בגיל שמונה התחלתי לנהל יומן.
קבלתי מאמא שלי מחברת יפה עם כריכה מעור (או דמויית עור) ופצחתי בחגיגיות את שיגרת תיעוד חיי על הנייר.
בגיל ההוא קראתי המון והקשבתי לסיפורים ברדיו (בעיקר "התכנית לאם ולילד" ב"גל הקל", מה שהפך לימים ל"רשת ב'") אז ניסיתי לכתוב "כמו סופרת", כאילו שיום אחד מישהו יקרא את זה.
כתבתי ספורדית - לפעמים פעם בחודש, לפעמים כל כמה ימים. בכל פעם כתבתי על נושא מסוים - הברקות של אחי הפעוט, תיעוד של טיול משפחתי, הרהורים על נושאים ברומו של עולם (כן, גם לילדים קטנים יש "רומו של עולם")... ניסיתי לכתוב "כמו סופרת" (הייתי בטוחה שאהיה סופרת כשאגדל), והשתמשתי בשפה יפה ומליצית.
המחברת נגמרה ופתחתי מחברת חגיגית נוספת, גם היא עם כריכה קשה אבל מפלסטיק, ואפילו היה לה מנעול. בשלב ההוא כבר התחלתי להבין שאני יכולה להעלות על הכתב מהרהורי לבי שאינני מתכוונת שאיש יקרא אי פעם.
השנים חלפו והתרגלתי לכתוב.
היו שנים בהן כתבתי ביומן באופן יום יומי, ולעיתים יותר מפעם ביום. זה מכבר נטשתי את המליציות ופשוט שפכתי על הנייר את מה שקרה לי, את מה שחשבתי ואת מה שהרגשתי. הכתיבה הפכה לחלק ממני.
במקביל כתבתי סיפורים, כתבתי שירים (ואת חלקם גם הלחנתי), אבל הכתיבה ביומן הפכה פשוט למשהו בלתי נפרד מהיום שלי, כמו לצחצח שיניים, לישון או לאכול.
ומה שמעניין הוא, שפרט לתקופה קצרה בחיי, בסביבות כיתה ז' (כשהיתה לי מערכת יחסים מאד מורכבת ובעייתית עם חברה ולעיתים חששתי שהורי יקראו מה אני כותבת), כול השנים הייתי משוכנעת שאף אחד לא מעז לקרוא לי ביומן. אגב, עד היום אינני יודעת אם צדקתי או לא.
בגילאים מבוגרים יותר, בתקופת הצבא וגם לאחר שכבר התחתנתי והפכתי לאמא, גם כשכתבתי ביומן - הרבה פעמים תלשתי וזרקתי את הדפים שהיה לי חשוב במיוחד שאיש לעולם לא יקרא.
אחר כך הגיעו שנים עמוסות מאד בחיי, בהן תמרנתי בין גידול הילדים, ניהול הבית, קריירה וכמובן חיי חברה וטיפוח הזוגיות שלי עם T, והכתיבה נזנחה.
לעיתים התעורר בי הצורך לכתוב, לתעד מה עובר עלי, לעבד תהליכים ורגשות באופן שהייתי מורגלת כשהייתי צעירה...אבל אז התעורר סוג של "מבקר פנים" או "צנזור" שכזה שמנע בעדי לכתוב, או לפחות גרם לי לזרוק את הדף בשנייה שהוא נכתב.
וכך גם קרה בהתחלה כשניסיתי לפתוח בלוג. כתבתי ומחקתי. זנחתי, חזרתי וכתבתי ושוב מחקתי. עד שפתחתי את הבלוג הזה, בהתחלה בישראבלוג ואחר כך - כשישראבלוג התחיל לקרטע - המשכתי כאן. בהתחלה במקביל, בשני האתרים, ובסוף זנחתי את ישראבלוג ונשארתי רק כאן. ובבלוג הזה כתבתי כמו בתקופת התיכון והצבא - כמו יומן. בלי סגנון, בלי ניסוחים, בלי מליצות.
וכמו יומן, לפעמים אני מעדכנת כמה פעמים בשבוע, לפעמים פעמים ספורות בחודש........כשמתאפשר לי. כשבא לי. כשאני זקוקה לזה.
ולמה כתבתי את כל זה עכשיו? כי קבלתי תגובה מטליק בפוסט הקודם שלי, שדאג אם הכל בסדר אצלי כי לא כתבתי כבר חמישה ימים.
תודה לך טליק על הדאגה. מחמם את הלב לדעת שהחברים בבלוגיה מחכים לשמוע ממני ולדעת שאני בסדר. זה בדיוק ההבדל בין ניהול יומן חיים שמסתתר במגירה, לבין בלוג שנקרא על ידי אנשים - גם אם רובם לא "באמת" מכירים אותי או יודעים מי אני. המשוב הזה, התגובות, הליווי של חיי יחד איתי.
אז באמת לא כתבתי כבר כמה ימים.
האמת שאין הרבה חדש.
הייתי חולה ובזכות 'רופאהחדשה' התאוששתי די מהר, חזרתי לעצמי ולפעילות הגופנית, ולמרות שיש עוד "שאריות" (קצת נזלת, מידי פעם שיעול) אני מרגישה טוב.
T נדבק ממני, החליט שהוא בריא עוד לפני שאני החלמתי לגמרי, אבל אז התברר שהוא עדיין עמוק בצינון, ואפילו כואב לו הגרון. נראה איך ולאן הדבר הזה יתפתח.
בתחילת השבוע הייתי שוב בפיסיותרפיה (שנאלצתי לבטל כשחליתי), והבנתי שבעצם הדלקת בגיד אכילס שלי כבר נרפאה, וכאבים שיש לי מידי פעם עדיין באותה רגל, נובעים בעצם מאותה פציעה ישנה של הנקע הגדול שהיה לי לפני שבע שנים. בעצם מרגע שהפיסיותרפיסטית התחילה לטפל ב"נקע" הישן, הדלקת בגיד האכילס התחילה להשתפר בקצב מזורז. כמה מוזר.
אז עכשיו אני חושבת שאפשר לומר שאני לגמרי בדרך להחלמה, ועוד משהו: עכשיו כואב לי ברגל הזאת בעיקר אחרי חוסר פעילות. כשאני יושבת הרבה זמן, כשאני נוסעת ברכב בלי לזוז..... מעניין מאד. בכל מקרה אני ממשיכה בינתיים עם הפיסיותרפיה, היא ממש עושה לי טוב.
אצל T הבקע נוכח מאד ובפועל הוא מתפקד (סביב הצינון) אבל די מושבת מבחינת פעילות גופנית. קשה לו ללכת ואפילו לעמוד לאורך זמן. בעוד פחות משבוע הניתוח - אתמול הוא כבר היה בביקור "טרום ניתוח" בבית החולים, אצל אחות והרופא המרדים - ופשוט מחכים שזה כבר יקרה ויהיה מאחוריו ובתקווה יהיה בסדר.
בינתיים היה לו עוד התקף כאב חזק "מהסוג הישן", פחות משבוע אחרי ההתקף הקודם - כך שהשמחה על השפעת התרופה הנאורולוגית נראית כעת מוקדמת מדי. אוף.
הוא ממשיך ביצירה שלו עם האפוקסי - מזל שיש לו את זה ומזל שיש לו חשק לזה - והיצירה האחרונה שלו בינתיים היא צלחת...
אתמול היינו אצל בתי ובילינו קצת עם הנכדים (הכי פחות זמן היה לנו עם חכמוד, שלמד למבחן גדול במתמטיקה, ובדיוק גם הגיע אליו מורה פרטי). היה ממש טוב לראות אותם ולבלות קצת ביחד, לאחר שכל השבוע היינו חולים ולא נפגשנו.
בגיזרת הספרים אני קוראת עכשיו ספר בשם "הכל נגמר, עכשיו מתחילים" מאת אילנה אלוני.
הספר זורם וקריא ונחמד לי שוב לקרוא בעברית לאחר שהספרים האחרונים שקראתי היו באנגלית.......אבל אני לא יודעת לומר עד כמה הוא טוב או האם אני ממליצה. ממתינה עם זה.
בששי T מתעקש שהוא מספיק בסדר כדי לארח לארוחה, למרות הסתייגותם של הורי וגם של בתי, ששאלה אם אנחנו בטוחים, והאם זה לא יכביד על אבא שלה יותר מדי..... T החליט שהוא רוצה ומסוגל, ובלית ברירה אני משתפת פעולה. כי אחר כך הניתוח ומי יודע מתי הפעם הבאה שנארח...........
בני וכלתי קבלו רשמית את ביתם החדש ויעברו אליו בימים הקרובים. בעקרון הם היו אמורים לעבור כבר אתמול, אבל יש להם המון עבודה דווקא השבוע, והמחשבה שהילדים יושכבו לישון על ידי בייבי סיטרית ארבעה לילות ברציפות בבית שחדש להם לגמרי הרתיעה אותם מאד. צודקים, אין מה לומר. אז זה יחכה...עדיין לא עומד להיכנס אף אחד לביתם הנוכחי...אז יש להם זמן. הבית החדש מקסים והוא ממש קרוב לבית הנוכחי, כך שזה לא יהיה שינוי מטלטל מידי עבורם ועבור הילדים. אבל זה בית שלהם, לא שכור, והוא יפהפה....ואנחנו מאד מאד מתרגשים בשבילם.
אז זה מה שקורה אצלי השבוע.........
ואף מילה על כל הטרלול הבלתי נסבל שמסביב.
