על דא ועל הא

 אז שותפנו ושריתה הצליחו לטוס ליוון והם נהנים מכל רגע. 

מזג האוויר מושלם, ואחרי שביום הראשון הם בילו בבית או בסביבתו, ואף טבלו בבריכה - כן, החימום עובד! - עכשיו הם התחילו לטייל וכיף להם מאד. אני ממש שמחה בשבילם. 

איכשהו התקבצה לי השבוע סידרה מוגברת של טיפוחים עצמיים, שתמשיך כנראה גם בשבוע הבא. השבוע היה לי מסאז' - סוף סוף, מאז לפני המלחמה לא קבלתי עיסוי והשכמות שלי היו ממש זקוקות לזה. 

ביום אחר הייתי סוף סוף אצל הקוסמטיקאית - שנדמה לי שכשנה וחצי הצליחה לחלוף מאז קבעתי איתה בפעם האחרונה. הפעם כבר הקפדתי לקבוע מראש את התור הבא לעוד כמה חודשים, כי......טוב, שנה וחצי בין טיפולים זה מוגזם!

עוד השבוע צפוי לי ביקור תקופתי שנתי אצל גניקולוגית. כאן התעורר אצלי איזשהו חשש, כי שנים הייתי אצל גניקולוג שגם היה מומחה לגיל המעבר והייתי מאד מרוצה מהטיפול אצלו, ועכשיו הוא הפסיק כנראה לעבוד עם הקופה ויש מישהי חדשה שמקבלת אצלנו בסניף - ולא היה לי עד כה ניסיון טוב כל כך עם גניקולוגיות נשים. נראה איך יהיה. 

לא יודעת אם סיפרתי שלאחר שבתי השלימה בשנה שעבר תואר בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, היא החליטה שבשלב הבא היא רוצה לעבור הכשרה בפסיכואנליזה ממש. בתי היא פסיכולוגית קלינית שמתמחה בילדים (אבל לא רק), ולאחר שהבינה שהיא לא מעוניינת בדוקטורט או בהמשך המסלול האקדמי (יש לה כמובן תואר שני), היא החליטה להמשיך את הכשרתה המקצועית ודווקא בכיוון הזה. 

השבוע יהיה לה ראיון קבלה ראשון ללימודים, ולקראת הראיון היא ביקשה ממני שיחת הכנה - מה שנקרא בעגת האימון CLEARWAY. עכשיו נזכרתי שעשיתי לה קלירווי גם לקראת ראיון ההסמכה כשסיימה את ההתמחות ואת התואר השני. זה היה ממש טוב ובעקבות השיחה היא אמרה שהיא די מוכנה לראיון. 

למחרת פגשתי אותה ואת שרי בקניון - נכון, אני לא אוהבת להסתובב בקניונים, אבל אני מוכנה לעשות זאת כדי לבלות קצת זמן איכות עם בתי ונכדתי האהובות. היה ממש נחמד וגם ישבנו לקפה (בתי ואני) וגלידה (שרי). 

בזמן הזה T נסע למרינה בהרצליה ושט עם חבר (עובד שלו לשעבר, שהיה איתנו אצל שותפנו ושריתה ביום העצמאות וסיפר שהוא נרשם למועדון שייט) ביאכטה שכורה. הם מאד נהנו. היתה רוח וים קצת גלי, כמו שהם אוהבים. היתה תקופה שגם T היה רשום במועדון השייט הזה, אני לא זוכרת מדוע הפסיק את המנוי. הוא סקיפר ומאד אוהב לשוט. 

בנוסף השבוע היינו מוזמנים לחתונה של אחיין של גיסתי.

החתונה היתה ביפו, ולקח לנו כשעתיים להגיע, אז למרות שיצאנו מוקדם, יחסית, הגענו ממש לקראת סוף החופה. מצד שני בפוקס מצאנו חניה ביפו העתיקה ממש ליד האולם, בהחלט אירוע יוצא דופן. 

המקום היה יפה והיה נעים להיפגש עם המשפחה. הנכדה של אחי כיכבה שם על רחבת הריקודים. האוכל לא היה להיט וגם היה נורא מעט (במנה העיקרית אפילו לא היו תוספות), מזל שאנחנו לא מהזוללים הרבה. לא ניתן היה כמובן לשוחח כי המוסיקה רעשה, ובאופן כללי אנחנו באמת לא נהנים בדרך כלל בחתונות.

החלטנו לצאת כבר אחרי המנה העיקרית, וזו התבררה כטעות - כלומר, התברר שהיינו צריכים לצאת רבע שעה מקודם יותר או כחצי שעה מאוחר יותר - כי בדיוק כשיצאנו הסתיים איזה משחק כדורגל בבלומפילד והרחובות היו פקוקים עם אוהדי מכבי תל אביב שבדיוק יצאו מהאיצטדיון....אז שוב היו פקקים בדרך הביתה. מילא. העיקר שהזוג הצעיר היו מרוצים. 

לסיום, צפינו בסרט בשם הנפט של שרה שמבוסס על סיפור אמיתי. בכל פעם מחדש מרגיז ומתסכל היחס של האמריקאים לשחורים וגם לילידים (אינדיאנים). נכון שיש דברים שהשתפרו במאה / מאתיים השנים האחרונות, אבל עדיין.......

טוב, לנו יש את הצרות שלנו. 

בפתחו של עוד שבוע של אי וודאות

מסתמן שאנחנו פשוט צריכים להתרגל לחיות ככה. 

באי וודאות מתמדת, לגבי אם תפרוץ שוב מלחמה או לא, ואם כן - מתי, ולמשך כמה זמן. 

בינינו, גם ככה אנחנו חיים באי-וודאות כל חיינו, רק שרוב הזמן יש לנו את האשליה של וודאות, לפחות. 

אז בצל אי הוודאות הנוכחית, החליטו 'שותפנו' ו'שריתה' שהם לא רוצים להמתין עוד - ולאחר שבוטלה חופשתם ביוון בפסח, מחר הם טסים לשם לכמה ימים וזהו. מה שיהיה יהיה. הילדים לא טסים איתם, כך שגם אם ייתקעו שם יש להם בית נהדר ונוח ונעים לגור בו, ואזור מקסים לטייל בו, וזה לא סוף העולם. האורחים הבאים שאמורים לבוא להתארח בבית מתוכננים לסוף יוני, וגם הם מגיעים מישראל - כך שאם עד אז לא ניתן יהיה לחזור ארצה, גם לא ניתן יהיה כנראה לצאת ממנה. בכל מקרה אני מקווה שיהיה להם כיף גדול שם, גם מזג האוויר אביבי ונעים עכשיו, ונקווה לטוב.

אגב העיסקה השגויה ב"ביט" פגה תוקף בששי בבוקר...ויכולתי להעביר את הכסף כמו שצריך לשכנה, ובכך תמה הפרשה המוזרה ההיא. 

הילדים הודיעו שבששי הם מוזמנים לאמא של חתני, אז לא הכנו ארוחה, ובמקום זאת הצענו לקחת את הורי להמבורגר - לכבוד יום הולדתו ה-92 הקרב ובא (מחר) של אבא שלי. הורי מאד שמחו (אחרי שאמא שלי הזכירה שסבתא שלי ז"ל היתה מתעצבנת שאנחנו חוגגים יום הולדת לפני התאריך, טפו חמסה עיגולים) וכשהצעתי גם לאחי ולגיסתי להצטרף, גיסתי הודיעה שהיא עסוקה עם אחיינית2 (צריך לחפש נעליים לחתונה ועוד שימלה - כן, מסתבר שהיום לא מספיקה שמלת כלה אחת....) אבל אחי ישמח לבוא.

בבוקר ששי עוד נסענו לקנות לאבא שלי מתנה, וכבר קנינו לשנינו גם בגדים - כי יש גם השבוע חתונה במשפחה (כמו שכתוב על ההזמנה: בכפוף להוראות פיקוד העורף) - האחיין הצעיר של גיסתי מתחתן, ובסך הכל זה היה יום ששי פורה מאד.

לאחר מכן נחנו כל שאר סוף השבוע (פרט להליכות בוקר, כמובן). 

בשבת שרי התקשרה אלי מהטלפון של בתי וסיפרה בהתרגשות שהם בוחרים מזרונים למיטות החדשות שלהם לבית החדש. היא כל כך התרגשה ושמחה שהייתה חייבת לשתף אותי, וזה ממש חימם לי את הלב. 

במהלך סוף השבוע צפינו בשלושה סרטים - שניים מהם טובים מאד והשלישי...ככה ככה.

הטוב ביותר לדעתי היה "משחק מסוכן" שראינו בסטינג טי וי (YES).

גם "איש הצללים" היה טוב (גם כן בסטינג YES). 

ואילו על "פרא" בנטפליקס אני לא סגורה...אבל לגמרי שווה לראות את שרליז ת'רון היפהפיה..וגם נופים עוצרי נשימה, בעיקר באוסטרליה וגם בהתחלה קצת בנורבגיה. למרות שהיו כמה זוויות צילום שעשו לנו קצת סחרחורת. 

אני בשלבים מתקדמים בספר "המשחק אחרון" מאת בראד פרקס ואני מאד נהנית. 

אז מצד אחד אנחנו בשיגרה רגילה לחלוטין, ומצד שני - הכל יכול להתהפך תוך שנייה. וככה הם חיינו. 

עדכונים שוטפים

 בששי אירחנו סוף סוף גם את בתי ומשפחתה וגם את הורי, שלא היו אצלי מאז לפני המלחמה (ובעצם מאז לפני שטסנו בשבוע האחרון של פברואר ליוון). 

זו היתה שמחה גדולה וזלילה גדולה עוד יותר. אמא שלי טרפה מכל מה ש-T הכין, ומרוב המנות לקחה מנה כפולה - כולל מעוגת השוקולד שהוא אפה לקינוח. העניין הזה מצד אחד שימח אותנו מאד, אבל מצד שני התחיל להדאיג אותנו עוד יותר לגבי עד כמה הם אוכלים מספיק בבית.

אמא מתעקשת להמשיך לבשל בעצמה, מסרבת בתוקף לתת למטפלת לנסות לבשל להם, ומסרבת גם לקחת ארוחות צהריים מהקפטריה ב'אחוזה', שמבשלת אוכל ממש טוב. בכל פעם שאני מעלה את הנושא היא אומרת "כן, כן, אנחנו עובדים על זה" כאילו שאו טו טו זה יקרה, אבל כששאלתי אותה אם זה באמת נכון או שהיא סתם אומרת כדי לסתום לי את הפה, היא הודתה שהיא סתם אומרת. 

וכאשר אנחנו מביאים להם אוכל שאנחנו בישלנו, היא מייד דוחפת אותו לפריזר, מי יודע אם ומתי הם אוכלים אותו בסוף. 

מצד שני הם התחילו שוב לקחת אינשור, מה שאומר לנו שהם מודעים לכך שהם לא מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו מהאוכל. לא עדיף לאכול כמו שצריך? זה מאד מתסכל. 

לפחות כרגע נראה שהביקור של העובדת הסוציאלית כן עזר במשהו ליחסים בין המטפלת של אבא שלי לאמא שלי.....נראה כמה זמן זה יחזיק. 

מה שכן, נראה שגם מיינקוני שמח מאד לראות את המשפחה של בתי וגם הם ממש ממש התגעגעו אליו. זה היה תענוג לראות. וגם היה כיף שהם באו, וכיף להרגיש שדווקא התקופה שבילו כאן כמעט חודש וחצי, קירבה בין כולנו מאד. 

בנימה שמחה יותר, גיסתי הקימה קבוצה בשם "חגיגת מקווה לאחיינית2", וביקשה מכל המוזמנות לשלוח לה גם ברכה עבור אחיינית2 לקראת החתונה, וגם תמונות שיש לנו איתה. כתבתי ברכה מרגשת ומושקעת, כמובן, ומצאתי כל מיני תמונות חמודות מכל מיני תקופות שונות אבל אף תמונה שבה אני ואחיינית2 מצולמות ביחד. בכלל, גם באירועים שבהם אני יודעת שהיא נכחה (כמו יום הולדתי ה-50), מצאתי תמונות של גיסתי ושל אחיינית1 בשפע ומעט תמונות גם של אחי, אבל אף תמונה של אחיינית2. זה מוזר, כאילו בכוונה התחמקה מהמצלמה. גיסתי אמרה שהיא תחפש אצלה. החתונה בסוף יוני וכולנו מקווים שתתקיים כמתוכנן. 

הרי ממש אין לדעת מעכשיו לעכשיו אם ומתי תפרוץ שוב מלחמה....

גם בסוף החודש הזה הוזמנו לחתונה, של האחיין הצעיר של גיסתי. אנחנו - T ואני - לא חובבי חתונות (בלשון המעטה) - במיוחד בשנים האחרונות שבהן משום מה הרעש הפך בלתי נסבל. ואצל T זו גם עייפות החומר - כל כך הרבה שנים ערך אירועי חתונות ובר מצוות וכו בעצמו, שזה נמאס עליו לגמרי. 

אבל בקרבה כזו - אחיין של גיסתי - אין לנו ברירה אלא להשתתף. ושוב, בכפוף למצב ולהוראות פיקוד העורף, כמובן. 

על הטיסה ליוון ביום העצמאות ויתרנו, כאמור, כאשר בוטלו הכרטיסים (בחברה זרה) ורכישת כרטיסים בחברה ישראלית כלשהי דרשה עלויות לא הגיוניות. כרגע בתי מתכננת לטוס לשם בראש השנה, ואולי אולי גם אנחנו נצטרף. 

מה שכן, T התייעץ עם ה-AI, שמתברר שיודע גם למצוא ולהמליץ על טיסות, ומצא טיסה של אל על לבוסטון בסוף ספטמבר במחיר שפוי (עוד נמוך מזה ששילמנו הרבה לפני המלחמה עבור הטיסות הצפויות לנו בחודש הבא). אז קנינו. שיהיה. אז עכשיו מתוכננות לנו שתי טיסות לביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - הראשונה בחודש הבא והשנייה בסוף ספטמבר. אינשאללה ששתיהן תתקיימנה כמתוכנן. 

את הצ'לו לא הצלחתי למכור בינתיים - למרות שאני מאוהבת בו והוא מתוצרת משובחת, הוא בכל זאת בן 54 וישב במארז (הקשיח אך מיושן) שלו ללא שימוש הרבה שנים. היה מי שביקש אותו כתרומה, אבל עוד לא התייאשתי מספיק כדי למסור אותו בחינם. בתיאוריה, לפחות, הוא שווה הרבה כסף.

בשבת ויתרנו T ואני על הליכת הבוקר מפאת האבק הכבד ששרר בחוץ (וחדר הכושר סגור בשבת).

לא זוכרת אם סיפרתי שצפינו בסרט עטור פרסי האוסקר "קרב רודף קרב", שהיה בעיני קצת מוזר. מצד אחד היו בו אלמנטים שהזכירו לי את מה שקורה בפועל בארה"ב כרגע (מבחינת ההתנהלות של הממשל כלפי מהגרים), מהצד האחר הסרט מאד דיסטופי ולא באמת משקף את המציאות כפי שהיא, אך מצד שלישי היה בסרט לא מעט הומור שחור וסרקאזם שמבחינתי, לפחות, שידרגו אותו מאד. 

הערב אנחנו מתכננים ללכת לקולנוע לצפות ב"פרויקט הייל מרי", שאהבתי מאד את הספר עליו הוא מבוסס. אני מקווה שלא אתאכזב. אומרים שהוא טוב. 

היום גם אקח את נשמותק לאורתודנט של קופת החולים, לקבל דעה שנייה עבור יישור השיניים שלו, לאחר שהאורתודנט הפרטי נתן תכנית מפורטת בליווי הצעת מחיר יקרה למדי. נראה מה יציעו לנו בקופת החולים. 

אז יום הזיכרון לפנינו, ואנחנו ממילא באווירת יום הזכרון כבר הרבה זמן........ את יום העצמאות עצמו אנחנו מתכננים לבלות כרגיל עם שותפנו ושריתה (שהבטיחה שכל שעה עגולה תקרא "יאסו" כדי שנחשוב שאנחנו ביוון 😂) ועוד כמה זוגות חברים.

וכמו שטליק תמיד נוהג לומר, אני סיימתי, תהיו טובים. ואוסיף - בבקשה תהיו טובים. גם לאנשים אמיתיים בחייכם, וגם לאנשים ברחבי הבלוגיה...........תהיו טובים ועדינים ומתחשבים......כי בעצם למה לא? 

כרגיל דילג על הסתיו

כהרגלו של מזג האוויר אצלנו, לא היה ממש סתיו וישר נכנסנו לחורף. כלומר, לפחות ככה זה מרגיש כרגע, ואולי בעוד כמה ימים שוב יהיה פה שרב......גם זה קורה אצלנו לא מעט. 

ה"ביירון" הזה שעומד להפציע בקול תרועה רמה (האומנם?) עבר על אירופה קודם ועקבנו אחריו כשעבר על יוון, כמובן. דווקא באיזור "שלנו" היה גשם אבל לא משהו מיוחד, אבל באזורים אחרים הבנתי שנגרם הרבה נזק. בגדול הבנתי מאנשים מקומיים שם שהסביבה הספציפית שבה הבית שלנו שם ממוקם מהווה מעין "מיקרו אקלים"...לא לגמרי ברור לנו עדיין איך זה בא לידי ביטוי. זוכרת שהפקידה שטיפלה בנו בבנק אמרה שהחורף שם הוא כמו בצפון, כמו באלפים (למרות שזה דרום אירופה ולחופי הים היוֹנִי...). בכפר אמרו לנו שיש בקושי חורף, רק בינואר, שיש הרבה מאד שמש ומעט מאד גשם. אני מניחה שנלמד את הנושא בהמשך. 

בששי אירחנו את בתי ומשפחתה וגם את הורי (לאחר שנעדרו כמה שבועות מארוחות ששי כי אבא הרגיש לא כל כך טוב) והיה נחמד מאד. אבא באמת חלש, ואמא שלי ואני מאמינות שזה פשוט הלב שלו שהולך ודועך - בכל זאת יש לו שני מסתמים פגומים שאף אחד לא מעז לתקן באופן כירורגי. אבא עצמו החליט שבעצם יש לו LONG COVID כתוצאה מהקורונה בה הם שניהם חלו בספטמבר.... והאמת - אולי הוא צודק. ואולי כולנו צודקים. כך או אחרת הוא מקשיב לגוף, עושה קצת הליכות כשהוא מרגיש שהוא מסוגל, ושאר הזמן נח ושומר על עצמו. 

שרי לא כל כך אכלה - כלומר, לא אכלה את הארוחה אבל בסופה חיסלה את כל התותים וחלק נכבד מהאננס שהגשנו לקינוח - טענה שכואבת לה הבטן ובסוף T הכין לה דייסה. ביום ראשון התברר שהיא באמת חולה, עלה לה החום וכאבה לה הבטן....

זה כנראה אותו וירוס שנשמותק חטף שבוע קודם, נחת בקצרה על חכמוד ועבר אליה. אתמול נקראתי לשמור עליה למשך כמה שעות וראיתי שחכמוד שוב חולה, ועכשיו התבשרתי שגם בתי חטפה. אז אולי זה רק עניין של זמן עד שגם אני ארגיש את התסמינים....אוף. כל כך ביקשתי שלא יקראו לי לשמור על הנכדים כשהם חולים!!! נראה מה יהיה. 

בכל מקרה השבת שלנו היתה שקטה ורגועה, וגם הספקנו לצפות בסרט "הברוטליסט" עם אדריאן ברודי (215 דקות!). למרות שהוא גרף הרבה מאד פרסים, אני לא לגמרי סגורה לגבי דעתי על הסרט. 

חשבנו לבקר אצל שריתה בעקבות ניתוח העפעפיים שלה אבל היא ממש הרגישה לא טוב, היתה במיטה רוב הזמן עם קומפרסים על העיניים, אז הנחנו לה. אתמול בעצם היה היום הראשון שבו היא חשה שיפור כלשהו בהרגשה. אני מקווה שמעכשיו זה רק יילך וישתפר. 

בראשון לקחנו את מיינקוני לחיסון וביקור אצל הוטרינר, ולאחר שהוא בדק אותו, תישאל אותנו (והבין שהפרכוסים תכופים יותר לאחרונה) ועבר על תוצאות בדיקות הדם שנעשו לו בספטמבר, הוחלט שאנחנו מתחילים לתת לו כדורים נגד הפרכוסים. 

אנחנו חששנו שתהיה לנו בעייה לתת לו את הכדורים, אבל גילינו שכאשר מפוררים את הכדור לגמרי ומערבבים אותו באוכל שהוא אוהב, הוא מלקק אותו עד תום. עכשיו נחכה לראות אם ועד כמה זה ישפיע. בינתיים הוא קיבל את המינון ההתחלתי של פנוברביטון 15 מ"ג פעמיים ביום למשך חודש ימים, ונעקוב גם אחר הפרכוסים וגם אחר מצבו הכללי. ידוע שהתרופה מרדימה / ממסטלת אז הוזהרנו לא להיבהל מזה. בינתיים לא ראינו סימנים מיוחדים או שינויים בהתנהגות שלו. גם ככה חתולים ישנים חלק נכבד מהיממה....

מה עוד? 

שלשום נתפס לי הגב, מה שלא קרה די הרבה זמן. אני ממשיכה עם ההליכות כרגיל ומקפידה לעשות את התרגילים שהפיסיותרפיסטית נתנה לי, ואתמול היה לי תור לעיסוי כך שאני מרגישה שיפור קל. נקווה שיעבור לגמרי בקרוב. 

השבוע בנו של בן דודה של T מאנגליה (בעצם האחיין של 'לונדון') ביקר בארץ לצורך השתתפות בכנס רפואי - הוא רופא מומחה לב והירצה בכנס. היו שנים בהן הוא היה מגיע הרבה לכנסים כאלה בארץ, אבל מאז תחילת 2020 (ממש עם פרוץ הקורונה) לא יצא לו להגיע. 

אז אתמול הוא התפנה בשעות הערב המוקדמות מהכנס ונסענו כמה בני דודים לתל אביב לפגוש אותו במסעדה בשרונה. 

היה טוב מאד לראות אותו ולהתעדכן (למרות שכמובן אנחנו בקשר בוואטסאפ מידי פעם לאורך כל השנים), והיה נחמד להיפגש עם שאר בני הדודים. חלק שייכים ל"דור" שלנו (להלן "הזקנים", למרות ש-T הוא הצעיר מבין כל בני הדודים שלו) וחלק שייכים ל"דור" של ילדיי, והיה כיף במיוחד לראות גם אותם. לא ממש יוצא לנו להיפגש בשנים האחרונות. 

הבן-בן-דודה הזה, כמו גם אחותו ושני בני דודיו מלונדון (שאחד מהם עלה ארצה וחי במודיעין) היה בן בית אצלי בגילאי העשר'ה של חייו, ודי מרגיש ש-T ואני הוריו המאמצים בישראל. היה מרגש מאד לשבת יחד ולשוחח ולהתעדכן. יש בכל זאת דברים שמספרים רק פנים אל פנים.

כשיצאנו מהמסעדה ונכנסנו לחניון שמענו קצת רעמים וראינו מעט ברקים, אבל שנייה אחרי כן כשיצאנו מהחניון כבר ירד מבול, שליווה אותנו כל הדרך הביתה. הבנתי שחלק מבני הדודים האחרים, שהגיעו לתל אביב ברכבת, נרטבו עד לשד עצמותיהם בדרך לתחנה. 

אז היום T בתל אביב בפגישה עם לקוחות (התעקש לנסוע על האופנוע בגלל הפקקים ובעיות החניה, ואני רק מקווה שלא יירד עליו יותר מדי גשם) ולי יש יום רגוע בבית, לגהץ, לסדר קצת חורף/קיץ בארונות, לקרוא בלוגים וספר ו....לנוח. בתקווה שהנגיף שפוקד את משפחתה של בתי בכל זאת ידלג עלי. ומחר אני ו'מחברת' אמורות שוב להיפגש......

עדכוני השבוע החולף

מיינקוני נרגע מעט בהקשר של זיגמונד, ודי חזר לשיגרה - כולל לשבת עלי לפעמים ולישון איתי מידי פעם במיטה.

אבל הוא לא ממש מבסוט עדיין מנוכחותו של הגור, ובזמן האוכל הוא מפוחד וצריך לשמור על האוכל שלו מפני זיגמונד, והכי גרוע" משהו כנראה מאד מפריע לו בארגז החול....כי הוא התחיל לעשות את צרכיו בכיור שלי בחדר האמבטיה😩

אני לא בטוחה מה הבעייה, כי זיגמונד בכלל משתמש בארגז שהורדנו לקומת הסלון - פרט לפעם אחת, שהוא כנראה שלשל בארגז שבחדר הכביסה,  והחלפתי מייד את החול בפעם ההיא. אבל אולי הריח נשאר. אין באמת דרך לגרום לכל חתול לעשות את צרכיו בארגז משלו...כך שאני בבעייה, שעדיין לא ברור לי איך לפתור אותה. 

לזכותו של מיינקוני המתוק ייאמר שהוא עשה בכיור - מקום שקל לנקות - ולא על המיטה שלי, כפי שהחתולה ל' עשתה כאשר משהו לא מצא חן בעיניה בארגז החול, וגם במרתף, או או מתחת לתנור כמו זיגמונד, היכן שהיה קשה מאד להגיע ולנקות.

נראה לי שאתייעץ עם הוטרינר, או עם פסיכולוגית החתולים שאיתה התייעצתי במקרה של החתולה ל'. ותודה  לאסתי על ההפניה אז. זוכרת שעצתה עזרה לי מאד. 

ארוחת ששי עם הורי ובתי והמשפחה היתה מאד נחמדה. חתני הסיע את הורי הביתה כשהתעייפו ואז כל השאר נשארו עוד ושיחקנו וצחקנו והיה טוב מאד להיות ביחד. אף אחד לא נשאר לישון הפעם. הבנתי שבשבת בבוקר הם תכננו לנסוע לים. 

בשבת ראינו את הסרט "אופנהיימר" (באמאזון פריים) - הוא היה עשוי היטב, קצת ארוך לטעמי אבל מצוין. וכמובן לגמרי רלוונטי....עם התקרבות האיראנים לגרעין וכל זה...

אני קוראת את "איפה את בקיץ" מאת נטע חוטר, עליו (ועליה) המליץ טליק. אני לא הכרתי אותה בימי ישראבלוג ולא קראתי את ספריה הקודמים - עדיין - אבל אני נהנית ונראה לי שבהמשך אקרא גם את ספריה הראשונים. 

במוצ"ש T חטף כאב ראש רציני ודילגנו על הנסיעה לקפלן להפגנה. 

בראשון קבעתי להיפגש עם 'מחברת' ובשני עם 'ביוכימיה'. מקווה גם לפגוש את 'שותפנו' ו'שריתה' לפני טיול הטרקינג הגדול שלהם לאוסטריה בשבוע הבא.

הבנתי מ-T שהבת שלהם שסיימה עכשיו שנה שלישית (נדמה לי) רפואה באוניברסיטה, ובמקביל עושה תואר שני בבריאות הציבור, רוצה לקחת שנה הפסקה מהרפואה, לעבור לגור עם החבר שלה בתל אביב ולהמשיך בינתיים רק עם התואר בבריאות הציבור. היא מתכוונת, לדבריה, לחזור אחר כך לרפואה....

אני מבינה שהיתה לה שנה קשה מאד, וזה בלי שהיתה במילואים או תלאות אחרות שחבריה לפקולטה עברו השנה.... לא נראה לי שיש להוריה סיכוי לשכנע אותה אחרת, והאמת היא שזו באמת החלטה שלה. הילדה בת 24 ולגמרי זכותה להחליט על מסלול חייה.......

בהמשך השבוע יש לי תור לגניקולוג - עוד אחד ברשימת התורים של ה"ביקורת השנתית" שאני מקפידה עליה.

בנוסף התחלתי לעבוד על אלבומי התמונות של הנכדים, כבכל שנה. 

כרגיל בני וכלתי צילמו אלפי תמונות ואילו בתי וחתני צילמו כמה עשרות. אז מצד אחד ביקשתי מבתי למצוא ולהעביר לי עוד תמונות שאין אצלי באלבום google photos שאנחנו מתחזקים כל השנה, ומצד שני פצחתי בעבודת סינון ובחירה של תמונות נבחרות מתוך האוסף הענק של בני וכלתי. 

הנכדים כל כך אוהבים לעבור אחר כך על אלבומי התמונות של כל השנים, לראות את עצמם תינוקות וקטנטנים, להיזכר בבילויים המשותפים, בימי הולדת ובטיולים....ובכלל, אין כמו דפדוף באלבום תמונות מודפס. כיף גדול. 

היו שנים שבהן הדפסתי לאמא שלי לוח שנה עם תמונות של כל המשפחה, היא מאד אוהבת לוחות שנה. אבל כאן הבעייה היא שאין לי מספיק תמונות של המשפחה של אחי. אולי אנסה לבקש מהם לשלוח לי...במיוחד השנה, לאחר לידתה של הנכדה הראשונה של אחי, בת החצי שנה. 

והפעם - אף מילה על המצב, על הממשלה, על העסקה שאולי כן ואולי לא מתרקמת לה להחזרת החטופים ולהפסקת הלחימה......אין לי כוח לזה. 

עוד בשיגרת הקיץ

בשבת נסענו אל בתי וחתני לחגוג לו יום הולדת, וכל המשפחה שלו היתה שם. 

כל המשפחה של חתני (פחות אבא שלו, שכמעט לא בתמונה) זו אמא שלו ושתי אחיותיו על משפחותיהם. הגדולה עם ארבע ילדים, שניים מהם תאומים בין חמש. הקטנה עם שלושה ילדים, הקטן בן כחצי שנה. זו משפחה חמודה ועליזה אבל הם כולם שם כמעט כמו על סטרואידים. היפר היפר היפר אקטיביות - ורעש ובלגן ועניינים. ממש מוזר שחתני לא יצא כזה. ולא רק שהוא לא כזה, זה גם מפריע לו. לכן הוא די ממעיט במפגשים רב משפחתיים שכאלה. בעצם גם האחות הקטנה לא כזאת אבל הבת האמצעית שלה....וואו, קרציה (סליחה, כן? מאד לא פדגוגי מצידי). כל הילדים מתוקים אבל האנרגיות שלהם כל כך לא מתאימות לאנרגיות של הנכדים שלי. 

הגדולים ניסו לארח את בני הדודים שלהם בשעות הראשונות אבל התייאשו מהם מאד ופרשו כל אחד לעיסוקיו, ושרי כל פעם באה במצוקה גדולה לבתי ואמרה לה "בואי תראי מה הם עושים בחדר שלי!". T בעיקר סבל מהרעש, ההמולה, וההצקה של הילדים אלה לאלה. זה ממש לא בשבילו. גם לא בשבילי אבל הרגשתי שאני "מהצד" ויכולתי לנתק את עצמי מכל ההתרחשות ולשוחח בנחת עם מי שהיה לידי. האמת, כל הכבוד לאמא של חתני שברגיל מטפלת בחלק ניכר מהילדים האלה. אמנם זה גם מי שהיא, אבל היא בגילנו ולא לגמרי בריאה. לא פשוט. 

במקום להיסחף בהשתוללות של בני הדודים שלה, שרי באה למטבח ועזרה לבתי לקשט את עוגת יום ההולדת, ואז כשהתעניינתי במה שהיא עושה לקחה אותי להשוויץ במעשה ידיה. מתוקונת. 

משם נסענו לקפלן, כשהפעם הנאומים היו כולם של נשים, וכולם ריגשו אותי ברמה שאף נאום באף הפגנה עד היום לא הצליחו לעשות. זה לא שהתמלאתי פתאום תקווה או אופטימיות. אבל היה טוב. בחדשות אחר כך אמרו שהיה תגבור של המשטרה לאור הפיגוע שהיה לפני כן בתל אביב אבל חייבת לומר שלא ראיתי שום תגבור או שום היערכות מיוחדת.

בראשון נפגשתי עם 'מחברת' בבוקר. אני אוהבת את המפגשים שלנו ובעיקר אני שמחה שאנחנו מצליחות להיפגש ולשוחח וליהנות ביחד למרות שהדעות שלנו שונות בהרבה תחומים זו מזו (בטח בפוליטיקה) והחיים שלנו תפסו כיוונים שונים זו מזו. בעיקר אני חושבת שיש הרבה פתיחות ויש הרבה הקשבה ופרגון ותמיכה - וכנראה יש גם דברים שאנחנו מקפידות לא לשפוט זו את זו. הלוואי וכולם היו מתנהלים ככה. 

אחר הצהריים קבענו עם נשמותק וחכמוד שניקח אותם סוף סוף לקולנוע - הם רצו לראות את הסרט החדש של "אינדיאנה ג'ונס" עוד מתחילת החופש הגדול, והם לא התאכזבו. שמחתי שהם ראו אצלנו בבית שניים מסרטיו הישנים, כדי להיות בעניינים לגבי מיהו ומה קורה בעלילה בכלל. 

תוך כדי ארוחת ערב צפינו בבית בעוד סרט - "פארק היורה" הראשון (שגם הם כבר ראו בעבר) ולמחרת בבוקר בזמן שנשמותק עוד ישן, חכמוד צפה ב"עולם היורה" תוך כדי ארוחת הבוקר. בצהריים כש-T ואני עלינו לשנ"צ הם צפו ב"מלתעות" הראשון המקורי - וכך יצא להם לצפות בהרבה מאד "קלאסיקות" ביומיים האלה. מעניין ש"מלתעות" הפחיד את חכמוד הרבה יותר מאשר סרטי היורה השונים. אולי כי זה היה לכאורה מציאותי יותר. 

הם לא הכירו כמעט את סרטי סטיבן שפילברג (למרות שכן ראו את אי.טי כמה פעמים) אז נראה לי שזה יהיה ה"פרוייקט" הבא שלי, להכיר להם עוד סרטים שלו. 

אחרי שגם נשמותק התעורר ואכל (T הכין ערימה גדולה של פנקייקים, אולי כדי לפצות על המחסור בהם במלון בשבוע שעבר)  יצאנו לבריכה ביישוב הסמוך. 

השניים האלה כמעט לא יצאו מהמים, כאשר T ואני מצטרפים אליהם מידי פעם או יושבים בצל מידי פעם. למרות ערימת הפנקייקים הם כמובן אכלו ארטיקים, ובסביבות שתיים עשרה כבר שאלו אם אפשר ללכת למסעדה בארוחת צהריים. בהחלט מתבגרים.........לא מפסיקים לטחון. 🤣

שמתי לב שכאשר הם היו לבד במים הם הסתדרו מצוין ולא היו ויכוחים או ירידות (בעיקר של חכמוד על נשמותק), וכיון שאפשר הרי לדבר איתם על הכל, שאלתי אותם אם ייתכן שכאשר הם לבד הם ממש אחלה ביחד, והירידות והמריבות קורות בעיקר כאשר יש לידם מבוגר. הם מייד אישרו שזה נכון וחכמוד אמר במבוכה שאין לו מושג למה זה. אז שאלתי אם כדאי שאשאיר אותם לבד והם הפצירו בי להישאר איתם, והתאמצו להיות נחמדים זה לזה כל הזמן. מתוקים כאלה. חכמים כאלה. איזו מודעות עצמית. 

כשהיינו בים המלח ולקחנו אותם לצהריים מחוץ למלון זכרתי שנשמותק רצה המבורגר וחכמוד רצה פיצה ובסוף לקחנו אותם לפיצה (לא היה שם מבחר גדול ממילא). לכן הפעם הצעתי שנלך לאכול המבורגר, ואז התברר שגם חכמוד רוצה, אז לא היו ויכוחים. T נזכר ששמע על מסעדת המבורגרים טובה בתחנת דלק ליד קדימה "בורגר סלון" ונסענו לשם, ולא התאכזבנו. לשמחתנו לא היה עמוס, אכלנו וחזרנו הביתה לנוח, לא לפני ש-T הגיש להם גלידה לקינוח וקצת אבטיח.

כשקמנו מהשנ"צ התברר שחכמוד שוב רעב (!). הוא זכר שנשאר טוסט גבינה מארוחת הערב ושאל אם אוכל להכין לו סלט קטן. אני בטוחה שבבית בערב הוא אכל ארוחה כרגיל. מדהים מה שגיל ההתבגרות עושה להם. זוכרת את הימים בהם היינו צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי לגרום לילד הזה לאכול משהו. 

החזרנו אותם הביתה אחר הצהריים ועוד עלינו איתם כי T קנה מיתרים חדשים לגיטרה החשמלית של חכמוד ועזר לו להרכיב אותם. בתי היתה עם שרי בהצגה, וכשנכנסו לדירה היה מוזר לא לראות שם את החתולה. 

איכשהו דילגתי על העובדה שבשבוע שעבר בתי וחתני החליטו שהגיע הזמן להרדים את החתולה הזקנה (והאנטיפתית) שלהם. כבר הרבה זמן שהיא דועכת אבל לאחרונה היא גם התחילה לעשות את צרכיה בכל הבית ומידי פעם נהייתה משותקת ולא יכלה לזוז, והם הבינו שאין טעם להאריך את הסבל שלה. הם הכינו את הילדים ואיפשרו להם להיפרד והקטינו את הסבל של החתולה בכך שהזמינו הביתה את הווטרינר שירדים אותה ואז ייקח אותה איתו. היה שם הרבה בכי והיו הרבה שיחות ואני חושבת שהם עשו את זה באופן מאד נכון ומאד יפה. עזר כמובן שהם ידעו שגם אנחנו עברנו את זה עם חיות המחמד שלנו מן העבר, ואפילו הם נפרדו מהחתול ד' שלנו לפני שנתיים, ובכו איתנו גם אז. 

כשהיינו אצלם בשבת היו מלא אנשים ולא היתה הזדמנות לדבר עליה, אבל ראיתי שכלי האוכל והמים שלה עוד היה וגם השירותים (האוטומטיים, שאנחנו העברנו אליהם אחרי שהחתולה ל' סירבה להמשיך להשתמש בהם). הבנתי מבתי שהילדים העדיפו לא להיפטר בבת אחת מכל מה שמזכיר להם אותה. 

יהי זיכרה של החתולה האנטיפתית פ' ברוך. בשלב זה הם לא מדברים על חיית מחמד נוספת. 

חזל"שתי

 בימים האלה נוכחתי לראות שלגמרי חזרנו לשיגרה שלנו. 

הפגנות בקפלן במוצ"ש והשתתפות של T גם בימי השיבוש השונים - בקודם הוא נסע לפני הצהריים לקפלן ואחרי הצהריים לנתב"ג. בשתי ההפגנות היתה בוודאות אלימות מוגברת וחוסר סובלנות מצד השוטרים - בקפלן הפרשים עלו על המדרכה ודחפו את המפגינים, למרות שעל המדרכה לא היתה בעצם סיבה לכך, ובנתב"ג T נדחף על ידי מג"בניק ונפל על הרצפה. הזמבורה שלו נשברה אבל מעבר לזה לא נגרם לו, למזלנו, נזק כלשהו. 

נראה מה יהיה היום. T נסע להצטרף למוחים, וזאת למרות שעל הבוקר חטף התקף כאב קשה, אחד מהקשים ביותר שהיו מזה הרבה זמן. עד כדי כך זה הפיל אותו שהוא ויתר על חדר הכושר, והתאושש כמה שעות בבית, אבל בכל זאת התעקש לצאת לשבש ולהפגין. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

בששי שעבר אירחנו לארוחת ערב רק את הורי, לאחר שבתי ומשפחתה הודיעו שהם נשארים בבית. ברגע האחרון חתני התקשר אז לשאול אם אולי בא לנו לקפוץ אליהם בששי בערב, אבל כבר בישלנו והזמנו את הורי אלינו, והוא לא היה ערוך לארח גם אותם (שזה משהו שתמיד מקפיץ לי איזה פיוז קטן, אבל אני מכריחה את עצמי לכבות אותו) וויתרנו על זה. 

הורי מאד נהנו לבלות איתנו ערב לבד ובסופו העמסנו עליהם קופסאות עם שאריות אוכל, כך שהם אכלו ונהנו מזה אחר כך כל השבוע. 

בששי האחרון כבר אירחנו את כל המשפחה כולל אחי וגיסתי ושתי האחייניות עם בני זוגן. אחיינית1 ובעלה בישרו על ההריון - יש עוברית קטנה ברחם שאמורה להיוולד בסביבות סוף דצמבר - והשמחה וההתרגשות היו גדולות. גם לאחיינית2 היתה בשורה משמחת - היא עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה לאחר שסיימה את התואר בריפוי בעיסוק. אני מקווה שהיא תמצא עבודה טובה בקרוב. 

היה ערב מוצלח מאד ונראה היה שכולם נהנים גם מהאוכל וגם מהביחד. T אמנם הרגיש "כמו מלצר" - כשאף אחד לא קם לעזור עם הפינויים, למשל, בסוף הארוחה, אבל אני דווקא הרגשתי שהיה ערב קל מבחינת עבודת המטבח, והצלחתי גם לתקתק את הכל וגם פה ושם לשבת עם האורחים, שזה הישג גדול. עם הנכדים כמעט לא יצא לי להיות, אמנם, וזה החסרון העיקרי כאשר אנחנו מארחים. אנחנו עסוקים עם המטבח וכשיש עוד אורחים פרט לבתי ומשפחתה אני גם רוצה לתת להם תשומת לב, ולא מסתדר לי לשבת עם שרי ולצייר איתה או לבלות בנפרד עם הבנים. אבל הם נשארים לישון וכך יש לי זמן איכות איתם אחר כך ולמחרת בבוקר. 

שוחחתי על העניין הזה של "המלצרות" עם חברתי 'ביוכימיה' כשנפגשנו לקפה השבוע סוף סוף אחרי כמה דחיות. שתינו מבינות את הראש של הילדים שלנו - שלמרות שהם כולם כבר "גדולים" - בשנות הארבעים לחייהם - כשהם מגיעים אלינו הביתה הם עדיין מרגישים "ילדים". הם עייפים ועמוסים כל השבוע ועובדים קשה והערב הזה אצלנו הוא ההזדמנות להתרווח ולהתפנק. לפעמים הם עוזרים אבל בששי האחרון הם היו עסוקים בשיחות עם המשפחה של אחי ועם הורי ולא עלה בדעתם לקום ולעזור. נדמה לי שכבר העליתי כאן את הנושא הזה - של הסוויץ' שילדים צריכים לעשות מתי שהוא כאשר ההורים מתחילים להזדקן. אפילו לא להזדקן, אפילו רק להתבגר - כמונו. נראה לי שבתי וחתני עוד לא עשו את הסוויץ' הזה. אולי אני טועה, ואולי אם חלילה נזדקק לעזרתם הם יפתיעו לטובה. אני מקווה שלא נזדקק. ואולי פשוט מתי שהוא נצטרך לומר להם במפורש שהגיע הזמן לעשות את הסוויץ' הזה. נראה. 

בכל מקרה היה נחמד בששי ובשבת בבוקר כששוחחנו עם נשמותק וחכמוד על כך שאנחנו מתכננים ללכת איתם לקולנוע לראות את "אינדיאנה ג'ונס" החדש, עלה לנו רעיון לצפות תחילה בסרטים הישנים שלו - ובחרנו באקראי את "מסע הצלב האחרון" והם נהנו מאד. 

האמת שהיה לי קשה להבין איך הריסון פורד משחק בגיל 81 את אינדיאנה ג'ונס (אין לי מושג עד כמה הוא פעיל בסרט החדש) אבל יצא לי לראות כמה פרקים בסידרה "1923" (שהיא ספין אוף של "יילוסטון" המצויינת) ושם רואים אותו מתפקד מצוין ואף רוכב על סוסים ומשתתף בקרב יריות...אז נראה שהוא במצב טוב.  

בשבוע שעבר חטפתי וירוס הקאות קצר, ממש לא ברור מאיפה זה נחת עלי, אבל לשמחתי הוא עבר מהר. גם T הרגיש בחילות במהלך אותו היום אבל במזל לא חטף את זה קשה כמוני. יש לו מספיק בעיות עיכול ולפעמים בחילות גם ככה, מסכן. 

השבוע השלמתי בהצלחה גם את הכנת אלבומי התמונות גם של בני ומשפחתו וגם של בתי ומשפחה. זה מצחיק שהבעייה שלי עם התמונות של בני וכלתי והנכדים היא שיש יותר מדי תמונות וקשה לי לבחור אילו להכניס לאלבום (והאלבומים שלהם תמיד יוצאים עבים במיוחד), ומבתי וחתני והנכדים תמיד יש מעט מדי תמונות, ואני צריכה להתחנן שישלחו לי תמונות שאולי במקרה יש להם בטלפונים ושכחו לשתף, והאלבומים שלהם דקים יחסית. 

זה הגיוני שבני וכלתי מצלמים יותר ומשתפים יותר, כי זו הדרך שלהם לכלול את המשפחה בחיי היום יום שלהם, בהיותם שם בבוסטון מבודדים. וזה גם עוזר שכלתי ממש טובה בזה, גם שולפת כל הזמן את הטלפון ומתעדת את כל הרגעים קטנים כגדולים, והיא גם צלמת מצוינת. 

לסיום, שוחחנו עם החברים שלנו מאוסטרליה, שנמצאים בלונדון לרגל לידתה של נכדתם הראשונה מבתם (יש להם נכדה מהבן הבכור, במלבורן). הם מתכננים לשהות שם כדי לעזור לה במהלך החודשים הקרובים, ושאלו אם מתחשק לנו לקפוץ לחופשה באירופה להיפגש איתם מתי שהוא, היכן שהוא - והרמנו את הכפפה. אז קבענו שניפגש בוינה בתחילת ספטמבר ונטייל באוסטריה במשך שבוע. 

רצה אצלנו במשפחה כבר שנים בדיחה על כך שאני טוענת שמעולם לא היינו באוסטריה, ו-T טוען שהיינו, גם היינו. הוא ביקר בלעדיי, זה בטוח, עוד לפני שהכרנו, אבל אני יודעת שאני מעולם לא הייתי. אני זוכרת שהיינו על גבול שווייץ/אוסטריה כמה פעמים אבל שלא חצינו לתוך המדינה. בקיצור, מעבר לרצון לראות את המדינה היפה, את הנופים, ואת הערים היפות וינה וזלצבורג ועוד.... T טוען שסוף סוף נוכל לעשות V על כך שהיינו באוסטריה 😉.

עדכונים שוטפים

ממש אהבתי את הפוסט של ענת פרי  לגבי הדיון בעניינו של אריה דרעי ויכולתו / אי יכולתו לכהן כשר. הלוואי שהיא צודקת והלוואי ששופטי בית המשפט העליון חושבים כמוה (או יקראו את הפוסט גם). 

אוהבת גם בדרך כלל לקרוא אצל תמר בן יוסף, והפוסט האחרון שלה ממש הדהד את התחושות שלי. 

בדרך כלל אני גם נהנית מהפוסטים של מיטל (meitalsha).

אני מציינת את שלושת אלה מכמה סיבות. 

ראשית - הם לא ב"רשימת הקריאה" שלי בצד הבלוג כי אני לא קוראת אצלם באופן סדיר וקבוע. 

שנית - כי אני בדרך כלל לא מגיבה אצלם. אצל ענת פרי לא ניתן להגיב בכלל, ולא תמיד יש לי משהו ספציפי לומר גם לאחרות. חשבתי על זה והבנתי שבטח גם אצלי יש אנשים שקוראים ואינם מגיבים - חלקם כי אין להם באמת משהו מסוים לומר בתגובה לפוסט, חלקם כי קשה להם טכנית להגיב (בין אם זה בגלל בלוגספוט עצמו או מערכת התגובות של דיסקוס) - וזה בסדר. לא חייבים להגיב. אני לא רואה טעם להגיב רק כדי שיידעו שקראתי (לפעמים, כשמתאפשר, אני עושה LIKE אבל לא בכל הבלוגים זה אפשרי). 

שלישית - אני מציינת אותם כדוגמא לפוסטים שאני קוראת דרך דף ה"פרפרים", שמאגד תחתיו באמת מגוון יפה ומעניין של כותבים. למי שעדיין לא נחשף או שכח שזה קיים - ממליצה בחום. 

אני עדיין קוראת את THE MAIDENS (אלכס מיכאלידס) ובינתיים נהנית ממנו מאד. בינתיים קבלתי המלצה על ספר בשם "איזה עידן נפלא" מאת קיילי ריד, שזהו ספר הביכורים שלה. אם הבנתי נכון הוא מדבר על סוגיות של אפלייה בארה"ב והיחסים המורכבים בין שחורים ללבנים. אעדכן מה דעתי עליו לאחר שאקרא. אבל מה שרציתי לספר הוא שכיון שהיה לי ברור שזהו תרגום מאנגלית, הלכתי לחפש אותו באמאזון, להורדה לקינדל. אלא שלא ידעתי בדיוק איך הספר או שם הסופרת נכתב באנגלית. 

ניסיתי כל מיני איותים שונים שהעלו חרס בידי לגבי שם הסופרת, וכמובן שלא היתה לי שום דרך לדעת אם שם הספר בעברית נאמן למקור או שעבר איזה עיבוד שיתאים לעין/אוזן העברית. לאחר שהתייאשתי מאמאזון הלכתי לגוגל. וכאן קיבלתי (שוב!) הוכחה לגאונות של אלגוריתם החיפוש המופלא של גוגל. אמנם לא הצלחתי למצוא את שם הספר באנגלית על ידי חיפוש שמו בעברית, אבל כשחיפשתי את שם הסופרת הוא הבין אותי כבר בניסיון הראשון. ואבא שלי אמר לי שהאלגוריתם הזה פותח בישראל. גאווה לאומית. 

ששי עבר עלינו ברוגע ובערב התיישבנו לצפות בסרט החדש של "אוואטר" ( AVATAR - THE WAY OF WATER) - שלוש שעות ועשרים דקות - ב-KODI. מה אספר ומה אומר? חבל על הזמן במובן המקורי של הביטוי. הסרט הראשון היה קסום ומתוק ונוגע ללב ממש, אהבתי אותו מאד ולאחרונה צפינו בו שוב. הסרט החדש מטומטם ומיותר וגם האורך שלו הוכיח לי בעיקר שג'יימס קמרון יותר מדי מאוהב בעצמו וביצירה שלו ולא יודע לחתוך היכן שצריך. 

בשבת נפגשנו עם בתי ומשפחתה המתוקה לצהריים במסעדת אבו סעיד בהרצליה. עמוד הפייסבוק שלהם מבטיח "אוכל טוב ואווירה משפחתית" וזה מאה אחוז נכון. הם מאד נחמדים, האוכל מזרחי טעים והשירות - אפילו בשבת צהריים במסעדה מלאה עד אפס מקום - מצוין. וזול. כל כך זול שחתני שילם את החשבון של כולנו בלי שנרגיש בכלל (וזה אומר הרבה 🤣).

היה כיף ממש לבלות קצת זמן איכות עם הנכדים ועם בתי וחתני בלי שנצטרך להתאמץ ולבשל - היה אמנם רועש וקצת קשה לדבר (זו תמיד ההתלבטות בין מסעדה לבין הבית) אבל היה שווה. שרי ישבה לידי וקיבלתי המון נשיקות ותשומת לב....היה נהדר. התעכבנו לפטפט קצת בחוץ לאחר שסיימנו, הייתה שמש נעימה באמצע יום מעט חורפי, ונהנינו מהביחד. 

בערב T יצא להפגנה בכיכר "הבימה" על האופנוע. הוא לא רצה לצאת עם הרכב מפאת הפקקים הצפויים ובעיות החניה, ואני לא הייתי מסוגלת הפעם לעשות את הדרך על האופנוע (ועוד במזג אוויר מעט סגרירי ואולי גשום). עוד אני מתפללת שהדרך (וגם ההפגנה עצמה) יעברו לו בשלום, והנה הוא חזר - כעשרים דקות לאחר שיצא - ספוג מים! התברר שהדרך היתה גשומה לחלוטין וגם מלאת שלוליות, והוא הבין שאין מצב שהוא ממשיך כך עד תל אביב (שלפחות לפי מה שראינו בחדשות לא היתה גשומה כלל) ושב הביתה. 

בראשון בבוקר התייצבו בעלי המקצוע מטעם הביטוח כדי לנסות לפתוח את הסתימה הבלתי נגמרת בשירותים, ואחרי ניסיונות רבים וכושלים להגיע אליה בכל מיני דרכים וזוויות, התברר שיש צורך לחצוב דרך החצר של השכנים (הדו) שלנו. למה? כי לא היתה זווית טובה מספיק בשום דרך אחרת. ברור שהשכנה (לה אמא שלי הדביקה אי אז את הכינוי "קרואלה" ואנחנו אימצנו אותו בחום) הביעה התנגדות נמרצת, אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה, והיא שוכנעה שכל מה שהם יהרסו יתוקן על ידי ועל חשבון חברת הביטוח. בסך הכל T אמר שהם חצבו חור קטן מאד בחלק שלהם של החצר. 

למען האמת, אני לא לגמרי מבינה מה קרה שם, אבל הצינור נמעך ונשבר ונחסם על ידי בטון - שעל זה הם עמלים כל הזמן הזה, לחצוב דרכו ולפנות אותו. הטענה שלהם היא שהבניין שקע. זה מעלה אצלי שאלות וסוגיות רבות בלי קשר לסתימה בצינור אבל אני לא מצליחה לקבל תשובות לאף אחת מהן. כך או אחרת נותרה להם עוד עבודה רבה, הם לא סיימו את המלאכה וכבר קבעו מראש להגיע בעוד שבועיים ושוב בעוד שלושה שבועות בתקווה שבפעמיים האלה הם יצליחו לפתוח את הכל, לפנות את הבטון החוסם וגם לתקן את הצינור. בקיצור - אנחנו עדיין תקועים עם השירותים האלה. לעוד הרבה זמן. לנשום, אמפי, לנשום עמוק. 

השבוע נפגשתי עם 'מחברת' שוב לאחר שלא התראינו מאז בני ומשפחתו חזרו אלינו מצפת, וכרגיל היה טוב מאד. השבוע אני גם מתכננת להיפגש עם 'היידי', שאיתה כלל לא התראיתי מאז  שבני הגיע, אז אני כבר מצפה לכך מאד.

לסיום הבהרה קטנה: בפוסט הקודם ציינתי שסיימתי לנהל את "מדור השרביט החם" בפרפרים ושראיתי שקנקן התה לקח בינתיים את הניהול על עצמו. ובכן, קנקן ביקש להבהיר כי הוא לא התנדב לנהל את המדור בעצמו אלא הוציא קול קורא לבלוגרים מי מכם מתנדב לקחת את הניהול או להשתתף בניהול עם אחרים. בינתיים הוא הציע נושא לכתיבה לשבוע זה וייתכן שימשיך למלא את מקום מנהל/ת המדור באופן זמני. 

אז אם יש מי מכם שמעוניין - ניתן לפנות אליו במייל  kankanhate@walla.co.il  או m.parparym@gmail.com

שבוע מקסים בריא ופורה לכולם

קורונה ועוד כמה נושאים

בשבת בבוקר בתי יצאה חיובית לקורונה באנטיגן הביתי, אז היא נסעה אתמול אחר הצהריים לעשות בדיקת PCR ויצאה חיובית. שרי עדיין יצאה שלילית. גם הבוקר. 

 למרות זאת שרי עדיין עם האוזן ועדיין קצת הפוכה אז גם היום לא נשלחה לגן. בתי מחפשת לה מומחה אף אוזן גרון. 

אין צורך לומר - בתי כבר לא יכולה לראות את הבית שלה. את הסלון, את המטבח....היא כבר משתגעת. אבל היא גם לא מרגישה טוב עדיין אז בכל מקרה היא חייבת לנוח, ולהשלים את הבידוד. 

אני מבינה שלא ראיתי את נכדיי כבר מעל לחודש, וזה לא כי הייתי בחו"ל. כל הזמן הזה מישהו מהם או כולם היו חולים במשהו. 

בשבת בסוף קפצתי לבד (כי אסור יותר מאחד) לבקר אצל הורי ב'אחוזה'. החתימו אותי בשער שעשיתי בדיקת אנטיגן ויצאתי שלילית. כן, שיקרתי במצח נחושה. לא ראיתי אף אחד מאז שעשיתי את בדיקת ה-PCR בשדה התעופה ביום ראשון. הרגשתי לגמרי בסדר עם השקר הזה. 

אבא שכב במיטה עם כאבי גב והפצרתי בו לקבוע עם אורתופד. לפחות להבין מה קורה שם, לדעת מה אסור לו לעשות בספורט ומה כדאי, ואולי יש דרך לטפל או לפחות להקל. אמא שלי מיד קפצה שאין טעם אז הסברתי לה שלא כל דבר מוביל לניתוח ויש הרבה דרכים להקל על מי שסובל מכאבים. למה לא לנסות, לפחות,  לשפר איכות חיים? לא היה לה מה לענות על הטיעון הזה. 

גם לה הצעתי לבקש הקלה להתקפי השיעול שהיא חוטפת מאז דלקת הריאות לפני שנתיים. היא כל כך עקשנית, מסרבת ללכת למומחה הריאות ולהראות לו את ה-CT שעשתה אז (לפני שנתיים!!!). אין עם מי לדבר. 

בכל מקרה אקח את אבא לאורתופד מחר אחר הצהריים ונראה מה הוא יגיד. הרופאה ב'אחוזה' נתנה לו בינתיים זאלדיאר נגד הכאב  - שזו תרופה שמכילה אופיאטים. באיזו קלות רופאים רושמים לך אופיאטים בלי לומר לך בכלל שזה מה שזה. בלי לספר לך על תופעות הלוואי, גם בזמן שלוקחים וגם בזמן שמנסים להיגמל. בלי לספר לך על ההתמכרות האפשרית. הצעתי לאבא שלי לא לקחת עד שיראה את האורתופד, אולי הוא בכלל ייתן לו משהו אחר. 

הבוקר היה מזג אוויר נהדר והחלטנו לנסוע לשוק לוינסקי בתל אביב. T מרגיש טוב ואם מזג האוויר מאיר פנים אז למה לשבת בבית? 

הסתובבנו לנו כמו תיירים והצצנו בחנויות (רובן ערוכות לפורים עם קישוטים ותחפושות), קנינו כמה דברים (בחצי מחיר ממה שעולה לנו כאן) ובסוף גם התיישבנו במסעדה פרסית לארוחת צהריים. זה היה ממש נחמד, ומחר אנחנו מתכננים לצאת לטיול קצר וקרוב בטבע. אולי גבעת האירוסים. 

אני קוראת עכשיו את "ארבע שעות ביום" של אוריין צ'פלין שקניתי לאמא ליום הולדת. אני קוראת את העדויות של הנשים האלה, אמהות בקיבוץ בחינוך המשותף לאורך השנים, ובוכה. לפעמים אני בוכה על הסבל שלהן ושל ילדיהן, ולפעמים אני בוכה על העיוורון שלהם ושל השיטה. יש לי אולי הרבה טענות אל הורי במהלך השנים, אבל אין יום שאני לא מודה להם ששלפו אותי מהחינוך המיוחד בקיבוץ ההוא של השומר הצעיר בו נולדתי, ואפילו מעט כועסת שזה לקח להם שמונה חודשים שלמים לעשות את זה. 

לסיום רציתי לספר על הסרטים שראיתי בטיסות לארה"ב ובחזרה. בגדול המדיה המוצעת על הטיסות של טורקיש לא להיט, וחלק מהזמן (והיו לי הרבה שעות ולא בכולן הצלחתי לישון) פשוט צפיתי בסרטים ישנים וטובים שאהבתי כמו "המטריקס" ו"חומות של תקווה". אבל ראיתי גם שלושה סרטים חדשים (לי) - שאהבתי. 

הראשון הוא סרט קטן אוסטרלי בשם "פנגווין בלום" - על משפחה שבה האם נפלה מגובה והיתה צריכה להתמודד עם שיתוק מהמתניים ומטה. הסיפור מסופר על ידי הבן הבכור, שבמהלך ההתמודדות שלו ושל המשפחה עם האסון גם מאמץ גוזל של עקעק (magpie) ומחליט לקרוא לו "פנגווין". מקסים. 

הסרט השני הוא סרט חדש יחסית בשם "מפת הדברים הקטנים והמושלמים" (The Map of Tiny Perfect Things). בסרט מככבים בחור ובחורה ששניהם, מסיבה לא ידועה, חווים את אותו היום בחייהם שוב ושוב. אותו רעיון של "לקום אתמול בבוקר" ) אבל אחרת. גם כן מקסים. 

והסרט השלישי היה "האב" (The father) עם אנתוני הופקינס האגדי. עליו כבר שמעתי מזמן ופשוט חששתי שהוא מדכא מדי ודחיתי את הצפייה בו שוב ושוב. אז כן, הוא מדכא אבל הוא עשוי מעולה. כל הסרט מסופר מנקודת הראות של האב, שלוקה בדמנציה - ואני חייבת לומר שהיו רגעים שלמים שנשאבתי לדמות שלו ולחוויה שלה ופקפקתי במציאות כפי שהוצגה בפניי וחשדתי - כמו שהוא חשד - שמנסים לעבוד עליו. מומלץ בחום אבל עם אזהרת טריגר למי שנושא הדמנציה או אלצהיימר נוגע לו (ולקרובים שלו) אישית. לא פשוט. לא פשוט בכלל. 

וכדי להקליל מעט את האווירה מצרפת תמונה עדכנית של מיינקוני.

התבהרות חלקית

החדשות הטובות הן שהחליטו לבצע את ה-ERCP (הליך גאסטרוסקופי שמטרתו לחפש אבנים בדרכי המרה ואיברים אחרים בדרך ואם צריך אז להוציא אותן) ביום ראשון בבוקר. 

בששי תכננו לשחרר אותו הביתה לחופשת סוף שבוע אבל עלה לו החום וזה דרש בירור נוסף. 

זה היה ממש מדכא להישאר במחלקה בסופ"ש. לקחו שוב דם ושתן והתחילו לתת לו סדורל (שאין לי מושג מדוע רופאת המשפחה לא נתנה לו בנוסף לאוגמנטין) והחום ירד ולא עלה מאז שוב, וחל גם שיפור בתסמינים של הדלקת בדרכי השתן. בדם לא היו ממצאים מיוחדים אז בכל זאת שחררו אותו הבוקר הביתה לכמה שעות, בתנאי שיחזור הערב לקראת הפרוצדורה של מחר.

כרגע אנחנו בבית.

מה עוד קרה בימים האחרונים?

'ביוכימיה' עברה צינתור נוסף. במהלך הצינתור (שבו משום מה נכנסו דרך אותה זרוע שדרכה נכנסו יומיים לפני כן) פגעו לה בעורק והיד שלה התנפחה כמו בלון וכאבה בטירוף והחליפה צבעים....כל המחלקה הקרדיולוגית (פלוס תגבורת ממחלקת כלי דם ומחלקות אחרות) התרוצצו שם בטירוף (ושכחו לגמרי שהיא בעצם שם בגלל הלב) בגלל הנזק שהם עשו, אבל הצליחו להשתלט על המצב ואפילו שחררו אותה הביתה יומיים אחרי כן, עדיין כאובה (ביד) ונפוחה וצבעונית. מאז היא מתאוששת לה וחוזרת לאט לאט לשיגרה (במגבלות של אחרי צינתור). לא שאלתי אבל לדעתי היא כרגע לא מעשנת. 

מה עוד? 

בבוסטון בני חזר להופיע, כעת משהקורונה בנסיגה (לפחות שם), ובאיזשהו יום בשבוע שעבר היתה לנו שיחת טלפון ממש טובה וארוכה באחת הנסיעות שלו בדרך חזרה מהופעה. היה לו זמן ושקט ויכולנו לדבר על ההורות שלו, על הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר, על הכל. היה טוב.

גם עם בתי היו לי כמה שיחות טובות השבוע, בין היתר הרצון שלהם להחליף לילדים בית ספר וגם לעבור דירה. מזה זמן רב שהם מאד לא מרוצים מבית הספר של הילדים, במיוחד מהשיכבה של חכמוד,  ועכשיו הם חידדו לעצמם בדיוק מה הם כן רוצים עבורם - וזה יבוא לידי ביטוי בסופו של דבר גם בבית ספר אחר וגם בשכונה אחרת (הם לא רוצים לעזוב את הרצליה). כרגע הם פועלים בשני מסלולים מקבילים בו זמנית - לטובת החלפת בית ספר מיידית, אם אפשר כבר בתחילת שנת הלימודים הקרובה, וחיפושי דירה ובירורים על מחירים, אזורי מגורים עדיפים, האפשרויות העומדות לרשותם ועוד.

השבוע הייתי גם בחתונתה של בתה של 'מחברת'. הייתי לבד כי T היה בבית החולים, ולמזלי הכרתי שתיים מהחברות שלה והיה לי עם מי לשוחח שם. מחברת חששה קצת לקראת החתונה בגלל הגירושים וכל הסטאטוס המשפחתי שהשתנה, וגם היתה מבואסת כי הרבה מחברותיה הודיעו שלא יכולות להגיע. אבל היתה חתונה יפה ומרגשת מאד, הזוג הצעיר היו חמודים מאד וכך גם החברים שלהם והאחים שלהם, שהכינו סרטון ברכה מקסים בסגנון "סליחה על השאלה".

מה עוד? 

לפני ש-T הובהל לבית החולים עם ההתקף האחרון, הספקנו לצפות בשני סרטים טובים ב"קודי". הראשון נקרא "אף אחד" עם בוב אודנקירק (סמוך על סול), והשני נקרא "הדברים הקטנים" עם דנזל וושינגטון ורמי מאליק (רפסודיה בוהמית, מיסטר רובוט) המצויינים. 

האמת שרצינו כבר מתי שהוא ללכת לקולנוע, אבל טרם יצא לנו, מפאת הנסיבות.

לא מצליחה לקרוא ספרים בימים האחרונים, בעיקר קוראת בלוגים, מקשיבה לפודקסטים, משחקת משחקי קלפים בטלפון, וכשאני לבד בבית צופה בסדרות. 

נראה לי שזהו להפעם. כרגע נהנית להיות בשקט ביחד עם T בבית,  אחרי שנ"צ שכבר הרבה זמן לא יצא לי לעשות. המשך יבוא.

שיגרה של אי וודאות

 אני מזכירה לעצמי שצריך פשוט לנשום ולהסכים לחוש את כל הדאגות והחרדות שעולות עקב ההחלמה האיטית והבלתי עקבית של T.

בשבת הכאבים שלו - גם באזור הכתפיים וגם באזור הבטן - היו קשים ובסוף הוא אפילו לקח כדור נגד כאבים. למה "אפילו"? כי כאשר זה "נסבל" - כך הוא מגדיר את זה - הוא מעדיף שלא לקחת. 

הלילה שבין שבת לראשון דווקא עבר בסדר, יחסית, ויום ראשון היה יום הרבה יותר טוב מכל הבחינות - עד הערב. בערב החלו כאבים עזים בכל מוקדי הכאב והלילה - וגם הבוקר - רע מאד. 

בנוסף התחילו לו תחושות מוזרות בדרכי השתן - לא כאב או צריבה אלא יותר כמו הרגשה או נוכחות יתר של כל המסלול שהשתן עושה בדרך - מסלול שהוא לא אמור להרגיש אותו. כתבנו למזכירה של רופאת המשפחה (כי פניה דרך האתר או אפליקציה נענית תוך חמישה ימים) בוואטסאפ בבקשה לבדיקת הימצאות דלקת. בכל מקרה הוא צריך לעשות בדיקות דם על תפקודי כבד וספירת דם לקראת הביקורת שיש לו אצל הרופא המנתח בחמישי הקרוב. בינתיים היא עוד לא הגיבה. 

אני מנסה לא לנג'ס לו יותר מדי אבל כן מוודאה שיש לו כל מה שהוא צריך. 

במקביל אני מנסה לקיים את השיגרה שלי - הספורט, הלימודים, הקריאה, מטלות הבית.

לצורכי הלימודים התחלתי לקרוא את "האם יש סיכוי לאהבה" של סטיבן מיטשל, ומהר מאד הבנתי שאני לא מספיק מרוכזת כדי לקלוט את מה שהוא כותב, אז זנחתי את זה קצת לטובת עוד ספר של סופי קינסלה - "אפשר לגלות לך סוג?". משהו קליל יותר, בלי צורך בריכוז גבוה. 

T ואני צפינו ביחד בקודי בסרט "טנט" המשובח. זהו הוא סרט של קריסטופר נולן (inter stellar, midway ועוד) המוכשר. אקשן ומדע בדיוני וסיבוכיות ברמה כזאת שצריך או להתאמץ ממש כדי להבין מה הולך או לשחרר ולהסכים לא להבין הכל. ועדיין ליהנות מהסרט. ממש. 

משום מה מאז שצפינו בסרט אנחנו לא מצליחים לצפות בשום דבר בקודי (למי שמכיר - אין מקורות לשום דבר), וכאשר T ירגיש קצת יותר טוב הוא יצטרך לנבור בזה ולראות איך מסדרים את זה (זו הטריטוריה שלו, אני לא מתעסקת עם זה). טוב שיש STING TV, NETFLIX וגם אתר "סדרות" המשובח כך שאין לנו בינתיים מחסור במקורות צפייה. 

ההצגה הכי מרתקת (ולעיתים מבחילה) אתמול היתה כמובן בכנסת ישראל. כמו שאמר מישהו עכשיו בתכנית החדשות של הבוקר - לא היתה פלישה אלימה כמו לקפיטול אבל היתה אלימות מבפנים. עד כדי כך שגם יאיר לפיד וגם מיקי לוי (יו"ר הכנסת הנכנס) ויתרו על הנאומים שהם הכינו מראש. בושה וחרפה. 

בוואטסאפ (ואני מניחה שגם ברשתות החברתיות האחרות) הסתובבה אתמול תמונה של "הלך" שעוצבה כמו תמונת ה"לך" שאיפיינה את המחאה נגד נתניהו בשנים האחרונות. ואני מצאתי את עצמי מאופקת. זהירה. כן, הלך, אבל ......לא שקטה. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. שיהיה לכולנו בהצלחה. ושוב - העיקר הבריאות.

מרוב שיש על מה לכתוב

איכשהו אני לא מגיעה לכתוב. 

זוכרת שגם בילדותי ובנערותי כאשר ניהלתי יומן אישי במחברות (שיש לי אותן עד היום) לפעמים הייתי כותבת כל יום, אפילו פעמיים ביום, ולפעמים היו חולפים ימים או שבועות שבהם לא הייתי מעדכנת כלום. ולא כי לא קרה כלום. דווקא בתקופות של עומס אירועים או עומס רגשי, לפעמים פשוט לא מגיעה לזה. 

אז מה היה?

אפשרנו לעצמנו להתאבל על החתול ד' האהוב שהלך לעולמו. הבכי של הימים הראשונים נרגע, והעצבות של הימים שאחרי כן מעט התפוגגה, וכעת היא פשוט נוכחת, ברקע אבל כבר לא ממש מציפה את הגוף. 

אני לא ממש יודעת מה חושבת או מרגישה החתולה ל' לגבי העובדה שד' נעלם. לכאורה שום דבר אצלה לא השתנה. היא ממשיכה ליהנות מאהבתנו ותשומת ליבנו כמו קודם, לא נראה שהיא מחפשת אותו במיוחד. זה קצת מוזר לי.

נהנינו מנוכחותם של בני ומשפחתו המתקוה למשך שבוע נוסף, בזכות מבצע שומר חומות והטילים של החמאס. זה הסתדר לנו ממש מצוין וניצלנו היטב את הזמן ביחד, בבית ובים ובגני שעשועים. סביבוני ממש התקרב אלינו ואל משפחתה של בתי והרגיש נינוח אצלנו. 

עכשיו הם בחזרה בבוסטון הקרה והגשומה. לא ייאמן שלפני יומיים הם היו איתנו בים. 

לקראת סוף הביקור שלהם גילינו שכלתי בהריון, כך שצפוי לנו עוד מכל הטוב הזה במהלך השנה הקרובה. טפו חמסה עיגולים. 

אנחנו נהנים מאד גם מהרכב החדש של T, שהתגלה כעוד יותר נוח וכיפי אפילו ממה ש-T תיאר לעצמו שהוא יהיה.

מה עוד?

התחלתי באימושיין קורס אימון זוגי - משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן, ואיכשהו לא הסתדר עד עכשיו. לפני שנתיים הקורס נערך בדיוק כשטסנו לבוסטון אחרי הלידה של סביבוני, ובשנת הקורונה לא היה קורס, למיטב ידיעתי. גם לא מקוון. עכשיו הקורס במתכונת היברידית - גם בזום וגם בנוכחות רגילה. במקור נרשמתי לזום (פקקים, חניה....) אבל היו לנו בעיות אינטרנט ביומיים שלפני השיעור הראשון וביום של הקורס עצמו תואם איתנו ביקור טכנאי - אז במקום להילחץ פשוט נסעתי לאימושיין. דווקא היה כיף להיות שם, לחבק את נטלי, להיות נוכחת פיזית בתרגולים. אבל משום היבט אחר זה לא כיף. לא בשעה וחצי פקקים שלקח לי להגיע, והחניה בקצה הרחוב כי יש בעיות חניה. לא בעובדה שלא היה שם כמעט אף אחד שהכרתי, וגם האחת הבודדת שהיתה איתי בקורס המאמנים בכלל לא זיהתה אותי. זה היה קצת הזוי. לא שהיינו חברות אבל זה היה לי ממש מוזר שגם אחרי שהיא ראתה את תגית השם שלי זה לא צלצל לה מוכר.  

אז אני מתכוונת להמשיך את שאר הקורס בזום, למרות שנטלי מנסה לשכנע את כולם להגיע. 

בנושא הבריאות, כבר מעל לשבוע שאין ל-T התקפי כאבים של כיס המרה. הוא היה אצל כירורג, שאמר שחייבים להסיר את כיס המרה. בהתחלה נקבע מועד לעוד חמישה שבועות, מתוך מטרה לתת לדלקת להרגע. אבל אחרי תוצאות בדיקות דם נוספות שהוא עשה בסוף השבוע, הוחלט להקדים לשבוע הבא. הכירורג אמר שאם בינתיים יהיה עוד התקף T חייב מייד לבוא להתאשפז, כי עלולה להיווצר חסימה בדרכי המרה וזה מאד מסוכן. הוא אמר שיש פרוצדורות לא כירורגיות לפתיחת חסימות. נקווה שלא יהיה צורך בכך.

T חזר למועדון השייט שלו אתמול, אחרי שחודש שלם לא יצא לשוט. הוא נהנה מאד.

אני עומדת לסיים את הספר החדש של יוכי ברנדיס "כשאלוהים היה צעיר". בניגוד לספריה הקודמים, לא מדובר ברומן. זה ספר שונה, שבנוי בעצם כמו הרצאה או אפילו כמו שיחה - היא כותבת כאילו שהיא מדברת אלי, וזה דווקא מוצא חן בעיני. בספר היא סוקרת את ההתפתחות והשינוי שאלוהים עצמו עובר בתנ"ך מספר בראשית ועד נביאים אחרונים. זה ממש מרתק. 

הספר הבא שאקרא יהיה כנראה האם האהבה יכולה להתמיד? מאת סטיבן מיטשל. הוא מופיע ראשון באותיות מודגשות ברשימת הספרים לקורס האימון הזוגי. 

בששי חזרנו לשיגרה שלנו וארחנו את בתי ומשפחתה המתוקה ואת הורי בששי בערב. כרגיל הנכדים הגדולים נשארו לישון, וישבנו בערב וצפינו בקודי בסרט חדש (שלדעתי טרם הגיע לקולנוע המתחדש בארץ) בשם "ראיה והדרקון האחרון". סרט מקסים. 

חכמוד השאיר אותי פעורת פה כאשר, בסוף הסרט, הסביר לי איך הסרט הזה הוא בעצם על הקורונה, וכמה העמים השונים והמדינות השונות בעולם לא הבינו שכדי לרפא את העולם כולם צריכים לפעול יחד ולשתף פעולה. 

עכשיו T מתרוצץ לו עם בדיקות טרום ניתוח - א.ק.ג. וצילום חזה ובקשת התחייבויות....זה קצת לחוץ אז אני מקווה שהכל יהיה מוכן בזמן. 

מקווה שיהיה בסדר.

משפחה, עדכונים והשטויות הרגילות

 סוף החג וסוף השבוע עברו עלינו בסך הכל בנעימים. 

בששי - ערב חג - בתי ומשפחתה היו מוזמנים למשפחת של חתני, אז החלטנו לצאת בפעם הראשונה מאז הקורונה למסעדה, ולקחנו את הורי למסעדת יונס האהובה על כולנו. 

הצחיק אותנו שאבא שלי עוד דאג שאמנם יש איתם את התו הירוק אבל שכחו את תעודות הזהות שלהם בבית. אף אחד לא ביקש מאיתנו לא תעודת זהות ולא תו ירוק. השולחנות לא היו במרחק שני מטר זה מזה. חלק ניכר מהמלצרים הסתובבו ללא מסיכה (או שווה ערך: מסיכת סנטר). 

ומה שמעניין, הוא שזה לא הטריד אותנו בכלל. 

השירות והאוכל היו מצוינים, כמו תמיד, ואפשר היה לרגע לשכוח שבאמצע השתוללה כאן מגיפה ושלא היינו במסעדה מאז ינואר 2020. 

במוצאי החג אירחנו גם את הורי וגם את בתי ומשפחתה לארוחת המבורגר ופסטה (מה שנחשב אצל T "ארוחה צנועה")והנכדים ישנו אצלנו, כי למחרת עדיין היו בחופש. לעומת זאת בתי, חתני וגם 'שרי' כבר חזרו ביום ראשון לשיגרת העבודה והגן. 

בראשון בבוקר (אחרי ארוחת ופל בלגי), המשך קריאה בספר ההמשך של "חוט"ם" והכנת שיעורי בית (למה לא לדחות לרגע האחרון?), יצאתי איתם לגן השעשועים הגדול, ובזמן שאכלנו יחד צהריים צפינו בסרט "אי טי - חבר מכוכב אחר" שאצלי כבר הפך לסרט פולחן ושהם אמנם ראו פעם אבל לא ממש זכרו מה היה שם. 

נהנינו מאד (T פרש באמצע לנוח, זה סרט די ארוך), ואז נשמותק אמר "סבתא, עבר כבר זמן השנ"צ שלך, לכי מהר לישון" והם צפו עוד קצת בטלוויזיה (עברנו לאחרונה מהוט ל-sting tv והם מאד מרוצים מזה) עד שקמנו מהשנ"צ והסענו אותם הביתה. 

בגיזרת בוסטון כלתי קיבלה תור לראיון בשגרירות ארה"ב בארץ, אז הם הזמינו כרטיסי טיסה וכולנו פה צהלנו בשמחה גדולה. אמנם ייתכן שהתור יבוטל (מסתבר שזה קורה הרבה) אבל כרטיסי הטיסה גמישים (בזכות הקורונה) ובכל מקרה אנחנו מקווים שיהיה בסדר. 

דברים אמנם משתנים כל הזמן, אבל נכון להרגע כלתי ובני לא יצטרכו בידוד כשיגיעו (רק בדיקה שלילית לפני הטיסה ועוד בדיקה בנחיתה) אבל 'סביבוני' יצטרך להיות בבידוד (שבועיים? עשרה ימים? עד לתוצאה שלילית בבדיקה?) אז נראה מה יהיה עם זה. בכל מקרה בידוד זו לא בעייה כאן, בבית שבו יש להם סוויטה משלהם כולל חדר אמבטיה והכל. אז נכון לעכשיו הם יגיעו לארבעה שבועות....ונראה מה הלאה. מחכה כבר לחבק. ולחבק. ולחבק ולא לעזוב. 

היום יש לי תור לרופא שיניים עבור אותה סתימה שאולי תפתור לי את בעיית החניכיים המציקה, ואולי אולי בערב אזכה לפגוש את חברותיי האהובות 'קלי' (שבמזל טוב הפכה לסבתא בפעם הראשונה) ו'שני', אותן לא פגשתי (מחוץ ל'זום') מאז שפרצה הקורונה. 

במסגרת "השטויות הרגילות" המשקל שלי שוב מדשדש במקום - טיפה יורד, טיפה עולה, טיפה יורד שוב - ולמרות שאני מבינה שזה בסדר ושייתכן שהגעתי למשקלי הסופי (בכל זאת ירדתי כבר רבע ממשקלי ההתחלתי) זה לפעמים מכניס אותי לדכדוך כלשהו. אני יודעת שזה כבר משהו שצריך לטפל בו ברמה הפסיכולוגית ולא הפיזית....ואולי באמת הגיע הזמן לחזור לאימון, ולו רק בשביל זה. 

א פרו פו אימון - איחלתי יום הולדת שמח לחברתי מקורס מאמנים 'אהובה' ושאלתי לשלומה, והבנתי שהיא שוב בטיפולים והצטערתי מאד. היא חלתה לפני שלוש שנים והיתה בטיפולים שנה שלמה...אני זוכרת את חגיגת סיום הטיפולים שלה. עצוב ומייאש שהיא עוברת את זה שוב. 

טוב, כרגיל התפזרתי. מתקדמת ממש יפה (יפה מדי, עוד מעט ייגמר) בספר "צעדים קטנים של אהבה" של קתרין סנטר. 

הולכת לגהץ קצת.

כל תכנית היא בסיס לשינוי

כל תכנית היא בסיס לשינוי, ואכן השבוע הזה רצוף בשינויי תכניות.

בשלישי היה אמור להיות לי טיפול במים (שקבעתי לפני כמה חודשים בכוונה ליום אחרי חנוכה, מתוך מחשבה שאהיה מותשת מבילויים עם הנכדים).
לאור מחלתה של 'נוקת', והעובדה שיום שלישי חל יום הולדתו התשיעי של חכמוד, ביטלתי כבר ביום שני את הטיפול.
ידעתי שבתי תזדקק לי.

להפתעתי גם T היה פנוי באותו היום, אז נסענו אל בתי והפתענו את חכמוד ואת נשמותק, ולקחנו אותם ל-BBB לצהריים, בהחלט המסעדה המועדפת עליהם.

נוקת פשוט לא ירדה לבתי מהידיים כל הימים האלה. החום שלה קפץ ל-39 באותו היום, ואפילו לינוק היא בקושי הצליחה מרוב הנזלת, שלא לדבר על לישון ברצף (לא ביום ולא בלילה).
לפחות הגדולים נהנו מהבילוי המשותף שלנו, והקלנו מעט על בתי. וכשחזרנו מהמסעדה T לקח את נשמותק לחוג "טכנוטריק" שלו בבית הספר ואני רוקנתי מעט את הכיור, הכנסתי למדיח....מה שאפשר כדי להקל עליה.
ואז נסענו הביתה.

בתי לקחה את נוקת לרופא אתמול, שהגדיר את המצב שלה כ"מחלה נגיפית כמו לכולם" אבל שהיא נראית יחסית טוב ושנראה שהיא במגמת שיפור.
בכל מקרה חתני לקח היום יום חופש (או מחלת משפחה....) ונשאר בבית עם בתי, כך שהם הודיעו לי שאני לא צריכה להגיע אליהם.

אמא עדיין לא מרגישה טוב, עדיין לוקחת אנטיביוטיקה, ואפילו ביקשה שאקנה לה עוד "אינשור" כי למרות שהיא כבר אוכלת "כמו שצריך" (מלים שלה) היא עדיין לא מצליחה לעלות בחזרה למשקל המינימום (שהקצבתי לה) - 48 ק"ג (שזה המשקל הנמוך ביותר בטווח ה"תקין" לגובה שלה).

הבאתי לה את האינשור אתמול, וגם סירופ חדש נגד שיעול .....
היום היא אמורה לראות שוב את הרופא - ונראה מה הוא יגיד על מצב הריאות שלה.

מחר (ששי) היתה מתוכננת ארוחת ערב יום הולדת לחכמוד בהשתתפות כל המשפחה (כולל המשפחה של אחי) וברור שבין המחלה של נוקת לבין זו של אמא החלטנו לדחות - כנראה לששי הבא.

בכל רגע פנוי אני קוראת בספר שתפס אותי יותר ויותר ככל שהתקדמתי בקריאה.
בנוסף התחלנו T ואני לצפות בסידרה החדשה בנטפליקס "המכשף" - פנטזיה שמבוססת על סדרת ספרים פולנית מאת אנדריי ספקובסקי....
אני עדיין לא סגורה על האם אני אוהבת את הסידרה או לא. משהו בה מזכיר לי את "משחקי הכס" - אבל מה שהבנתי מההתחלה הוא שמתרחשות כאן לפחות שתיים אם לא שלוש תקופות זמן שונות לחלוטין.....מה שמקשה על ההבנה של מי נגד מי, מה היה קודם ומה מתרחש בעצם בהווה.............

בתקופה ש-T היה בחו"ל והייתי חולה וראיתי הרבה טלוויזיה, התחלתי לצפות בסידרה צרפתית בשם "שקר לבן" שבינתיים היא ממש חביבה, וגם בסידרה אמריקאית בשם virgin river (עם זאת שמשחקת את 'סופי' ב"החיים עצמם") שנחמד לי לצפות בה למרות שיש בה סממנים של טלנובלה.......

וגם ראיתי את הסרט "סיפור נישואים" עם סקרלט ג'והנסן - בסך הכל אהבתי.

מה שכן, צפינו בפרק הראשון של העונה השלישית של 'פאודה' וזה חזק כמו תמיד.............פשוט (לדעתי) סידרה איכותית, אין מה לומר.
אז כנראה שתהיה הרבה קריאה והרבה צפיה בטלוויזיה בסופ"ש הזה.....במקום לארח משפחה ונכדים.
כמו שאמרתי - כל תכנית היא בסיס לשינוי.

וכמובן אף מילה על פוליטיקה..............איכס. 

לאות מתוקה

שוכבת על הספה עם "כרבולית" מול האח.
עייפה.
את הארוחה המשפחתית פלוס הדלקת נר חנוכה שביעי ערכנו אתמול, מוצ"ש, במקום ששי - והנכדים (הגדולים) נשארו לישון.
הבוקר T הכין להם את ארוחת הבוקר המסורתית - קרפים (חציים עם גבינת שמנת, חציים עם נוטלה), ואחר כך שיחקנו "רביעיות" קלפים (הם כיסחו אותי בקלות), "הרמז הצעיר" (חכמוד ניצח כשגילה ראשון מי אכל את העוגה, באיזו שעה ומה הוא שתה עם זה), הם ציירו להנאתם במשך כשעה וגם שיחקנו "טריוויה" (לשמחתי הם אוהבים את זה, ועל הדרך לומדים כל מיני פרטים שמרחיבים את השכלתם הכללית).

בצהריים נסענו לקולנוע וצפינו ב"מיה והאריה הלבן".
הם מאד נהנו. אני פחות.
ודווקא הנושא חשוב מאין כמוהו - הגברת מודעות לסכנת הכחדתם של האריות באפריקה (ובעולם), לקיומם (החוקי!) של חוות ציד לשם הספורט (איך זה עדיין חוקי הדבר הזה?!?), הבעייתיות (שנהיינו מודעים אליה כשהיינו בדרום אפריקה בשנה שעברה) של משפחות שמגדלות גורים של חיות בר כמו אריות בתור חיות מחמד - ואחר כך מגלות שיש אצלן בבית חיית טרף מסוכנת, ומה עושים עם זה.............
והאריה הלבן מטריף במתיקותו.
אבל המשחק לא משהו, והתסריט רדוד לטעמי, ובעיות אמיתיות כמו טראומה של ילד קטן שרואה הרג של חיית בר מול העיניים  - לא מוצגות באופן ברור ולא מוסברות כמו שצריך (כי זה סרט לילדים...אז ברור שהם מוגבלים עם העניין הזה, ומצד שני - כן חשפתם בעייה של התפתחות הילד, החרדתיות שלו, אז לפחות תציגו את זה כמו שצריך). לא יודעת - משהו חרק לי. למזלי הנכדים לא שמו לב לכל אלה ונהנו מהרובד שהם יכלו להבין. וכמובן שהסוף טוב.

לצערי התברר שנוקת שוב לא מרגישה טוב, בתי חששה שאלה האוזניים (היא בטראומת אוזניים מאז ינקותו של נשמותק, הצורך בכפתורים, הכמעט-חרשות שהיתה לו עד לניתוח וכמובן אינסוף דלקות אוזניים ולילות לבנים) אבל אני לא בטוחה שמדובר בזה. מקווה שהיא תשיג תור לרופאה (הבוקר לא הצליחה - אני לא מבינה איך נותנים לתינוקת לחכות כך לתור לרופא) ובכל מקרה ייעצתי לה בלי קשר לקבוע אצל הא.א.ג ילדים שנשמותק התנתח אצלה - ליתר בטחון. אין מה לעשות, רופא משפחה לא יכול לאבחן דלקות אוזניים אצל תינוקות כמו א.א.ג ילדים. אני זוכרת את זה עוד מינקותה של בתי עצמה.

לצערי גם אמא עדיין לא בריאה, והרופא (שסוף סוף חזר למרפאה באחוזה) טען שיש לה "התחלה של דלקת ריאות" ונתן לה אנטיביוטיקה חזקה יותר. מאד מטריד העניין הזה. לא יודעת עד כמה אפשר לסמוך עליו, ואולי אמא בכלל צריכה לקבוע עם רופאת מכבי (שאגב גם היא נעדרה השבוע מהמרפאה ביישוב).

וא פרו פו כל החולים האלה - גם כל החדשות שקשורות למגפת השפעת נשמעות לי קצת חורקות. מצד אחד לא התחסנו מספיק אנשים, מצד שני החיסונים עומדים לאזול.
כלומר מלכתחילה בניתם על זה שלא יתחסנו מספיק? מה נסגר?

לסיום רוצה להמליץ על ספר שונה ומופלא שעליו המליץ לי בני (אני באמצע, כך שאני יכולה להמליץ רק שבינתיים הוא מרתק, אין לי מושג מה אחשוב עליו בסוף - שהרי אני מאד ביקורתית לגבי איך סופרים מסיימים ספרים) - קוראים לו קרקס החלומות מאת ארין מורגנסטרן, הוא לא חדש (מ-2011) אבל גיליתי אותו רק עכשיו.........

בני גילה אותו במקרה כאשר חיפש ספרים לשמיעה (audible) שמקריא ג'ים דייל (הוא "שמע" מחדש את כל הספרים של הארי פוטר, אותם מקריא ג'ים דייל,  ואהב את הקריינות שלו). אני קוראת אותו באנגלית בטלפון.

ובחזרה לאח המבוערת - הבוקר הגיע הטכנאי (בפעם השלישית או רביעית כבר?) כי הקמין עדיין עשה המון בעיות בהדלקה (נדרשו שלושה או ארבעה ניסיונות בכל פעם עד שנדלקה להבת הפיילוט, ואז עוד שלושה או ארבעה ניסיות "להגביר" את האש עד שכל הקמין נדלק בפועל). היום סוף סוף נראה שזה עובד בסדר..............

נר אחרון של חנוכה וכל מה שבא לי זה לזחול למיטה..................לילה טוב. 

יצאתי להליכה

רציתי לכתוב: חזרתי להליכה אבל עד שלא אראה שאני באמת מתמידה והולכת על בסיס (כמעט) יום יומי אני לא מעזה לכתוב את זה כך.
יצאתי להליכה במסלול הרגיל (שכולל עליות וירידות) והרגשתי כל מיני שרירים (בעיקר במרכז הגב) שיש צורך לחזק מחדש.

אתמול והיום היו ימים שגרתיים לגמרי. אפילו יותר מכך, כי לא נסעתי לנכדים - בתי אמרה שהיא לא עובדת אחרי הצהריים ולכן אין צורך שאגיע. התלבטתי אם להגיע בכל זאת והבנתי שלא מתאים לי.
רוצה בבית.
ישנתי צהריים כאילו רצתי מרתון.
עדיין עייפה, כנראה.

הבנתי שאני לא רוצה לארח לארוחה גם בששי וגם בערב חג, אז פשוט שאלתי את בתי וחתני מה מן השניים עדיף להם, והם אמרו ששי.
מה שאומר שנכון לעכשיו יש לי שבת (אחרי שנחזיר הביתה את הנכדים, שבטח ירצו להישאר לישון), ראשון, שני חופשיים לגמרי.
מתאים לי מאד.

שוחחתי עם חברתי 'במבה', שיצאה לגמלאות בינואר האחרון, וגם היא כמוני מחכה כבר שיסתיימו החגים. ככה זה כשלא "הולכים לעבודה". מחכים לימי העבודה של כולם כדי לנוח.

לא שאני לא עובדת, האמת שאני עובדת גם בחגים וגם בשבתות - מתי שמתאים לי - כי אני מאמנת גם בהתכתבות, ומתאמנים לא צריכים להגיע אלי הביתה כדי להתאמן.

התחלתי לצפות בסידרה "אוטונומיות" של הוט, ובינתיים ממש אוהבת.

אתמול גם ראינו ב-VOD את הסרט C'est La vie (סה לה וי), ש'שותפנו' המליץ ל-T עקב היותו סרט על קייטרינג (דהיינו - סרט מקצועי 😉).
אינני זוכרת מתי צחקתי כל כך בסרט. ממש התפקעתי מצחוק. באיזשהו שלב הייתי צריכה להפסיק אותו רגע כדי לרוץ לשירותים.
כל כך שנון ואנושי. ואותנטי.
צחקתי מהניואנסים הכי קטנים - מהבחור שכל הזמן מתקן את הדקדוק וההיגוי של כולם, או אחד שכל הזמן אומר את המובן מאליו.
היה משפט אחד שמשום מה גמר אותי מצחוק, כשאותו מומחה לדקדוק מספר למישהו שהאקדמיה ללשון שוקלת לבטל את התנועה/גרש ( accent circonflexe (Ê, â, ô, î , ואז אומר איזה אסון זה יהיה לכל מי שקוראים לו Jérôme (ז'רום)....
לא יודעת למה אבל נקרעתי מצחוק.

אתמול בסוף הגיע טכנאי של הוט, שיחק עם כל מיני דברים ושדרג גרסא בממירים.....ואיך שהוא הלך האינטרנט והטלפון נפלו שוב.
מיד פניתי בצ'אט לתמיכה והבחורה ניסתה לתאם לי "טכנאי בכיר" ל......עוד שבוע!

T הורה לי לומר (לכתוב) לה שאו שתשלח טכנאי תוך יום/יומיים, או שהתקלות תפסקנה, או שאנחנו מתנתקים מהוט. לגמרי. מכל הטריפל.

לאיים בניתוק זה יפה וטוב אבל כפי שכבר אמרתי - אין לנו באמת אלטרנטיבה. בינתיים לא היו תקלות "גדולות" אבל כן היו נפילות קטנות, ולפעמים מהירות הגלישה יורדת פתאום לקצב של צב (במקום להישאר יציבה על קרוב ל-200).....וגם לא קבענו מועד לטכנאי "בכיר". לא יודעת איך זה יסתיים הדבר הזה.........
אי אפשר באמת להיות כאן בלי אינטרנט.

העבודה שלנו באינטרנט, המצלמות, אזעקה, בית חכם, וגם חלק מהצפייה בטלוויזיה (דרך קודי וגם דרך פרטנר, שטרם התנתקנו כשהתקנו את הוט כדי לראות אם הוט בכלל שווה...........)...................

בקיצור - סימן שאלה גדול.
טוב, סיימתי להזיע מההליכה, הולכת להתקלח. 

זמן איכות ספונטני עם חכמוד

במקרה לא היה לי שום דבר מתוכנן ליום שלישי השבוע. לגמרי במקרה. זה לא קורה הרבה. וכנראה היתה לכך סיבה.
בתי התקשרה על הבוקר לבדוק אם אוכל להיות עם חכמוד החולה, שכבר נשאר בבית איתה יום קודם (ביום החופשי שלה) אבל עדיין לא מרגיש מספיק טוב כדי ללכת לבית הספר.

הסכמתי, ושאלתי אם היא רוצה להביא אותו אלי - ולשמחתי היא נענתה בחיוב.
הפקקים באזור הזה תמיד, והשבוע בפרט (בגלל השבתת קו הרכבת מבית יהושע לתל אביב) בלתי נסבלים, ולו הייתי צריכה לבוא אליה - מי יודע מתי היא היתה מגיעה באותו היום לעבודה.
גם ככה לקח לה שעה להגיע אלי מהעבודה בנס ציונה אחר הצהריים, לאסוף את חכמוד, ולצאת מהר לדרך להרצליה כדי לאסוף גם את נשמותק.

חכמוד הרגיש די טוב, האמת, ולא באמת היתה סיבה לא לשלוח אותו לבית הספר, אבל נהניתי איתו ביחד - וזה העיקר.
המשכתי לקרוא לו ב"סיפור שלא נגמר" (שפחות מעניין את נשמותק, ולכן הרשיתי לעצמי), שיחקנו כדורגל עם בלון, הוא צייר (מאד יפה, אגב) וגם אכל מאד יפה - גם ארוחת בוקר וגם צהריים - עוד סממן שהוא בעצם מרגיש טוב.

אבל גולת הכותרת של הבילוי היתה סרט חדש, שהוא כל כך אהב, שראינו אותו פעמיים.
לסרט (המצויר) קוראים COCO (קוקו), ועלילתו כולה מתרחשת ב"יום המתים" שנחגג פעם בשנה במקסיקו.

על פניו, נושא מורבידי ולא ממש מתאים לילדים.
בפועל - סרט מקסים, שמספר בעיקר על משפחות, על יחסים, על אהבה ועל קשב.

בין היתר, ניתנת הצצה לעולם המתים, כפי שהוא מופיע באמונה של המקסיקנים, בו חיים המתים יחד, משפחות וחברים, מנהלים "חיים שלאחר המוות", ופעם בשנה "באים לבקר" את משפחותיהם ב"עולם החיים".

המשפחות דואגות לסדר בכל בית חדר, "חדר המתנות" שהוא סוג של מזבח, בו מונחות תמונות של כל אבות אבותיהם, וגם מתנות שהם מקדישים להם.

בנוסף, כל משפחה מארגנת "שביל" של עלי כותרת, מהבית ועד לקברים של בני משפחתם, כדי שאלה יוכלו להגיע במהירות ובקלות ביום המתים עד הבית, לחגוג יחד עם כל בני המשפחה את יום המתים.

על פי המנהג הזה, מי מן המתים, שתמונתו לא מופיע בשום מקום, אינו יכול לעבור מעולם המתים לעולם החיים. וזה מעציב אותו מאד.
בנוסף, מי מהם שכבר לא נותר בחיים אף אחד שזוכר אותו, מתפוגג לו גם מעולם המתים, ואיש אינו יודע לאן. אהבתי את הרעיון הזה, שבעצם חשיבות הקיום של מישהו, גם כאשר הוא כבר נפטר, ממשיכה להתקיים רק כל עוד יש מישהו אחד לפחות שזוכר אותו...............

הסרט מוגש עם הרבה רגישות וגם הומור, ואהבה, ולמרות שהוא עוסק במוות - אין בו אלמנטים מפחידים בכלל.

ובסופו של דבר - באורח לגמרי לא מתוכנן - היה לי עוד יום איכות עם נכדי האהוב. 😍

אריה

אני אוהבת לבכות מספרים וסרטים, להזדהות עם העלילה, עם הדמויות, להיכנס פנימה לתור הסיפור וממש לחיות את זה.
אבל שום דבר לא הכין אותי לטלטלה שחוויתי כשצפיתי בסרט "סארו - הדרך הביתה" או "אריה" ("lion" בשמו המקורי)

עזבו שזה סיפור אמיתי.
עזבו שהוא נוגע ללב ברמות אחרות.
הכאב והתסכול שחוויתי יחד עם סארו, במהלך כל הסרט, גם ברגעים טובים יותר, מיטיבים יותר....גם כשהתברר אילו אינסטינקטים בריאים היו לילד הזה....ואפילו הרבה אחרי שהסרט הסתיים - לכאורה בסוף טוב - לא דומים לשום דבר שחוויתי עד כה בעת צפייה בסרט.

הבימוי היה עדין ומדויק. ומציאותי. ולא מפורש מדי.
השחקנים נבחרו בקפידה - כולם, ובמיוחד כמובן סארו הילד, אבל גם סארו הבוגר.
והם היו גם דומים להפליא לאנשים האמיתיים, אותם הראו כמובן בסוף הסרט.

בכיתי, כן - בכיתי לאורך כל הסרט.
אבל אחרי שהוא הסתיים, געיתי בבכי. יבבתי בהתייפחויות בלתי ניתנות לעצירה או להרגעה.

כמה סבל יש בעולם הזה, ביחוד לילדים. וכמה יחידי סגולה הם האנשים שבוחרים לעשות משהו בנידון. לעזור אפילו לנשמה אחת קטנה - חסרת אונים ואבודה, לדעתי זה עולם ומלואו.

ממליצה? ברור שממליצה. רק למי שמוכן גם כן לבכות....

וגם כאן