מאז שחזרנו

מרגיש לי כאילו חזרנו ונחתנו בריצה תוך שאינספור מטלות שהצטברו או נולדו תוך כדי תנועה מתנפלות עלינו. 

זה בסדר, אין לי צורך "לנוח" במובן הזה, אבל באמת שהימים גדושים וטסים ועדיין יש תחושה של "להספיק, להספיק". 

בסוף השבוע הראשון אחרי שחזרנו כבר הספקנו לארח כאן כבר בששי את בתי, חתני והנכדים ואת הורי. היה ממש כיף. הנכדים הגדולים גם נשארו לישון ושיחקנו וניגנו ודיברנו...היה טוב להיות שוב ביחד. 

פרט לכך השבוע הראשון שלנו בארץ התאפיין בעיקר בהרבה מאד מטלות. 

אחת המטלות היתה כרוכה בביורקרטיה ועורכי דין סביב הרצון של בתי וחתני לקנות דירה חדשה. 

באחד הפוסטים האחרונים קיטרתי על הנושא הזה אצלם, והנה דווקא כשהיינו בחו"ל הם מצאו עיסקה שכן נראתה להם. 

מדובר בבניין שאמור לעבור תמ"א מסוג "הריסה ובנייה מחדש", ואיכשהו מפה לאוזן הם שמעו על העניין עוד לפני שהדירות החדשות (לא אלה של דיירי הבניין עצמו)  הוצעו למכירה בשוק. כתוצאה מכך המחיר הרבה יותר שפוי (או קצת פחות מטורף, תלוי איך מתבוננים על זה) ממחירי הדירות שהם ראו עד כה באזורים שעניינו אותם בהרצליה. מצד שני עוד אין בכלל היתר בנייה, עוד לא נבחר קבלן, עוד אין בעצם מפרט טכני שהיזם מוכן להתחייב עליו....ועוד ועוד "חורים" שאנחנו די התפלצנו כאשר חתני שלח לנו את המסמכים לעיון. 

T הזהיר אותם מפני העיסקה והתחנן שייעזרו בעורך דין שמבין בענייני תמ"א, ואכן הם לקחו מישהו שעל פניו סגר להם חלק ניכר מן הפינות, אבל עדיין זו לא עיסקה שאנחנו היינו ממליצים להם לחתום עליה. ברם - לא אנחנו מחליטים, ובסוף הם חתמו על חוזה שהם די מרוצים ממנו. בכל מקרה מדובר במקרה הטוב על כניסה בעוד כארבע שנים. נקווה לטוב ושבאמת עורך הדין שלהם שריין להם בטחונות וערבונות כאלה שיוכלו לצאת ולקבל את כספם בחזרה בכל מיני שלבים שבדרך. 

החלק שלנו עסק בעלויות שנבעו מבעלות שהיתה לבתי על חצי דירה שהיא בעצם שלנו. לפני שנים רבות קנינו שתי דירות עם 'שותפנו' ברווחים מהעסק שהיה להם אז, ורשמנו חצי דירה על כל אחד מילדינו - שבאותם ימים עדיין חיו איתנו בבית. גם כשבתי וחתני קנו את הדירה שהם גרים בה כרגע הם נתקלו בבעייה הזאת של מס רכישה מוגדל כתוצאה מכך שהיתה לה חצי דירה על שמה. טיפלנו בזה אז בדרך מסוימת וטיפלנו בזה עכשיו בדרך אחרת. בכל מקרה - זה טופל. 

עוד אחת מן המטלות היתה למסור את הספה והכורסאות שלנו לחידוש אצל הרפד החביב ולבחור בד חדש עבור הכורסאות. את העור של הספה הוא הכריז שאין צורך להחליף, והאמת שאחרי שקיבלנו אותם בחזרה התברר שהוא צדק לגמרי. הוא שיפץ וניפח ומתח את העור ותיקן את הכריות היכן שמיינקוני קרע אותן והספה נראית כמו חדשה. הכורסאות יצאו לגמרי חדשות, עם בד קצת קטיפתי בגוון של ירוק כהה (שמתכתב עם הירקרק הבהיר של כסאות פינת האוכל) ו...אנחנו מאד מרוצים. 

הייתי גם בביקורת אצל כירורג שד ואצל רופאת העור ובמספרה. דיווחתי לקופת החולים על המחלה וההחלמה של T מקורונה בחו"ל (רצוי שיהיה רשום במשרד הבריאות שהוא גם מחוסן וגם מחלים, לא?). 

הגשתי לחברת הביטוח תביעה עבור הביטול של הטיול בקנדה עקב הקורונה של T. 

חייבת לציין שיחסית הופתעתי לטובה מכל התהליך של הביטולים עקב הקורונה. גם בחו"ל וגם מול חברת הביטוח. 

בחו"ל החברה להשכרת הרכב החזירה לנו את רוב מה ששולם, למעט איזה "קנס" מזערי על כך שהביטול חל יום לפני תחילת ההשכרה. המלון הראשון גבה לילה אחד, מאותה הסיבה, המלון השני גבה  רק 25 דולרים קנדיים קנס והשלישי והרביעי לא גבו כלום, היות שעדיין נותרו מספיק ימים לפני הגעתנו כאשר בוצע הביטול. 

סימן השאלה הגדול היוו כרטיסי הטיסה. זה היה הסכום המשמעותי. חברת התעופה הודיעה שהיא שומרת לנו את הזכות להשתמש בכרטיסים האלה (או שווה ערך ליעדים אחרים) עד פברואר 2023. זה היה יפה וטוב אבל אנחנו חושדים שלא ייצא לנו לממש את הזכאות הזאת עד אז. 

חברת הביטוח בארץ אישרה מיידית את התשלום על הרכב והמלונות, אבל בסוגיית כרטיסי הטיסה הם טוענים, ובצדק, שעד שלא נוכיח שהם לא מומשו, לא ניתן לקבל החזר עבורם. 

בצר לי פניתי לאתר שדרכו הזמנו את הכרטיסים מלכתחילה. אני מראש מסתייגת מאתרים כאלה של טיסות מוזלות (והן היו מוזלות משמעותית מאשר אותן טיסות ישירות בחברות התעופה). אבל כרגע נראה שהאתר הספציפי הזה דווקא שיחק אותה, וכנראה שנקבל את מלוא סכום כרטיסי הטיסה שלנו בחזרה בימים הקרובים. 

בקיצור, הייתי עסוקה.

היה עוד עניין קטן ביורוקרטי שממש עצבן אותי מול הבנק שלנו. כן כן אותו בנק שכבר הביא לנו את הקריזה כמה פעמים בשנה האחרונה. כן, היינו עוזבים לו היינו חושבים שבנק אחר ייתן לנו שירות ויחס טובים יותר. כבר היו לנו בעבר חשבונות גם בבנקים אחרים, וגם להורי ולבתי....בקיצור כולם דומים מהבחינה הזאת. כעת אנחנו ממתינים להיווסדו של בנק ONLINE בלבד....שהבנתי שהקמתו כבר בשלבים מתקדמים. 

בחזרה לסוגייה הנוכחית,  אנחנו מפקידים צ'קים של דיירים דרך האפליקציה ובדרך כלל זה עובד יפה. לקחתי איתי צ'קים לחו"ל להפקדה במועדם, ושמתי לב שאחד הצ'קים לא הופקד. הצ'ק לא הופיע כלל בפעולות העו"ש. בדקתי והוא גם לא הופיע ברשימת הצ'קים שחזרו. פניתי דרך האפליקציה ל"בנקאי שלי", שכבר הבנו בסוגיות אחרות בעבר, שהיא בחורה די מטומטמת ללא הרבה ידע או הבנה וגם בלי מוטיבציה להגדלת ראש כלשהי. כבר ביקשנו שהיא תוחלף אך זה לא קרה, ובינתיים התחלף גם מנהל הסניף. "הבנקאית שלנו" הציעה להפקיד את הצ'ק שנית, וכך עשיתי, ושוב הוא נעלם בתהום הנשייה. אגב, לו הצ'ק היה אכן מופיע היכן שהוא במאגרי הבנק, האפליקציה כלל לא הייתה מאפשרת לי להפקידו שנית. שוב הצ'ק לא הופיע אפילו ברשימת הצ'קים שחזרו. שוב פניתי ל"בנקאית שלי", שהפעם לא הייתה לה ברירה והיא ביררה את העניין וחזרה אלינו עם תשובה תמוהה. 

הדיירת שכתבה את הצ'ק היא קצת עצלנית, ובמקום לכתוב בשורת ה"לכבוד" את שמותיהם של T ושל שותפנו (זו דירה שמשותפת לשניהם) היא כותבת רק את שמו של שותפנו (שהוא גם קצר יותר). שיהיה ברור, מדובר בדיירת שעושה זאת כבר שמונה שנים. אבל אחרי שמונה שנים פתאום יום אחד החליט פקיד כלשהו בבנק שחייבים את שני השמות. בסדר, אז תחזיר את הצ'ק או תיצור קשר... למה להעלים את הצ'ק כלא היה? שוב? בעקבות זאת הודיעה לנו הבנקאית "שלנו" שעלינו להפקיד את הצ'ק פיזית בבנק. רק שהיינו בחו"ל....... זה פשוט לא ייאמן, ההתנהלות הזאת של הבנקים. 

אגב כשחזרנו והגעתי לסניף הבנק המקומי (אני צריכה להגיד תודה שעדיין לא סגרו את הסניף ביישוב הזה???) הודיע לי הפקיד בכניסה שאני לא יכולה להיכנס בלי לקבוע תור מראש. הרי אין בכלל כספרים ("טלר"ים) בסניף הזה. לא ברור בכלל למה הוא משמש. מזלו שאני לא אדם אלים. עמדתי ללכת (ולקבוע תור) ואז הוא אמר שאני יכולה להפקיד את הצ'ק במכונה. הוספתי את השם החסר והפקדתי את הצ'ק, ונכון לעכשיו נראה שהוא נקלט והכל בסדר. בא לציון גואל. 

מה עוד היה לי? אה, כן - היה לי תור לעיסוי שנקבע לפני חודשיים. בבוקרו של התור התקשרו מהספא שהם צריכים גם להזיז את התור וגם להעביר אותי למישהי אחרת, שעדיין לא הייתי אצלה. האמת, הם תמיד כל כך גמישים ובסדר איתי שלא עשיתי מזה עניין, והסכמתי. וטוב עשיתי. הבוקר הלכתי לעיסוי והבחורה היתה ממש מצוינת. כבר קבעתי אצלה שוב בעוד חודש. 

באותו השבוע שרי היתה חולה כל השבוע - מן מחלת חום גבוה שכל ילדי הגן חלו בה - וביום חמישי, למרות שכבר הבריאה, לא בא לה ללכת לגן. בתי שאלה אם נוכל לשמור עליה ולמרות שזה היה יום בישולים וסופר וכו' לקחנו אותה אלינו ופשוט שילבנו אותה בפעילויות שלנו. בסך הכל היה בסדר. היא היתה מתוקה וזרמה עם רוב הדברים שהיינו צריכים לעשות, ואני כמובן הקדשתי לה הרבה תשומת לב ובסך הכל נראה לי שהיה לה נחמד איתנו.

בשבוע שעבר גם נפגשנו עם שותפנו ושריתה, וביום ששי אספנו את הבת של בת דודתי מאורגון שהיתה בארץ עם קבוצה של "תגלית", והחליטה להישאר בארץ עוד כמה ימים כדי להיפגש עם כמה בני משפחה שיש לה כאן. בששי בערב כולם הגיעו לארוחה (כולל משפחתו של אחי כולל בני זוגם של האחייניות מלבד אחי שהיה בכנס בחו"ל). 

הילדה - בת עשרים ואחת כמעט - פשוט מקסימה. ילדה טובה, מנומסת וחביבה ומחונכת היטב והיה תענוג לארח אותה.

מהרגע שהגיעה הציע לעזור לנו בכל דבר, כיבסה את הכביסה שהצטברה לה לגמרי בעצמה, הודתה על כל דבר שהכנו בשבילה או עשינו יחד איתה והסתדרה מצוין עם הנכדים, למרות שלא ידעה מילה עברית והם עדיין לא ממש יודעים אנגלית. איכשהו הסתדרו. 

בנוסף לארוחה המשפחתית בששי גם טיילנו איתה קצת בטיילת של נתניה בשבת לקראת השקיעה, ישבנו איתה בבר יין ולמחרת לקחנו אותה לעכו העתיקה ואכלנו חומוס אצל סעיד בשוק...בקיצור עשינו איתה דברים שלא עשתה עם קבוצת "תגלית". 

השבוע היתה לנו אזכרה לחמי וגם ניחום אבלים - נפטר בעלה של בת דודה של T - ובאחד הימים הנכדים (שכבר נמצאים בחופש הגדול) ביקשו לבוא לישון אצלנו וביליתי איתם יומיים קסומים. 

בששי הקרוב לא תהיה ארוחה - יש לחכמוד מסיבת יום הולדת בששי אחר הצהריים - וממש התאים לי שבוע אחד פשוט לנוח ולא לבשל או לארח. אולי נקפוץ רק עם הורי למסעדה בששי בערב, אולי ניפגש עם חברים......משהו ברגוע. 

יש עוד הרבה דברים לכתוב ולתעד אבל הפוסט הזה כבר ממש ארוך אז........המשך יבוא

השרביט החם - לארח, להתארח או להיפגש בחוץ?

 אני אוהבת לארח. 

אני אוהבת שבאים אלי הביתה, בין אם זה לקפה או ארוחה או אפילו לגור לזמן קצר.

זוכרת כשהייתי קטנה וגרנו בדירת שיכון של שניים וחצי חדרים בקריית יובל בירושלים, וחברים שלנו מהקיבוץ היו מגיעים לכמה ימים, ולא עשינו שום עניין מלפרוס שמיכות וכריות על ריצפת הסלון (אני אפילו לא חושבת שהיו לנו מזרונים או שקי שינה אז). 

אני לא יודעת איך הורי הרגישו עם האירוח הזה, אבל העובדה שהוא התרחש שוב ושוב מרמז לי שהם היו לגמרי בסדר עם זה. בביקור הגיעו גם הסבא וסבתא, גם ההורים (בגיל של הורי) וגם חלק מהילדים (אחת היתה בגילי). 

כשהתארחנו אצלם בקיבוץ תמיד מצאו לנו חדר של חברי קיבוץ שבדיוק לא היו בבית, או משהו כזה. פעם או פעמיים אפילו ישנתי עם בת גילי בבית הילדים. זה נראה לי אז דבר כיפי וקסום, שכל הילדים גרים יחד באותו בית, מתקלחים יחד באותה אמבטיה גדולה מרובעת, ישנים זה לצד זה במיטות קטנות, אוכלים יחד את כל הארוחות. הם היו מבקרים בחדרם של ההורים בשעות אחר הצהריים, וזה היה כיף.

אני סוטה מהנושא. 

אני אוהבת לארח. 

האירוח שלי הוא רגוע. אני רוצה שהאורחים שלי ירגישו בבית, וחלק מהעניין הוא שהם גם יסתדרו לבד. אני לא מאלה שמרחפת סביבם כל הזמן, דואגת לשלוש ארוחות ביום, דואגת לפעילות ולתכנים. זה התפקיד של T. הוא זה שמבשל, הוא זה שחושב על תכניות טיול (לאורחים שבאים לכמה ימים). והוא גם זה שמתחיל להתעצבן אחרי כמה ימים, כי הוא מרגיש מותש. אותי זה לא מעייף לארח, כי אני לא מתאמצת בשביל זה. 

הנה המקרר, המיקרו, התנור, המדיח. ככה מפעילים את מכונת הכביסה. מעבר לפינה יש סופר אם אתם צריכים משהו. תרגישו חופשי לדאוג לעצמכם. 

יש לנו הרבה קרובים שגרים בחו"ל, ולכן לאורך כל השנים יצא לנו לארח הרבה. ילדים של בני דודים הגיעו לישראל לתכניות קיץ או לתכניות של כמה חודשים, ותמיד תמיד אירחנו אותם בסופי שבוע אצלנו. כולם כבר נשואים פלוס ילדים בעצמם, וכולם זוכרים את ההתארחות אצלנו כאחת מהתקופות היפות בחייהם. כולם מחשיבים אותנו להורים השניים שלהם. 

בני דודים ודודים שמגיעים לביקור יודעים שאצלנו נוח ונעים, וגם טעים. 

אני גם אוהבת להתארח אצל אחרים, אני לא מרגישה "שאני מפריעה" (זה ביטוי של אמא שלי). אני לא אתארח אצל מי שאני לא מרגישה אצלו בנוח, ואני תמיד אתנדב לשטוף כלים אחרי הארוחות או לקפוץ איתם לסופר. T תמיד יתנדב לבשל איתם או בשבילם, כשאנחנו מתארחים. אני חושבת שכיף לארח אותנו. אנחנו לא עושים בלגן, מסדרים אחרי עצמנו, מסתדרים לבד מבחינת נסיעות. 

אני גם אוהבת להיפגש בחוץ - בבית קפה או במסעדה, אבל רק כאשר מדובר במספר מועט של אנשים. ארבעה או מקסימום שישה. יותר מזה השולחן מתחיל להיות גדול מדי, המרחק בין האנשים מתחיל להיות גדול מדי, ואי אפשר באמת לדבר עם כולם - כי מסעדה ויש עוד אנשים מסביב ולפעמים מוסיקה. כאשר יש מספר גדול של אנשים אני מעדיפה לארח בבית. 

ל-T אין בעייה לבשל ולי אין בעייה לערוך שולחן ולשטוף אחר כך כלים. אין בעייה של שירות או של טיב האוכל. כולם תמיד מרוצים. 

עכשיו בני וכלתי ו'סביבוני' אצלנו, וביומיים האחרונים היו כאן חלק מהזמן גם הוריה של כלתי. לקראת הביקור דיברתי עם T והזכרתי לו איך הוא תמיד מתחיל בשיא האנרגיות ומבשל ומפנק ונותן את השירות הכי טוב - ואז הוא מתחיל להתעייף ומתעצבן מזה שהוא כל הזמן עובד וכל הזמן במטבח. ביקשתי שהפעם ירפה מעט, לא יתאמץ. זה בסדר לבשל כל יום אבל לא חייבים כל היום, וזה בסדר לתת להם להסתדר לבד, או להכניס/לרוקן מדיח, או אפילו להכין לנו קפה או ארוחה מידי פעם. ובינתיים זה זורם יפה. נראה איך זה ימשיך.

עִתּוֹתָי בְּיָדַי

שקט. אני לבד בבית.
קוראת פוסטים של בלוגרים אהובים, וגם של בלוגרים חדשים שהכרתי בזכות איומי הסגירה של ישראבלוג והתחלת ההגירה לפלטפורמות אחרות.....וגם הם מתחילים להיות אהובים.....

בן דודי ובתו עזבו, וכך הסתיימה תקופת האירוח שהתחילה עם בני וכלתי המתוקים, המשיך עם בן דודי ובתו המתוקים גם אבל פחות כמובן - וקבלתי את בֵּיתִי ואת זְמַנִּי בחזרה.

בסוף השבוע הסוער הזה נשארנו איתם בבית, עם בן דודי ובתו, כאשר בתי ומשפחתה התכרבלו להם בבית לבדם ברוגע ובאושר על כך שגם עליהם חזרה השגרה ושוחרר כל הלחץ.
נפגשנו לשבת צהריים אצל אחי וגיסתי, והיה ממש נעים וטעים, ורגוע ומשפחתי והנכדים היו מתוקים כרגיל ומלאים חיבוקים וחיוכים.
בחמישי לא היתה לי "תורנות" נכדים כי גיסי הרי לקח חופש כדי לקחת את בתי לבחינה, וכך הם לא היו זקוקים לשירותי, והיו יחד כל המשפחה מחמישי ועד מוצ"ש. כיף גדול.

בתו של בן דודי מתוקה מאד, וחכמה מאד, והיה נחמד לדבר איתה ולבלות איתה בימי הגשם שסגרו אותם ואותנו בבית.
יחד ראינו שני סרטים של הארי פוטר (היא בחרה את הראשון ואת השלישי) - היא קראה את כל הספרים. היא ממש תולעת ספרים, בגיל 9. התרשמתי מאד.

היום ניצלתי את הבוקר לסידורים, שאת חלקם פשוט דחיתי בשבועות האחרונים. התחלתי עם התור החצי שנתי אצל הרופא אף אוזן וגרון (זקוקה לניקוי תדיר של האוזניים).
משם נסעתי סוף סוף לפחח כדי לקבל הצעת מחיר על הדפיקה שעשתה לי השכנה של בתי.
עכשיו פתאום נזכרתי שהלילה חלמתי שגרמתי לשתי תאונות דרכים (לא פחות ולא יותר), שבאחת מהן פגעתי באדם כשנסעתי לאחור. התעוררתי מאד נסערת....ואז שכחתי מזה לגמרי.

הפחח נתן לי הצעת מחיר ממש סבירה, כך שקבעתי איתו למחר בבוקר - נגמור גם עם זה. מקווה שהשכנה של בתי לא תעשה לי בעיות עם התשלום - היא היתה בסדר בינתיים, וכיון שהמחיר ממש נורמלי, לא נראה לי שתהיה עם זה בעייה.

אחרי הפחח המשכתי לחנות בה רכשתי את הטלפון שלי לפני כחודשיים.
בעצתו של T שעשה חקר שוק וסקר לקוחות רציני באינטרנט, רכשנו ('שותפנו' ואני) את הגלקסי s8. גם בני וכלתי משתמשים בטלפון הזה ומאד מרוצים ממנו.
את המכשיר קנינו בחנות ששייכת לגיס של חתני - כי בתי וחתני המליצו על השירות הטוב שהוא נותן - אבל מהרגע הראשון לא נראה לנו המחיר שהוא גבה עבור המכשיר. אמנם - זה בא עם אחריות יבואן (המכשירים הזולים יותר הוצעו במקומות אחרים מיבוא מקביל וללא האחריות הזאת) - אבל עדיין כל הרכישה הזאת נעשתה עם תחושה של "לא נעים" - לאחר שדיברנו איתו וסיכמנו מולו.....לא חשוב.
בדיעבד טוב שרכשנו עם אחריות יבואן, כי בחודש האחרון הטלפון התחיל לעשות שתי בעיות: האחת במצלמה. לעיתים (קרובות מדי) היא לא מצליחה להתמקד (לעשות פוקוס). משיטוטים באינטרנט התברר שזו תופעה מוכרת במכשירים האלה, ושניעור של המכשיר מסדר את התקלה, עד לפעם הבאה (ועד שזה כבר מפסיק לעזור). מעולם לא שמעתי על תופעה כזאת. ניעור המכשיר מתקן את התקלה.....

התופעה השנייה שקרתה - דיבור מקוטע בשיחות טלפון - גם אני וגם הצד השני שומעים זה את זה מקוטע לגמרי, בלתי ניתן להבנה בכלל. מה שפתר את התופעה הזאת עד כה היה כיבוי והדלקה של המכשיר.
בכל מקרה במכשיר חדש שתי התופעות לא מתקבלות על הדעת, ובאתי למסור אותו במסגרת האחריות.

הגיס של חתני לא היה בחנות (גם כשקניתי את המכשיר הוא לא היה) אבל הבחור לקח את הטלפון שלי בלי בעייה לצורך הבדיקה באחריות, אבל כשביקשתי ממנו טלפון חלופי (זה מה שאמר לי הגיס של חתני כשהודעתי לו שאני מביאה לו את המכשיר לבדיקה ותיקון) הוא ניסה לתת לי אייפון.
אוקיי - לא יודעת אם סיפרתי כאן אי פעם שיש לי אלרגיה לכל דבר apple. אייפון, מקינטוש, אייפד.....משהו לא רציונלי בעליל. בכלל לא הסכמתי לקחת סמארט פון עד שלא יצאו האנדרויאידים לשוק......קטע מדהים ששווה אולי פעם להתאמן עליו 😉.
סירבתי לקחת אייפון כטלפון חלופי (במיוחד שנאמר לי שהתיקון עלול לקחת כשלושה שבועות).
לאחר כמה טלפונים למעבדה מישהו הביא לו גלקסי s4 חלופי בשבילי.
העברנו את כרטיס הסים, וידאנו שהכל עובד - ויצאתי משם.
בדרך לחניה הטלפון התחיל לקבל כל מיני הודעות (למרות שעדיין לא הגדרתי את החשבונות שלי - מייל, פייסבוק וכו) - הסתקרנתי והצצתי לראות מה הגיע, והיה לי מוזר לראות הודעות שמיועדות אל.......אחותו של חתני. לא זו שנשואה לבעל החנות, האחות השניה. זה היה כל כך מצחיק - הטלפון החלופי הזה היה שייך פעם לגיסתה של בתי, או שהוא היה אצלה גם כן כטלפון חלופי - ואף אחד לא טרח למחוק את החשבונות שלה לפני העברתו ללקוח אחר.
האמת? שערוריה. יש לי גישה לכל הודעות הדוא"ל שלה, הפייסבוק, הכל. לא יאומן!

כיון שאני לא מתכוונת להשתמש בטלפון החלופי הזה בכלל (יש לי לצורך כך את הסוני xperia 3 הישן שלי, שפרט לעובדה שיש לו רק 16 GB זיכרון, ואורך חיי הסוללה כבר לא מה שהיה פעם, הוא בסדר גמור), לא עמלתי עדיין למחוק את החשבונות האלה מהטלפון, אבל בהחלט מתכוונת להעיר לבחור שלא מעבירים ככה טלפונים מלקוח ללקוח.
מה שהיה מצחיק, הוא שבדרך הביתה בתי התקשרה אלי. כיון שכל ספר הטלפונים בטלפון הזה שייך לגיסתה, על הצג הופיע הכינוי שלה לבתי.
בכל מקרה הגעתי הביתה והעברתי את כרטיס הסים לסוני הישן שלי, ואת החלופי כיביתי ואפסנתי עד שאקבל את הגלקסי בחזרה.

אחרי שאכלתי צהריים הלכתי לישון קצת, מממשת את זכותי לסייסטה כאשר אין לי התחייבויות אחרות - ואחר הצהריים יצאתי להליכה - סוף סוף אחרי כמה ימים שלא התעמלתי כלל.
בשלישי יש עוד טיול נשים ואני חייבת לחזור קצת לכושר..............
איזה כיף לחזור לשגרה שלי. 

ביום שאחרי

בתי התקשרה הרגע ושאלה אם אני מחזיקה מעמד.
היא התכוונה כמובן לעובדה שבני וכלתי טסו אתמול הביתה לבוסטון.
"אני בסדר גמור" אמרתי לה והתכוונתי לזה. "איזה קוּלִית" היא אמרה ונימה של פליאה קלה בקולה.
כזאת אני.
אוהבת מאד, עד עמקי נשמתי. מתגעגעת בכל נימי נפשי. אבל לגמרי בסדר עם המציאות כפי שהיא.
הם חיים שם ואנחנו פה.
כל עוד הם בסדר - מאושרים, מאוהבים, מתפרנסים, מגשימים את שאיפותיהם וחלומותיהם - אני בסדר.
גם איתה, עם בתי, אני ככה.
אני לא מההורים האלה של "נו, מתי רואים אתכם?" כלומר כן - מאד אוהבים לראות אותם, להיות איתם, לארח אותם ולהתארח אצלם - לבלות ביחד, איתם ועם הנכדים - אבל אם יש להם תכניות אחרות - לבד, עם חברים, עם המשפחה שלו - אין לי בעייה עם זה.
אולי משום שהם באמת יוזמים הרבה מפגשים איתנו, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם כדי להיות איתם.
ואולי זה בדיוק ההיפך - עובדת היותנו הורים "משחררים", מקלה על ילדינו לרצות להיות איתנו. בזמן שלהם. בתנאים שלהם (בתיאום עם התנאים שלנו).

בחמישי הייתי עם T ובני עם חכמוד ונשמותק בחוג הכדורגל. הנכדים היו בעננים שהיינו שם בהרכב מלא. כולנו קיבלנו המון חיבוקים, והם היו במצב רוח נהדר.
בשלב כלשהו ביקש חכמוד "שמישהו יבוא איתו" לשחק בחלק חשוך יותר של מגרש המשחקים (החוג מתקיים בבית הספר שלו, כך שהוא מרגיש שם "כמו בבית"). בני הלך איתו, ו-T ואני נשארנו על הטריבונות לצפות בחוג של נשמותק. לאחר כמה זמן ראיתי את בני חוזר עם חכמוד על גבו "שק קמח", ונעליו של חכמוד בידיו.
התברר שבחשכה החלקית ששררה באזור ההוא של החצר, הם לא שמו לב שמישהו יצק בטון אדום (מה זה בדיוק? ולשם מה?) כנראה זמן קצר לפני שהגיעו, וחכמוד במרוצתו נתקע בתוכו. "דוד XX תציל אותי" שמע אותו בני פתאום צועק, "נתקעתי בבוץ טובעני". בני חש אלי והרים אותו מתוך הגומה המיסתורית, ואז התברר שנעליו של הילד נותרו תקועות בתוך הגומה. אז גם התברר שלא מדובר כלל בבוץ, ושהחומר - יהיה אשר יהיה - אדום ומלכלך עד מאד. בני היה עם נעליים חדשות וסוודר חדש שקנינו לו באותו שבוע....הכל התמלא באדום הזה.
חכמוד נכנס ללחץ שהוא עשה משהו לא בסדר, שיכעסו עליו, שאמו תצטרך "לשלם מיליון שקל קנס" בגלל הנזק שהוא עשה.....
ואנחנו הסברנו לו שלהיפך - בית הספר צריך להיענש על כך שנעשו עבודות כאלה בחצר בה מתקיימים חוגים אחר הצהריים ומשחקים ילדים, בלי לשים שלט ובלי ליצור איזה גידור או סרט סימון כלשהו.
כך או אחרת, T נשאר להיות עם נשמותק בחוג, ובני ואני לקחנו את חכמוד (יחף ורטוב ונסער) על גבו של בני הביתה (מזל שבית הספר קרוב). אני שטפתי אותו ובני ניקה כמיטב יכולתו את נעליו ואת הסוודר שלו. נעליו של חכמוד נהרסו כליל.
האמבטיה שלהם הפכה אדומה לגמרי....ואחרי שחכמוד נשטף היטב והתנגב והתלבש, עוד עמלתי לנקות את הבטון האדום הזה......(כן, למחרת הרגשתי יופי את הגב!).

בששי בערב ארחנו כאן 16 איש לארוחת יום הולדת גם של חכמוד (הוא כבר בן  7!!) וגם של בני (שחגג 34 בשבוע שעבר). בנוסף ל"חשודים המיידיים הרגילים" (משפחתה של בתי ומשפחתו של אחי) נכחו גם הוריה של כלתי (שגם ישנו כאן באותו לילה, ולמחרת נסענו יחד עם הזוג הצעיר לשדה התעופה להיפרד), וגם בן דודי שהגיע משיקאגו עם בתו.
היה ממש שמח, וכמובן ממש טעים.
חכמוד קיבל מתנות יפות, וגם בני,  וגם נשמותק קיבל (כמיטב המסורת המשפחתית) מתנות "ניחומים" לא רעות בכלל. גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אפילו הביאה לבתי "מתנת ניחומים" לכבוד יום הולדתו של אחיה.....

אז בשבת, אחרי שהשארנו את בני וכלתי בשדה התעופה, נסענו לקאנטרי. חדר הכושר תמיד מרפא קצת את מכאובי הבישולים/שטיפות כלים/התעסקות עם נכדים.
בצהריים נרדמנו כמו מתים.

היום השלמתי כביסות וסיימתי לסדר את חדרי האורחים - מכינה חדר אחד כבר לבואם של בן דודי ובתו השבוע. הגיהוץ (כבר דיברנו על זה בפוסטים קודמים) יחכה שהגב שלי יחזור לגמרי לעצמו.
במקום זאת יצאתי להליכה לפני הצהריים (חשבתי שהערב יירד כבר גשם אבל עדיין לא הגיע לכאן).
אחר כך כורסת העיסוי פעלה היום במרץ - יש לה תכנית אחת שקוראים לה waist stretch שכשמה כן היא - עושה פלאים לגב ולעמוד השדרה. ממש מותחת אותך........זה מעולה!

הבחינה של בתי ביום חמישי הקרוב, ואני סופרת את הימים/שעות/דקות שהדבר הזה יהיה מאחוריה (ומאחורינו)......
שנת 2017 מסתיימת היום (המהנדס וביוכימיה יגיעו להרים איתנו כוסית בערב). נשאר עוד מלא כיבוד מיום ששי כך שלא צריך לטרוח במיוחד.......

הבנתי מטליק שישראבלוג לא יורד בסוף, ויש תהליך של מאמצים להעביר את האתר לבלוגרים.........
אני בינתיים נשארת כאן - מקווה שגם מי שנשאר בישראבלוג וקרא אצלי שם ימשיך אתי כאן......

מאחלת שנה אזרחית חדשה טובה ופוריה
שנת כתיבה
שנת שלווה ורוגע והתמודדות עם כל מה שעולה
שנת אהבה וחברות ורעות רוח
שנת יושר ואכפתיות
ואם כבר לגנוב מטליק - אז "אני סיימתי, תהיו טובים" 

שיגרת אירוח - המשך - וקצת התלבטויות

הימים המשפחתיים שלנו חולפים די בנעימים.
הורי הרבה יותר פעילים כאן מאשר בבית, מעצם העובדה שהם נפגשים כמעט יום יום עם בני משפחה או חברים - מה שלא קורה בכלל בבית.
שלשום היינו אצל בתי כולנו יחד לארוחת ערב. הורי מאד נהנו גם מהנינים המתוקים שלהם וגם מהאירוח הנהדר של נכדתם ובעלה, וגם אנחנו כרגיל התמוגגנו.
אתמול נפגשנו עם אחי וגיסתי במסעדה בצהריים.
היום דווקא יום שקט.
לפני הצהריים אימנתי, ובין לבין עבדתי על אלבום התמונות השנתי שאני תמיד מכינה לנכדים כל קיץ. היום השלמתי אותו ושלחתי להדפסה. פרט לעמוד אחד, שאני לא בטוחה לגבי האיכות שלו, אני בסך הכל מאד מרוצה מהאלבום. אני מדפיסה דרך "לופה", וכך הצטברו לי כבר חמישה ספרים (הששי בדרך) שמתעדים את הנכדים מהרגע שחכמוד נולד.
היום כבר לא מדפיסים תמונות כמעט, יש אנשים שהכל אצלם בטלפון בכלל, ואחרים מחזיקים על המחשב או בענן. גם אני, אבל אני גם אוהבת לדפדף באלבומים של ממש. אז אני לא מדביקה תמונות כמו פעם, אבל אני מדפיסה אותם כמו ספר וזה תמיד בהישג יד.

בקבוצת ה-WHATSAPP של המנטורינג (לשעבר) הועלתה שאלה אם בא לנו להתאחד שוב ולחזור לשיגרה של מנטורינג. האמת שאני מתלבטת.
מתלבטת לגבי מנטורינג בכלל, ולגבי החזרה לאותו מנטור/מאמן בפרט.
מצד אחד כל עוד אני מאמנת חשוב שגם אקבל ליווי והדרכה, בדומה לפסיכולוגים.
במקרים מיוחדים אני עושה זאת אחד על אחד, אבל העבודה בקבוצה יש לה ערך מוסף - כשהקבוצה טובה - ונראה לי שארצה לחזור לזה.

אני הרי גם מתלבטת עדיין לגבי החזרה להתאמן בעצמי. בכל מקרה זה לא רלוונטי עד אחרי החגים אז עוד יש לי זמן להתלבט.

הגיעה גם הזמנה לקורס חדש, שנתי (פעם בחודש) לבוגרי אימושיין (גם מאמנים וגם אנשים שעשו רק את תכנית "נקודת מפנה") ולמרות שאפסיד את השיעור הראשון (נהיה ביפן בספטמבר) ביקשתי להירשם. בא לי להתעדכן ב"סאטיה", ללמוד עוד קצת, להתעמק עוד קצת, להתרענן.

עם הדיאטה הולך לי מצוין בינתיים, אני מצליחה להיצמד להנחיות התזונתיות בלי להיות רעבה, בלי להימנע מהמאכלים שאני אוהבת, תוך שמירה על מסגרת הקלוריות היומית ואפילו ירדתי קצת כבר.

אז מחר אבלה שוב עם הורי עם חכמוד ונשמותק, מחרתיים כולם יבואו שוב לארוחת ששי ערב כאן, ואז הורי יעברו לגור אצל אחי ליתרת השהות שלהם בארץ.

בשבוע הבא הנכדים שלי בחופש אז תהיה כאן "קייטנת סבתא", ואחרי כן הם טסים לשבוע לאי קוס (כן, קוס, נראה שהמלון בו הזמינו את החופשה תקין ועומד על תילו).

נותר לנו להשלים את תכנון החופשה ביפן - המסלול כבר פחות או יותר מוכן, כרטיסי טיסה יש וגם ה-japan rail (עליו למדתי מאיגנציוס היקר) ....הגיע הזמן להזמין מלונות....

בגזרת החתולים אני מתלבטת אם להחליף את החול בארגז הפשוט כל 5 ימים או שזה יחזיק שבוע.....(המון התלבטות יש בפוסט הזה). אני תוהה אם להקדים תרופה למכה ולהחליף כבר, או לחכות עוד יומיים ולראות אם החתולה תסתפק בזה או ששוב תביע את מחאתה....

המשך שבוע טוב (עוד מעט סוף שבוע)........

וגם כאן

שיגרת אירוח

הורי נחתו בשלום ואנחנו פגשנו אותם בשדה, ולמרות הפתעתם הראשונית - בפועל הם שמחו מאד.
אבי היה טרוד במציאת כספומט, לא היה לו כסף מזומן ואמרנו לו שנהגי מוניות בארץ לא עובדים עם כרטיסי אשראי, וכלל לא ראה אותנו עומדים שם.
את אמי שאלתי בחיוך "גברת, את זקוקה למונית?" ומייד כמובן התחבקנו ורצנו לתפוס את אבי שרץ קדימה בלי לשים לב לאף אחד.

הם התמקמו בנוחות בחדרם בביתנו, ומהר מאד נכנסו לשיגרה שלהם, לקום מוקדם בבוקר ולצאת להליכה, לאכול ארוחת בוקר לפני שאנחנו מתעוררים בכלל, לקרוא (גם ספרים שסיפקנו להם וגם את העיתונים הקבועים שלהם - במחשב) וכמובן שיחות ובילויים איתנו.

ברביעי בערב הגיעו אחי וגיסתי לומר להם שלום וברוכים הבאים.

בחמישי הבאתי את נשמותק וחכמוד לכאן, והמפגש עם הסבים רבים שלהם היה כאילו רק אתמול נפגשו, למרות שחלפה שנה. מייד התחילו לשחק ולהשתולל וליהנות ביחד, לא לפני שהרעיפו על הסבים המופתעים והמאושרים חיבוקים חמים ומתוקים. אין, אין על הנכדים שלי.

בששי עשינו כאן ארוחת ערב משפחתית, אמנם בלי בתי ומשפחתה - כי היה לחתני יום הולדת בשבת והם יצאו לסופ"ש בקרוואן על חוף הים במכמורת - אבל גם אמה של גיסתי הצטרפה אלינו, ואפילו החבר של אחייניתי הבכורה.

בשבת היינו מוזמנים לאחי וגיסתי לבראנץ' יום הולדת 20 לאחייניתי הצעירה.
לפני כן הספקנו להתעמל בחדר כושר, בזמן שהורי נהנו להם לפטפט בצל על הגבעה בקאנטרי בחברת ביוכימיה והמהנדס ועוד חברים מהחבורה הקבועה שלנו שלם.

גיסתי, שכבר כמעט לא מארחת בגלל כאבים רבים שהיא סובלת מהם בשנים האחרונות (גם דורבן שמסרב להתרפא ברגל, ועכשיו גם דלקת חריפה במרפק הימני) הזמינה קייטרינג ביתי, וזה דווקא היה לא רע. היא גם השתמשה בכלים חד פעמיים, כך שהעבודה שלה באמת צומצמה למינימום.

הערב נארח כאן זוג חברים שלהם (זה שהשיג לאבי את מדליית היובל למלחמת ששת הימים) לארוחת ערב, מחר יש להם מפגש "מחזור" עם החבר'ה שעלו איתם ארצה מארגנטינה....
ביום שלישי אולי סוף סוף יפגשו את בתי - שהיתה עסוקה עד עכשיו, והם זכו לראות רק את הנינים ואת חתני (שהגיע בחמישי לקחת אותם הביתה).

בסך הכל השהייה בבית עם הורי עוברת בנעימים. הם הצהירו כמה וכמה פעמים שזו הפעם האחרונה שהם באים ארצה - ואנחנו לא מתווכחים איתם. אני כבר החלטתי, שמהשנה אתחיל לנסוע אליהם באופן קבוע. יש גבול לכמה שאפשר לצפות משני אנשים בני שמונים פלוס לטוס עשרים ומשהו שעות כדי להיות איתנו.

אני עדיין שמה לב לדברים שפעם הקפיצו אותי ועכשיו די עוברים לידי.....
אני שמחה שהם כאן, ושמחה לראות שהם בריאים וצלולים ופעילים כל כך....

ובטוחה שכרגיל, אשמח גם לקבל את הבית שלי בחזרה כשהם יעברו אל אחי בסוף השבוע....

וגם כאן

הספקתי לא רע......

הורי נוחתים הלילה, ואני נערכת.
החדר שלהם מוכן - המיטה מוצעת, המגבות הנקיות מוכנות....

קניתי להם כרטיס סים חדש כדי שיוכלו הפעם להשתמש בטלפון חכם - כולל WAZE ו-WHATSAPP, GETT וכל מה שמקל על התמצאות, תקשורת והחיים.
עד עכשיו היה להם כאן טלפון דור 2 "טיפש" שחשבתי שיהיה להם יותר קל איתו, אבל מהר מאד הבנתי שטלפונים חכמים דווקא פשוטים ואינטואיטיביים יותר, גם למבוגרים (בדומה לאופן שבו WINDOWS במחשב היה קל יותר ל"עיכול" מה-DOS המסובך).

הטיסה שלהם נוחתת ב-23:30 בלילה, ומשום כך הם ביקשו (כלומר דרשו, התעקשו) להגיע מהשדה במונית, ושאשאיר להם מפתח במיקום מוסכם מראש.....כדי שייכנסו לבד.

ניסיתי להתווכח אבל הבנתי שאין טעם.

אמרתי שאני מסכימה, אבל ביני לבין עצמי הבנתי, שאין מצב שאתן לשני אנשים בני שמונים פלוס אחרי טיסה של עשרים ומשהו שעות מקליפורניה עוד לעלות על מונית באמצע הלילה עם המזוודות שלהם ולהגיע לכאן בכוחות עצמם. יש גבול לכל תעלול.
אדאג להגיע מוקדם לשדה כך שלא "יברחו" לי כשייצאו....
יכעסו? יכעסו. לא אכפת לי!

בנוסף קניתי כבר מתנת יום הולדת לחתני - שיהיה בן 37 בשבת הקרובה. הוא רצה בגדי ספורט - מתאמן ב-CROSS FIT - אז לא הייתי צריכה להתלבט.

לאחייניתי, שחגגה 20 בשבוע שעבר אתן כסף - מאד קשה לקנות לה מתנה, אין לה מושג מה היא רוצה, ואין לי סיכוי לקלוע לטעמה - והיא חיילת אז אין כל כך מתי ללכת איתה. גיסתי אמרה שהיא תשמח עם שובר מתנה או כסף - אז הפעם אתן כסף (שובר מתנה מחייב אותה לקנות בחנות מסויימת.....). הכנתי כרטיס ברכה מושקע....

שוחחתי בטלפון עם בני, כשהיה כבר בדרך חזרה הביתה לארה"ב - הסתיימה עבודתו בשווייץ והוא כבר כָּמַהּ לשוב הביתה, לאשתו האהובה (שעזבה את שווייץ יום לפנינו) ולשגרת העבודה שלו. שם עכשיו נמצאים גם החותנים שלו....שבאו לארה"ב בפעם הראשונה בחייהם. מקווה שיהיה להם נחמד ביחד.

הצינון שלי כמעט נעלם לגמרי.
חזרתי לשגרת הבית ולמתאמנים, לנכדים ולחברות.....

החתולים בינתיים מתנהגים יפה...

טוב להיות בבית.

וגם כאן

עדכוני ספטמבר

הורי נסעו בחזרה הביתה לקליפורניה.
מצד אחד כבר בא לי שיסעו. לא שהם הפריעו, להיפך. הלוואי וכל האורחים שלנו היו כמוהם.
אבל הרגשתי שאני רוצה את הבית שלי בחזרה.
מצד שני כמעט בכיתי אתמול כשהשארנו אותם בשדה התעופה. מזמן לא הרגשתי ככה בפרידה.
הם כאילו נשארים כל הזמן אותו הדבר, פעילים, בריאים, ערניים ואנרגטיים, מתעמלים כמה פעמים ביום ואוכלים בריא וקוראים את כל החדשות ואת הניו יורק טיימס מקצה אל קצה, ורואים סרטים וסדרות וקוראים בערך ספר בשבוע....

אבל הם מזדקנים. אין מנוס מזה. ושוב, הלוואי על כולנו הזדקנות כמו שלהם. הם בריאים, הם יחד. מבוססים כלכלית.
ניסיתי להיות איתם כמה שיותר, לשוחח איתם ולצאת איתם...וגם סתם לשבת כאן כל אחד עם הספר שלו או האייפד או המחשב...
אבל די, הרגשתי שאני רוצה את הספייס שלי.

אני כבר לא רוצה שהם יחזרו ארצה, אחרי שאני רואה מה קורה כאן לקשישים - ותגידו שיש להם כסף אז מצבם לא יהיה אותו הדבר אבל עדיין. שם ביטוח הבריאות שלהם מעולה. אין "נפילה בין הכסאות" כאשר בכל שלב אתה תלוי ברשות אחרת ואין לך מושג אל מי לפנות.
ראיתי איך הביטוח הרפואי שלהם טיפל שם בדוד שלי כשחלה וכשגסס. אין מה להשוות בכלל. עדיף להם שיישארו שם. בשקט ובשלווה, בנוחות.

ובעצם, גם כשהם עוזבים אין לי באמת את הספייס שלי כי החיילת כאן, ולא תמיד יש לי את הכוחות לדרמות שלה, ועוד מעט היא כבר לא תהיה חיילת.
אישרו לה את השחרור, ועכשיו זה רק עניין של ועדה רפואית שהיא פחות או יותר חותמת גומי על ההמלצה של הפסיכיאטר.

בעצם עכשיו היא צריכה לקחת את עצמה בידיים לגמרי, לעבוד במשרה מלאה ואולי יותר - גם בייבי סיטר או משהו בנוסף - כדי להרוויח מספיק, כדי להתחיל לחסוך לקראת היציאה לעצמאות בעוד שנה וחצי. דירה, לימודים....האם היא תוכל לעשות זאת?
T חושב שכן. אני בספק. אני מקווה שכן אבל אין לי את הביטחון שיש לו.
נראה לי שכאן אמשיך לקרוא לה החיילת. גם כשהיא לא תהיה כבר.

בשבוע הבא אנחנו טסים לרומניה עם המהנדס ועם ביוכימיה.
מצד אחד אני מוצאת את עצמי מצפה כבר לחופש הזה, לקרירות של אירופה, להרים ולנופים של רומניה. לא נהיה בכלל בבוקרשט, רק בלילה האחרון לפני החזרה ארצה. רוצים טבע, נופים, אווירה של חופש.
מצד שני לא יודעת איך תהיה האינטראקציה עם החברים. מקווה שכולם יהיה סבלניים ובמצב רוח טוב ונצליח ליהנות בלי תקלות ואי נעימויות.

אני גם קצת חוששת הפעם להשאיר כאן את הבית.
החיילת פוחדת להיות כאן לבד ואנחנו לא מרשים לה להביא אנשים כשאנחנו לא נמצאים.
אז כנראה שלפחות חלק מהזמן היא לא תהיה כאן.

T הודיע לחיילת שהיא צריכה להודיע לנו מתי היא כאן ומתי היא לא כאן.
הוא לא שם לב, אבל היא נורא נלחצה מזה.
היא חשבה שהיא תלך ותבוא לפי שאיך שיבוא לה או יסתדר לה באותו הרגע.
אבל הוא רוצה לדעת מתי היא מתוכננת להיות כאן, ומתי לא.

הוא רוצה שהיא תגיד מראש אם היא מתחייבת לטפל בחתולים או שאנחנו צריכים למצוא להם סידור אחר.
אני לא התערבתי בזה, בעיקר כדי להראות חזית אחידה מולה, אבל אני לא שלמה עם הגישה הזאת.

חשוב לי שהיא תרגיש שזה הבית שלה, הבסיס אליו ממנו היא יוצאת ואליו היא יכולה לחזור מתי שתרצה.
חשוב לי שהיא לא תרגיש שבכל פעם שאנחנו נוסעים, אין לה בפועל בית.
מצד שני חשוב לי גם שהיא תלמד לקחת אחריות, ומה אנחנו כבר מבקשים? להאכיל את החתולים לפחות פעם ביומיים ולבדוק שהכל בסדר בבית?
לדעתי הסידור צריך להיות שהיא כאן ומטפלת בדברים, ובמקרה שהיא רואה שהיא לא מגיעה לפחות פעם ביומיים, היא מיידעת את ע' (השותף שלנו) כדי שהוא יגיע במקומה בעת הצורך.
אני לא רואה את הבעייתיות בכך.
אני לא מבינה מדוע T מתעקש.

הוא אמר לה לתת לו תשובה עד יום ראשון, ובינתיים היא כבר התחייבה להיות כאן ביומיים הראשונים של ההעדרות שלנו, אולי גם ביום השלישי. מעבר לזה נחכה ליום ראשון.

האימונים שלי הולכים נהדר, גם כשאני מתאמנת וגם כשאני מאמנת, ונראה לי שמצאתי את הקול שלי, את המסלול הייחודי שלי. וטוב לי עם זה.

באימון האחרון שלי התאמנתי דווקא על הצורך שלי להגיע בזמן - אפילו מוקדם - לכל מקום.
זה מצחיק, כי לרוב האנשים שאני מכירה יש בעיה של איחורים, ולכאורה להגיע בזמן או מוקדם זו לא בעיה.
אבל בתקופה הזאת שאמא שלי הייתה כאן זה התחדד לי עוד יותר, כי היא עוד יותר קיצונית ממני וחייבת להיות בכל מקום הרבה לפני הזמן.
יצא אימון מאד מעניין - נראה לי שאכתוב עליו בנפרד.

נשמותק היה חולה, אז מעבר לליווי חכמוד לחוג הכדורגל שלו בחמישי, לא יצא לנו להתראות בסוף השבוע האחרון (הורי בעיקר פחדו להידבק, ובצדק). ליתר בטחון כבר התחסנו, T ואני, נגד שפעת.

מקווה להיות עם הנכדים בחמישי אחרי הצהריים, וכנראה שיבואו גם לארוחה בששי.
מודה ומתוודה: אני מאוהבת קשות בנכדים האלה.....

חדשות משמחות, כמו שחכמוד אומר: בני קיבל את ויזת "האמנים" בארה"ב, כלומר יוכל בשלוש השנים הקרובות לעבוד שם (במקצועו: מוסיקה) בהופעות, הוראה, וכל עבודה אחרת שקשורה איכשהו למוסיקה.
התהליך כולו לקח כארבעה חודשים מרגע הגשת הבקשה, וכמעט שנה של הכנות (בסיוע והנחייה של עורכת דין).

כלתי עדיין לא הגישה את בקשתה, למרות שה"תיק" שלה מכיל הרבה יותר תוכן מאשר של בני (היא שם כבר 11 שנים), כי בינתיים חזרה ללימודים לנסות לסיים את הדוקטורט (שהפסיקה ממש לקראת הסוף) ובינתיים הולך לה לא רע בכלל - מחזיקה לה אצבעות. אז היא עדיין על ויזת סטודנט.

היום יש קבוצת מנטורינג, בהרכב המצומצם. זאת שיצאה לחופשת לידה אכן ילדה השבוע בת במזל טוב.
שיהיה המשך שבוע טוב

וגם כאן 

כמעט סוף הקיץ

כמעט סוף הקיץ וכבר מריחה משהו שונה באוויר, ויש איזו בריזה לפעמים - למרות שעדיין חם ובעיקר לח.

היום יום הולדתו של אחי וכבר דיברנו על הבוקר. נזכרנו איזה מבאס היה יום הולדת יום לפני סוף החופש, וכיום זה ממשיך להיות מבאס כי גיסתי מורה וזה הזמן הכי לחוץ שלה. כבר שבוע היא בעבודה...לפחות נחגוג כולנו יחד בסוף השבוע.

החלטנו להזמין את כל המשפחה (שוב) אלינו לארוחה במקום לסבול שוב במסעדה (שכמה שתהיה טובה, החוויה של השולחן הארוך והרעש גרמה לנו לפסול את האפשרות הזאת על הסף), כפי שגיסתי הציעה משום שהיא עצמה לא מסוגלת לארח כבר הרבה זמן.

גיסתי אישה מדהימה ואני אוהבת אותה אהבת נפש, אבל יש לה בעייה - היא כל הזמן חולה במשהו, ובדרך כלל יותר מדבר אחד בו זמנית.
זה משהו שנמשך שנים, מאז הילדות, ושום טיפול - פיסי או נפשי - לא הצליח בינתיים לפענח את התופעה או לרפא אותה.
כרגע הבעייה היא בעיקר דורבן - בשתי הרגליים - מה שגורם לכאבים עזים וכמובן חוסר יכולת לעמוד לאורך זמן. אז עבודה במטבח ואירוח יורדים מהפרק.

היא מציעה שנצא למסעדות כי לא נעים לה שתמיד אנחנו מארחים, אבל לנו לא אכפת בכלל לארח, וכפי שכבר כתבתי - בהרכב של יותר מארבעה או שישה אנשים מסעדה הופכת להיות מעיקה ולא נוחה. מה גם שהורי תמיד מתעקשים לשלם וזה ממש לא מתאים לי.

אז הבטחנו שלא נתפרע עם יותר מדי אוכל ובסוף גיסתי התרצתה והם יבואו. T אמר שנעשה על האש. נראה לי שיהיה ממש נחמד

בשני שמרנו יחד על הנכדים אחרי הצהריים כשבתי עבדה, כי T סיים כבר את קורס הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה ושוב הוא פנוי בימי שני. הוא סיים את הקורס בהצטיינות יתרה, וכבר התקבל ללשכת היועצים העסקיים - דבר שהמרצה שלו טען שלא פשוט להשיג בלי המון ניירת ולפחות ראיון אחד.
הוא כל כך נהנה מהלימודים שהוא נרשם לסמסטר הבא לעוד שני קורסים, הפעם כחלק מתואר. נראה איך יהיה לו.

זוכרת כמה הוא דאג לי לפני שעזבתי את העבודה, חשש שאשתגע, שאשתעמם, שאטפס על הקירות. כמובן שזה לא קרה, אבל מה שמעניין שגם לו זה לא קרה. מאז שסגר את העסק לפני שנתיים וחצי הוא ממשיך כל הזמן להמציא את עצמו מחדש, עם תחביבים ואפילו מקצועות חדשים - ושומר על קצב עבודה/פנאי מאוזן ומצוין. שנינו מאד נהנים מהפורמט החדש של חיינו.

הנכדים היו כרגיל מתוקים מאד, וכיון שממילא הם היו אמורים להיות אצלנו גם בשלישי, הוחלט שיבואו לישון אצלנו. הם כל כך שמחו - נראה לי שאין כיף גדול יותר מלהבין שוב ושוב כמה הנכדים אוהבים אותנו וכמה כיף להם אצלנו.
הם ישנו מצוין בלילה, והבוקר נסענו יחד לבריכה - היה תענוג.

זהו, החופש הגדול עומד להסתיים ובחמישי הם חוזרים לגן. מקווה שיהיה לשניהם טוב השנה.
היתה להם שנה מצוינת בשנה שעברה, במיוחד למזלו של חכמוד שסבל מאד לפני שנתיים בגן.

זו הזדמנות לאחל שנת לימודים פוריה ומהנה לכל התלמידים בגנים ובבתי הספר באשר הם 🙂👧👦

וגם כאן 

חגיגות ובילויים

הביקור של הורי במלוא התנופה ואנחנו מבלים יחד כמה שיותר.
בחמישי בערב אחי השיג לכולנו דרך האוניברסיטה כרטיסים לקיסריה למופע 7 פסנתרים בניהולו וניצוחו של גיל שוחט.
האמת שבמבט על התכניה נראה לנו שיהיה שם בלגן אחד גדול, לא קשור לכלום - אבל כיון שזו היתה אמורה להיות יציאה משותפת עם הורי החלטנו בכל זאת לקנות את הכרטיסים ולהגיע.
הדרך לשם ארכה שעה וחצי, למרות שזו אמורה להיות נסיעה של כחצי שעה מאצלנו עד לקיסריה. אנחנו לא יודעים להסביר מדוע היה כזה פקק, כי באמצע שום מקום ללא התווספות עוד נתיב, ללא מחלף שישחרר חלק מהרכבים, ללא תאונה או מחסום או עבודות בכביש - פתאום הכל נפתח וכולם התחילו לנסוע כרגיל. הזוי ברמות.
אחרנו כמובן אבל המופע התחיל גם הוא באיחור (כנהוג במקומותינו, או שגם חלק מהמשתתפים היו תקועים באותו הפקק 😏) כך שלא הפסדנו כלום.
הבאנו איתנו כריות לכולם, אבל עדיין הישיבה ללא משענת (או הישיבה על הרצפה תוך הישענות על מדרגת הבטון שחדרה לי לתוך הגב) הפכה את החוויה לפחות מנוחה. ידענו שכך יהיה בקיסריה, והיינו מוכנים נפשית.
כשהמופע התחיל נראה היה שחששותינו מתאמתות - כאשר כל 7 הפסנתרים ניגנו יחד על הבמה זה נשמע רע והדציבלים היו מוגזמים לכל הדעות. אבל הפסנתרנים היו וירטואוזים אחד אחד, וכשהם ניגנו שניים או שלושה בלבד (או אחד) היה מעולה. מבין הזמרים אהבתי במיוחד (כמובן) את מתי כספי ושלמה גרוניך, אבל גם מרינה מקסימיליאן ודניאלה לוגסי היו מצויינות. לדעתי רמי קליינשטיין היה מיותר לגמרי שם.
היה שם ערבוב מוזר של קלאסי וג'אז' ורוק ופופ וארץ ישראל הישנה.....אבל אחלה כשרונות. בסך הכל נהננו מאד והדרך הביתה כבר לקחה חצי שעה כמו שצריך.

למחרת יצאנו למסעדה  כל המשפחה (סושיאל קלאב על רוטשילד בת"א) - ממש לא ממליצה. האוכל היה בסדר אבל השירות היה מזעזע ולקח להם כשעה להביא את המנות מרגע שהזמנו (ולקח גם זמן עד שלקחו את ההזמנה). כששאלנו למה לוקח כל כך הרבה זמן האשימו אותנו שזה בגללנו, בגלל שלא הזמנו מנות ראשונות (?!). המלצרית כל הזמן סיפרה לכל מי שניסה לבקש ממנה משהו (היינו שולחן של 12 איש) שהיא לא במיטבה ושבטח תיכף תלך הביתה (!?). מסכנה, למה לא החליפו אותה במישהו אחר?
כשקראנו למנהל לברר מה קורה, הוא חזר ואמר שהם צריכים להאכיל 400 איש כאילו שזה מעניין את מי שהזמין שולחן שבועיים מראש. אם אינכם יכולים להיערך לכמות האנשים הזאת אל תקבלו כל כך הרבה הזמנות! המצחיק היה שהזכירו לנו כל הזמן שיש לנו את השולחן רק עד 22:30. האוכל רק הגיע בתשע. התיישבנו בשבע וחצי!
כשהאוכל סוף סוף הגיע חלק מהמנות היו קרות. החזרנו לחימום חוזר.
שורה תחתונה : לא ממליצה.

למחרת אירחנו אצלנו בבית את יום ההולדת הרביעי של נשמותק. זה היה ברור שזה מה שיקרה בסוף. בתי תכננה (בלי לתכנן באמת) לעשות לו יום הולדת אצלם בבית למשפחה המצומצמת. היא שכחה שהורי יהיו בארץ, ושזה אומר שצריך יהיה להזמין גם את משפחתו של אחי. היא גם שכחה (?) שהיא חוזרת יום לפני כן משבוע ברודוס.
T ואני כבר הבנו שבסוף זה ייערך אצלנו. הזמנו גם את אמא של חתני ואחיותיו. רק אחת מאחיותיו הגיעה, עם הילדים, בלי הבעל (שהיה חולה) ובלי האחות הקטנה של חתני (שגם היא לא הרגישה טוב). היה ממש שמח, ממש טעים (בישלנו 3 ימים). נשמותק היה בעננים והיה יפה לראות איך חכמוד מפרגן לו את כל תשומת הלב הזאת.

בקיצור - סופשבוע עתיר בילויים וחגיגות משפחתיות

וגם כאן

לאן טס הזמן?

יש לי כאן אמנם שניים-שלושה פוסטים בטיוטות, מה שמספר לי שכן התיישבתי לכתוב - אבל בינתיים שום דבר מזה לא יצא לאור.
הזמן שלי - טס. אין מילה אחרת.
מתיישבת עכשיו לכמה דקות לבדוק מה עשיתי בתקופה הזאת?
אז ביליתי הרבה עם הנכדים - כי נגמר הגן והוחלט לא לשלוח אותם לקייטנת אוגוסט - בעיקר כי בתי וחתני ראו שהם כבר מותשים וזקוקים לקצת חופש מהמסגרת.
האמת - היה ממש כיף. בריכה, וסרט (החיים הסודיים של חיות המחמד) וסתם לשחק איתם פה בבית במזגן או אצלם בבית....הם מתוקים בטירוף ואוהבים ומתמסרים - אז באמת שנהניתי מכל רגע.

היה לנו יום נישואים (37) וחגגנו במסעדה עם א' וא' חברינו הטובים. אגב - אני מנסה ללמוד מפועה לתת כינויים לאנשים בחיי, ולמרות שעם החיילת שלנו לא ממש הצלחתי עם "התזזיתית", אמשיך לנסות להדביק כינוי לכולם. אז מעכשיו א' וא' יהיו ביוכימיה (היא) והמהנדס (הוא), ונראה אם זה יתפוס.
עם ביוכימיה היו לנו הרבה תנודות במהלך מערכת היחסים הארוכה שלנו (כבר 30 שנה, נפגשנו כשהבנות שלנו היו יחד בגן), יש לה תקופות שהיא עצבנית או קצרת רוח שקשה ממש להיות לידה, בעיקר מוציאה את זה על המהנדס אבל לא רק - ואז אנחנו ממשיכים לשמור על קשר אבל מדללים את התדירות. יש תקופות שהיא מתכנסת בסוג של דכאון, וגם אז לא פשוט לבלות יחד. ואין עם מי לדבר מהבחינה של טיפול, אימון או שום דבר דומה, אז אנחנו פשוט מורידים את הראש וממתינים שזה יעבור. לפעמים זה חודשים, לפעמים זה שנים, אבל על חברים טובים לא מוותרים ותמיד בסוף זה מסתדר. אני מספרת את זה כי היתה לביוכימיה תקופה כזאת השנה, ולשמחתי כרגע נראה שזה עבר והיא במצב רוח טוב ומצפה בכליון עינים לחופשה המשותפת שקבענו לנו בראש השנה ברומניה.

הורי הגיעו לביקור של חודש בארץ, ולמרות שהם אצל אחי בשבועיים הראשונים, נפגשתי איתם כל יום מאז שנחתו. גם הבוקר יוצאת עוד מעט לפגוש את אמא שלי יחד עם גיסתי לבראנץ'. אחי הולך לחדר כושר ואבא שלי קבע עם חבר (שאמא שלי לא סובלת, אז לשם שינוי שכנעה אותו להיפגש איתו לבד).

מה עוד עשיתי בימים האלה? התאמנתי (בסאטיה) והתאמנתי (בחדר כושר) ואימנתי (בסאטיה) בכל מיני דרכים - לא רק בחדר האימון. הבנתי שלא חייבים להסתגר "בתוך הקופסא" של מפגש שבועי בחדר האימון ומכאן נפתחו לי המון אפשרויות נהדרות להכיר לאנשים את עצמם, את הדפוסים שלהם, את העוצמות שיש להם בפנים לקחת את חייהם בידיהם ולחיות שלווים ורגועים יותר בתוך הנסיבות שלהם, יהיו אשר יהיו.

חגגנו לחיילת שלנו יום הולדת 19, וחייבת לספר שבאמת אנחנו מרוצים מההתקדמות שלה בחייה ועם עצמה. היא מתמידה עם החבר ("את קולטת שמעולם לא יצאתי עם מישהו מעל לחודשיים?!") ואפילו התחילה סוף סוף טיפול (בעלות סמלית) אצל פסיכולוגית מעמותה (לא יודעת את שמה) שמטפלת בנפגעי מין. ניסינו גם דרך הצבא - והבנו לאכזבתנו הרבה שאפילו מרכז מהו"ת שנוסד במיוחד לשם כך, לא באמת נותן מענה לצרכים שלה.

בצעד אמיץ ויוצא דופן היא סוף סוף ביקשה שנעזור לה עם ההתנהלות הכלכלית שלה, פתחה בפנינו את חשבון הבנק שלה, ועזרנו לה לנתח מה קורה שם ואיך להתגבר על החובות שהצטברו. המצב הרבה פחות נורא ממה שחששנו, ונסכנו בה אופטימיות שעם קצת חיסכון והקפדה על עבודה היא יכולה להסתדר מצוין.
ליום ההולדת סיכמנו יחד שלא נקנה מתנה אלא ניתן כסף מזומן, ושהיא תתנהל איתו בזהירות ובהקפדה ותנסה כמה שפחות "לגהץ" אלא תחיה מתוך מה שיש. בנוסף לקחתי אותה לארוחת בוקר חגיגית והיה ממש כיף.
החבר הגדיל לעשות ולקח אותה לספא מפנק וארוחת ערב אחרי כן והשקיע במתנה מפנקת  - מתנה שמראה לה שהוא חשב על מה היא אוהבת, ומה יעשה לה טוב.
מה שהוא לא הביא בחשבון היה שמעולם היא לא קיבלה עיסוי, ושאולי למישהי כמוה קשה עם מגע וחשיפה מסוג זה, אבל היא כל כך התרגשה מהמחווה ומההשקעה, והמסאז'יסטית בספא ישר קלטה את הרגישות שלה, והיתה מאד מתחשבת ועדינה, ותוך כרבע שעה מתחילת העיסוי היא נרגעה ואפילו הצליחה ליהנות מזה.

לא ממש קראתי בתקופה הזאת, ועכשיו בנוסף לנילס הולגרסן היקר מחכה לי "ללכת בדרכך", הארי פוטר החדש (שהורי הביאו לי) וגם "הבן הטוב" שאמא הביאה והמליצה. נראה מתי אגיע לכולם.

נפגשתי עם ביוכימיה ועם ד', המסאז'יסטית שלי לשעבר שהפכנו להיות חברות והיא כבר לא מעסה (איך אקרא לה? מסאז' לא מתאים. היא אמנית, ציירת מוכשרת - אקרא לה האמנית). נפגשתי המון עם מ' - החברה מהתיכון שחברנו יחד שוב בשנים האחרונות (איך אכנה אותה? צריכה לחשוב על זה). בקיצור - כשאני מסתכלת על התקופה מאז כתבתי לאחרונה, די ביליתי בנעימים

מתישהו אגיע לטיוטות, וגם אם לא - לא נורא.
בתי, חתני והנכדים מבלים עם חברים ברודוס ויחזרו מחרתיים.
אז כמו שטליק תמיד אומר, אני סיימתי, תהיו טובים 😊

וגם כאן

השקט שנשאר

הארוחה בשבת לכל בני הדודים היתה נהדרת.
נכון, היינו במטבח מיום חמישי ועד שבת בבוקר כולל - אבל עשינו את זה באיזי, ובשבת הבאנו טבח ועובדת ניקיון כדי שהם יגישו ויפנו ויארזו וינקו ואנחנו נוכל ליהנות עם האורחים שלנו.

הארוחה היתה מיועדת לבני הדור שלנו, מה שנקרא בעגה המשפחתית "דור 2". מדור ההורים והדודים ("דור 1") נותרה כעת נציגה אחרונה ולמרות שהיא אינה בטוב בימים אלה, בכל זאת היא עשתה מאמצי על והגיעה ארצה (היא גרה בלונדון) לכבוד החתונה.

היא אמרה לי שלא נעים לה לבוא אלינו לארוחה בשבת כי היא מיועדת רק לדור 2. כיוון שיש לה ראש טוב ואני מאד קרובה אליה ומרשה לעצמי להתבדח איתה גם בהומור שחור, אמרתי לה שהזמנתי גם את דור 1, והיא לא אשמה שרק היא הגיע מבין כולם. זה ממש מצא חן בעיניה והיא נרגעה ונהנתה - מהאוכל, מהחברה. מהמזגן שלא פישל והגן על כולנו מהחום הנוראי ששרר בחוץ. ולחשוב שהם רצו לעשות פיקניק.....ואז T שכנע אותם לקיים את הארוחה אצלנו. מזל!!!!

מי שלא היה מוזמן ובכל זאת נשאר היו המשפחה המתארחת (אמא אבא דור 3 וילדים דור 4) שהתכוונו "רק לומר לכולם שלום ואז לצאת" ונשארו למשך כל הארוחה. ברור.

בסוף הם טסו, בשני בבוקר. חזר השקט.
ניקיתי וסידרתי את החדר שלהם, ועד היום עוד נמשכו הכביסות של המצעים והמגבות....
אין ארוחות, אין אירוחים, אין אורחים. אפילו לא מתכננת שום דבר בשבועות. רק בתי וחתני עם הנכדים. התזזיתית סוגרת שבת/חג, גם ממנה יהיה לנו שקט. ונוכל לנהל בשקט את השיחה עם בתי וחתני לגבי מה קשה לה/להם בהקשר של התזזיתית.

בינתיים ביננו לבין עצמנו ניהלנו כמה וכמה שיחות בנושא. אני כבר הפנמתי את העובדה שהפרה (אנחנו) רוצה להיניק יותר מאשר העגלה (התזזיתית) רוצה או מסוגלת לינוק, ושצריך לקחת צעד אחורה. ל-T זה לקח קצת יותר זמן להבין שהיא בכלל לא במצב שניתן לעמת אותה עם המציאות.

כשהוא מנסה לדבר איתה על האיחורים לבסיס או ההברזות מהעבודה היא נפגעת ואומרת "ככה אני, תמיד הייתי מפוזרת, תמיד איבדתי דברים, שכחתי דברים, איחרתי תמיד לכל מקום ולכל דבר...אין מה לעשות".

כשמישהו אומר "אין מה לעשות" לגבי תכונות אופי של עצמו, הוא בעצם אומר "אני לא מוכן לעשות". T לא מסוגל, או לפחות לא היה מסוגל להבין את זה עד ששוחחנו שוב על זה הבוקר. היא התבלבלה ביום ראשון וחשבה שהיא במשמרת לילה בבסיס בעוד שציפו לה למשמרת בוקר וערב.
כש-T מביע את דאגתו ואומר לה שבסוף יכניסו אותה לכלא, היא שואלת "תבואו לבקר אותי בכלא?"
כיוון שבינתיים לא העמידו אותה אפילו למשפט, למרות כל האיחורים, יש לנו הרגשה שהיא מקבלת יחס מיוחד בגלל שהיא על תרופות ובגלל שהיא חיילת בודדה.
דווקא כישורי הישרדות מופלאים יש לה, ובכל מקום היא מצליחה להסתדר - לפעמים עם בכי וצעקות ולפעמים עם התחנחנות או מניפולציות.

את הגבולות שלנו היא משתדלת לכבד, אבל ביום חמישי בלילה היא מתחה את הגבול בצורה שהוציאה אפילו אותי מהשלווה.
היא היתה בצפון אצל אמא שלה יום קודם (שגם זו היתה טעות כמובן וזה עשה לה רע, אבל ברור לי שהיא תחזור לשם שוב ושוב ברגע שהיא תשכח כמה רע זה עושה לה) ונפגשה עם חברה מארה"ב שמטיילת כרגע בארץ.
שתיהן חזרו יחד לאזור המרכז, כאשר היא באה הביתה והחברה התכוונה לישון אצל ידיד משותף.
אצלנו, לא זוכרת אם אמרתי, אנחנו לא מרשים לה להביא חברים או חברות לישון.

זה היה כבר אחרי עשר בערב כשהיא שלחה לי (מהחדר) הודעה בוואטסאפ אם אני יכולה לבוא אליה רגע.
התיישבתי על המיטה והיא אמרה "אני רוצה לבקש משהו, ותצטרכי לפתוח את הלב שלך" ואז סיפרה שהחברה הגיע לבית הידיד, גילתה שהוא איננו ושגם אינו זמין ושגם לא השאיר לה מפתח.
היא רצתה שאסכים שהחברה תבוא אלינו.
ואני באותו רגע הרגשתי מרשעת ואטומת לב כי ברור שלא הסכמתי - כי מספיק שאספתי אל ביתי חיילת שאני עדיין לומדת להכיר ושהגיע אלי עם ים של בעיות - אני באמת לא אחראית לחברות שלה שפועלות בלי לחשוב ובלי לתאם ונתקעות "לבד ברחוב" וזה לא צריך לשבת לי על המצפון.
אמרתי לה שלא, ושזה לא בסדר שהיא אפילו מבקשת ממני כי היינו מאד ברורים לגבי העניין הזה.
יש לבחורה עוד מכרים באזור, והיא תסתדר.
ברור שהיא הסתדרה.
אבל אני כבר לא ישנתי באותו לילה, כי "השארתי בחורה לבד ברחוב".

ו-T לא הצליח להתאפק ופתח את העניין היום בפני התזזיתית. הוא אמר לה שהיא מאד פגעה בנו בבקשה הזאת, וזה מראה על חוסר התחשבות טוטאלית במעט החוקים שהעמדנו בפניה.
היא מאד נפגעה, וכבר הסתגרה בחדר וסימסה לו האם הוא רוצה שהיא תעזוב את הבית.
לי היה ברור שאלה הדפוסים הישנים והמוכרים לה מבית הוריה, וחשוב לי שהיא תבין שאצלנו זה לא כך.
T סימס לה בחזרה שהוא לא מתכוון להתכתב איתה, שבבקשה תחזור לסלון לדבר איתנו.

הסברנו לה שוב בפעם המאה שאצלנו לא על כל ריב מאיימים להעיף מהבית, ושמקומה אצלנו מובטח.
הסברנו לה שוב שהחוקים האלה נועדו להגן עלינו - ובפעם הראשונה גם אמרנו בפירוש שלקחנו סיכון שהכנסנו אותה הביתה ונתנו לה מפתח ואת הסיסמא של האזעקה - כי אנחנו באמת עוד לא מכירים אותה מספיק והחלטנו לסמוך עליה, אבל רק עליה וזה לא כולל חברים וחברות שלה, שאגב מוזמנים לבקר אצלה במשך היום כשאנחנו בבית.

באותה הזדמנות אמרתי לה שהבנו שהיא לא בשלה רגע שנלמד אותה להתנהל עם כספים או לטפל באיחורים או להתייחס בכלל לכך שכל שנייה היא משנה את דעתה ואת תכניותיה, והחלטנו לקחת צעד אחורה ולתת לה להתנהל עם כל זה לבד.
יש לה כאן בית, חדר, ארוחות, הקשבה וחיבוק - וכרגע אנחנו מבינים שזה כל מה שהיא מסוגלת לקבל מאיתנו.

T גם אמר (מה שאני לא הייתי מעזה בשלב זה) שגם קשה לנו עם מצבי הרוח שלה וההתפרצויות שלה על כל מיני דברים (צבא, פלאפון, חבר כזה או אחר, אמא...) שהיא נכנסת כרוח סערה ומוציאה עלינו, ושתנסה להתחשב.

אני לא חושבת שהיא שולטת בזה, ולכן לא הייתי מעלה את זה, אבל הוא אמר ונראה היה שהיא הבינה.

גם דיברנו על מה יהיה אחרי הצבא.
היא שאלה מתי אנחנו מצפים שהיא תעזוב, ואמרתי שהילדים שלנו עזבו את הבית מוקדם יחסית, קודם טיול שאחרי הצבא ואחר כך תוך כדי הלימודים. אז זה מה שאנחנו מצפים ממנה.

"אז לא ביום השחרור מהבאקו"ם?" היא שאלה, ואמרתי שלא. לא מייד, אבל די מהר אחרי. מקווה שהיא הפנימה.
ביננו אם היא תירגע ותשתפר עד אז והיחסים עם המשפחה יהיו טובים, אין לי בעייה שתגור כאן גם יותר מזה - אבל עדיף שהיא תהיה מכווננת ליציאה לעצמאות. בשבילה וגם בשבילנו.


בסך הכל יצאנו בסדר מהשיחה הזאת, וכמובן שבאותו רגע היא החליטה שהיא יוצאת לסידורים ובסוף נשארה בחדר.
אם זה לא היה כל כך עגום זה היה מצחיק - היא לא מסוגלת להחליט מה לעשות עם עצמה.
אתמול בערב היא יצאה עם חברה וחזרה במצב רוח.
היא אמרה שהיא יוצאת מאוחר יותר לסרט עם חברים ושלא נפעיל את האזעקה.
אמרתי לה שנפעיל את האזעקה, ושהיא תנטרל אותה כשהיא יוצאת. היה לי ברור שהיא לא תצא.
ברור שהיא לא יצאה.

לא משעמם, זה ברור. אבל גם לא נורא.
אני מרגישה שאנחנו לומדים יותר ויותר כל יום איך לעשות את הדבר הזה.

עם הנכדים אתמול היה נהדר - כרגיל. ממש נהנית מכל רגע איתם.

בעניני העוזרת עוד לא החלטתי מה לעשות. עובדת הניקיון משבת עשתה רושם טוב - אולי אציע לה לעבוד כאן קבוע?

עכשיו אני הולכת לעשות שיחת הכנה (קלירווי) בטלפון לחברה לקראת מכרז (ראיון עבודה).

שיהיה המשך שבוע נהדר.

וגם כאן 

עוד כמה עדכונים

דיברתי עם העוזרת שלי והסברתי לה בגילוי לב את ההתלבטות שלי. הצעתי לה לעבוד יחד עם מישהי, אולי בת הדוד שלה, כך היא תוכל להפחית במספר השעות, להתעייף פחות, אבל לשפר את השירות שהיא נותנת ללקוחות (לפחות לי).
זה לא נראה לה.
היא הציעה לבוא עוד פעם בשבוע, אחת לשבועיים - להשלים ניקיונות ולעשות חלונות למשל.
אמרתי לה שעם כל הכבוד, זה יגדיל באופן משמעותי את ההוצאה שלי. זו לא היתה הכוונה.
הכוונה היתה שהיא תספיק לפחות את מה שהיא היתה מספיקה פעם.
אז נכון שאם שתיים יעבדו 4 שעות, אשלם יותר מאשר אם אחת תעבוד 6 שעות - אבל זה עדיין לא כמו לשלם על עוד יום ניקיון שלם.
היא תחשוב על זה, ואני מאמינה שהיא גם תעשה מאמץ לחזור לקצב המקורי שלה.
מעבר לעייפות, נראה לי שהיא מרגישה בנוח מדי, זה קורה לכל עובד בכל מקום עבודה.
הוא מתחיל להרגיש יותר מדי נוח, ומתחיל לזייף.
היו לי גם עובדים כאלה וגם עמיתים כאלה בכל מקום עבודה - גם בתחום המחשבים.
אם תהיה לי מחליפה ראויה ואם זאת לא תראה שהיא מתאמצת לשפר - לא תהיה לי ברירה אלא לפטר (עם פיצויים כמובן). כבר פניתי לביטוח לאומי לקבל את הדוחות על כל שנות התשלומים שבצעתי עבורה כי אני ממש לא זוכרת באיזו שנה היא התחילה אצלי.

החתונה היתה נהדרת. בני הזוג הצעיר היו מתוקים ויפים ברמות, והיה ממש שמח.
המפגש עם כל בני הדודים, הדודה הקשישה (בת 91, האחרונה שנשארה מהדור של ההורים), וגם חלק מהדור הצעיר (הדור של הנכדים שלי) - היה מרגש וכיף גדול.
הבאתי את התזזיתית והכרתי לה את כל המשפחה. הם קיבלו אותה מאד יפה והיא מאד נהנתה.

למחרת היה לה טיול בצבא ואיכשהו היא הצליחה לצאת מהבית בשש בבוקר אחרי החתונה (היתה אמורה לצאת בחמש אבל עדיין הצליחה להגיע בזמן לבסיס לפני שהם יצאו לטיול, כי ממילא  היה גם להם איחור).
הבנתי שהיה טיול נהדר, אבל בסופו היא נסעה לאמא שלה, להיות עם אחיה הקטנים, והבנתי שזה היה מפגש נוראי. כנראה שאמא שלה "מתהפכת" עליה כל הזמן, והיא לא יכולה אף לדעת לאיזו תגובה לצפות ממנה בכל פעם שהיא באה. היא קיטרה לנו בוואטסאפ, ואמרנו לה שתחזור הביתה עוד בלילה אבל זה מושב קטנטן ברמת הגולן ולא היתה לה דרך לצאת משם. היא אמרה שהיא תבוא הבוקר.

האורחים שלנו עושים מאמצים להיות כמה שיותר מחוץ לבית, וכשהם בבית להיות כמה שיותר בחדר - כדי שהילדים לא יפריעו לנו. אני מאד מעריכה את זה, כי במעט שהם כן מסתובבים כאן - מעבר ליללות ולצעקות הם גם מצליחים ללכלך ולבלגן תוך שתי דקות את הספות, הקירות, הכסאות....הכל. אני מחייכת ומנקה אחריהם - היא עדיין מרגישה נורא עם האוזן וממש חבל לי עליה - משתדלת להיות חביבה עם הילדים, נושמת עמוק ומחכה שהכל ייגמר.
לא נראה לי שנארח כאן ילדים בזמן הקרוב, אם בכלל, ובטח לא ליותר מיומיים-שלושה. מבוגרים - זה סיפור אחר.
כנראה שעברנו את השלב הזה. נגמרה הסבלנות והסובלנות. צריכים את השקט ואת הסדר ואת הניקיון שלנו.
מספיק יש לנו להכיל את התזזיתיות של התזזיתית.

T התחיל לבשל לקראת מפגש בני הדודים (30 איש) שיהיה כאן בשבת. רק מבוגרים.
הסיכום היה שניקח קייטרינג וכל אחד ישלם.
בפועל T מבשל את הכל, ובשבת יהיה כאן טבח ועובדת ניקיון כדי שנוכל אנחנו להיות עם האורחים.
לא אכפת לי לעזור עכשיו ולשטוף ולקצוץ  - אנחנו מתורגלים ועושים את זה בנחת. העיקר שלא נהיה בלחץ של אירוח בשבת.

יאללה, ההפסקה נגמרה - חוזרת למטבח

וגם כאן

אורחים, נכדים וחיילת - עדכונים

עכשיו כשאני חושבת על זה מאד תמוה בעיני שבמקום לרוץ עם אשתו מייד עם הנחיתה בארץ למיון לבדוק מה קורה באוזן שלה, הוא הגיע לכאן לארוחת הערב, עסקים כרגיל.
אנחנו אלה שמייד נתנו לה כדורים נגד כאבים, השגנו לה טיפות אוזניים אנטיביוטיות, צלצלנו בלי סוף לרופאי א.א.ג ללא הצלחה. אולי כי הוא רופא (אמנם קרדיולוג) וזה ידוע שמשפחת הסנדלר הולכת יחפה הרבה פעמים? ואולי כי היא כזאת שלא רוצה להפריע. ולא דורשת את מה שמגיע לה, הוא התרגל שזה בסדר למשל להתרוצץ להשיג כרטיס סים מקומי כדי שיהיה לו WAZE לפני שהוא משיג לה תור אצל רופא.

בסופו של דבר ביום ראשון רופא (לא א.א.ג) בדק אותה, נתן לה גם אנטיביוטיקה בכדורים ועוד טיפות אוזניים וגם שטיפה במי חמצן - ויש הקלה כלשהי אבל היא עדיין לא ישנה בלילות.
את הילדים הם אפסנו ביום ראשון במלון של הוריו והשאירו אותם לישון איתם שם, ונסעו למפגש בני הדודים (גם בתי היתה שם) בתל אביב. ושוב - למה לגרור אותה לשם? מלא אותה בכדורים נגד כאבים והשכב אותה במיטה בבית וסע להיפגש לבד עם בני דודיך....אבל אני באמת לא מאשימה אותו, זו היא שמתאימה את עצמה ולא מתעקשת על מה שהיא צריכה.

בינתיים הם מאד מתחשבים בנו ויוצאים כמה שיותר מהבית, וכשהם כאן הם משתדלים שהילדים, ביחוד הפעוט, לא יעשו יותר מדי נזק או רעש....

נשמותק התאושש וכבר בראשון בערב הרגיש יותר טוב - וביום שני היה לו טיול עם הגן. אספתי רק אותו הפעם, כי חכמוד קבע ללכת לחבר ישר מהגן. זה מדהים כמה הכל יותר חלק ומהיר ופשוט כשיש רק ילד אחד. ואני באמת אוהבת את שניהם ומסתדרת עם שניהם ונהנית עם שניהם - אבל כשכל אחד לחוד זה באמת יותר פשוט.
התפעלתי גם מהמרץ שהיה לנשמותק, שגם בימים רגילים הוא מאד מתעייף אחרי יום שלם בגן ואז קפוארה - אבל הפעם אחרי הקפוארה הוא עוד ביקש לעבור בגינה הציבורית וטיפס והתגלש והתנדנד עוד כחצי שעה!

כשהגענו הביתה הוא ביקש להתקלח לפני האוכל, אז עד שחתני חזר עם חכמוד הוא כבר היה ליד שולחן האוכל ואחרי מקלחת. חכמוד מאד שמח לראות אותי והתבאס ש"סבתא ראינו אותך רק קצת". הסברתי שהוא פשוט היה אצל חבר.....אבל התחבקנו המון פעמים לפני שהלכתי.

הייתי נשארת איתם עוד קצת אבל...תוך כדי הקפוארה של נשמותק קיבלתי הודעה מהתזזיתית שהיא לא מרגישה טוב והאם אוכל לקחת אותה לביקור רופא.
נשמתי. אמרתי לעצמי שאני משוכנעת ב-90% (השארתי 10% של ספק) שהיא מרגישה מצוין ופשוט זה שילוב של זקוקה לתשומת הלב (גם הנכדים וגם האורחים זה כנראה יותר מדי) ולא רוצה ללכת לצבא היום כדי לנוח לקראת החתונה.
ובכל זאת, החלטתי להראות לה שאני כאן בשבילה, והסכמתי.
בדרך חזרה מהנכדים הודעתי לה שאגיע ברבע לשמונה, שבבקשה תמתין לי בחוץ ושבבקשה גם תכין לי כריך לדרך כי לא אכלתי כלום מאז ארוחת הצהריים.
כשהגעתי היא כמובן לא היתה בחוץ אבל היא יצאה ברגע שהתקשרתי מהרכב.
בביקור רופא היתה המתנה כמובן, גם לחדר האחות לבדיקת חום ולחץ דם ואחר כך לרופא. בסך הכל היינו שם כשעה וחצי. שאלתי אם היא רוצה שאכנס איתה לרופא, אבל היא אמרה שאין צורך.
היא אמרה לו שהיא "ממש לא מרגישה טוב, שלשלה כמה פעמים וכל הזמן עולה ויורד לה החום" אבל שזה לא שהיא רוצה גימלים, פשוט יש לה חתונה מחר בערב והיא חייבת להרגיש טוב.

אני קוראת לזה סוג של "הפוך על הפוך". אתה אומר שאתה לא רוצה משהו כשאתה באמת רוצה אותו, ומצפה שבגלל שאתה אומר שאתה לא רוצה אותו, אנשים יתנו לך אותו.
זה לא באמת עובד.
היא לא קיבלה גימלים אבל היא קיבלה תרופות (נגד כאב בטן ונגד השלשול).
בשלב זה היא רצתה לבקש אישור מהמפקד שלה לא להגיע היום לבסיס בגלל שהיא לא מרגישה טוב.
היא התחילה לנסח את הבקשה בדיוק באותה צורה של הפוך על הפוך. עצרתי אותה.
הסברתי לה שזה לא עובד, אין לי מושג מדוע היא חושבת שזה אמור לעבוד.
ביקשתי ממנה לכתוב בצורה ישירה שהיא איננה מרגישה טוב, ושהיא קיבלה תרופות אבל לא גימלים, והאם הוא מאשר לה לא להגיע היום לצבא.
היה לה קשה אבל היא עשתה זאת. והוא מייד אישר לה, איחל לה החלמה מהירה, והזכיר לה שמחר (יום רביעי) יש טיול של היחידה ואוי ואבוי לה אם היא לא תגיע או אם היא תאחר.

אולי בסוף אצליח ללמד אותה להיות ישירה וישרה.
אגב היא החזירה לי את הכסף שהלוויתי לה. כנראה שבכל זאת נשאר לה קצת כסף בחשבון...

אז היום החתונה של האחיין הכי צעיר של T (הבן של גיסי) - וכל המשפחה מהארץ ומחו"ל תתכנס לחגוג איתו.
נראה לי שיהיה שמח

וגם כאן

אורחים, נכדים וחיילת

האורחים שלנו נחתו בששי אחרי הצהריים, ואחרי המתנה ארוכה באלדן בשדה התעופה הם יצאו לכאן, ובסופו של דבר הגיעו - אמנם עשו עיקוף מעורר התפעלות (כי הווייז לא עבד לו וכמובן שהוא לא התקשר לבקש רענון להוראות ששלחתי לו כבר במייל) אבל הגיעו בזמן לארוחת ערב ששי.

הארוחה היתה כיפית מאד, האווירה היתה נהדרת - הילדים שלו (בת 5 ובן שנה וחצי) מתוקים מאד (והילדה חכמה ברמות אחרות) - אמנם אין להם גבולות או משמעת בשיט, אבל הסתדרנו.

הם באמת חמודים וגם מאד מנסים להתחשב, הילדים שלהם זקוקים נואשות לתשומת לב - גם מהסוג החיובי - לשבת איתם, לדבר איתם, לצייר איתם, להקריא להם סיפור, לשחק משהו, לנדנד על הנדנדה (כן - בן השנה וחצי עולה לבד על הנדנדה בחצר שלנו ואני מתפללת שהוא לא יתרסק) - וגם מהסוג המשמעתי - אף אחד מהילדים לא מתייחס להורים כשהם אומרים משהו, אם זה כן או לא, תעשה משהו או אל תעשה משהו - הם מותחים את הגבולות כמה שהם יכולים כי הם מחפשים אותם (את הגבולות, וגם את ההורים - שנוכחים נעדרים) - ולא ממש מוצאים.

והצרה הכי גדולה - לאשתו של בן הדוד כנראה נקרע עור התוף בעת הנחיתה בנתב"ג - אז בפועל היא סובלת מרגע שהם הגיעו. דרך חברים וקרובי משפחה רופאים השגנו לה אנטיביוטיקה וטיפות אנטיביוטיות (לפי המלצת חבר רופא א.א.ג מאנגליה) אבל היא ממש סובלת והיום כבר ניסינו להשיג להם תור אצל א.א.ג ומשום מה אף אחד לא זמין. שלא נדע, אפילו גיליתי ככה שהא.א.ג הוותיק והמעולה שהיה לי נפטר לפני שבוע. בקופת החולים שלנו המליצו לנו פשוט לקחת אותה לבית חולים. לא יודעת למה בן הדוד מתמהמה עם זה, ממשיך לנסות עוד קרובי משפחה ועוד חברים שישיגו תור אצל א.א.ג שהם מכירים - לדעתי עוד היום חייבים לקחת אותה למיון. אבל הם עצמאיים, יש להם רכב, הוא רופא בעצמו (קרדיולוג) והם ילדים גדולים ויחליטו בעצמם.

אנחנו הבהרנו להם בצורה החביבה ביותר אבל הברורה ביותר שכיף לנו שהם כאן אבל הילדים באחריותם (וההורים שלו בארץ, הגיעו גם הם לחתונה המשפחתית) כאן ליד במלון בנתניה אז אם הם צריכים להשאיר עם מישהו את הילדים - בבקשה לסבא וסבתא שלהם), וכמו כן חידוש המלאי במקרר - של אותם מצרכים שהם צורכים בכמויות לא הגיוניות: למשל, התינוק הזה שותה בערך 2 ליטר של חלב ביום, ויחד הם סיימו שתי חלות בסופשבוע הזה (אנחנו לא ממש צרכנים של לחם). זה לא אומר שאנחנו לא מציעים להם שתייה, או לא יושבים איתם יחד לארוחות (ו-T הכין אתמול פיצה - כמה פיצות - וגם הזמנו את ההורים שלו לארוחת ערב), אבל הם מבינים שיש לנו גבולות לגבי רמת האירוח. וזה מסתדר.

לקח להם שעות לצאת היום מהבית, ודווקא הבוקר בתי הביאה את נשמותק לכמה שעות כי כאבה לו הבטן ואתמול הוא הקיא והרגיש ממש לא טוב ולא אכל כלום והיא היתה חייבת להיות כמה שעות בעבודה.

הילדה - שכמו שהיא חכמה ויפה ומתוקה ככה היא לא מפסיקה לדבר ולשאול שאלות ולצרוך תשומת לב  - והילד, שלא הפסיק לבכות, כנראה כי הוריו היו טרודים בדברים אחרים, מאד הפריעו לנשמותק - שגם רגיל לאווירה רגועה יותר וגם פשוט היה סמרטוטי. עזבתי הכל ופשוט ישבתי איתו, סיפרתי לו סיפורים (בתוך הבלגן והרעש) וביקשתי בעדינות מהילדה לזוז בכל פעם שהיא הסתירה לו את הטלוויזיה, והסברתי לה בסבלנות שהוא לא מרגיש טוב - ובסוף ההורים התארגנו ויצאו והיה פה פתאום שקט.

הילדה הזאת באמת מדהימה. כבר כשהם הגיעו היא התעדכנה בשמות של כולנו ומה תפקידנו במשפחה (כולל התזזיתית, שהיתה נבוכה מהשאלה ושאלה אותי מה לענות - אמרתי לה adopted daughter ונראה לי ששתיהן אהבו את התשובה). אחרי כן היא ראיינה כל אחד לגבי מה הוא עשה היום (ממש כמו מבוגרת), ומתי יום ההולדת שלו (והיא זוכרת - לא רק את התאריך, אלא היא יודעת לומר לך באיזה יום בשבוע זה נופל השנה).

בשבת ברחנו לחדר כושר לכמה שעות, וכשחזרנו אכלנו כולנו צהריים ביחד. היא שאלה אותי האם השעה 12:00 וכשאמרתי שלא, שכבר 13:30, היא שאלה אז למה אנחנו אוכלים צהריים עכשיו. מאד הטריד אותה שלא אכלנו ב-12:00 ודי חפרה על זה, ובסוף אמרתי לה שעוד מעט 12:00 באנגליה וזה הרגיע אותה.

לגבי התזזיתית לכאורה שום דבר לא השתנה - אבל משהו אצלי השתנה. משהו נרגע. משהו בי הבין שהיא כמו שהיא, ואולי לא נצליח באמת "להציל" אותה מעצמה או מנסיבות חייה, אבל כל עוד אנחנו מקבלים אותה כמו שהיא ודואגים לה ואוהבים אותה - אנחנו עושים משהו טוב.
פעם ביומיים בערך היא מתפרקת לגורמים, ולא משנה מה הטריגר שגורם לזה. היא בוכה, צועקת, מאשימה אנשים או חברות (למשל החברה הסלולרית שלה) בדברים שהיא בעצם אחראית עליהם (היא גומרת את כל חבילת הנתונים שלה לפני שנגמר החודש ומתפלאת שאחר כך הם מחייבים אותה בתוספת). למדתי לא להתרגש מזה. נותנת לה לשפוך, משקפת אותה, ואחרי שהיא נרגעת (ולאחרונה היא נרגעת קצת יותר מהר) אני מחבקת אותה, אומרת לה שזה קורה לפעמים וזה בסדר, אנחנו מסוגלים להכיל את זה ואוהבים אותה בלי קשר. נראה שזה עוזר במשהו.
היום עשיתי ניסוי (שאני מקווה לא יהיה חד פעמי) - הלוויתי לה כסף לקנות בגד חדש לחתונה המשפחתית. נגמר לה (כמובן) הכסף והמשכורת (עבודה + צבאית) ייכנס רק בתחילת החודש (החתונה ב-31/5). אמרתי לה שזו הלוואה ושאני מצפה לקבל את הכסף בחזרה ברגע שנכנסת לה המשכורת לחשבון. אמרתי לה שזה קשור לאמון שהולך ונבנה ביחסים ביננו.
נראה מה יהיה.
אני מאד רוצה לשבת איתה על תקציב וללמד אותה איך לתכנן את ההוצאות שלה ולסדר אותן לפי סדר עדיפות - בשלב ראשון אפילו רק להסתכל על ההוצאות שלה ולהבין כמה הלך על כל דבר - אבל כרגע היא בהתנגדות, היא עוד בשלב של "ההורים שלי אמורים לספק לי כל מה שאני צריכה או רוצה, ולכן אני מפצה את עצמי וקונה מה שבא לי" ומסרבת לקחת אחריות על עצמה בתחום הזה. אז אני לא לוחצת. אני לא רציתי להיות "מאפשרת" ולהלוות לה כסף לאחר שגמרה אותו לפני סוף החודש, אבל באמת שאין לה בגד סביר (לא חושפני מדי) ללבוש בחתונה ואני מבינה שחשוב לה לעשות על המשפחה המורחבת רושם טוב.

לגבי האימון - הבנתי שהייתי צריכה להתבונן על האפשרות של "מותר להחליט להפסיק לאמן" כדי להבין שאני כן רוצה לאמן. הייתי חייבת לחקור את ה"אני לא מאמנת מספיק טובה" כדי להבין מה זה אימון ומדוע מה שאני עושה הוא לא רק מספיק טוב אלא גם עוזר למתאמנים שלי להכיר את עצמם ולהתקרב לעצמם ולפרוץ דרך. פניתי לחברה מקבוצת המנטורינג שהציעה לקשר אותי עם בתי ספר שאולי מעונינים לאמן את צוות המורים - בתרומה.

שמעתי סוף סוף מרוני גלבפיש, אליה פניתי לפני כמה שבועות בשאלה אם היא מתכננת אולי סדנת כתיבה כאן באזור - ונרשמתי בינתיים לסדנא חד פעמית שהיא עורכת באבן יהודה ביום ראשון הבא. אם יהיו מספיק נרשמים, היא אמרה, ייתכן שהיא תפתח כאן סדנת כתיבה יוצרת. התרגשתי. מקווה שזה יהיה כיף ושיהיה לזה המשך.

זהו - וכמו שטליק אומר תמיד - תהיו טובים 😊

וגם כאן 

קצת שחרור קיטור ומעט עדכונים

ראשית עדכון קצר על התזזתית שלנו (שם זמני שאני הוגה בחיוך ובאהבה):
היא הגיעה אתמול בסיום המשמרת שלה בעבודה (כרגע היא משרתת יומיים בשבוע בצבא כסמב"צית בחמ"ל בבסיס אי שם במרכז הארץ, ושאר הימים היא פנויה ויש לה אישור לעבוד). פעם בחודש היא גם סוגרת שבת.
היא נראתה טוב, יותר טוב ממה שציפיתי. עדיין תזזיתית אבל נדמה היה לי שהיא רגועה יותר (יחסית אליה, הכל יחסי).
היא סיפרה לנו את כל מה שעבר עליה בשבוע שעבר ובסוף השבוע ונראה היה שבסך הכל, עם כל הקשיים (הביקור בשלוותה אצל חברתה, הביקור אצל אימה בבית שהעלה המון זיכרונות קשים אבל היה גם מלא חוויות טובות של בילוי עם אחיה ואחותה הקטנים ושיחות די טובות עם אמא שלה) היו גם חוויות טובות - עם חברות ועם ידידים בסוף השבוע.

מהבחור היא נפרדה, סופית לפי מה שהיא אומרת, והוקל לנו מאד.
היא אמרה שאמא שלה סידרה לה טיפול (בנוסף על הפסיכולוגית הקבועה שלה) גם ייעודי לנפגעות פגיעה מינית, וזאת למרות שהיא חיילת ובעיקרון אמורה להיות מטופלת במסגרת הצבאית. מה שהצבא סיפק בתחום הזה עד כה נשמע הזוי, והפעלנו את בתי שיצרה קשר עם ידיד שלה שהוא קב"ן - כך שתזזיתית יכולה ליצור איתו קשר ולקבל גם ממנו טיפול וסיוע (בהפניה לפסיכיאטר צבאי למשל). בתי אמרה שככל שיותר אנשים ובעלי מקצוע יהיו איתה בקשר ויראו אותה לעיתים קרובות כך יותר טוב. ואני סומכת על בתי.
היא הלכה לישון מוקדם כי הבוקר יצאה מוקדם לבסיס ליום ארוך. ייתכן שתישאר לישון בבסיס.

ועכשיו לנושא אחר:
יש לנו לא מעט קרובים בחו"ל ואנחנו ידועים כמכניסי אורחים מאד נוחים.
בשבוע הבא תתקיים חתונתו של האחיין הצעיר ביותר שלנו (של T) ויצא איכשהו שלחתונה הזאת כל בני הדודים מחו"ל וגם חלק ניכר מילדיהם יגיעו לחתונה.
כבר בחורף, כשהגיע ארצה לכמה ימים לכנס רפואי, "שריין" אותנו אחד מבני בני הדודים האלה, ג' נקרא לו, לארח אותו עם משפחתו לכמה ימים בתקופה של החתונה. הוא ואשתו וביתם הגדולה, שצעירה בכמה חודשים מחכמוד, כבר התארחו כאן במשך כמה ימים לפני ארבע שנים, וזכרנו אותם כאורחים נוחים ומתחשבים, אז לא חשבנו פעמיים והסכמנו.

גם לא ממש התייחסתי לתאריכים שהם שלחו לנו, ולא שמתי לב שהם מתכננים להיות אצלנו 11 יום!!! רק אתמול התחלתי להבין שהמשפחה הזו, שעכשיו כבר מונה 4 נפשות (נוסף גם פעוט בן שנה וחצי) תתנחל אצלנו במשך שבוע וחצי.
לפני כמה ימים שאלתי אואת ג' תו אם הפעוט זקוק לעריסה, כי כבר אין לי בבית. להורים יש מיטה זוגית בחדר שייעדתי להם, ויש גם מזרון מיטת יחיד שעליו תוכל לישון הגדולה, לצד מיטת הוריה. הוא ענה שכן, אם אפשר לארגן לול או משהו כזה, למרות שהבנתי שהוא ממש ילד ענק (האבא קרוב לשני מטר גובה!) ולא בטוח שהוא נכנס בלול. אבל שאלתי מחברינו את הלול הנייד שקניתי לבת שלהם בלידתה הראשונה.
שלשום הוא שאל אם יש לנו עגלה, כי אמנם הם מביאים עגלה עבור הפעוט, אבל אם הגדולה תירדם בחתונה.....
אז לא, אין לנו עגלה, בטח לא כזו שמתאימה לשינה של ילדה בת 5 (!?), שאלתי את בתי אם יש להם משהו אבל הם רק היום לפנות בוקר חזרו מברלין אז...התשובה תחכה.
אתמול הגדיל ג' לעשות, ואמר שביום שני הבא מתוכנן מפגש בני דודים לדור הצעיר (הדור שלו ושל ילדיי) והאם אנחנו נוכל לעשות לילדיהם בייבי סיטר.
בשלב הזה נפל לי האסימון, והבנתי שאני עומדת לארח משפחה של זוג הורים ושני ילדים קטנים, אחד מהם פעוט בן שנה וחצי - שחושבים כנראה שמעבר לשהות הארוכה (מאד! לטעמי) אצלי בבית, ארוחות כמובן וכו - נכונים להם גם שירותי אירוח נוספים.
נשמתי עמוק וכתבתי שלא. SORRY. ככה, פשוט לא ו-SORRY.
הוא ענה
no problem X
ואני מאד מקווה שהוא הבין את הרעיון הכללי.
מקווה גם שלא אצטער על כך שהסכמתי לארח אותם, או על כך שלא הערתי לו כבר בינואר או פברואר כשהוא שלח את תאריכי הביקור - שנראה לי שעדיף שעבור חלק מהזמן הם ייקחו חדר במלון או ימצאו בני משפחה נוספים שיהיו מוכנים לארח אותם....

וגם כאן