ניו זילנד - היום האחרון והטיסה למלבורן

כשהתעוררנו על הבוקר בצימר על שפת האגם טקאפו TEKAPO, היינו צריכים להחליט אם רוצים לחזור לגן הלאומי Mount Cook  / Aoraki כדי לעשות את המסלול הארוך של HOOKER Valley Track  ולהגיע ממש עד לאגם בו צפים שברי הקרחונים - סך הכל 10 ק"מ הלוך ושוב ....או להמשיך מייד צפונה, לכיוון קרייסטצ'רץ' CHRISTCHURCH, עם עצירות בדרך.

בדיעבד קשה לי להחליט מה היה עדיף, למרות שטרק בן 10 קילומטר הוא תמיד דבר מבורך.

היה מעונן וקר וקצת גשום בכל מקרה, אבל החלטנו שנחזור לשמורה, בעיקר כי הניו זילנדית ההיא שפגשה את בעלה בקיבוץ ברעם לפני שלושים וחמש שנה הפצירה בנו, שחבל לפספס את חוויית הקרחונים הקטנים שבתוך האגם, ושהמסלול בסך הכל די שטוח וקל.

נסענו שעה ורבע בחזרה אל AORAKI אל מלון הרמיטג' HERMITAGE, שהיטיב איתנו כל כך יום קודם בעת בעיית הדלק והפסקת החשמל באיזור, ואכלנו שם ארוחת בוקר מפנקת.

אחרי הארוחה יצאנו לצעידה.

היה קר והגשם טפטף אבל המסלול אכן היה יפה וקל.

הנוף התאפיין בעשבים האלה שנקראים TUSSOCK (ואנחנו כמובן התחלנו לקרוא להם טוסיק 😉).

במסלול היו כמה וכמה גשרים תלויים.

וראינו פרחים יפהפיים......

לעומת זאת, מראה הקרחונים באגם בקצה המסלול היה משמעותית פחות מרשים ממה שתואר. 

לא נורא, שמחנו בסך הכל שעשינו את הטרק הזה.

עד שסיימנו את המסלול השעה כבר היתה 11:30 ורק אז יצאנו לכיוון Geraldine, שתוארה כעיירה נחמדה וציורית והיתה בדרכנו צפונה. בג'רלדין שתינו קפה במאפייה / בית קפה שהיה באמת חמוד וציורי, ומשם המשכנו לנקודת העצירה המתוכננת הבאה:  Mount Hutt.

אין לי צילומים ממאונט האט, והאמת היא שככל שהתקרבנו הבנתי שלא נראה שם כלום כי היה ממש מעונן והענן ירד על ההר וכיסה את כולו, והיה ברור שיהיה שם ערפל כבד למעלה ואפס ראות. 

הצעתי ל-T שנדלג על היעד הזה אבל יש לי בעל עקשן, זה ידוע, ולמרות הפצרותיי שאין טעם להעפיל אל ההר, הוא המשיך בכל זאת.

מהר מאד הוקפנו בערפל כבד עם תהום לפחות מצדנו האחד (לי היה נדמה שיש תהום משני הצדדים), ועדיין לקח המון זמן עד שבעלי היקר השתכנע שאין טעם להמשיך, שצריך איכשהו להסתובב בזהירות ולחזור במורד ההר, שכעת היה אפוף לחלוטין בתוך ענן.

אני מודה שעצרתי את נשימתי עד שהגענו למטה....ובשלב הזה הוא כבר היה עייף מהנהיגה המאומצת (ו..לא, לא בא בחשבון שאחליף אותו גם עכשיו, בטח לא במזג אוויר כזה) ולי נמאס בכלל מכל היום הגשום הזה והחלטנו לדלג על העצירה המתוכננת הבאה, שהיתה מסלול נוסף בן 10 ק"מ, שכלל הרבה עליות בשם Rakaia Gorge.

החלטנו להמשיך ישר לצימר שלנו בקרייסטצ'רץ'. אותו צימר בו לָנּוּ ביומנו הראשון באי הדרומי.

התקשרנו אל בעלי הצימר (כעת כבר היה לנו מספר טלפון תקין עבורם) והודענו להם שאנחנו בדרך. 

זה היה יום ששי והיו פקקים מטורפים בכניסה ל-CHRISTCHURCH, ועד שהגענו השעה כבר היתה חמש וחצי אחר הצהריים.

הזמנו שולחן באותה מסעדת בורגרים מצוינת בה אכלנו בערב הראשון שלנו בקרייסטצ'רץ' והספקנו להתקלח ולנוח טיפה לפני שיצאנו לארוחת הערב. 

מזג האוויר עדיין היה סבלני איתנו בשלב הזה. הספקנו למלא דלק (כדי להחזיר את הרכב עם מיכל מלא, ולא לעשות זאת באמצע הלילה כשאנחנו ממהרים לטיסה), חזרנו לצימר והלכנו לישון מוקדם.

כשהתעוררנו בשתיים בלילה לטיסה למלבורן בחוץ השתוללה סערה רצינית שכללה גשם זלעפות, רעמים וברקים. 

הגענו מהר מאד לאתר החזרת הרכב ומשם הקפיצו אותנו לשדה התעופה. 

הטיסה היתה מתוכננת לשעה שש בבוקר אבל את בדיקות הבטחון פותחים בשדה התעופה של קרייסטצ'רץ' רק בארבע בבוקר. אז עשינו צ'ק אין (שבמבטא ניו זילנדי הוגים את זה כמו צ'יק אין וזה נשמע כמו CHICKEN 😂) למזוודות והמתנו בסבלנות. זה יפה ששדה התעופה לא פעיל 24/7 אבל למה אתם אומרים להגיע שלוש שעות לפני הטיסה????

עוד 'שריטה' שיש גם לאוסטרלים וגם לניו זילנדים - הם בפוביה רצינית מהכנסה של מזון, צמחים וגם אדמה מארצות אחרות. הם ממש עושים מזה עניין שלם גם על המטוס וגם בשדה התעופה. אני מכירה את עניין החשש מהחדרת צמחים וירקות ופירות זרים מארה"ב, שגם שם הם רגישים לזה - אבל האוסטרלים והניו זילנדים לקחו את הנושא לרמות אחרות. 

עוד בדרך לאוסטרליה מישראל, כאשר הקרינו במטוס את סרטון ההסברה (וההפחדה) שמפציר בנוסעים להצהיר על כל דבר - בוץ בנעליים, מזון כלשהו - אפילו אגוזים - צמחים וכדומה - אחרת אנחנו צפויים לקנסות או למאסר או אפילו לאיסור כניסה למדינה, נזכרנו שיש אצל T שזיפים מיובשים. היינו בטוחים שהם בתיק הגב שלו, וכמה שחיפשנו אותם לא מצאנו. T החליט שהוא שכח אותם בבית, ונכנסנו לאוסטרליה בלי להצהיר דבר. כאשר הגענו שם למלון גילינו שהשזיפים היו לו במזוודה. מזל שלא עשו לו חיפוש!

אז ליתר בטחון החלטנו שבכניסה לניו זילנד נצהיר על זה, ואכן באוקלנד נעמדנו בתור של "יש לי מה להצהיר". כאשר הגענו אל הפקיד ואמרנו לו שאנחנו מצהירים על שזיפים מיובשים הוא שאל "וזה הכל??" הנהנו בתשובה והוא העביר אותנו הלאה בלי לבדוק בכלל. אז כאשר שוב עמדנו להיכנס לאוסטרליה בתום הטיול בניו זילנד החלטנו שנדלג על ההצהרה. ושוב זה עבר בשלום. 

האמת שאני יותר חששתי מאיזה בוץ שאולי דבק בנעלי ההליכה שלי (שהיו במזוודה) מאשר מהשזיפים....אבל כנראה שקשישים כמונו לא נחשבים חשודים מהבחינה הזאת ולא ערכו אצלנו חיפוש.

התור בהגירה במלבורן היה איטי והרגיש אינסופי. 

היה זה שבת בבוקר ולבעלי דרכונים זרים כמונו היו רק שני פקידים ששירתו את המון האנשים, שעמדו בשקט מופתי. היתה עוד פקידה שטיפלה בנכים ואנשים שהגיעו עם ליווי או כיסא גלגלים. 

בתום המתנה של מעל לשעה עברנו גם אנחנו, והמזוודות כבר חיכו לנו כמובן. 

כתבנו מראש למלון הדירות שהזמנו במלבורן, כי באתר שלהם היה כתוב שיש להם שאטל הסעות לשדה התעופה, אבל לא קיבלנו תשובה. בהמשך התברר שהיו עוד דברים שהופיעו אצלם באתר שלא באמת קיימים, ושבכלל היחס שלהם לאורחים הוא די מחפיר. אבל מנחיתתנו הקודמת במלבורן כבר ידענו היכן לתפוס את ה-UBER שלקח אותנו למלון......ועל הימים האחרונים במלבורן אעדכן כבר בפוסטים הבאים. 

ניו זילנד - קרייסטצ'רץ' Christchurch

סיימתי את הפוסט הקודם על הטיול בניו זילנד בטיסה שלנו מוולינגטון לקרייסטצ'רץ', שהוקדמה ללא הודעה מוקדמת ושיבשה לנו מעט את התכניות. 

אמנם T ואני יודעים לזרום ולהתגמש ולהיות די ספונטאניים, אבל בכל זאת קצת עצבן אותנו לגלות ש"שתו" לנו יום אחד של תיורים בוולינגטון, ובעצם "נתקענו" עם הרבה יותר זמן תיור בקרייסטצ'רץ' ממה שתכננו במקור. בעצם, לו ידענו מראש שהטיסה תוקדם לשעות הבוקר, לא היינו בכלל לוקחים צימר בקרייסטצ'רץ' אלא מקבלים את הרכב השכור וממשיכים מייד אל היעד הבא שלנו באי הדרומי.

אבל לא נורא, זו היתה המציאות וכמו תמיד - ניסינו למצות ממנה כמה שאפשר. 

אז נתחיל מזה שהגענו לעיר מעוננת, קודרת וקפואה. רוח קרה נשבה ובשלב כלשהו התחיל גם לרדת גשם. 

בנוסף קרה משהו לתוכנת הניווטים (כל תוכנות הניווטים שניסינו) כך, שבשעות הראשונות שלנו בעיר, לא משנה לאן ביקשנו להגיע, או שהכתובת לא נמצאה או שהיא לא הייתה מדויקת. 

חיפשנו למשל טיילת כלשהי - כנראה שהיא קיימת, אבל לא הצלחנו למצוא. 

לזה נוספה העובדה שהגענו ביום חג - שכחתי לספר שבנוסף לקללת ה"עננים + ערפל" שבורכנו בה בטיולים, יצא לנו די הרבה פעמים לנחות במקומות בדיוק ביום חג - וחלק נכבד מהמקומות והמסעדות שבהם ניסינו לבקר היו בכלל סגורים.

איזה חג זה היה? חג קנטרברי, יום השנה להגעתה של הספינה הראשונה (מתוך ארבע) מאנגליה בשנת 1850. 

דומה שהעיר היתה כבויה. כאילו שסגרו אותה והלכו הביתה. ושוב הופנתה תשומת הלב שלנו לעובדה שכאשר חג - הניו זילנדים מעדיפים לחגוג ולא הופכים את זה לחגיגת מסחר וחנויות (בניגוד לארה"ב, למשל). כמעט הכל היה סגור, זה היה באמת מוזר ויוצא דופן. 

על כל אלה נוספה העובדה שהעיר עדיין בתהליך בנייה ושיפוץ, בהתאוששות מרעידת האדמה שגרמה להרס רב ולהרג רב בשנת 2011. וכמובן ההתאוששות מהקורונה. 

בקיצור - היא לא הסבירה לנו פנים במיוחד משום בחינה. 

ניסינו ליצור קשר עם אדון וגברת צימר, כדי לבשר להם ששעת ההגעה שלנו הוקדמה באופן מפתיע, אך ללא הצלחה. נראה היה שמספר הטלפון שלהם שניתן לנו על ידי אתר HOTELS.COM היה שגוי. מאוחר יותר אדון צימר ניסה לומר לנו שאין לו בכלל קשר עם HOTELS ואיך ייתכן שהם אלה שמכרו לנו את החדר.............זה נשמע לנו מוזר כי עובדה שהוא קיבל את ההזמנה ושריין עבורנו את החדר. 

היה קר והיתה רוח שהגבירה את הקור עוד יותר, אבל כדי שלא ייהרס הבוקר הזה לגמרי, החלטנו שבכל זאת הולכים לתייר קצת. 

נסענו לאזור האוניברסיטה והגן הבוטני וטיילנו שם עד כמה שמזג האוויר איפשר זאת. 

כשהקור והגשם הכניעו אותנו חיפשנו לנו מסעדה לארוחת בוקר/צהריים (שהרי היינו בטיסה ולא ממש אכלנו משהו בבוקר). כאמור הכל היה סגור כמעט, ובסוף מצאנו מסעדה: route 66 רשת אמריקאית. 

מה אומר ומה אגיד? אם בגלל החג, והעובדה שהעובדים ממש לא רצו להגיע לעבודה באותו היום, ואם משום שכנראה גם ככה זו מסעדה זוועתית - הצטערנו שנכנסנו לכאן. 

השירות היה נוראי, כמעט שלא קיים וכאשר התקיים - היה עוין ביותר. 

הקפה היה מסוג הקפה האמריקאי של פעם, כזה שיושב שעות על פלטת החימום ונשרף ומחמיץ....וזה עוד בכוונה, בקטע נוסטלגי, לכאורה. עוד בקטע הנוסטלגי - על השולחן היה כלי של סוכר, של פעם (אני יודעת שבארה"ב יש דיינרים שעדיין מחזיקים את הדבר הזה........)

כן אני זוכרת איך בשנות הששים כשגרתי בלוס אנג'לס בילדותי, היו מוסיפים סוכר ככה - הופכים את הכלי הזה ומה שיוצא יוצא. לא משתמשים חלילה בכפית.......😧

האוכל שקיבלנו לא היה טעים והיה גם אוכל שהזמנו ולא קיבלנו. למזלם הם לא חייבו אותנו בסוף על האוכל שלא קיבלנו. 

אגב מילה קטנה על נושא החיוב. 

לקח לנו זמן להבין שבמסעדות בניו זילנד לא מבקשים חשבון. כאשר מסיימים לאכול ורוצים ללכת, קמים והולכים לקופה לשלם. 

עוד משהו שלמדנו בדרך הקשה - לא רק שלא מקובל לתת טיפים בניו זילנד, גם אם רוצים לעשות זאת (באמצעות כרטיס האשראי) ברוב המקרים אין להם מושג איך לעשות זאת. אחרי שכמה פעמים חיכינו המון זמן עד שהמלצר/ית ינסה/תנסה בכל זאת להוסיף טיפ לחשבון ולא הצליח - פשוט ויתרנו על זה. 

בשלב הזה נסענו (והגענו בשלום בעזרת תוכנת הניווט) אל הצימר, בלי לדעת אם בעליו נמצאים או ממתינים לנו - כי כאמור היינו אמורים להגיע בערב. 

צלצלנו בדלת וכנראה שזה הפעיל שיחת טלפון אל אדון צימר, שהודיע שהם לא בבית אבל יגיעו תוך כמה דקות. כל אחד מהם הגיע בנפרד, כנראה היו כל אחד במקום אחר, והתברר שזה הבית שלהם, שבתוכו הם משכירים כמה חדרים. 

גברת צימר היתה חביבה מאד, כמו רוב הניו זילנדים שפגשנו עד כה, ומייד הגישה לנו קפה או תה ואיזה מאפה תוצרת בית. הכלב שלה בא והתפנק עלינו, ובאופן כללי מייד הרגשנו רצויים ומפונקים. 

החדר שקיבלנו היה בעליית הגג, ואמנם חטפנו כמה פעמים מכות בראש מהתקרה המשופעת, אבל מעבר לכך הוא היה מרווח ונוח, היתה לנו פינת תה קטנה מחוץ לחדר וגם מקלחת / שירותים צמודים משלנו. 

לאחר שהתקלחנו והתמקמנו בחדר, יצאנו למרכז העיר קרייסטצ'רץ'. מזג האוויר התבהר מעט וכנראה בגלל החג כולם היו בחוץ והיתה אווירה נחמדה והרבה מוזיקה באוויר. 

חיפשנו מכבסה אוטומטית (עליה סיפרתי כבר בפוסט הקודם) ובדרך לשם חזרו לי פתאום הכאבים בכף הרגל, יותר חזקים ויותר ארוכים בכל פעם. 

סבלתי בשקט ובסוף זה חלף, אבל זה באמת היה לא נעים. 

כשסיימנו עם הכביסה וטיילנו מעט במרכז העיר חיפשנו מסעדה - אגב בדרך כלל חיפשנו בגוגל עצמו, נעזרים בציונים שהמסעדות קיבלו מהסועדים. המסעדות שבחרנו היו אלה שקיבלו את הציון הגבוה ביותר אבל שגם מספר האנשים הגבוה ביותר דירגו אותן (כאשר יצאנו מתוך הנחה שמסעדות שיש להן מעט מדרגים - בדרך כלל המדרגים הם הבעלים עצמם או חבריהם). כמובן שקריטריון חשוב היה שהמסעדה תהיה פתוחה באותו היום, והאמת שבניו זילנד לא תמיד טרחו לעדכן באתר של המסעדות את ימי/שעות הפתיחה/סגירה. 

אבל מצאנו מסעדה בעלת דירוג גבוה בשם BURGER BURGER שלא אכזבה. 

ובכלל, כמעט אף פעם לא "נפלנו" כאשר בחרנו במסעדת המבורגרים בניו זילנד. 

זה בעצם כל מה שהספקנו בקרייסטצ'רץ' כי למחרת בבוקר כבר פצחנו בדרכנו דרום מערבה ליעדים הבאים שלנו באי הדרומי. 

בינתיים הספקתי לסיים לקרוא (בפעם השנייה) את הספר המצוין של אייזיק אסימוב משנת 1972

 THE GODS THEMSELVES, שנהניתי ממנו בפעם השניה לא פחות (אם לא יותר) מאשר בקריאה ראשונה לפני שנים רבות. אולי כי הפעם כבר ידעתי את הסוף....הצלחתי לשים לב לפרטים שהתפספסו לי בפעם הראשונה. 

הספר הבא שהיה לי "ברשימה" לטיול הומלץ על ידי 'שריתה' ונקרא  "רילוקיישן, דרלינג, רילוקיישן " מאת אילת מאמו שי.

מה אומר ומה אגיד? הספר הזה היה פשוט מתחת לכל ביקורת.

הנושא מעניין, וקראתי אותו כאילו שאני קוראת בבלוג של מישהי. אבל זה היה כמו בלוג של מישהי שאפילו לא טורחת לעשות לעצמה הגהה. נראה שאיש לא ערך, איש לא בצע הגהה, איש לא בדק שגיאות בעברית או שגיאות כתיב או תחביר דפוס.....משהו נורא. ואני שואלת את עצמי איזה מו"ל מפרסם ככה? מזמן לא נתקלתי בכתיבה בכזאת תת רמה.

מילא. קראתי את ה"ספר" הזה תוך יומיים. 

אחרי שסיימתי אותו עברתי שוב על רשימת ההמלצות לספרים שקיבלתי מתיאו האחת והיחידה, הורדתי את KLARA AND THE SUN המצוין מאת KAZUO ISHIGURO (שכתב גם את THE REMAINS OF THE DAY) ובא לציון גואל. 

אבל אנחנו בטיול בניו זילנד עסקינן אז............המשך יבוא.