הנכדים ישנים ואנחנו משכימים קום כרגיל כדי לצאת להליכת הבוקר.
אני יוצאת ראשונה בעוד T עדיין שותה את התה שלו לפני הפעילות הגופנית.
אני מספיקה להתרחק רק כקילומטר מהבית כאשר מבעד לקולות הפודקאסט באוזניות שלי אני שומעת אזעקה.
אני מסירה את האוזניות, פותחת את האפליקציה של פיקוד העורף בטלפון ורואה משהו שדומה ל- "היכנס למרחב מוגן תוך דקה וחצי".
אני בשטח פתוח. אני נצמדת לחומה של בית וכורעת ברך ומתקשרת אל T.
בבית לא שמעו כלל את האזעקה. T מתווכח איתי קצת, טוען שזו טעות, ושהוא תיכף יוצא להליכה.
אני מתעקשת שיבדוק תחילה מה המצב, ובמקביל נכנסת לאפליקציה של גלי צה"ל.
מייד אני מתחילה לשמוע את כל ההתראות על כל האזורים השונים שכבר נמצאים תחת מתקפת טילים.
T חוזר אלי בטלפון ומאשר שזו מתקפה, ואחרי שאני ממתינה מספר דקות אני עושה דרכי בחזרה הביתה.
אנחנו מחליטים לא להעיר את הנכדים אלא אם תהיה אזעקה נוספת. מתברר שהאזעקה לא היתה ביישוב שלנו, אלא כנראה ביישוב סמוך.
פרט להתראות של פיקוד העורף אין מילה בגלי צה"ל לגבי מה שקורה. הרשת היחידה שמתחילה לתפקד ולדווח היתה כאן 11. מהר מאד אנחנו מבינים שמתקפת הטילים מהווה רק הסחת דעת למתקפה האמיתית - חדירה (שלא לומר פלישה מאסיבית) של מחבלים מעזה ליישובי העוטף. בשלב זה לא ברור אם לא מעבר לכך, ליישובים נוספים. מהר מאד אנחנו מתחילים להבין את גודל הקטסטרופה.
בהדרגה גם שאר הרשתות מתחילות לעדכן ואנחנו עוברים לצפות בערוץ 12. הרוגים. פצועים. חטופים. בסיס של צה"ל כבוש. יישובים כבושים. משהו לא הגיוני, הזוי, מציאות לא מציאותית. היכן כל מערכות ההתרעה? היכן ה"מכשולים" המשוכללים? היכן צה"ל? היכן ההנהגה של המדינה?
הנכדים עדיין ישנים ובתי מתקשרת, אצלם היתה כמובן אזעקה (בהרצליה) והם כבר ערים ומודעים למצב.
בתי מבקשת לא לעדכן את הנכדים בכל מה שקורה, לא לאפשר להם לצפות בדיווחים בטלווייה אבל כן לספר להם על האזעקה, למקרה שתהיה עוד אחת. חתני רוצה לבוא לקחת אותם אבל הם עדיין ישנים, ואני מבטיחה להודיע כשיקומו.
אני מעבירה את T להקשיב לחדשות ברדיו דרך אוזניות, ובמקביל הוא מכין לנכדים ארוחת בוקר. הם מתעוררים ואני נערכת להעמיד פנים שזה בוקר נורמלי, עבורם. T לא מסוגל להעמיד פנים והוא עולה למעלה להקשיב שם לדיווחים.
כשהם מתעוררים הם מבקשים לסיים לצפות בסרט שהתחלנו ערב קודם, ואני מודיעה לחתני שיגיעו רק בעוד שעה. איכשהו אני מצליחה להחזיק מעמד, לצפות בסרט יחד איתם, ומשחתני מתעכב להגיע, גם לשחק איתם ב"טאקי", ואחר כך ב"רביעיות".
כשסיפרנו להם שהיתה אזעקה חכמוד התקשר מייד הביתה לשאול אם כולם בסדר. מששמע שהם בסדר, חזר לענייניו. שמח וטוב לב. הוא ונשמותק ילדים גדולים ואני יודעת שבקרוב הם יידעו בדיוק מה קורה, אבל אני לא אהיה זאת שתספר להם. זה תפקידם של ההורים.
חתני מגיע סוף סוף, פניו חיוורות ונפולות, מספר בשקט על כל חיילי המילואים שהוא ראה בדרך, מתארגנים. חיבוקים ונשיקות והם נוסעים הביתה, ואז אני מתפרקת. הבכי מטלטל את הגוף ואני לא נרגעת. T מחבק אותי. החזקתי את עצמי, בשבילם, עד עכשיו, ועכשיו אני נשברת.
הדיווחים על הפצועים וההרוגים מתחילים לטפטף לחדשות הרשמיות אבל ברור לנו שמדובר בהרבה הרבה יותר, וזו רק ההתחלה. אנחנו במלחמה ואיכשהו שוב נתפסנו בהפתעה.
והכתבים בטלוויזיה מעלים תושבים מהדרום על הקו, תוך כדי המתקפה, ופתאום עולה בחורה שמספרת בבכי קורע לב שחטפו את אבא שלה לעזה וגם איבדה קשר עם אמה ואחותה. ולמי לפנות, היא שואלת. והכתבים חסרי אונים מולה.
ואני רותחת. ואני כואבת. ומי אני בכלל? ויש מישהו בשלטון שאכפת לו מהאזרחים בכלל? אסון.
