גילוי נאות: גם אני מתעצבנת ומגיבה אוטומטית......לפעמים

לפעמים אני עוברת על הפוסטים שלי או על התגובות שלי אצל אחרים, ופתאום אני נשמעת לעצמי מטיפה שכזו.
כאילו אני לא בן אדם נורמלי עם בעיות נורמליות ותגובות אוטומטיות.
נכון, אני עובדת על עצמי ברצינות, מגלה היכן עדיין קיימים מנגנונים ודפוסים שמנהלים אותי, ששם אין לי חופש, ששם אני לא תמיד אדם שמיטיב עם סביבתו.
אבל לא הכל "גוהץ" כבר, וכמו שהמורה שלי בחוכמתה אומרת - זו עבודה כנראה לכל החיים.
אני לא מכירה אף אחד (כולל אותה עצמה) שהוא לגמרי "נקי", "ריק", רגוע לגמרי, מיטיב לגמרי עם עצמו עם הזולת.
יש הרבה ששואפים לזה. גם זה משהו.

והנה שתי דוגמאות מהזמן האחרון, בהן מצאתי את עצמי מגיבה אוטומטית - כפי שכבר כמעט לא קורה מאז שהתחלתי להתאמן ולאמן בשיטת סאטיה - ובא לי להתבונן בהן ולהבין מה בדיוק קרה לי שם, ואיך אולי הייתי יכולה לנהוג אחרת.

הראשונה התרחשה כאן ביישוב בחנות הפיצוחים והתבלינים החדשה - אליה אני כמעט ולא נכנסת, אגב, כי אני מעדיפה את חנות התבלינים והפיצוחים הישנה. אבל זה לא קשור לחנות עצמה, מה שקרה.
נכנסתי לרגע, בזמן ש-T נכנס לדואר שממול, כדי לקנות פיסטוקים מקולפים וטחונים (טחנו לי אותם במקום) לטובת הסחלב ש-T הכין לטיול של השבוע שעבר.
בזמן שטחנו לי את הפיסטוקים, ניגשה אל עובד החנות מישהי, שכנראה כבר ביקרה בחנות קודם והלכה כבר, ואמרה לו "שכחתי לקנות מקלות קינמון, לא מצאתי היכן הם" והוא הצביע לה על מיקומם.
כמה דקות אחרי כן, נעמדתי עם שקית הפיסטוקים הטחונים בתור (הלא קצר) לקופה, והמתנתי בסבלנות לתורי.
רגע לאחר מכן, הגיעה אותה אישה עם שקית מקלות הקינמון שלה, נעמדה בצד של התור ושאלה "אפשר לשלם רק על זה?"

אפילו עכשיו כשאני כותבת את תיאור הדברים, אני מוצאת את עצמי לוקחת נשימה עמוקה.
ולמה לעזאזל?
משהו בסיטואציה הזאת "הקפיץ לי את הפיוז" כמו שאומרים.
ובניגוד למה שאני מטיפה לעצמי ולכולם, לא שהיתי אפילו שנייה בתוך הפיוז הזה, ומייד האוטומט בתוכי קפץ ואמר "גם לי יש רק שקית קטנה", בכעס, כאילו - "אם אני עומדת בתור הארוך הזה למרות שיש לי רק שקית אחת, מי את שתדלגי על כל התור הזה?"
וזאת, למרות שידעתי שהיא כבר היתה בחנות קודם, עשתה קנייה (כנראה לא קטנה), שכחה משהו ורק נכנסה להשלים אותו.
ומילא, לו הייתי מסתפקת בכך. היא מייד ענתה "כבר הייתי כאן...." וכולי. ובמקום לשתוק ולהניח לדברים, עניתי לה - אני אפילו לא זוכרת מה. זוכרת רק שזה היה קטנוני ומיותר, שכבר תוך כדי ויכוח איתה הרגשתי שבא לי לקבור את עצמי איפשהו. היא ממש התעצבנה עלי, כבר לא הסכימה בשום אופן להיכנס לפני (בינתיים התקדם התור - הרגשתי כמו האבלה מוחלטת), אמרה משהו בסגנון של כמה עצוב שיש אנשים כמוני בעולם - כל הסיטואציה היתה כל כך הזויה ולא קשורה לאיך שאני מתנהגת בדרך כלל, כאילו מישהי אחרת עמדה שם במקומי.
כששילמתי ויצאתי, ממש הרגשתי רע, וחשבתי לעצמי שטוב שזה קרה בחנות שאני בדרך כלל לא נכנסת אליה. אוי לבושה.

מה קרה שם בכלל? מה הקפיץ אותי? מי הייתי מולה? עדיין לא עיבדתי את כל זה לעצמי.
ברור לי שהפיוז שקפץ לי קשור לנוהג הזה במדינתנו של "אני רק שאלה" ואי עמידה בתורים וכל התחושה של "מגיע לי" ושהיציאה מהבית היא כמו יציאה לשדה קרב.......אבל כבר כל כך מזמן לא שם. ולא מיהרתי לשום מקום. ומה היה אכפת לי לשתוק ולתת לה לשלם וללכת? אין לי מושג.

ועכשיו לתקרית השנייה, שהיתה שונה במהותה, ועדיין מעוררת אצלי סימני שאלה.
הייתי בקאנטרי ביום שני בבוקר, שזהו יום עמוס במיוחד - מאחר שהקאנטרי סגור בימי ראשון וכולם "מתנפלים" עליו למחרת.
בחדר ההלבשה היה צפוף. התיק שלי נח על הספסל מול הלוקר שלי, לצד עוד הרבה תיקים אחרים של נשים אחרות, ומפאת הצפיפות עשיתי הכל בעמידה (למרות שאני מעדיפה לשבת, אבל לא היה מקום) - להתנגב, להתמרח, להתלבש. מה שאומר שעבור כל פעולה (שליפת קרם מהתיק או תחתונים או חולצה) הייתי צריכה להתכופף אל התיק שלי.
הספסל הזה הוא כפול - כלומר ניתן לשבת משני צדדיו, ובאמצע יש מתלה (שגם עליו היו תלויים בגדים של נשים, שקיות וכו). מעברו השני של הספסל ישבה אישה שגם היא היתה בתהליכי התלבשות.
ואז מישהי מהצד שלי של הספסל, שלפה טלפון, ורצתה להראות לאישה שמצדו האחר של הספסל, סרטונים של הנכד שלה שעכשיו עכשיו התחיל ללכת.
וכידוע אני סבתא מתמוגגת ומאד מפרגנת לסבתות ולנכדיהם. אבל מה שקרה בפועל, הוא שהאישה שלידי התכופפה מעל לתיק שלי, החזיקה את הטלפון בידה, כדי שזו שמצדו האחר של הספסל תצפה בסרטונים. כתוצאה מכך, כל גישה שלי לתיק שלי בעצם "הפריעה" לה. בהתחלה לא אמרתי כלום, וכל פעם מלמלתי "סליחה" קטנה כאשר הייתי זקוקה לעוד פריט מתוך התיק. למותר לציין שכל הספסל היה מלא נשים ותיקים כך שלא היה לי מרחב תמרון.
באיזשהו רגע אמרתי (לדעתי בנימוס) "סליחה, אני מתלבשת כאן, אולי תתני לה את הטלפון, או שתעברי לצד השני כדי להראות לה?" או משהו כזה. ואז האישה שלידי התנפלה עלי "אז אולי לא תתלבשי כאן? אולי תזיזי את התיק שלך? למה אני צריכה לזוז? את לא תגידי לי מה לעשות או לאן לעבור" או משהו כזה.
הפעם ייאמר לזכותי שלא הגבתי בכלל. נשמתי והמשכתי להתלבש, בלי לזוז ובלי להזיז את התיק (לא שהיה לי לאן לזוז) והן הפסיקו או סיימו בכלל את הצפייה האלכסונית בסרטונים......אבל שוב שאלתי את עצמי - איך זה קרה לי? האם נדמה לי שהן לא היו בסדר ואולי היה משהו שיכולתי לעשות אחרת? 

חרא של חתולה

אוהבת אותה, חולה עליה, מתה עליה - אבל כועסת בטירוף ולא באמת יודעת מה לעשות עכשיו.

המפונקת הזאת, בבת עיני בת ה-7, כבר כמה חודשים מצאה דרך מקורית למחות על כל מה שלא מוצא חן בעיניה.
למשל - הנסיעות שלנו לחו"ל.
למשל - אירוח של הנכדים כאן בסופשבוע.

היא עושה את צרכיה - כן, גם קקי וגם פיפי - במקומות מובחרים.
על השיש של המטבח, למשל
על המיטה בחדר אורחים.
ואתמול, אחרי שגם בתי וגם הנכדים ישנו כאן בסופ"ש - היא גם עשתה זאת על המיטה שלי.

ואין לה בעייה רפואית, ויש לה שירותים משוכללים שמרוקנים ומנקים את עצמם פעמיים ביממה....
ואין לי מושג איך להתמודד עם התופעה הזאת.

אנחנו אוהבי חתולים ידועים, אבל בהיסטוריה שלנו כבר היו שני חתולים שהדבר הזה - השתנה (כך היה אצלם) על חפצים בכוונה ומתוך מחאה - היוו את הקו האדום שגרם להם להיות מגורשים מהבית (אז עוד היתה קיימת העמותה למען החתול, והיה לאן להביא אותם).
אבל במקרים ההם החתולים היו אצלנו זמן קצר, יחסית, ולא נקשרנו אליהם עד כדי כך.

הנסיכה הזאת כבר מעל לשבע שנים אצלנו - עמוק בליבנו - מה עושים?????

בשיחה הבוקר עם חברה העליתי את הנושא הזה, והיא המליצה לי על אשת מקצוע - סוג של פסיכולוגית חיות.
התקשרתי אליה והיא היתה ממש נחמדה. שאלה שאלות והסבירה הרבה דברים לגבי הפסיכולוגיה של החתולים, וגם נתנה עצות מעשיות לגבי אופן הניקוי של כל ה"תאונות" האלה.

לגבי החתולה עצמה, בשלב ראשון ביקשה שנשלול דלקת בשתן - שברור שגם אם יש לה, זו לא כל הבעייה, אבל חשוב שנבין אם עשיית הצרכים מחוץ לארגז החול אינה פשוט דרך שלה לאותת שמשהו כואב לה, מציק לה, פיסית.
ברור שזה לא מסביר גם את הצואה...אבל חשוב כנראה להתחיל מהפן הפיסיולוגי.

והיא ביקשה להיות איתה בקשר בהמשך. היא היתה באמת נחמדה אז תודה רבה על ההפניה (את יודעת מי את) 💖

וגם כאן

השלב הבא של הכעס

כשישבתי מול המאמן שלי במפגש האחרון שלנו לפני ההפסקה, עברנו יחד על ההתפתחות שעברתי בשלוש השנים האלה בהן התאמנתי אצלו.

ציינו הרבה מאד נקודות שראינו שטיפלתי וחקרתי והתבוננתי בהן במהלך התקופה הזאת, אבל הבולטת מביניהן היתה שחרור הכעס.
לפני האימון דברים רבים היו מקפיצים בקלות את הכעס שלי. הוא היה זמין, דרוך, מוכן לתגובה, קרוב אל פני השטח - והגיב כמעט על כל דבר.

ובעקבות האימון משהו התפוגג, נרגע, השתחרר. מעט מאד דברים מרגיזים אותי.

אבל ידוע שהתפתחות לא מתרחשת בקו ישר. אפשר לתאר את המסלול שלה יותר כספירלה.
כאשר משלימים סיבוב - מגיעים לשלב הבא. הגבוה יותר, יש אומרים העמוק יותר.
יש אומרים - הקשה יותר.

כשפתחתי כאן (ובבית עם המשפחה) את נושא המשקל שלי, דימוי הגוף, יחסיי עם אוכל - לראשונה בחיי בעצם - מצאתי, כנראה את השלב הבא של הכעס.
זה היה מפתיע וגם מרתק.
אם אני צופה מן הצד, כמובן.
אם אני מתמסרת לתחושות - אז הוא מציף אותי ואין לי עניין ב"מרתק" ומ"מעניין". אני רותחת.

אני רותחת על מי שמעז לומר לי איך לאכול ואיך להתעמל.
אני רותחת על מי שמנסה לשכנע אותי שאני נהדרת כמו שאני ולהפסיק להתעסק עם זה.
אני רותחת על כל עצה וטיפ שמוענק לי מכל הלב ובתום לב ודאגה רבה ואהבה רבה.

אני עולה על גדותי עם כעס.
ואני כועסת בעיקר על עצמי.
אני כועסת על אמפי הילדה שלא עמדה בפיתויים והסתערה על המתוקים ובנתה דורות של תאי שומן בגוף שכבר לא ניתן להיפטר מהם.
אני כועסת על אמפי הנערה שהרסה את הגוף עם דיאטות.
אני כועסת על אמפי האישה שהמשיכה את ההרס של הנערה ואת הנשנושים של הילדה והמשיכה לתת לשתי אלה לנהל אותה בכל הקשור לאוכל.

ואני כועסת על זה שהחלטתי להכניס בלון לקיבה, וכועסת על זה שהחלטתי בסוף שלא לעשות את זה.
אני כועסת על T למרות שהוא היה מלאך לגמרי - לא התנגד כשכן רציתי ועודד וחיזק כשביטלתי.
אני כועסת על הראש השרוט שלי שבכלל מתעסק עם זה.
אני כועסת על הגוף הזה, הבטן הזאת, הירכיים האלה.....אני כועסת וזה מציף אותי.

וזה בסדר.
אני מתמסרת לכעס הזה ונותנת לו לפעפע בתוכי, כי אני מבינה שעדיף לי לעבור דרכו עכשיו ואין טעם להתנגד לו.
ואני ממתינה שהוא יתפוגג מעט כדי להחליט מה השלב הבא..............

וגם כאן