עדיין אין באמת חשק לכתוב. ובכל זאת.
בכל פעם מחדש יש משהו שמישהו אומר או עושה שמעלה לי את רמות הזעם לגבהים בלתי אפשריים.
הבוקר זה היה התשובות ההזויות של ראשי אוניברסיטאות יוקרה בארה"ב בעת שימוע שנערך להם בקונגרס האמריקאי לגבי אנטישמיות בקמפוסים שלהם.
שלשום זה היה ביבי עם "אלה החיים" שלו.
וזה כאשר אני כמעט לא שומעת או קוראת חדשות. בכל זאת זה חודר את מסך ההתחמקויות והסחות הדעת שלי.
נשמותק היה עדיין חולה בתחילת השבוע, אבל זה אכן היה רק ויראלי ולא היה צורך באנטיביוטיקה. דווקא חכמוד, שנדמה היה שנדבק גם הוא, התאושש ממש מהר.
מתוכננת אצלנו ארוחת ששי והדלקת נר שני של חנוכה, כולל המשפחה של אחי. הגב של אבא עדיין מאד כאוב, כל תזוזה כואבת. בעת מנוחה שום דבר לא כואב, ואני תוהה אם יש מה לבדוק או לעשות בנידון. הכדורים, מסתבר, לא מאד עוזרים.
נקבע מועד לבר המצווה של חכמוד - עלייה לתורה ואחר כך ארוחה איפה שהוא - T עוזר להם לחפש ולארגן. ולממן, כמובן.
T היה בביקורת אצל הפרופסור, בעקבות תוצאות ה-CT המעודדות - אבל אין כיוון חדש לפתרון בעיית התקפי הכאב. הפרופסור דיווח שהוא התייעץ עם כמה וכמה מומחים, וגם שוחח ארוכות עם פרופסור-על (לאחר ביקורו של T אצלו לפני כמה חודשים) וכולם אובדי עצות. לפחות, הוא טוען, לא נראה שזה מצב מסוכן.
הוא שמח לראות את T ואמר לו שהוא נראה ממש טוב, וגם שמח לשמוע שהטיפולים המשלימים עוזרים בצמצום התופעות האחרות מהן הוא סובל.
עם כל המלחמה ומצב הרוח לא נראה לי שסיפרתי כאן שבחודשיים האחרונים ירדתי את הקילוגרמים המיותרים במשקל שלי. יש שיציעו שזה בגלל "המצב" אבל לי נשמע הגיוני יותר שמאז שהחום הגדול שכך, חזרנו להליכות הערב שלנו, בנוסף לאימון הבוקר, ושריפת הקלוריות הנוספת הזאת היא שעושה את ההבדל.
הספר שאני קוראת הוא ממש נחמד (בז'אנר "ספרות טיסות" או "חוטר" כמו שחברתי 'ביוכימיה קוראת לזה) אבל בגלל שהוא מתרחש ברובו במאפייה, יש קטעים שלמים שמגרים לי את התיאבון ואת בלוטות הרוק. בקיצור - צריכה להקפיד לקרוא כשאני לא רעבה 😉
לפני השינה התחלנו לצפות בתכנית "זמן אמת - הזמן השבור" מיוחדת ששודרה ב"כאן 11" - שמלווה את לוחמי כיפור מהמחאה על ההפיכה המשטרית ועד ההתגייסות לסיוע בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. לא הצלחנו לראות עד הסוף אבל מתכננת להמשיך. לא ייאמן מה שעובר עלינו. מה שעבר. מה שעוד יעבור.
לקחתי את 'מיינקוני' לחיסון השנתי שלו - כן, ה"קטנצ'יק" כבר שוקל מעל לשבעה קילו! בהחלט עומד בציפיות.
אם הכל יהיה כשורה נטוס בעוד שבוע לביקור אצל בני ומשפחתו בבוסטון. זה נראה רחוק וקרוב, אפשרי ולא אפשרי בו זמנית.
כתמיד, מאחלת לכולנו ימים טובים יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה