סופשבוע משפחתי וקפיצה ספונטנית לים המלח עם הנכדים

בששי הגיעו לארוחת ששי גם הורי וגם בתי ומשפחתה. 

היה טעים מאד ונעים מאד, והנכדים הגדולים נשארו כרגיל לישון. 

התכנון היה שהם יהיו אצלנו כמה ימים בתחילת השבוע, ולכן לא תכננו פעילות מיוחד לשבת ובתי אספה אותם מוקדם, יחסית, ולקחה את כולם לבריכה.

בערב הבנים הלכו עם חתני לשיעור פרטי בקרוס פיט, ואחרי השיעור עצרו בהפגנה של הרצליה וחוו את המחאה ממקור ראשון בפעם הראשונה. 

גם אנחנו כמובן השתתפנו בהפגנה במוצ"ש, בקפלן. נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, דיבר מאד יפה. וגם סחף את הקהל.  שבנוסף לכל הידע שלו ולכל כשרונותיו הוא התגלה כנואם מוכשר. 

ואז, כשהתלבטנו איך לבלות עם הנכדים בימים שבהם הם אצלנו, עלה בדעתו של T רעיון לקחת אותם לחופשה במלון כלשהו, עם בריכה - משהו שיוציא אותם לגמרי מהשיגרה וישמח אותם. בהתחלה הרעיון של ים המלח נשמע הזוי, בגלל החום הגדול. אבל במחשבה שנייה הבנו שחם מאד בכל מקום, וממילא נהיה כל הזמן או בבריכה, או בים המלח עצמו או במזגן כלשהו. 

בתי וחתני הסכימו, נשמותק וחכמוד התלהבו, וכך יצאנו בראשון דרומה לחופשה במלון לבד עם נכדינו הבכורים בפעם הראשונה. 

כמה חם היה? כמו שנשמותק אמר: חם "טילים" 🤣(במלעיל). 

המלון עצמו לא היה להיט - מצב תחזוקה די ירוד ואוכל בינוני לגמרי, אבל האמת שלא היו לנו ציפיות, החדר היה מרווח עם שתי מיטות גדולות ומרפסת, והכי חשוב - המזגן עבד מצוין. 

הבריכה היתה גדולה וחביבה, והקפדנו להיות בה בשעות שלא כל שאר האורחים היו, בבוקר ובשעות אחר הצהריים המאוחרות. הילדים יכלו לשחות ולהשתכך בה שעות בלי שיימאס להם, ורוב הזמן גם אנחנו השתכשכנו יחד איתם. משום מה בשעה 12:00 בצהריים התחילו שם לדפוק מוסיקה בדציבלים לא סבירים. 

בשעות אחר הצהריים נהגנו לרדת לים המלח, וליהנות שם מהשקט ומהציפה האופיינית - שהם לא הכירו עד עכשיו. יום אחד אפילו מרחנו את עצמנו בבוץ המיוחד, והנכדים התבדחו על כך שהם מרגישים צעירים בעשרים שנה (הגענו לגילאי "מינוס" כמובן 😂).

בבקרים עם הזריחה היינו יוצאים, T ואני להליכת הבוקר שלנו. לא היה פשוט כי כבר בשעות המוקדמות (5:00-6:00 בבוקר) הטמפרטורות הגיעו ל-30 וגם 32 מעלות, אבל היתה מעט רוח וצלחנו את זה בשלום. 

כפי שבתי הזהירה אותנו מראש, המתבגרים הצעירים האלה אוכלים בכמויות ובתדירות שלא הכרנו. אחרי ארוחת בוקר ענקית הם תמיד אכלו גם ארטיק כלשהו, פיצה בצהריים ועוד איזה נשנוש אחר הצהריים, וארוחת ערב מלאה כרגיל. מדהים מה שההורמונים עושים להם. 

כל מיני תכניות טנטטיביות שהיו ל-T לגבי טיולים בנחל דוד או עלייה למצדה נגוזו ברגע שהבנו שפשוט חם מדי. ויתרנו. נשתדל לחזור איתם לשם מתי שהוא בחורף. 

לסיכום - הם מאד נהנו ואנחנו מאד נהננו מהם. היו פה ושם חיכוכים אבל בסך הכל החופשה עברה ממש בצורה נהדרת. בדרך חזרה T עשה עיקוף לא קטן במיוחד כדי לעצור איתם לארוחת צהריים בחומוסייה מצויינת כדי להחזיר אותם הביתה שבעים ומרוצים. 

למדור השרביט החם - פעילות ספורטיבית

 בתחום הפעילות הגופנית אני חושבת שאני יכולה לחלק את החיים שלי לשלושה מקטעים.

כילדה הייתי מאד מאד פעילה גופנית. 

כבר כתינוקת הייתי בין הראשונים (כך סיפרו לי) לזחול על גחוני בבית התינוקות (והיה למי להשוות), הלכתי ורצתי ורקדתי בלי סוף ודילגתי. אבא שלי לימד ריקודי עם בזמנו הפנוי באותן השנים, ובכל יום ששי רקדנו - הוא, אמא שלי ואני - ריקודי עם בסלון הקטן שלנו (שהפך בלילות לחדר השינה שלהם). ומרגע שניתן היה לרשום אותי לחוגים (בסביבות גיל ארבע) הורי הקפידו שאשתתף בחוגים כגון 'ריתמיקה' ואחר כך מחול (מודרני, כי זה מה שאבא שלי אהב ורקד בעצמו, הוא לא סבל בלט קלאסי). 

כל הזכויות שמורות לאתר CBS NEWS

במקביל רשמו אותי לשיעורי שחייה והתעמלות בי.מ.ק.א. 

כל הזכויות שמורות לאתר time.com

בזמני הפנוי בשנות ילדותי הייתי יורד "לדשא" (כך קראנו לזה) שגבל בשלושה בניינים ומשחקת משחקי שונים עם ילדי השכנים - מחבואים, תופסת, 'אחד שתיים שלוש - דג מלוח' ועוד משחקים שכללו פעילות גופנית.

כשעברנו ללוס אנג'לס, בהיות בת תשע וחצי, חלק מהפעילויות האלה הסתיים. כבר לא היה "דשא" משותף לבניין וילדים שם לא "ירדו למטה" לשחק בשעות אחר הצהריים. היתה אמנם בריכה בבניין הראשון בו גרנו בשכירות, אבל היא שימשה בעיקר לרביצה ושיזוף. 

בבית הספר היסודי עדיין הצטיינתי בריצה, משחקי כדורסל ומחניים (הייתי אלופה במחניים) אבל ככל שהורי רשמו אותי גם לשיעורי שחייה בימ.ק.א המקומי וגם לשיעורי מחול (ג'אז, הפעם, כי זה מה שהיה זמין למי שלא רקדה בלט או סטפס) לא אהבתי ללכת ודי מהר נשרתי.

נכנסתי לגיל ההתבגרות והתחלתי לעלות במשקל ולא בא לי לזוז וגם לא אהבתי לראות את הגוף שלי במראות הגדולות שכיסו בחדר החוגים את כל הקירות. הייתי יושבת בבית שעות עם ספר או מול הטלוויזיה, ועם החברות שלי הייתי משחקת במשחקים שברובם לא כללו פעילות גופנית. 

זו היתה תחילת תקופת ה"פַּדְלָאוּת" שלי. והיא נמשכה די הרבה זמן. 

כשחזרנו לישראל הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" ולאחר מכן ל"צופים" אז ברור שיצאתי לטיולים ובסך הכל נהניתי מאד אבל ממש לא היה לי קל, בעיקר בעליות. ממש לא הייתי בכושר. 

היו פה ושם הבלחות של ספורט - למשל בקורס קצינות. ראשית, הכריחו אותנו לרוץ כל ערב, ובעל כורחי לימדתי את עצמי לרוץ ולנשום - רצנו עם נעליי צבא גבוהות, לא עם נעלי ספורט, וזה היה כנראה אחד הדברים הפחות בריאים שעשיתי בחיי - אבל הקפדתי להמשיך עם זה קצת גם אחרי הקורס. זה עבר לי די מהר. כמובן שלא ידעתי אז דבר על כף הרגל הקמורה שלי, על הקשת הגבוהה מדי ועל כל מה שגיליתי הרבה יותר מאוחר בחיי, כיצד כל משקל הגוף שלי בעצם נסמך על שלוש נקודות קטנות בכף רגלי. 

הזכויות שמורות לאתר https://www.achilles.co.il/page/pes-cavus

גם כשבגרתי, התחתנתי ונולדו לי ילדים, פה ושם חברה היתה משכנעת אותי שנירשם יחד לשיעורי התעמלות, ובשלב כלשהו, בשנות השלושים לחיי, נרשמתי לקאנטרי והתחלתי לשחות, ומאוחר יותר להתעמל באופן קבוע בחדר הכושר בבקרים לפני העבודה. הייתי מתייצבת בקאנטרי בחמש ורבע, איך שהוא היה נפתח, מתעמלת כחצי שעה/שעה, מתקלחת ונוסעת ישר לעבודה. 

אבל בכל פעם שחליתי, למשל, והפסקתי להתעמל - לקח לי זמן לחזור לזה. 

בתקופה ההיא, במקביל לעבודתי בתחום המחשבים, התחלתי ללמוד עיסוי שבדי, וגיליתי שנדרש כושר גופני כדי לעסוק בכך ברצינות. עבדתי כמעסה, בחדר טיפולים שסידרתי לעצמי בבית, מחוץ לשעות העבודה ובסופי שבוע, ואחרי כמה שנים למדתי גם רפלקסולוגיה - והוספתי גם את זה לפעילות.

כל זה נפסק קצת אחרי גיל ארבעים כשהתחילו לי דלקות קשות במפרקי הכתף. עברתי טיפולים שונים וגם קבלתי כמה פעמים זריקות ישירות לגיד (לפעמים בכתף ימין אבל לרוב בכתף שמאל, שעושה לי בעיות גם היום), ופרט לתרגילים ספציפיים שקבלתי מהמטפלים השונים (פיסיותרפיסטים, אוסתיאופטים וכו) שנועדו "לשמן" את מפרקי הכתפיים, לחזק את השרירים שמסביב ולשמור על התנועה (שלא לקבל "כתף קפואה") פחות או יותר הפסקתי לעסוק בכל פעילות שכרוכה בהפעלת הזרועות (פרט לעבודה כמובן, על המקלדת, ומטלות הבית). 

המשכתי בפעילות אירובית, בחדר הכושר (מסילה, אליפטיקל) אבל לא באדיקות יום יומית ולא יותר מחצי שעה בדרך כלל. 

מאז שהפסקתי לעבוד (במחשבים) והתפנה לי זמן, חזרתי להתעמל לעיתים יותר קרובות, אבל עדיין זה לא היה ברמת הפעילות שאני עוסקת בה היום.

לפני כחמש שנים נכנסתי ל"שוונג" של הליכה, בהתחלה לבד, גם לשם הבריאות אבל גם כי רציתי להגביר את הכושר הגופני שלי כדי להצטרף לקבוצת הטיולים שארגנה 'שריתה' עם כמה נשים מהיישוב שלה וחברות נוספות. היה לי ברור שאין לי סיכוי להצליח לעמוד בקצב וברמת הטיולים שלהן והחלטתי להתאמן ולהיערך לכך לפני שהצטרפתי, וזה אכן הצליח לי. גם שיפרתי את הכושר הגופני שלי וגם זכיתי ליהנות מטיולים יפים בארץ בחברת נשים מעניינות ונחמדות. 

בתום אותה שנה הקבוצה התפרקה לה (המדריכה המצוינת שנהגנו להעסיק הפסיקה לעבוד איתנו ופנתה לעבודה עם קבוצות גדולות מחו"ל, והיה קושי להשיג מדריכים טובים במקומה) וגם אני נקעתי את הקרסול באופן קשה, ולקח לי זמן לחזור לעצמי ולפעילות. 

אמנם התאוששתי וחזרתי להליכות ולחדר הכושר, אבל זו כנראה היתה רק ההקדמה לתקופה הנוכחית. 

מה שמביא אותי לשלוש וחצי השנים האחרונות. זה המקטע השלישי והנוכחי בחיי. מרגע שגם T וגם אני החלטנו לעשות שינוי דראסטי בהרגלים, בתפריט ובאורח חיינו, הספורט הפך להיות חלק משמעותי יותר ביום יום שלנו.

התחלנו ממש בהדרגה, עם הליכה של קילומטר ביום, בהתחלה, שגדל לשני קילומטר ואז שלושה. שלושה הפכו לארבעה וכך המשכנו להגדיל את המרחק ואת הזמן עד שאני הגעתי לשמונה קילומטר ו-T לעיתים גם מגיע ל-12. בשנה שעברה גם התחלתי אימון ריצה (לסירוגין) במשך חצי שעה מתוך כל השעה וחצי שלוקח לי להשלים שמונה קילומטר. אבל מאז הבעיות שהיו לי עם כף הרגל השנה, בשלב זה לא חזרתי לרוץ. 

כשנפתחו חדרי הכושר אחרי אחד הסגרים, נרשמנו לאחד שנמצא מרחק דקות הליכה ספורות מהבית, ואז התחלנו לשלב ביקור בחדר כושר כמה פעמים בשבוע. כאשר אני בחדר כושר אני בדרך כלל מתעמלת שעה על האליפטיקל, ואז עוברת בין מכשירי הכוח במשך עוד כרבע שעה, עוד כמה תרגילים (בטן, גב) על המזרון, מתיחות והביתה. לעיתים רחוקות אני הולכת/רצה על המסילה בחדר כושר, במקום מכשיר האליפטיקל. 

אנחנו מתעמלים כל יום. גם בשבת.

כשאנחנו יוצאים לחופש אנחנו גם כן מתעמלים, גם אם זו חופשת "בטן/גב" או סתם תיירות, והרבה פעמים אנחנו בוחרים בחופשות שכרוכות בהליכות, טרקים, טיפוס וכדומה. 

אז זו היתה סקירה על ההיבט הספורטיבי של חיי....ושרק נהיה בריאים ונתמיד. 

על נכדים, ספרים והפיכה משטרית

השבוע עברה מדינתנו עוד שלב בדרך להפיכתה ממדינה דמוקרטית לדיקטטורה. 

זהו רק שלב אבל זהו הכיוון וזהו היעד. ייתכן שנצליח למנוע בסופו של דבר מהיעד הסופי להתגשם (משום מה אני בספק, T יותר אופטימי ממני) אבל עוד קודם הדמוקרטיה שלנו לא היתה חזקה במיוחד או שלמה במיוחד, ולכן לא יהיה קשה - טיפין טיפין אם לא בבת אחת - לערער את מה שנותר ולאפשר לשלטון, שלפחות בהרכבו הנוכחי משלב שחיתות עם משיחיות גזענית ושאיפה לכפייה דתית ושלילת זכויות מיעוטים ונשים יחד עם טפילות בטחונית וכלכלית. 

מדוע איני אופטימית? 

כי כפי שאני רואה זאת, יש במדינה שלנו, בעם שלנו, כמה חלקים. יש את אלה שרוצים את ההפיכה המשטרית או לפחות את חלקה. יש את אלה שמתנגדים לה, מתעקשים על מדינה עם יושר והפרדת רשויות ושלטון החוק וזכויות אדם ושיוויון גם בזכויות וגם בחובות, ומוכנים למחות ולשבות ולשלם מחירים כדי להשיג זאת. 

כמו שאני רואה זאת, שתי אלה הן קבוצות קטנות יחסית. ברוב המוחלט יש שתי קבוצות אחרות. יש את אלה שלא ממש אכפת להם או שלא ממש מבינים מה המשמעות של ההפיכה המשטרית ומה הכוונות של מי שמחוקק אותה. זו קבוצה ממש גדולה. ויש עוד קבוצה ממש גדולה. קבוצה זו מורכבת מאנשים שכן אכפת להם, וכן חשובה להם הדמוקרטיה, וכן חשוב להם להילחם בשחיתות וכן חשוב להם השיוויון בזכויות ובחובות. אבל הקבוצה הזאת, שגם היא ממש גדולה להערכתי, לא מוכנה לשלם שום מחיר עבור זה. אלה לא מוכנים שיפריעו לאורח החיים שלהם. הם רוצים מחאה מנומסת במקומות מוגבלים שהוקצו לכך מראש. אל תחסמו כבישים ואל תשתקו את שדה התעופה ואל תשביתו את המערכת הרפואית או החינוכית או את העסקים או את החנויות...... 

ולי יש הרגשה קשה מאד שהקבוצה הזו, האחרונה, יחד עם זו הקודמת שלא אכפת לה או שלא מבינה - הן אלה שיפילו את המחאה. הן אלה שיתקוממו נגדה ברגע שהיא "תזיז להם את הגבינה". כי הן הרוב. 

התעצבנתי כשעבר חוק ביטול עילת הסבירות אבל לא באמת התאכזבתי. לא ציפיתי שיקרה איזה נס. הבנתי כבר את הכוחות הפועלים בשטח. הבנתי מה קורה. אוף אני ממש עצובה. 

ובתוך העצב והכעס אני בכל זאת מנסה להמשיך את השיגרה שלי, בין הפגנה לשיבוש, מסרבת להידבק לרדיו או לטלוויזיה או לאתרי החדשות במשך כל שעות היממה. את T קצת יותר קשה לנתק מזה, ואני קצת דואגת לבריאות שלו. גם הפיסית וגם הנפשית. הוא לעומת זאת מכחיש שזה משפיע עליו ככה, ושהוא בסדר גמור. 

כמובן שהוא היה בירושלים ביום שני. כמובן שהיינו בקפלן במוצאי שבת. אמנם T חטף שני התקפי כאבים בשבת. אחד קשה מאד על הבוקר בזמן ההליכה ועוד אחד קל יותר אחר הצהריים. אבל אז הוא מתאושש קצת וקם וממשיך כרגיל. לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת. 

בששי עשינו כאן ארוחת ערב שקטה רק עם הורי, שגם בסופה שלחנו אותם הביתה עם קופסאות אוכל. אמא שלי הביעה את מחאתה אבל בסופו של דבר הם לקחו את הכל. איך אגיד לה שהאוכל שהיא מבשלת הפך לבלתי אכיל? לא נעים. 

בשבת לפני שנסענו לקפלן עברנו אחר הצהריים אצל בתי, וכך יצא לנו להיות איתם קצת למרות שלא הגיעו בששי. היה נחמד אבל היה קצת קשה לראות את חכמוד (עמוק במצברוח של גיל ההתבגרות) מוציא את העצבים שלו על נשמותק. זה קורה המון וזה כבר יצא משליטה, ולשמחתי גם בתי וגם חתני תפסו אותו לשיחות אחרי זה - ונראה לי שלפחות הוא מודע ולפחות הוא ישתדל להפסיק עם זה, ואולי למצוא דרך להפנות את התסכולים שלו לכיוונים אחרים. מה שעצוב הוא, שהוא מאד אוהב את נשמותק וגם נשמותק מאד אוהב אותו. אבל אחיו הצעיר הוא כנראה האובייקט הכי נוח להוציא עליו את התסכולים שלו. 

השבוע קראתי את הספר "אחות לפליאדות" מאת אורית אילן. זה ספר של גיסתי, שהיא השאילה לאמא שלי, ושתיהן לא ידעו לומר לי מה דעתן בעצם עליו. הספר קיבל את פרס ספיר לשנת 2022 והאמת היא שגם אני לא סגורה לגבי דעתי עליו, אבל הקריאה זרמה לי בקלות וסיימתי אותו תוך כמה ימים. 

בזמן ש-T נסע לכנסת להפגין, אני נשארתי בבית. גם כי הגיעו לתקן את השער (שכנף אחת שלו שקעה קצת וזה גרם לו להתקע בפתיחה ובסגירה), וגם כי היה לי תור לבדיקת השד השנתית שלי אצל כירורג. 

הממוגרפיה יצאה תקינה, אבל כבכל שנה חשוב לי שתהיה גם בדיקה קלינית יסודית, ליתר בטחון. גם ככה אני בודקת כל שנה, אבל מאז שאני לוקחת הורמונים של גיל המעבר אני מקפידה על זה עוד יותר. כמו ש'רופאהחדשה' אמרה, הבדיקות לא מונעות את הבעיות, אבל גילוי מוקדם ככל האפשר הוא בכל זאת עדיף על כלום. 

אגב, לגמרי במקרה קבעתי את התור אצל אותו כירורג שבדק את T כשרק התחיל לו כל הסיפור הבריאותי (שלא נגמר), ושלח אותו לאיכילוב להסרת כיס המרה....ודאג לו למנתח מעולה ואחר כך העביר אותו לפרופסור....רופא קשוב ויסודי ומקצועי שגם נתן יחס אישי והתכתב עם T בוואטסאפ הרבה אחרי שכבר לא היה תחת טיפולו הישיר, ואפילו בששי בערב. בחור זהב. אנחנו יודעים שהוא היה לפחות שנה בספרד בהשתלמות, כי כאשר T רצה לשלוח לו פרחים להבעת תודה (אחרי שעבר את הניתוח הגדול בהצלחה), התברר שהוא לא בארץ. עכשיו כאשר חיפשתי תור לכירורג עבור בדיקת השד, פתאום ראיתי שהוא שוב מופיע ברשימה ביישוב שלנו. צירוף מקרים. הוא זכר את T ואת המקרה שלו ושאל עליו, והביע גם הוא תסכול גדול על כך שלמרות הניתוח עבר תקין, לכאורה, ושלא מצאו סרטן - תודה לאל - עדיין ממשיכים ההתקפים ובעיות עיכול שונות. 

הבדיקה הקלינית היתה תקינה ובמפתיע הוא אמר שבפעם הבאה ירצה גם להפנות אותי לאולטרסאונד. בנוסף לממוגרפיה. 

עוד השבוע בתי ביקשה עזרה באיסוף נשמותק והחבר שלו מחוג "מבוכים ודרקונים". נסענו להרצליה וחיכינו שהם ייצאו מהחוג. התברר שזה לא רק החבר אלא גם אחיו הצעיר. זו היתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת. נשמותק כמובן אמר שלום וחיבק אותנו, אבל שני האחים התעלמו מנוכחותנו לחלוטין. הם לא הפסיקו לדבר ביניהם (על נושאים של "מבוכים ודרקונים") והם גם לא הפסיקו להשתעל. כל הזמן הם השתעלו. הם נתנו לנו את הכתובת שלהם, שנוכל להקפיץ אותם הביתה, ושוב התעלמו מאיתנו לחלוטין. שוחחנו עם נשמותק על החוג ועל הקייטנה שהיה בה בבוקר, וכשהגענו לכתובת של האחים הם ירדו מהרכב בלי לומר שלום או תודה או כלום. כשהם סגרו אחריהם את הדלת אמרתי "על לה דבר" ונשמותק צחק. הוא הבין. כשסיפרתי לבתי היא אמרה שזה בדיוק ככה איתם. ושגם על השיעול הבלתי נגמר הזה היא כבר דיברה עם אמא שלהם. מוזר. 

היה מאד נחמד להיות שוב אצל בתי ככה סתם באמצע השבוע, ויצא לנו לבלות עוד קצת זמן איכות אתה ועם כל אחד מהנכדים. חכמוד הראה לנו איך הוא משחק כדורסל (יש להם סל בחדר) ושרי הראתה לנו איך היא מתנדנדת על ה"טבעות" שתלויות להם מהתקרה. ממש חדר ספורט חתני בנה לעצמו ולהם שם עוד בתקופת הסגרים של הקורונה. 

היה לי חשוב שיצאנו מהבית והיינו עם אנשים שאנחנו אוהבים ובמשך כמה שעות T לא היה מחובר לחדשות. אמנם דיברנו על זה - כמובן - אי אפשר להמנע מזה. אבל זה עשה לי טוב. והסברתי ל-T. שאולי זה לא משפיע עליו (קשה לי להאמין אבל הוא אלוף ההדחקות האיש שלי) אבל עלי זה מאד משפיע, ואני רוצה לעשות הכל כדי לא לצלול לדכדוך הזה שאפף אותי בכל החודשים לפני שנסענו לארה"ב. הוא אמר שהוא מבין. נראה מה יהיה הלאה. 

למדור השרביט החם - יוקר המחייה

השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לשמוע כיצד אנחנו מתמודדים עם יוקר המחייה. 

אז האמת היא שמזה כמה שנים טובות שאנחנו מתנהלים באופן יותר מפוקח, מפוכח ומהודק עם התקציב המשפחתי שלנו - כי נכון שכרגע יוקר המחייה הוא בין הגרועים שהיו אי פעם, אבל זו בעצם מגמה שנמשכת כבר די הרבה שנים: השחיקה של ההכנסה לעומת ההתייקרות של ההוצאה. כבר לפני שנים ניתן היה לראות את הפער ההולך וגובר בין ההכנסות להוצאות בארץ לעומת חו"ל, זה מקצין עכשיו אבל זה ממש לא חדש.

אז איך אנחנו מתנהלים? 

כמו טליק, פיצלנו את הקניות שלנו.  אנחנו קונים ירקות ופירות במקום אחד, שהוא גם זול יותר וגם האיכות של הסחורה הרבה יותר משובחת מאשר בסופר (כולל רמי לוי ויוחננוף) ואצל הירקנים היקרנים ביישוב שלנו. את שאר הקנייה השבועית שכוללת מוצרי חלב, לחם, ביצים, מוצרים יבשים וכדומה אנחנו קונים במקום אחר. היתה תקופה שבה, את הבשר והעוף היינו קונים אצל קצבים ביישוב שלנו. כשהם גם התייקרו מאד וגם איכות הבשר אכזבה, גילינו קצביות משובחות בטירה. אחרי זמן מה, גילינו שבסופר בטירה יש מחלקת עוף ובשר שהסחורה בה משובחת והמחירים בה מצויינים. אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק. עם דגים קרה משהו דומה. כשעוד קנינו ביוחננוף נהגנו לקנות גם את הדגים שם, אבל אז גילינו שגם ביישוב שלנו יש חנות דגים טובה. כשהתברר שגם הוא יקר מאד, עברנו לקנות בטירה, ואז גילינו שגם המקום בו קנינו התייקר מאד, ומצאנו שם מקום חדש, לא פחות טוב (אבל פחות מפונפן) וזול יותר. בקיצור, אנחנו לא נאמנים למקום אלא כל הזמן בודקים ומשנים. 

ביישוב שלנו יש הרבה מאד ירקנים, כאמור הם יקרנים, וחלקם גם הפכו ל"מינימרקט" (כנראה בתקופת הקורונה, בה נשארנו רובנו רוב הזמן בתוך היישובים שלנו). יש גם לא מעט  קצבים וכאמור יש גם חנות דגים. כולם כולם יקרים מאד, אבל אם צריך השלמה של משהו קטן מעכשיו לעכשיו, זה פתרון טוב. יש כמה מכולות וסופרים קטנים, מוגבלים במלאי וגם כן יקרים. ואם אנחנו נתקעים בשבת או בחג אפשר לקפוץ לצומת בני דרור להשלים ב"טיב טעם" היקרים גם הם. 

אנחנו תמיד הולכים לקניות עם רשימה. קונים רק מה שצריך.

אם ברשימה יש שמפו בודד או נוזל כביסה, למשל, אז בדרך כלל נקנה אותו בסופר בקנייה השבועית. אבל אם הצטברו לנו חומרי ניקוי רבים ברשימה, נקפוץ לחנות ממש זולה כאן מחוץ ליישוב שבה עדיף לרכז קניות מסוג זה. 

בכל רכישה אחרת - בין אם זה חידוש ביטוח לרכב או לבית או ביטוח נסיעות - בכל שנה מחדש אנחנו עושים חקר שוק. כשרוצים להחליף מכשיר חשמלי או ריהוט או כל דבר אחר לבית - עושים חקר שוק. לא תמיד נרכוש את הזול ביותר, כי חשובה לנו גם האיכות, אבל לא נקנה סתם את ה"פירמה" הפופולרית. לדוגמא - הרובוט השואב שלנו הוא לא I-ROBOT והשואב האלחוטי שלנו הוא לא דייסון. 

אנחנו לא מאלה שאוהבים ללכת לקניות, של בגדים למשל, אלא אם צריך משהו מסוים ואז פשוט נוסעים, קונים וחוזרים הביתה. אבל כשאנחנו בארה"ב כן יוצא לנו הרבה פעמים לעשות שופינג - בעיקר כי אנחנו קונים לנכדים, אלה שנותרו בארץ ואלה שחיים שם - ואז מידי פעם גם קונים דברים עבור עצמנו. אבל, אנחנו עושים זאת זאת ברשתות זולות כמו טארגט, מארשל'ס ו-טי ג'יי מקס. לא ייאמן כמה זול שם. 

במסעדות אנחנו כבר ממעטים לאכול - אבל זה לא רק בגלל המחירים. כבר קיטרתי כאן על רמת השירות ורמת האוכל שנתקלנו בהם במסעדות - גם כאלה שנחשבות מאד - ונמאס לנו. בנוסף מאז ששינינו את אורח החיים שלנו ואת התפריט, אנחנו מקפידים יותר על מה שאנחנו אוכלים, ואת זה קשה יותר לעשות מחוץ לבית. אבל אם כבר באמת בא לנו לצאת לאכול בחוץ, נעדיף מסעדה עם אוכל משובח - אפילו פשוט - על פני אוכל מפונפן או פלצני. ואם זו מסעדה באמת באמת טובה, אז פחות נעשה עניין מהמחיר. 

בנוסף, בכל חודש בתחילת החודש אני מתיישבת עם ההוצאות של החודש שחלף וממלאת טבלת אקסל עם כל ההוצאות בחלוקה לקטגוריות. יש לי טבלאות אקסל עבור התקציב שלנו עבור כל חודש בשנה - טבלה אחת שמפרטת כמה הוצאנו על תחזוקת הבית, על ביגוד, על הסופר, על ביטוח, על מתנות לילדים או מתנות לנכדים, על מס הכנסה ועל תשלומי חשמל, גאז, ארנונה וכו. בכל חודש אני בודקת את ההכנסות שלנו לעומת ההוצאות שלנו, ומוודאה שלא חרגנו - לכל הפחות - בעדיפות ליתרת עודף. בנוסף אני מסכמת את כל זה גם ברמה השנתית. 

כך אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק לגבי מצבנו הפיננסי, ויכולים לתכנן לפי זה את החודשים הבאים / השנים הבאות.

בסך הכל מצבנו טוב מאד, וכיום שאנחנו חצי בפנסיה, רוב ההכנסות שלנו הן מהכנסה פאסיבית, מהשקעות שעשינו כאשר עוד עבדנו. 

כשמתאפשר אנחנו גם עוזרים לילדים. קונים להם דברים או מעבירים להם כסף. אבל לא באופן קבוע. 

אבל במציאות הנוכחית, למרות שהם עצמם עצמאיים כלכלית ומרוויחים לא רע, אני לא בטוחה שהם יוכלו ככה לעזור לילדים שלהם כשיגדלו, כי מצב יוקר המחייה רק הולך ומאמיר וגם כי הם (בעיקר המשפחה של בתי) נוטים בדרך כלל לאורח חיים יותר בזבזני מאיתנו . עכשיו, משרכשו דירה והם נכנסים להוצאות בגללה, הם התחילו להדק את החגורה - אז אני מקווה שזה יילך להם טוב. 

בכל מקרה הם יודעים שאנחנו כאן, נותנים להם גב, במקרה הצורך. 

מה יהיה בהמשך, עם כל התהליכים שעוברים על המדינה? אלוהים רק יודע. נקווה לטוב. 

למדור השרביט החם - החופש הגדול

 החופש הגדול. 

וואו, צמד המילים האלה עדיין מעורר תחושה של עונג, של חופש אמיתי, של פסק זמן מהמטלות והלחצים....

וזה מפליא, כי בפועל היה לי "חופש גדול" רק בילדותי ובנערותי - בשנותיי במערכת החינוך. מאז לא היה מושג כזה "חופש גדול" בחיים שלי, אלא בהקשר של ילדיי או נכדיי - ובעיקר: איך להעסיק אותם ואיך להעביר איכשהו את התקופה, שכאמא או כסבתא, נראית ארוכה כאורך הגלות. 

בשאלתו במדור השרביט החם לגבי החופש הגדול, הוא הזכיר שייתכן שחלקנו לא ממש מרגישים בקיומו. אבל גם אלו מבינינו שלא חווים את החופש בעצמם או דרך הילדים או הנכדים, לגמרי שמים לב לעומס בקניונים ובבתי קפה ואפילו במרפאות. יש הטוענים שהכבישים פנויים יותר מרכבים כי אנשים רבים בחופשה או בחו"ל, אבל את זה אני פחות מרגישה. אולי לקראת סוף אוגוסט ניתן יהיה לראות הפחתה ניכרת בעומסים בפקקים בכבישים. 

כשהייתי קטנה אבא שלי עבד ואמא שלי למדה באוניברסיטה, וחלק מהשנים גם לימדה באוניברסיטה. בנוסף, מגיל צעיר (נדמה לי ששלוש, כשסבי חלה וסבי וסבתי עברו לגור אצלנו) סבתא שלי תמיד היתה נוכחת בבית. לכן אף פעם כמעט לא היה צורך למצוא לי או לאחי "סידור" לחופש. יש לי זכרונות עמומים של מסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, כשאמא שלי היתה לוקחת אותי איתה ומושיבה אותי במסדרון לצייר בזמן שנכנסה לשיעור או לפגישה עם מרצה. אבל זה קרה מעט מאד. מסיפורים אני יודעת שמידי פעם גם שכנה כזו או אחרת התבקשה לשמור עלי למשך כמה שעות, כנראה עוד לפני שסבתא וסבא שלי עברו אלינו. אבל רוב חיי היתה לי סבתא built in בבית, ולא היתה שאלה של מה לעשות איתי בחופש.

ובכל זאת, דאגו לי ליופי של תעסוקות בקיץ. 

זוכרת נסיעות לקיבוץ, לחברים של המשפחה שגם היתה להם בת בגילי. זוכרת אותי מצטרפת אליה לבית הילדים ונהנית מכל רגע. 

זוכרת נסיעות לתל אביב, מגורים בדירה שהיתה של סבתא שלי בשכונת סלמה ג' ובילוי של ימים שלמים בחוף הסלע בבת ים, בילוי בפארק הלאומי ברמת גן (שנים רבות לפני הקמת הספארי), גלידה ובלט על הקרח וסרטים. 

זוכרת שמסוף כיתה א' התחילו לשלוח אותי לקייטנת י.מ.ק.א וכמה שנהניתי שם.

זוכרת שכאשר עברנו לגור בארה"ב בילינו הרבה בקיץ עם בני הדודים שלי, בפיקניקים וטיולים ודיסנילנד ובשלב כלשהו הם גם בנו בריכה בחצר שלהם ובילינו בה המון. 

כשחזרנו לארץ והצטרפתי לתנועת נוער - בהתחלה השומר הצעיר ואחר כך הצופים (כי הוריו של החבר שהיה לי אז לא הסכימו שהוא יילך לתנועה של 'מפ"מ', נדמה לי שאבא שלו עבד במשרד הבטחון) - היו טיולים והיו מחנות.....ובסוף כיתה ט' נשלחתי על ידי בית הספר לקורס מכי"מ של הגדנ"ע (מה שהיום נדמה לי שקוראים לזה של"ח). 

כשעברנו לגור בהרצליה סמוך לחוף הים, היתרון הגדול שהיה למקום המבודד הזה שהיה מרוחק מכל חבריי, היה שיכולתי בכל יום, בכל שעות היום, לרדת לים. בעצם בקיץ היה כמעט הזמן היחיד שיכולתי לשכנע את חברותיי לבוא אלי, לים, במקום שאצטרך להגיע אליהם - לרמת אביב. 

בסוף כיתה י"א זכיתי בתחרות בצרפתית שארגנה שגרירות צרפת בישראל וזכיתי (יחד עם עוד 16 נערות ונערים מרחבי הארץ) לטיול בן שבועיים בצרפת.

כן, זוכרת לטובה את החופשים הגדולים שלי. 

עם ילדיי זה כבר היה מסובך יותר. גם T וגם אני עבדנו במקצועות שבהם לא היה חופש גדול, והאמת שלא היה לנו הרבה חופש בכלל. זוכרת את השמיניות שהיינו עושים כדי למצוא לילדים סידור, בכל פעם עם מישהו אחר. היו מעט מאד קייטנות (ורובן היו מחוץ להישג ידינו, מבחינה כלכלית) ומהר מאד הילדים גם הביעו התנגדות ללכת. 

כשהורי עוד גרו בארץ גם הם עבדו, שניהם, וסבתא שלי כבר היתה מבוגרת מדי כדי לשמור עליהם כשהיו ממש קטנים. ואחר כך הורי טסו לגור בארה"ב.

 חמי עבד, וחמותי לא היתה בנויה לטפל בילדים קטנים, ובעצם היא התחילה לארח אותם בקיץ אצלה בבית רק כשהגיעו לגיל בית ספר יסודי, וכבר היו יחסית עצמאיים. אבל איכשהו צלחנו את השנים ההן. 

עם הנכדים הגדולים התגייסתי כמה שאפשר לשמור עליהם ולהעסיק אותם במעט הזמן שבו לא היתה להם מסגרת, ועם שרי זה כבר פחות קורה - בעיקר כי האחים הגדולים יכולים לשמור עליה מידי פעם כשצריך. 

לדעתי הרעיון של החופש הגדול הוא נפלא אבל הוא חייב להיות קצר יותר, והוא חייב איכשהו להסתנכרן עם החופשות של ההורים העובדים. אבל מי מקשיב לדעתי? 

חזל"שתי

 בימים האלה נוכחתי לראות שלגמרי חזרנו לשיגרה שלנו. 

הפגנות בקפלן במוצ"ש והשתתפות של T גם בימי השיבוש השונים - בקודם הוא נסע לפני הצהריים לקפלן ואחרי הצהריים לנתב"ג. בשתי ההפגנות היתה בוודאות אלימות מוגברת וחוסר סובלנות מצד השוטרים - בקפלן הפרשים עלו על המדרכה ודחפו את המפגינים, למרות שעל המדרכה לא היתה בעצם סיבה לכך, ובנתב"ג T נדחף על ידי מג"בניק ונפל על הרצפה. הזמבורה שלו נשברה אבל מעבר לזה לא נגרם לו, למזלנו, נזק כלשהו. 

נראה מה יהיה היום. T נסע להצטרף למוחים, וזאת למרות שעל הבוקר חטף התקף כאב קשה, אחד מהקשים ביותר שהיו מזה הרבה זמן. עד כדי כך זה הפיל אותו שהוא ויתר על חדר הכושר, והתאושש כמה שעות בבית, אבל בכל זאת התעקש לצאת לשבש ולהפגין. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

בששי שעבר אירחנו לארוחת ערב רק את הורי, לאחר שבתי ומשפחתה הודיעו שהם נשארים בבית. ברגע האחרון חתני התקשר אז לשאול אם אולי בא לנו לקפוץ אליהם בששי בערב, אבל כבר בישלנו והזמנו את הורי אלינו, והוא לא היה ערוך לארח גם אותם (שזה משהו שתמיד מקפיץ לי איזה פיוז קטן, אבל אני מכריחה את עצמי לכבות אותו) וויתרנו על זה. 

הורי מאד נהנו לבלות איתנו ערב לבד ובסופו העמסנו עליהם קופסאות עם שאריות אוכל, כך שהם אכלו ונהנו מזה אחר כך כל השבוע. 

בששי האחרון כבר אירחנו את כל המשפחה כולל אחי וגיסתי ושתי האחייניות עם בני זוגן. אחיינית1 ובעלה בישרו על ההריון - יש עוברית קטנה ברחם שאמורה להיוולד בסביבות סוף דצמבר - והשמחה וההתרגשות היו גדולות. גם לאחיינית2 היתה בשורה משמחת - היא עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה לאחר שסיימה את התואר בריפוי בעיסוק. אני מקווה שהיא תמצא עבודה טובה בקרוב. 

היה ערב מוצלח מאד ונראה היה שכולם נהנים גם מהאוכל וגם מהביחד. T אמנם הרגיש "כמו מלצר" - כשאף אחד לא קם לעזור עם הפינויים, למשל, בסוף הארוחה, אבל אני דווקא הרגשתי שהיה ערב קל מבחינת עבודת המטבח, והצלחתי גם לתקתק את הכל וגם פה ושם לשבת עם האורחים, שזה הישג גדול. עם הנכדים כמעט לא יצא לי להיות, אמנם, וזה החסרון העיקרי כאשר אנחנו מארחים. אנחנו עסוקים עם המטבח וכשיש עוד אורחים פרט לבתי ומשפחתה אני גם רוצה לתת להם תשומת לב, ולא מסתדר לי לשבת עם שרי ולצייר איתה או לבלות בנפרד עם הבנים. אבל הם נשארים לישון וכך יש לי זמן איכות איתם אחר כך ולמחרת בבוקר. 

שוחחתי על העניין הזה של "המלצרות" עם חברתי 'ביוכימיה' כשנפגשנו לקפה השבוע סוף סוף אחרי כמה דחיות. שתינו מבינות את הראש של הילדים שלנו - שלמרות שהם כולם כבר "גדולים" - בשנות הארבעים לחייהם - כשהם מגיעים אלינו הביתה הם עדיין מרגישים "ילדים". הם עייפים ועמוסים כל השבוע ועובדים קשה והערב הזה אצלנו הוא ההזדמנות להתרווח ולהתפנק. לפעמים הם עוזרים אבל בששי האחרון הם היו עסוקים בשיחות עם המשפחה של אחי ועם הורי ולא עלה בדעתם לקום ולעזור. נדמה לי שכבר העליתי כאן את הנושא הזה - של הסוויץ' שילדים צריכים לעשות מתי שהוא כאשר ההורים מתחילים להזדקן. אפילו לא להזדקן, אפילו רק להתבגר - כמונו. נראה לי שבתי וחתני עוד לא עשו את הסוויץ' הזה. אולי אני טועה, ואולי אם חלילה נזדקק לעזרתם הם יפתיעו לטובה. אני מקווה שלא נזדקק. ואולי פשוט מתי שהוא נצטרך לומר להם במפורש שהגיע הזמן לעשות את הסוויץ' הזה. נראה. 

בכל מקרה היה נחמד בששי ובשבת בבוקר כששוחחנו עם נשמותק וחכמוד על כך שאנחנו מתכננים ללכת איתם לקולנוע לראות את "אינדיאנה ג'ונס" החדש, עלה לנו רעיון לצפות תחילה בסרטים הישנים שלו - ובחרנו באקראי את "מסע הצלב האחרון" והם נהנו מאד. 

האמת שהיה לי קשה להבין איך הריסון פורד משחק בגיל 81 את אינדיאנה ג'ונס (אין לי מושג עד כמה הוא פעיל בסרט החדש) אבל יצא לי לראות כמה פרקים בסידרה "1923" (שהיא ספין אוף של "יילוסטון" המצויינת) ושם רואים אותו מתפקד מצוין ואף רוכב על סוסים ומשתתף בקרב יריות...אז נראה שהוא במצב טוב.  

בשבוע שעבר חטפתי וירוס הקאות קצר, ממש לא ברור מאיפה זה נחת עלי, אבל לשמחתי הוא עבר מהר. גם T הרגיש בחילות במהלך אותו היום אבל במזל לא חטף את זה קשה כמוני. יש לו מספיק בעיות עיכול ולפעמים בחילות גם ככה, מסכן. 

השבוע השלמתי בהצלחה גם את הכנת אלבומי התמונות גם של בני ומשפחתו וגם של בתי ומשפחה. זה מצחיק שהבעייה שלי עם התמונות של בני וכלתי והנכדים היא שיש יותר מדי תמונות וקשה לי לבחור אילו להכניס לאלבום (והאלבומים שלהם תמיד יוצאים עבים במיוחד), ומבתי וחתני והנכדים תמיד יש מעט מדי תמונות, ואני צריכה להתחנן שישלחו לי תמונות שאולי במקרה יש להם בטלפונים ושכחו לשתף, והאלבומים שלהם דקים יחסית. 

זה הגיוני שבני וכלתי מצלמים יותר ומשתפים יותר, כי זו הדרך שלהם לכלול את המשפחה בחיי היום יום שלהם, בהיותם שם בבוסטון מבודדים. וזה גם עוזר שכלתי ממש טובה בזה, גם שולפת כל הזמן את הטלפון ומתעדת את כל הרגעים קטנים כגדולים, והיא גם צלמת מצוינת. 

לסיום, שוחחנו עם החברים שלנו מאוסטרליה, שנמצאים בלונדון לרגל לידתה של נכדתם הראשונה מבתם (יש להם נכדה מהבן הבכור, במלבורן). הם מתכננים לשהות שם כדי לעזור לה במהלך החודשים הקרובים, ושאלו אם מתחשק לנו לקפוץ לחופשה באירופה להיפגש איתם מתי שהוא, היכן שהוא - והרמנו את הכפפה. אז קבענו שניפגש בוינה בתחילת ספטמבר ונטייל באוסטריה במשך שבוע. 

רצה אצלנו במשפחה כבר שנים בדיחה על כך שאני טוענת שמעולם לא היינו באוסטריה, ו-T טוען שהיינו, גם היינו. הוא ביקר בלעדיי, זה בטוח, עוד לפני שהכרנו, אבל אני יודעת שאני מעולם לא הייתי. אני זוכרת שהיינו על גבול שווייץ/אוסטריה כמה פעמים אבל שלא חצינו לתוך המדינה. בקיצור, מעבר לרצון לראות את המדינה היפה, את הנופים, ואת הערים היפות וינה וזלצבורג ועוד.... T טוען שסוף סוף נוכל לעשות V על כך שהיינו באוסטריה 😉.

למדור השרביט החם - הרגלי השינה שלי

כחלק מהחזרה לשיגרה אני מנסה גם לכתוב פוסט למדור השרביט החם, אמנם באיחור, ועומד להתפרסם כבר נושא חד. בכל מקרה, במדור השבטע שאל טליק על הרגלי השינה שלנו. 

הרגלי השינה שלי השתנו הרבה במהלך חיי.

כשהייתי ממש קטנה הייתי ילדה מפוחדת. מה זה מפוחדת? מבועתת. הכל הפחיד אותי. אנשים אחרים. מפלצות ושדים. 

בלילות סבלתי מסיוטים ולכן פחדתי להירדם. הייתי מושכת ומושכת את שעות הערות ומסרבת ללכת לישון, והורי המתוסכלים לא ידעו איך לגרום לי ללכת לישון.

זוכרת שבתקופה ההיא שידורי הרדיו (זה כל מה שהיה אז, רדיו) היו מסתיימים באחת עשרה בלילה, ובתום השידורים היו משמיעים את "התקווה". אז הורי החליטו לומר לי שאני חייבת להיות במיטה לפני ששומעים את "התקווה" ברדיו, אז כמובן שהתחלתי לפחד מ"התקווה". 

הורי היו נשכבים ליד מיטתי ומספרים לי סיפורים ושרים לי שירי ערש - בעברית ובספרדית - עד לבסוף הייתי נרדמת, וכמובן שבבקרים היה קשה מאד להעיר אותי והייתי מאחרת באופן קבוע לגן. וגם ככה הרבה פעמים הייתי מתעוררת מסיוט במהלך הלילה ועוברת לישון איתם במיטתם.

זוכרת שכאשר עליתי לגן חובה, הגננת האגדית שלי אמרה להורי שאני חייבת להתחיל להגיע בזמן, כדי להתרגל לקראת כיתה א' בשנה הבאה. זו היתה גם השנה שבה אחי נולד, ואיכשהו נוכחותו בחדרי כנראה הרגיעה אותי, והצלחתי לחזור להרגלי שינה נורמלים. 

בכל שנות בית הספר היסודי אני זוכרת את עצמי קמה בזמן והולכת (לבד) לבית הספר, גם בארץ וגם בחו"ל - ולמרות שהמשיכו הסיוטים והפחדים, הצלחתי להיצמד לשעות שינה רגילות. בסביבות גיל 10 או 11 כאשר להורי נמאס שאני מגיעה אליהם באמצע הלילה, התחלתי לעבור למיטה של סבתא שלי (שגרה אצלנו מאז שסבי נפטר, כשנה לפני שאחי נולד), או למיטתו של אחי - שישן חזק מאד וכלל לא הרגיש שהצטרפתי אליו למיטה. אבל זה הרגיע אותי. 

בשבתות נהגתי לישון עד מאוחר - עשר ואף אחת עשרה לפני הצהריים - אבל במהלך השבוע התחלתי להתעורר יותר ויותר מוקדם, והתרגלתי להגיע לבית הספר בין הראשונות. לא נהגתי לנוח בצהריים - ואף בפעמים הבודדות שבהן ניסיתי לישון בצהריים הייתי קמה עצבנית. אז בהתאמה לשעות היקיצה המוקדמות, גם הלכתי לישון מוקדם בערב.

ההרגל הזה ליווה אותי גם בתיכון וגם בצבא, ובעצם השינוי העיקרי בהרגלי השינה שלי בשנים שבהן אני עם T היה שלמדתי סוף סוף לישון בצהריים. בתקופה ההיא זה היה רק בשבתות, וכמובן אחרי שהילדים נולדו גם זה לא תמיד התאפשר. 

ברוב השנים בהן עבדתי בתל אביב וגרתי ברעננה הייתי משכימה קום בעיקר בגלל החשש מהפקקים והצורך למצוא חניה, והייתי יוצאת מהבית קצת אחרי שש בבוקר - וכשהילדים היו קטנים T היה לוקח אותם לגן, אחר כך הם התחילו ללכת באופן עצמאי - וכשהם גדלו והתפקידים שלי בתחום המחשבים הפכו יותר ויותר לחוצים - היו תקופות שכבר בחמש וחצי הייתי יוצאת מהבית. 

היו שנים שבהן ישנתי מעט מאד, כי קמתי מוקדם לעבודה אבל T היה חוזר מאוחר מעבודתו במסעדה או באירועים, וכדי לפגוש אותו הייתי נשארת ערה לפעמים גם עד אחרי חצות. למדתי לתפוס תנומת "בזק" של עשר או עשרים דקות לפעמים כשהייתי חוזרת מהעבודה, כדי להתרענן מעט וכדי שאוכל להמשיך לתפקד ולטפל בילדים ובבית ולמשוך עד הערב. 

לפני אחת עשרה שנים פרשתי מעבודת המחשבים, ואז גם התחלתי לכתוב בבלוג הזה (בהתחלה בישראבלוג ובהמשך כאן בבלוגספוט), ולראשונה בחיי התחלתי להתעורר ביקיצה טבעית. שמתי אז לב שאני קמה באופן טבעי קצת אחרי שבע בבוקר, וזה נמשך כך בעצם עד שהתחלנו עם הפעילות הגופנית הקבועה מוקדם בבוקר בתקופה של מגיפת הקורונה והסגרים. מאז שאני לא נוסעת לשום משרד אני מקפידה לישון בצהריים כמעט בכל יום (לא תמיד זה מסתדר), ויוצא לי לישון בממוצע שש וחצי שעות בלילה. 

אני לא זוכרת מתי התחלתי לקום באמצע הלילה לשירותים, אבל במשך שנים זו היתה פעם אחת ועם הזמן זה הפך ללפחות פעמיים. כנראה שזה משהו שמגיע עם הגיל בכל זאת. ואם אכלתי אבטיח בערב אז........זה יכול להיות גם כל שעה. 

לפחות בדרך כלל אין לי בעייה להירדם, ובדרך כלל אני ישנה די טוב בלילה וגם בצהריים. בתקופה שהתחלתי לפתח חרדות בגלל מצבו הבריאותי של T הייתי מתעוררת בשלוש בבוקר עם התקף חרדה - ולכן התחלתי לקחת את טיפות ההיפריקום (שאני ממשיכה לקחת גם היום). זה ממש עזר. 

ולסיום - כיון שאנחנו טסים הרבה לקצוות העולם וחווים הפרשי שעות לכל כיוון, התרגלנו לבקש מרופאת המשפחה שלנו כדורי סירקדין, מלטונין בשחרור מושהה, שאותם אנחנו לוקחים לפני השינה במשך כמה ימים כאשר אנחנו מגיעים לאזור הזמן החדש. הנוסחה שעובדת עבורנו מצוין היא - לקחת את הכדור במשך X ימים כאשר אנחנו סופרים את אזורי הזמן שאנחנו עוברים (לדוגמא - בוסטון = 7 שעות הפרש), לחלק לשניים (כלומר 3.5) ולעגל כלפי מעלה (כלומר 4) ואז להוסיף אחד - כלומר אנחנו לוקחים את המלטונין במשך 5 לילות בכל כיוון. זה עובד לנו מצוין ועוזר להתגבר על הג'ט לג. עוד משהו שעוזר מאד הוא להיחשף לשמש במהלך היום. 

אז זו היתה סקירה של הרגלי השינה שלי לאורך השנים........

הראש התנקה והלב התרחב - סיכום הביקור אצל בני ומשפחתו בבוסטון - יוני 2023

כשחיכינו בשדה התעופה לקראת הטיסה לבוסטון בתחילת החודש שעבר, עוד השתעשעתי במחשבה שאצליח פה ושם לעדכן בפוסטים קצרים תוך כדי הבילוי עם בני, כלתי והנכדים. 

כתבתי לי בקצרה בטלפון משפט פה ומשפט שם, כדי שאזכור מה היה. 

אז הספקתי לתעד לעצמי שבשעות האחרונות לפני היציאה לשדה התעופה קפצו אלינו בתי והנכדים כדי להיפרד.

הספקתי לכתוב לעצמי, שבטיסה ישב לידינו בחור ישיבה, נחמד ואדיב, שניסה להתחבר ל-WIFI של המטוס, אבל לא הצליח לקרוא את האנגלית המינימלית של האתר של אל על ונזקק לעזרתה של הדיילת. וחשבתי לעצמי.....לימודי ליבה.....

הספקתי לכתוב לעצמי שאל על הפתיעו לטובה, גם באיכות המטוס, מערכת המולטי מדיה, ניקיון השירותים והיחס של הדיילים. אגב, זה כבר לא היה ככה בדרך חזרה ארצה. כנראה שזה בעיקר תלוי בצוות שעבד באותה הטיסה. 

הספקתי לכתוב שהצלחנו לישון במהלך הטיסה במשך כמה שעות, ושהיא היתה חלקה מאד. על הארוחות דילגנו. 

נחתנו בבוסטון מוקדם בבוקר ובני התעקש להגיע לאסוף אותנו. 

נחתנו "תוך כדי ריצה" כמו שאומרים (we hit the ground running) - מייד התחברנו עם הנכדים, מייד קפצנו לסופר לקניות ומייד התחלנו לבשל ולהשתלב בשיגרת הבית.

הנכדים התחברו אלינו מייד. ההפתעה הגדולה ביותר היה סביבוני - לא ניתן היה להכיר אותו בכלל, למרות שהתראינו לאחרונה רק לפני חמישה חודשים. הוא דיבר אלינו, שיחק איתנו, אמר לנו "הי סבתא אמפי" ו"הי סבא T" בכל פעם שנכנסנו לחדר, ולא התקמצן בחיבוקים ובנשיקות ובאמירות - ביוזמתו לגמרי "I LOVE YOU". 

גם קיקה אימצה אותנו מייד כעוד חלק מהמשפחה, ובעיקר נהנתה מהמאכלים ש-T בישל כל הזמן. הילדה הזאת לא מפסיקה לאכול - בניגוד לסביבוני שעדיין סוגיית האוכל מאד בעייתית אצלו. במסגרת הטיפולים שלו עבור האוטיזם, רק עכשיו מתחילים לנסות להתייחס לסוגייה הזאת, וגם זה נחשב עוד מוקדם - אומרים שאין כל כך מה לעשות עם האכילה עד גיל שש. 

את רוב העבודה המדהימה עם הילד הזה עושים הוריו, אבל גם המורים והמטפלים המקיפים אותו עושים עבודה מצויינת. 

מייד נכנסנו לשיגרה של הליכות הבוקר - כאשר אנחנו זורמים עם שינויי מזג האוויר הקיצוניים. יום אחד חמסין, יומיים קור כלבים, יום גשם ואז שוב קר. 

לאורך הנהר בבקרים פגשנו משפחות של אווזים וברווזים (וגם ארנבות וסנאיים...אבל לא יצא לי לצלם אותם הפעם). 

באחד הימים יצאנו עם בני לטייל במרכז בבוסטון - מצאנו את הפסל היפה הזה ב-Boston Common לזכרו של מרטין לות'ר קינג בחורף האחרון.

נדמה לי שכבר חרשנו וראינו חלקים נכבדים מבוסטון וסביבותיה בכל השנים שאנחנו נוסעים לשם לבקר אצל בני, אז כבר קשה לנו לבחור מסלולים חדשים ובלתי מוכרים - ואנחנו פשוט חוזרים לאזורים היפים שאנחנו אוהבים. בנוסף לפארק היפהפה הזה במרכז העיר, טיילנו גם בשכונת BEACON HILL היפה ונתנו לדמיוננו להשתולל לגבי הבתים המפוארים ובעליהם האמידים, סוג של אצולה אמריקאית. 

האמת שבני ניגן כמה וכמה אירועים בחלק מהבתים האלה, וגם כשהיינו בקנדה הוא הוזמן לנגן עם ההרכב שלו באחד מהם - ושלח לנו סרטון שמראה חלקים נרחבים מהבית.

כפי שניתן לראות מאיך שאנחנו לבושים (בני לא היה מצויד כמו שצריך בטיול הזה) היה קר מאד באותו היום ובכלל ברוב הימים לפני הטיסה לקנדה. ממילא היינו מוגבלים בזמן (כי צריך היה לאסוף את הילדים מהגנים) אז לא טיילנו המון זמן, ובסוף התיישבנו לאכול צהריים בבית קפה, שכלתי מאד אוהבת, והיא הצטרפה אלינו כאשר סיימה לנגן גיג בסביבה.

אני מקריאה לסביבוני

אני מקריאה לקיקה

סבא T עם סביבוני

קיקה כל הזמן אוכלת - ושאר הזמן מעדיפה את המוצץ בפה

סבא T עם קיקה

רוב הזמן פשוט עסקנו בשיגרת היום עם הילדים והבית, אבל כשחזרנו מקנדה, יצאנו לשני לילות לחוף האוקיינוס האטלנטי בקייפ קוד, מרחק שעה וחצי נסיעה מהבית.

בחצר של הצימר היה גן שעשועים שלם כולל טרמפולינה. כמובן שהיה גם מנגל, והיה גם בור אש

באחד הבקרים T הצליח לצלם בואש שבא לבקר בגינה

הילדים נהנו מאד לשחק שעות בחול

וסביבוני אפילו העז לטבול ידיים ורגליים במים הקפואים

היה קר מדי כדי לשרוץ כל היום על החוף אז ניסינו פעילויות נוספות עם סביבוני, כמו קרטינג ופארק מתנפחים מדהים, אבל רוב הזמן הם היו מבסוטים לשחק בגינה ובצימר. זה ניסיון ראשון לצאת עם הקטנים מהבית ליומיים (פרט לטיסות המפרכות לישראל) והוא הוכתר בהצלחה יתרה (כן, ברור שהיו צרחות באוטו בדרך ...בעיקר של קיקה, עד שהיא נרדמה). 

בדרך חזרה פתאום קיבלתי התראה לטלפון (עם הסים האמריקאי) - ואותה התראה הופיעה גם על שלטים לאורך הכביש המהיר. 

ראיתי את זה הרבה פעמים בסרטים אבל כאן קבלתי את זה בחיים האמיתיים. הסיוט של כל הורה: ילדה שנחטפה עם תיאור של הרכב החוטף. התברר שקיים חוק בארה"ב (והתברר שגם בקנדה) שמחייב את חברות הסלולר לאפשר הודעות התראה מתפרצות בדרגות חירום שונות.

כשהיינו בקנדה, למשל, קבלתי התראה לטלפון לגבי פינוי חירום עקב שריפה - אבל כשאנחנו הגענו לאזור זו היתה הודעת הרגעה וביטול הצורך בפינוי. 

ממש לפני שחזרנו לישראל סוף סוף התחיל מזג האוויר להתחמם מעט ולהזכיר לנו שעוד מעט סוף יוני, ולקחנו את הילדים לאחד מגני ה"התזת מים" (SPRAY PARKS) הרבים שצצו באזור כמו פטריות אחרי הגשם. אזורי ה"התזה" צמודים כולם לגני שעשועים קיימים, ומהווים הצלה ממשית למשפחות עם קטנטנים שמחפשים את הקרירות בקיץ בלי כל הווג'ראס של הליכה לבריכה או לחוף אגם או ים כלשהו. 

ביום האחרון לפני שעזבנו, החליטה כלתי שהיא קונה לסביבוני דג. 

הכל התחיל מאיזה סרטון שהוא מבקש לראות שוב ושוב שמראים לו בגן. 

התברר שזה (וסרטון דומה נוסף) מה שמראים לו בשעת המנוחה, והוא התאהב ממש במוסיקה (ויודע את כולה בעל פה) ובדגים השונים שחולפים על המסך. לכל דג הוא נתן שם - מישהו מהמשפחה או מהחברים שלהם השכנים. 

הלכנו ביחד לחנות וסביבוני בחר את הדג ואת הפטריה (שלתוכה הוא נכנס כשהוא משחק ונח), ומאז בכל בוקר הוא זה שמאכיל אותו.

כלתי לקחה אותו מזמן לאקווריום של בוסטון ואז גם קנתה לו בובת "נימו", שבמשך המון זמן ישבה זנוחה בצד. 

עכשיו פתאום סביבוני התחיל להתעניין בדגים וכאשר היינו בחנות הוא רץ לאקווריומים הגדולים וחיפש דגי "נימו" (דגי ליצן), ובשבוע שעבר לראשונה הוא צפה בסרט "מחפשים את נימו".

צריך להבין שזוהי אבן דרך משמעותית עבור ילד שעד כה צפה בעיקר בסרטי מכוניות ומשאיות ומיקי מאוס. הוא צפה בכל הסרט פעור פה ללא הפסקה, ומאז צפה בו שוב ושוב כמה וכמה פעמים. 

כשטסנו לקנדה יצאנו מוקדם בבוקר וסביבוני לא הפסיק לשאול עלינו כאשר התעורר. כל יום הוא שאל איפה אנחנו (where are they?) וממש התגעגע, ומאד התרגש כששמע שאנחנו עומדים לחזור. אז לפני שעזבנו לישראל הכנו אותו היטב וסיפרנו לו שאנחנו חוזרים הביתה, הזכרנו לו את הבית שלנו ואת החתולים, וחזרנו על זה כמה וכמה פעמים כדי שיהיה מוכן ולא יופתע.

כמה דקות לפני שהאובר הגיע לאסוף אותנו, כלתי שאלה מי רוצה לחבק את סבא וסבתא לפרידה והוא רץ וחיבק אותי, התיישב על הספה ביני לבין T, וקרא להורים ולקיקה שיבואו לשבת גם ("ALL TOGETHER"). מתוק כזה!

מאז הוא מזכיר אותנו ואומר שהוא מתגעגע, וכאשר אנחנו מדברים בוידאו הוא אומר I LOVE YOU.... פשוט מדהים. 

מזל שיש לנו כבר כרטיסי טיסה לנסוע אליהם שוב באוקטובר.............

מאז שחזרנו

 יום רודף יום ואירוע רודף אירוע ובאמת שבמדינה שלנו אין רגע לנשום. 

מאז שחזרנו אנחנו משתתפים הרבה מאד במחאה, במיוחד T שגם נוסע על האופנוע בשיירות שיבוש, הפגנות מול בתים של חברי כנסת וגם נכח בהפגנה הגדולה בנתב"ג. אני בינתיים הגבלתי את עצמי לקפלן בכל מוצאי שבת. T אומר, ובצדק, שהשבועיים הנוכחיים הם קריטיים במיוחד וצריך לעשות מאמץ יותר מהרגיל.

אני מסכימה איתו, ובמקביל ממשיכה להיות מאד פסימית לגבי היכולת של המחאה הזאת לשנות את הקטר הדוהר של הממשלה הזאת שמורכבת מפושעים מושחתים, טפילים חשוכים ומשיחיסטים גזעניים ששים אלי קרב. 

טוב, משפרקתי את כל זה, אני יכולה לחזור ולהתמקד  בדברים הקטנים ששומרים על השפיות שלי - עולמי הקטן - בית, שיגרה, משפחה, חברים. 

גם בתי והמשפחה וגם הורי התייצבו אצלנו ביום ששי שלאחר חזרתנו והיתה כאן ארוחה נהדרת והרבה מאד חיבוקים חמים, שהראו לנו כמה באמת התגעגעו אלינו וכמה באמת שמחו כולם שחזרנו. ושמחו כמובן מאד מאד מכל המתנות (בעיקר בגדים) שקנינו להם.

השבוע הלכנו כולנו להופעה של הלהקה של חכמוד - הוא על גיטרה חשמלית - שהתקיימה בזאפה הרצליה במסגרת בית הספר למוסיקה שלו. יחסית למופע "רסיטל" של ילדים ונוער, זה היה נחמד מאד. וחכמוד הצטיין. 

נפגשתי עם 'מחברת' והתעדכנו קצת, וגם עם 'שריתה' ו'שותפנו', שעומדים לצאת בעצמם לחופשה - טיפוס הרים בצפון איטליה. טיול מאתגר עוד יותר מהטיולים האחרונים שלנו. מחכה לשמוע איך יהיה להם. אני מתכננת פגישות גם עם 'ביוכימיה' ועם 'שושנה', ובסוף השבוע אנחנו אמורים לארח את המשפחה שוב - כולל משפחתו של אחי. לאחיינית1 יש בשורה משמחת לספר (ולמרות שאני כבר יודעת, עדיין לא סיפרתי לאף אחד, לבקשתה) - היא בהריון ואפילו כבר יודעים שזו בת.

 התרגשות עצומה. 

יש חששות כי חלק מהבדיקות יצאו גבוליות (זה היה ככה גם כשגיסתי היתה בהריון איתה, משום מה) והיא תעבור בדיקת מי שפיר בסוף החודש. נקווה שהכל יהיה בסדר. 

אבא משתפר לאיטו וחזר להשתתף בחוגים, וכעת הוא התחיל חוג "רייקי" ב'אחוזה', שמעבירה אחת הדיירות. בחיים לא הייתי מאמינה שאבא שלי יילך על משהו כזה. בתקופה שהתעסקתי הרבה ברפואה משלימה - עיסוי שבדי, רפלקסולוגיה ורייקי - אני למדתי  ואפילו הגעתי לדרגת 'מאסטר' וערכתי חוגים בעצמי אצלי בבית וכל בני המשפחה שלי גם 'קיבלו' רייקי והם יכולים לטפל באחרים. האמת ששנים אנחנו לא עושים זאת.....אולי עכשיו בזכות אבא שלי נחזור לזה.

בסוגיית הבריאות של T קרה איזשהו נס קטן ובמהלך כל החופשה שלנו והימים הראשונים מאז שחזרנו הוא לא חווה התקפי כאבים. היו פה ושם בעיות "רגילות" של עיכול ובחילות אבל זה, לטענתו, "כסף קטן" לעומת התקף. אבל הנס הזה לא החזיק מעמד ובסוף הוא כן חטף התקף, קל אמנם, וברור שהסיפור הזה לא לגמרי מאחוריו. נקווה לטוב. 

בסך הכל אני חוזרת ומזכירה לעצמי שאני בת מזל - שיש לי חיים טובים ונוחים, בעל מסור ואוהב ומשפחה נהדרת. יש לי חברות וחברים טובים, ואני היום קוצרת את הפירות של העבודה הקשה (מאד) של T ושלי כל השנים - גם בפרנסה וגם בהשקעה במשפחה ובחברים. אני חוזרת ומודה כל יום על הטוב, ומנסה לעשות טוב ולפזר טוב כמה שאפשר. ואני מקווה שהתזכורת הזאת תעזור, ולא אתדרדר בחזרה לדכדוך המתמיד שתפס אותי בחודשי החורף......

הרי הרוקי'ס הקנדיים - יוני 2023 - יומיים אחרונים בג'אספר JASPER NATIONAL PARK

 בבוקרו של היום הלפני אחרון של הטיול שלנו ברוקי'ס הקנדיים, די מהר לאחר שסיימנו את ארוחת הבוקר ועזבנו את המלון, ראינו אייל קנדי (בעצם איילה או איילית....) בצד הדרך. זו לא הזווית הטובה ביותר לצלם חיית בר מקסימה אבל בשלב הזה נאלצנו להסתפק בזה, בתקווה לתצפיות טובות יותר בהמשך. 

הגשם פסק והטמפרטורות עלו במעט, והיעד הראשון שלנו הבוקר היה אגם MALIGNE מוקף ההרים והקרחונים

כשהגענו לאגם עלינו על סירה שחוצה אותו ועוצרת למשך כמה דקות באי בשם SPIRIT ISLAND, שהוא בעל חשיבות גבוהה מאד לילידים של האזור 

האי נחשב לאדמה קדושה ואסור לדרוך עליה, וכך יצרו גשר עץ קצר שניתן ללכת עליו כאשר יורדים מן הסירה ומסיירים מעט לאורך החוף היפהפה הזה של האי

משם המשכנו אל אגם נוסף בשם MEDICINE LAKE

מה שמיוחד באגם הזה, הוא שיש בקרקעיתו בולענים, ובסתיו ובחורף רוב מימיו נעלמים דרכם ומופיעים שוב במורד הזרם אליו הוא נשפך במרחק של כ-16 ק"מ מן האגם עצמו. אנחנו היינו באביב והאגם היה די מלא. 

האטרקציה המיוחדת שלה זכינו שם, היה דוב שחור שליחך עשב בנחת בצד הדרך. 

לאחר שהתפעלנו מהנוף ומהדוב, המשכנו ליעד הבא שהיה MALIGNE CANYON. 

זהו עמק מרהיב ביופיו עם מפלים נהדרים ומסלול הליכה כיפי. יש מעליו שישה גשרים, ומיטיבי לכת יכולים לעשות את כל המסלול (הלוך ושוב) או - כמו שאנחנו בסוף בחרנו לעשות - להתחיל מגשרים 1-4 (חלק ניכר בעלייה ואז בירידה) ואל הגשרים חמש ושש לנסוע בנפרד. 

זו לא היתה התכנית המקורית, אבל בגלל הגשמים של היום הקודם החלק שהוביל מגשר ארבע לגשר חמש היה בוצי וטובעני והאמת שגם הנוף שם לא היה מזהיר, אז קצת אחרי שעברנו את גשר ארבע החלטנו שהספיק לנו וחזרנו לרכב. 

כל האתרים שהמליצו על הטיול הזה צדקו ובגדול. זה היה אחד היעדים היפים והמיוחדים באמת, בתוך כל גן העדן הזה שקוראים לו הרוקי'ס הקנדים. 

בסוף המסלול, עייפים אך מרוצים, נסענו למלון אחר, שהיה ממוקם מצפון מזרח לעיירה ג'אספר. 

גם שם, בדומה למלון הקודם, היה לנו אח בחדר, אבל לשם שינוי הוא לא היה אח עצים אלא פעל על גז, וניתן היה להדליק ולכבות אותו בסיבוב קל של כפתור על הקיר. 

בגלל המרחק מהעיירה החלטנו לאכול ארוחת ערב במסעדת המלון, עם נוף למדרונות המיוערים שתחתיו ולשקיעה המאוחרת של השמש האביבית. 

לפני הארוחה עוד יצאנו להליכה בסביבה וכמובן שקצת הצלחנו ללכת לאיבוד כי - כפי שכבר הזכרתי - השילוט הוא לא הצד החזק של הקנדיים. מזל שהיה לנו GOOGLE MAPS ושהורדתי את כל המפות של כל האזור ל-OFFLINE MAPS מבעוד מועד. 

אגב זה מומלץ בכל טיול בכל מקום בעולם. להוריד מפות OFFLINE באפליקציית GOOGLE MAPS ולהמנע ממצבים לא נעימים בהם אין בכלל קליטה (כי אם יש קליטת לוויינים, אפליקציות הניווט לא מחפשות מסלולים חדשים אם הן לא במצב מקוון). 

למחרת היה יומנו האחרון ברוקי'ס. הטיסה שלנו לבוסטון היתה מתוכננת לשש בבוקר למחרת, אז באותו הלילה תכננו ללון שוב במלון הסמוך לשדה התעופה של קלגרי. 

הנסיעה חזרה לקלגרי היתה צפויה לארוך כארבע שעות, אז החלטנו לטייל עוד קצת בשעות הבוקר בסביבת הגן הלאומי ג'אספר ורק אז להתחיל את דרכנו בחזרה.

כשעברנו ליד מקום בשם SNARING התמזל מזלנו ופגשנו עדר של נקבות אייל קנדי בצד הדרך

זה היה מאד משמח. 

לאחר שנפרדנו מהאיילות המשכנו אל יעדנו הראשון,  שהיה אגם בשם PATRICIA LAKE.

מעבר ליופיו של האגם הזה, יש מאחוריו סיפור הזוי. התברר שבמלחמת העולם השנייה היתה מחשבה אצל הבריטים, לבנות נושאת מטוסים "בלתי ניתנת להטבעה" שתהיה עשויה מתערובת של נסורת (14%) ו.....קרח (84%!!) שהם כינו PYKRETE. על כל פרוייקט "חבקוק" ההזוי הזה אפשר לקרוא בפירוט כאן  ובכל מקרה את הדגם המוקטן ואת הניסויים ערכו כאן באגם פטרישה (שנקרא על שם נכדתה של המלכה ויקטוריה). למותר לציין שבשלב כלשהו (ואחרי המון כסף וזמן ועבודה) הפרוייקט נגנז. 

האגם הבא שביקרנו היא אגם PYRAMID למרגלות הר PYRAMID. 

כשעשינו טיול קצר במסלול הסמוך לאגם היו הרבה מאד עדויות (גללים) לחיות בר (גדולות!) - אבל לא פגשנו אותן. 

במשך כמה פעמים לאורך כל השבוע הזה צחקנו ושאלנו את עצמנו אם אי פעם מתרגלים לכל היופי הזה. אם אי פעם רואים עוד אגם יפהפה או עוד מפל ומפטירים בבוז "נמאס". כי לנו זה ממש לא קרה. 

היעד הבא שלנו היה כבר בדרך חזרה, אל מפלי ATHABASCA. 

זה היה סיום הולם לשבוע הנהדר הזה בחיק הטבע הקנדי, והתחלנו את דרכנו לקלגרי.

בדרך כשעברנו בפעם האחרונה דרך הגן הלאומי BANFF, עוד הספקתי לתפוס צילום קטן של קרחון WAPTA מעל אגם BOW.... ככה בשביל הפרידה. 

עצרנו בדרך לנשנש משהו והמשכנו ישר אל שדה התעופה כדי להחזיר את הרכב, ישנו באותו מלון בו שהינו בלילה הראשון בקלגרי ואכלנו ארוחת ערב באותה המסעדה. 

 

לפנות בוקר אספה אותנו מונית לשדה, וחזרנו לחיקם של בני, כלתי והנכדים המתוקים שכבר חיכו לנו בכיליון עיניים. 

על השהייה בבוסטון איתם ועל החופשה הקצרה שלקחנו איתם לקייפ קוד, אשתדל לכתוב במהלך הימים הבאים.

הסיכום הוא שהיה טיול נהדר. נהנינו מאד ולמזלנו גם הרגשנו טוב. כן, גם T לא חטף אף התקף במהלך כל החופשה ולמעשה כבר כמה שבועות שהיו מעט "התחלות של" התקף שלא התממשו בסוף. זה היה מאד משמח (וקצת מלחיץ, כי יוצא שאנחנו "מחכים" כל הזמן להתקף הבא שיגיע...) ופרט לכמה בעיות עיכול (שהוא סובל מהן מאז הניתוח ואני סובלת מהן כל חיי אבל הן מחמירות  בנסיעות ושינויים בשיגרה) הרגשנו ממש טוב, וזו ברכה. 

בינתיים חזרנו לישראל ויש כבר מה לעדכן גם מכאן....אגיע גם לזה. 

הרי הרוקי'ס הקנדיים - יוני 2023 - יומיים ראשונים בג'אספר JASPER NATIONAL PARK

בבוקר יומנו החמישי בקנדה קמנו מוקדם, ואחרי ארוחת בוקר אחרונה אצל פרנסואה (CHEZ FRANCOIS) חצינו את הגן הלאומי באנף בדרכנו צפונה לג'אספר. 

היעד הראשון שלנו היה אגם יפהפה בשם Peyto Lake ופיסגת ההר שמעליו   Bow Summit

PEYTO LAKE VIEWPOINT

CROWFOOT GLACIER VIEWPOINT

PEYTO LAKE

מזג האוויר היה מעט אפור וסגרירי אבל לא קר מדי, וטיפסנו בכיף במעלה ההר, הנוף היה שווה לגמרי. 

המשכנו צפונה, ועצרנו בדרך ליד נחל מקסים ושוצף שהשבילים שלידו הובילו לאגם בשם WATERFOWL LAKES, אבל אז בדיוק התחיל לרדת גשם אז ויתרנו על המסלול והמשכנו לנסוע צפונה. 

הכביש עליו נסענו נקרא ICEFIELDS PKWY והוא הוביל אותנו לאזור שבו ישנם מאה קרחונים! יש שם קרחונים עתיקים אבל ישנם גם "צעירים" - בסך הכל כארבעת אלפים שנה - ובכל חורף הם מתחדשים קצת, מקבלים עוד שכבה ועוד שכבה. כמובן שעם ההתחממות הגלובלית הם גם נמסים בקצב מוגבר, ועל חלק ממדרונות ההרים רואים היכן היה פעם המשך הקרחון וכעת נותרו רק הסימנים (שחיקה של הסלע, אזור ללא צמחיה) שהוא הותיר אחריו. 

הנסיעה היתה איטית, כי הכביש היה בעל מסלול אחד בכל כיוון, וחלק מהזמן נסעו לפנינו משאיות איטיות ויצרו שיירות רכבים ארוכות ומתישות...

אז מידי פעם פשוט עצרנו בנקודות תצפית לאורך הדרך והתפעלנו מהנוף. בנסיעה הזאת גם התחלקנו בנהיגה (בניגוד לניו זילנד, שבה חששתי לנהוג בצד שמאל ועם ההגה בצדו הימני של הרכב), כך כל אחד מאיתנו יכל מידי פעם גם לנוח. 

בסביבות הצהריים הגענו למרכז תיירות בשם Columbia Ice Field Glacier Adventure, ממנו יוצאים סיורים לקרחון הגדול ATHABASCA GLACIER. 

כשקנינו כרטיסים, הבנו שעלינו לחכות שעתיים עד ליציאת הסיור הבא, אז רכשנו את הכרטיסים למחרת היום בצהריים (במחשבה שנטייל כל הבוקר בגן הלאומי ג'אספר). בינתיים התחיל לרדת גשם שוטף, אז חיכינו קצת לפני שיצאנו שוב לדרך, ונהנינו מקפה של סטארבקס וחלקנו בינינו מאפין אוכמניות - שהפך לאחת ההנאות הקטנות "האסורות" של הטיול הזה. 

ללא אפשרות להמשיך לטייל, נסענו ישירות למלון, שהיה ממוקם ממש ליד מפלי SUNWAPTA ובאמצע שום מקום. כל האזור שם  (ובעצם לאורך 200 ק"מ) היה ללא קליטה סלולרית בכלל, אבל המלון עצמו היה חמוד מאד, והצוות היה חביב ומלא רצון טוב. זה היה המלון הכי בעייתי מבחינת אינטרנט - היה להם WIFI לווייני והוא קרטע, במיוחד כאשר ירד גשם. 

לאחר שהתמקמנו, יצאנו לעיירה JASPER, נסיעה של כשלושת רבעי שעה. כפי שכבר סיפרתי, כשהזמנו חדרים חודשים מראש לטיול הזה, לא הצלחנו למצוא מקומות במלונות בתוך העיירות ג'אספר או באנף. עד היום אנחנו לא בדיוק מבינים מדוע. 

ג'אספר התגלתה גם היא כעיירה קטנה וחמודה מאד, וגם שם נכנסנו לסופר להצטייד בעוד פירות ואגוזים ויוגורט לארוחות הצהריים שלנו. לאחר מכן מצאנו מסעדה טובה לארוחת ערב. זו היתה מסעדת פיוז'ן ים תיכונית, עם אוכל טוב ושירות מצוין. וכך חתמנו את יומנו הראשון בגן הלאומי ג'אספר. 

ואז ראינו את תחזית מזג האוויר למחר. גשם גשם ועוד גשם ומעלות חד סיפרתיות. מזל שהיו לנו כרטיסים לסיור בקרחון, כי זו בעצם היתה הפעילות היחידה שניתן היה לעשות באותו היום. וגם זה בקושי. 

קמנו בבוקר וראינו שהתחזית התמששה בדיוק כפי שחזו. הגשם לא הפסיק לרגע. הצלחנו לצאת בגשם עד למפלי SUNWAPTA שהיו מרחק כמה דקות הליכה מהמלון, אבל הבנו שאי אפשר בכלל לטייל במזג אוויר כזה וגם לא היה טעם לנסוע לעיר או כל פעילות אחרת.

הכרטיסים שלנו לסיור על הקרחון היו לשעת הצהריים, כך שהיה לנו בוקר שלם "להרוג" במלון, בלי אינטרנט סביר (פרט להודעות או מיילים). בטלוויזיה שבחדר ראינו בעיקר "שלג", לא היתה קליטה לשום דבר. 

לא היה חימום או מזגן בחדר אבל היתה אח עצים, שניתן היה לקבל עבורה עצים וגפרורים וחומר בערה בקבלה. באותו היום רצנו שלוש או ארבע פעמים כדי להוסיף עצים לאח. החדר אמנם הסריח קצת מעשן אבל לפחות היה נעים.

בצר לנו פצחנו בחידון "טריוויה" דרך הוואטסאפ עם בני וכלתי (שהיו בבוסטון) והיו הרבה צחוקים, ורוב הזמן פשוט קראנו את הספרים שהורדנו לאפליקציות בטלפונים שלנו. מזל שלשם כך לא צריך אינטרנט. 

כאשר סוף סוף יצאנו לכיוון הקרחון היו 3 מעלות בחוץ והתחיל לרדת שלג. 

שלוש מעלות...זה מה שהיה בחוץ באותו היום. על הקרחון זה היה עשר מעלות פחות!

שלג, ומתחתיו שכבות על גבי שכבות של קרח דחוס בעומק קילומטרים

רכב מיוחד לנסיעה על קרחונים - גם בטיחותי וגם לא מזיק לקרחון עצמו

הגבולות מסומנים באופן ברור. מי שבטעות מחליק לתוך אחד מהסדקים הקיימים בקרחון עלול למצוא את עצמו בעומק שאליו אף צוות הצלה לא יוכל להיכנס כדי לשלוף אותו משם. 

הגענו למרכז התיירות COLUMBIA ICEFIELDS ADVENTURE ושם העלו אותנו על אוטובוסים שלקחו אותנו למרגלות הקרחון. שם ירדנו מהאוטובוס ועלינו על רכבי שטח מיוחדים שמיועדים במיוחד לנסיעה על קרחונים. 

על הקרחון עצמו איפשרו לנו להסתובב במשך כרבע שעה, אם אני זוכרת נכון, אבל אנחנו יצאנו - צילמנו - וחזרנו לרכב תוך שלוש דקות. היה קררררר מדי. זה היה די הזוי להלך על קרחון בעוד יורד עלינו שלג. 

כחלק מהסיור, כאשר הרכב המיוחד החזיר אותנו לאוטובוס, לקחו אותנו ל"מרפסת זכוכית" מיוחדת שמשקיפה על הקרחונים שמסביב (כאמור זה אזור של מאה קרחונים). הבעייה היתה - איך לא? - שבכלל הגשם והשלג התיישבו עננים על הפסגות והראות היתה מאד מוגבלת. 

זו בעצם כל הפעילות שהצלחנו לבצע באותו היום - שלשמחתנו היה יום הגשם היחיד בטיול שלנו בקנדה. אפילו לא טרחנו לנסוע את שלושת רבעי השעה לג'אספר לארוחת הערב, ונשארנו לאכול במלון עצמו. 

למחרת כבר אפשר היה שוב לפצוח בטיולים, ועברנו גם לאזור צפוני מזרחי יותר של הגן הלאומי ג'אספר. אבל על זה כבר אספר בפוסט הבא.