ששי בערב אצל בתי היה נעים וקסום.
היה כיף רגוע כזה, לשחק "צוללות" עם נשמותק וחכמוד, להחזיק את נוקת לגיהוק ולהסניף אותה עוד ועוד - כאילו למלא מצברים לקראת הפרידה הצפויה.
גיסתי לא אכזבה, והיא ואחי יחד עם הבנות וגם החבר של אחייניתי הצעירה התייצבו ב'אחוזה' באותו ערב עם אוכל מוכן מ'סלומון' (בפתח תקווה, מומלץ מאד), פתחו שולחן ובילו ערב נעים ביחד.
אמא שלי כמובן מחתה על כך ש"מטפלים בהם ודואגים להם" אבל אני חושבת שהיה לה כיף עם זה שכולם באו אליהם, ושהם לא היו לבד בששי בערב.
גיסתי השאירה אצלם חבילה - מתנה עבור 'תינוקי', שלקחנו בשבת כשעברנו אצלם אחרי הצהריים כדי להיפרד.
עוד ספרים.
נראה לי רוב המשקל של המזוודה שלי (טוב, אתחלק עם T) יהיו הספרים שכולנו קנינו לתינוקי.
הגיוני - כל דבר אחר אפשר להשיג בארצות הברית. ספרי תינוקות וילדים בעברית - הכי פשוט להביא מישראל.
הנכדים הגדולים באו איתנו הביתה בששי אחרי הארוחה, לישון אצלנו ולאכול את ארוחת הבוקר האהובה עליהם - קרפים עם נוטלה ש-T מכין בשבת על הבוקר. הם גם היו מתוכננים לבוא איתנו לבריכה, אבל בבוקר נשמותק רצה הביתה, אל אמא, וחכמוד לא רצה לבוא לבד בלעדיו לבריכה. אז לקחנו אותם הביתה.
אתמול בתי כבר דיווחה שהיא חשה ברגיעה מסוימת, בעיקר מנשמותק.
היא שמעה משהו בקול שלי - וכששאלה הבנתי שאני עצובה.
קשה לי לנסוע עכשיו, להשאיר אותה כל כך סמוך ללידה.
היא רצתה שאקפוץ אליהם היום אבל פשוט לא הספקתי.
שוחחתי קודם עם בני....והרגשתי מוזר.
כאילו הוא לחוץ לקראת הביקור שלנו. מתוח.
ופתאום אני לחוצה קצת מהביקור הזה.
איך יהיה? עד כמה נזרום? האם יהיו חיכוכים?
כמה אנחנו צריכים להיות זהירים לידם? כמה אפשר להיות חופשיים?
מה יקרה אם אשתגע שם..........ואני תקועה שם לשלושה שבועות?
ולמה פתאום כל המחשבות האלה עולות?
היה כיף רגוע כזה, לשחק "צוללות" עם נשמותק וחכמוד, להחזיק את נוקת לגיהוק ולהסניף אותה עוד ועוד - כאילו למלא מצברים לקראת הפרידה הצפויה.
גיסתי לא אכזבה, והיא ואחי יחד עם הבנות וגם החבר של אחייניתי הצעירה התייצבו ב'אחוזה' באותו ערב עם אוכל מוכן מ'סלומון' (בפתח תקווה, מומלץ מאד), פתחו שולחן ובילו ערב נעים ביחד.
אמא שלי כמובן מחתה על כך ש"מטפלים בהם ודואגים להם" אבל אני חושבת שהיה לה כיף עם זה שכולם באו אליהם, ושהם לא היו לבד בששי בערב.
גיסתי השאירה אצלם חבילה - מתנה עבור 'תינוקי', שלקחנו בשבת כשעברנו אצלם אחרי הצהריים כדי להיפרד.
עוד ספרים.
נראה לי רוב המשקל של המזוודה שלי (טוב, אתחלק עם T) יהיו הספרים שכולנו קנינו לתינוקי.
הגיוני - כל דבר אחר אפשר להשיג בארצות הברית. ספרי תינוקות וילדים בעברית - הכי פשוט להביא מישראל.
הנכדים הגדולים באו איתנו הביתה בששי אחרי הארוחה, לישון אצלנו ולאכול את ארוחת הבוקר האהובה עליהם - קרפים עם נוטלה ש-T מכין בשבת על הבוקר. הם גם היו מתוכננים לבוא איתנו לבריכה, אבל בבוקר נשמותק רצה הביתה, אל אמא, וחכמוד לא רצה לבוא לבד בלעדיו לבריכה. אז לקחנו אותם הביתה.
אתמול בתי כבר דיווחה שהיא חשה ברגיעה מסוימת, בעיקר מנשמותק.
היא שמעה משהו בקול שלי - וכששאלה הבנתי שאני עצובה.
קשה לי לנסוע עכשיו, להשאיר אותה כל כך סמוך ללידה.
היא רצתה שאקפוץ אליהם היום אבל פשוט לא הספקתי.
שוחחתי קודם עם בני....והרגשתי מוזר.
כאילו הוא לחוץ לקראת הביקור שלנו. מתוח.
ופתאום אני לחוצה קצת מהביקור הזה.
איך יהיה? עד כמה נזרום? האם יהיו חיכוכים?
כמה אנחנו צריכים להיות זהירים לידם? כמה אפשר להיות חופשיים?
מה יקרה אם אשתגע שם..........ואני תקועה שם לשלושה שבועות?
ולמה פתאום כל המחשבות האלה עולות?
