חזרתי.
הייתי שלושה שבועות בביקור אצל בני, כלתי, סביבוני וקיקה - וחזרתי.
חזרתי כבר לפני כמה ימים אבל רק עכשיו התפניתי קצת כדי להתחיל לאסוף את המחשבות, את הזכרונות ואת התמונות - ולנסות להתחיל לכתוב פוסט - או סידרה של פוסטים - על יוני הקסום בבוסטון עם המשפחה, וגם מעט טיולים במקומות אחרים.
הביקור הזה התאפיין בלא מעט שיבושים, אילוצים ושינויי תכניות, אבל איכשהו גם הצליח להיות אחד הביקורים המוצלחים.
כמו הרבה פעמים לפני טיסה, התמלאתי חששות לא מעטים לקראת הנסיעה הזאת.
בין השאר בגלל בריאותו של T, שבשבועות שלפני הנסיעה חווה מידי פעם התקפי כאבים קשים (אך קצרים) באזור הבטן העליונה, שהיו דומים מאד להתקפי הכאב באזור המרה שהתחילו את כל הסאגה הבריאותית שלו במהלך השנה האחרונה. בנוסף הוא סבל מכאבי בטן, בעיקר בשעות הצהריים, פעילות ערה של הבטן - גם הקיבה וגם שאר מערכת העיכול - תיארתי את זה כאן בבלוג בעבר.
בין השאר בגלל דיווחי החדשות לגבי העומסים ואי הסדר בשדות התעופה בארץ ובעולם, תורים אינסופיים ומזוודות שאינן מגיעות.
בין השאר כי בכל זאת היה מתוכנן ביקור, שלמעט שבוע שיועד לטיולים באמצעו, כלל בעיקר שהות בביתו של בני, סיוע במטלות הבית וטיפול בנכדים, וחששתי (מסתבר שכולם במשפחה גם בארץ וגם בבוסטון חששו) שבאיזה שהוא שלב T יתחיל לטפל על הקירות משעמום.
בין השאר כי כולם כאן סביבי חלו בקורונה בתקופה שלפני הנסיעה, וגם בני ומשפחתו חלו ממש לפני שנסענו אליהם, וחששתי שנידבק - מה שעלול היה למנוע את יציאתנו (כי בתקופה ההיא ארה"ב עדיין דרשה בדיקת קורונה שלילית בתוקף 24 שעות לפני ההגעה) או שיבושים במהלך הביקור.
אז מה לא קרה בסוף?
בסוף הטיסות שלנו היו הכי טובות, הכי חלקות, הכי נוחות מזה הרבה מאד זמן.
טסנו עם דלתה באחת הטיסות הישירות הראשונות שלה בין תל אביב לבוסטון. טסנו במטוס חדש לגמרי, נקי ומצוחצח, מושבים חדשים ונוחים, מערכת מדיה חדישה ומשוכללת וצוות דיילים מיומן, מקצועי ואדיב שדאג לפנק אותנו לאורך כל תשע וחצי שעות הטיסה. המראנו בזמן ונחתנו בזמן גם בהלוך וגם בחזור.
את בדיקות האנטיגן לטיסה עשינו ממש כשהגענו לשדה התעופה ביום הטיסה, וקיבלנו את התוצאות (השליליות, תודה לאל) תוך כדי שעמדנו בתור (הלא נורא ארוך) לבידוק הביטחוני. גם התורים לצ'ק אין לא היו ארוכים מדי והתהליך היה יעיל ומהיר. כיון שבאנו לשדה יותר משלוש שעות לפני הזמן, יצא לנו לשבת בדיוטי על ארוחת בוקר (של ארומה) ולקרוא הרבה מאד זמן.
באפליקציה של "דלתה" קיבלנו הודעה כאשר המזוודות שלנו הועלו על המטוס. יכולנו להיות רגועים.
בקצה השני יצא שבמקרה נחתנו ביום הזיכרון של ארה"ב (Memorial Day) ושדה התעופה היה כמעט ריק. לא היה תור ב"הגירה" (immigration) ועברנו אותו תוך דקות. עוד דקות ספורות אחרי כן הגיעו המזוודות ויצאנו ליום הבוסטוני החם (היחיד כמעט בכל הביקור הזה) לפגוש את בני שהגיע לאסוף אותנו. רוב שאר הביקור מזג האוויר היה קר עד נעים ולעיתים גשום.
כשחזרנו ארצה שוב היה לנו מזל עם הטיסות. התור לצ'ק אין היה קצת איטי, אבל כל השאר עבר חלק, כמו גם הטיסה עצמה. בנחיתה בארץ (למחרת בבוקר שעון ישראל) לא היו הרבה נחיתות באותה השעה. את ביקורת הדרכונים עשינו במכונה אוטומטית בדרך מהמטוס, ולא היו תורים כמעט על המכונות הרבות שהיו מפוזרות לאורך המסדרונות. כשהגענו לקרוסלה המזוודות שלנו כבר חיכו לנו. בקיצור - תוך פחות מחצי שעה כבר היינו במונית בדרך הביתה. כן, היו פקקים עד שהגענו לאזור קוקה קולה....כמובן. אבל אחר כך הכביש נפתח וצ'יק צ'ק הגענו הביתה לחתולים, שהיו מטופלים לא רע על ידי הבת של השכנים במשך כל התקופה הזאת, אבל ניכר היה שהם שמחים מאד שחזרנו אליהם. התגעגענו.
מה עוד לא קרה?
T לא השתעמם ולא התבאס בשום שלב, ולא התחיל לטפס על הקירות שהוא כבר רוצה הביתה.
גם לא היו שום מתחים ושום חיכוכים בשום שלב עם כלתי (מה שהיה קורה בעבר הרבה פעמים), היחסים היו מצוינים וקלילים והיה ממש כיף ביחד.
בימים שהיינו איתם בבית שיגרת יומנו כללה הליכה/ריצה לאורך נהר הצ'ארלס מוקדם בבוקר.
 |
אביב הגיע ולכל האווזים היו אפרוחים
|
 |
| שיירת ברווזים בפעילות בוקר |
 |
| כמה כיף לחזור לנופים האלה בהליכת הבוקר |
 |
| עשרות צבות הטילו ביצים לאורך גדת הנהר |
 |
| הכי כיף היכן שיש זרמים - שם נמצאים כל הדגים |
אחרי הספורט שותים קפה וארוחת בוקר של יוגורט עם פירות (מדהימים! אבל יקרים) ו-T הוסיף לזה גם גרנולה שהוא הכין בעצמו (כפי שהוא מכין גם כאן בבית, לעצמו, להורי, לבתי ולשותפנו).
בשלב הזה קיקה בדרך כלל כבר היתה מתעוררת והיינו עוזרים עם האכלת הבוקר או טיפול בה בזמן שסביבוני התעורר והתכונן ללכת לגן (בימי השבוע) או התחיל את שיגרת סוף השבוע בבית.
שאר היום מתחלק בין פעילויות שונות. למשל הליכה לסופר. למשל בישולים (T פתח שירות כבקשתך ובני וכלתי נהנו ממטעמים שלוש פעמים ביום במהלך כל השהות שלנו שם). אני מיניתי את עצמי אחראית על שטיפת הכלים (פלוס מילוי וריקון מדיח), כביסות (וקיפולים).
השתתפנו איתם במשחק וטיפול בסביבוני ובקיקה. הילדה הזאת היא פשוט ממתק, וסביבוני כל כך התקרב אלינו וגם נתן קפיצה כל כך גדולה בהתפתחות שלו - שזה היה ממש תענוג.
 |
T מאכיל את סביבוני
|
 |
| T מאכיל את קיקה |
 |
| T מקריא ספר לסביבוני |
 |
| סביבוני מתרפק עלי עם השמיכה האהובה שלו של מיקי מאוס |
 |
| סביבוני מתחבק גם עם T בשמיכת המיקי מאוס האהובה עליו |
 |
| פתאום בזמן שעזרתי לו ללבוש מכנסיים סביבוני נתן לי חיבוק. התמוגגתי |
 |
| סביבוני מחבק את סבא T במקדונלדס |
 |
| סביבוני נשכב על T במקדונלדס |
 |
| קיקה לועסת לי את האגודל. השן הסוררת מסרבת לצאת... |
לקחנו את סביבוני גם לגני שעשועים ולגירסת I-JUMP שקוראים לה JUMP-ON-IN
 |
| T מנדנד את סביבוני |
 |
| T קופץ עם סביבוני ב-JUMP-ON-IN |
חלק מהזמן שיחקנו איתו גם בגינה הגדולה שלהם.
ערב אחד היתה לבני הופעה באחד המועדונים בקיימברידג' ויצאנו לשמוע אותו מנגן.
לצערי פספסנו הופעה אחרת שלו, שהתרחשה זמן מה לפני שהגענו, שבו הוא ניגן חומר חדש לגמרי שהוא הלחין עם החבר'ה שניגנו איתו בתקליט הראשון שהוא הוציא.
יום אחד הגיעו חברים להתאמן אצלו בבית (במרתף, שם הוא גם מלמד) וסביבוני הצטרף אליהם לקראת סוף החזרה.
 |
סביבוני "מנגן" עם הלהקה וזורח מאושר
|
ערב אחד הזמנו בייבי סיטר ויצאנו כולנו לאכול במסעדה איטלקית קרובה. יש לידם רחוב שמלא במסעדות, חלקן ממש משובחות.
 |
| עם בני וכלתי במסעדה איטלקית משובחת |
אז מה כן השתבש בכל זאת?
כפי שכבר סיפרתי, כשבועיים לפני ביקורנו היו בני וכלתי חולים בקורונה. הילדים יצאו שליליים בכל בדיקות האנטיגן, למרות שגם הם היו מצוננים ומשתעלים כמו הוריהם. היינו די רגועים שעד שאנחנו נגיע הקורונה כבר תהיה מאחוריהם. אז טעינו. ממש ביום שנחתנו בבוסטון, סביבוני יצא חיובי לקורונה.
זה קרה אחרי שכבר הגענו אליהם הביתה וכבר התחבקנו והתנשקנו....לא ממש היה טעם להתבודד. התנהגנו כרגיל וקיווינו לטוב. שלושה ימים אחרי כן T הרגיש קצת מצונן (לא מספיק מצונן כדי להימנע מספורט אפילו) והלך לישון בלילה עם דקסמול קולד.
הבעייה היתה, שהיינו אמורים לטוס לקנדה לטייל בהרי הרוקיס ולא ממש רצינו להתקע בקנדה אם במקרה חלינו בקורונה. בנוסף חששנו, כי בחזרה לבוסטון היינו נדרשים להראות בדיקת קורונה שלילית, וידוע שגם לאחר שמחלימים לפעמים ממשיכים לקבל בדיקות חיוביות במשך זמן מה.
לכן, כדי לא להסתכן, יום לפני הטיסה לקנדה נבדקנו - ו-T יצא חיובי בבדיקת אנטיגן ביתית. אני יצאתי שלילית, אבל היינו בטוחים שזה רק עניין של זמן עד שגם אני אדבק.
קבענו לעצמנו בדיקת PCR (יש שם ארגון שעושה את הבדיקות האלה בחינם) ובינתיים כבר התחלנו לבטל את הטיסות לקנדה, את הרכב השכור ואת המלונות שהזמנו מראש. את בדיקת ה-PCR רצינו בעיקר עבור ביטוח הנסיעות, שרכשנו בו כיסוי למקרים כאלה בדיוק.
בדיקת ה-PCR של T יצאה חיובית אף היא, למרות שהוא הרגיש מצוין, ואני שוב יצאתי שלילית. ותכניות הטיול שלנו בקנדה התאדו להן.
אגב, אותו ארגון שביצע את הבדיקה גם דאג להתקשר כמה פעמים כדי לשאול את T איך הוא מרגיש והאם הוא זקוק למשהו. הם הסבירו שההנחיות הן לבודד את עצמו בבית במשך חמישה ימים, ובתומם - אם בדיקת אנטיגן ביתית יוצאת שלילית הוא משוחרר. אם הבדיקה עדיין חיובית, במשך חמישה ימים נוספים עליו לעטות מסיכה כאשר הוא הולך למקום כלשהו. כן, לא בדיוק כמו בארץ.
אגב חובת עטיית המסיכות פסקה גם שם, ובכל זאת חלק מן האנשים עדיין הסתובבו עם מסיכות, חלקם גם כאשר הלכו באוויר הפתוח ולא התקרבו לאיש. בני חשב שאולי חלקם פשוט עדיין חיוביים לקורונה......
כדי לא להחמיץ לגמרי את ההזדמנות לטייל, אחרי זמן הבידוד הנדרש החלטנו שבכל זאת נוסעים - אבל בתוך תחומי ארצות הברית, כדי לא להצטרך לעשות בדיקה במעבר גבול כלשהו. סתם קוריוז - בתאריך שבו היינו אמורים לחזור מקנדה ארה"ב הסירה את הדרישה לבדיקת קורונה שלילית בכניסה למדינה. אבל כמובן לא יכולנו לדעת את זה מראש, וממילא לא היינו מטיילים תוך סיכון אחרים בהדבקה.
שכרנו רכב ויצאנו צפונה למדינת מיין היפהפיה. אבל על זה כבר אספר בפוסט נפרד.
מה עוד השתבש?
T התחיל לחטוף התקפי כאב בבטן העליונה בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר קודם.
בפעם הראשונה זה קרה לו ברכב השכור ממש איך שיצאנו מחברת ההשכרה. הוא הצליח לעצור בצד ועבר אותו כמו גיבור, תוך שהוא בקושי נושם מרוב כאב. ההתקף, כמו כל האחרים, היה קצר אבל נוראי.
אחר כך זה קרה פעמיים בעת קניות בחנויות ועוד פעם כשחזרנו מבילוי בגן שעשועים ופארק יפהפה עם בני וכלתי והילדים.
בנוסף היו לו כאבי בטן "רגילים", בלגן במערכת העיכול (מלא "רעשים" מצחיקים שהבטן שלו עשתה) ממש כל יום אחרי הצהריים.
מטבע הדברים זה הדאיג את כולנו, אבל אז T החליט שהוא מפחית את המינון של אחת התרופות (האנזימים של הלבלב). אחרי הניתוח הוא הונחה לקחת את הכדור הזה (CREON) שלוש פעמים ביום, ואחרי הביקורת הראשונה אצל הפרופסור הלא הנחה אותו להפחית בהדרגה עם הזמן ולראות איך הוא מרגיש ואיך יוצאות תוצאות הבדיקות. T הפחית את המינון לפעמיים ביום כבר לפני כמה שבועות, אבל עכשיו בבוסטון הוא החליט לנסות להפחית לפעם ביום.
באופן מפתיע (או לא) פסקו לגמרי כאבי הבטן וה"בלגנים" בשעות אחר הצהריים. בנוסף מאז הוא לא חווה התקף כאב בבטן העליונה. זה לא אומר שזה לא יקרה עוד, כמובן, אבל ההתקפים התכופים המרובים בטוח פסקו. אז אולי זה העניין? לא ברור.
בכל מקרה הוא צריך כבר לעשות בדיקות דם ויש לו ביקורת אצל הפרופסור באמצע החודש. ואז ישאל את כל השאלות ויבקש בדיקות נוספות. ועד אז מחכים.
היו עוד קצת שיבושים - בעיקר ימים גשומים כאשר טיילנו במיין, אבל כאמור - זה בפוסט נפרד. גם ככה יצא ארוך.
לסיכום - היה טוב שנסענו, זה מאד שימח ומאד עזר לבני ולכלתי ומאד קירב בינינו לבין הנכדים. וטוב שחזרנו. המשך יבוא.
