לא כזה נורא

כנראה שלא נקע, או לפחות לא כזה נורא. מרגישה את הקרסול, בזוויות מסוימות זה כואב ממש, אבל אני נזהרת ובסך הכל מצליחה להמשיך פעילות כמעט כרגיל למרות הנפילה.
הפצע השטחי בברך עדיין קצת מציק, אבל מניסיוני פצעים כאלה מחלימים תוך שבוע בערך.

בבית עדיין עם קרוקס אבל יוצאת עם נעלי ספורט (ומדרסים מותאמים אישית). לא מסתכנת.
בחדר הכושר הצלחתי להתעמל חצי שעה על האליפטיקל, מה שבעצם רמז לי שבמכשיר הזה אני לא מפעילה כמעט (ולכן לא מחזקת) שרירים שקשורים לקרסול הפגוע. רק כשאני מדוושת לאחור אני מרגישה חלק משרירי הקרסול...
מה שאומר לי שעלי להקפיד על ההליכה, על האופניים.....אם אני רוצה לחזק ולשמן את המפרק הבעייתי הזה בשתי הרגליים.

הנכדים ישנו אצלנו בששי ולשם שינוי הלכו לישון מוקדם (יחסית, בעשר) ולכן קמו (בעיקר נשמותק) מוקדם ובמצב רוח טוב בשבת בבוקר.
T הכין (כרגיל) קְרֵפִּים עם ממרח נוטלה (ואבקת שוקו למעלה), ושוקו לשתייה, ואני הקראתי סיפור בלשי חדש שנראה לי שפחות מוצלח מהספר הקודם שהקראתי להם, ובהזדמנות אחפש את הספרים הבאים בסידרה ההיא.

T הגדיל לעשות ורוקן את המדיח, ושטף את התבנית שהושארה להשרייה....משימות שהן בדרך כלל שלי בשבת בבוקר.
בסך הכל אני בסדר, מקווה להחלמה מהירה הפעם.

נכון לעכשיו אין לנו התחייבויות משפחתיות בחג הזה, ורק 'שותפנו' ו'שריתה' אמרו שיגיעו אחר הצהריים (שזה בדרך כלל הופך להיות ערב....לא יודעת למה תמיד הם מתעקשים לומר "אחר הצהריים"). מזמן לא ראינו אותם.

בחג הראשון הם היו שוב בחו"ל כלשהו, הפעם עם כל משפחתה של 'שריתה' - לחגוג את יום הולדתו השמונים של אביה.

בתם הבכורה (זו שחלתה בסרטן העצמות בגיל 12 והחלימה) סיימה את לימודיה בהצטיינות, וכעת התחילה מכינה קדם צבאית (כאשר לא ברור בכלל אם בשנה הבאה הצבא בכלל יקבל אותה, אפילו כמתנדבת).

בבית נותר הבן הצעיר (בן 13), ונראה שקשה להם עם זה. עכשיו הם מצטערים שלא עשו עוד ילדים. אבל כשהיה רלוונטי לעשות עוד ילד, הם היו עמוק במאבק על בריאותה של הבת. לא פשוט.

משפחות מגיבות באופן שונה כאשר הילדים מתחילים לצאת מהבית. מקווה שימצאו את הדרך ויבנו לעצמם שיגרה חדשה - עם הילדה שמגיעה לחופשות סופ"ש פעם ב... עם הילד שעדיין בבית, וגם עם עצמם.......

הורי מתאקלמים יפה בדיור המוגן, ושלשום גם היו בהצגה בקאמרי (היתה הסעה מאורגנת) "אותלו", מאד נהנו.
ייקח עוד זמן עד שירגישו "בבית" (אם זה יקרה בכלל) אבל נראה שטוב. מקווה מאד שטוב.

עוד נפילה

רק דיברתי על חזרה להליכות סדירות, וכבר היום בדרך חזרה מהסופר השכונתי מעדתי ונפלתי.
ושוב עיקמתי את הקרסול הימני (לא ההוא של הנקע). אלא שהפעם זה קצת חמור יותר מהנפילה ההיא עם הנכדים בקאנטרי.

מה קורה איתי?
מהן המעידות והנפילות האלה?

אנשים טובים ניגשו אלי מכל עבר (זה קרה בעת חציית כביש ביציאה מחניה - אז מזל גם שנהגת המכונית שעמדה לצאת מהחניה ראתה את הנפילה שלי ועצרה). עזרו לי לקום, נתנו לי מים, מישהו אפילו הסיעה אותי ואת עגלת הקניות הקטנה שלי הביתה.
באמת אנשים טובים.

ועכשיו התרגול המוכר - להרים את הרגל, לעטוף בקרח לעשר דקות לסירוגין, לחבוש בתחבושת אלסטית (וגם לשטוף היטב את הפצע השטחי שנפער בברך שמאל באותה ההזדמנות ולמרוח יוד), מיד להתחיל בתרגילי קדימה, אחורה ולצדדים של הקרסול (פלקס, פוינט).........אוף.

T מבשל ואני יושבת עם הרגל למעלה.

הערב כולם באים.
אוף. 

יצאתי להליכה

רציתי לכתוב: חזרתי להליכה אבל עד שלא אראה שאני באמת מתמידה והולכת על בסיס (כמעט) יום יומי אני לא מעזה לכתוב את זה כך.
יצאתי להליכה במסלול הרגיל (שכולל עליות וירידות) והרגשתי כל מיני שרירים (בעיקר במרכז הגב) שיש צורך לחזק מחדש.

אתמול והיום היו ימים שגרתיים לגמרי. אפילו יותר מכך, כי לא נסעתי לנכדים - בתי אמרה שהיא לא עובדת אחרי הצהריים ולכן אין צורך שאגיע. התלבטתי אם להגיע בכל זאת והבנתי שלא מתאים לי.
רוצה בבית.
ישנתי צהריים כאילו רצתי מרתון.
עדיין עייפה, כנראה.

הבנתי שאני לא רוצה לארח לארוחה גם בששי וגם בערב חג, אז פשוט שאלתי את בתי וחתני מה מן השניים עדיף להם, והם אמרו ששי.
מה שאומר שנכון לעכשיו יש לי שבת (אחרי שנחזיר הביתה את הנכדים, שבטח ירצו להישאר לישון), ראשון, שני חופשיים לגמרי.
מתאים לי מאד.

שוחחתי עם חברתי 'במבה', שיצאה לגמלאות בינואר האחרון, וגם היא כמוני מחכה כבר שיסתיימו החגים. ככה זה כשלא "הולכים לעבודה". מחכים לימי העבודה של כולם כדי לנוח.

לא שאני לא עובדת, האמת שאני עובדת גם בחגים וגם בשבתות - מתי שמתאים לי - כי אני מאמנת גם בהתכתבות, ומתאמנים לא צריכים להגיע אלי הביתה כדי להתאמן.

התחלתי לצפות בסידרה "אוטונומיות" של הוט, ובינתיים ממש אוהבת.

אתמול גם ראינו ב-VOD את הסרט C'est La vie (סה לה וי), ש'שותפנו' המליץ ל-T עקב היותו סרט על קייטרינג (דהיינו - סרט מקצועי 😉).
אינני זוכרת מתי צחקתי כל כך בסרט. ממש התפקעתי מצחוק. באיזשהו שלב הייתי צריכה להפסיק אותו רגע כדי לרוץ לשירותים.
כל כך שנון ואנושי. ואותנטי.
צחקתי מהניואנסים הכי קטנים - מהבחור שכל הזמן מתקן את הדקדוק וההיגוי של כולם, או אחד שכל הזמן אומר את המובן מאליו.
היה משפט אחד שמשום מה גמר אותי מצחוק, כשאותו מומחה לדקדוק מספר למישהו שהאקדמיה ללשון שוקלת לבטל את התנועה/גרש ( accent circonflexe (Ê, â, ô, î , ואז אומר איזה אסון זה יהיה לכל מי שקוראים לו Jérôme (ז'רום)....
לא יודעת למה אבל נקרעתי מצחוק.

אתמול בסוף הגיע טכנאי של הוט, שיחק עם כל מיני דברים ושדרג גרסא בממירים.....ואיך שהוא הלך האינטרנט והטלפון נפלו שוב.
מיד פניתי בצ'אט לתמיכה והבחורה ניסתה לתאם לי "טכנאי בכיר" ל......עוד שבוע!

T הורה לי לומר (לכתוב) לה שאו שתשלח טכנאי תוך יום/יומיים, או שהתקלות תפסקנה, או שאנחנו מתנתקים מהוט. לגמרי. מכל הטריפל.

לאיים בניתוק זה יפה וטוב אבל כפי שכבר אמרתי - אין לנו באמת אלטרנטיבה. בינתיים לא היו תקלות "גדולות" אבל כן היו נפילות קטנות, ולפעמים מהירות הגלישה יורדת פתאום לקצב של צב (במקום להישאר יציבה על קרוב ל-200).....וגם לא קבענו מועד לטכנאי "בכיר". לא יודעת איך זה יסתיים הדבר הזה.........
אי אפשר באמת להיות כאן בלי אינטרנט.

העבודה שלנו באינטרנט, המצלמות, אזעקה, בית חכם, וגם חלק מהצפייה בטלוויזיה (דרך קודי וגם דרך פרטנר, שטרם התנתקנו כשהתקנו את הוט כדי לראות אם הוט בכלל שווה...........)...................

בקיצור - סימן שאלה גדול.
טוב, סיימתי להזיע מההליכה, הולכת להתקלח. 

הורים, נכדים, שיבושי טכנולוגיה ו.....געגועים לשיגרה שקטה

אמנם היתה חופשה ורגיעה מלאה באילת בשבוע שעבר, אבל מאז אני מרגישה שאני בטורבו.
מיד כשחזרנו מאילת אספנו את הורי ונסענו לסופר לקנייה השבועית.
למחרת לקחנו אותם לאיקיאה לכמה השלמות לבית (מנורות קריאה, מתקן לנייר טואלט, מגשים לקוביות קרח, מתלה למגבות במקלחת....וכדומה).

בששי לא ארחנו את המשפחה לארוחת ערב, אבל קפצנו עם הורי למסעדת "יונס" ליד אבן יהודה, כדי שלא יהיו לבד בערב שבת.
הם בהחלט מתחילים להתאקלם ב"אחוזה" אבל עדיין חשוב לנו שירגישו שאנחנו כאן, קרובים וזמינים.

למחרת התעמלנו בקאנטרי, כרגיל בשבת, ובערב כבר הגיעו הנכדים לישון אצלנו כי בראשון (ערב חג) לא היתה קיטנה ובתי וחתני עבדו.
הם נשארו אצלנו עד הערב, ו-T בישל ארוחה חגיגית תוך כדי שהם היו כאן, תוך שאני כמובן עוזרת בהכנות ובשטיפות וגם משחקת עם הנכדים...זה היה טיפה מעייף אבל הם כל כך חמודים שזה היה בסדר.

הורי הגיעו מוקדם (במונית). אמא שלי מיד הצטרפה אלי למטבח, ובמקביל גם שוחחה עם הנכדים. אבא שלי פחות לוקח חלק בכל הפעילות המשפחתית הזאת. מידי פעם שואל אם הוא יכול לעזור במשהו.

בתי וחתני הגיעו ממש מאוחר, הם היו עסוקים בריסוס הבית (היתה להם "פלישה" של התיקן הגרמני במטבח) וניקיון. צרה צרורה.
אחרי ארוחה טעימה ומשביעה במיוחד הם נסעו הביתה עם הנכדים, ו-T הקפיץ את הורי ל"אחוזה" כי לא היו מוניות זמינות.

בחג עצמו שוב הלכנו להתעמל בקאנטרי ואחרי כן היינו מוזמנים אל אחי וגיסתי - מאורע נדיר, כי גיסתי כמעט לא מארחת, וגם הפעם היא התעלתה על עצמה ועל כל המיחושים והמחלות השונות מהן היא סובלת בכל רגע נתון של זמן. רק הורי ואנחנו היינו מוזמנים, וגם אמא של גיסתי הגיעה.

היה נחמד וטעים וישבנו שם די הרבה זמן, משוחחים ומעבירים את הזמן בנעימים.

בערב שוב הגיעו אלינו הנכדים לישון, והיום לקחנו אותם לקיר טיפוס של ילדים.
מאד התפעלנו מהמתקנים, ועוד יותר התפעלנו מהיכולות של הנכדים המתוקים שלנו..........

כאן חכמוד - מימין ללא ריתמה, ומשמאל עם....

  

  וכאן נשמותק - מימין בלי ריתמה, ומשמאל עם.....

  

באמת הפתיעו אותנו השניים האלה, גם בכושר שלהם ובכוח הרצון, וגם ביכולות הריכוז והטיפוס....
בסוף חכמוד קצת הצטברח כי היה מתקן אחד שאותו הצליח נשמותק לעשות טוב יותר ממנו.....אבל אין מה לעשות, לא תמיד אתה יכול להיות הכי מוצלח, גם אם אתה האח הבכור.................

חזרנו הביתה מורעבים וחיממנו אוכל לארוחת צהריים - היינו כולנו מותשים.
כשבתי הגיעה בקושי חיכינו שתאכל משהו ותיקח אותם, ועלינו לישון.

ובמהלך כל הימים האלה היו לנו תקלות טלפון, אינטרנט, קושי להתחבר לאזעקה ולמצלמות......המון המון שיבושים טכניים.
פעמיים בתקופה האחרונה כבר היו כאן טכנאים של הוט, שלא לדבר על המון שיחות טלפון לתמיכה וגם צ'אט אחד.....לדעתי אחד מהטכנאים קילקל יותר בזמן הביקור שלו מאשר תיקן, ומחר צפוי להגיע עוד אחד.

ואין לנו באמת אופציות להתנתק, כי האלטרנטיבה היחידה הקיימת כאן היא בזק (כי פארטנר עדיין לא פרס את הסיבים שלו באזור שלנו), והם בכלל לא מסוגלים לתת לנו קו יציב ביותר מ-15 מגה....(אנחנו על 200). בקיצור - שבויים של הטכנולוגיה. נראה מה יתקן/יקלקל הטכנאי מחר.

אבל יותר מכל אני כבר צמאה לשקט שלי. לשיגרה שלי.
כיף שההורים כאן וכיף עם הנכדים וכיף עם כל החגים, אבל מזמן לא ישבתי סתם מול איזו סידרה בטלוויזיה או אפילו ספר (מאז אילת) או בית קפה עם חברה.........................שלא לדבר על קריאה/כתיבה בבלוגים.....כך שאני מקווה שהכל יחזור לשיגרה הברוכה שלי בקרוב. 

אילת ביום כיפור

לפני כמה חודשים סיפרו לנו 'המהנדס' ו'ביוכימיה' שהם הזמינו חדר במלון אורכידיאה באילת לארבע לילות במחיר של לילה בערך. איך זה יכול להיות?
מדובר בשבוע של יום כיפור. בין ראש השנה לסוכות.
כן, כולל יום כיפור.

אנחנו לא צמים ולא הולכים לבית הכנסת, והאמת שכבר יצא לנו אפילו להיות בחו"ל במהלך יום הכיפורים (כופרים שכמונו) אבל במלון בארץ בתקופה הזאת מעולם לא היינו.
חשבנו: יהיה מעניין.
חשבנו: אחרי קיץ של "הקייטנה של סבא וסבתא" פלוס פרויקט "להחזיר את הורי לישראל" בהחלט יתאימו לנו ארבעה לילות של נופש, ים ובטן-גב באילת.

אז הזמנו גם.

והנה הגיע המועד, ונסענו לאילת - כל זוג ברכב נפרד.
הם רצו להיות חופשיים לחזור לפני הזמן למקרה שכלתם תלד. היא היתה אמורה ללדת ממש ביום שירדנו לאילת. לנו נראה קצת מוזר שהם קבעו חופשה בשבוע שכלתם אמורה ללדת. היה לנו מוזר עוד יותר כשהם הודיעו שאם היא אכן תלד באחד מימי החופשה, הם פשוט יעזבו הכל ויחזרו הביתה. הכל נשמע לנו מוזר אבל זרמנו, מה זה משנה בעצם? ואם היא תאחר בשבועיים והם סתם פספסו חופשה סופר כדאית באילת? צודקים, בסך הכל.
בסוף היא באמת ילדה באותו ערב. ביום הראשון שלנו באילת.
ובסוף הם נשארו במלון, וחזרו רק במוצאי יום כיפור.

אילת היתה שקטה יחסית וריקה יחסית, ואפילו טיפה פחות חמה מאשר באוגוסט. ממילא היינו בחלקה הדרומי, לא בעיר עצמה, פרט לשתי גיחות קצרות לארוחות ערב ביומיים הראשונים.
בהחלט ממליצה על שתי המסעדות בהן אכלנו: "רק דגים" ו"פסטורי", שתיהן ברחוב תרשיש ליד מלון ליאונרדו.
טעים. שירות מצוין. אוכל טרי וטעים. לא יקר.

הים היה נהדר. מים צלולים ולא נורא קרים (הטמפרטורה בים סוף די קבועה) ומלאים בדגים צבעוניים.
שחינו, שנורקלנו, ו'המהנדס' ו-T גם צללו.

רוב הזמן היינו בחוף המגדלור.

שחינו, נחנו, פטפטנו, וגם קראתי המון (התקדמתי יפה ב"אדל" של יוכי ברנדיס).
הבריכה במלון היתה נחמדה אבל לא היו הרבה מקומות ישיבה מוצלים. ניצלנו אותה מעט מאד.

הצוות במלון היה אדיב ושירותי מאד, וארוחת הבוקר היתה מצוינת.
ואלה הדברים הטובים היחידים שיש לי לומר על המלון הזה, שממש מתפורר מחוסר תחזוקה וחידוש.

סליחה, וגם את העובדה שביום כיפור ניתנו כמעט כל השירותים הרגילים - מציל בבריכה, הסעות לחדרים (החדרים מפוזרים על צלע ההר ויש הסעות ברכבים חשמליים לאורך כל שעות היממה), אפילו ארוחת בוקר "של שבת" ביום כיפור בבוקר. מוזר. אבל התאים לנו מאד.

ישנו המון.
וקראתי.
ופטפטנו וגם שתקנו.
ושחינו.

מנוחה אמיתית. בדיוק מה שהיינו צריכים.

ישנה

מאז שהורי עברו לדיור המוגן אני ישנה. 

ישנה בצהריים, לפחות שעה וחצי אם לא שעתיים.

ישנה בבוקר עד אחרי שמונה.

אני מניחה שזה סוג של ירידת מתח, הפרויקט שהושלם בהצלחה, הדאגות שמפנות (קצת) מקום.

בחג היינו בקאנטרי ומעבר לכך העברנו יום שקט לבד בבית. 

ביום השני נסענו לחיפה למפגש בני דודים (של T).

בן הדוד מאמריקה ואשתו מבקרים בארץ, ומתארחים כרגיל אצל אחותו, בת הדוד 'חיפה'.

לאחרונה די התרחקנו מבני הדודים האלה, שפעם היינו מאד מאד קרובים כולנו, אבל כאשר ה"אמריקאים" מגיעים כולנו מתקבצים ונפגשים כדי לראות אותם. 

הם סוג של דבק שעדיין מחזיק את כל החבורה ביחד. 

והיה דווקא נחמד.

בן הדוד מאמריקה נתקף נוסטלגיה וביקש שכל אחד יביא תמונות ילדות ותמונות של ההורים (שהיו אחים כולם), ובילינו את שעות המפגש בדפדוף באלבומים ישנים ותמונות בתפזורת, מנחשים מי הילד הזה ושל מי הילד ההוא.........

זה היה דווקא מאד נחמד, וגם מרגש כאשר מצאנו בתמונות גם קרובי משפחה שנספו בשואה. לא זוכרת שראיתי אי פעם את התמונות שלהם. 

כל אחד הביא מאכל או שניים, וכך המארחים גם לא היו צריכים לטרוח יתר על המידה.

כשחזרנו שוב ישנתי.........

בסך הכל השלמתי המון שעות שינה בימים האחרונים.

היום התחיל שבוע שגרתי חדש, אבל עוד מעט הוא כבר מסתיים, ובשבוע הבא אנחנו באילת כל השבוע (כן, גם ביום כיפור) עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.....חגים חגים חגים..........

ערב ראש השנה

זו השנה השניה ברציפות שבה מארחים אותנו בתי וחתני בערב ראש השנה.
בשנה שעברה חזרנו יום קודם מיפן, והם אירחו אותנו ואת אמא של חתני ובן זוגה.
השנה הם הגדילו לעשות, ואירחו גם את הורי, את אחי ומשפחתו ואפילו את אמה של גיסתי, שהעדיפה להיות איתנו מאשר עם בתה הבכורה, שהוזמנו לגיס שלה.

חתני עשה את רוב העבודה, אבל שניהם באמת העמידו שולחן יפהפה, והכינו אוכל טעים, והקנו לכל הערב אווירה נעימה ונינוחה.
אנחנו הבאנו עוף וכבד קצוץ, וגם פרחים ויין, ומגיסתי הם הזמינו קינוחים - והיא הכינה סלט פירות וקנתה שלוש עוגות טעימות.

יצאנו מוקדם ואספנו את הורי מה"אחוזה", ולא היתה תנועה כבדה מדי, כך שהגענו עוד לפני שבע בערב. גם השאר הגיעו מייד בעקבותנו, וכך התחלנו מוקדם וגם סיימנו מוקדם. לפני עשר כבר היינו בדרכנו הביתה.

היה ערב נעים ורגוע, הנכדים היו מתוקים כרגיל, וכולנו שמחנו להיות יחד בפרוץ השנה החדשה.
עבור הורי זה היה מרגש במיוחד- למרות שהיו כאן במהלך השנים בארוחות ערב חג, בעת ביקורם אצלנו, אבל הפעם זה היה שונה.
אמא שלי אמנם מעדה וכמעט נפלה שוב פעמיים במהלך הערב, לא ברור מה קורה איתה, מקווה שהיא בסדר.
היא טוענת שכן.

עבור אבא שלי זה היה חלום שהוגשם, הוא רצה לחזור ארצה כבר מרגע שיצא לפנסיה (סליחה, פוטר באכזריות בגיל 75!), אבל עבור אמא שלי זה היה ממש סוג של תיקון.
היא זכרה את המפגשים המשפחתיים האלה בחגים כעונש, וההמנעות מהם היתה אחת הסיבות שהיא סיפרה לעצמה שבעטיין לא בא לה לחזור לגור כאן.
להפתעתה היתה אווירה נינוחה ורגועה, בלי לחץ ובלי מתח, כולם נהנו וכולם דיברו עם כולם, והיה אוכל טעים ושום סיבה לחשוש.

מקווה שכמו הרבה דברים אחרים שהפתיעו אותה לטובה מאז שחזרה ארצה, גם ערב החג הזה ישכנע אותה שעשתה את הצעד הנכון כשהחליטה לחזור.

ושתהיה שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות ונחת מהנכדים והנינים, ובמבט רחב יותר - שנת התפייסות ורגיעה בין יריבים וחלקים מפולגים בתוכנו ומחוצה לנו........אמן

שנה טובה ועדכונים

בשעה טובה נכנסו הורי לגור בביתם החדש בדיור המוגן.

במהלך השבוע שעבר עסקנו בעיקר בקבלת המכולה שלהם, פריקת הארגזים וסידור התכולה בארונות, קניות מצרכים והתקנות שונות (כמו אינטרנט למשל). 

רגע לפני שעברו עוד היתה לנו בהלה אמיתית - אמא שלי איבדה את הכרתה בזמן שהיתה בשירותים באמצע הלילה, נפלה וחטפה מכה רצינית בראש.

לא אכנס לפרטים אבל זה היה מפחיד ממש.

בדיעבד נראה שהיא פשוט התייבשה (שילוב של חוסר שתיית מים וצריכה מוגזמת של לקסיטיבים...) - כלומר, היא עצמה גרמה לכך. 

מיותר לציין שהתמונה הזאת, של אמא שלי מוטלת על רצפת חדר האמבטיה של חדר האורחים לא תצא לי לעולם מהראש. 

עד שהגענו לקופת חולים כבר הצלחתי לגרום לה לשתות כחצי ליטר מים (בלגימות קטנות, כדי שלא תקיא אותם).

בעצם הם רק נרשמו באותו היום לקופת חולים, לאחר שקיבלו אישור לכך מביטוח לאומי.

אז מיד אחרי ההרשמה הכניסה אותם הפקידה החביבה לרופאה, החביבה לא פחות, עולה חדשה/ישנה מוונצואלה (הפקידה אמרה "ארגנטינאית" כאילו שכל דוברי הספרדית מגיעים רק משם).

הרופאה בדקה את אמא שלי ביסודיות המירבית העומדת לרשותה ופסקה, שנראה שהיא בסדר אבל ליתר ביטחון היא שולחת אותה למיון כדי שיבצעו בדיקות דם ו-CT ראש. 

אמא שלי הביעה התנגדות אבל הרופאה הסבירה שהמכה החזקה שהיא חטפה בראש בשילוב של האספירין ששניהם לוקחים באופן קבוע (כי בארה"ב אומרים לכולם לקחת אספירין למניעת התקפי לב......) עלול לגרום לשטף דם, ועדיף לאבחן זאת מקודם ככל האפשר.

גם החוויה במיון היתה חיובית יחסית, כמעט לא חיכינו בתור לשום דבר, פרט לתוצאות כל הבדיקות בסוף.

בסופו של דבר היינו כבר בבית אחרי הכל לפני שתיים בצהריים. בהחלט ראוי לציון. 

אחרי הצהריים נסעתי לנכדים, כבכל יום חמישי - והיתה זו הפעם הראשונה שאני אוספת גם את נשמותק מבית הספר.

זה היה יום ארוך ומתיש אבל עברנו אותו בשלום.

בששי הורי כבר עברו לגור בדיור המוגן, ומאז (בינתיים) הכל על מי מנוחות..........

הערב כולנו (כולל הורי, משפחתו של אחי ואמה של גיסתי) מוזמנים לבתי וחתני לארוחת החג.

ממש ברגעים אלה T סיים לבשל את חלקנו בסעודה (עוף בתנור עם שזיפים וכבד קצוץ), על הדרך גם העמיד סיר מרק עוף ובנוסף הכין רוטב בולונייז כי יש לנו מפגש בני דודים בחיפה ביום שלישי וכל אחד מביא משהו..........

נראה לי שעוד מעט נאכל משהו ונלך לנוח עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, בהן נאסוף את הורי ונסע בפקקים יחד עם כל עם ישראל........

שנה טובה ומתוקה לכולנו, שנת בריאות, שלווה, הגשמה והשלמה. 🍎🍯

דווקא הולך לא רע....

....עם הביורוקטיה והסידורים של הורי.
שעתיים יעילות ופוריות להפליא בביטוח הלאומי (מעט מאד המתנה בתור, הרבה מאד גמישות ורצון טוב) הפתיעו אותי ממש.
גם שיחת הטלפון שקיבלנו מחברת ההובלה שלהם, שבישרה על שחרור המכולה ותיאום ההובלה (למחר!) תפסה אותי לא מוכנה.
זהו זה, הם עוד מעט נכנסים לגור באחוזה.

מחר יהיה להם יום די עמוס - גם ההובלה, גם ההתקנה של קו האינטרנט...
הטלוויזיה הגיעה אתמול, כסאות הגינה ש-T הזמין עבורם (בלי להתייעץ לא איתם ולא איתי) אמורים להגיע היום...
הכל מתכנס.

בינתיים היו ימים רגועים.
גם כשאיש ההובלה הודיע שיש לבצע העברה בנקאית של התשלום האחרון, ואבא כבר התחיל להילחץ (ולעלות לטונים) כי הבנק סגור בימי ראשון, ואין אפשרות לתת הוראה לבנקאי, הסברתי לו ברוגע שעבור סכומים קטנים יש לו אפשרות לבצע העברה דרך אתר האינטרנט של הבנק.
עשינו זאת יחד והבחור מההובלה אישר שהוא ראה אותה, והכל בא על מקומו בשלום.

בינתיים אנחנו עוזרים עם דברים קטנים: למשל איך להשתמש בגוגל KEEP כדי לנהל רשימות ומטלות, ולשתף אותן בין שניהם.

הם למדו שאפשר לעדכן את הרשימות גם במחשב וגם בטלפון הנייד. פלא.

אמא כמובן ממשיכה לנהל רשימות על נייר, ולצורך כך נתתי לה בלוק צהוב ששימח אותה במיוחד.

אבא מתקשה להבין את ההתנגדות שלה לטכנולוגיה חדשה, ומתקשה גם להעריך את העובדה שהיא כותבת מיילים וגולשת באינטרנט כבר מעל לעשרים שנה בהצלחה רבה. אבל יש גבול.
הצעתי שהם ינהלו את הרשימות ואת המשימות במקביל גם באמצעים האלקטרוניים וגם על הנייר, וכך שניהם יהיו מרוצים.

בתי התקשרה אתמול אחרי שהשאירה את נשמותק בכיתה א', ודיווחה שלא היה פשוט.
הוא היה קצת חרד לקראת המציאות החדשה, ונלחץ מזה שהמורה שלו לא תהיה זו שהוא כבר הכיר בקייטנת "הכנה לכיתה א".....
אבל היא נתנה לו לבחור היכן לשבת (די מאחור) וישבה איתו עד שהוא בעצמו אמר לה ללכת.
אחרי כן היא קיבלה דיווח שהוא השתתף בשיעור וסיפר איך חגגו לו יום הולדת בחו"ל.
היא באה לאסוף אותם מוקדם ויצאה איתם לאכול המבורגר ב-BBB (המקום האהוב עליהם, בעיקר על נשמותק) ונשמע שהם היו בסדר.
"איך היה היום הראשון?" שאלתי את נשמותק בטלפון.
"היה כיף חוץ מדבר אחד חדש ולא טוב" הוא דיווח, "יהיו לי שיעורי בית"......

הנכדים חזרו

הנכדים חזרו מהיער השחור נלהבים ומרוצים.
היה להם ממש ממש כיף שם, בשלל פעילויות והרבה מאד "ביחד" משפחתי.
בתי וחתני אמרו שההחלטה לצאת ככה, רק ארבעתם, בלי חברים נוספים, היתה מוצלחת ביותר.
הילדים לא הפסיקו לספר חוויות, והיה תענוג להקשיב ובעיקר לצפות בפנים המתוקות שלהם שכבר ממש התגעגעתי אליהם.

ערכנו ארוחת ערב חגיגית לכבוד ימי ההולדת של אחי ושל נשמותק, וכמובן בואם של הורי - שמשפחתה של בתי טרם ראתה אותם.
T עבד על הארוחה מהבוקר בששי, כאשר אמא שלי ואני מתפקדות כעוזרות שף ושוטפות כלים והכל התבצע בנינוחות ובהרמוניה ראויים לציון.
אבא שלי היה עסוק עם המיילים שלו והפודקסטים שלו, ובא מדי פעם לספר לנו משהו מעניין שהוא קרא או שמע.

כרגיל T הגזים והכין המון דברים אבל הכל היה ממש טעים, ואנחנו ממשיכים לאכול את זה כמובן במשך הימים הקרובים.

המפגש בין הנינים לבין הסבים-רבים היה הכי טוב שיכול להיות - כאילו נפגשו יום קודם. בלי היסוסים או ביישנות. חיבוקים, שיחות, כאילו מאז ומעולם היו יחד.
הם ביקשו לישון אצלנו, כמובן, ואמא שלי שאלה אותם אם לא מפריע שהם גם אצלנו.
"מה פתאום? אתם גם סבא וסבתא ואתם חמודים" אמר חכמוד בשיא הרצינות והתמימות. בא לי לטרוף אותו בלי מלח.

בבוקר הוא שאל אותי מתי הם אמורים לעבור ל"בית אבות". הסברתי לו שהמיטה שלהם הגיעה לנמל על אוניה, ושעדיין לא הספיקו לפרוק אותה מהאוניה.
"לא נורא" אמר חכמוד בנועם, "זה דווקא נחמד שהם ישנים אצלכם".
וכשנפרדנו מהם בפתח הבית בהרצליה הוא שוב אמר "היה כיף לישון אצלכם והיה כיף שאמא שלך ואבא שלך היו גם".

באוטו שוחחנו על הבחירות לרשויות המקומיות, לא פחות ולא יותר. כל הדרך רצופה שלטי תעמולה על מועמדים כאלה ואחרים לראשות העיר, ואני שאלתי אותם אם לדעתם ראש העיר שלהם הוא טוב ואם הוא צריך להמשיך להיות ראש העיר שלהם.
נשמותק אמר "אני לא יודע" אבל חכמוד אמר "לא" בפסקנות. כאשר T ואני שאלתי מדוע, הוא אמר שכאשר הוא עמד לעלות לכיתה א' ראש העיר "עשה לאמא ואבא בעיות עם בית הספר שלי" ולכן לדעתו לא מגיע לו להיבחר שנית.
הממ.......🤔

נשמותק היה שקוע במחשבות. "יש לי שאלה", אמר פתאום, "מישהו שלא גר בהרצליה יכול להיות ראש עיריית הרצליה?"
וואו. על מה חושב הילד!
האמת שאני לא ידעתי את התשובה לכך, אבל T אמר שלא. שראש עיר חייב להיות תושב העיר.
"אתם מבינים בכלל למה אני מתכוון?" שאל נשמותק, שלא היה בטוח שכיוונו לסוף דעתו.

"כן, " אמרתי, "למשל אם מישהו גר ברעננה הוא לא יכול להיות ראש עיריית הרצליה".
"או כל עיר אחרת" הקפיד נשמותק לדייק אותי.
וואו. מתה על השיחות האלה באוטו...............