודש לפני, ושגם לקחנו איתנו את הורי.
כזכור שלישי היה (גם הוא) גשם שוטף וקורררררררר.

היו פקקים נוראיים בדרך לתל אביב אבל הגענו בזמן. מצד שני החניון הכי קרוב (התת קרקעי) היה מלא עד אפס מקום. אז T השאיר אותנו ונסע לחפש חניה. בדרך מהחניה לתיאטרון תפס אותו ברד שממש פצע לו את הידיים! בנוסף הוא טבע ממש בשלוליות. בקיצור הוא הגיע לתיאטרון ספוג מים מאיפה שהסתיים המעיל ועד לתוך הנעליים והגרביים.
לא יודעת איך הוא ישב ככה כל ההצגה (חלץ גרביים ונעליים לפחות), עם הג'ינסים הקפואים הספוגים מים.
לא יודעת איך לא חלה. באמת יותר חסון ממני.

אז ברביעי נשארתי כל היום בבית, מנסה לעזור לגוף להתגבר על הוירוס המעצבן, ונראה היה שזה מצליח.

באותו ערב היה ל-T סוף סוף תור אצל האורתופד. הוא מושך כבר כמה זמן כאבים נוראיים בכתף (ההיא, שנותחה) וגם כשאני נותנת לו מהארקוקסיה שלי, זה עוזר מעט להעביר את הלילה אבל עדיין כואב. ממש.
הוא שלח אותו לצילום ואולטרה סאונד ונראה אחרי כן מה קורה. יש לי חשש שהוא יזדקק למומחה כתף שוב, ואולי עוד ניתוח............אוף!

בחמישי התעוררתי די בסדר, אז לא ויתרתי ונסעתי עם T לנכדים. בדיעבד אולי זה לא היה רעיון טוב אבל התגעגעתי....
זה היה היום של חמותה של בתי אבל היא ביקשה להתחלף כי הנכד הבכור של הבת הבכורה עבר ניתוח תוספתן ובעלה בחו"ל, אז היא נסעה לשם לעזור במשך כל השבוע.
במקור התאים לי מאד להתחלף כי בשבוע הבא אני עוברת שתל בשן ואין לי מושג כמה זמן יכאב לי אחרי. אבל נסעתי מקוררת וכמובן ששלושת הילדים מקוררים גם, כך ש"תיגברתי" את הנגיפים שלי בשלהם 😒.

חכמוד ונשמותק הגיעו לבד הביתה כבר ברבע לשתיים. חיכינו להם כבר אצלם בבית ו-T טיגן להם את השניצלים שבתי הכינה, חתך להם סלט וחימם את האורז. הם אכלו בתיאבון רב, ואחר כך שיחקו בטלפונים וצפו בטלוויזיה. בימי חמישי (במיוחד כשנוקת לא במיטבה) קשה להקדיש להם הרבה תשומת לב. אבל הם ממילא מעדיפים אחרי הלימודים לרבוץ קצת.

האמת ששמחתי שבאתי, כי עבר על נוקת יום לא טוב כנראה בגן, או שרק בחלקו האחרון של היום היה לה לא טוב כי כנראה העירו אותה מהשינה לפני שהיתה מוכנה להתעורר.....היא היתה עצבנית והגננות סיפרו לי שהיא לא הסכימה לאכול והגישו לי את הבקבוק המוכן שאנסה להמשיך עם זה בבית. מה שהן לא שמו לב זה שהחיתול שלה היה מלא, והילדה הזאת שונאת להישאר יותר מדקה עם חיתול מלוכלך (בעצם מי לא?). ושנואת כשמעירים אותה לפני הזמן.
כשהגעתי והיא ראתה אותי היא פרצה בבכי.
בתי הסבירה לי אחר כך שככה היא מגיבה כשלא טוב לה ואז היא רואה מישהו אהוב ומוכר. שהיא מרגישה שהיא יכולה לשחרר כאשר קודם היא ניסתה להחזיק את עצמה. מסכנונת. אני חשבתי שמשום שהיתה במצוקה, היא התאכזבה שאני לא אמא. כנראה שני ההסברים נכונים.
בכל מקרה היה חבל אם T היה צריך להתמודד עם כל זה לבד............במיוחד הבכי תמיד היה קשה לו, גם בתור אבא.

את הסירחון מהחיתול גיליתי כבר בדרך לרכב והעדפתי להחליף לה כבר בבית במקום לחזור לגן.
היא בכתה כל הדרך (4 דקות) הביתה, למרות ששרתי לה ומידי פעם הבכי הפסיק כדי להקשיב. בובה כזאת!

בבית מיד החלפתי לה וכבר תוך כדי ניקוי והחלפה היא נרגעה. תפסה לי את הפנים וחייכה והתענגה כשנישקתי לה את כפות הרגליים.
היא עדיין לא הסכימה לאכול אבל טרפה את החטיף לתינוקות שבתי השאירה בשבילה.
שיחקתי איתה על השטיח וגם על הספה אבל כל כמה דקות היא קיטרה, ולמרות שחשבנו שהיא רעבה, היא סרבה שוב ושוב לבקבוק.
מזל שהיא אוהבת שירים ומנסה כל הזמן למחוא כפיים - זה העביר פחות או יותר את הזמן, וכשהיא ממש היתה מסכנונת לקחתי אותה לסיבוב בבית, התבוננו ביחד בראי - היא מאד אוהבת לראות את עצמה עם עוד מישהו בראי - רקדנו קצת - אבל לא היו לי ממש כוחות, ול-T כאבה מדי הכתף מכדי להחזיק אותה יותר מכמה דקות.

בדיעבד (כשחתני הגיע הביתה) הבנו שהיא באמת רעבה, אבל לא בא לה בקבוק, בא לה מרק. הילדה הזאת פשוט אוהבת לאכול. בפעם הבאה נדע.

במהלך אחר הצהריים כבר הרגשתי שמצבי מחמיר ואני הולכת ודועכת, וקצת אחרי שחתני הגיע נסענו הביתה.
למקלחת חמה ופיג'מה ודקסמול קולד.....

בערב בני וכלתי התקשרו והראו לנו איך תינוקי כבר הולך (לאורך רהיטים וקצת עם ההליכון)

כל כך בוער לילד הזה ללכת.........הוא בן שמונה וחצי חודשים בסך הכל!
לאכול עדיין לא ממש מעניין אותו אבל הם סוף סוף גילו שהוא אוהב אגס. רק כשהוא מאד רעב.
אושר גדול.
סוף סוף משהו שהוא אוכל ב

הבוקר ישנתי עד שמונה וחצי. זה עשה לי טוב.
אף אחד לא מארח או מתארח אצל אף אחד היום, אני מנצלת את סוף השבוע למנוחה.
מחר גיסתי אמורה לבוא שנעבוד יחד על אלבום ברכות ותמונות שניתן לאחייניתי הבכורה בערב של המקווה (גיסתי מארחת אצלה את הנשים במשפחה). מקווה שארגיש מספיק טוב. לפחות זה לא דורש יותר מדי דיבורים (כי הגרון כואב וקשה לי לדבר). היא תבחר עיצובים ורקעים ואני אעשה את החלק הטכני....

השתל בשן נקבע ליום שני ובשלישי יש לי יום הולדת. יש לי הרגשה שלא תהיינה חגיגות....לפחות עד שהכאבים יחלפו קצת..............

הזדמנות לפירגון

איכשהו התנקזו ליום אחד שני אירועים שגרמו לשיפור באמון שלי בבני אדם, או במקרה הזה חברות.

האירוע ראשון קשור לחברת מוניות.
כבר קרה שהבריזו או אחרו נהגי מוניות שהזמנתי לשדה התעופה, וזה תמיד מלחיץ כי לא רוצים לאחר לטיסה ויש פקקים ואי אפשר להשיג מונית ברגע האחרון.........

בשנים האחרונות, נהגנו להזמין את "מוניות הדר לוד" שהם זולים יותר כאשר נוסעים לשדה התעופה (כי הם ממילא חוזרים לשם, ועדיף להם תעריף מוזל מאשר לנסוע ריקים). בשנה שעברה באחת הנסיעות הזמנו כהרגלנו את "מוניות הדר לוד" לשדה התעופה, ולא רק שהמונית לא הגיעה, הם גם לא ענו לנו לטלפון - או שהיה תפוס, או שפעמיים ענתה מוקדנית שאמרה שיחזרו אלינו .....ואנחנו עדיין מחכים שהם יחזרו אלינו, כמובן.

באותה הנסיעה פשוט נכנסנו לרכב שלנו ונסענו לשדה התעופה וחנינו בחניה לטווח ארוך.
זה בזבז לנו זמן יקר אבל היה בסדר.

החלטתי להתלונן באתר הפייסבוק שלהם, או לפחות חשבתי שאני מתלוננת באתר שלהם - והתברר שבטעות התלוננתי באתר של חברה אחרת שגם היא מפרסמת מוניות לשדה התעופה.
מאותה החברה ("מוניות און ליין נתב"ג" או משהו כזה) קבלתי הודעה בוואטסאפ, שהעמידה אותי על טעותי, והפנתה אותי לדף הפייסבוק הנכון של מוניות"הדר לוד" (והתלוננתי גם שם, ועד היום לא קיבלתי מענה כלשהו, רק תגובה של לקוח נוסף שהסכים איתי שהם נוראיים), אמרה שהם מצטערים שזה קרה לי, שאין באפשרותם כמובן לעזור כרגע - אבל ישמחו להציע לי את שירותם בנסיעתי הבאה.

לא שכחתי אותם (נשאר לי הוואטסאפ שלהם) ושלשום החלטתי לנסות אותם ולהזמין דרכם מונית לשדה עבור בני, כלתי ותינוקי (שעל השבוע המקסים האחרון איתם והפרידה מהם אכתוב בטח פוסט נפרד).

זה היה ביום שני, וכתבתי שאני זקוקה למונית לשדה התעופה לרביעי בבוקר בשעה שש ורבע עם הכתובת.

מיד ענו לי בבקשת פרטים: כמה אנשים, כמה מזוודות. ולאחר שסיפקתי את כל הפרטים, קיבלתי הודעת אישור שכללה מספר טלפון ישיר לתחנת המוניות (למקרה הצורך) ואת מחיר הנסיעה.

יום לפני הנסיעה קיבלתי הודעה עם תזכורת של פרטי הנסיעה, השעה, הכתובת. כבר חידוש מרענן. ב"הדר לוד" אפשר להזמין רק יום קודם או באותו היום. לא יומיים מראש.

ליתר ביטחון החלטנו שנקום יחד איתם, ונהווה גיבוי להסעה למקרה שהמונית תבריז.
היום בבוקר קיבלתי הודעה שהנהג בדרך אלינו, ויודיע לנו מתי לצאת אליו.
עוד חידוש מרענן.

בדיוק בשש ורבע קיבלתי הודעה שהמונית הגיעה, ונתתי לו הוראות כניסה לחניה (כי אנחנו עם תינוק), והוא הגיע ולקח אותם וזה היה מצוין.
באמת חוויה חיובית לשירות טוב. לכאורה - זה היה צריך להיות מובן מאליו. בפועל - אני מוצאת לנכון לציין אותם לטובה בגלל הפאשלות של האחרים.
אז הם קוראים לעצמם "מוניות נתב"ג" והטלפון שלהם
בוואטסאפ הוא : 052-8557861
ולשיחה : 073-7020125

כן, הם יקרים יותר מ"הדר לוד" אבל מה עוזר זול אם לא מגיעה המונית?

המקרה השני קרה לי בחנות "קרייזי ליין" ברעננה (קניון רננים).
כזכור - אני לא אוהבת לקנות בגדים, ואני עושה זאת פעם או פעמיים בשנה כשאין ברירה, ובשנים האחרונות אני אפילו לא מחפשת חידושים: אני הולכת ישר לקרייזי ליין, בדרך כלל ברעננה בקניון "רננים" או בקניון "עיר ימים" בנתניה - בשני הסניפים האלה משום מה יש שירות טוב יותר מאשר למשל בסניף שלהם בקניון איילון ברמת גן.
קרייזי ליין זו חנות לבגדי נשים (לא נערות שדופות) ואני תמיד מוצאת שם מידות ובגדים שמתאימים לי ומוצאים חן בעיני.

ואכן גם בשבוע שעבר קניתי שם (ברעננה) והייתי די מרוצה, אבל לא הייתי שלמה עם שלושת זוגות המכנסיים שקניתי. זוג אחד כבר לבשתי והבנתי שהוא לא באמת נוח ולא באמת נראה עלי טוב.
כיון שכבר לבשתי אותם, הנחתי שלא יתנו לי להחליף את הזוג הזה, אבלשקניתי עוד אחד כמוהו בצבע אחר, ועוד זוג מכנסיים מחוייט יותר, שאחרי שמדדתי אותו שוב הבנתי שגם הוא לא נוח לי, ושעדיין לא הורדתי מהם את הפתקית.
החלטתי להחליף את שני הזוגות שטרם לבשתי, ובאתי לחנות לבושה במכנסיים שלא אהבתי (בעיקר כדי להראות להם שזה באמת לא מתאים לי).

קיבלה את פני אותה עובדת שעזרה לי עם הקנייה בשבוע שעבר, וזכרה אותי, והתפלאה שאני לא אוהבת את מה שקניתי, אבל מייד הציעה לי חלופות. מצאתי שני זוגות שהולמים אותי יותר ונוחים לי מאד, ובכל זאת שאלתי בעדינות אם אני יכולה להחליף גם את אלה שכבר לבשתי, והיא כמובן ענתה שלצערה לא ניתן.

אבל כשהגעתי לקופה, ראתה אותי מנהלת החנות (שגם היא מכירה אותי מקניות קודמות), ביקשה שאתרחק מעט מהדלפק כדי שתראה איך המכנסיים יושבות עלי, אמרה "אני לא נותנת לך לצאת ככה מהחנות" והסכימה להחליף לי גם אותם. את אלה שכבר לבשתי.
אני יודעת שמבחינתה ייתכן שזה היה חישוב קר של שיווק - אם לקוחה מרוצה, היא תחזור שוב ושוב.
אבל לי זה חימם את הלב.
בחרתי זוג שלישי נוסף והן הורידו לי את הפתקית ואת הזמזם ויצאתי איתן מהחנות, מרוצה ונינוחה. זה שירות!

פריז לונדון יולי 2018 - לונדון היום האחרון, ועוד מפגש משפחתי

הגיע היום האחרון שלנו בלונדון.
באותו ערב כלתי כבר טסה לתחנה הבאה שלה, ביקור אצל אחותה במינכן - לבלות כמה ימים איתה ועם בעלה ובעיקר עם אחייניתה הפעוטה. משם היא המשיכה לפראג לפגוש את הוריה שטסו מהארץ לחופשה קצרה, ויחד איתם נסעה גם לברלין לכמה ימים.

כמה שעות מאוחר יותר היה זה תורו של בני לטוס לציריך, משם ברכבות ואוטובוסים ל-VALS - היכן שהיינו בשנה שעברה, שם הופיע עם ההרכב שלו (שהופיע בלונדון) במשך שבועיים במלון השווייצרי.

אבל בבוקר עוד היינו כולנו יחד, בלי הרבה תוכניות - וכלתי אמרה שיש לה כמה דברים שהיא רוצה לקנות, אז שמנו פעמנו לרחובות ריג'נט (Regent) ואוקספורד (Oxford)....אזור השופינג של לונדון.

אכלנו שם ארוחת בוקר, והסתובבנו בין החנויות השונות, ואפילו קנינו לכלתי מתנה (חצאית) ליום הולדתה, שחל כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנה.

בעייה גדולה בחנויות בלונדון: אין מזגן. כמו ברוב אירופה, גם האנגלים עדיין לא הפנימו שבקיץ חם שם. חם מאד לפעמים.
אנחנו עצמנו לא קנינו - גם כי לא היינו זקוקים לשום לדבר, גם כי לא התחשק לנו שום דבר, וגם כי כאמור באנו עם מזוודות טרולי קטנות ולא היה לנו מקום לשום דבר.
אבל ליווינו אותם בכיף, ואפילו נתקלנו בחנות ד"ר מרנטס - נוסטלגיה ממשית משנות העשר'ה המוקדמות של בתי, שניג'סה והתחננה שנקנה לה זוג נעליים מהחנות הנחשקת הזאת...........

אני אישית מעולם לא הבנתי את המשיכה, של נעליים שנראות כמו נעלי עבודה (אבל כמובן בשלל צבעים וטקסטורות) וגם לא נראו לי נוחות בכלל.
לבתי היו בסוף שני זוגות - זוג אחד שהבאנו לה מאיזו נסיעה לאנגליה וזוג אחר שהיא קנתה לעצמה כשביקרה קיץ אחד אצל בני הדודים בלונדון.
לזכותה ייאמר שהיא הלכה איתן עד שהתבלו לגמרי.

נפרדנו מכלתי בשעות אחר הצהריים, ובני נסע איתה לשדה התעופה.
כשחזר יצאנו לפגוש שוב את בן הדוד של T ואשתו.

באותה הזדמנות ביקרנו סוף סוף ב-Barbican, מרכז התרבות היפהפה - ובעיקר בגן המרהיב שבו. באמת פנינה סביבתית המקום הזה.

באותו לילה בני כבר טס, אז נפרדנו ממנו בחיבוקים חמים לפני שהלכנו כולנו לישון, ובבוקר תפסנו רכבת לנמל התעופה לוטון (Luton) כדי לחזור ארצה.

זכרתי כבר שאני לא אוהבת את שדה התעופה הזה, בעיקר בשל הבדיקות הבטחוניות המוגזמות לחלוטין שבו. וגם בגלל הבלגן.
והצפיפות.
מועד הטיסה המתוכנן זז כל הזמן וכבר התהווה איחור ניכר.
ואז החליפו לנו את שער היציאה כאשר כבר היינו בתור לעלייה למטוס.
עמדנו כשלושת רבעי שעה בתור לעלייה למטוס, ואז התברר למה: לא היה "שרוול" והיינו צריכים לרדת לשער כדי לעלות ברגל למטוס. והמעלית היתה מקולקלת. והיו המון, אבל המון מדרגות.
מאז שנקעתי את הקרסול קשה לי יותר לרדת במדרגות (אין לי בעייה לעלות.....).

אבל גולת הכותרת של הטיסה הזאת היתה עוד קודם, בבידוק הבטחוני.
פתחו לי את מזוודת הטרולי ופיזרו את תכולתה על פני כמה מגשים והעבירו אותם שוב בשיקוף. למה? ככה.
לא היה שום דבר חשוד במזוודה שלי, פרט לכמה בקבוקים זעירים (פחות מה-100 מ"ל המותרים) שהיו ארוזים היטב בשקיות ניילות אטומות לפי ההנחיות.

כשהגיעו בחזרה המגשים מהשיקוף, עזר לי T לארוז את הכל בחזרה.
רק כשהגענו ארצה התברר שתיק התרופות שלי ועוד תיק שהכיל את מברשת השיניים החשמלית שלי + מטען + טרנספורמטור - נעלמו.
"נשכחו" או נגנבו על ידי אנשי הביטחון או על ידי נוסעים אחרים........מי יודע.
מעצבן לכל הדעות.

אגב אין לי מושג אם ניתן היה לשלוח על כך תביעה לביטוח הנסיעות לו עשיתי ביטוח מטען - אלא שמשום שנסעתי רק עם מטען יד, לא טרחנו לעשות ביטוח מטען..................

בכל מקרה הגענו הביתה בשלום, לחתולים האוהבים ששמחו מאד לראות אותנו. הם נראו מרוצים ושלווים, וניכר היה שהיו מטופלים היטב על ידי השכנה (ששמחה מאד לקבל את שני זוגות משקפי השמש מלונדון).

וכבר מתחילים לחשוב על היעד הבא............

פריז לונדון יולי 2018 - גרביים, מונמרטר, מרכז פומפידו ועוד חצי גמר מונדיאל

לא מחליפים משהו טוב, ולכן גם בבוקרנו השני בפריז שמנו פעמנו דבר ראשון לבית הקפה הפינתי.

כיון שהיה זה יומנו האחרון בפריז, החלטנו לגמור תחילה עם משימת הקניות היחידה שהיתה לנו: למצוא גרביים עבור גיסתי.
בעצם היו לנו שתי משימות קניות. האחת בפריז, עבור גיסתי, והשנייה בלונדון - עבור השכנה שמטפלת לנו בחתולים בהעדרנו.
לפני שטסנו כתבה לי גיסתי בזו הלשון:
"אם במקרה בפאריז תהיו ליד חנות הכלבו Monoprix שיש אותה במלא מקומות אז אודה לך מאוד אם תוכלי להביא לי את הגרביים שאני חיה עליהם!!! זה לא תופס מקום ולא שוקל כלום ויש את זה רק בחנות הזו ורק בצרפת...כמובן רק אם יוצא לכם....🙏🙏🙏".

אכן יש את החנות הזאת בכל מקום, היו שניים כאלה גם במרחק הליכה קצר מהמלון שלנו.
לא בדקתי כמובן אם זה נכון ואם באמת הגרביים האלה נמכרות רק בחנות הזאת ורק בצרפת....אבל לשמחתנו מצאנו לא פחות מחמישה זוגות במידה שלה.....

משם תפסנו אובר למונמרטר, לכנסיית הלב הקדוש Sacre Coeur.

שגם היא מרשימה ויפהפיה כתמיד.
בתוך הכנסיה, אגב, היה כתוב בשלטים גדולים "לא לצלם". אנחנו צייתנו, אבל איש סביבנו לא התייחס לשלטים האלה......

התהלכנו להנאתנו בשוק האמנים וירדנו קצת ברגל ברחובות המקסימים של מונמרטר....ישבנו (כמובן) לשתות (בירה, קפה קר) בעוד בית קפה פינתי ציורי..... ואז המשכנו ללכת במורד הגבעה עד לכיכר פיגאל, שם תפסנו עוד אובר למרכז פומפידו.

בשלב זה ההתלבטות לגבי "מה עוד לראות בפריז" החלה לתת אותותיה.
את מגדל אייפל לא בא לנו לראות שוב. אם אינני טועה, בני וכלתי הלכו לשם באחד הערבים בלעדינו (אחרי שאנחנו כבר הלכנו לישון).
מרכז פומפידו נשמע הגיוני, מאחר שאף אחד מאיתנו לא היה שם עדיין, ובמיוחד עניין אותנו המוזיאון לאמנות מודרנית. יצירות מאת שאגאל, פיקאסו, קנדינסקי, מאטיס......מה יכול להיות רע?

אז זהו, שאני אישית לא ממש נהניתי. לא יודעת לומר אפילו למה. מכירה היטב את האמנים האלה והיו שם יצירות שלא הכרתי - ייתכן ששבעתי אמנות, ייתכן שעייפתי, ייתכן שמה שהציגו שם לא היה המיטב של האמנים האלה. אין לי מושג. עברתי בחדרים די מהר, וחיכיתי שהשאר יסיימו את הסיור.
ואז שמתי לב שכלתי עברה דרכם עוד יותר מהר ממני, וכבר חיכתה לנו בחוץ.

בסוף חיכינו כולנו לבני, שהתעכב הרבה ליד כל תמונה - לפחות מישהו מאיתנו נהנה שם!

מפה לשם חלף היום, וחזרנו למלון לנוח מעט ולהתרענן.
בערב יצאנו לכיכר המדליין הקרובה, מצאנו "ספורט בר" לארוחת ערב, בו הקרינו על מספר מסכים את חצי הגמר השני של המונדיאל - קרואטיה נגד אנגליה, והיה ערב מאד מהנה ושמח.

אנחנו היינו בעד קרואטיה - מסיבות מאד "פרוזאיות". ידענו שההופעה של בני בלונדון תתקיים ביום של משחק הגמר. חשבנו לעצמו שאם אנגליה תגיע לגמר, לא יגיעו מספיק אנשים להופעה. לכן העדפנו שקרואטיה תנצח.
בסוף התברר שההופעה בשמונה בערב, הרבה אחרי שהמשחק הסתיים.....אבל את זה ידענו רק בדיעבד.
בכל מקרה קיבלנו את מבוקשנו, ולשמחתי בספורט בר ההוא לא היינו במיעוט.

כך סיימנו את ביקורנו המקסים בעיר האורות שלא אכזבה, ולמחרת בבוקר שמנו פעמנו לתחנת הרכבת Gare Du Nord כדי לתפוס את הרכבת ללונדון................

עדכונים שונים

הגשם חזר וגלי החום שלי הולכים ונעלמים. והשינה שלי בלילות הולכת ומשתפרת.
כבר שני לילות שאני ישנה יותר מחמש שעות רצוף. זה לא היה כבר כמה שבועות.
כנראה ההורמונים מתחילים להשפיע. וטוב שכך.
מצד שני אני עדיין קצת נפוחה מכל ההרפתקאה הזאת - נראה לי שזה מזה - וממתינה שגם הגוף יחזור למימדיו הטבעיים.

בששי הנכדים שוב ישנו כאן, וכרגיל נהנינו ממתיקותם האינסופית.
התחלתי לקרוא להם את "צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאהל - אחד הספרים האהובים עלי עוד מימי בית הספר היסודי שלי, ושל ילדיי.
T נהנה לצפות בהם מקשיבים לסיפור ומעווים את פניהם בהתאמה להתפתחות העלילה בעוד הם תוקעים את ארוחת הבוקר הטעימה שהכין להם.

בסאגת הטלפון שלי חל טוויסט בעלילה - התברר ש-Huawei הסתכסכו עם היבואן, או לפחות זה התירוץ של הגיס של חתני מדוע ה-mate 10 pro שהזמנתי במקום הגלקסי S8 עדיין לא הגיע.

כיון שהסוני Xperia Z3 הישן והטוב שלי התחיל סוף סוף לזייף קצת בימים האחרונים, הבנתי שאין מה למשוך את זה עוד, ואמרתי לו שאם הגלקסי S8 שלי אכן מתוקן, אקח אותו וזהו.

הבחור הגדיל לעשות ואמר שיתן לי מכשיר חדש, כך שבסוף בכל זאת יצא גדול.
כשביקשתי שיקפיץ לי את הטלפון לבתי וחתני, התברר שבדיוק ערב קודם נולדה להם בת (ידעתי שאחותו הקטנה של חתני צפויה ללדת אבל לא שמעתי כלום עד לאותו רגע) והוא בכלל לא בעסק כך שזה לא אפשרי.

T חשב לקפוץ לחנות עם האופנוע ולהביא לי את המכשיר, אבל בדיוק אז התחיל גשם שוטף שוב לרדת, לאחר שכל היום היה כבר די שמשי, או לפחות מעונן חלקית. לכן הוא הקפיץ אותי ברכב לחנות בהרצליה וחיכה לי  דקה (קשה שם החניה) בזמן שקפצתי לחנות לקחת את הטלפון ולעוף משם.

אז חזרתי לגלקסי (שעדיין משבחים ומהללים אותו בכל האתרים) ונקווה לטוב.
בינתיים המצלמה תקינה, וגם הקליטה (עד כמה שהספקתי לדבר בטלפון) סבבה.

לא התקנתי עדיין את האפליקציה true caller (שמזהה שיחות גם של אנשים שלא בספר הטלפונים שלי) שסמסונג טענו שהיא זו שגרמה לתקלת הדיבור המקוטע בטלפון הקודם.

אתמול היה בכלל יום צרכני, קניתי ב"טבע נאות" כפכפים חדשים (בשחור) כי שלי מתפרקים כבר מזה כמה זמן. והחלפתי מסגרת לתמונה של אחייניתי הבכורה - המסגרת נשברה כשהחתולה שלי השתוללה ליד החלון בגלל איזה חתול שראתה בחוץ. ואפילו נכנסתי למשביר וקניתי לי ז'קט/עליונית חדש/ה

 כי לפעמים בא איזה משהו מעל.....

לא זוכרת אם עדכנתי כאן על 'אהובה' - שחלתה בסרטן ונותחה וכעת עוברת טיפולים כימותרפיים קשים מאד.
הצטרפתי לקבוצה של חברות שעושות תורנות ביניהן מתי לבוא לארח לה חברה.
בהתחלה היא הרגישה בדידות גדולה והנוכחות של החברות היתה יום יומית ובמהלך רבות משעות היום (עד שבן זוגה היה חוזר הביתה מהעבודה).
לאחרונה היא הבינה שזה מעייף אותה, וה"תורנות" ירדה לשעתיים ביום, וגם אז לא כל יום.
הייתי אמורה להיות אצלה בראשון הקרוב אבל חל שינוי בתכנית הטיפולים אצלה וכרגע אין בזה צורך וזה נדחה.
אני חושבת שהחברות האלה (וחברתה הטובה ביותר בראשן, שהיא זו שהקימה את קבוצת הוואטסאפ ומסדרת את התורנויות) עושות עבודת קודש, ומלאת תודה על שמתאפשר לי לקחת חלק בזה.

סיימתי בשעה טובה את הספר "מצרפי המקרים" של יואב בלום, וחייבת לומר שנהניתי מאד.
כעת התחלתי את "עקוב אחר השינויים" של סייד קשוע (המלצה של טליק לדעתי) וגם הוא זורם מייד מההתחלה.
אהבתי את כתיבתו ב"גוף שני יחיד" כך שסביר להניח שאהנה גם מספר זה.

טוב, הולכת לסדר לטלפון החדש שלי מגן מסך (מגן המסך שלי היה על הטלפון התקול, ולא תכננתי לקנות עוד שום אביזר בחנות של הגיס של חתני!) בקניון הקרוב.
נראה שהיום לא יורד בינתיים גשם.

'שריתה' רצתה שנרד ארבעתנו לאילת בסופשבוע אבל נראה שיהיה גשום אז לא ממש כדאי......נראה. אעדכן בהמשך.