אצל מי אפשר להתלונן?

לא, אני לא מוכנה עוד.
עוד לא הספקתי להתאושש מהדלקת בדרכי השתן והבחילות (עברו, תודה לאל, רק היום סיימתי את האנטיביוטיקה) וכבר חטפתי כאב גרון מהסרטים - כזה שגם מחליש ומשכיב ומנטרל אותי. מה קורה פה?
מכירת חיסול של וירוסים/חיידקים במיוחד עבור אמפי?
לא, לא מקובל עלי.
נמאס כבר.
נמאס.

כן, אני יודעת שיש אנשים שמצבם הרבה יותר גרוע. לבי עליהם, וזה לא מנחם אותי.

בין מחלה אחת לשנייה הספקתי בקושי להיות עם הנכדים בחמישי, אפילו לאסוף את נוקת מהגן - בפעם הראשונה מזה כמה חודשים - ומשם לנסוע לבקר אצל ההורים באחוזה (עם מסיכות, בשולחנות שסמוכים לבריכה) - כנראה שאז התקררתי. ב'אחוזה' בשעות בין הערביים יש בריזה רצינית, ואני לא הייתי ממש לבושה בהתאם.

בששי היינו מוזמנים אל בתי לארוחת ערב (שאת רובה T בישל, ולקחנו איתנו לשם), והחזרנו משם את הגדולים לכאן כי הם רצו לישון אצלנו (לפצות על ששי שעבר בו לא הרגשתי טוב).
זה היה כיף גדול.
 ובשבת בבוקר שוב זכינו ליהנות גם מנוקת, כשבתי באה לאסוף אותם הביתה.

ואז במוצאי שבת התחיל הגרון. אוף אוף ואוף. 

שבוע לא קל

זה התחיל באמצע השבוע שעבר.
התעוררתי עם כאב וצריבה בעת הטלת שתן - תחושות מוכרות ולא חביבות, שהריצו אותי לרופאה (נדחפתי ללא תור) ולשתייה מוגברת (בעיקר של מיץ חמוציות ומים כמובן).
הרופאה שלחה אותי לבדיקת שתן על המקום, ובמקביל כבר רשמה לי אנטיביוטיקה (ציפרוקסין).
בתוצאות הבדיקה ראו שהגוף נלחם באיזה זיהום, אבל בדיקת התרבית נכשלה בגלל איזו תקלה טכנית.
התחלתי לקחת את האנטיביוטיקה, והמשכתי לתפקד כרגיל, בתקווה שכמו בפעמים קודמות, תוך יומיים כבר אחוש הקלה. זה לא קרה.
אפילו נסעתי לנכדים בחמישי, לקבל אותם מבית הספר, לתת להם צהריים ולחכות לחתני שיאסוף את נוקת מהגן בדרך הביתה מהעבודה.
היה ממש כיף להיות איתם, לשחק איתם ולעשות איתם עבודות יצירה, וגם המפגש עם נוקת, כשהגיעה מהגן, היה תענוג.

בששי אחר הצהריים הם הגיעו לארוחת ערב ואני התחלתי להרגיש לא טוב. עד כדי כך ראו עלי שאני לא בסדר, שבתי החליטה לא להשאיר את הנכדים לישון אצלנו. וטוב עשתה, כי התעוררתי לפנות בוקר בשבת עם בחילות נוראיות.
הבחילות והחולשה המשיכו ללוות אותי בימים הקרובים. הצלחתי לקבוע תור טלפוני אצל הרופאה, שמיד שלחה אותי לעשות עוד בדיקה, הפעם גם שתן וגם דם, וביקשה שאגיע אליה אחר הצהריים בלי תור.
החשש העיקרי שלה היה, שהדלקת הגיעה או עומדת להגיע לכליות. לא היו סימנים קליניים לכך, אבל בגלל שעמדתי לסיים את האנטיביוטיקה ומצבי לא השתפר, היא החליפה לי לאוגמנטין, וגם שלחה אותי לקבל חד פעמית אנטיביוטיקה בעירוי אצל האחות.
היא ביקשה שאחזור על הבדיקות (דם בלבד) למחרת, ושאם עדיין לא ארגיש טוב אחזור אליה הבוקר.
ההרגשה הזאת של בחילות וחולשה במשך מספר ימים פשוט ניטרלה אותי לגמרי. לא היתה שום הקלה, ולא היתה לי אפשרות לעשות שום דבר, אפילו לא לבהות בטלוויזיה. זה היה די נורא.

אתמול (שלישי) בבוקר היה היום הראשון שהתעוררתי ללא בחילות, וללא צריבה. עשיתי את בדיקת הדם, שהראתה ערכים נורמליים (פרט ללימפוציטים שבזמן הדלקת היו נמוכים מהטווח התקין, ועכשיו הם מעט גבוהים מהטווח התקין משום מה) - ולכן החלטתי לא להטריד את הרופאה. אם ישתנה משהו אגיע אליה.  עדיין מעט חלשה, אבל כבר מתפקדת, ואפילו אוכלת. מחר אסיים את האוגמנטין. מקווה שגם הסיפור הזה מאחורי.
שרשרת התקלות/מחלות שפוקדת אותי בחודשים האחרונים היא פשוט לא נורמלית. ממש מוגזמת. אמנם לא דברים מסכני חיים, חלילה, אבל מעצבנים.

גם לא נותר לי אלא לתהות איך פעמיים במהלך החודשים האחרונים היו צריכים להחליף לי אנטיביוטיקה, כי הראשונה לא השפיעה (ע"ע שתל שן). 

במקביל לכל זה, בתי וחתני קיבלו בחמישי בערב מסר ממנהלת הגן של נוקת, שבעלה אובחן כחיובי לקורונה. ההנחיות היו שהיא צריכה להיכנס לבידוד ולעשות בדיקה, אבל לא אנשי הצוות (הגננות, סייעות) או הילדים, בשלב זה.
למרות זאת, החליטה המנהלת לסגור את הגן ולדרוש בדיקות גם עבור כל הצוות. ליתר ביטחון. בתי עוד התקשרה אלי בששי בבוקר (לפני שהתחלתי להרגיש ממש רע) לשאול אם להגיע אלינו בכלל, כי ייתכן שנוקת (וגם הם) נחשפו לחולי קורונה.
כיון שהיינו אצלם בחמישי והיו הרבה חיבוקים ונשיקות, הבנו שממילא נחשפנו, ומה שיהיה יהיה. אמרנו להם לבוא.

שלושה ימים נשארה נוקת בבית עם אמא (וחלק מהזמן עם אבא) - מבסוטה מהחיים - ואז אתמול בערב התקבלה ההודעה שגם המנהלת של הגן (שעדיין תישאר בבידוד כמובן, עם בעלה) וגם כל הצוות נבדקו ויצאו שליליים. בתי שמעה שגם חלק מהילדים נבדקו ביוזמתם, וגם הם יצאו כולם שליליים. בקיצור היום נפתח הגן מחדש (בלי המנהלת). ובא לציון גואל.

כאילו לא הספיקו הצרות, אתמול התקשר אלי חכמוד (בתי עבדה בקליניקה באותו הזמן) לספר לי שהמורה שלו למולדת נפטרה בפתאומיות. הוא היה מאד נסער כמובן, ודיברנו ארוכות על החיים והמוות, ואיך שדברים כאלה קורים בלי קשר לכלום. הוא היה מוטרד מהעובדה שדברים רעים קורים אחרי דברים טובים - והביע חשש שזה תמיד ככה: אחרי דבר טוב קורה דבר רע. הרגעתי אותו שבאמת אין קשר בין הדברים, ושהוא לא צריך לפחד מדברים טובים שקורים, כי הם לא מה שגורמים לדברים רעים לקרות. שמחתי שהוא התקשר. מה שטוב אצל חכמוד, זה שהוא מדבר. הוא מייד מוציא את הרגשות שלו החוצה ומשתף. לא שומר בפנים. לקראת סוף השיחה הוא אמר בשמחה שבעוד כמה ימים מתחיל החופש הגדול, והבנתי שבסך הכל הוא יהיה בסדר.

בשיחה עם בתי הבוקר הבנתי שהמורה הזאת בערך בגילה, עם שלושה ילדים קטנים, ללא מחלות רקע ולכאורה בריאה לחלוטין, הלכה לישון בערב ובמהלך הלילה חטפה שבץ מוחי ולא התעוררה בבוקר. האמת - מפחיד ממש.
אז היום ובמהלך השבוע הקרוב אני מבינה שיעסקו רבות בבית הספר הזה גם המורים וההנהלה וגם הפסיכולוגית - לדבר עם הילדים ולהרגיע אותם. לא פשוט.

הקורונה מרימה ראש בגאון והאמת שאני בכלל לא מופתעת.
היא לא הלכה לשום מקום בזמן שהיינו מסוגרים בבית, אבל מרגע שהחלו ההקלות בסגר, כולם (הרוב) משום מה התנהגו כאילו היא נעלמה.  גם עכשיו יש המון אנשים ש"לא מאמינים בקורונה" כאילו זו בחירה שלהם להחליט אם יש מגיפה או לא.
ואתמול בוואטסאפ השכונתי רצה הזהרה שהמון פקחים מסתובבים ביישוב ונותנים דוחות על העדר מסיכות. כאילו מזה צריך להיזהר, ולא מסכנת ההדבקה עצמה.
בני אדם הם יצורים מוזרים מאד.

ושוב, למרות שבוער בתוכי - אדלג גם הפעם על הגועל והזעם שעולים על גדותיהם בתוכי על מנהיגינו המנותקים. בעיקר זה שבראש. אבל גם כל עושי דברו מלככי פנכתו. איכס.  

בכל זאת אף מילה על אקטואליה

 כי אין לי כוחות להיכנס לזה בכלל.
מעבר לאמירה של גועל נפש ויאוש כללי הולך וגובר אין לי מה לומר.

מעניין לעניין בערך באותו עניין, השבוע קיבלתי פתאום התרעה באפליקציית "המגן" על "חפיפה אפשרית" ביני לבין חולה קורונה מאומת, בשני תאריכים שונים ב'אחוזה'.
לא היה כתוב היכן באחוזה (והרי אני לא נכנסת לבקר אצל הורי אלא פוגשת אותם מעבר לגדר באוויר הפתוח) אבל לפי התאריכים והשעות הבנתי שהכוונה לימים בהם התעמלתי בחדר הכושר במועדון הספורט שם.
כיון שאני פדאנטית (ולא אכפת לי שגוגל עוקב אחרי) נכנסתי ל"timeline" שלי בגוגל וראיתי שהשעה (כלומר הדקה הספציפית) של ההתרעות באפליקציית המגן חלו בדיוק על הדקה שבה עזבתי את המקום ונכנסתי לרכב ונסעתי משם. מוזר.
אז הודעתי לאפליקציה שלא הייתי שם באותן דקות, אבל זה המשיך להטריד אותי, כי כידוע הורי גרים ב'אחוזה' ואין לדעת היכן הסתובב חולה הקורונה המאומת.
התכוונתי להתקשר ל'אחוזה' למחרת (כי אחר הצהריים ממש אין שם עם מי לדבר) ולברר לגבי זה (ולא לשאול ישירות את הורי, כדי לא להלחיץ אותם סתם).
אבל לפני שהספקתי לעשות זאת, בשיחה היומית עם אמא, היא סיפרה לי שאכן התגלה מקרה קורונה ראשון ב'אחוזה': מטפל שמגיע לעבוד באגף הסיעודי אובחן כחיובי. אמא סיפרה שכבר באותו היום הגיעו למקום מספר אמבולנסים עם צוות שערך בדיקות קורונה לכל העובדים ולכל הדיירים של האגף.
בגאווה רבה דיווחו להם יומיים אחר כך שכולם יצאו שליליים. כלומר - המטפל לא הדביק אף אחד. כלומר, בכל זאת התנהגות קפדנית וזהירה (מסיכה, כפפות, ריחוק חברתי כמה שניתן) בכל זאת נושאת פרי. טוב לדעת.

השבוע 'נוקת' סבלה שוב מדלקת אוזניים. בתי סיפרה, שרופאת האף אוזן גרון שניתחה בזמנו את נשמותק (ושמה לו 'כפתורים' באוזניים) אמרה שרק אם הסיפור הזה יחזור על עצמו עוד הרבה פעמים היא תביא בחשבון לשים גם לנוקת.
נסעתי לעזור לבתי באותו היום, לקראת הצהריים. נוקת נראתה דווקא מאוששת, היתה במצב רוח טוב וגם אכלה כמו שצריך, ושיחקנו יחד המון. היא עכשיו בקטע של להחביא דברים ולעשות תנועה "איפה?" עם הידיים. זה הדבר הכי חמוד בעולם.
אגב בצידו השני של העולם הבנתי שגם תינוקי כרגע בשלב של להחביא דברים. מצחיק.
בכל מקרה עד שהגעתי הביתה באותו היום נחתתי על המיטה לשנ"צ בלי כוחות, וכבר ויתרתי על חדר הכושר.

בגיזרת האינטרנט אין הרבה חדש.
בסוף ביטלנו את הטכנאי ה"לא חריג" ביום ראשון כי החוצפנים בהוט הודיעו לנו שאם הוא מגיע ואין באותו הרגע תקלה, הם יחייבו אותנו על הביקור. במשך יומיים לא היו כלל תקלות, וכבר חשבנו שהם בכל זאת סידרו משהו, אבל היום הנפילות חזרו, וכבר ניתקנו וחיברנו את ההוטבוקס פעמיים מאז הבוקר.

בלי קשר: למי שעובד עם מערכת התגובות דיסקוס, נתקל השבוע בכמה בעיות. למשל חוסר יכולת לאשר תגובות של משתמשים לא מאומתים (כלומר לענות " approve" למשתמשים "אורחים" דרך מייל). ניתן לעשות זאת ישירות באתר של דיסקוס בקישור הבא
 https://<username>.disqus.com/admin/moderate/pending
(כאשר username במקרה שלי הוא empiarti, כמובן)

ל'מחברת' היה יום הולדת אבל היא סופר לחוצה עם עבודה (ומברכת על כך) ומעבר דירה (גם כן ברכה אבל עמוס ומלחיץ ועוד יותר כאשר את עושה הכל לבד) אז לא יצא לנו להיפגש. שוחחנו כמה פעמים בטלפון.

כן יצא לי לפגוש את 'שושנה' בפארק הרצליה לפני שנסעתי אל בתי השבוע. היא היתה שם עם הכלב שלה, טיילנו באוויר הפתוח עם מסיכות ובמרחק תקני ושתינו קפה קר מתרמוס שהיא הביאה מהבית. גם זו דרך לראות חברות בתקופת הקורונה.

היא (שושנה) מאמינה שלא באמת יצליחו להגיע לחיסון לנגיף. היא טוענת שהנגיף משתנה כל הזמן, בדומה לשפעת, ושלא באמת ניתן יהיה ליצור חיסון שיתפוס, בדומה לחצבת או פוליו. אמנם היא היתה אחות, אבל מוזר לי הבטחון שבו היא אומרת דברים כאלה. כמו המומחים ההם בתקשורת, שכל אחד מהם מדבר בפסקנות כאילו הדברים שהוא אומר הוכחו ואין עליהם עוררין. אבל לא התווכחתי, כי לא היה באמת טעם. אולי היא צודקת, ואז אנחנו באמת בצרות.

אוסף של תקלות אבל נחת מהמשפחה

בעקבות כל מיני תקלות מצטברות - גם באתרים שונים (בנקים, פנגו, ועוד),  גם בבלוגים בתגובות בדיסקוס וגם בתגובות בבלוגגר ללא דיסקוס, הורדתי דפדפן פיירפוקס (firefox) ואני מנסה לעבוד איתו ולראות אם כאן המצב טוב יותר מאשר בגוגל כרום (chrome).
בעיקר יש לי חששות לגבי הפונט שבו אני כותבת. תיכף אפרסם ואראה אם הוא מספיק גדול וקריא. 

בתחום התקלות - יש לנו מנורה תקולה במטבח, ו-T מתעקש לנסות לתקן אותה בעצמו. החלפת נורות הפלורסנט לא עזרה, ואז הוא קנה איזה רכיב (סליחה על הבורות המוחלטת, לא זוכרת איך קוראים לו) והחליף גם אותו - וגם זה לא עזר. עכשיו לא תהיה לו ברירה אלא להזמין חשמלאי.
בסך הכל זה יפה שהוא מנסה (ובדרך כלל מצליח) לסדר דברים בעצמו בבית.

עדיין בתחום התקלות - האינטרנט עדיין מקרטע אצלנו, פניתי שוב להוט והם תיאמו לי "טכנאי חריג" להיום בצהריים. בעוד אני תוהה מהו "טכנאי חריג" (ומשתשעשעת באופציות השונות של שימוש במושג הפוליטיקלי incorrect  "חריג") מתקשר אלי הטכנאי החביב שהיה אצלי בשבוע שעבר ואז מתברר ששולחים אותו שוב.
חריג, עלאק.
ועוד הבחור המסכן מתחנן שאבטל את הקריאה כי אם קוראים לו בשנית באותו החודש, לא משלמים לו על הקריאה הזאת.

הסברתי לו בעדינות ובחביבות למה, למרות שאני מאד מעריכה אותו אישית ומקצועית (פחות), אין שום סיכוי שאבטל את הקריאה, ואין שום סיכוי שאמתין לחודש הבא בסבלנות, יען כי חיכיתי את כל חודשי הקורונה בסבלנות ועכשיו אנחנו כבר סיימנו להיות סבלניים.
ששי בערב לא היה אינטרנט כמעט כל הערב - כשהנכדים היו כאן ולא ניתן היה לשים להם VOD או נטפליקס לפני השינה - אז נכון שהיו ערוצי ילדים של הוט אבל למה שאסתפק בזה?

הסברתי לו שכיון שכל הבית על אינטרנט, אין לי אפשרות לסלוח על התנתקויות - קצרות או ארוכות - ועל האטות דראסטיות (מהירות של 1 או 10 מגה) כל יום לאורך שעות היום השונות. אנחנו חייבים פתרון, ואם אין מה לעשות אני צריכה לשמוע את זה ממישהו שנמצא בדרגה ניהולית גבוהה יותר ממנו.

הוא שוב הזכיר לי שבבזק ביישוב שלנו אין יותר מ-40 מגה, ואני הגדלתי לעשות ואמרתי לו שגם 40 מגה אין כאן בבזק, והמקסימום שהצלחנו להשיג מבחינת יציבות לאורך זמן היה 15 מגה. זה רוחב פס פרה היסטורי, מבחינת הצרכים שלנו והשימוש השוטף. לא בא בחשבון. ועדיין, אני מרגישה שמגיע לי שירות טוב יותר ממה שקיבלנו בתקופה האחרונה.

הוא אמר שיתקשר לאחראי/ת עליו ויחזור אלי. מחכה בסקרנות.

אז אכן היו כאן בתי והמשפחה בששי והיה כיף גדול. הקטנה כבר ממש מרגישה כאן כמו בבית, לשמחתי הרבה, והגדולים נשארו לישון.
גם בשבת בבוקר היה כיף. הם ביקשו פנקייקס במקום קרפים ו-T נענה בשמחה, ואז שיחנו טאקי, ובתי הגיעה עם נוקת להחזיר אותם הביתה, ועוד יצאנו איתם קצת לגינה (והפעלנו את המצנן, שממש הוריד את הטמפרטורה בכמה מעלות טובות והפך את הישיבה בגינה לנעימה ביותר למרות היום החם).

אחר הצהריים פגשנו את הורי מחוץ לגדר ב'אחוזה' - וכן, זו השיגרה שלנו. סוג של שיגרת קורונה משופרת.
דווקא מחר אני אמורה לצאת מהשיגרה, ללכת למספרה ואפילו לפגוש חברה (את 'שושנה', החברה העולה מארה"ב) בפארק הרצליה - באוויר הפתוח, עם קפה לדרך.

בבוסטון בני וכלתי כבר מתחילים להרגיש חנוקים בבית, וכיון שמזג האוויר משתפר שם וגם התחילו מעט הקלות בתחום הקורונה, הם התחילו לצאת יותר לפארקים (ו'תינוקי' אפילו מחזיק מעמד קצת יותר זמן במכונית, מה שפעם הוא לא סבל בשום אופן), ומחר אפילו מתכננים גן חיות. מחכה לשמוע איך הקטנצ'יק יגיב (אם בכלל) לחיות. זוכרת שכאשר לקחנו את חכמוד בפעם הראשונה לספארי, הוא בעיקר התעניין באיזו תרנגולת שהסתובבה לה על השביל, וגם פחד מאד מבת היענה שהתקרבה אלינו לרכב.

כרגיל אף מילה על אקטואליה - בארץ ובעולם - ודווקא מתוך השתיקה הזאת אני מקווה שהכעס והתסכול מצליח איכשהו לבוא לידי ביטוי. ואולי לא, ואולי אני צריכה להתחיל לכתוב גם את מה שאני חושבת ומרגישה לגבי הדברים..........

אז מה היה לנו?

אז מה היה לנו בימים האחרונים?
המשפחה בסדר, וזה בעצם הכי חשוב.

ביליתי את הבוקר עם בתי ואפילו העזתי ללכת איתה לקניון (עם מסיכות והקפדה על אלכוג'ל בין חנות לחנות ושמירת מרחקים). נשארתי לאכול צהריים איתה ועם הנכדים הגדולים, ששמחו מאד לראות אותי.
היה כיף לבלות איתה ביחד, אחת על אחת.
את נוקת לא ראיתי, למרות שזה יום הולדתה היום. היא עדיין היתה בגן כאשר נסעתי הביתה לנוח.

הצלחתי להתקבל אצל רופא העיניים וזה היה קצת מוזר.
הוא בכלל טוען ששעורה בעין היא נטייה, כמו לפסוריאזיס או סבוריאה, סוג של אלרגיה.
שגם הגולה שנולדה לי בתוך העפעף של עין שמאל היא בעצם אותו הדבר כמו השעורה.
בינתיים השעורה המפלצתית הולכת ונעלמת.
על האדמומיות והגירוד בתוך העין הוא גם טוען שזה בגלל אותו הדבר.
ושבכל מקרה זה משהו שעובר לבד בדרך כלל, אבל עוזר להשתמש במקסיטרול (שמכיל קורטיזון) ולא בסינטומיצין (שזה אנטיביוטי). הוא נתן לי את זה בטיפות, לא במשחה, להקלה על הדלקת והגירוד וביקש להשתמש רק במשך שבוע.

בנוסף הוא אמר שמה שהכי עוזר למנוע (וגם לטפל) זה חימום מקומי - אבל לא בעזרת שקיות תה או צמר גפן טבול בתה כמו שכולם אומרים - אלא בעזרת משהו יבש ששומר על החום למשך 5 דקות (תה מתקרר מהר מאד).
הוא הציע כרית כזאת שמחממים במיקרו.
חמש דקות פעמיים ביום (שלוש, אם יש לי סבלנות) אמורה לעזור מאד וגם למנוע בעתיד.
מוזר.

מה עוד?
באחד הלילות התעוררנו מכך שהאזעקה הופעלה. היינו אפופי שינה ולקח לנו כמה דקות להבין שפשוט יש הפסקת חשמל.
בחיי שאנחנו ביישוב ספר. כל שני וחמישי יש הפסקת חשמל.
החשמל חזר לאחר כמה דקות והפעלנו את האזעקה מחדש, אבל לקח לנו המון זמן להירדם שוב.

מה עוד?
האינטרנט שלנו מקרטע כבר הרבה זמן.
בזמן הסגר התייחסנו בסלחנות כי הבנו שכל העולם ואשתו מעמיסים על הרשת שלא באמת ערוכה לכך, אבל כאשר זה המשיך - נפילות כל הזמן, האטה מוגזמת (יש לנו 200 מגה ולפעמים אנחנו מקבלים 50 מגה ואפילו 10 או 2) - פנינו לתמיכה.
אמרו לנו שקר כלשהו לגבי שדרוג גרסה בממירי המיני (שזה בכלל של הטלוויזיה, לא קשור לאינטרנט) והתעלמו מכך שאמרנו שאנחנו מדברים על האתרנט (כבל בקיר) ולא על הוויי פיי, ושלחו טכנאי (בלי שתיאמו איתנו יום או שעה, שזה היה הכי מוזר).

הטכנאי היה מאד נחמד אבל מתסכל מאד.
הרגשתי כאילו הלכתי לרופא ועל כל תלונה ומכאוב הוא עונה לי שגם הוא סובל מזה.
ממש ככה.
גם הוא מרגיש בהאטה, גם לו יש נפילות (הוא עבר לגור לאחרונה ביישוב שלנו). גם הוא כמה פעמים ביום מנתק את ההוטבוקס מהחשמל ומחזיר. אין מה לעשות.

ובאמת אין מה לעשות, אנחנו לקוחות שבויים.
תשתית הבזק ביישוב שלנו בנויה טלאי על טלאי ובזמנים הטובים ביותר לא הצליחה להחזיק אינטרנט יציב ברוחב פס יותר מ-10 או 15 מגה. הם לא אופציה עבורנו.
ואין מישהו אחר. דואופול, זה מה שיש כאן.

פרטנר סיפרה על פריסת תשתית של 1000 מגה בסיבים אופטיים אבל עוד רחוקה מלהגיע ליישוב שלנו. אפילו אל בתי להרצליה הם טרם הגיעו.

חברת החשמל סיפרה פעם שהיא פוצחת בתשתית אינטרנט מהיר - והתאדתה כנראה עם התכניות האלה.

בבית שכולו מושתת על אינטרנט (לצרכי עבודה של שנינו, התחברות מרחוק למצלמות, לאזעקה, ולבית החכם וכמובן טלוויזיה - נטפליקס, קודי וה-VOD של הוט עצמם) זה ממש מתסכל.

אין לי מושג מה עושים עם זה. פרט מקיטורים בבלוג. 

סופשבוע משפחתי מאד ודלקת בעין

העין המקוללת הזאת רק מסתבכת והולכת.
השעורה נרפאת ומחלימה מיום ליום אבל בשבת בבוקר התעוררתי עם עין אדומה ומגרדת (אותה עין שמאל של השעורה) ואני כבר ממש מיואשת.
כתבת מסר לרופא העיניים (התברר שיש אופציה כזאת, השאלה אם הוא גם מתייחס.......) ואני מחכה לראות אם יגיב. אם לא אשמע ממנו עד הצהריים אתקשר למרפאה שלו, בתקווה שמישהו יענה. בינתיים אני מתענה. ונמאס לי מזה.

סוף השבוע היה משפחתי מאד ובעצם כל הזמן אירחנו.
בששי בערב, בנוסף על משפחתה של בתי, הגיעה גם משפחתו של אחי - בהרכב מלא פרט לבעלה של אחיינית1 שהתחייב כבר שבועיים קודם לכן לארוחת ערב אצל הוריו, עקב ביקור של דודים.
התפלאתי ובעיקר שמחתי, שאחיינית1 התחמקה מהחובה הזאת אצל משפחתה של בעלה והעדיפה/הצליחה להגיע אלינו במקום.
לא ראיתי אותם מאז חתונתה.
זו היתה החתונה האחרונה לפני שאסרו על אירועים בגלל הקורונה.

מפאת החששות של אחי מפני הקורונה והסיפורים של גיסתי איך הוא כמעט לא יוצא מהבית ומקפיד על החלפת כל בגדיו בנוסף על שטיפת ידיים כמובן בכל פעם שהוא חוזר הביתה, ערכתי לעשרה אנשים (פלוס תינוקת) שולחן שמתאים לעשרים איש.
כשהם הגיעו נישקתי אותם באוויר, והתיישבנו בגינה.
המפגש היה מרגש מאד ושמחנו כולנו להיפגש שוב אחרי כל כך הרבה זמן.

כשמשפחתה של בתי הגיעה, ראיתי שהילדים עם מסיכות, והבנתי שגם בתי חשבה כמוני - להתחשב בחששות של אחי.
אבל חתני מייד התקרב לאחי לחיבוק, שהגיב די בטבעיות וחיבק בחזרה - ואז שאלתי אם זה בסדר, והוא אמר שהוא חשב שאני זו שנמנעת - בקיצור בסוף כולנו חיבקנו את כולם. ואמנם ישבנו לאכול אל "שולחן הקורונה" שערכתי, אבל אחר כך בסלון כולם הצטופפו כרגיל ואף אחד לא התנהג באופן שונה או יוצא דופן.

חשבתי אחר כך שבעצם אחי חשוף יום יום לגיסתי - מורה בתיכון - שאמנם קפידה על חבישת מסיכה ושומרת מרחק עד כמה שניתן, אבל בכל זאת: תיכון.
כך שכל גינוני הטקס של השטיפה והחיטוי הם בעלי ערך סמלי בעיקר.

הארוחה היתה טעימה ונעימה והשיחה קלחה לה.
נוקת, שבדרך כלל מפגינה חשדנות והסתייגות מאנשים שאינה מכירה, התחברה מייד למשפחתו של אחי, עשתה להם "חענדאלך" והסכימה שיחזיקו אותה וישחקו איתה, ואחיינית1 אפילו האכילה אותה. פתאום היא היתה "בת" - כולה חיוכים ורכות שקטה.
גיסתי הביאה לה מתנות לקראת יום הולדתה הראשון (שיחול ביום שלישי הקרוב) - בגדים מתוקים בלבן וורוד וגם...
בובה נהדרת. עם בגדים ותיק ומוצץ ובקבוק ועוד אביזרים. הבובה הראשונה של תינוקת שמוקפת בצעצועים שהיו של בנים.
כנראה היא הכירה את זה מהגן, כי מייד אמרה משהו שדומה ל"בובה". היתה התפעלות רבה מסביב.
היא עדיין לא מדברת, אבל כן מצליחה לבטא כמה מלים כמו "פרפר", "מאם-מאם" (שזה גם אמא, גם אוכל, גם מים, ובעיקר ציצי), "בא" שזה גם אבא וגם סבא, "ביי" כשהיא נפרדת...הכל במתיקות מושלמת.
היא גם עושה תנועות עם הידיים - "בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד" וגם ידיים למעלה ועל הראש והמון מחיאות כפיים. היא מצביעה כשהיא רוצה משהו, ויוצא לה משהו שדומה ל"זה", וגם מצביעה על אנשים שהיא מזהה ואוהבת, וגם לכיוון שאליו היא רוצה שיקחו אותה.
היא באמת המתיקות בהתגלמותה.

נשמותק וחכמוד נשארו לישון, כמובן, וחכמוד נכנס אלי למיטה באמצע הלילה כמובן.
ובבוקר בתי הודיע שבא להם להתנחל אצלנו שוב, ושהם מביאים המבורגרים ולחמניות.
האמת שלא בדיוק תכננו לעוד אירוח ועוד ארוחה אבל זרמנו, והיה מאד כיף להיות עוד כמה שעות ביחד.
בסוף לא היו המבורגרים (כנראה בטיב טעם) והם הביא סטייקים טי-בון, שהיו די טובים.

ניסינו לשבת בחוץ וחנכנו את המצנן החדש, אבל מכת הזבובים היתה כזאת שאפילו הרוח מהמצנן לא התגברה עליה, וברחנו בחזרה פנימה, למזגן.

אחר הצהריים "ביקרנו" אצל הורי, מעבר לגדר של הדיור המוגן. היה נעים, וישבנו איתם יותר משעה ושוחחנו. הם מתלבטים מתי לחדש את היציאות שלהם מן 'האחוזה', לסופר או אלינו - ונראה לי שעדיין לא ממש בשלים לכך. אמא לא מפחדת לחלות אבל אבא כן. ולה לא אכפת לא להיפגש, מספיק לה לראות תמונות וסרטונים ולשוחח בטלפון. נראה איך ממשיכה הקורונה להתפתח בשבוע שבועיים הקרובים.

לא יצא לנו לדבר עם בני וכלתי אתמול אבל מהתמונות שהם שלחו נראה שתינוקי בסדר. הם יצאו לטייל איתו בפארק ובתמונות שהם שלחו הוא התהלך לו והתעניין בעצים (חיבק גזע) ועלים וגילה סקרנות כלפי חתול שבעליו הלך איתו עם רצועה (באמת מוזר).
ננסה לדבר איתם היום.

התחלתי לקבל מדי פעם עדכונים מישראבלוג על פוסטים חדשים בבלוגים שאני מנויה עליהם וזה דווקא נחמד. אני קוראת ומגיבה, ואני רואה שמידי יום כמעט האתר הולך וחוזר לעצמו, ורבים שמחים מאד שהוא חזר לחיים.
מצחיק שמצאתי שם דווקא הרבה בלוגרים שלא הכרתי כשהייתי בישראבלוג, ונחשפתי אליהם דרך "בלוגר בשפת הקודש" ו"פרפרים".

כרגיל יצא לי פוסט של מיש מש - "יומני היקר" באמת. נו, מילא. 

מסתמן שהניתוח של תינוקי עבר בשלום

אני עדיין מחכה לעדכון מהלילה, אבל נכון לאתמול הניתוח של תינוקי עבר בשלום, לפחות על פי הרופאים.
היום שאחרי הניתוח היה מסומן כדאגה העיקרית ואכן הוכיח את עצמו ככזה.

בשעות הראשונות הילד היה מסטול ומתרפק (כאשר בדרך כלל הוא עירני ותזזיתי ופעיל מאד) כך שהוריו האוהבים ניצלו את ההזדמנות ופשוט חיבקו אותו ונישקו אותו ואיפשרו לו לישון עליהם - וכך גם נכנס לשנת הלילה: על כלתי (בשום אופן לא הסכים במיטת בית החולים).

אבל מרגע שהפציע הבוקר על בוסטון, והוא התעורר, התסכול והפחד השתלטו על הקטנצ'יק, וכל מה שהוא רצה - והביע בכל דרך אפשרית - היא להסתלק משם.

זה לא היה אפשרי, הוא עדיין היה מחובר לקטטר ולאינפוזיה והיה צריך לחכות (גם אחרי שניתקו אותם) ליציאה (מה שנקרא בשפה עממית "קקי") ולראות שהוא שותה לבד אחרי שניתקו את הקטטר.
זה סיבך את העניין, כי אם בימים רגילים הילד לא אכלן מי יודע מה, בבית החולים הוא פשוט סירב לשתף פעולה. לא רצה לאכול, לא ממש בא לו לשתות, בכה וקיטר וסימן כל הזמן "זהו" כמו שלימדו אותו בשפת הסימנים של התינוקות. זה שבר את הלב ממש. הוא בוודאי לא הבין מדוע הוא מסמן להם באופן כל כך ברור והם עדיין לא מבינים אותו ולא עושים מה שהוא מבקש.

בסוף (בעזרת נר) היתה יציאה, ואחרי שהושלמה ניירת השחרור, הם יצאו הביתה.
הם סיפרו שבאוטו ואפילו בכניסה לבית הוא עדיין היה מסוייג וחשדן.
נזכרתי כמה שמח בדרך חזרה משדה התעופה (כשחזרו החורף מישראל, היתה טיסה קשה במיוחד עבורו) כשזיהה את הרחוב שלהם וכמה חגג כשנכנסו הביתה.
הפעם לקח לו יותר זמן להרגע.
העדכון האחרון שקיבלתי מבני היה שהוא שלח את כלתי לישון (היא זו שהיתה עם תינוקי על הידיים כל הלילה בבית החולים) ושהקטן משלים שעות משחק.

עכשיו אני רק מחכה לשמוע איך עבר להם הלילה הראשון בבית, האם הוא מרגיש בסדר, האם אכל ושתה...

הערב נארח, בנוסף למשפחה של בתי, גם את המשפחה של אחי. בפעם הראשונה מאז הקורונה.
הורי עדיין מסרבים לעזוב את 'האחוזה', חוששים, ואני לגמרי מבינה אותם ומקבלת את זה.
אולי מחר אקפוץ "לגדר" לבקר אצלם.
אין ספק שהקורונה לא הסתיימה, ואיכשהו אנחנו מנסים לחיות בשלום לצידה.
נראה לי שארווח את השולחן כך שעשרה אנשים יישבו על שטח שמתאים לארבע עשרה. או יותר.
נעים בחוץ והייתי עורכת את השולחן בגינה, אבל יש כאן באזור מכת זבובים ויתושים שהופכת את כל העסק לבלתי נסבל בכלל.
T ו'שותפנו' החליטו לרכוש יחד מצנן לגינה (אחד לגינה שלהם ואחד לשלנו) - שזה אמור לעזור גם עם עניין החרקים המעופפים. אבל עדיין לא מספיק חם כדי לשבת בגינה בערב מול מצנן......אז כרגע זה לא רלוונטי. נראה, מקווה שיהיה בסדר. 

העיקר הבריאות

סוף סוף החל לחול שיפור משמעותי בשעורה שלי ואני רואה את הסוף באופק. זה היה קשה, וארוך.
בינתיים נהייתי הרבה יותר מודעת לניקיון העיניים - לא לגעת, לא לגרד, לנקות עם מגבונים ייעודיים.

היום תינוקי עובר ניתוח - לפתיחת חסימה בין הכליה לדרכי השתן.
זה במעקב עוד כשהיה בתוך הרחם, ועכשיו הגיע הזמן לטפל.
הרופאים טוענים שזה ניתוח פשוט שהם עושים המון ואחוזי ההצלחה גבוהים מאד, וגם "חוסר הצלחה" פשוט מתבטאת בחסימה מחדש, והצורך לחזור על הניתוח.

אין צורך לומר: אנחנו כולנו בלחץ גדול.
גם מהניתוח עצמו (שיארך כשלוש שעות, די ארוך כשאמור להיות מדובר ב"פרוצדורה פשוטה", לדעתי) וגם מה"לפני" וה"אחרי".
הוא כבר בצום, ובפעם הראשונה בחייו אנחנו שמחים שהוא לא אכלן גדול ושבדרך כלל הוא הכי פחות רעב בבוקר (הניתוח בעשר בבוקר, שעון בוסטון).

היה סיפור עם זה שנאמר לבני ולכלתי שהם לא יוכלו ללוות את הקטנצ'יק עד לחדר הניתוח - בגלל הקורונה.
בניגוד לאופיים (הם לא מהמתווכחים) הם הודיעו חד משמעית לכל הרופאים הקשורים לעניין (כולל המנתח עצמו) שהם לא מוכנים שהקטן הזה, שגם ככה יש לו חרדת נטישה אם הוא לא עם אחד מהוריו - במיוחד מאז הסגר של הקורונה שבו הוא שכח כבר איך נראית בייבי סיטר - יעבור ער לגמרי לידיים של אנשים עם חלוקים ומסיכות. זו טראומה מיותרת לחלוטין, הם קבעו, והם אינם מוכנים לזה בשום אופן.

זה היה בסופשבוע והם דאגו שאינם שומעים חזרה מאף אחד, ובסוף כולם חזרו אליהם - מבטיחים גם שייעשה לו טשטוש וגם תרופת הרגעה כשהוא עדיין בידי ההורים, ושתוך חמש דקות מרגע הפרידה - הוא כבר יורדם לניתוח.

עכשיו מחכים שהיום הזה יעבור, ובעיקר היממה הקרובה - שבה גם אחרי הניתוח עדיין יהיה מחובר לקטטר ולאינפוזיה - משהו שממש לא תואם את הפעלתנות של הילד הזה, שלא נח לרגע. אולי יסכימו לתת לו הרגעה/טשטוש גם אחרי.

מחזיקה את כל האצבעות של הידיים והרגליים, ושולחת לו ולהם אנרגיות טובות. לא יעזור, אני יודעת, אבל גם לא יזיק.