עוד לפני שנסענו T אמר לכל מי שרצה (או לא רצה) לשמוע שהוא מעונין לנסוע לטייל ב- martha's vineyard.
מרת'ס ויניארד הוא אי סמוך לקייפ קוד במדינה מסצ'וסטס. הוא נחשב אי לנופשים ועשירים (שמעתי שלאובמה יש שם בית). אנשים נוסעים לנפוש שם בקיץ, במלונות או בבתי הקיץ שלהם. בדומה להמפטון-ים (דרום וצפון) ואולי גם ננטקט - זה אי שמתרוקן ונסגר פחות או יותר עם תחילת הסתיו. ובכל זאת T ממש רצה לנסוע לשם. למרות שידע שאין באמת מה לעשות שם.
אז ביום רביעי בני סיים ללמד בעשר, סביבוני היה בגן וכלתי הבטיחה לנו שהיא בסדר עם לבלות איתו את כל האחר הצהריים (בדיעבד סביבוני עדיין היה בכייני ודביקי והיה לה קשה) ועודדה אותנו לנסוע לבלות קצת זמן איכות ביחד. בזכות הרכב השכור שלנו יכולנו להשאיר לה את האוטו, וכך היתה חופשיה להביא את סביבוני מהגן ולנסוע לאן שרצתה, אם רצתה.
כדי להגיע לאי צריך לנסוע לקייפ קוד ואז לקחת מעבורת לאי. במקור חשבנו לעלות עם האוטו למעבורת וכך להסתובב באופן חופשי באי. אבל לא ממש ביררנו לגבי זה.
הנסיעה לקייפ קוד (Cape Cod) ארכה שעה וחצי, וכשהגענו עם הרכב לכניסה לאזור המעבורת ניגש אלינו איש גבוה עם אפוד זוהר ואמר "שם ושעה" (name and time). ברור שהסתכלנו עליו כאילו דיבר סינית עתיקה והוא פשוט חזר על זה "שם ושעה". כשאמרנו שאנחנו לא מבינים למה הוא מתכוון, הוא פשוט הלך. התקדמנו עם הרכב אל הבוטקה של השוערת, והיא הסבירה לנו ביתר אריכות ובהרבה יותר סבלנות, שצריך להזמין תור למעבורת באופן מקוון, ולכן ההוא ביקש את שמנו ואת השעה שאליה הזמנו. אופס. לא הזמנו כלום, אמרנו לה.
אז אפשר לחכות בתור - ואז מי יודע מתי נעלה על איזו מעבורת - אבל היינו מוגבלים בזמן - או לגשת לנסוע לחניה הייעודית של המעבורת (מרחק עשר דקות נסיעה משם) ולחזור בשאטל (אוטובוס) ולעלות רגלית על המעבורת. ובאי כבר להסתדר עם תחבורה ציבורית או שכירת רכב, אופניים, אופניים חשמליים......
נסענו לחניה הייעודית. הוייז לקח אותנו לכניסה של האוטובוסים, אז המשכנו עוד טיפה לכניסה לרכבים פרטיים (זה פרט רלוונטי לסיפור, שיתברר בהמשך). עלינו על השאטל ונסענו בחזרה למעבורת, עלינו עליה - היא היתה עמוסת רכבים בעיקר, עם מעט מאד מקומות ישיבה לאנשים - אבל היו מעט מאד אנשים וחלק מהזמן פשוט עמדנו על הסיפון והבטנו בנוף.
לאחר שהבנו ששכירת רכב כרוכה בעלות לא הגיונית והיה קר מדי מכדי לשכור אופניים, עלינו על אוטובוס שלקח אותנו לקצה השני של האי לעיירה ציורית וחמודה בשם EDGARTOWN.
לא יודעת אם זה מובן מאיך שאני כותבת אבל מלכתחילה לא באמת הבנתי מדוע T התעקש כל כך להגיע לביקור ב-מרת'ס ויניארד, וגם כאשר הגענו לשם עדיין לא הבנתי מה הסיפור שם. אולי לו היינו לוקחים סיור מודרך עם ביקור בתוך אחד הבתים המפוארים (שאגב לא נתקלנו באף אחד מהם בדרך)....זה היה אי טיפוסי ניו אינגלנדי עם עיירות ציוריות ונוף מקסים כמו במסצ'וסטס עצמה, כמו בניו המפשייר, מיין וכל השאר. אפילו בית קפה לא מצאנו שם,אפילו בקבוק מים לא מצאנו (וגם במכונה האוטומטית על המעבורת עצמה אזלו המים). וגם לא בקייפ קוד כשרצינו קפה קטן לפני שניסע את כל הדרך בחזרה. הכל היה סגור. במקומות כאלה כאשר נגמרת העונה, היא פשוט נגמרת וזהו.
אז תפסנו את המעבורת של רבע לארבע, שעשתה טובה ויצאה לדרכה קצת אחרי ארבע, ותפסנו את השאטל במסוף כשהגענו, והוא הוריד אותנו במגרש החניה, ואז..........לא מצאנו את האוטו.
זכרנו בערך באיזו שורה הוא חנה ולאיזה כיוון הוא פנה אבל כמה שהלכנו שתי וערב בין כל המכוניות החונות, לא מצאנו אותו. ואז הבנתי שהשאטל לאו דווקא הוריד אותנו בדיוק היכן שעלינו עליו. ושאולי אנחנו בכלל לא במגרש החניה הנכון.
ואז התחלנו ללכת וללכת לעוד מגרש ועוד מגרש - ומצאנו את מגרש החניה שאליו כמעט נכנסנו אבל התברר שהכניסה היתה רק לאוטובוסים והסתובבנו והמשכנו הלאה. ואז מצאנו את הכניסה שממנה בסוף כן נכנסנו עם הרכב, אבל אז נזכרנו שעמד שם מישהו עם אפוד זוהר שהפנה אותנו הלאה....ופניתי לכיוון פנימי יותר - בחוש כלשהו - ושם מצאתי את מגרש החניה שבאמת חנינו בו בסוף, ושם כמובן בדיוק היכן שזכרנו: מצאנו את האוטו. ייתכן שכל הסיפור הזה לקח לנו חצי שעה. אולי זה רק נדמה לי, אולי קצת פחות.
ואז חיפשנו, כאמור בית קפה ו/או לפחות בקבוק מים, והכל - אבל ממש הכל - היה סגור. בסוף מצאנו איזו חנות נוחות באיזו תחנת דלק שלא הגישה קפה, אבל היו להם בקבוקי מוקה קרים של סטארבאקס (אמורים להכין קפה.....). ולא היו להם בקבוקי מים אבל היו מים בטעם לימון (ממש איכס). אבל זה מה שהיה ועם זה נסענו בחזרה לבוסטון.
ובינתיים בבית, למרות שבגן סביבוני היה ממש בסדר, מרגע שהגיע הביתה הוא לא הפסיק לבכות ולהתלונן ולהשתגע ולהוציא את כלתי מדעתה. כשהגענו - ובני מייד היה צריך לצאת - היא היתה פחות או יותר שבר כלי, והצטערתי שהשארנו אותה ככה לבד - למרות שהיה כיף להיות לבד עם בני כמה שעות.
ברגע של שבירה היא פשוט התמוטטה והתחילה לבכות ולקטר על סביבוני וחוסר התקשורת שלו ועל חוסר היכולת או הרצון שלו להסתדר עם אנשים אחרים חוץ מהם (והבייבי סיטר שלו, שהיא מדהימה איתו, והגננות בגן....). ועל הסטאטוס שלה, הויזה שעדיין עובדים עליה ושבינתיים אסור לה לעבוד (חוץ מ"שחור", ומזה יש מעט מאד) והיא בקושי מנגנת והיא משתגעת בבית והיא לא טיפוס של להיות כל היום בבית.
נתתי לה לשפוך ולשפוך וחיבקתי אותה כשהיא בכתה, ואמרתי לה שזה לגמרי בסדר להישבר לפעמים, וזה לגמרי בסדר לרצות שהדברים יהיו אחרת ממה שהם, כי רוב הזמן היא מבינה שזו המציאות ועם זה מתמודדים, אבל לפעמים נשבר וזה בסדר גמור.
זה עזר לה לפרוק ככה, ולקבל את האהבה ואת התמיכה הבלתי שיפוטית הזאת, ובסוף היא נרגעה קצת - ואחרי שהיא נרגעה לגמרי, סיפרתי לה על השיר/מאמר שנתקלתי בו כשקראתי את "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ושאמאל'א גם הזכירה אותו באחד הפוסטים שלה: "ברוכים הבאים להולנד". וזה כל כך דיבר אליה.....
באותו הלילה סביבוני ישן רצוף לילה שלם, וכך גם בני וכלתי.
בבוקר הם קמו רעננים ומאושרים, בני החליט מיד לצאת חדר כושר - משהו שהוא לא הצליח לעשות בשבועות האחרונים - וכלתי התנפלה על חדר האמבטיה וקרצפה אותו, מרוב אנרגיות שפתאום היו לה.
אחר כך יצאנו לקניות בסופר, לקראת ארוחת ששי שבא ל-T להכין (ובני וכלתי הזמינו שני זוגות חברים שלהם), ובצהריים נסענו לעשות בדיקות קורונה לקראת הטיסה חזרה במוצאי שבת.
לכלתי היה גיג ואחר כך גם נסעה לתלמידים, וובזכות הרכב השכור שלנו היא יכלה לקחת את האוטו בלי להילחץ בזמנים (לקחת את הילד לגן, להחזיר את הילד מהגן) ובערב אפילו יצאה עם חברה.
באותו הבוקר שברנו שיא בהליכת בוקר - 11 ק"מ! אה, כן, ובדרך ראינו דביבון חמוד מטפס על עץ (אבל לא הספקנו לצלם).
לקראת סיום הטיול הזה חשבתי על כמה דברים שאני עשויה להתגעגע אליהם כשנעזור ונחזור ארצה:
נייר טואלט ומגבונים רכים - אני לא מתקמצנת על נייר טואלט משובח בארץ וגם לא על מגבונים - אבל אין, פשוט אין שם מגבונים ונייר טואלט רכים ומפנקים כל כך כמו בארה"ב.
עמידה בתור במרחק שני מטר - אין מה לדבר כמובן על עמידה בתור בשום מקום בארץ שתדמה בכלל למה שקורה כאן. לא רק ששומרים על מרחק (גם בגלל הקורונה וגם כדי - למשל - לא לחסום את המעבר), אלא גם שואלים אותך אם אתה בתור גם אם אתה עומד ממש רחוק.
עוד בסופר - אריזה בקופה - אני זוכרת שבסניפים של חצי חינם (כשעוד היינו הולכים לפעמים, עד שהבנו שזה לא חצי ולא חינם ואפילו כפול במחיר) היו אורזים בקופה. אבל כאן זה בכל מקום. תענוג.
תשלום עצמי בקופה - עוד יותר אתגעגע לקופות בשירות עצמי (כן אני יודעת שפה ושם יש את זה כבר גם בארץ, ואיכשהו תמיד צריך לחכות לעובד/ת שי/תבוא לעזור כי משהו לא מסתדר). וכאן זה גם בחנויות כלבו כמו TARGET או MARSHALLS או בבתי מרקחת כמו CVS.
בשיחת וידאו עם בתי באיזה בוקר שלנו /אחה"צ בישראל, בתי אמרה "יאללה תחזרו כבר, מתגעגעים אליכם כאן" וכלתי נזפה בה קשות "יש לך אותם כל השנה, חוצפנית קטנה" ובתי התנצלה והודתה שהיא צודקת וסליחה. זה הרגיש טוב לדעת שגם אלה רוצים אותנו וגם אלה. לא מובן מאליו.
אז עוד מעט יגיעו החברים לארוחת הערב, וכמעט הכל כבר מוכן. עדיין לא הגיעו תוצאות בדיקות הקורונה אבל יש זמן עד למוצ"ש.....מקווה שיהיה בסדר.
שבת שלום
