‏הצגת רשומות עם תוויות הורי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הורי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 4 ביולי 2026

עדכונים שוטפים

במשך יומיים T עבד על בישולים לקראת פגישת מחזור עם העובדים לשעבר של עסק האירועים שלו ושל שותפנו. ביום הראשון הוא עשה הכל לבד, כי אני הייתי כאובה בבוקר ואחרי שקבלתי את הזריקה עדיין כאב לי עד הערב. 

ביום של המפגש כבר הייתי במצב טוב אבל נזהרתי, כך שבקשתי משותפנו שיגיע מוקדם יותר לעזור עם הדברים הכבדים יותר. גם בסוף הערב השארתי לו לטפל בדברים הכבדים, כך שאני מקווה שלא אתגרתי את הכתף יתר על המידה. 

האמת שלא האמנו כמה המפגש יהיה מוצלח. כעשרים וחמישה אנשים הגיעו בהתרגשות ושמחה לההיפגש, סיפרו איך זה היה יותר ממקום עבודה עבורם, וגם הסטנדרטים שקיבלו שם היוו את הבסיס שלהם לכל העבודות שלהם אחר כך. אנשים שהיו בני עשרים, אחת מהם אפילו בת 17, עכשיו כבר מבוססים, בעלי משפחות, חלקם כבר גרושים ואחד נשוי מחדש. 

ישבו שעות ודיברו ושתו וכמובן אכלו את האוכל הנפלא ש-T בישל, והשתגעו מהפינוק ומההשקעה. הקרנו תמונות וסרטונים מהתקופה האחרונה לפני שהעסק נסגר, והתענגו על הנוסטלגיה. 

למחרת בבוקר התבשרנו שאביה של 'שריתה' נפטר. הוא היה חולה הרבה זמן והגוף שלו התחיל לקרוס אבל אי אפשר היה לדעת מתי זה יקרה - והנה באותו הבוקר זה קרה. ולמרות שהוא היה בסוף שנות השמונים לחייו, חי חיים מפוארים וגידל משפחה של ארבעה ילדים והמון נכדים, והיה צלול עד הרגע האחרון - עדיין זה מאד מאד עצוב. 

הלווייה בעוד כמה ימים, בבית קברות חילוני באיזה קיבוץ באזור שלהם. ככה הם רצו. שותפנו עזר לאמא של שריתה לארגן את הכל, וזאת למרות שיש לה כאמור ארבעה ילדים...........כנראה ככה זה בהרבה משפחות. כמו ש-T עוזר להורי במקום אחי. 

מפגישת המחזור נשארו לא מעט שאריות מזון, ושאלנו את הילדים אם הם באים לארוחה בששי, אבל הם הודיעו שמעדיפים שנבוא אליהם, אז נביא איתנו חלק מהשאריות. זו היתה הפעם ראשונה שהתארחנו אצלם בדירה החדשה וזה היה נהדר. הדירה יפהפיה, באמת מעוצבת נהדר בדיוק לפי הטעם של בתי, והשוס הגדול היא המרפסת הגדולה שממנה משתקף נוף של כל הרצליה לכל הכיוונים וגם עד הים. היתה שקיעה יפהפיה כשישבנו לאכול ארוחת ערב במרפסת על שולחן פיקניק נפתח וכסאות פלסטיק שחתני שאל מאחותו. עדיין אין להם פינת אוכל. יש במטבח אי עם כסאות שמספק אותם ביום יום, אבל כדי לארח הם עדיין צריכים למצוא שולחן וכסאות. השולחן הנוכחי גדול מכדי להתאים להם. הדירה מהממת אבל הכל יותר קטן - פרט למטבח, וכמובן המרפסת הנהדרת הזאת. אבל לכל ילד יש חדר משלו, והחדר של שרי הוא ממ"ד, ויש חניה לשתי מכוניות מתחת לבניין........והכל חדש. זה בהחלט שדרוג לעומת הדירה הקודמת, שעכשיו צריך לנקות ולצבוע ולסדר גם אותה לקראת הכניסה של השוכרות בתחילת החודש הבא.

לפני שנסענו אל בתי עוד קפצנו לבקר קצת אצל הורי והבאנו גם להם קצת שאריות. הם מאד מאד מרוצים מהמטפל החדש, ונקווה שזה ימשיך ככה. זה כנראה בדיוק מה שהם צריכים, כי הוא עדין ושקט ויוזם ועוזר והם לא יודעים לבקש או לדרוש בעצמם. חבל שחיכינו כל כך הרבה זמן (חצי שנה) להחליף את הקודמת, אבל הם לא באמת סיפרו לי עד כמה היא לא תפקדה כמו שצריך, אפילו עם אבא - שכל הזמן טען שהוא מרוצה אבל שהיא לא נחמדה אל אמא. איזה מן גבר אתה, שמסכים שיתיחסו ככה לאשתך? ממש לא ברור לי. מילא, כרגע זה כבר מאחורינו.

אז היום יש יום שקט שבו כנראה פרט להליכת הבוקר לא נצא מפתח הבית ולא נפגוש אף אחד. יום של שקט, שבו אולי כבר אתחיל להתארגן לטיסה ליוון בהמשך השבוע, כי עם הלווייה והשבעה ועוד כמה תורים שקבעתי בתחילת השבוע, לא יהיה לי הרבה זמן לזה................

יום חמישי, 2 ביולי 2026

שבוע עמוס וכאוב

הכתף שלי הלכה והחמירה וכבר בקושי חיכיתי למועד לתור לזריקה. 

הלילות כבר לא היו לילות ובימים כבר היה לי ממש קשה לתפקד. 

T הודיע לבתי והמשפחה שאין לו כוח לארח ולא עשינו ארוחה בששי, אבל ממש שנייה לפני שנכנסנו למיטה לישון, בסביבות עשר בששי בערב, התקשר אבא שלי. 

בחמישי הוא עבר ניתוח MOHS באוזן (אני קראתי לזה "תנוך" אבל תיקנו אותי שהתנוך הוא היכן שהעגיל, והאזור למעלה נקרא HELIX. טוב לדעת). הכל היה בסדר, עד שבששי בצהריים האוזן התחילה לדמם, וזה זלג מעבר לחבישה ומילא לו את כל הראש, הבגדים, המיטה..........

הוא התקשר למזכירות של הרופא המנתח, ששאלו אותו למה הוא לא התקשר יותר מוקדם (כי זה לא דימם יותר מוקדם?!) ושעכשיו מאוחר והפנתה אותו למוקד של מכבי. הוא פנה לאחות במרפאת האחוזה שהיתה די חסרת אונים, ובמקום לפתוח את החבישה ולנסות לטפל בדליפה, פשוט הוסיפה עוד חבישה על החבישה - שלא עזרה כמובן במאומה. 

יש הרבה מאד שאלות שצריכות להישאל לגבי ההתנהלות של הורי בשלב זה (כולל כמובן העובדה שהם התעקשו לשחרר את המטפל החדש לשבת כבר על הבוקר והתמודדו עם המצב הזה לבד). 

למשל, למה אבא לא התקשר למנתח עצמו במספר הטלפון הישיר שהוא נתן לו במכתב סיכום הניתוח (לא היה לו נעים להפריע). או למה הם לא התקשרו אלי כבר בשלב זה במקום לחכות לעשר בלילה. עד שהגענו לאחוזה האחות כבר הזמינה אמבולנס, ופשוט נסעתי עם אבא (לאחר ששכנעתי את אמא שתישאר בבית) עם האמבולנס למיון. 

אני מוכרחה לציין שוב, שהמיון בבית חולים מאיר השתדרג בכמה וכמה אופנים - כבר גיליתי את זה כשהגעתי לשם בעצמי באמצע המלחמה - הוא גם חדש לגמרי ובתנאים ממש טוב (בטח יחסית למיון הקודם), וגם היחס והמהירות היחסית שבה קיבלו את אבא שלי, לקחו לו מדדים והזמינו פלסיטקאית חביבה, שהסירה לו את כל התחבושות, הכריזה שדווקא התפירה מצויינת, אבל גילתה באמת שתי נקודות דליפה של דם - ופשוט נעמדה במשך עשרים דקות - בהתחלה, ובהמשך עוד כעשר דקות - והפעילה לחץ על המקום עם פד גאזה. זה בעצם מה שהאחות באחוזה היתה אמורה לעשות (T קרא על זה באינטרנט כשהגענו) - אבל לא ידעה או לא היתה מוכנה לקחת את האחריות על עצמה. תוך כדי קשקשנו עם הרופא, שהתברר שהיא חצי ארגנטינאית וחצי הודית, והעברנו את הזמן בנעימים. לאחר שהיתה מרוצה שהדליפה פסקה, חבשה את אבא מחדש, חיכינו עוד כמה זמן לוודא שזה לא זורם מחדש - ושחררו אותנו. הגעתי הביתה בשלוש וחצי, עם נהג מונית חביב שהוריד קודם את אבא באחוזה ואחר כך לקח אותי הביתה. 

אני לא יודעת אם בגלל ההרפתקאה הזאת או מסיבה אחרת - הרגשתי ממש לא טוב ביומיים שאחרי. היה לי קר ולא היו לי סימפטומים נוספים אבל כל הזמן נרדמתי על הספה...סוג של מחלה. במקביל T חטף התקף חזק מהגיהנום, שהשאיר גם אותו חלש ומותש. בקיצור, את תחילת השבוע העברנו "לא מאה", כמו שאומרים. 

הכי חשוב שהם החליטו שהעובד הזר מתאים להם והוא החליט שהוא נשאר. עכשיו זה רשמי. 

גם בגלל זה וגם בגלל שהם ממש נכנסו להילוך אחרון באריזה ובמעבר הדירה, לא נסענו השבוע לראות את בתי והילדים. ממש היום הם עוברים דירה באופן סופי. 

עוד לא קבלנו מהם תשובה אם הם באים בששי. 

הבוקר העברתי להם את סכום הסיוע המוקטן, עליו סיכמנו מראש לפני חצי שנה: חצי שנה של סיוע מוגבר, בתקווה שהדירה תימכר בינתיים בתקופה הזאת, ואז הורדה לסיוע מוקטן למשך זמן בלתי מוגדר. כששלחתי להם הודעה על כך, חתני התפלא, כי הבין שאנחנו ממשיכים עם הסיוע המוגבר "עד שהדירה תימכר" וביקש שניתן קצת יותר, כך שהסכום ישלים את שכר הדירה שיתחיל להיכנס בחודש הבא ויישאר כמו הסיוע שהעברנו עד עכשיו, אבל מייד הוסיף שגם אם לא, תודה רבה על כל העזרה. האמת שהייתי מוכנה לעשות זאת, אבל זה ממש הרגיז את T, שאמר ש"עד שהדירה תימכר" יכול גם להיות לעולם לא, וזה הסכום שאנחנו מעבירים כרגע וזהו. חתני מייד התעשת והודה שוב, אבל T כבר רגוז וכעוס מאז....כרגיל. 

לא הזכרתי שהורי שוב העבירו להם כסף - סכום גבוה, פי שתיים יותר ממה שהעבירו לבני. הם שוב העבירו לאחיינית1 וגם לאחי וגיסתי.......את אותו הסכום כמו לבתי. לא שאני זקוקה לכסף שלהם, אבל מוזר לי.... לאחיינית2 ראיתי שהם העבירו סכום הרבה יותר קטן לקראת החתונה. אני לא מתערבת בשיקולים שלהם.........אבל זה עדיין מוזר לי. אני זוכרת שכאשר הוריו של T היו מחליטים לתת כסף לאחד מהבנים שלהם, הם אוטומטית היו מעבירים גם לשני, גם אם לא היה זקוק לזה באותו רגע. אבל באמת שכל אחד עושה את השיקולים שלו. 

בסופו של דבר הגיע התור המיוחל לאורתופד, והוא הזריק לי והסביר לי שהמצב שלי לא יכול להשתפר על ידי פיסיותרפיה, בניגוד לבעיות כתף אחרות, ושהדבר היחיד שעוזר זה תרופות ו/או זריקות. הוא אמר שמותר לתת עד 3 זריקות בשנה (הפעם האחרונה שקבלתי היתה בשנת 2021!). הוא גם אמר שאין עלי הגבלות, אני יכולה לחזור מיד לפעילות מלאה. 

אתמול עוד כאב לי והלכתי לישון כאובה, אבל מתי שהוא במהלך הלילה התרחש הנס וישנתי טוב וקמתי הרבה יותר טוב. אני נזהרת, כמובן, ולא מגזימה, אבל היום יש כאן פגישת מחזור של עובדי עסק האירועים שהיה ל-T ול'שותפנו', ואני עוזרת לסדר ולשטוף כלי. שותפנו הגיע מוקדם כדי לעזור בהכנות...

העסק נסגר במסיבת פרידה חגיגית בשנת 2014...ומאז הם למדו והתחילו לעסוק בייעוץ עסקי. העובדים, שהיו אז צעירים, עכשיו כבר אמורים להיות בשנות השלושים ואולי הארבעים לחייהם, עם משפחות וקריירות.....יהיה מעניין. 

יום ראשון, 21 ביוני 2026

השיגרה הנוכחית

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

T לקח את חכמוד לצילום רנטגן בתל אביב, לאחר שנפצע בתחרות MMA והרגל לא מפסיקה לכאוב לו. הוא לקח אותו על האופנוע, וחכמוד אמר שזה היה  אחד הדברים הכי כיפים שהיו לו בחיים. עוד אין לי מושג מה תוצאות הצילום, אגב. 

גם השבוע לא היתה ארוחת ששי כי בתי וחתני ערכו מסיבת יום הולדת (אחרונה בהחלט) לשרי בבריכה עם עוד שני ילדים מהכיתה,  ובשבת הם כבר התחילו להעביר דברים לדירה החדשה. עכשיו בעצם הכל בסימני מעבר הדירה. מחר אני אמורה לשעשע את שרי בזמן שבתי בוחרת מנורות לבית. 

עדיין לא הצלחנו להשכיר את הדירה שלהם. היו שלוש סטודנטיות שרצו מאד לשכור את הדירה, אבל לאחת מהן יש עדיין חוזה שכירות בדירה הנוכחית שלה עד סוף ספטמבר, אז אלא אם היא תצליח להשיג תת שוכר (סבלט) במקומה לחודשיים האלה, הן כנראה תוותרנה. בינתיים הגיעו עוד סטודנטיות והתלהבו מהדירה, אבל בינתיים לא החזירו תשובה. וגם מלון אחד התעניין לשכן בה כמה מעובדיו.....אבל לא יצא מזה כלום בינתיים.....אז נראה מה יהיה.

המטפלת של הורי עזבה בשעה טובה ומוצלחת (ואגב המשיכה לבשל לעצמה עד הרגע האחרון!). בביקור אצל הורי בשבת שמענו עוד על התחצפויותיה ומעלליה, ושמחתי שהיא באמת כבר איננה. מחר אמור להגיע עובד חדש לניסיון, ובאמת אין לי מושג למה לצפות. נחכה ונראה. 

הצלחתי להיפגש כמה פעמים עם 'מחברת' בימים האחרונים, נראה שהיא ממש זקוקה לזה וגם לי זה עושה טוב. 

בינתיים T התחיל ניסיונות של שיתוף פעולה עם עוד וילות ביוון בקירבת מקום לזו שלנו, כי יש הרבה מאד פניות גם לגבי תאריכים שכבר תפוסים אצלנו, וגם יש קבוצות גדולות יותר, כך שהבית שלנו לא מספיק להם. יהיה נהדר אם תהיה עזרה הדדית בינינו לבין וילות סמוכות....

בששי עשינו אזכרה לחמי יחד עם גיסי וגיס-טי. זה היה קצר וענייני - אנחנו בעצם עושים את זה כי לחמי וחמותי הדברים האלה היו חשובים, אבל האמת שלנו זה לא אומר שום דבר. 

הפריזר שקנינו להורי התברר כלא מוצלח - T לא שם לב שהוא קנה DF ולא NF - כלומר מקפיא שמייצר קרח שצריך להפשיר אותו ידנית ולא מקפיא שלא מייצר קרח. והוא התחיל לייצר קרח במיידי, עד כדי כך שמגירה אחת סירבה להיפתח כבר אחרי שבועיים של שימוש. אז עכשיו אבא שלי התחיל תהליך החזרה, ונמצא לו מקפיא חדש. למזלנו מדיניות ההחזרה של רוב החברות מאפשרות לאזרחים ותיקים להחזיר עד 4 חודשים אחרי הרכישה, ולא שבועיים כמו שאר האוכלוסיה. נקווה שיסתדר. 

בביקור בשבת אצל הורי שוב הרגשתי שאין לי כוח אליהם. בעיקר אמא שלי עם ההתעקשות שלה לא לטפל בבריאות שלה - לא השיעול שהיא משתנקת איתו כל הזמן, ומסרבת לבדוק ולטפל, וגם החירשות שרק מחמירה והיא מסרבת לבדוק ולהתאים מכשיר שמיעה. 

"אלה דברים שמפריעים לכם יותר משהם מפריעים לי" היא פוסקת בכעס, כאילו זו הצדקה. הלוואי והיתה צועקת על המטפלת כמו שצעקה עלי באותו בוקר. היתה אולי קוטעת את החוצפנות שלה באיבה. מילא. זה מה שיש. לא אשנה אותה, הרי. 

הערב מסיבת המקווה של אחיינית2 ... דווקא מצפה למפגש הבנות הזה אצל אחי וגיסתי. איזו שבירת שיגרה שכזו והזדמנות להתחיל להתרגש מכל אירוע החתונה הזה שכל כך מלחיץ את אחי וגיסתי. 

המשך יבוא

יום שבת, 6 ביוני 2026

בוסטון 05-2026 הימים האחרונים והחזרה ארצה

חזרנו לבוסטון לגשם וקור. הגשם פסק בשלב כלשהו ביומיים האחרונים אבל הקור ליווה אותנו עד לעלייתנו למטוס חזרה ארצה. 

את הימים האחרונים שלנו עם בני, כלתי והנכדים הקדשנו בעיקר להרבה חיבוקים והרבה זמן איכות איתם. 

איך שחזרנו קיקה הודיעה ל-T שהוא "יכול לאפות עוד עוגה" והזמינה עוגת תותים, והוא כמובן נענה ואף נתן לה לעזור להוסיף את התותים ואת הקצפת. 

נסענו איתם בבוקר לגן ולבית הספר וגם אספנו אותם כמה פעמים בסוף היום, על חשבון השנ"צ...היה לנו חשוב יותר להיות איתם מאשר לישון. 

סביבוני התלהב מלימודי היוונית שלי בדואולינגו, אז הורדתי לו לטאבלט דואולינגו לילדים ללימוד עברית והוא נהנה מזה כאילו זה אחד ממשחקי הוידאו שלו, בהם מותר לו לשחק רק בסופי שבוע וגם אז זה מוגבל בזמן. 

בערבים הצטרפנו להשתוללויות שלפני האמבטיה (מה שנקרא אצלם ATTACK TIME), לרחצה עצמה ולסיפורים לפני השינה.

היה לנו יום אחד שלם שבו גם בני וגם כלתי היו פנויים מעבודה ונסענו יחד לבוסטון וטיילנו לאורך טיילת הנמל החדשה שבנו מדרום לטיילת שהכרנו. באותו ערב גם יצאנו ארבעתנו למסעדה שכבר שנים אנחנו מנסים להזמין בה שולחן. אף פעם לא הצלחנו פרט לביקור האחרון באוקטובר, שאז היה לנו שולחן מוזמן לכולנו (כולל בתי כולל בני הדודים שלי) וברגע האחרון ביטלנו כי היינו גמורים מעייפות בסוף יום גדוש פעילות. אז הפעם סוף סוף אכלנו שם ונהנינו מאד. 

הבילוי המשפחתי היה מענג וגם משך הביקור הפעם היה מדויק - לא הספקנו להרגיש שדי, מספיק, רוצים הביתה. ובכל מקרה כבר יש לנו כרטיסי טיסה לביקור הבא בסתיו. 

הטיסה עברה חלקה ובשלום - אבל כיון שזו היתה טיסת יום (בניגוד לטיסת לילה) לא ממש הצלחנו לישון, והגענו ארצה מוקדם בבוקר גמורים מעייפות. 

הגענו ליישוב שלנו ישר להפסקת חשמל בת כשעתיים, ובסופה הגיעו הטכנאים שהזמנו מראש כדי להתקין את המזגן החדש בסלון, לאחר שהמזגן שלנו שבק ממש לפני שטסנו. 

לקח להם יום שלם - עד הערב - להשלים את רוב ההתקנה, ואנחנו כבר לא ראינו בעיניים מרוב עייפות. 

עדיין נותרו להם כמה פעולות כדי להשלים את ההתקנה אבל כבר אפשר להשתמש במזגן והוא מעולה. 

בששי על הבוקר T הצטרף למסע אופנועים לזכרה של התצפיתנית רוני אשל אל בסיס נחל עוז.



זה היה אמור להתקיים במרץ ונדחה כמובן בגלל המלחמה. T אמר שהיה ממש מטורף, כאלף שש מאות אופנועים שנסעו בשיירה מיבנה לנחל עוז. מאד מרגש. 

בזמן הזה אני ביקרתי אצל הורי - הבאתי לאבא תרופות וישבתי איתו על כל מיני משימות טכניות במחשב, בטלפון ובטלוויזיה.....בסך הכל ישבתי אצל כשעה וחצי. 

שוחחנו שוב על המטפלת ועד כמה קשה לאמא איתה, אבל בשורה התחתונה אמא הודיעה לי שהיא לא רוצה כרגע שינויים, ובבקשה להשאיר את המצב כמו שהוא. לא לנסות להחליף אותה. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה נכון לעכשיו אבל לא אפעל בניגוד לרצונם. אבא מרוצה ממנה ואמא אמרה שהם הגיעו לאיזה סטטוס קוו.........מי אני שאתווכח? 

היום אחר הצהריים נקפוץ לבקר אצל בתי ונראה אותה ואת הנכדים.

הם עסוקים מאד עם הדירה החדשה, ובמקביל מנסים להשכיר את הדירה הנוכחית...כדי שלפחות תהיה הכנסה כלשהי בזמן הזה עד שיצליחו (אם יצליחו) למכור אותה. מקווה שההשכרה לפחות תצליח. 

יום שני, 13 באפריל 2026

שנייה לפני שהמלחמה חוזרת...

הפסקת האש קרתה - כרגיל - מעכשיו לעכשיו. 

בלילה עוד נפגשנו בממ"ד עם המשפחה של בתי, ובבוקר הם כבר ארזו וחזרו הביתה. למחרת הנכדים כבר הלכו ללימודים. אנחנו נשארנו קצת המומים, ולקח לי קצת יותר מיומיים לסיים עם הכביסות של כל המצעים והמגבות ולהחזיר אותם לארונות בחדרי האורחים. 

עברנו ששי שבת שקט, רק שנינו, עם גיחה קצרה אל הורי - כי צריך. כן, כי צריך, ולא כי באמת בא לי להיות איתם. אני מודה בפעם המי יודע כמה: פחות ופחות מתאים לי לבלות זמן עם הורי. לא בא לי לדבר איתם, לא בא לי להיות איתם. ברור שאני מטפלת בכל מה שהם צריכים ואעשה הכל בשבילם, אבל פשוט לא בא לי עליהם. מה לעשות? זה מה שיש. 

כשאמא פתאום אמרה שעכשיו היא רוצה לקנות נעליים חדשות, מייד קבעתי איתה למחרת. לגמור עם זה. עד שהיא כבר מבקשת משהו. וכמובן שכל הדרך היא היתה עסוקה בכמה שהיא מטריחה אותנו וכמה זה רחוק ובטח היא מפריעה לנו לעשות דברים אחרים שאנחנו רוצים. לא עזר שאמרנו שלו היו לנו תכניות אחרות היינו קובעים ליום אחר. אין עם מי לדבר. 

לפחות סוף סוף אחרי שלוש שנים יש לה נעל ספורט משובחת ותקינה, אחרי שאת הנעליים הקודמות שקנינו לה היא כבר שחקה ל"פיתה". כמובן שהיא לא מסכימה איתנו. "הנעליים האלה עדיין טובות". כן, בסדר. 

היא גם מסרבת לקנות בגדים חדשים לקראת החתונה של אחיינית2, וברור לי שגיסתי תיאלץ להכריח אותם, את שניהם, לצאת איתה לקניות. אני לא בעסק - זו לא החתונה שלי. לו זה תלוי באמא שלי היא היתה באה בטרנינג ונעלי ספורט. כאמור - לא בעייה שלי, הפעם. 

בששי שבת היינו מאד עסוקים דווקא עם הבית ביוון. גם נכנסו בפעם הראשונה דיירים "משלמים", וליוינו את מנהלת הבית דרך הטלפון כדי לוודא שהכל מסודר ומוכן והיא יודעת מה צריך לעשות. מאז שאיבדה את אמה היא מאד מבולבלת והראש שלה ממש לא עובד, והיא נעזרת בנו המון כדי לזכור דברים. ואנחנו כמובן משתפים פעולה ועוזרים בכול. היא הגדילה לעשות והכינה לאורחים (בעידודו של T) יין ופירות וגם ביצים צבעוניות לכבוד הפסחא. הכל כדי שירגישו את הכנסת האורחים שלנו. 

מי ששכר את הבית ליומיים של הפסחא האורתודוקסית הוא לא אחר מאשר הקבלן שבנה ומכר לנו את הבית. זה מצחיק מצד אחד ומשמח מאד מצד שני. הוא לקח את הבית עבור אחיו והוריו, והם כולם חגגו בו את החג וערכו סעודה ועל האש והכל. 

הם כולם כל כך התלהבו ממה שעשינו עם הבית שקבלנו הרבה מאד מחמאות, וזה ריגש את T לקבל תגובות כאלה.

בנוסף באותו היום הגיעו שתי פניות חדשות לשכור את הבית, האחת לשבוע בקיץ והשנייה לשכור אותו לשלושה חודשים בחורף. לפנייה הזו סירבנו, גם כי אסור לנו בעצם להשכיר את הבית - שמיועד לטווח קצר - ליותר מחודש לשוכר, וגם כי בחורף אנחנו בדרך כלל מגיעים.......... 

אבל שמחה לדווח שעונת הקיץ - בין סוף יוני לאוקטובר - כבר די מלאה. זה משמח מאד. חלק ממזמינים הם ישראלים וחלק אירופאים. אני מקווה שמנהלת הבית תסתדר.......

בשבת גם קבלנו במפתיע מבתי והמשפחה מכתב תודה מרגש שאני מביאה כאן כלשונו: 

סבוש וסבתוש יקרים, 

רצינו להגיד לכם תודה. 

אבל איך אפשר להודות על כל מה שעשיתם עבורינו? 

לקחתם אותנו לתקופה ארוכה כ"כ, חיבקתם, דאגתם, בישלתם, ניקיתם, סבלתם אותנו, הו הרבה סבלנות הייתה לכם :) 

תודה שנתתם לנו להרגיש שיש לנו מקום בטוח ושקט בתוך תקופה מאוד לא פשוטה ואפילו סוערת ולא יציבה. החיים בכפר היו טובים ונעימים ואפשרו איזה רוגע לא מובן מאליו. 

תודה שנתתם לנו ההורים להרגיש גם קצת ילדים שדואגים להם, ותודה שנתתם לנו ולילדים ידיעה שאתם כאן עבורינו לכל דבר קטן כגדול. 

אנחנו יודעים שזו היייתה תקופה לא פשוטה עבורכם, מלחיצה ואף מיאשת. ולכן התודה כפולה ומכופלת. 

אוהבים ומוקירים

למכתב הזה הם צירפו כרטיסים למופע סטנד-אפ של יוחאי ספונדר שהם מאד אוהבים. בסוף דחו את המופע ובמועד החדש אנחנו אמורים להיות בבוסטון (האם זה יקרה באמת?) אז כרגע זה מבוטל, אבל זו הכוונה שחשובה. 

אמרנו לילדים בכל מקרה שהחדרים ערוכים ומוכנים לקבל אותם בחזרה בכל רגע - והאמת שאני באמת מאמינה שהיא תחזור, במוקדם או במאוחר. אז נכון שאם זה יחכה חודשיים-שלושה כבר יהיה להם ממ"ד משלהם, בדירתם החדשה, אבל בייבי סיטר צמוד לשרי זה עדיין כאן..................

יום שישי, 20 בפברואר 2026

הרבה סימני שאלה

השבוע יצא שנפגשתי יומיים רצוף עם 'מחברת'. היא באמת עוברת תקופה לא קלה, בין הבריאות של בתה לבין עניינים שבלב. נראה לי שכאשר הדאגה לבתה וכל ההתעסקות עם זה מרחפת מעל לכל, אז גם דברים אחרים נוטים לקבל גרסא עגומה יותר. יותר באסה מהפרידה מהחבר, יותר לחץ ממלחמה קרבה..כן או לא. לא פשוט. אז אני משתדלת להיות שם, להקשיב, לא להטיף ולא להכביד בעניינים משלי. 

לקראת סוף השבוע פתאום נחת עלי דכדוך פתאומי. אני לא יודעת לומר אם זה קשור או לא קשור לחדשות ולכל הפרשנים מטעם עצמם שיודעים או לא יודעים לנבא אם ומתי תתחיל כאן מלחמה אבל ראיתי שאני לא ממש בטוב. הרבה אין לי מה לעשות עם זה, רק להסכים להרגיש איך שאני מרגישה ולעבור דרך זה....בדרך כלל זה עובד ובסוף זה מתפוגג מעצמו. 

אין לנו דרך לדעת באמת אם ומתי תהיה מלחמה, ולכן אנחנו ממשיכים בתכניות שלנו כאילו אין, וכמובן שבכל רגע נתון המציאות יכולה להגיע ולשבש לנו את הכל. ונתמודד. 

נכון לעכשיו אנחנו טסים מחר ליוון לשבוע. אלא אם יקרה משהו. 

נכון לעכשיו אנחנו חוזרים משם בשבת הבאה. אלא אם יקרה משהו. 

גם בבית עצמו ה"ארמון" היתה תקלה במיזוג, שהתבטאה בכך שבחדר השינה העליון המזגן פשוט לא פעל. 

במסגרת האחריות של הקבלן שמכר לנו את הבית פנינו אליו כדי שייסדר את זה. מדובר במערכת "משאבת חום" מהסוג החדיש ביותר, גם לחימום וגם לקירור, שאמורה להיות גם הכי חסכונית...אלא שמאז שהוא בנה את הבית לפני שנתיים ועד שאנחנו קנינו אותו, הבית עמד ריק וללא שימוש והם לא השכילו להפעיל את המזגן מידי פעם....ובקיצור עכשיו התברר שהמים בצינורות מטונפים וגם הפילטרים, וצריך להזמין שרברב שיעשה לזה תחזוקה. הודענו לו שאנחנו מגיעים לשבוע ושבשבוע שאחרי כן כבר יש לנו דיירים בתשלום, והוא התאמץ מאד יחד עם השרברב שלו לסדר מה שהוא יכול היה כדי שזה יעבוד עבורנו השבוע, אבל לשרברב יהיה זמן לתחזוקה רצינית רק בעוד כעשרה ימים.....אז נקווה לטוב עד אז. מקסימום נקנה מקרן חום אחד או שניים ליתר בטחון........

על זה נאמר "צרות של עשירים". 

התחלתי לקרוא ספר בשם רילוקיישן מאת איילת גונדר־גושן. היה קטע עם הספר הזה, שהמליצו לי עליו כבר לפני כמה שנים. בטעות אז הורדתי ספר בשם רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן מאת אילת מאמו שי (אז קל להתבלבל - גם שם הספר דומה וגם שמה הפרטי של הסופרת דומה), ונחרדתי לגלות את הרמה שבה מדפיסים ספרים בימינו. באמת שאני כבר שנים לא מגבילה את עצמי רק ל"ספרות יפה" אבל הספר הזה היה פשוט מתחת לכל ביקורת - בכתיבה, בהגהה, בעריכה, בתוכן.........פשוט נורא. ולא הבנתי למה ואיך כולם ממליצים עליו. אופס. רק עכשיו התברר לי שהמליצו על הספר ההוא.......שכעת התחלתי לקרוא ואני עדיין לא יודעת לומר איך ומה. אז בהצלחה לי. 

בתחום מכירת הדירה של בתי, היא וחתני החליטו לתת את הדירה בבלעדיות למתווך שמצא כן בעיניהם, והם תולים הרבה תקוות ביכולות שלו לשווק ולדחוף ולמכור להם את הדירה הרבה יותר טוב ממה שהם עושים בעצמם. אני בספק אבל.......כך הם החליטו. חתני גם החליט לשפץ על חשבונם קצת את הלובי של הבניין....אולי זה, לפחות, לא יבריח את מי שבכלל יטרח להגיע (בקושי מתקשרים ובקושי מגיעים גם ככה). אוף. נקווה לטוב. 

קפצנו לביקור קצר אצל הורי היום, אז היה טוב לראות שהם בסדר. דווקא אמה של מנהלת הבית שלנו ביוון מאושפזת עכשיו, ונשמע שהיא דואגת מאד לשלומה. איחלנו לה כל טוב וכמובן שלא לחצנו עליה לגבי הבית, הניקיון, הכביסה של המגבות והמצעים....כל עוד זה רק אנחנו אז אנחנו יכולים להסתדר. עוד לא מדובר בלקוחות. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. 

אז אולי תהיה מלחמה עכשיו ואולי יותר מאוחר...ואולי נטוס מחר ואולי לא. ואולי נחזור בזמן ואולי לא. ובכל מקרה הבית שלנו כאן יעמוד לרשותה של בתי ומשפחתה למקרה שתפרוץ מלחמה....אז לפחות על זה אני פחות מודאגת. ואם הם יגורו כאן אז גם החתול לא יהיה לבד..............

יום חמישי, 4 בדצמבר 2025

אז מה קורה אצלנו

אפשר לומר שחזרנו לגמרי לשיגרה, לטוב ולרע.

לרע - זו כמובן המציאות בארץ (וגם שאר העולם לא לגמרי שפוי) והיא מחלחלת אלי בלית ברירה מכל הכיוונים, ובעיקר כאשר T צופה או מקשיב לחדשות...וזה ברקע חלק נכבד מהיממה. לזכותו ייאמר שהוא הפחית מאד את כמות שעות החדשות.....גם זה משהו. 

גם ל-T וגם למיינקוני יש מידי פעם התקפים.

אצל T התקפי הכאב לא כל כך תדירים וגם נראה שהם קלים יותר, ואולי אולי זה בזכות הטיפול החדש - עוד מוקדם לומר בוודאות. הוא דווקא אופטימי. 

אצל מיינקוני הפרכוסים אמנם קלים, יחסית, אבל תדירים קצת יותר. 

בנוסף, שמנו לב שלמיינקוני הצטברו כמה "ראסטות" קשות בגב, וזאת למרות שאנחנו מקפידים לסרק אותו באופן קבוע. בלית ברירה קפצנו איתו למספרת חתולים ("גרומר"ית, בלשון המקצועית) והיא גילחה את החלקים האלה, ובא למיינקוני גואל. 

הפעם לצורך העניין בחרנו לנסוע רק עד כפר סבא - נסיעה קצרה יחסית - ולא עד תל אביב, לגרומרית המצוינת שבה נעזרנו בשנה שעברה - כדי להקל על החתול. הנסיעות הארוכות מקשות עליו מאד. 

הגרומרית בכפר סבא היתה לא רעה בכלל, וגם עבדה מאד מהר. אמנם אין מה להשוות בינה לבין הגרומרית של השנה שעברה - שהיא היתה באמת משהו מיוחד, והקשר הטוב שיצרה מיידית עם החתול פשוט הפיל לנו את הלסת. 

למזלנו הפעם הוא לא היה זקוק לטיפול "גדול", ותוך רבע שעה יצאנו משם. אנחנו באמת מקפידים לסרק ולטפח אותו, והחתול יפהפה, חלק ורך....מתוקי שלנו. 

בכל מקרה אני אמורה לקחת את מיינקוני לחיסון השנתי בקרוב, ואז גם אדבר שוב עם הוטרינר לגבי הפרכוסים ואיך / האם ניתן להקל עליו בעניין הזה. 

סיימתי לקרוא ספר שהיה לו פוטנציאל להיות טוב אבל הוא התחיל בינוני והסתיים ממש מוזר. שמו "השמש לא מעניינת אותי" מאת יעל טבת קלגסבלד, שדווקא שניים מספריה (נמר מעופף, חתן הפרס) הקודמים די אהבתי. גם גיליתי שהיא כתבה את המילים לשירים בתוך (על נשמות שלי), בגידה של ריטה ועוד כמה שאני מאד מאד אוהבת. 

הספר בעצם מספר שלושה סיפורים שונים על שלוש נשים שונות. הסיפורים איכשהו אמורים להתחבר (יש די חיבור בין הסיפור הראשון לשני אבל החיבור לסיפור שלישי הוא רופף במקרה הטוב ומאולץ במקרה הגרוע). בגדול הספר מדבר על ההתמודדות של אמהות שהילדים שלהם פשעו (אבל שוב, הסיפור השלישי לא באמת מתחבר לעניין הזה). 

בקיצור - אני לא ממליצה. או אולי, מי שמוכן לקרוא ולומר לי אם פספסתי בגדול - מוזמן. 

כרגע התחלתי לקרוא את טיפול בשתיקה מאת אבי גריבס (בשפת המקור באנגלית), לאחר ש'שריתה' המליצה בחום. נראה איך זה יהיה. אעדכן בהמשך.

למרות ששותפנו ו-T חזרו מיוון, ההתעסקות עם הבית ממשיכה גם מרחוק. 

בינתיים בזמן הזה הגיעו עוד משלוחים ובוצעו עוד התקנות. ממש מעולה שיש לנו מי שמטפל שם בעניינים ואפשר להיעזר בהם. בנוסף, שותפנו ושריתה הזמינו תמונות און ליין כדי להביא לשם ולמסגר במקום. צריך גם להביא קצת קישוטים להניח על המדפים בסלון ובמסדרון בקומת החדרים הקטנים יותר (מה שאני מכנה "חדרי ילדים" אבל ברור שזה לא רק לילדים).

אנחנו מתכוננים לנסוע לשם בחודש/חודשיים הקרובים להשלים את כל הנדרש כדי שאפשר יהיה כבר להשכיר אותו. T אפילו העלה אותו כבר לאחד מאתרי ההשכרה ברשת, בעיקר כדי להתנסות בעניין ולהבין איך זה אמור לעבוד. אחת המשימות שנותרו בפנינו בסוגיה הזו היא להביא צוות צילום שיכין תמונות וסרטונים מקצועיים לצורך הפרסום. 

בששי האחרון רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו לארוחה, אבא שלי אמר שאין לו כוח. היה נחמד מאד וטעים מאד, ולרגע נדמה היה ששרי ונשמותק יישארו לישון אצלנו....וברגע האחרון שרי החליטה שלא, ואז בעקבותיה גם נשמותק וויתר.

ביקרנו אצלם בשני אחר הצהריים וזכינו להיות קצת עם הבנים והרבה עם שרי. 

הקטנה רצתה לבנות אוהל בסלון, ומאד התאכזבה כשאמרתי שלהיכנס לאוהל זה לא בשבילי - אבל מצאתי פתרון חלופי, והצעתי לעזור לה לקשט את האוהל והיא כמובן התלהבה. כל מה שקשור ליצירה מלהיב אותה. ציירנו ציורים והדבקנו ל"אוהל" (שבתי עזרה לה לבנות על ידי הנחת שמיכות על מתקן ייבוש הכביסה). נפחנו בלונים וקשרנו להם סרטים צבעוניים והדבקנו גם את זה לאוהל. בקיצור, הילדה היתה מרוצה. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בתוך האוהל תוך שהיא צופה בטאבלט בסרט או סידרה כלשהי. 

בשבת בבוקר ביקרנו אצל הורי ב'אחוזה' וגם אחי וכל המשפחה שלו הגיעה (פרט לחבר של אחיינית2, שנוהג לבלות את רוב השבת בשינה), כולל הקטנה של אחיינית1 - וזה היה ביקור מאד נחמד. בעיקר ממוגג לראות איך הקטנה הזאת מחוברת לאחי, מסובבת אותו על אצבע אחת.....והוא סבא שפוט לגמרי. 

בשעה טובה הושלמה החלפת המטפלת לאבא, והורי שניהם מאד מרוצים מהחדשה. אני מקווה מאד שגם היא מרוצה ושהיא תישאר ושלא אצטרך לדאוג לעניין הזה עוד הרבה. בינתיים הצלחתי גם להשלים את שלבי הביורוקרטיה מול התאגיד.

התלונה היחידה שיש לאמא שלי כלפי החדשה היא שהיא מילאה את ארונות המטבח וגם מדף שלם אחד במקרר במצרכים שלה. בניגוד למטפלת הקודמת היא מבשלת הרבה, לעצמה, ויכולה גם לבשל להם. האמת, שהופתעתי לראות כמה מוצרי יסוד היא דחסה בארונות המטבח, וכאשר נגמר לה שם המקום, היא מילאה גם את מדיח הכלים במוצרים (כי הורי ממילא מסרבים להשתמש במדיח והיה בו מקום פנוי 😂). 

אמא שלי אוהבת שהארונות שלה חצי ריקים ושהמקרר ריק...וזה מעיק עליה העומס הזה. גם המדף הבודד שהמטפלת תפסה במקרר מפריע לה. 

בינתיים הרגעתי אותה שאם כל השאר בסדר, נמצא דרך להתמודד גם עם העניין הזה. לכל אחד הרי יש שריטה משלו...

שריתה עברה השבוע ניתוח עפעפיים. אני מקווה שתהיה לה החלמה קלה ומהירה. עוד לפני הניתוח נפגשנו איתם בבית קפה במוצאי שבת והיה כיף כרגיל.

גם 'מחברת' ואני נפגשנו השבוע והיה כיף כרגיל. אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, ובדרך זה זה מצליח לנו.

בגזרת הרכב שלנו, לאחר שהצטברו כמה וכמה בעיות עם ה-ZEEKR: בעיקר בכל התחום של המולטימדיה, ופתחנו קריאה במוקד שלהם. 

אני חייבת לומר שאמנם יש לרכב הזה "חבלי לידה" שכנראה מאפיינים רבים מן הרכבים החשמלים (אם לא כולם), אבל השירות שלהם טוב, עד כה וההיענות שלהם טובה מאד. 

הם מייד קבעו לנו תור במרכז השירות הקרוב אלינו (אי אפשר לקרוא למקום הסטרילי ההיי טק-י שהגענו אליו "מוסך"), דאגו לנו לעדכון גירסא (מה שבעקרון היה אמור לקרות ממילא אוטומטית ומשום מה לא בוצע כבר הרבה זמן) וגם שלחו אחר כך אלינו הביתה טכנאי שהתקין ברכב "סטרימר" שאמור לשדרג את חוויית המולטימדיה - לתווך בין המערכת לבין הטלפונים שלנו, כי אנחנו עם טלפונים של אנדרויד והרכב עובד טוב יותר עם אייפון. גם בלעדיו אנחנו כבר הרגשנו שיפור בחלק נכבד מרשימת התלונות שהגשנו להם.......אז אנחנו די מרוצים. 

עדיין יש פה ושם חריקות - וכמובן נתחיל רשימה חדשה של תקלות להעלות מולם בהמשך. בכל מקרה צבר התקלות כבר ממש ביאס אותנו והתחלנו לחשוב על החלפת הרכב, ועכשיו נראה שאין צורך. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת עמוס אבל בסך הכל בסדר. 

סוף סוף הוחזר החלל החטוף התאילנדי סותטיסאק רינטלאק, וזו היתה הקלה גדולה - רק חסר שרן גואילי יוחזר לנו ולפחות הפרק הזה הנורא, פרק ההפקרה הכפולה והמכופלת....של החטופים החיים והחללים...יוכל להיחתם. 









יום שישי, 21 בנובמבר 2025

חזל"ש

מפה לשם עבר כבר חודש מאז שחזרנו מארצות הברית. 

לא אדבר על כל מה שקורה בארץ (או בעולם) כי ...עדיף שלא אדבר. 

גם על המצב במשפחה של חתני לא אדבר - רק אומר שכבר היה ה"שלושים" של האבא ולא נראה שמשהו השתנה...ויש חשש גדול שייווצר (אם לא נוצר כבר) קרע בלתי הפיך בין האחים/אחיות....אוף. 

בגזרת הבריאות שלנו - החלמנו לגמרי מאותו וירוס מרושע, T היה כבר פעמיים אצל המטפל מומחה הכאב, ובינתיים סבל מכמה התקפים קלים ואחד בינוני. נראה מה יהיה הלאה. 

בתור טלפוני עם 'רופאהחדשה' T הבין שתוצאות בדיקות הדם שלו תקינות לגמרי בעצם ואין לו כרגע מה לדאוג. הוא קבע תור ביקורת אצל הפרופסור, אבל אין לנו ציפיות לרעיונות חדשים או פריצות דרך משמעותיות מהפגישה הזאת. 

מיינקוני ממשיך גם הוא לפרכס כל כמה ימים, וכמו "אבא" שלו T, לפעמים זה קל וקצרצר ולפעמים יותר משמעותי. מתוקי מסכני. 

כרגע T ושותפנו נמצאים ביוון ומסדרים את כל הקשור לבית. 

הם כבר גרים בבית וחלק ניכר מהריהוט, הציוד והאביזרים כבר הגיע והותקן, אבל היו כמה דברים ממש משמעותיים שטרם הגיעו ועוד מעט הם כבר חוזרים...אז זה ממש לא היה מצב אידיאלי. אתמול סוף סוף הם הצליחו לתפוס את חברת המשלוחים, ופתאום התברר שהחברה החליטה, על דעת עצמה, לאגור אצלה את כל הדברים עד שיגיעו כל הפרטים בהזמנה......

היה מתסכל מאד לגלות שדברים גדולים שגם זקוקים להתקנה כמו מקרר, פריזר (אינטגרלים), מדיח, מכונת כביסה ומייבש ועוד דברים רבים "יושבים" אצל חברת המשלוחים כבר מעל לשבוע ושותפנו ו-T מחכים בבית על קוצים בתקווה שהכל יגיע לפני שהם חוזרים ארצה. לאחר שיחת הבהרה נאמר להם שכל מה שכבר הגיע יסופק היום - ומחר הם כבר טסים לישראל. אז אולי שום דבר לא יותקן אבל לפחות זה כבר יהיה בבית.

החדשות הטובות הן שהם מצאו מי שיטפל בבית בהעדרנו - גם מישהי מקומית מהכפר שתבוא לבדוק שהכל תקין וניתן יהיה להיעזר בה עם משלוחים ועם בעלי מקצוע שצריכים להיכנס עבור התקנות או תיקונים, ובנוסף הם גם סיכמו עם מישהו רצינית יותר - מעיר קרובה - שממש תטפל בתחזוקה וניקיון השוטפים, בקבלה של דיירים לכשנשכיר, בטיפול שוטף בבריכה וכו'. שמחתי מאד לשמוע שלאחר משא ומתן והסברים מפורטים של מה אנחנו צריכים ומה אנחנו לא צריכים, הם הצליחו להסכים על התנאים וכולנו יצאנו מרוצים. 

הבנתי משותפנו ומ-T שהכפר "שלנו" הוא כמו קיבוץ וכולם מכירים את כולם והם התחילו להכיר ולהתיידד. אז למשל אחיו של בעל בית הקפה ייתן להם הצעת מחיר לבניית גריל ומטבחון בחצר, ובעל המסעדה על החוף קישר אותם עם זו שתשמור להם על הבית וכן הלאה וכן הלאה. כולם מאד מאד נחמדים ומסבירי פנים וכשאין שפה משותפת נעזרים בידיים ובגוגל TRANSLATE. מקסים. 

הם כל כך נהנים ביוון בכלל ובבית בפרט, עושים הליכות בוקר בזריחה וישנים טוב בבית ואוכלים טוב.......עם כל ההסתייגות שהיתה לי מהפרויקט הזה, נראה לי שטוב שיש לכולנו מקום לנפוש בו קצת לגוף, ללב ולנפש מידי פעם.......המקום הזה נוסך רוגע מעצם היותו.

זריחה בעת הליכת בוקר של שותפנו ו-T

בגזרת המטפלת של הורי שהודיעה שהיא עוזבת את הארץ לאיטליה, נכנסתי לתהליך חיפוש רציני של מטפלות גם דרך קבוצות וואטסאפ שונות וגם דרך שלושה תאגידים שונים. 

מהר מאד הבנתי שהמצב לא פשוט, שהעובדים שכבר בארץ מבקשים שכר הרבה יותר גבוה ממה שהורי משלמים עכשיו, ושכולם מתעקשים לעבוד כל השבתות (שזה מייקר עוד יותר את העניין, וכרגע הורי לא זקוקים לזה עדיין). 

במקביל לחיפושים גם הייתי צריכה כל הזמן להסביר שוב ושוב להורי מדוע הם לא יכולים כרגע לוותר על מטפלת, גם אם אבא לא זקוק לזה כל הזמן (בעיקר כי מהיום למחר פתאום הוא יזדקק ואז לא ניתן יהיה למצוא מעכשיו לעכשיו).

לבסוף בהפניית אחד התאגידים פגשנו מישהי שעל פניו נראית מצוין - הודית בת 40 שנמצאת כבר ארבע שנים בארץ, עבדה בדיור מוגן אחר סמוך לכאן עד שהמעסיקה שלה נפטרה (בגיל 101!), הועסקה בחודש האחרון בדיור המוגן של הורי ואז המעסיקה החליטה שהיא בעצם לא צריכה מטפלת. כלומר, היא כבר ב'אחוזה' והיא פנויה והיא לחוצה לעבוד...אז גם השכר שהיא מבקשת אמנם גבוה אבל לא משמעותית גבוה ממה ששילמנו עד כה, וכרגע היא גם מתגמשת עם השבתות. היא מאד רוצה שבתות, ומבקשת שאולי הורי יתגמשו ויסכימו לעבודה בשתי שבתות לפחות, אבל כשהבהרנו שכרגע הם לא רוצים שבתות בכלל היא לא התעקשה על כך. 

זה כמובן לא אומר שום דבר על מה שיקרה בהמשך - ברור לי שהדברים האלה לא יציבים ותמיד ייתכן שהיא תתחיל לעבוד ותעזוב פתאום או שבכלל לא תגיע ביום שקבענו או שתתחיל לבקש דברים שלא סוכמו........וגם ייתכן שהורי יגידו שהיא לא מתאימה להם. בקיצור - זה לא שאני רגועה עכשיו, אבל אני מלאת תקווה שהעניין הזה קרוב לפתרון ושיהיה קצת שקט בגזרה הזאת, לפחות. 

לאבא שוב כואב הגב - כמו שקרה כבר שלוש או ארבע פעמים בשנים האחרונות - וזה מגביל אותו ומכריח אותו לקחת משככי כאבים על בסיס יום יומי, אבל לשמחתי כאשר מעט פוחת הכאב הוא לא מוותר על הליכות קצרות, לפחות. את שאר חוגי ההתעמלות הוא כמובן זונח כרגע. 

בשבת נסענו למודיעין לבקר בביתו של בנה של 'לונדון', שגם היא ובעלה מבקרים עכשיו בארץ וגם בתה היתה בביקור אצל אחיה למשך כמה ימים לקצת זמן איכות עם האחיינים. היה כיף גדול להיפגש עם כולם. בשבת הקרובה גם יהיה מפגש של בני הדודים (הדור שלנו, בלי הדור הצעיר) בנשר בדירתם החדשה של בן הדוד שחזר מניו ג'רזי ואשתו. אישרתי הגעה בלי לדעת אם T כבר יהיה בבית או לא, והתברר שהוא חוזר כמה שעות לפני המפגש, אז אני מקווה שיהיה לו כוח לנסוע איתי לשם. 

כל אחד מהמוזמנים כתב מה הוא מביא (או יותר נכון - מביאה), וכולם כיוונו למאכלים "מהבית" - מה שהאמהות שלהם היו מכינות. כיון ש-T לא כאן ואני לא מהמשפחה ואני לא מכינה את המאכלים שלהם (ברובם מהמטבח ההונגרי-יהודי), החלטתי לאפות את עוגות השמרים שלי (קינמון וקקאו) שגם הן כבר הפכו למסורת במפגשי בני הדודים של משפחתו של T. 



מה עוד? 

נפגשתי עם בתי ועם שרי באחד הימים בשבוע שעבר והסתובבנו ביחד בקניון בהרצליה, והשבוע קפצתי לבקר אצלם שוב אחר הצהריים וזכיתי גם לבלות מעט עם נשמותק וטיפ טיפה גם עם חכמוד. כל זמן שיוצא לי להיות עם המתוקים האלה זה זמן איכות עבורי. 

הערב אני מוזמנת אליהם לארוחת ששי אז סוף סוף יהיה לי זמן עם כולם. כולל הבנים, כולל חתני. 

בגזרת המפגשים עם חברות הצלחתי להיפגש במהלך השבועיים האלה עם 'שושנה', עם 'מחברת' (פעמיים), עם 'ביוכימיה' (וגיליתי לצערי ש'המהנדס' אובחן עם פרקינסון בשלבים מוקדמים), ביקרתי אצל 'אורה'  בשיקום האורתופדי (כשעוד היינו בבוסטון היא שברה את עצם הירך, עברה ניתוח וכעת מבלה שבועות ארוכים בשיקום) והשבוע סוף סוף גם 'היידי' ואני הצלחנו למרבה שמחתנו להיפגש. 

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי אבל המפגשים האלה עם חברות וחברים ועם המשפחה שלי הם התזונה הטובה ביותר לנפש וללב שלי. 

א פרו פו תזונה - שוב יש לי ימים שבהם ממש (אבל ממש!) מתחשק לי לאכול שוקולד.........אני אחר כך מתרגזת על עצמי כי עד שהצלחתי יפה כל כך לרדת את כל מה שעליתי בקיץ...ממש לא מתאים לי לחזור למצב הזה שוב. אבל ...זה מה שקורה כרגע במציאות. מקווה שאצליח להתגבר על החשק בהמשך.......

ובנימה אופטימית זו נראה לי שאסיים את פוסט העדכונים הארוך הזה...............


יום שישי, 7 בנובמבר 2025

מאז שחזרנו

החלטתי לעשות הפסקה באמצע תיעוד הטיול שלנו בארה"ב לטובת עדכונים של מה בעצם קורה איתנו מאז שחזרנו. 

תחילה ענייני בריאות.

בעצם גם T וגם אני עוד היינו חולים בזמן שעלינו על מטוס חזרה לישראל. אבל כשעוד היינו בבוסטון T התכחש לזה וניסה להתנהל כרגיל, כולל התעמלות בבוקר, בישולים, קניות בסופר וטיפול בסביבוני וקיקה.

אבל גם לו וגם לי עוד היו בחילות וסחרחורות וכאבי ראש ובעיקר עייפות וחולשה גדולה. אני ישנתי הרבה, אמנם עזרתי עם הנכדים ועם הכביסות, שטיפת כלים וכו' אבל מעבר לזה לא יצאתי לשום פעילות ובעיקר רבצתי.

על המטוס ישנתי רוב הזמן וכשהתעוררתי בארץ התברר שאיבדתי את הקול. במשך יומיים הייתי לגמרי בלי קול. כבר לא היו סחרחורות או בחילות אבל התחיל צינון והרגשתי היטב את הגרון. זו היתה התפתחות מאד מוזרה של המחלה. לא ברור אפילו אם זו היתה אותה מחלה. 

היה לנו מזל בטיסה חזרה כי בזכות מעמד ה"זהב" שלי ב"אל על" זכינו בשדרוג ל"פרמיום" והיה מאד מרווח ונוח והצלחנו שנינו לישון היטב רוב הדרך. גם היחס והשירות היו מפנקים יותר שם מאשר במחלקת תיירים רגילה. האוכל הוא אותו אוכל (בלתי אכיל כמעט מבחינתי) אבל הציעו לנו שתייה חריפה - מה שלדעתי לא מציעים בתיירים. אני לא בטוחה בכך כי אני ממילא לא שותה יין או משקאות חריפים כלשהם.

T המשיך להתכחש לכך שגם הוא עדיין חולה, ובנוסף כאב לו הגב מההשתוללויות עם קיקה בזמן שעדיין כאב הקרסול מההשתוללויות עם שרי עוד בניו יורק, וכיון שהוא לא הרגיש טוב - אבל לא הודה בזה - הוא היה עצבני. בכלל עם T, כאשר הוא עצבני או קצר בדרך כלל צריך לבדוק אם הוא לא מרגיש טוב או שכואב לו משהו. לא תמיד הוא אפילו מודע לזה. 

אז כשנסענו ל"שבעה" לנחם את חתני T היה ממש חסר סבלנות. לא היו באותו זמן המון אנשים אבל היה די רועש, כמו בדרך כלל במשפחה של חתני, ו-T לא שומע טוב ועוד פחות מצליח לשמוע כאשר יש רעש. 

מותו של אבא של חתני: 

אז בשבעה חתני ישב עם חברים מהעבודה שלו שהגיעו לנחם ועם דוד שלו שישב לידו, ובחורה אחת במיוחד, חברה של אחות של חתני, דיברה ממש בקולי קולות - סיפרה על הביקור שלה בפוקט, דיברה על נוכחות רבה של מוסלמים שם ועל חוסר הנוחות שלה ללבוש בגדים חושפניים או לתת לבת שלה להסתובב עם בגדים חושפניים...לא יודעת בדיוק אבל היא חפרה על זה לא מעט וזה ממש הביא את T אל הקצה ... והוא קם והלך. 

לי לא היה נעים כי בכל זאת, אתה בא לנחם - במיוחד מישהו בקירבה משפחתית כזאת - זה לא התפקיד שלהם לגרום לך להרגיש בנוח או להקדיש לך תשומת לב. אתה בא בשבילם, ואתה נשאר כדי לכבד את האבל שלהם. דיברתי איתו על זה בשקט בדרך הביתה, ולמחרת נסענו שוב ונשארנו קצת יותר זמן. שוב לא הצלחנו לדבר עם חתני עצמו כי הוא שוב ישב עם אנשים מהעבודה שהגיעו לנחם, אבל דיברנו עם אמא שלו, ונראה לי שזה עבר בסדר. 

בכלל, אחרי הצער הגדול והבכי הגדול של חתני בהלוויה, השבעה היתה חוויה טובה עבורו. בנוסף לחברים ובני משפחה הגיעו לו הרבה מאד אנשים מהעבודה, גם עמיתים ובוסים וגם לקוחות. לא היה יום בלי נציגים ממקום עבודתו. זה מאד ריגש אותו. 

בחזרה אלינו ואל הבריאות שלנו.

 T סוף סוף הבין שגם הוא עדיין לא התאושש מהוירוס המרושע, והוריד הילוך. אנחנו לא יודעים אם זו היתה בסופו של דבר קורונה (כי לא בדקנו) או שפעת או וירוס אחר - לקח לנו כעשרה ימים / שבועיים לחזור לעצמנו. 

בזמן הזה T סוף סוף הרים טלפון לרופא (הישראלי) שעזר לגיורא איילנד עם כאבי תופת שסבל מהם בעקבות ניתוח, קבע אצלו תור והתחיל טיפולים. אני לא יודעת בדיוק לומר אילו טיפולים אבל מדובר בכירופרקט ואוסתיאופט, והוא עושה כל מיני לחיצות ונותן לו כל מיני תרגילים ל"שיעורי בית". והוא טיפל גם באביו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, ועזר לו מאד, וכך השגנו את הטלפון שלו. 

אז T הפסיק בשלב זה את הטיפול קרניו סקרל שקיבל מהפיסיותרפיסטית שלנו, ומנסה את דרכו בטיפול החדש - ונראה מה יהיה. נקווה לטוב. בינתיים ההתקפים ממשיכים כל כמה ימים בעוצמות שונות. 

לגבי הבית ביוון... T ממשיך להיערך לארגון הבית החדש ביוון, משלים רכישות און ליין לתכולה של הבית - לאחר קבלת אישורים עבור כל דבר משותפנו ושריתה כמובן - ובשבוע הבא הוא ושותפנו טסים לשם להתחיל לקבל את הריהוט, מוצרי החשמל, מצעים...וכולי, ולסדר הכל. 

בנוסף הם ינסו למצוא מישהו מקומי שיטפל בבית ויהיה הנציג שלנו שם לכל מה שצריך. הם התחילו כבר לדבר עם מישהו שסוכן הנדל"ן שלנו המליץ עליה, אבל למרות שהיא נחמדה מאד ויש לה הרבה רצון טוב ומוטיבציה, לא בטוח שמה שהיא מציעה הוא מה שאנחנו זקוקים לו. לא מדובר בבית שהוא רק להשכרה, אלא במקום שישמש גם אותנו ואת המשפחות שלנו, ולכן הסטנדרט המקובל עבור דברים כאלה לא ממש מתאים לנו. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו כבר הספקנו לארח את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ששי. הורי נראים נהדר (טפו חמסה עיגולים) והיה מפגש מהנה וטעים. 

המטפלת של הורי הודיעה שהיא עוזבת לאיטליה בקרוב, כך שבקרוב נצטרך למצוא לאבא מטפלת חדשה. מצד אחד הוא מרגיש שהוא לא ממש זקוק למטפלת עכשיו, במצבו הנוכחי. אבל מצד שני יש הרבה דברים שהוא ואמא כבר לא ממש מסוגלים לעשות לבד בבית, ואנחנו יודעים מה זה לחפש מטפלת מעכשיו לעכשיו כשכן צריך, וממילא עדיף שיהיה איתם מישהו בבית ויעזור להם בכל דבר - הנה לדוגמא כשהם היו חולים ואף אחד מהם לא יכול היה לצאת מן המיטה. אם לא תהיה מטפלת אנחנו נצטרך לרוץ לשם.......ולא הם ולא אנחנו רוצים את זה.

אנחנו כמובן כן עוזרים להם תמיד בכל מיני דברים - למשל לקחנו את הקלנועית שלהם להחלפת צמיגים, לאחר שהיא כבר ממש נטתה על צידה בגלל צמיג תקול והחברה שנותנת להם שירות בדרך כלל טענה שאין להשיג בארץ כרגע צמיגים כאלה. שטויות במיץ. ברור שהשגנו והחלפנו...וכיון שהצמיגים כבר היו ישנים ושחוקים (קבלנו קלנועית "מחודשת" בשנה שעברה, לא חדשה) החלפנו את ארבעת הצמיגים. הורי היו מאד מרוצים. 

מאז שהתחלתי להרגיש טוב חזרתי להיפגש עם חברות, וכבר הצלחתי להיפגש פעמיים עם 'מחברת' ופעם עם 'שלהבת', ועם 'קלי' (ואף לקבוע פגישה איתה ועם 'שני' בעוד כשבועיים) ואני מקווה לפגוש את 'היידי' בשבוע הבא. בכלל, כיון ש-T יהיה ביוון, יהיה לי עוד יותר פנאי לקבוע ולהיפגש עם חברות. 

היה לנו תור טלפוני עם הדיאטנית והיא גם ביקשה שנעשה בדיקות דם תקופתיות, ושמחתי לראות שאצלי הכל תקין. אצל T יש שני נתונים מעט מדאיגים - האחד הוא רמת חומצת השתן בדם שחורגת מעט מהטווח התקין (7.7, למי שמבין בזה), והשני הוא רמת HbA1c (6.5%) שחורגת אף היא מהטווח. קבעתי לו תור טלפוני עם 'רופאהחדשה' כדי לדון איתה בדבר הזה, וממילא יש לו גם בחודש הבא ביקורת שנתית אצל הפרופסור - כך שאם מסתמנת בעייה כלשהי, אני מקווה שזה יטופל. 

בגיזרה של מיינקוני - הוא ממשיך לפרכס פעם בשבוע בערך, לפעמים פחות משבוע. שוחחתי עם הוטרינר הקבוע שלו (שמשום מה בספטמבר כשהתקשרתי היתה אצלו תקלה כנראה במערכת הטלפונים ולא השגתי אותו) שניסה להרגיע אותי שזה מצב מאד שכיח ושהוא דוגל במעקב ללא בדיקות מציקות (ויקרות) וללא תרופות. הוא טוען שהתרופות נגד הפרכוסים מזיקות ומקצרות לחתול את החיים יותר מאשר הפרכוסים עצמם. הוא אמר שייתכן שאם התדירות של ההתקפים תתגבר הוא ימליץ על תרופת הרגעה דווקא, כי הוא חושב שזה נגרם מסטרס. אמנם אין ביום יום של החתול שלנו סטרס, אבל הוא חתול מאד חרדתי ואם רשרוש שקיות מבריח אותו מהחדר וקול של חפץ נופל מקפיץ אותו, ייתכן שהוא פשוט כל הזמן בסטרס. שלא לדבר על האזעקות שהיו כאן מידי פעם בשנתיים האחרונות. בקיצור אנחנו עוקבים אחר הפרכוסים, עוצמתם ותדירותם, ונהיה בקשר עם הוטרינר ולא נטרטר את מיינקוני המתוק בבדיקות מיותרות. 

הוא מאד שמח שחזרנו ולא מפסיק להתפנק עלינו, ביום ובלילה, ואני שמחה שרק T טס עכשיו ואני נשארת איתו....

טוב, הפוסט הזה כבר התארך מאד ונראה לי שאת הרוב עדכנתי. 


יום ראשון, 19 באוקטובר 2025

הימים שלפני הטיסה לארה"ב

לקראת החזרה שלנו מארה"ב בעוד כמה ימים חזרתי לטיוטה שהתחלתי לפני שטסנו.....ובה תיעוד הימים שלפני הטיסה.

לפני כן - החטופים החוזרים. החיים חזרו ועקבנו מכאן אחרי זה במתח ובהתרגשות, והחללים חוזרים בטפטופים....בתקווה שיצליחו להחזיר את כולם. 

לא הכל נפלא והכל רחוק מלהסתדר ואנחנו רחוקים מלהשתקם - כעם וכמדינה - אבל הם בבית, וחיכינו לרגע הזה כל כך הרבה זמן שכבר לא האמנתי שזה יקרה, ובוודאי לא העזתי לקוות שהם יעמדו על רגליהם. אז ברור שמצבם ממש לא טוב וצפוי להם שיקום פיסי ונפשי ממושך - עד כמה שבכלל ניתן להשתקם ממה שהם עברו - אבל הם בבית והתחושה.......לא יודעת אפילו לתאר אותה. 

גם עצם הפסקת האש - שהיום כבר שוב בסכנה - הביאה איזו הקלה רגעית. חיילים שיכולים לחזור הביתה, משק שאולי אולי יתחיל להשתקם........אבל עוד מוקדם לדעת מה הרודן וחבר מרעיו מתכננים. נותר רק לקוות שטראמפ, עם כל הנזק שהוא מסב לאמריקאים עצמם (ועכשיו שאנחנו כאן אנחנו חווים את זה הרבה יותר מקרוב), עבור הישראלים כנראה שהוא טוב מאד. נקווה. 

אז...........

במהלך הימים לקראת הטיסה הייתי עסוקה באריזה. אני אוהבת לארוז לאט עם רשימה מסודרת (צ'ק ליסט) שאני מעדכנת בין נסיעה לנסיעה, וכך אני מתאימה את האריזה לסוג הטיול, משך הטיול, מזג האוויר הצפוי, הפעילויות המתוכננות ועוד. 

בין השאר ארזתי את אלבומי התמונות שהכנתי גם השנה למשפחה שלהם - ומאז שהם קיבלו אותם הם כל הזמן "קוראים" אותם כמו ספרים לפני השינה, ונהנים לצפות בעצמם בפעילויות של השנה החולפת. כמובן שהם אוהבים להביט גם באלבומים הישנים יותר.

עוד ארזתי לקיקה לבבות שוקולד וגומי שהיא אהבה כשהיא היתה בארץ והיא צלצלה לבקש שאביא לה. 


לשמחתנו הורי המשיכו להתאושש בהדרגה מדלקת הריאות שחטפו בעקבות הקורונה, והתחילו לחזור לשיגרת הספורט והפעילות שלהם, בכל פעם מעט יותר עד שחזרו לפעילות מלאה. חייבת לציין שהם די מדהימים הזוג הזה. 

בסופ"ש שלפני הנסיעה הנכדים רצו מאד לבוא אלינו לארוחת ששי, אבל חתני היה טרוד עם אבא שלו שהיה מאושפז, ובתי היתה חייבת לארוז ששי שבת כי בששי ובראשון היא עבדה עד מאוחר בקליניקה. אז הצעתי שנאסוף את הנכדים ונביא אותם אלינו לכמה שעות ולארוחת ערב, כך גם הם וגם אנחנו נהנה מזמן איכות ביחד, וגם זה ישחרר את בתי ואת חתני לעיסוקיהם. T הכין פיצה והבילוי המשותף היה מהנה עבור כולנו.

בינתיים הרופאים שוחחו עם חתני ועם אמא שלו, וגם בתי הצטרפה לפגישה איתם - ולמרות שעדיין לא היה אבחון מלא לגבי המקור הראשוני של הסרטן של אבא של חתני והסוג של הסרטן - היה כבר די ברור שהמוח "מפוצץ בגרורות" (אני מצטטת) ונותרו לו (לדבריהם) מספר חודשים לחיות, בהם - אם יבחר שלא לקבל טיפול כימותרפי - הם המליצו על טיפול פליאטיבי בבית, שרק מוודא שנוח לו ושהוא לא בכאבים. הם טענו שהוא לא סובל מכאבים. ביום שני הוא היה אמור לעבור CT גוף מלא שבו הם מקווים להבין טוב יותר מה מקור הסרטן. הרופאים הדגישו שתמוה מאד שב-PET CT שבוצע לו בחודש מרץ האחרון לא עלו ממצאים כלשהם. הם שיערו שייתכן שמדובר בזן אגרסיבי במיוחד של סרטן. או שאיכילוב פספס כאן בגדול. 

כך או אחרת אמא של חתני - גרושתו - ואחיותיו, פעלו כל העת בצד הלוגיסטי ביורוקרטי כדי לארגן לאבא עובד זר ותמיכה מהמדינה, וחתני החליט שהוא כן טס איתנו - בתקווה שהרופאים צודקים ושלא צפוי שינוי משמעותי בשבועיים הבאים. 

בימים שלפני הטיסה הסתובבתי עם בחילה וחוסר יכולת לאכול כמעט, מאז ששמעתי את מצבו של אבא של חתני. אני לא יודעת להסביר למה זה, במיוחד כי אני מעולם לא במיוחד בלתי את הבן אדם והוא לא היה אבא מי יודע מה לחתני ואחיותיו וגם לא בעל מי יודע מה לאמא של חתני - אבל הסיטואציה עבור חתני נראתה לי בלתי אפשרית. ודווקא משום ששנים הם היו בנתק (ביוזמת האב) והיחסים ביניהם תמיד היו מורכבים ובעייתיים.......

בדיעבד אני יכולה לומר שאכן איכילוב פספס בגדול. התברר שאבא של חתני היה בשלבים מתקדמים ביותר של סרטן כלשהו שהתפשט למוח (כנראה התחיל בריאות אבל עד כמה שהבנתי לא הספיקו אפילו לבדוק ולאשר זאת). עד כמה שהוא היה מודע ובהכרה הוא סירב לטיפולים כימותרפים כלשהם, ולאחר ששחררו אותו הביתה ולא הצליחו למצוא עובד זר ראוי (הם ניסו כמה וכמה והבנתי שזו היתה חווייה נוראית - לו וגם למשפחה) הם הצליחו לאשפז אותו בהוספיס של תל השומר, וגם שם לא היה פשוט - כי הוא לא שיתף פעולה והשתולל ופגע בעצמו ובאחרים - עד שנאלצו חלק מהזמן לסמם אותו. 

המצב התדרדר מהר ובזמן שהיינו בחו"ל חתני קיבל הרבה מאד טלפונים מאמא שלו שמיררה בבכי על הקושי ועל המצב וכמה שהוא חסר לה ולאחיותיו. לא פשוט בכלל. 

בסופו של דבר בתי וחתני והנכדים הספיקו לחזור ארצה ימים בודדים לפני שהוא נפטר. חתני הספיק להיות לצידו בהוספיס כמה פעמים ועל כך הוא באמת אסיר תודה. היה מזל שחתני גם לא וויתר על הטיול ולא איכזב את ילדיו וגם הספיק לחזור בזמן לפני שאביו הלך לעולמו. 

לגבי אמא שלו אין לי באמת מילים. הם גרושים כבר לא מעט שנים ובכל זאת בשנים האחרונות היא היתה זאת שטיפלה בו בכל פעם שהוא לא היה בסדר, בריאותית או נפשית. וגם כשהאחיות התנדבו לעזור ולעשות איתו משמרות, היא שיחררה אותן הביתה בטענה שכאשר היא חוזרת הביתה היא לבד ויכולה לנוח, בעוד שלהן יש ילדים ועבודה ובן זוג וקשה יותר. ממש מדהימה האישה הזאת. 

מה עוד היה לפני שטסנו? 

כשביקרנו אצל הורי בשבת האחרונה לפני הטיסה היו אצלם גם אחייניות 1 ו-2 (הבנות של אחי) עם התינוקת של אחיינית1 והיא מתוקה ברמות אחרות. בעצם היא כבר בת יותר משנה וחצי ואפשר להתחיל לקרוא לה פעוטה......כולנו נהנינו מאד מהביקור ושמחנו לראות שהורי מחלימים ומתאוששים מכל מה שעבר עליהם. 

יום לפני הטיסה עוד הצלחתי להיפגש עם מחברת. היה טוב כתמיד. גם היא והחבר שלה טסו לחופשה במהלך החגים - לאומבריה - והבנתי שנהנו מאד. שמחה בשבילה. בשבילם. 

מה עוד? 

בימים שלפני הטיסה היו לנו כל הזמן נפילות באינטרנט בבית וניסינו ללא הועיל להשיג ביקור טכנאי לפני שאנחנו טסים. בסופו של דבר זה לא הצליח, והם ניסו לשלוח טכנאי כשכבר היינו בחו"ל 😬ופשוט נסענו כך וקיוינו שהאינטרנט יחזיק בזמן שלא נהיה - לטובת ניטור מערכת האזעקה ומצלמות האבטחה.....ואכן עד כה לא חווינו עם זה בעיות.

בערב שלפני הטיסה T חטף התקף כאב חזק - כמו שחווה שבועיים קודם לכן ,גם אז זה היה אחרי טיפול קרניו סקרל שעבר באותו הבוקר. לא היה לנו ברור אם זו ראקציה לטיפול או סתם צירוף מקרים. במהלך שלושת השבועות של הטיול הוא חטף עוד כמה התקפים, חלקם קלים, חלקם בינוניים ואחד או שניים קשים במיוחד. 

וזהו, הגענו ליום הטיסה. 

בשדה התעופה הכל הלך חלק, פרט לקטע מצחיק שבו הנציגה בצ'ק אין התעקשה שלא להדפיס לנו כרטיסי עליה למטוס כי טענה ש"יש לנו אותם בטלפון". לא עזר שהסברנו שוב ושוב שמשום מה למרות שעשינו צ'ק אין און ליין לא קבלנו כרטיסי עליה למטוס ושקבלנו מייל מפורש בו היה כתוב שהכרטיסים יודפסו בשדה. בסוף אחרי לא מעט ויכוחים היא התרצתה והדפיסה לנו.

הטיסה המריאה בזמן ובסך הכל היתה טובה מאד - מבחינת הצוות והמטוס עצמו - אבל האוכלוסיה.............וואי וואי. לא אוהבת להישמע גזענית אבל המטוס היה מלא בחרדים - רובם אמריקאים על משפחותיהם וטפם - חלק ישראלים - וכל הטיסה היתה רצף של בכי תינוקות, צעקות (סתם) של ילדים משתוללים וטינופת שלא תיאמן בכל המטוס. 

זו היתה טיסה לניו יורק (בניגוד לרוב הטיסות שלנו שהן ישירות לבוסטון) וגם בתקופת החגים..........בקיצור זה היה סיוט. אבל הגענו בשלום לניו יורק......ועל כך כבר אספר כשנחזור.

יום שישי, 26 בספטמבר 2025

יוון - ספטמבר 2025 - פרק ב'

 את ארבעת הימים הראשונים של השנה (בעצם כולל היום האחרון של השנה הקודמת) עשינו ביוון. 

הפעם נסענו אנחנו גם עם שותפנו וגם עם שריתה

מטרת הנסיעה - לחתום על החוזה הסופי של רכישת הבית, לשלם כמובן ולקבל את המפתח.

מטרה נוספת חשובה לא פחות - להתחיל עם הזמנת הרהיטים לבית החדש. 

כשביקרנו שם שלושתנו - שותפנו, T ואני - עברנו בארבע חנויות רהיטים והתכנסנו על מה שמצא חן בעינינו, שיתפנו את התמונות כמובן עם שריתה - שנשארה בארץ - ובמקביל התחלנו משא ומתן על המחירים עם החנות שהכי מצאה חן בעינינו (שהרמה והעיצוב של הרהיטים בה היו הכי לטעמנו), בעיר KALAMATA, משא ומתן שהמשיך גם כשחזרנו ארצה (דרך וואטסאפ). 

ברור שלא הזמנו שום דבר לפני ששריתה ראתה ובדקה ואישרה שמקובל גם עליה. 

ביום שהגענו היה יום ראשון ואף אחד לא עבד וכל החנויות היו סגורות, אז אחרי שלקחנו את הרכב השכור (באותה חברה מצוינת בה שכרנו בביקור הקודם) ונסענו לעיירת הנמל Nafplio, שם שהינו באותו מלון בו לנו עם שותפנו בתחילת החודש. ניצלנו את שארית היום כדי לטייל קצת ולהצטייד במים וחלב ופירות בסופר ב-Nafplio, ונסענו לכיוון כפר חמוד בשם TOLO, בעל חוף ים יפהפה ומהווה אטרקציה תיירותית בחודשי הקיץ. 


חוף TOLO


במקור התעניינו לרכוש בכפר הזה בית, אבל הבתים בכפר הזה גם קטנים יותר ממה שחיפשנו וגם יקרים יותר. 

הלכנו קצת לאורך החוף והסתובבנו בכפר, ומשם נסענו לעיירה ARGOS הנחמדה שהיא לדעתי העיר הקרובה ביותר לכפר בו רכשנו את הבית. 

אכלנו שם ארוחת ערב באותה מסעדה בה אכלנו בביקור הקודם


זו מסעדה שממוקמת במידרכוב במרכז ארגוס, שלא משנה מתי הגענו אליה (נראה לי שאכלנו שם כבר שלוש פעמים) תמיד היא היתה מלאה בזקנים ששיחקו קלפים או צפו בספורט בטלוויזיה. אין לי מושג ממה המסעדה מרוויחה כי לא ראינו אף אחד מהזקנים האלה אוכל. 

עבורנו בעל הבית העמיד שולחן וכסאות מחוץ למסעדה (כך גם לא סבלנו מהסיגריות שלהם) והאוכל היה פשוט וטעים. ירקות מאודים, סלט יווני, ציזיקי, דגיגי אנשובי מטוגנים.לא זוכרת מה עוד. וכולם (חוץ ממני) שתו בירה יוונית כזו או אחרת. כיף ממש. 

למחרת קמנו T ואני מוקדם ויצאנו להליכה ב-Nafplio, ואחרי ארוחת הבוקר נסענו ארבעתנו לבנק, שם הוספנו את שריתה לחשבון המשותף שפתחנו, משם המשכנו לעורך הדין לחתימה הסופית על החוזה וסגירת העיסקה על רכישת הבית. 

אחרי החתימה נסענו כולנו, כולל סוכן הנדל"ן, אל הבית. כאן המקום להעיר שכל בעלי המקצוע (כולל אשת הקשר שלנו בבנק, עורך הדין והנוטוריונית, רואה החשבון וסוכן הנדל"ן) וגם המוכר של הבית היו מהרגע הראשון סופר נחמדים ושירותיים ויעילים ומשתפי פעולה איתנו בכל דבר. זו היתה חוויה טובה והאמת שדי מפתיעה. 

בבית עברנו שוב על הכל, כולל בדיקה של התיקונים והתוספות שביקשנו מהמוכר לעשות עבורנו (הוא הקבלן שבנה את הבית, ובעצם בנה אותו עבור עצמו - ובסוף אשתו העדיפה לעבור לגור באתונה), קבלנו את המפתחות, וחזרנו לנוח קצת במלון. 

זה היה יום עמוס ודי מתיש  ודרש ריכוז (מעבר על החוזה, הכנסת תיקונים, העברת התשלומים לכולם, מעבר על הבית מהמסד עד הטפחות) - ולמרות זאת נסענו שוב לכפר "שלנו" בערב לאכול במסעדה ששותפנו התלהב כל כך מהגירוס שלה ("הגירוס הכי טוב שאכלתי בחיי" הוא קרא לזה). גם הפעם לא התאכזבנו, אבל אני כבר הייתי ממש גמורה מעייפות בשלב הזה. בנוסף לא יצא לנו לאכול באופן מסודר עם כל הסידורים והעניינים האלה ואני לא מתפקדת כמו שצריך כשאני רעבה ולא אוכלת בזמן. אז נשנשתי מעט סלט יווני ובזה סגרתי עניין, ובאותו לילה ישנתי רצוף כמעט עד הבוקר, בלי לקום אפילו לשירותים (אולי פעם אחת........). שלא כהרגלי. 

בבוקר רצינו להשכים לצאת לכיוון KALAMATA, לחנות הרהיטים כדי להחליט סופית מה אנחנו רוצים ולבצע את ההזמנה. כיון ששנינו ישנו כל כך טוב לא התעוררנו בזמן להליכת הבוקר, אז הסתפקנו בחצי שעה בחדר הכושר (שכעת שמזג האוויר היה קצת פחות חם, כבר היה נוח יותר להתאמן בו למרות שהמזגן קרטע). 

הנסיעה ל-KALAMATA ארכה כשעה וחצי, והספקנו לשבת לשתות קפה בבית קפה נחמד לא רחוק מהחנות, לפני השעה שקבענו עם המוכרת.

בחנות היינו הרבה זמן, גם כי היינו צריכים להסכים (ולא תמיד שריתה אהבה את מה ששותפנו, T ואני בחרנו בפעם הקודמת והיינו צריכים להיות בטוחים שכולנו שלמים עם הבחירות הסופיות) וגם כי המשא והמתן על המחיר (ש-T ממש הצטיין בו) לקח הרבה זמן ועצבים של ברזל. אבל בסוף הכל התכנס והסתדר, בעלת החנות (שאיננה חלק מרשת) הצליחה לבוא לקראתנו לא מעט במחיר, ומצידנו ויתרנו על כמה פריטים שגם היו יקרים מדי לטעמנו וגם לא דחוף לנו שיהיו בבית מההתחלה. נמשיך לחפש אותם בחנויות אחרות. 

בתום ההזמנה נסענו לשוק בו ביקרנו עם שותפנו בביקור הקודם ואכלנו באותה מסעדת דגים מצוינת שגילינו אז. 

משם חזרנו לכפר "שלנו", ירדנו לחוף ה"כמעט פרטי" שמתחת לבית (T ספר 59 מדרגות מדלת הבית ועד לחוף) וטיילנו קצת לאורך החוף היפהפה הזה. 

אחר כך עשינו עוד סיבוב בשתי חנויות הרהיטים שבדקנו בביקור הקודם, אבל לא התלהבנו משום דבר, וסיימנו את היום בחנות מצעים (שעובדת עם בתי מלון) כדי לקבל הצעת מחיר על כלי מיטה, מצעים, מגבות וכל מה שצריך לחדרי השינה של הבית. 

זה היה באמת "ביקור עבודה" וראיתי ששריתה מתקשה עם הקצב ועם התכליתיות שלנו, נטתה להתפזר וגם להיעלם לנו פתאום - הלכה להסתכל בחלונות ראווה או סתם שוטטה ברחובות - ויצא שהרבה פעמים חיכינו לה המון זמן. 

כשחזרנו למלון וסיכמנו את הביקור שותפנו התפלא שבביקור הנוכחי לא נותר לנו בסוף כל יום זמן לטבול בבריכה כמו שעשינו בביקור הקודם, ותהה מה השתנה הפעם. לא אמרנו כלום אבל כשחזרנו לחדר והיינו לבד, הבטנו זה על זו T ואני ואמרנו את אותו הדבר - בעצם מה שהשתנה זו שריתה. בפעם הקודמת היא לא היתה איתנו והכל זרם בקצב. לא היו עיכובים ולא היו התפזרויות. אבל זה חלק מהדינמיקה ונצטרך להרגיע ולהבין שדברים יתנהלו באופן שונה ממה שאנחנו אוהבים ורגילים וזה יצטרך להיות בסדר. 

למחרת קמנו מוקדם כדי להספיק להחזיר את הרכב ולהגיע לשדה התעופה בזמן, ובדיעבד הבנו שהיינו שאננים מדי (כי עשינו צ'ק אין און ליין וחשבנו שיש לנו המון זמן) - ונתקענו בפקק ענק בכניסה לאתונה בדרך לשדה. זה היה ממש על הקשקש, כמו שאומרים, אבל למזלנו חברת השכרת הרכב המצוינת לא עיכבה אותנו בכלל, הגענו לשדה התעופה בדיוק בזמן ובקושי הספקנו לשבת לפני שקראו לנו לעלות למטוס. גם כאן שריתה התאכזבה שאין לה זמן לקנות בושם........

חזרנו הביתה ומיינקוני היה בסדר בכל ימי היעדרנו, אבל מעט אחרי שהגענו הוא חטף התקף פרכוס רציני, ולמחרת עוד אחד קטן. אין ספק שיש בעייה שלא תיעלם, אבל אין לנו כרגע שום אפשרות לעשות עם זה משהו - בתחילת השבוע הבא אנחנו כבר טסים שוב. נקווה שהילד הקט סיטר יסתדר - ובכל מקרה ניתן לו אנשי קשר להזעיק במקרה הצורך. ונקווה לטוב. 

הורי בינתיים המשיכו להחלים ולהתאושש. הם עדיין חלשים אבל כבר מרגישים טוב מעבר לתשישות ולחולשה. אבא כבר חזר לפעילות מלאה על המחשב, בטלוויזיה, הקשבה לפודקסטים וקריאת עיתונים, ואמא הצליחה לעשות הליכה של רבע שעה. היא כבר החליטה שמחר היא תחזור לחדר הכושר "בקטנה". זו הקלה עצומה לראות שעם כל מה שעבר עליהם, שוב הם מצליחים לצאת מזה. אלופים האנשים האלה. 

בינתיים במציאות ההזויה שלנו הכל ממשיך להתדרדר.......ועדיף לא לומר על זה כלום.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם. 

יום ראשון, 14 בספטמבר 2025

אז מה היה לנו בשבוע האחרון?

אתחיל דווקא ממה שקרה בארץ ובעולם - עוד אחד מהשבועות הקשים וההזויים שמאפיינים את החיים שלנו ושל העולם. 

הפיגוע הקשה עם שישה הרוגים ועוד הרבה פצועים בירושלים, עוד צוות שלם של טנקיסיטים "הותר לפרסום", שום חטוף לא חזר, ישראל החליטה לעשות סיכול ממוקד בקטאר - ובסופו של דבר זה היה סיכול ממוקד גם של המשא ומתן לשחרור חטופים וגם עוד צעד בדרך של בידוד עולמי ואובדן בעלי הברית האחרונים שעוד נותרו לנו. אפילו בארה"ב היה רצח פוליטי הזוי שאיכשהו קשור אלינו גם כי הוא היה "תומך ישראל". וכמובן עוד הדרה של ישראל מתחרויות ספורט או איירוויזיון או לא יודעת מה. ואו טו טו כולם יכירו במדינה פלסטינית, אגב בלי שהפלסטינים ערוכים לזה בכלל, לדעתי. לתהום אין סוף ואנחנו ממשיכים להתדרדר. 

אבל צדק המגיב הטרול "מיץ גזר" שהגיב לי באחד הפוסטים האחרונים בכעס ובזלזול על הדיסוננס שבין התלונות שלי על המצב מצד אחד לבין מה שקורה בחיים הפרטיים שלי מצד שני. צדק, אין מה לומר. בהעדר כל שליטה על כל מה שקורה מסביב, אני חיה את חיי הקטנים והלא חשובים כמיטב יכולתי, תוך הבנה שבכל רגע הכל עלול להתפוצץ לי בפרצוף. אולי אלה ימי פומפיי האחרונים......מי יודע? 

אז בחזרה לחיי הקטנים והלא חשובים:

התברר שאבא שלי חולה בקורונה וגם לחץ הדם שלו צנח לריצפה. הרופא (החדש) של ה'אחוזה' נבהל ושלח אותו לאשפוז, שם עקבו אחריו במשך יומיים (והרבה עירוי נוזלים, כי התברר שגם הבחור לא שתה מספיק מים וגם שתה יותר מדי קפה) ושחררו אותו הביתה. כבר סיפרתי על ההנחיות המדאיגות לגבי הורדה של תרופות משתנות - הרופא של 'האחוזה' העלה את המינון בחזרה, לשמחתי, והם באים למדוד לו פעמיים ביום את לחץ הדם.

בינתיים כמובן שגם אמא שלי נדבקה בקורונה, ושניהם נשפכו למיטה למשך כמה ימים. הם סרבו להשאיר את המטפלת בשבת (גם אחרי שאיימתי להגיע להשגיח עליהם בעצמי) וטענו שהם "עייפים אך מתפקדים". ונראה שהם צדקו. בינתיים אבא מתחיל להראות סימנים די ברורים של התאוששות, אנחנו מחכים ומקווים שנראה משהו דומה גם אצל אמא תוך יום יומיים.......

היה גם ויכוח לגבי השהות בבית החולים - אני התעקשתי להביא לשם את המטפלת (שהם השאירו בבית כשנסעו למיון), הורי הכריחו אותי להחזיר אותה הביתה כי "היחס במחלקה מצוין ואין לה מה לעשות שם", וכמובן שעד לתום האשפוז כבר התברר שצדקתי והייתי צריכה להשאיר אותה איתו. אולי הם למדו את הלקח לפעם הבאה. אולי לא. 

לגבי מיינקוני: החתלתול חטף עוד התקף אפילפטי בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף השני, שקרה בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף הראשון. לפי ה"חוקיות" הזאת מחר הוא אמור לחטוף עוד אחד. הוא מסכן ומבולבל בדקות שאחרי ההתקף אבל אחר כך מתאושש וגם מקבל בולמוס אכילה מטורף, ואז חוזר להתנהג כרגיל. בינתיים זה מה שיהיה, כנראה, ונקווה לטוב. 

בשבת בבוקר המחשב שלי סירב להידלק - ואחרי שלקחתי אותו לטכנאי עדיין לא ברור לי מה קרה שם. המחשב נכנס ל"קומה" - סוג של - ואחרי כמה שעות קיבלתי אותו בחזרה תקין בלי הסבר של מדוע זה קרה והאם זה עלול לקרות שוב. ושילמתי 380 ש"ח כמובן. נחכה ונראה. 

באותו יום אירחנו כאן לארוחת שבת צהריים את בתי עם המשפחה, והיה נעים וטעים. 

היום שמרתי בצהריים על שרי, שאחרי שהיתה חולה יומיים ולא הלכה לבית הספר, ביקשה לא להיות היום בצהרון. היה לי כיף איתה, וגם עם הבנים שהגיעו הביתה מבית הספר בזה אחר זה, ואחרי שבתי חזרה מהקליניקה, גם הקפצתי את נשמותק לפסיכולוגית שלו. בדרך שוחחנו, כרגיל, ובאיזשהו שלב הוא אמר לי ש"יש מספיק פסיכולוגיה ברכב הזה עכשיו, אולי אפשר לוותר על התור שלי ולחזור הביתה" - כלומר, שהשיחה איתי עשתה לו טוב. מתוק שלי. 

אז באופק יש עוד טיסה ליוון - לסגור סופית את החוזה על הבית ולהמשיך לחפש ריהוט ואביזרים עבורו - וכמה ימים אחר כך הטיסה הגדולה לארה"ב עם בתי ומשפחתה. 

אנחנו מתכננים, ומה שיקרה יקרה. ושיהיה לכולנו בהצלחה. 

יום שלישי, 18 במרץ 2025

מה יהיה?

בא לי לחזור ולכתוב על דברים "סתמיים". 

על העצים בגינה שלי שחלקם כבר מתחילים ללבלב, ועל העצבים שאני חוטפת בכל שנה מחדש על העצים שנותרים עדיין בעירומם, כאשר במפורש ביקשתי מהגנן שהקים לנו את הגינה לשתול לי רק ירוקי עד בנוסף ללימון ולרימון.

אבל איכשהו הדברים הקטנים האלה נדחקים הצידה מפאת "החיים". 

הבוקר שברנו את הכלים ולא משחקים, סיימנו לכאורה את הפסקת האש (ראיתי מבזק קצר אחד שאמר שישראל שוב "מנהלת משא ומתן תחת אש", מה זה בעצם אומר?). ויש כאלה שמברכים על זה, ויש אף שטוענים שזה מה שיחזיר את חמאס לשולחן המשא ומתן. ויש כמובן את כל אלה שבוכים שבפועל ויתרנו על החטופים שנשארו. 

ויש כמובן את הפיטורים המתוכננים של ראש השב"כ.... והאינסטינקט הוא לרוץ להפגין...ויש אפילו הפגנה הערב ב"הבימה". ואז אני שואלת את עצמי אם T בכלל יכול לעשות את זה במצבו.

אז מצבו הוא שהרופא בדק אותו מאד יסודית ולא מצא הלימה בין רמת הכאב וסוג הכאב לבין הבקע הקטן שאכן יש באזור המפשעה. אי לכך הוא שלח אותו ל-CT, והתור הכי קרוב שמצאנו היה בראשון הבא בבאר שבא. בעצם בבאר שבע מצאנו תור כבר למחרת היום, אבל כיון שהוא היה חייב קודם לעשות בדיקת דם לתפקודי כליות (קראטינין ועוד) אז לא יכולנו לקחת אותו. חבל. אז ראשון הבא באמצע הלילה. בבאר שבע. כי ברמת החייל התור הקרוב באוקטובר, בחיפה ובאשדוד באוגוסט......כן. זה מה שקורה בארץ ברפואה. כמובן שניתן היה לקבוע תור פרטי בתשלום ב"רפאל". לולא השגנו את התור בבאר שבע ודאי היינו שוקלים לעשות זאת. 

בינתיים בימים האחרונים הכאבים (סוג של צריבה, כמו כוויה) רק התגברו, והוא גילה שהוא כבר לא מסוגלת ללכת. הכאב נרגע רק בישיבה או בשכיבה, וגם אז - לא מייד. זה מייאש מאד. 

דווקא הבוקר פתאום היתה איזו רגיעה והוא הצליח להתעמל, אבל זה יוצא הדופן בימים אלה. 

בששי בתי ומשפחתה היו מוזמנים אל חמותה אז הזמנו רק את הורי והם נהנו מאד. היה נחמד. אבא טוען שעדיין כואב הגב אבל כבר לא ברמה שהוא זקוק למשככים. הוא הוסיף עכשיו גם קצת הליכה במים, בבריכה, על רוטינת הפעילות הגופנית שלו. כל הכבוד לו, באמת. גם חדר כושר, גם הליכות בחוץ, גם התעמלות/יוגה כסאות. ועכשיו גם הליכה במים. לא מוותר האיש הזה. 

לפחות פתרו לו את בעייה חוסר הטעם שהיתה לו כשגילו (קלינאית התקשורת גילתה) פטריה על הלשון שגרמה לכך. כמה ימים של טיפות וזה נפתר. הוא שוב נהנה מאוכל. אני חושבת שזה דיכא אותו יותר מהכל. 

עשיתי שוב פיסיותרפיה השבוע ומצבי באמת הולך ומשתפר. הלוואי שאפטר מהדלקת הזאת בגיד כבר. 

מה שלפחות מציל את T מדכאון לגמרי עמוק, גם ממצבו וגם מהמצב במדינה (שכל הזמן רק הולך ומתדרדר ואנחנו לא רואים זה עומד להפסיק להתדרדר) הוא התחביב החדש שלו: העבודה עם אפוקסי.

הנה שתי יצירות שהוא כבר הספיק לסיים.........



באמת מזל שיש לו את המוטיבציה ואת הדרייב לדברים האלה, וכמובן גם את הכשרון. 

אני ממשיכה לקרוא - סיימתי את GREEN DOT שהיה עוד יותר "ספר מטוסים" ממה שהתכוונתי, והאמת היא שבהתחלת הקריאה אפילו שקלתי להפסיק. בסוף סיימתי אותו. לא נורא. 

אני ממשיכה לראות סדרות וסרטים, חלקם עם T וחלקם לבד.

ובאופן מאד יוצא דופן לעצמי, אני צופה ב"חתונה ממבט ראשון". זה התחיל כי 'מחברת' אמרה שהיא לא מפספסת אף פרק, שזה כמובן מסקרן אותה בתור פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, והייתי חייבת להבין מה היא מוצאת בזה. אז הבנתי באמת את הזווית הטיפולית........ואני נהנית לעקוב אחר העבודה שהפסיכולוגים עושים עם הזוגות האלה, שלא לגמרי ברור איך ולמה הם החליטו לשדך אלה לאלה. זו בהחלט חווייה אנתרופולוגית מעניינת. 

יש עוד סדרות מצוינות עכשיו כמו "מגרש הרוסים" בערוץ 11. לשמחתי T מוותר יותר ויותר על מהדורות חדשות לטובת סדרות וסרטים. זה לא שאנחנו לא מעודכנים בכל (אבל בכל!) מה שקורה, אבל להקשיב ולצפות במלל האינסופי הזה.........ולראות את מציאות חיינו הולכת לעזאזל.........זה יותר מדי. מה יהיה? 


 

יום רביעי, 18 בדצמבר 2024

החלמה מקרטעת

בתחילת השבוע חשבתי שאני כבר במגמת החלמה, אבל כנראה השמחה שלי היתה מוקדמת מדי. 

התעמלתי בראשון בבוקר ובשני בבוקר, תוך כדי שיעולים והמון המון ליחה, ובלילה שבין שני לשלישי לא הפסקתי להשתעל וכאילו מצבי הוחמר. אז בשלישי בבוקר כבר נשארתי במיטה. לא ברור מה קורה. הייתי אצל 'רופאהחלופית' (כי התור הפנוי הבא ל'רופאהחדשה' היה לי רחוק מדי, לקראת סוף השבוע). היא בדקה את הריאות ופסקה שהן נקיות, נתנה לי סירופ נגד שיעול עם קודאין וטבליות להמסה בכוס מים לעזור עם הליחה. היא גם המליצה על דקסמול קולד גם במהלך היום שיעזור עם הנזלת. אז זה מה שאני עושה מאז. הלילה היה טוב יותר, הבוקר עדיין מלאה ליחה ומשתעלת....מה יהיה? 

נשמותק סוף סוף התחיל להחלים מוירוס השלשולים שלו, אבל הוא עדיין היה מאד חלש. אתמול היתה הפעם הראשונה שבתי שלחה אותו לבית הספר ואני מחכה לשמוע איך היה לו. 

במסגרת הבקשה שלנו להארכת הויזה למטפלת של אבא, הגיעה אל הורי העובדת הסוציאלית של התאגיד, כי גם היא צריכה לכתוב מכתב פנייה בנושא. שלחתי את T שיהיה איתם במהלך הפגישה, כי במצבי אין סיכוי שאתקרב אל הורי. רק חסר שאדביק אותם. 

סיימתי ביום אחד - אפשר לומר ב"שלוק" אחד - ספר קטן ומקסים בשם "הצמה" מאת לטישיה קולומבני. 

הבנתי שבדיוק יצא הסרט. חברתי 'במבה' מאד אהבה את הסרט. אולי בהזדמנות אצפה בו, ואראה אם אולי, כמו שלפעמים קורה, הסרט טוב יותר מהספר. כאמור - זה ספר קטן. לא יצירת מופת ספרותית, אבל מספרת סיפור אנושי - יותר נכון שלושה סיפורים אנושיים, נשיים, שונים בתכלית השינוי זה מזה, בקצוות שונים של העולם.........שהסופרת שוזרת בסופו של דבר את המשותף ביניהן. 

כאמור, לא עילוי ספרותי בעיני אבל נחמד.

בשבת חוגגים יום הולדת ראשון לבת של אחיינית1, ובאופן נדיר ויוצא דופן אחי וגיסתי מארחים את כולנו אצלם בבית. אני מאד מקווה שכבר ארגיש מספיק טוב עד אז.............

יום שלישי, 10 בדצמבר 2024

חולה

אז אני עדיין מקוררת, משתעלת, הראש כואב - טוב, נו, אני חולה. אין דרך לייפות את זה. אז שחררתי. אני נחה בבית, נותנת ל-T לעשות במקומי חלק ממטלות הבית וגם מטלות הקשורות להורי. 

במסגרת הביורוקרטיה לקבלת האישור לעובדת הזרה, צריך להקפיץ אותה לעורך דין ולהחתים אותה על הצהרה שהיא מבינה שאנחנו מבקשים אישור עבורה במיוחד עבור אבא, ושאם לא נקבל אישור היא תצטרך לעזוב את הארץ. 

בנוסף אנחנו צריכים לכתוב מכתב "לפנות ללב" של משרד הפנים, כדי שירשו לנו להעסיק אותה למרות שהיא כבר הרבה שנים בארץ. את זה עשינו בכוחות משותפים. 

בהמשך אמורה להגיע אל הורי העובדת הסוציאלית של תאגיד הסיעוד, כנראה גם היא צריכה לצרף מכתב לבקשה. וכמובן יש לנו את מכתב השחרור מהשיקום, שמפרט את מצבו הרפואי והסיעודי. ביורוקרטיה, כבר אמרתי. 

מסכנה אמא שלי, כל כך זקוקה לשיגרה שלה ולשקט שלה ובמקום זאת כל יום יש אקשן וההתרוצצויות. 

אתמול הגיעה אליהם מרפאה בעיסוק, ובערב נסעו למומחה הריאות שגיסתי סידרה ממש מהיום למחר (כל הכבוד לגיסתי). היום מגיע פיסיותרפיסט, נדמה לי, צפויה לאבא עוד פגישה עם הרופאה באחוזה ואחר הצהריים הוא צריך לנסוע ללנדיאדו לבדיקה התקופתית של קוצב הלב. זה גם טרטור עבורו אבל בעיקר עבור אמא זה מערער, כל ההתרחשויות האלה. היא אדם לחוץ ועצבני שזקוק לשקט, לשיגרה ול"לבד" שלה. בקיצור זו תקופה סוערת עבורה ואני מקווה שתצלח אותה בשלום. כמובן שהיא מסרבת אפילו לדבר על לקיחת ציפרלקס או משהו דומה כדי להרגיע מעט את החרדות. הפסקתי להזכיר את זה, הרמתי ידיים.

לפחות נראה שעם המטפלת ועם הנוכחות שלה היא מסתדרת לא רע. וזה אומר הרבה. 

כיון שאני חולה, ויש לי זמן, אז כשהראש לא כואב יותר מדי אני קוראת. כרגע אני קוראת ספר בשם "שיחה טובה" מאת ד"ר הדס זאבי. זה ספר שכולל גם רומן, שכולל טרגדיה אישית של המספרת, גיבורת הספר, שהיא עצמה פסיכולוגית קלינית כמו הסופרת, וגם תיאורים של טיפולים פסיכולוגים שהיא עשתה.  בחלק ה"רומן" של הספר יש פרקים שמסופרים בגוף ראשון על ידי הגיבורה, ויש פרקים שמסופרים בגוף ראשון על ידי הבחור שאיתו היא נכנסת למערכת יחסים. בכל פרק מסומן האם הוא פרק שמספר על הרומן או פרק שמתאר טיפול. 

אני עדיין לא סגורה לגמרי עד כמה אני ממליצה על הספר הזה אבל בינתיים קוראת בשטף.

בגזרת הסדרות, אני צופה ואוהבת את: 

'התן' ו'לביאות'- ב-YES וכמובן ממשיכה לעונה החדשה של 'גברת מייזל המופלאה'. צפיתי ואהבתי את העונות (שהסתיימו) של 'הדרך הביתה' עם אנדי מקדוואל הנהדרת, ואנחנו צופים בהנאה גם בסדרה חדשה בשם 'מטלוק' (שמרפררת לסידרה משנות השמונים/תשעים עם אנדי גריפית' אבל זו סידרה חדשה ואחרת לגמרי עכשיו).

בנטפליקס צפינו ואהבנו את 'הטירוף' (THE MADNESS), סידרה מוגבלת אמריקאית אבל טובה. 

למי שיש אמאזון פריים יש סידרה מצוינת בשם CROSS - אמנם ללא כתוביות בעברית. אני צופה שם גם בפרקים החדשים של YELLOWSTONE אבל זה בתשלום נוסף, וצריך גם VPN (להתחפש ל IP אמריקאי) כי זה לא מיועד לצופים בחו"ל. 

אז זה מה שעושים כשחולים...........בתקווה להבריא מהר ולחזור לשיגרה (בעיקר לספורט - כבר שלושה ימים שלא התעמלתי 😒).

ואף מילה על המצב..........


יום ראשון, 8 בדצמבר 2024

עומס של התרחשויות

גם בכללי וגם בפרטי יש ממש גודש של התרחשויות. 

בכללי זה באמת מדהים מה שקורה.

מה שקורה בסוריה...שהתאפשר בגלל מה שגרמנו לחיזבאללה ולאיראנים (ומה שקורה עם רוסיה באוקרינה). 

שקרה כי איראן ונסראללה החליטו להתקיף את ישראל בעקבות מתקפת 7/10. 

שקרתה בין היתר בגלל הממשלה הזדונית שקמה ב 11/22 וכל מה שעשתה החליש את ישראל.

בעצם המורדים הסורים עשו עכשיו את מה שסינוואר רצה לעשות ב-7/10.

ואפשר להמשיך ללכת אחורה, שממשלת הימין על מלא מלא קמה בגלל בנט... ואופן (אי) ניהול המפלגה / קואליציה שלו כמו שצריך.

או עוד אחורה, שביבי בכלל הקים ממשלה ב-2009 בגלל שליבני לא הצליחה להקים קואליציה למרות שזכתה ברוב. 

או עוד אחורה, להתנתקות.......

אין לזה סוף.

נראה מה יהיה עכשיו.

בכל מקרה, עוד לפני כל ההתרחשויות האלה פתאום לילה אחד חלמתי על ביבי.

חלמתי שאני עומדת במטבח שלי ובוררת פירות וזורקת את הרקובים (כמה סימלי) וביבי עומד לידי ומקטר. מקטר על כל מה שעושים לו וכמה שהוא מסכן. איזה חלום, הא? 

ובין לבין הצלחתי להתקרר - אין לי מושג איך. אני מקווה שזה יהיה קל ויעבור מהר, ממש אין לי חשק או כוח להיות חולה עכשיו. 

אז אבא שלי שוחרר הביתה, והמטפלת מייד הגיעה לשבוע ניסיון ומייד תפסה פיקוד והתחילה לתפקד - ועוד לפני תום השבוע הכריזה שהיא מרוצה ורוצה להמשיך. וגם הורי מרוצים. ואמא שלי מתעלה על עצמה ומצליחה לאפשר למטפלת לעזור גם בדברים שהיא עצמה היתה רגילה לעשות. ואפשר להביע אופטימיות זהירה. נתנו אור ירוק לתאגיד להתקדם בכל הביורוקרטיות, ונקווה לטוב. 

בששי הורי נתנו למטפלת חופש, משעות אחר הצהריים ועד מוצאי שבת, והסתדרו לא רע בכלל. בשבת בצהריים הבאתי אותם לארוחה משפחתית כאן עם בתי והמשפחה, והיה אושר גדול להיות שוב כולנו יחד מסביב לשולחן. מה שכן אבא משתעל נורא, עשה צילום ריאות שבו ראו "תסנין חדש" באחת הריאות.....הוא אמור לראות מומחה ריאות אבל נראה למתי נקבל תור. מקסימום נחפש רופא פרטי. 

עוד השבוע היתה לנו (שוב) שיחת טלפון עם ה-IRS. 

איכשהו, למרות ש-T התייצב אצלם ביוני האחרון במשרדים בבוסטון ו"הוכיח את זהותו", מה שאיפשר להם לשלוח לנו את החזר המס של שנת 2023, זה לא "תפס" אצלם עבור החזר המסים של 2020 ו-2017 שהם גם היו חייבים לנו. אז בלי הרבה אופטימיות צלצלנו אליהם בשבוע שעבר לצורך "וידוא זהות" שוב, ולמרבה הפלא זה דווקא עבד יפה. הפקידה דיברה באופן ברור, לשם שינוי, ובלי מבטא בלתי ניתן להבנה, כמו בדרך כלל. היא בדקה את טענותינו לגבי הביקור שהיה ביוני בבוסטון ומצא שאנחנו צודקים. היא אישרה שאנחנו אמורים לקבל את ההחזר, לפחות לגבי 2020, במהלך השבועות הקרובים. נחיה ונראה. 

ואחרון חביב - נקבע ל-T מועד לניתוח הבקעים. בעוד כשבועיים. בהתחלה זה הלחיץ את T, ואחר כך זה הלחיץ אותי, אבל שנינו הסכמנו שעדיף לגמור עם זה וזהו. אז הוא כבר עשה בדיקות דם וצילום ריאות ונותר לו רק אקג ואז תתואם לו שיחה עם הרופא המרדים. 

כן, אני חוששת מהניתוח עצמו. מהתאוששות אחרי הניתוח. וכן אני חוששת שזה לא יפתור לו את בעיית התקפי הכאב. אבל אני מקווה. אני מאד מאד מקווה. 

יום שישי, 22 בנובמבר 2024

כל מה שקורה

דווקא בחודשיים האחרונים ובעיקר בשבועיים האחרונים התחלנו לחטוף אזעקות, לאחר שבכל השנה האחרונה בקושי היו אזעקות ביישוב. 

בחדשות היה מי שטען ש"זה דווקא ככה כי אנחנו לקראת הסדרה בצפון". שמעתי גם שפתאום החמאס לא דורשים עוד את הפסקת המלחמה כתנאי לעיסקת חטופים. אבל אני כבר לא מאמינה לשום דבר ולאף אחד. 

בכלל, החדשות רק הולכות ומדכאות ומרגיזות ומתסכלות יותר ויותר ככל שעובר הזמן, ובין החיילים ההרוגים והחטופים הסובלים והנמקים שם בעזה, ותושבי הצפון (וגם הדרום עדיין) המפונים מבתיהם, והמילואימניקים ומשפחותיהם הכורעים תחת הנטל ... מה שמגיע מהממשלה והכנסת הוא פשוט זוועת הזוועות ואין שום סיכוי שאאמין למישהו שיאמר לי שיהיה טוב. אני לא מבינה איך יכול להיות טוב כשאנחנו ממשיכים בכיוון הזה. פשוט לא. 

אז אני שמה את כל זה בצד עד כמה שאני מסוגלת, והחיים ממשיכים. 

באורח פלא T הצליח גם להשיג תורים זריזים לכל מה שהוא היה צריך. תור טלפוני מהיום למחר למומחה גסטרו שקבע לו קולונוסקופיה כבר השבוע. אז הוא עבר שלושה ימים של הכנות - דיאטה ללא סיבים, כדורים, אבקות.... והבטן כמובן השתוללה והתרוקנה לה, והקולונוסקופיה עצמה התקיימה באסותא חיפה. כן, חשבתי שאולי זה לא רעיון כל כך טוב, הם בכל זאת חוטפים טילים וכתב"מים הרבה יותר מאיתנו. אבל T רצה מועד כמה שיותר קרוב, וזה מה שיצא. וזה עבר בשלום. וגם הבדיקה עברה בשלום והיא תקינה לגמרי.

רק שהוא חטף איזה וירוס כנראה, צינון או שזה אולי קורונה. וגם נשמותק לא מרגיש טוב, אז ביטלנו את הגעתנו לבתי לארוחת ששי. 

בכל מקרה נקבע ל-T תור חוזר אצל "ד"ר בקע" בשבוע הבא, לקראת קביעת מועד לניתוח. באמת מתקתק אותה הבעל שלי. 

השבוע המשכנו עם ההתרוצצויות עבור הורי ועשינו עוד V ועוד V על רשימת המטלות. 

בתחילת השבוע הגיעה המיטה החדשה של הורי, מיטה מתכווננת חדשה. אבא כמובן עוד לא ניסה אותה, כי הוא עדיין בשיקום, אבל אמא נשמעת מרוצה. מה שכן, במיטה החדשה כבר אין לה ארגז מצעים, אז נוסף לרשימת המטלות סעיף חדש של ארון מצעים. 

בנוסף מצאנו להם קלנועית משופצת במצב מצוין ובמחיר ממש סביר. היא אמורה להגיע אליהם הביתה בימים הקרובים. 

אבא משתקם מאד יפה פיזית, אבל מצד שני לא נראה לי שהם מצליחים להתגבר על השיעול שלו, בימים ובלילות. אני מאד דואגת שזה שוב יגיע לדלקת ריאות.....כבר החליפו לו את סוג האנטיביוטיקה והוסיפו עוד שתי תרופות, ובינתיים אין כל כך שיפור. 

הוא התחיל לומר שנראה לו שהוא מיצה את השיקום, ושהוא רוצה הביתה. שוחחתי עם האח במרפאה באחוזה ונראה לי שאכן הגיע הזמן לבקש מהשיקום לשחרר אותו, ולהמשיך את השיקום בבית במסגרת "אשפוז ביתי". נראה מה אבא יחליט. האח מהמרפאה באחוזה התקשר אלי, ביוזמתו, ומאד עודד אותי לשכנע את אבא לחזור הביתה, ואמר שידאג לו לשלב המעבר מהשיקום הביתה. מאד נחמד מצידו, לדעתי. 

הביטוח הלאומי ביקש מאמא עוד מסמכים, לטובת גמלת הסיעוד שלה, אז שלחתי. לזכותם ייאמר שהם התקשרו אליה למחרת לאשר שקיבלו ושלא תדאג.

לאבא הם הודיעו שהתביעה נדחית כי הוא עדיין בשיקום. אני די כועסת על העובדת הסוציאלית של האחוזה שלא באמת מבינה מהחיים שלה ועודדה אותי להגיש את התביעה כבר עכשיו. היא לא הצליחה לעזור לאמא שלי עם בקשת ההיתר לעובד זר (ובסוף עשיתי את זה בעצמי מחו"ל) ובאופן כללי לא ידעה יותר מדי להדריך אותי לגבי הגשת התביעות השונות או הפניות לתאגידי הסיעוד. הורי כנראה צדקו כשאמרו שהיא חסרת תועלת. 

השבוע גם אספנו את שרי מהגן יום אחד ושמרנו עליה עד הערב. שיחקתי איתה ו-T הכין פנקייקים, לשמחתו של נשמותק. חכמוד לא הרגיש טוב ובילה במהלך כל הביקור במיטה של הוריו, לא רצה אפילו לשתות מים. למחרת הוא כבר התאושש.  בתי חשבה שזה היה כי הוא התאמן קשה מדי יום קודם, ב-MMA. היא אמרה שחתני כל הזמן מזהיר אותו לא להגזים, מזהיר אותו מפני פציעה, אבל שהילד נחוש. אבל כאשר למחרת גם חתני לא הרגיש טוב, הבנו שזה כנראה סוג של וירוס שפשוט תקף את שניהם. 

בבוסטון סביבוני הגאון ממשיך להתקדם בחשבון להנאתו (כולל חיסור, כפל וחילוק) ועכשיו ביקש מבני גם ללמוד לשחק שחמט. הילד בן חמש וחצי. 

גם היחסים בינו לבין קיקה הולכים ומתקרבים, הם משחקים יותר ביחד וגם רבים יותר - לשמחתם של בני וכלתי, שבשנתיים הראשונות דאגו שהילד מתעלם לגמרי מאחותו הקטנה. 

אצלנו מיינקוני ממשיך עם עשיית צרכיו במטבח, ולא תמיד בתוך הארגז. התיאוריה של T היא שהוא זקוק לארגז גדול יותר וגם לפי שניים (פי שתיים?) כמות של חול. אז בינתיים הכפלנו את כמות החול והוא נראה מבסוט, כי הוא חופר הרבה וקובר את הכל מתחת לחול. נראה אם זה באמת יעזור. אני ממתינה בינתיים עם נושא החלפת הארגז לגדול יותר. אולי אין צורך.

פרט לזה, הוא מתוק וחמוד ומתפנק, ישן עלי לפעמים בלילה ויושב עלי לפעמים ביום, ובאמת אין חתול מתוק ממנו. ולא, עוד לא התפניתי לדבר עם הפסיכולוגית. 

בין לבין הזמנו שבכה חדשה ושער לירידה למרתף. 



סוף סוף יש פתרון נוח וגם אסתטי למניעת הירידה של החתול/ים לשם, בלי הצורך להערים מכשולים בדרך ולהקשות את הירידה למקלט/ממ"ד בעת אזעקות. 

מה עוד? 

שוחחתי בטלפון עם המטפלת הפוטנציאלית של אבא, רק כדי להישאר בקשר ולוודא שהיא לא מצאה לה בינתיים עבודה אחרת. כמובן שאי אפשר לדעת מה היא עושה בינתיים....אבל כל עוד היא רלוונטית, לא נתחיל לחפש משהו חלופי. וממילא עוד אין תאריך שחרור של אבא מהשיקום. 

אחד הברזים במטבח התקלקל, וכל הזמן הזה חשבנו שהבעייה בברז "ניל", כי הבעייה היתה רק בזרם של המים הקרים. אבל אז בדקנו סוף סוף וגילינו שה"ניל" תקין, וניסינו להזמין תיקון לברז - שהתברר שהוא ישן מדי וכבר ללא אחריות, וגם אם ישלחו טכנאי, לא בטוח שהוא יצליח לתקן אותו. אז הזמנו חדש, ולאחר ש-T ניסה לפרק את הישן ללא הצלחה, הזמנו שרברב שהתאמץ והתגבר והצליח. אז יש לנו ברז חדש. 

לא זוכרת אם סיפרתי אבל למרות שחיפשתי ספרי FEEL GOOD כשסיימתי את BOOK LOVER של אמילי הנרי, משום מה מצאתי את WHEN THE WORLD FELL SILENT מאת DONNA JONES ALWARD, על הפיצוץ הקטלני בהליפקס, קנדה, בזמן מלחמת העולם הראשונה. לא יודעת מה עבר לי בראש כשהורדתי ספר מלחמה ועוד עם אסון אזרחי כזה גדול.....אבל התחלתי לקרוא ובינתיים זה תפס אותי. נראה אם אחזיק מעמד. 

בכל מקרה מצפה לערב ששי שקט, בלי לארח ובלי להתארח, עם ספר טוב וקצת סדרות...אולי איזה סרט. מקווה ש-T יתאושש מהר...ושלא אדבק ממנו. 

ולמרות שאני ממש לא מאמינה בזה כרגע, בכל זאת מאחלת לנו ולכולם שיבואו ימים טובים יותר. 








יום שישי, 8 בנובמבר 2024

החיים בין הכללי לפרטי

אז אמש היה "ליל גלנט 2" וכמו רבים (לא רבים מספיק, לטעמי) נסענו לקפלן להפגין, והפעם ירדנו לאיילון. אמנם לא הבערנו מדורות (היו שם בשפע) ולא חסמנו בעצמנו את הכביש, אבל הוא היה חסום לשני הכיוונים, ובכל השעות שהיינו שם (חזרנו לקראת חצות) המשטרה לא התערבה בכלל. אחר כך שמענו שפיזרו את ההפגנות או לפחות פינו את החסימה. גם את הדרך לשם ואת הדרך הביתה עשינו בדרכים עוקפות כי גם צומת רעננה וגם צומת הכפר הירוק היו חסומות. איך T אמר ? כמה שיותר בלגן יותר טוב. 

לא שזה יעזור. 

שום דבר לא עוזר. 

הקיסר עושה מה שהוא רוצה, מה שטוב לו, ושהמדינה ואזרחיה וחטופיה ומפוניה וחייליה ומילואימניקיה והרוגיה ופצועיה יישרפו, מבחינתו. 

איך אמר נכה צה"ל צעיר שישב ליד איפה שעמדנו באיילון : "אני כבר לא יודע מה לעשות". לגמרי. חוסר אונים טוטאלי. 

ועכשיו גם טראמפ נבחר כנראה לנשיא. וכמה שברור לי שהאריס לא היתה טובה במיוחד לישראל, טראמפ הוא אסון לאמריקה ואסון לעולם ואסון לדמוקרטיה ולכן, בישירות או בעקיפין, בטווח קצר או בטווח ארוך - הוא גם אסון לנו. לא יעזור כלום. 

ופרשייה פלילית רודפת פרשייה בטחונית, וזה ברור שהקיסר קשור לכולן.

ופוגרום או לינץ' או סתם מתקפה על אוהדי כדורגל ישראלים באמסטרדם.... אוף אוף אוף. 

והחיים הרגילים, מה איתם?

אז השבוע T החליט שדחוף לעשות פוליש לריצפה. לא זוכרת אם הזכרתי כאן שיש לנו בבית ריצפת בטון מוחלק (מה שנקרא בומנייט) גם בבית וגם בגינה (בגינה זה מחוספס, למנוע החלקה). עברו מעל 14 שנים מאז שנבנה הבית והרצפה נשרטת ונשחקת וה"סילר" נשחק....בקיצור T שכר מכונת פוליש ופצח בפרוייקט חידוש הריצפה. אלא מה? הוא לא איוורר מספיק את הבית אחרי כן, וכנראה שהאדים מה"סילר" או מה"ווקס" שהוא מרח בשכבות נדיבות אחרי פעולת הקרצוף עשו לי לא טוב, וביליתי בוקר שלם בהקאות ואחר כך את שארית היום עם בחילה. 

בקיצור, יום שלם שבו לא עשיתי כלום. לא התעמלתי, לא ביקרתי אצל אבא, ביטלתי פגישה עם 'מחברת', הרגשתי נאחס ורוב היום ביליתי במיטה. העיקר שהריצפה מבריקה וכמו חדשה 😉. כמובן ש-T טוען שסתם היה לי וירוס, אבל לדעתי לו זה היה וירוס הייתי מתעוררת עם זה בבוקר, ובדוק שזה קרה רק אחרי שירדתי לסלון ונשמתי במשך כעשר דקות את האדים הרעילים. מילא. עבר. 

לפחות באותו יום מגעיל קיבלתי שיחת וידאו מסביבוני, שרק רצה לומר שהוא אוהב אותי, ועשה לי תנועות של חיבוק. רק מזה הרגשתי יותר טוב. 

אחר כך קבלתי עוד שני סרטוני וידאו מבני וכלתי - באחד מהם קיקה שרה את שיר ה-ABC ומייד אחריו את שיר חודשי השנה בקול המתוק שלה. 

בוידאו השני בני משוחח עם סביבוני ברכב כשהם חוזרים מהגן, וסביבוני מספר לו שדיברו איתם על הבחירות ועשו להם בחירות דמה בכיתה, ושכולם הצביעו בעד דונלד טראמפ ושהוא יהיה הנשיא. התברר שהסיבה העיקרית היתה שקוראים לו דונלד, כמו לדונלד דאק 😂. אבל הסבירו להם על דמוקרטיה ועל בחירות...והוא הקשיב והבין ומאד התעניין. 

בפגישה של T עם הפרופסור התברר שה-MRI תקין לגמרי, שהוא פטור מהמשך בדיקות דימות בעתיד, ושהביקורות הבאות תהיינה רק עם בדיקות דם מקדימות.

בנוסף הוא הפנה אותו למומחה בקעים....לנסות להבין אם הבקע שיש לו בבטן העליונה (מאז הניתוח) אולי הוא זה שגורם להתקפי הכאב

אבא ממשיך להשתפר, עד כדי כך שעכשיו הוא ואמא מתחילים לערער על הצורך במטפל/ת. 

נראה איך נתמודד עם העניין הזה. אני יודעת שתמיד יש התנגדות בהתחלה, ולפעמים יש התנגדות לאורך זמן, ובדרך כלל אני נוטה להתחשב ברצונם של הורי לעצמאות ופרטיות, אבל הפעם אני ממש משוכנעת שהם חייבים ללמוד להיעזר. שגם היא כבר לא במצב לעשות את הכל לבד. נראה איך נתמודד עם זה. T כבר אמר להם אתמול, שיהיה להם ברור שאם לא תהיה מטפלת, אנחנו נצטרך לבוא לעשות בשבילם. לא נראה לי שהם השתכנעו.....

התחלתי סוף סוף ליצור קשר עם תאגידים שמעסיקים עובדים זרים. בנוסף פגשנו מטפלת אחת ב'אחוזה' שקישרה אותנו עם מטפלת אחרת שבדיוק התפנתה (הקשיש שלה נפטר) - ואנחנו במקביל נפגוש אותה ונפגיש אותה עם הורי וגם נקדם תהליך עם התאגיד שלה לגבי האפשרויות להעסקתה. אני יודעת שיש מגבלות לגבי כמה שנים הן עובדות בארץ וכדומה. 

בכל מקרה ההכנות לקראת חזרתו של אבא הביתה מהשיקום בעתיד הקרוב (עוד אין מועד שחרור) ממשיכות ביתר שאת. הרכבנו את שאר הרהיטים שקנינו לחדר המטפלת - כיסא ומתלים לבגדים - הזמנו טלויזיה שאבא שלי ביקש לחדר השינה שלהם, וכבר העמדנו אותה בחדר השינה שלהם, והגדרתי להם את הנטפליקס. עכשי רק נותר לאחזקה של ה'אחוזה' לתאם התקנת ממיר נוסף של הוט אצלם בחדר. 

החלפנו את המזרון שקנינו למטפל/ת, גם כי התברר שקנינו מזרון בגודל שגוי, וגם הוא התברר כממש זבל של מזרון (וחמישית מהמחיר, באופן לא מפתיע, מהמזרון שרצינו במקור). 

לא מצ'עמם.

השבוע קבעתי מפגשים עם חברות, ולמרות שנראה היה שלא אצליח להיפגש עם 'מחברת', בגלל שלא הרגשתי טוב, פתאום התפנה לה למחרת זמן. אז באותו הבוקר נפגשתי עם 'שושנה', לפני שנסעתי לבקר אצל אבא, ואחר הצהריים נפגשתי עם 'מחברת', לפני שהגעתי לכירורג לביקורת בעקבות ניתוח הסרת הציסטה מהשוק הימני, שעברתי בקיץ.

בביקורת התברר שכל הסיפור עם הציסטה הזאת בשוק הימני שלי היתה שערה שצמחה הפוך. וואו. שנים היתה לי שם ציסטה שמידי פעם הפרישה חומר חלבי/שומני כזה... ובסוף זו שערה הפוכה. בכל מקרה, עכשיו זה טופל. עדיין יש צלקת אבל זה אמור להתעמעם עם הזמן. נראה. 

עוד השבוע נפגשתי סוף סוף עם  'קלי' ו'שני'. מאד מאד ציפיתי לזה, ובסוף זה היה כל כך טוב אבל קצת קצר. די באשמתי, כי רציתי להספיק לבקר גם אצל אבא שלי בשיקום. אני משתדלת לנסוע אליו כל יום. אמא שלי אצלו כל יום, ואחי מגיע בערך פעם ביומיים. בתי וחתני מגיעים בערך פעם בשבוע, או קצת פחות. 

אז זה בערך השבוע שעבר עלינו. בטח פספסתי כמה דברים. 

ראיתי, אבל טרם קראתי, פוסט של קנקן אודות התקווה. תקווה.... זה משהו שאני מנסה בכוח לייצר, אבל כרגע פשוט לא מצליחה. שיהיה סוף שבוע שקט. 




יום שני, 15 ביולי 2024

עדכוני השבוע החולף

אז מה היה לנו?

אולי ואולי לא חיסלנו את מוחמד דף - ועוד הרבה אנשים שהיו או לא היו מחבלים.

אולי ואולי לא היה ניסיון התנקשות בנשיא לשעבר טראמפ - כלומר, בהחלט היה, אבל במוחי הקודח התרקמה מייד קנוניה לפיה הוא הזמין את ההתנקשות הזאת כדי להעלות את הפופולריות שלו עוד יותר. זוכרים את המיני סידרה "הבן המועדף"? ". בכל זאת, שמונה כדורים מרובה צלפים במרחק של 200 מטר...לא מפספסים ככה. רק אומרת...........

בגיזרת החתולים קניתי עוד ארגז חול (שלישי במספר) ומיינקוני חזר לעשות בארגז ...הישן 😂 כאילו מה שהיה לו חשוב זו האופציה. העיקר שהפסיק (לעת עתה) לעשות בכיור. 

הוא יוזם משחקים עם זיגמונד והוא יותר רגוע וגם בא לשבת עלי או על T מדי פעם...כמו פעם. 

זיגמונד עושה את צרכיו בארגז החול אמנם, אבל הוא באמת CLUELESS לגבי זה, והרבה פעמים "יושב" על הצואה של עצמו ו"חופר" בקירות של הארגז במקום לחפור בחול ולכסות את הצרכים 😒. אחרי כל מקרה כזה אני צריכה לשטוף לו את כל חלק הגוף האחורי - ישבן, רגליים וזנב - אחרת הוא מסתובב עם זה דבוק אליו בכל הבית 🙈. מעבר לכך שאין לי כוח לזה, אני גם לא יודעת איך ניסע (אם ירצה היקום וכו') לתאילנד באוגוסט עם הנכדים ונשאיר אותו לטיפולה של בת השכנים. איך היא תתמודד עם דבר כזה בכלל!?!?

לפחות הדלקת בעין הימנית נרפאה והוא נראה בסדר גמור. אני עדיין מאיימת עליו כל הזמן שאעיף אותו מכאן אבל כרגע זה כבר יותר בצחוק מאשר ברצינות.

הוא כל הזמן הולך אחרינו ומתיישב עלינו ובלילה ישן איתנו, בדרך כלל צמוד ל-T אבל לאחרונה יותר נצמד דווקא אלי. בניגוד לרצוני אני נקשרת אליו. הוא חמוד. 

בשני אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי והיה נחמד להיות איתה ועם הנכדים. 

אצל שרי היתה חברה וחלק מהזמן שיחקתי איתן. היה יפה לראות את שרי מפסידה בכבוד, לשם שינוי, למשל כששיחקנו "רביעיות בעלי חיים", למרות שהיה קשה לה מאד עם זה.  חלק מהזמן שוחחתי עם חכמוד או נשמותק, ובאיזשהו שלב T הכריז שהוא מכין קרפים, אז שתי הילדות התיישבו על השיש ועזרו לו. היה ממש נחמד וכולם כמובן נהנו מהקרפים בסוף. 

מצא חן בעיני שחכמוד קנה לעצמו בקבוק שוקו אחרי אימון האגרוף התאילנדי שלו והחליט, על דעת עצמו, לקנות בקבוק גם לנשמותק. ואחר כך כששרי ביקשה גם, הוא נתן לה את הבקבוק שלו. בכלל, הוא חזר במצב רוח מצוין מהחוג כי הלך לו טוב, ובתי ממש שמחה שלשם שינוי הוא שמח. זה כבר לא קורה הרבה, מאז שנכנס לגיל ההתבגרות. 

בתי וחתני היו צריכים עכשיו לבצע תשלום נוסף לטובת הדירה החדשה שלהם, ומאחר שלא הצליחו למכור את הדירה הנוכחית עדיין, הם לקחו הלוואת "בלון", בתנאים טובים יחסית. אני די דואגת לכל הפרויקט הזה שלהם של קניית הדירה....לא בטוחה שהם חשבו וחישבו עד הסוף את כל העלויות וההשלכות. אני מקווה מאד שהכל יסתדר להם בסוף. בינתיים אני יודעת שבתי החליטה סוף סוף להשכיר את הקליניקה שלה בהשכרת משנה בימים בהם היא לא מקבלת מטופלים. הגיע הזמן. מאז ששכרה את הקליניקה יש ימים בהם היא פשוט עומדת ריקה. אני יודעת שהיה לה קשה, נפשית, להכניס מישהו אחר למרחב הפרטי שלה. אבל מדובר בכסף שהיא ממש זקוקה לו............ואני שמחה שהיא התעשתה.

בששי בצהריים הלכנו לתיאטרון הקאמרי לראות את ההצגה "אדיפוס" עם הורי. 

את ההצגה לא ממש אהבתי. היא אמנם הלכה והשתפרה לקראת הסוף - ההתחלה היתה ממש משעממת - אבל בכללותה לא ממש אהבתי את האופן שבו החליטו לביים את הסיפור הקלאסי המיתולוגי הזה וניסו להפוך אותו למשהו עכשווי. השחקנים היו מצוינים, כולם, אבל ההצגה עצמה לא עשתה לי את זה. הורי דווקא אהבו, למרות שגם הם השתעממו בהתחלה. 

אחרי התיאטרון עצרנו במסעדת "אוגוסטין" ברעננה בדרך הביתה. זו מסעדה ששייכת לרשת "קפה נואר" (כמו "סבסטיאן" בהרצליה וכמובן "קפה נואר" בתל אביב). מה אומר ומה אגיד? השירות היה מצוין, האוכל היה סתמי. לא רע אבל גם לא משהו מיוחד. העיקר שאבא הרגיש מספיק טוב גם לצפות בהצגה וגם לאכול במסעדה. למחרת הוא דווקא חטף איזה וירוסון - בחילות וחולשה ועייפות - אבל זה עבר לו די מהר. אולי הוא נדבק בתיאטרון ואולי המאמץ היה פשוט יותר מדי בשבילו. 

בשבת אחר הצהריים בתי היתה אמורה ללכת לאותה הצגה עם חתני. בתי למדה הרבה על אדיפוס במהלך הסמסטר הנוכחי שלה, מההיבט הפסיכולוגי כמובן, לכן מאד רצתה לראות את ההצגה. אבל בשבת בבוקר שרי התעוררה חולה ועם חום וזה בוטל. אני מקווה שהם מצאו למי למסור את הכרטיסים.

במקור היא אמרה שהבנים יכולים לשמור על שרי בזמן שהם בתיאטרון, אבל תכננו בכל זאת לקפוץ לשם לארח להם חברה לפני שנסע להפגנה בקפלן. כאמור בסוף נסענו ישירות לקפלן. היו פחות אנשים, בטח רובם היו בירושלים בעקבות הצעדה של משפחות החטופים... אבל היתה הפגנה טובה. נואמים טובים. אי אפשר שלא להתפעל מהרצון הטוב של הקהל, מההתלהבות...שאני עצמי לא מרגישה אותה. אני שם אבל זה לא באמת ממלא אותי תקווה. אני די מיואשת. כרגיל חזרנו הביתה לפני שהתחילו בלגנים.

את שאר יום הששי בילינו במנוחה בבית, ולא דילגנו כמובן על הליכת הערב שלנו, אבל כן דילגנו על ארוחת ערב כי היינו עוד שבעים מהמסעדה. אכלנו קצת פירות וזה הספיק לנו.

יום שבת עבר בשקט ובנעימים במזגן (אחרי הליכת הבוקר המיוזעת כמובן). הספקתי לגהץ וגם לעבוד על אלבומי התמונות (נראה לי שגם יש לי מספיק תמונות כלל משפחתיות כדי להתחיל את לוח השנה עבור אמא שלי), ו-T עבד על הזמנות מלונות לחופשה עם הנכדים בתאילנד. מפאת המצב, אנחנו מזמינים רק מלונות בהם לא משלמים שום דבר מראש ואפשר לבטל עד הרגע האחרון. 

סיימתי את הספר "איפה את בקיץ" מאת נטע חוטר - ואהבתי - ועכשיו עברתי לאיזה ספר "מטוסים" שכזה באנגלית בשם funny story מאת אמילי הנרי. אחרי כן יש לי דווקא רשימה שלמה של ספרים שבת דודי המליצה לי....זה תמיד עושה לי טוב לדעת שמחכים לי ספרים "בקנה". 

הלילה חוויתי התקף חרדה קצר....מהסוג שהייתי חוטפת בתקופה ש-T היה מאושפז לסירוגין ולפני הניתוח ולפני האבחון (שלא היה באמת אבחון). זה היה אחרי שהתעוררתי מחלום, בו פרצו לנו אנשים לדירה (גרנו בדירה, בחלום) והתנחלות אצלנו בבית. אני לא יודעת אם החלום גרם להתקף החרדה או שהחרדה שכבר קיננה בי הולידה את החלום. בכל מקרה אנסה להגדיל את המינון של טיפות ההיפריקום ...אולי זה יעזור. ירדתי למינון נמוך יותר מזה שהייתי לוקחת בשנה הראשונה. מי יודע?