יום חמישי, 30 במרץ 2023

השבוע שהיה

אז מה היה אצלנו השבוע? 

זה היה שבוע שבו בתי וחתני היו חולים בסוג של שפעת, והתמודד לבד עם שלושה ילדים, ארוחות, הסעות לחוגים, סופשבוע שלם בבית ושרי קטנה שדבוקה לבתי לווריד.

אני אכלתי סרטים על כך שאני לא עוזרת להם אבל בפועל אני כבר לא מעזה לחשוף את עצמי לנגיפים שלהם - בעיקר בגלל T ואבא שלי ובעיקר כי נראה שהם נפלו חזק הפעם. 

הארוחה המשפחתית בשבת כללה, אם כך, את בן דודי ובתו, את הורי ואת המשפחה של אחי בהרכב מלא. הארוחה עברה נהדר, אבל T חטף עוד התקף בששי וסבל מעוד קשיי עיכול...וגם לא הרגיש לגמרי בסדר בשבת. אבל זה לא מנע בעדו מלבשל, לארח, ובערב לצאת להפגנה. 

הפעם נסענו להפגנה בנתניה עם בן הדוד במוצ"ש. עם הרכב כמובן. עבור בן דודי זו היתה חוויה נדירה. בתו לא רצתה להצטרף, והסבירה שהיא נמנעת מעימותים. לא ניסינו לשכנע אותה, כמובן, כי ראיתי את החשש האמיתי של ילדה בת 12 וקבלתי אותו לגמרי. התפלאתי שאין לה בעייה להישאר לבד בבית ולחכות לנו. גם לימור לבנת וגם בוגי יעלון נאמו שם, וגם זו שאחראית על המיצג של השפחות. תוך כדי ההפגנה הודיעו על הודעתו של גלנט. 

בראשון בבוקר T עבר CT ראש וצוואר בגלל הבעייה ההיא של העילפון בעת הרמת הראש. באופן נדיר ומפתיע הוא קיבל את הפענוח עוד באותו היום, ובאופן מפתיע עוד יותר - מצאתי תור אצל הרופאה הנוירולוגית למחרת (תור בודד, כנראה כתוצאה מביטול של מישהו, כאשר התור הבא רק החל מחודש יולי). לאחר עיון מעמיק בפענוח הבדיקה, החליטה הנוירולוגית, שאמנם לא נצפו ממצאים חריגים שעשויים להסביר את תחושת העלפון בעת הרמת הראש והטיית העורף לאחור, אבל כיון שישנה התחלה של טרשת בעורקי הצוואר השונים (ברמה תואמת גיל), להוסיף לערכת התרופות היומיות שלו כדור מיקרופירין (אספירין במינון נמוך לדילול הדם). מאז שהוא התחיל לקחת את הכדור ראיתי שהוא מנסה מדי פעם להטות את ראשו לאחור כדי לראות אם תחושת העלפון נעלמה. 

מאוחר יותר ביום ראשון פוטר שר הבטחון, ואז הכל התפרץ והשתגע והיינו ערים חצי לילה - T מול הטלוויזיה ואני רוב הזמן על האסלה (כי המעיים שלי תמיד מגיבים כאשר אני בלחץ). 

בינתיים הושהתה (ב"הא") החקיקה לרגע (מה זה חודש? זה כלום) אבל  לי יש הרגשה שאנחנו עוד רחוקים שנות אור מרגיעה או שפיות כלשהי או פתרון שכל חלקי העם יוכלו לחיות איתו בשלום. בכלל, הדכדוך משתלט ואני כרגע כבר הרבה יותר עסוקה בייאוש התהומי מהקרע בתוכנו ובהפיכתנו למוקצים מול שאר העולם מאשר מכל דבר אחר. ומכך שלאלה שגרמו לכל זה פשוט לא אכפת. 

בנוסף היה השבוע ל-T התקף כאב באמצע הלילה, תוך כדי שינה. זו הפעם הראשונה שזה קורה מאז הניתוח וויפל. זה קרה פעם אחת לפני שנתיים, כשבועיים אחרי ניתוח הסרת כיס המרה, ואז טסנו באמבולנס למיון וב-CT התגלתה החסימה בצינור המרה שנחשדה כאבן ואז כגידול ובסוף התבררה כריקמה צלקתית/דלקתית.....והשאר היסטוריה. אף אחד מהתקפי הכאב שתקפו אותו מאז הניתוח לא קרו בלילה. אז מה אנחנו אמורים להבין מזה? ולא, הוא עדיין לא כתב לפרופסור לגבי בדיקת אפשרות לניתוח נוסף. 

סיימתי לקרוא את "מילים במקום מילים" מאת רחל שליטא. אהבתי את הסיפור, שמסופר דרך עיניה של ילדה של עולים חדשים ניצולי שואה. 

כעת התחלתי את הספר THE NETANYAHUS מאת ג'ושוע כהן, שהביא לי בן דודי במתנה, לאחר שקרא בעצמו ואהב. בינתיים מה שמוצא חן בעיני מאד הוא, שעוד לפני שהגעתי בכלל לרגע שבו מישהו ממשפחת נתניהו מוזכר בספר, כבר בבת אחת נזרקתי אל עולמו של יהודי בארצות הברית מתקופת אמצע המאה הקודמת ועד היום - אל האנטישמיות וההדרה והעלבונות הקטנים שהם נאלצו לספוג כל חייהם - כן בארצות הברית של אמריקה  - ושלצברים כמוני אין בדרך כלל מושג איך זה לחיות ככה. ביום יום, בכל מסגרת לימודים או עבודה או מגורים. 

בתקופה שחייתי בארה"ב, בילדותי, בקושי נחשפתי ליחס הזה אבל בכל זאת פה ושם זכיתי לחוש אותו על בשרי. וזו היתה דווקא תקופת הזוהר של ה"ישראליות", בשנים הראשונות שאחרי מלחמת ששת הימים. 

זהו ספר "אמיתי", מודפס, לאחר שהרבה זמן לא החזקתי ספר ביד. הוא לא מואר מעצמו ואני זקוקה ליותר תאורה מאשר כאשר אני קוראת באפליקציות. האותיות קצת קטנות לי ואני צריכה להחזיקו בשתי ידיים ולהפוך פיסית את הדפים........זה מוזר. 

בכל מקרה, אעדכן על רשמיי בהמשך. 

בששי אמורה להיות כאן ארוחה משפחתית עם בן דודי ובתו, שיחזרו מטיוליהם בדרום, הורי ומשפחתה של בתי. אבל נוכחותה של משפחתה של בתי עדיין מוטל בספק, כי הם עוד לא לגמרי בסדר, שרי לא הרגישה טוב באמצע השבוע והם חוששים שהיא נדבקה מהם, ולא ברור אם הגדולים (שהתחילו בסבב הנוכחי של השפעת הזאת) הם עדיין בסדר. אוף כמה אני כבר מתגעגעת אליהם. 

השבוע נפגשתי עם היידי, אחרי המון זמן שבו דיברנו אבל לא הצלחנו להיפגש (בעיקר בגללי). היה ממש טוב להיות שוב ביחד, ואני מקווה שהפעם הבאה לא תהיה עוד המון זמן. 

השבוע נפגשתי גם עם מחברת, שכרגיל מסתבכת עם עצמה ועם בני המשפחה שלה לקראת ליל הסדר. גם ככה החגים הם תקופה טעונה, רגשית, אז כשיש מצב כזה של גרושים - ויש התלבטויות עם מי להיות בלילה הסדר ובמיוחד כשיש עדיין הרבה משקעים........חבל. ממש חבל. 

בכל מקרה נראה שלא ייצא לי להיפגש עם חברות כבר עד אחרי החג, בין בן דודי ובתו שחוזרים אלינו לבין החופשה של הנכדים - בתקווה שיהיו בריאים ונוכל לבלות איתם בחופש - אהיה עסוקה בענייני משפחה. ובחול המועד מתוכנן אצלנו בבית מפגש רב דורי של כל משפחתו של T - משהו כמו ששים איש. בתנאי, כמובן, שמזג האוויר יאפשר זאת, כי בתוך הבית אין לי מקום לכל כך הרבה אנשים. אבל על זה אפרט בהמשך. 

אז זה היה השבוע שהיה. בינתיים. 

יום שלישי, 28 במרץ 2023

למדור השרביט החם - סיפורי שמות

במדור השרביט החם ביקש השבוע מוטי שנספר סיפור על שמות. השם שלנו, השם שנתנו לילדינו, מקרים שאנחנו מכירים של שינוי שם באמצע החיים וכדומה. 

שמות זה באמת נושא מרתק, וכבר הזכירו אחרים בפוסטים שלהם, שברוב ארצות העולם לא מעניקים שמות עם משמעות בדומה למה שנהוג בארץ. וכן הזכירו אחרים את העובדה שיש ארצות עם מאגר שמות נתון שרק ממנו מרשה הממשלה לאזרחיה להעניק שמות לילדיהם. כך שונה שמו של סבא שלי כשהגיע מאוקראינה לארגנטינה, וכך נוסף לאמי שם אמצעי (בעצם שם ראשון אבל מעבר לתעודת הלידה ולדרכון היא מעולם לא השתמשה בו) כי את השם שנתנו לה סבי וסבתי לא קיבלו הרשויות בארגנטינה - כי הוא נחשב בעיניהם שם רוסי.

לי נתנו הורי את שמי מכמה טעמים, אחד מהם היה שזה היה שמה של המורה האהובה שלהם לריקודי עם. אבל גם יש לו משמעות שקשורה ללידתי. זהו שם מאד נדיר ומעולם לא הייתי בשום מסגרת - גן, בית ספר, תנועה, צבא, מקום עבודה - שהייתה בו עוד אחת שנשאה את שמי. יש עוד כמה כאלה בארץ, אני יודעת כי חיפשתי, אבל רק פעם אחת פגשתי מישהי שנשאה את שמי, ובמקרה זו היתה מישהי שנקראה ממש על שמי, שנולדה בקיבוץ בו גם אני נולדתי, והוריה מאד אהבו אותי ואת שמי. 

מטבע הדברים גם תמיד שיבשו את הגייתו ואת כתיבתו של שמי. זה היה נושא כאוב בילדותי, בעיקר כי הייתי מאד חסרת ביטחון. כשהייתי קטנה מעולם לא תיקנתי את מי שטעה בהיגוי או כתיבת שמי, התביישתי ולא היה לי נעים. 

וכאילו זה לא הספיק, הורי העניקו לי גם שם אמצעי. בעקרון נקראתי על שם סבתו של אבי שנספתה בפוגרום באוקראינה יחד עם כל המשפחה פרט לסבי, שבמקרה לא היה בעיירה באותו הרגע והצליח להימלט עד לארגנטינה. אבל בעצם יצא גם ששמי האמצעי הוא המשך ישיר של שמי הפרטי. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני בלי שאחשוף מהם שמותיי, אבל אני ממש לא מוכנה לעשות זאת. 

את הקושי הרב ביותר ספגתי בשנים בהן גרתי כילדה בארצות הברית. שם בכלל לא הצליחו להגות את שמי וגם האופן שבו כתבתי אותו לא היה הגיוני. אין לי מושג אפילו מכמה סילופים שונים סבל שמי המסכן, שלא לדבר על כינויי גנאי שהבנים בכיתה הדביקו לי. 

מה שכן, מעולם לא שיניתי את שמי או את שמי האמצעי וכך כתוב לי עד היום גם בתעודת הזהות וגם בדרכון. יש לי כמה כינויי חיבה שהדביקו לי אנשים הקרובים אלי מאד, בין אם אלה היו הורי, אחי, בעלי היקר או חברות. מה שמעניין הוא שיש שם חיבה אחד שלכאורה מתבקש משמי שאני פשוט לא סובלת כשמישהו מנסה להשתמש בו, וקוטלת את הניסיון באיבו. 

לאחי הורי כבר קראו על שמו של סבא שלי, שנפטר שנה לפני שהוא נולד. זהו שם רגיל ונפוץ, מהתנ"ך. לאיש הוא לא נשמע מוזר ומעולם לא היתה בעייה לדעת כיצד כותבים אותו. מרוב שהוא היה נפוץ וגם תמיד נהגה במלעיל למרות שאמור היה להיות במלרע, אמפי בת החמש וחצי מייד המציאה לו כינוי חיבה חמוד, שתפס וכולם קראו לו כך, אבל בתקופה בה גרנו בארה"ב והילדים האמריקאים הקטנים לגלגו על שם החיבה הזה, הוא התעקש שנקרא לו בהיגוי האנגלי של שמו - וכך קוראים לו עד היום.

איכשהו יצא שגם אנחנו הענקנו לבתי שם יחסית נדיר - אבל לא עד כדי כך נדיר ובעייתי כמו שמי - שגם אותו לא תמיד הוגים נכון או כותבים נכון. אבל דווקא בתי היתה מאד גאה בשמה, ותיקנה מייד את כל מי שהגה או כתב אותו לא נכון. ובסוף היא גם קראה לבנה הבכור - חכמוד - בשם שלכאורה מאד נפוץ, אבל הכתיב שלו שונה מאיך שהוא נכתב בדרך כלל. סוג של מסורת משפחתית אקראית שכזאת....

ולסיום סיפור קטן משעשע - לקרובי משפחה רחוקים שלנו נולד בן והחליטו לקרוא לו מתן. כמו הרבה תינוקות ופעוטות מתן חלה הרבה בשנים הראשונות לחייו, ואמו הלכה איתו לאיזה רב כדי להתייעץ איתו. הרב אמר לה שלא טוב לקרוא לילד מתן - יש בו את צירוף האותיות "מת"! לכן החליטו זוג ההורים לשנות את שמו של הקטנטן ל"נתן". לקח זמן אבל כל המשפחה התרגלה לקרוא למתן הקטן בשמו החדש "נתן". לאחר זמן לא רב חלה נתן שוב, כדרכם של פעוטות, ואחותו הגדולה שאלה את הוריה אם עכשיו ישנו לו את השם שוב..................

יום שבת, 25 במרץ 2023

אורחים ו"המצב" וענייני בריאות

בן דודי משיקאגו הגיע כמתוכנן עם בתי הצעירה, והמפגש היה מאד מלבב. 

הם אכלנו אתי ועם T ארוחת ערב ושלחנו אותם לישון מייד (עם מלטונין, וזה באמת עזר לג'ט לאג) ולמחר בבוקר, לאחר ארוחת בוקר כיפית הם יצאו לטיול בצפון לכמה ימים. 

ב"יום השיבושים" או "יום השיתוק" או איך שקראו לזה השבוע יצאנו להפגנה בתל אביב על האופנוע החדש במזג אוויר מושלם. זה באמת הרבה יותר נוח. 

בתל אביב נפגשנו עם גיסי וגיס-טי שהגיעו גם הם להפגין. הוא הגיע עם האופנוע שלו ישר מהעבודה, והיא הגיעה מהבית ברכבת. באמצע ההפגנה הלכנו לאכול במסעדה סמוכה של אחד הלקוחות של T (סמולניים פריווילגים שכמותנו, קופצים לארוחת צהריים באמצע הפגנה!) וחזרנו להפגין לעוד כמה שעות. 

כשהגענו הביתה גם T וגם שותפנו היו אופטימיים מדי כאשר התחילו להישמע ידיעות על פיהן שר הביטחון גאלאנט עומד לצאת בהצהרה לתקשורת, ובעקבותיו גם ראש הממשלה. ניסיתי להנמיך את ציפיותיהם, שכן בתוך עמי ותחת שלטון ביבי אני חיה מזה הרבה שנים ומכירה את ה"סחורה", והיה לי ברור - לצערי כי רב - שאין שום סיכוי שתיעצר כרגע החקיקה ותחזור השפיות. 

בששי בתי הודיעה שהיא וחתני חולים - חטפו את אותו הוירוס שתקף בשבוע שעבר את נשמותק ובשבוע שלפני כן את חכמוד. שוב, כמו בשנה שעברה (רק שאז זו היתה הקורונה) המשפחה שלהם מבלה את חודש מרץ במחלות - כל שבוע מישהו אחר. 

בנוסף - ואת זה בתי ביקשה ממני לא לספר לאף אחד במשפחה - חתני עובר תקופה לא טובה, שבה הוא משום מה יצא מהאיזון עם תרופות ה-SSRI (נוגד חרדה ודכאון) שהוא נוטל מזה שנים רבות, זה פוגע לו בשינה וכתוצאה מכך בעצם פוגע בכל שאר היבטי חייו - מפאת עייפות, עצבנות, חוסר סבלנות ואינסוף מחשבות טורדניות. הפסיכיאטר שחתני ביקר אצלו לא אבה להחליף לו את הכדור, אז הוסיף לו כדור אחר - שבשלב ראשון התגובה של חתני אליו לא טובה. בקיצור - צרות. מאד מקווה שיסתדר לו, ובקרוב. בהתחלה, כשהוא התחיל להרגיש את הסימפטומים של הווירוס, בתי נבהלה שגם זו תגובה לכדור החדש, וכבר שקלה לקחת אותו למיון ואף לאשפז אותו. מזל שגם היא התחילה להרגיש חולה, ואז שניהם הבינו שהם פשוט נדבקו מהילדים. איזה סרט רע!

כאילו זה לא הספיק, T חטף  עוד התקף כאב קשה מאד, בסך הכל ארבעה ימים אחרי ההתקף הקשה הקודם. כפי שייעצה לי תיאו היקרה, מייד אחרי ההתקף - לאחר שהוא נרגע מעט - הצעתי לו בעדינות לדבר עם הפרופסור עצמו לגבי מה שהציעה רופאת המשפחה. והוא הסכים. במיוחד לאחר שהתבדחתי איתו על כך שעד גיל תשעים ומשהו הוא יסבול מזה, והאם זה נראה לו הגיוני. הוא כמובן צחק עלי שאני אופטימית לגבי הגילאים שהוא יגיע אליהם, וטען שאין לו שאיפות כאלה והוא בסדר עם כל אורך חיים שצפוי לו, ואני כרגיל אמרתי שכל עוד אני מתה לפניו אז אין לי שום בעייה עם זה. סגרנו עניין. 

אבא שלי עדיין עייף מאד ובנוסף משתין כל חצי שעה - גם ביום וגם בלילה - שזה ממש פוגע באיכות החיים אבל הוא די משלים עם זה. הפצרתי בו להתייעץ עם האורולוג או האונקולוג, האם זה סביר בשלב הזה של המחלה והטיפול, והאם לא ניתן לעזור לו במשהו. הוא הבטיח לחשוב על זה. 

בגזרת הסדרות סיימתי לצפות בסידרה "פליישמן בצרות" (או "טובי פליישמן בצרות"....לא זוכרת) ואני ממליצה בחום. בתי אמרה שאני חייבת לראות את הסידרה (המשודרת בדיסני פלוס), וכשהתחלתי עם הפרקים הראשונים אני זוכרת שתהיתי האם שוב מדובר בהבדלי טעם, גיל או דור ביני לבין בתי. זה מה שהיא חושבת שאוהב? שאלתי את עצמי. עוד שאלתי את עצמי תוך כדי צפייה - בתחילת הדרך - מה עושה השחקנית התותחית קלייר דיינס בסידרה שכזאת....ובכן, קיבלתי מענה מלא לכל השאלות. זו סידרה מצויינת, לא פחות מזה. והושקעה מחשבה רבה בליהוק. ולא מסוגלת לדמיין מישהי שהיתה עושה את התפקיד טוב יותר מקלייר דיינס. זה רק מתגלה בהמשך..... בקיצור, ממליצה בחום. 

אז בשבת צפויה ארוחה משפחתית עם בן הדוד ובתו ועם משפחתו של אחי. הורי מתוכננים להגיע, בתקווה שאבא ירגיש מספיק טוב, אבל לא נראה שהמשפחה של בתי תגיע. רק מתפללת ש-T ירגיש טוב.....

יום רביעי, 22 במרץ 2023

מה שקורה עכשיו

בסוף לא אירחנו לארוחת ששי בערב.

זה התחיל מכך שנשמותק העלה חום וכאב לו הגרון וגם שרי התחילה (שוב) להשתעל, ואמרנו שבכל מקרה עדיף שלא יגיעו בששי כדי לא לחשוף את אבא שלי, שכבר נמצא בשלבים האחרונים של טיפולי ההקרנות וכבר מתחיל ממש להרגיש את ההשפעה שלהם. 

בששי נשמותק כבר הרגיש טוב יותר אבל קבענו שאולי ניפגש בשבת. 

לעומת זאת T לא הרגיש כל כך טוב בששי. הבטן כאבה ולא היתה לו אנרגיה, והיו כל מיני ענייני עיכול, ותהיתי בקול אם לא כדאי לבטל ולומר גם להורי לא להגיע.

T לא רצה לבטל אבל ראיתי שהוא משתהה עם ההכנות. כמובן שאמרתי לו, שברגע שירצה להיכנס למטבח אעזור בכל מה שאוכל.

ואז אבא שלי התקשר לומר שהוא מרגיש צמרמורות ועייפות גדולה ומעדיף לא להגיע. 

התברר שגם הוא לא הרגיש טוב אבל לא רצה להבריז לנו. אמא שלי הפצירה בו להתקשר ולבטל, ובסוף הוא הבין שמה שהוא צריך זה להיכנס למיטה. 

אז בסוף לא אירחנו אף אחד.

אז איכשהו אני, בין מצבו של T לבין מצבו של אבא, הרגשתי את מפלס החרדות שלי מתחיל לעלות. 

החלטתי לצאת להליכה, שתמיד עושה לי טוב, אבל כשחזרתי כל הדאגות חזרו יחד אתי. 

בלילה T דווקא ישן מצוין ובשבת בבוקר היתה לו הרבה אנרגיה והוא יצא לריצה - כמו חדש. 

לאבא נעלמו הצמרמורות ונותרה "רק" העייפות. 

האח של 'האחוזה' שהגיע בששי ערב לבדוק אותו ראה שלחץ הדם תקין ואין חום, אבל שיש מעט חוסר בחמצן. אין לי מושג אם זה חלק מתופעות הלוואי של ההקרנות או כתוצאה מהלב או איזשהו לחץ כללי שבכלל (לדעתו של אבא) נובע מכל ההתעסקות הביורוקרטית המתישה ומתסכלת שלו מול הבנקים בארה"ב (שכזכור, בנק ההשקעות שלהם הודיע שהוא נסגר וכעת הם בתהליך העברת כל הכספים - ובמיוחד הוראות הקבע מקרנות הפנסיה השונות - לחשבון חלופי). צריך לעקוב אחר העניין הזה, כי ידוע ששני מסתמים בלב שלו לא תקינים, ואם יתברר שבאופן קבוע יש בעייה של חוסר סאטרוציה, ייתכן שצריך יהיה לעשות משהו (כמו לתת לו חמצן באופן קבוע....למשל). 

אז קפצנו אל הורי לביקור קצר בשבת, ואז נסענו לראות אופנוע למכירה. 

למה T רצה להחליף אופנוע? 

בעקבות הנסיעות המשותפות האחרונות שלנו (בעיקר להפגנות) T הבין שהאופנוע שלו לא ממש נוח, ולמרות שהוא רגיל אליו - לי הרכיבה מאחור מאד לא נוחה. הוא התחיל לדבר על החלפת האופנוע לסוג נוח יותר (מסוג "טוּרִינְג" touring) במקום הנוכחי שהוא יותר מסוג ספורט. 

אני ניסיתי לטעון שאין סיבה להחליף אופנוע בגללי או בשבילי, ושאני לא מתכוונת לרכוב איתו באופן קבוע, אבל הוא טען שגם לו עצמו מתחיל להיות פחות נוח. 

מפה לשם הוא פירסם מודעה למכירת האופנוע, ולהפתעתנו התקבלו הרבה מאד פניות, ומהר מאד נמצא קונה. כעת נותר למצוא אופנוע לקנייה, ולאחר שבירר ולמד מעט את ההיצע ואת האפשרויות, החליט על הדגם הרצוי. הוא בדק כמה יעלה לו אופנוע חדש ובדק האם יש אופנועים כאלה למכירה יד שנייה, ומצא אופנוע יד שנייה ממש חדש (עם 2500 קילומטר בלבד) - וזה מה שראינו בשבת. וזה מה ש-T גם קנה. 

בינתיים היו ימי גשם וממילא לא היה שימוש באופנוע. בהמשך השבוע אמורה להתבצע ההחלפה.

במוצאי שבת נסענו להפגנה בכפר סבא, עם הרכב, ועמדנו בגשם (חלק מהזמן) עם מטריות. הייתה הפגנה טובה (אנחנו לא היינו עדים לניסיון הדריסה שסופר עליו אחר כך בחדשות) והקטע המצחיק היה, שאנשים נכנסו איתי מתחת למטריה הרחבה שלי, מה שהזכיר לי את השיר: 


בסוגיית הבריאות של T אין חדש. הוא לא פעל בינתיים בכיוון למצוא כירורג או גאסטרו או מומחה אחר, ואני לא מציקה לו בנושא. בינתיים באחד הבקרים בחדר הכושר הוא חטף את אחד מהתקפי הכאבים החזקים ביותר והארוכים ביותר אי פעם, עד כדי כך שחשבתי שזה לא ייגמר ואצטרך להזמין אמבולנס. לפני כן ואחרי כן הוא טען שהוא "מרגיש מצוין". 

אצל אבא בינתיים אין שום בעייה פרט לעייפות הגדולה וגם הירידה בתיאבון. הוא אמור לסיים עם ההקרנות השבוע, ובתקווה שתוך כמה ימים / שבועות הוא יחזור לעצמו. ואז נראה אם ההקרנות השיגו את מטרתן. אינשאללה. 

השבוע מגיע לביקור בארץ בן דודי משיקאגו עם בתו הצעירה. 

הוא אחיהם הצעיר של בן הדוד ממלבורן, אוסטרליה ושל בת דודי מפורטלנד, אורגון. 

אי אז לקראת גיל בר המצווה של בנו הבכור, הוא החליט לעשות איתו מסע לישראל, לחבר בין מה שהוא לומד ב-Hebrew School לבין מה שקורה בחיים האמיתיים. הבן הצטרף למסע בחוסר רצון בולט, אבל בסוף כל כך נהנה וכל כך שמח מהביקור בארץ (ואצלנו), שזו הפכה כבר מסורת, ובן דודי הגיע לכאן גם עם בתו האמצעית לקראת בת המצווה שלה, וגם היא נהנתה כאן מאד. 

את העלייה לתורה שלה הם כבר עשו בזום - בזמן הקורונה - שנפלה על עולנו ושיבשה קצת את התכניות. הקורונה איימה לשבש גם את התכניות להגיע לארץ עם הקטנה, אבל בסוף זה כן הסתדר להם - כי בעצם הילדה עוד לא בת 12, והיא תחגוג יום הולדת במאי הקרוב. 

כן, זה קצת מצחיק שבתו הצעירה של בן דודי קטנה מנכדי הבכור בחמישה חודשים! 

בכל מקרה הם סוף סוף מגיעים השבוע, כאשר הם מתכננים לבלות עם המשפחה בסופי השבוע, ולטייל במקומות שונים בארץ באמצע השבוע. מקווה שיהיו להם טיולים מוצלחים, ואולי לחלקם אף נצטרף. 

לסיום, גמרתי לקרוא את הספר THE MEASURE מאת Nikki Erlick. אני לא יודעת לומר עד כמה אני ממליצה על הספר, שמתאר עולם, שבו כל מבוגר מגיל 22 ומעלה מקבל בוקר אחד קופסא שבתוכה חוט, שלפי אורכו ניתן לדעת בדיוק מתי הוא ימות. זה הזכיר לי קצת את הספר "ביום שהמוזיקה מתה" של אופיר טושה גפלה, אבל ההבדל בין הספר של גפלה לבין הספר הנוכחי הוא שבכל העולם כל אדם מקבל את הקופסא הזאת עם החוט. גם אנשים שחיים במדבר באוהל או נמצאים בטיול בג'ונגלים. ומיום זה ואילך כל אדם שמלאו לו 22 מקבל קופסא אף הוא. כמובן שכל אחד יכול להחליט אם הוא רוצה לפתוח את הקופסא שלו ולראות את אורך החוט שלו או לא. 

הספר מתאר בעצם את ההשלכות ואת ההשפעות הפסיכולוגיות והפוליטיות של המצב החדש, ועושה זאת מתוך עיניהם של מספר דמויות, שסיפורן האישי מתואר בפרקים השונים במהלך הספר. 

הרעיון יפה, הנושא מעניין, הביצוע - אני לא סגורה על זה. 

כעת התחלתי ספר בשם "מילים במקום מילים" מאת רחל שליטא. אעדכן על התרשמותי בהמשך. 

המשך שבוע טוב. 

יום שני, 20 במרץ 2023

למדור השרביט החם - בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם השבוע שאל אריק מדוע אנחנו כותבים בלוגים תחת "ניק" - כלומר כינוי אנונימי - במקום שמנו האמיתי, וגם מה מקור ה"ניק" שלנו. 

אתחיל דווקא בשאלה השנייה, ואומר שלמרות שמקור הכינוי שלי  "אמפיארטי" דווקא משעשע, אני לא מוכנה לגלות אותו, כי אפילו ההסבר עצמו יפגע באנונימיות שלי. מצטערת....

אני כן יכולה לספר שבחרתי בתמונה של הפינגווינים כ"אוואטר" שלי בבלוג (גם כאן וגם בישראבלוג בזמנו) בגלל אהבתי הגדולה לפינגווינים ולנאמנות ולמסירות שלהם אלה לאלה ולצאצאים שלהם. 

אז מדוע אני אנונימית ומדוע אני שומרת על האנונימיות שלי באדיקות כזו, שיש אפילו נושאים בחיי שאינני יכולה לכתוב עליהם בבלוג מהסיבה שעצם הכתיבה תחשוף את זהותי? 

הסיבה פשוטה עד כדי גיחוך.

איכשהו, העובדה שאיש אינו יודע (או לפחות אינו אמור לדעת) מי אני ב"חיים האמיתיים", מאפשרת לי לכתוב באופן הגלוי, החשוף, חסר המגבלות וחסר המעצורים ביותר.

בחיים "האמיתיים" - כלומר במערכות היחסים התלת מימדיות שלי - מופעל אצלי באופן אוטומטי "מבקר פנים" מאד עוצמתי ודעתני. 

כנראה שזה נעוץ אי שם בילדותי, באופן שבו הורי ואחרים הגיבו לדברים שאמרתי או עשיתי ובאופן שהתגובות האלה גרמו לי להרגיש. 

מגיל די צעיר למדתי לצנזר את עצמי. למדתי מה לומר ובעיקר מה לא לומר, וגם למי.

מגיל צעיר, והשתכללתי לאורך השנים, התפתחו אצלי מנגנוני צנזורה ופילטרים שונים. למדתי מה "בטוח" או "מסוכן" לומר לכל אחד ואחת בחיי - בין אם זה הורי, אחי, קרובי משפחה אחרים, חברים, בוסים, עמיתים או אפילו סתם אנשים בתור לסופר. 

היו שנים שבהן כל אחת ממערכות היחסים בחיי קיבלה צד אחר שלי, מידע מסונן וחלקי שהתאים לאותה מערכת יחסים. 

עם השנים גם הצלחתי להגיע למצב שבו נדמה היה שאני מאד פתוחה ומדברת על הכל, ובפועל רוב האנשים בחיי לא ידעו עלי כמעט כלום. 

לא שיקרתי, לא המצאתי, לא סיפרתי סיפורים - פשוט התמחיתי בהגנה על מי שאני באמת בפנים. המנגנון שהתפתח מילדות, לאורך גיל ההתבגרות וגם שנות הבגרות הצעירות שלי היה כזה שאותת לי שלהיחשף מול אחרים זה מסוכן. שעדיף לשתוק או לספר דברים לא חשובים כדי להגן על הבטן הרכה שבתוכי. 

כיום, לאחר שנים של טיפולים ואימונים והתפתחות אישית אני כבר הרבה יותר משוחררת והרבה יותר מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי בחברת אחרים, גם קרובים וגם במעגלים רחוקים יותר של חיי. 

אבל עדיין אני שומרת לעצמי את הכלי המדהים הזה, הבלוג האנונימי, שבו אני יודעת שאני יכולה להיות מי שאני - ללא פילטרים וללא צנזורה - ועל הדרך אני יכולה גם לספר על אנשים אחרים בחיי בלי לחשוף גם אותם. 


יום שבת, 18 במרץ 2023

אחד הדברים

 אחד הדברים (מני רבים מאד) שאני אוהבת אצל T, הוא שהוא חי בכאן ועכשיו. 

כאשר הוא מרגיש טוב, אפילו טיפ טיפה יותר טוב מאשר קודם, הוא מרגיש טוב וזהו. הוא לא מתעכב על מה שהיה, הוא לא דואג למה שיהיה, הוא לא עסוק בזה. זה עבר, עכשיו טוב, וזה מוחלט. 

בשבועות האחרונים הוא באופן כללי די לא בסדר. העיכול עושה בעיות והיו גם כמה התקפי כאבים, והצלחתי לשכנע אותו לפנות ל'רופאהחדשה' כדי להתייעץ איתה מה עוד אפשר לבדוק, אל מי עוד אפשר לפנות, לאור הבדיקות התקינות והתסמינים המחמירים. 

כתבתי לרופאה בשמו (באתר של מכבי) והיא ביקשה שיגיע אליה לביקור במרפאה. 

היא בדקה אותו ושוחחה איתו ארוכות, והעלתה השערה משלה לגבי מה שקורה אצלו בפנים. 

לדעתה של רופאת המשפחה שלנו יש ל-T הידבקויות במעיים שהן גורמות לכל הבלגן. לדעתה הן יוצרות חסימות קטנות שמסבירות גם את בעיות העיכול והבחילות וגם את התקפי הכאב (שכבר כשהתחילו הפרופסור אמר עליהם שזה נשמע כמו כאב חסימתי). לדעתה T צריך למצוא כירורג כללי טוב - לא רופא גאסטרו - ולנסות לברר את העניין איתו.

היא אמרה שדברים כאלה לא ניתנים לאבחון בדימות כלשהו, ושייתכן שיהיה צורך בניתוח (אפילו לפרסקופי) גם כדי לאשר שזו הבעייה וגם כדי לנקות את ההדבקוית האלה. אמנם גם לדעתה המצב אינו מסכן חיים, כמו שאמר גם הפרופסור, אבל שברור לה שאיכות חייו נפגעת מאד, ולכן אולי שווה לבחון את הכיוון הזה.

T לא ממהר להיכנס לעוד ניתוח, אבל ייתכן שבסוף הוא יחליט שאין ברירה. בשלב הזה אנחנו צריכים לשקול לחפש כירורג טוב שאפשר לסמוך עליו. 

בינתיים הוא החליט לחזור לקחת את האנזימים של הלבלב אותם הפסיק לקחת בעקבות הביקור האחרון שלו אצל הפרופסור. אני לא תולה בזה הרבה תקוות, אבל בכל פעם, לאחר שיום קודם כאבה לו הבטן כל היום, אבל עכשיו הוא כבר מרגיש יותר טוב - הוא מכריז שהוא בסדר. 

נכון לעכשיו. 

כי ככה הוא. 

חי ברגע הזה. 

איזו תכונה נפלאה. 

יום חמישי, 16 במרץ 2023

שני קטעים

כשהיינו אצל בתי ביום הולדתה קרה קטע חמוד ומצחיק עם שרי.

שרי טענה שהיא עצמה  חוגגת עכשיו יום הולדת ולא אמא שלה. זה תמיד קורה כאשר יש למישהו אחר יום הולדת, שרי טוענת שבעצם היא זו שחוגגת יום הולדת. 

חכמוד, שלמרות שהוא גדול ממנה בתשע שנים וחצי, אוהב להתעמת איתה ולהקניט אותה לפעמים, התעקש איתה שלא, זה לא יום ההולדת שלה, זה יום הולדתה של אמא. "לאמא כבר היה יום הולדת" התעקשה הילדה, שזכרה שערב קודם הם כבר חגגו לה, חתני הביא פרחים וכנאפה ומתנות. חכמוד לא וויתר לה, והיא רצה להתלונן לאמא, שאישרה לה שאכן זה יום הולדתה עדיין, ולא יום הולדתה של שרי, אבל שאין לה מה לדאוג, בקרוב גם לשרי יהיה יום הולדת ונחגוג לה ברוב פאר והדר. 

הילדה חזרה אל אחיה הגדול בראש מורכן והודתה בפניו "אתה צדקת, היום יום הולדת לאמא". זה היה כל כך חמוד וכל כך לא אופייני לקטנה הזאת, שלא מסוגלת להודות שטעתה, ובחיים לא מסכימה לבקש סליחה, למרות שכולם סביבה מבקשים סליחה ומדגימים לה כל הזמן כמה זה בסדר וכמה זה לא גורם לה להיראות חלשה. באמת מדהים האופי שיש לקטנה הזאת. 

קטע אחר קרה לי בהתכתבות עם 'מחברת' השבוע. 

אנחנו נפגשות בדרך כלל לפני או אחרי העבודה שלה או כאשר יש לה "חלון" בין הטיפולים השונים. מטבע הדברים היא הרבה יותר עסוקה ממני ואני משתדלת להתאים את עצמי למגבלות הלו"ז שלה. השבוע יצא שהיו לי תכניות כבר בימים שבהם אנחנו נוהגות להיפגש, אז כתבתי לה שלא יסתדר וקבענו שמקסימום נמצא זמן לשוחח בטלפון - מה שקורה הרבה פעמים כאשר אנחנו עסוקות ולא מוצאות זמן פנוי שמתאים לשתינו. 

ואז היא כתבה לי שהיה לה ביטול של זוג שמגיע אליה לטיפול זוגי, ויש לה זמן בשעה מסוימת, והזכרתי לה שאני עסוקה בזמן הזה. כשהיא כתבה שהזוג ביטל היא גם כתבה שהיא כבר נכנסת ללחץ - כמו תמיד כאשר מטופלים מבטלים והיא מתחילה כבר לחשוש לפרנסתה. ככה זה כאשר אתה עצמאי ויש תקופות עמוסות יותר (שבהן אתה רוצה קצת מנוחה) ותקופות מחוסרות עבודה (שבהן אתה חושש שלא תגמור את החודש). 

כדי לעודד אותה, כתבתי שלא תילחץ, זה בסך הכל ביטול אחד כרגע, ושלא התחילו ביטולים גורפים. התכוונתי שזו לא תקופה שבה מטופלים רבים מבטלים באופן גורף. 

'מחברת' משום מה לא הבינה את כוונתי. היא פתאום חשבה, שבביטוי "ביטולים גורפים" אני מדברת על עצמי, ועל העובדה שאני לא מצליחה להיפגש איתה, וקפצה למסקנה שזה בגלל הויכוח שהיה לנו על ה"רפורמה". "אני לא מאמינה!" היא כתבה בצירוף אימוג'י מודאג. 

אני לא הבנתי שזה מה שהיא הבינה, וחשבתי שהיא דואגת שבגלל הרפורמה יתחיל גל של ביטולים. ממש קומדיה של טעויות היתה בשיחת ההתכתבות הזאת. אז הסברתי באופן ברור יותר את כוונתי ואז היא הבינה וכתבה "חשבתי בינינו....איזו דפוקה אני". 

הבהרתי לה שאין, מבחינתי, שום דבר שישפיע על היחסים בינינו, מה שכנראה לא לגמרי עובד במערכת היחסים שלה עם בן זוגה. גם ככה יש הרבה מאד דברים שבכל פעם מחדש מערערים את הקשר שלהם ומאיימים לחבל בו - דברים של חינוך, של אופי, אפילו של רקע השכלתי....ועכשיו הדרך שבה כל אחד מהם מגיב למצב מחבל עוד יותר בקשר שלהם. וזה חבל, כי מכל כך הרבה בחינות אחרות טוב להם ביחד ויש שם אהבה ואכפתיות והרבה מאד קירבה. אין לי מושג אם יצליחו להתגבר על זה...מאד מאד מקווה שכן. 

יום שני, 13 במרץ 2023

למדור השרביט החם - האם אתם משתפים את תחושותיכם ברשתות חברתיות מעבר לכתיבה בבלוג?

השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לדעת האם, בנוסף לכתיבה בבלוג, אנחנו משתפים את תחושותינו, מחשבותינו או אירועים מחיינו ברשתות חברתיות כלשהן. 

פתחתי חשבון פייסבוק בשנת 2007, לאחר שבני (שהיה אז בן 24) פתח חשבון והציע לי גם. 

באותה התקופה הפייסבוק היה חדש ומסקרן ומידי פעם העליתי תמונות של טיולים משפחתיים או אירועים חברתיים. 

לא נהגתי לכתוב את דעותיי או תחושותיי לגבי שום דבר, רק עקבתי אחר חברים אחרים, שנוספו להם בהדרגה, ולעיתים רחוקות להעלות תמונות.

היה גם שלב שבני פתח לחתולים שלנו עמודים (היה משהו שקראו לו cat book, לא יודעת אם זה עדיין קיים) והעלה תמונות ונהגנו לעדכן שם פרטים חמודים על המעללים והחוכמות שלהם. 

כמה שנים אחרי כן הפסקתי לחלוטין להעלות תמונות או כל עדכון אחר לפייסבוק, לא התאים לי שיתוף כל כך פומבי של מה שקורה אצלי. המשכתי לעקוב אחר חברים מסוימים ובני משפחה (בעיקר הצעירים), אבל לא הייתי מאלה שעושים "לייק" באופן אוטומטי ולא נהגתי לכתוב תגובות - פרט ל"יום הולדת שמח" וכדומה. 

אני לא מאשרת אוטומטית כל הצעת חברות, בטח לא של אנשים שאינני מכירה, אבל גם לא כל מי שאני מכירה. וגם יצא לי לא פעם לבצע "הסרת מעקב" (כלומר UNFOLLOW) לחברים (בלי להפסיק את החברות) כי העדכונים התכופים שלהם מילאו לי את העמוד (ה-FEED) ומנעו בעדי לראות עדכונים של אחרים. 

באופן כללי הממשק של פייסבוק לא מוצא חן בעיני, אין לי סבלנות לראות יותר ממה שנכנס בעמוד אחד ממילא, כך שאם אני נכנסת פעם בשבוע בערך, מה שמופיע לי בעמוד הראשון זה כל מה שאני מצליחה לראות. מעולם לא הייתי מאלה שהולכים לאיבוד שעות באינטרנט בכלל ובפייסבוק בפרט. זה פשוט לא עושה לי את זה. והחוויה שלי היא שאי אפשר למצוא שם שום דבר, אם ראיתי משהו פעם והוא כבר "ברח" לי מה"פיד". מאד לא נוח. 

גם כ"אמפיארטי" פתחתי בשלב כלשהו חשבון בפייסבוק (הבנתי שכעת מדברים על כך שלא תתאפשר בקרוב פתיחת חשבונות פיקטיביים) כי חשבתי להיות כך בקשר עם חבריי הבלוגרים, בלי הצורך לחשוף את זהותי האמיתית, אבל עם השנים ראיתי שאני כמעט לא נכנסת לשם - אפילו לא כדי לעקוב או "לאהוב" - אז מה הטעם? 

הדבר שאני הכי פחות מבינה הוא השימוש בפייסבוק כמקור ידע, מקור לחדשות. זה כל כך לא אמין שפשוט אין סיכוי שאמצא את עצמי שם. 

מזמן מזמן כאשר עוד עבדתי בתחום המחשבים היה לי חשבון בלינקדאין שלא ממש עשיתי איתו שום דבר. 

טוויטר מעולם לא היה לי, ומעבר לכך מעולם לא פתחתי חשבון בשום רשת חברתית אחרת, פרט למקרה בודד בו פתחתי בשנה שעברה גם חשבון אינסטגרם - מסיבות עסקיות בכלל - ופרט לנושא העסקי לא פרסמתי בו שום דבר אחר. כרגע הוא בעיקר משמש אותי לעקוב אחר בת דודי ובנותיה, שאין להן פייסבוק אבל מידי פעם מעלות תמונות לאינסטוש. 

אני כן מעריכה שיש ערך בחלק מקבוצות הפייסבוק שעוסקות בנושא מסויים ומסייעות לחברי הקבוצה, קבוצות שמעבירות ידע או סיוע, קבוצות שמצליחות ליצור קשרים בין אנשים שלא ניתן היה ליצור בדרכים אחרות. אבל אני אישית לא ממש מחוברת לכל זה. 

השיתוף של חיי בבלוג הוא אמנם אנונימי, אבל דווקא האנונימיות מאפשרת לי להיות לגמרי חשופה, אמיתית, אותנטית, ובלי הצורך בצנזורה - לא לגבי עצמי ולא לגבי האנשים שבחיי. התיעוד בכלל נועד בראש ובראשונה עבור עצמי, אבל ברור שאני מתרגשת מהעובדה שקוראים אצלי, ואף מופתעת מכך בכל פעם מחדש, ועוד יותר מופתעת כאשר מגיבים לפוסטים שלי. אני מרגישה שהתפתחו מערכות יחסים חבריות מסוג אחר עם הקוראים והמגיבים, וכמובן עם הבלוגרים שאני קוראת ומגיבה אצלם, ואני לא מרגישה שבפייסבוק יכולות או בכלל אמורות להיווצר מערכות יחסים כאלה. 

לסיכום - התשובה לשאלת מדור השרביט החם היא : לא. 

יום שישי, 10 במרץ 2023

שבוע של דברים טובים ופחות טובים וגם הרבה פחות טובים

אז עוד שבוע עבר חלף לו. 

במוצאי שבת, למרות שכאב לי התחת שכאבו לי עצמות האגן מהרכיבה על האופנוע בפקקים של רביעי שעבר, לאחר התלבטות קצרה אם בכל זאת לנסוע עם הרכב להפגנה אחרת - בכפר סבא או רעננה - החלטנו להתייצב בקפלן בתל אביב. 

T המשיך להתנהג יפה ולא נסע מהר מדי, אבל לצערי לא הערכתי נכון את הטמפרטורות בחוץ ולא התלבשתי מספיק חם. היה קר בדרך, במיוחד על כביש 4 באזור שבין היישוב שלנו לבין רעננה....הטמפרטורות בחלק הכביש הזה צונחות בארבע או חמש מעלות לעומת מקומות אחרים. 

 בהפגנה עצמה לא סבלתי מהקור, מפאת כמות האנשים סביבי, אבל בדרך....לא היה כל כך נעים. מילא. זה עבר בקלות ומהר. ולא מהר מדי.

בהפגנה היו עוד יותר אנשים מאשר בשבוע שעבר, וכמו בשבוע שעבר היו גם משפחות עם ילדים, צעירים ומבוגרים (חלק מבוגרים מאד), דתיים וחילוניים, שמאלניים וימנים, סטרייטים וגאים, אפילו נכים קשים. כולם התנהגו למופת (אנחנו כבר לא היינו שם מאוחר יותר בקטע שחלק מהמפגינים ירדו לאיילון) וגם הנאומים היו טובים. 

מייד אחרי שחנינו עם האופנוע, קבלתי הודעה מאחי שגם הוא ואחיינית2 הגיעו, אז הלכנו אלה לקראת אלה ונפגשנו באמצע והיינו ביחד - משפחה מאד אנרכיסטית 😂 - במהלך רוב ההפגנה. כשהם עזבו והתחלנו את דרכנו בחזרה לכיוון האופנוע, פגשנו גם זוג לקוחות של T ו'שותפנו'. ממש מחט בערימת שחת. 

T חטף "התחלה של התקף" עוד לפני שפגשנו אותם, מהסוג שהיה לו כבר שלוש פעמים בחודש האחרון - התקף שמאיים להתחיל אבל לא מתפתח. לאחר מכן הוא הרגיש קצת חלש, אבל בעלי עקשן וגיבור ושרד את הנסיעה הביתה ואפילו יצא לחדר הכושר למחרת בבוקר, אבל קיצר את האימון - בעיקר כי בין השאר נתפס לו (או נדלק לו) שריר בירך (או בישבן....לא ברור). 

בימים הבאים הוא סבל מאד בשירותים (כולל הקאות) וגם אחר כך חטף שני התקפי כאב גדולים מאד בהפרש של יומיים זה מזה - רק שכל התיאוריות והתקוות לגבי התרופות (שהפסיק סוף סוף לקחת) עפו דרך החלון. אוף אוף אוף. 

פורים חל השבוע, ובראשון בבוקר בתי צילמה את שלושת הנכדים מחופשים. 

נשמותק התחפש לאיש עם טיל (JETPACK) על הגב - זו תחפושת מהסוג המתנפח, כאשר הרגליים של האיש כאילו באוויר והרגליים האמיתיות של נשמותק בתוך הטיל שממנו יוצאות להבות. ממש מדליק. 

שרי התחפשה ל"אלזה - רוח המים",

וחכמוד, שהתחפושת שבתי הזמינה לו לפני מעל לחודש לא הגיעה, התחפש ברגע האחרון לשחקן כדורסל מהשיקגו בולס (BULLS). חמודים.


בשבת התאושש חכמוד לגמרי, ולא נותר זכר למחלה שלו. שמחתי מאד, גם בגלל פורים וגם בגלל החופשה שלהם לרמת הגולן שתוכננה לשבוע זה. בסוף הבנתי שגם חתני חטף את זה, מה שזה לא היה, וירוס כזה או אחר, אבל זה לא עצר בעדו לצאת עם המשפחה צפונה, ואחרי יום אחד מקרטע, גם הוא התאושש וכולם נהנו מאד. 

עוד השבוע, היה לי תור אצל שיננית שעבר ממש בסדר - מסתבר שהעבודה היסודית שאני עושה עם השיניים נושאת פרי. מה שכן, היא המליצה לי ללכת לבדיקה אצל רופא שיניים כי לטענתה מתחילה לי עששת בצד אחד....אוף. קבעתי תור לבדיקה לעוד ארבעה חודשים, ואז למחרת לפנות בוקר התחילה לכאוב לי שן באזור הזה...זה בא והולך אז בין אם זה פסיכולוגי ובין אם זה אמיתי.... אני מחכה קצת. אם זה ימשיך (או חלילה יתגבר) אקבע תור לעזרה ראשונה כבר עכשיו אצל רופא שיניים. אוף אוף אוף.

אחרי השיננית נפגשתי עם מחברת, וזה תמיד עושה לי טוב, למרות שדעותינו הפוליטיות ממש שונות זו מזו, וכמה שאנחנו נזהרות לא להיכנס לויכוחים "על המצב", לפעמים זה בכל זאת קורה וזה לא כל כך נעים. ברור לשתינו שאין טעם לנסות לשכנע זו את זו במשהו, אז עדיף לנו פשוט להמנע מן הנושא. 

השבוע גם הלכתי לתור החודשי (בדרך כלל) שלי לעיסוי. הפעם המעסה ממש פירק אותי לחלקים. האמת, די סבלתי. לא היה חלק אחד בגוף שלי שלא היה תפוס או כאוב. לא זוכרת מתי הייתי ככה. כנראה כל המתח וכל הדאגה אצורים אצלי ככה בשלד ובשרירים.....והמשכתי להרגיש את זה גם כמה ימים אחרי כן. נראה לי שאבקש ממנו בפעם הבאה לעבוד מעט יותר בעדינות.

באחד הימים השבוע אספתי את אמא ונסענו יחד אל אבא. הפעם לא היו לנו כל תכניות לסידורים או לקניות בדרך, וכשהוא הודיע שהוא כבר בהסעה בדרך למלונית, נסענו אליו ישר לשם, והיה לנו הרבה יותר זמן להיות איתו, מה ששימח את שניהם מאד. 

השבוע מלאו בתי 41 אביבים, וכחלק מחגיגות יום ההולדת קבענו שנלך כולנו יחד במוצ"ש למסעדה. 

בנוסף אפיתי את עוגת התותים המסורתית שלי, תוך שקיוויתי שהם יגיעו גם לארוחת ששי, ואז אוכל להזמין גם את משפחתו של אחי ולחגוג לה כמו שצריך. בא לי לפצות על יום הולדת 40 שלה, שהתקלקל עקב מחלתם בקורונה והסכסוך הלא נעים שהיה לנו עם חתני. אבל בסוף הם הודיעו שהם לא מגיעים בששי, בא להם לנוח בבית, אז קבענו במקום זאת לקפוץ אליהם עם העוגה ביום ההולדת עצמו, וכך פצחנו בחגיגות.  

משלוח זר הפרחים שהזמנתי לה מבעוד מועד הגיע באותו היום בצהריים, עם בלון ושוקולדים. בקיצור - דאגתי להרבה טרראם שאכן ייצא מוצלח. הגענו אליהם בערב והזמנו טייק אאוט טעים מאד ממסעדת טנדורי (כולנו, כולל הילדים, מאד אוהבים אוכל הודי). היה ערב מאד נחמד והיה כיף לבלות זמן איכות ביחד. 

אגב חתני כבר בא אלי בטענות פעם שהרגלתי את בתי מילדות שיום ההולדת שלה הוא הפקה שלמה, ולכן קשה לו מאד לרצות אותה ולעמוד בציפיות שלה בכל יום הולדת מחדש. מה אומר ומה אגיד? בעייה שלו. ומה שהיה מצחיק, הוא שגם הוא קנה לה פרחים - בדיוק את אותם פרחים!!! על זה נאמר GREAT MINDS THINK ALIKE 😉.

לסיום נסענו בחמישי שוב לקפלן במסגרת "יום השיבושים" השבועי. 

נסענו על האופנוע, לאחר ש-T "שידרג" לנו את חוויית הנסיעה וקנה לנו מערכת שמע שמותקנת בתוך הקסדות, כך שאנחנו יכולים לשוחח תוך כדי נסיעה. 

הדרך לתל אביב וגם הדרך חזרה היו פנויות לגמרי, ורק בסביבות קפלן, עזריאלי וכו' נתקלנו בחסימות והצטרפנו כמובן להפגנות. הבנתי שצומת רעננה היתה פקוקה וחסומה זמנית חלק מהזמן אבל כאשר אנחנו עברנו שם היא היתה פתוחה לתנועה. 

הערב הסתיים כמובן בעצב וזעם על הפיגוע בדיזנגוף.......אנחנו פשוט חיים במציאות בלתי אפשרית. ונראה שכל מי שאמון לנהל את המצב ולדאוג לאזרחים (מכל הצדדים ומכל הכיוונים ומכל העמים באזור) עסוק בכלל בדברים אחרים לגמרי. עד מתי? 

יום שלישי, 7 במרץ 2023

למדור השרביט החם - לכבוד פורים - מהי תחפושת החלומות שלכם?

 במדור השרביט החם הציע השבוע מוטי לכתוב על תחפושת החלומות שלנו או חוויית פורים אחרת שלנו שקשורה לתחפושות, ונזכרתי בפוסט שכתבתי בפורים 2013 בישראבלוג לאחר שבתי ואני קנינו תחפושות לנכדים. 

בזמן שכתבתי את הפוסט ההוא נזכרתי בשורת תחפושות שסבתי היקרה ז"ל תפרה עבורי כאשר הייתי קטנה...אז אני ממחזרת את הפוסט כאן.

לא אמי ולא אני אחריה לא למדנו מעולם לתפור. אני קצת סרגתי בתקופות שונות אבל כשרוני (הרב בתחומים אחרים) בהחלט לא שרוי בתחום הזה: תפירה, סריגה, ציור או פיסול - פשוט אין לי את זה. 

לצערי הרב, כל אלבומי התמונות מילדותי נהרסו בשיטפון גדול שפקד את בית הורי הרבה אחרי שכבר לא גרתי שם, ואין לי תמונות של עצמי מחופשת לצרף כאן - אבל אני זוכרת שסבתי המסורה תפרה לי תחפושת גמד



 שהיום בעצם היינו קוראים לה "תחפושת סנטה קלאוס" אבל אז לא הכרתי את זה כמובן.

בעצם הרעיון לתחפושת הגמד (סנטה קלאוס) הגיע ממקום פסיכולוגי תרפויטי: במשך כל שנות ילדותי המוקדמות פחדתי פחד מוות מאנשים עם זקן. 

כל אדם שעבר ברחוב או בשכונה או חלילה נכנס אלינו הבית עם סוג כלשהו של זקן - הבריח אותי באימה הביתה, לחדר ואף מתחת למיטתי. 

למותר לציין שכיוון שגרנו בירושלים, לא היו חסרים זקנים בסביבה.....והייתי במצב תמידי של אימה. 

לא יודעת אם הרעיון להתחפש למשהו עם זקן הגיע מהורי או מסבתי וסבי (שאז עוד היה בחיים), אבל התחפושת העליזה האדומה עם הפעמון בראש המצנפת והזקן הלבן היתה אמורה לרפא את אמפי הקטנה ומהמפוחדת מהפוביה שלה..... 

רק אספר, שאמנם הסכמתי ללבוש את התחפושת, אבל סירבתי להביט בעצמי במראה, או בתמונות שצולמו (בנוסף פחדתי ממצלמות ובכיתי בכל פעם שצילמו אותי.....). בקיצור - זה לא עבד להם 😂

היתה שנה שבה היא תפרה לי תחפושת קוזאק


ובגירסא שלי היא כללה אקורדיון, שאבא שלי קנה לי - אלוהים יודע מאיפה היה לו הכסף לאקורדיון אמיתי קטן בשנים ההן. 

בהמשך סבתא תפרה לי תחפושת ארנב (קומפלט מכף רגל ועד ראש)



 אבל הדובדבן שבקצפת היו זוג תחפושות של בוליביאני ובוליביאנית (אינדיאנים מבוליביה), שהיא תפרה לי מבגדים אותנטיים של בוליביאנים שהורי הביאו איתם ממסעם הארוך בדרום אמריקה בדרכה לעלות ארצה מארגנטינה. 

זה היה בכיתה ג', כמעט שנה אחרי תום מלחמת ששת הימים. חברתי הטובה ואני התחפשנו לזוג בוליביאנים, כולל תינוק בתיק שסחבתי על גבי (בובה של תינוקת אינדיאנית שקבלתי מקרובת משפחה מארגנטינה). התחפושת שלנו כללה מופע מוסיקלי קטן שבו אני חיללתי בחליל והיא תופפה בדרבוקה קטנה את "קרנבליטו", רקדנו את הריקוד ושרנו (בספרדית) את המלים...וזכינו במקום שני בתחרות תחפושות בבית הספר. אגב, המקום הראשון הלך לילדה שהתחפשה חצי לישראלית, חצי לערבייה, וסימלה כמובן את השלום.

כמובן שמרגע מסוים כבר רציתי להתחפש כמו רוב הילדות רק לפייה, מלכה, נסיכה...

התחפושת שסבתא תפרה לי הייתה דומה במעט לתחפושת הזאת שמצאתי ברשת, רק שבמקום כתב הייתה לי מגבעת שנראתה בערך ככה

ובהמשך כבר התחפשתי להיפית "קולית"...



וחבל, כי התחפושות המקוריות שתפרה לי סבתא באמת היו משהו מיוחד. 

והלוואי שיהיה פורים שמח 

יום שבת, 4 במרץ 2023

על הורים וילדים ונכדים וספרים ובנקים ועוד עניינים...ושוב האופנוע

ב"יום השיבושים" בשבוע שעבר יצא הגורל והיה לנו תור בתל אביב באיזה משרד ממשלתי.

בלית ברירה הסכמתי שוב לרכב לשם על האופנוע, לא לפני ש-T הבטיח "להתנהג יפה". 

בסופו של דבר הוא באמת התנהג יפה, והצלחנו להגיע ליעדנו די מהר, למרות החסימות והפקקים, וגם התור עצמו הלך די מהר ודי חלק - בניגוד למה שהייתי מצפה ממשרד ממשלתי. הבעיות התחילו בדרך חזרה הביתה. 

בשלב הזה כבר כמעט כל כיוון שניסינו לנסוע בו היה חסום ו/או פקוק, ולמרות שהיינו על אופנוע, שלכאורה יכול לעבור בין טורי המכוניות, לא באמת היו "טורי מכוניות" - זה דמה יותר לעדר צפוף שפשוט לא ניתן היה להשתחל או לתמרן דרכו. 

בנוסף היה חם מאד - היינו עם הז'קטים הממוגנים של האופנוע - והרגשתי את הזיעה מטפטפת לי מתחת לחולצה. 

באותו היום גיליתי שלא פחות קשה מלנסוע במהירות מטורפת על אופנוע, זה לשבת על אופנוע שעומד בפקק. כמה ימים אחרי כן עדיין כואבות לי עצמות האגן. אבל היי, לפחות T התנהג למופת. ולמרות כל הפקקים וכל החסימות הצלחנו להגיע הביתה ממש מהר. כל הסיבוב מרגע שיצאנו מהבית ועד שחזרנו אליו ארך פחות משעתיים. מרשים ביותר. 

בחמישי בבוקר התקשרה בתי עוד לפני שאכלנו את ארוחת הבוקר, אחרי חדר הכושר. היא שאלה אם יש ארוחה השבוע. צחקנו קצת על חשבונה (אחרי שסיימנו את השיחה), כי בדרך כלל אנחנו שואלים אותם כבר ביום רביעי אם הם באים בששי, כדי לדעת מה לקנות בסופר. בדרך כלל אנחנו צריכים לשאול כמה פעמים עד שאנחנו מקבלים תשובה. הפעם שכחנו לשאול ובפעם הראשונה בחייה, הילדה התקשרה. זה היה נחמד אבל זה גם הצחיק אותנו. אז כן, אמרנו לה, ברור שיש ארוחה. 

T התעלה על עצמו (אם זה בכלל אפשרי) והכין גם דגי לברק שלמים (יותר גדולים מזה שקיבלתי שבוע קודם במסעדה), גם כבד עוף מטוגן, גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, גם ניוקי בולונייז וגם כל מיני סלטים. והייתה גם פסטה "רגילה" עבור הילדים שלא אוכלים ניוקי. 

למותר לציין שהניוקי חוסל, אמנם, אבל מכל השאר הדברים נשארו שאריות, ואני בספק אם נספיק - T ואני - לאכול את הכל עד סוף השבוע. אני אכלתי רק מהדגים, הסלטים וטיפה מהניוקי - אז מצפה לטעום היום קצת מהמאכלים האחרים. 

הנכדים לא נשארו לישון כי חכמוד לא הרגיש טוב. לא ברור מה יש לו, אבל זה התחיל במהלך החמסינים הקשים של השבוע - והתופעות היו כמו אלרגיה - גירוד ועקצוץ באף ובגרון - וגם עייפות גדולה. זה גם קרה אחרי שהוא היה במבדקים בחטיבת הביניים - הוא מנסה להתקבל לכיתה מיוחדת (נדמה לי שקוראים לזה "נחשון"). ובאותו הערב גם יצא למסיבת בת מצווה שהסתיימה מאוחר. כן, הוא כבר בגיל הזה שיש מסיבות בת מצווה לבנות הכיתה. בקיצור הילד שפוך, אכל אמנם יפה בארוחה אבל נרדם אחרי כן על הספה עד שהם נסעו הביתה.

השבוע פורים והם יוצאים לחופשה ברמת הגולן. מקווה שמזג האוויר יאיר להם פנים. ושחכמוד ירגיש טוב. 

בשבוע הבא היא תחגוג יום הולדת ואני כבר חושבת איך ומה לחגוג לה......אחרי שיום הולדתה ה-40 השתבש במיליון דרכים שונות, הייתי רוצה שהשנה - למרות שזה לא עגול - זה יהיה יום הולדת קצת יותר מוצלח. 

אני מתקדמת בספר EVERY LITTLE SIGN של Michele Pace ודי נהנית ממנו. 

בינתיים קרה הלא ייאמן ואמא הסכימה לנסות לקרוא ספר בטאבלט. בהנחייתי אבא הוריד לה אפליקציה ונתתי לה בינתיים את המשתמש שלי, והמלצה על ספר, והולך לה לא רע. היא אפילו מציינת את היתרונות של קריאה בטאבלט על פני קריאה על ספר מנייר, שהיא כל כך רגילה ואוהבת. אני שמחה כי כך נפתחת לה אפשרות גישה להרבה מאד ספרים בלי שנצטרך לקנות לה או להשאיל לה. 

הורי נכנסו קצת ללחץ כי קיבלו הודעה מאחד הבנקים (האמריקאים) שבו הם מחזיקים את החסכונות שלהם, שהוא עומד להיסגר ועליהם להעביר את כספם לבנק אחר. זה באמת מעצבן ומלחיץ כשדבר כזה קורה אבל בסך הכל יש להם זמן לעשות את כל ההעברות ולהודיע לכל מי שצריך לגבי החשבון החדש, ומזל שאבא מיומן גם במחשב ובביורוקרטיות השונות וגם בכל העניינים הפיננסיים שלהם, ונראה כרגע שהם מסתדרים עם זה יפה בכוחות עצמם. אני כמובן התנדבתי לעזור כפי יכולתי, וכרגע העזרה שלי מצטמצמת להדפסות וסריקות של מסמכים עבורם. 

אבא תמיד שיבח את הבנק הזה שהוא נותן את הריבית הטובה ביותר, אבל עכשיו חשבתי לעצמי שאולי הבנק הזה נתן ללקוחותיו תנאים כל כך טובים ש....בסוף הוא נאלץ להיסגר? מה שמחזיר תמיד את השאלה עד כמה הבנקים צריכים להרוויח כדי שכספינו יהיה בטוח. 

אני מניחה שהערב נצא שוב להפגנה, אבל לא בטוחה אם נסע שוב לקפלן (ואז זה יצטרך להיות על האופנוע) או לאחת הערים הקרובות יותר לכאן. וזה כל מה שאני מתכוונת לכתוב על המצב הפעם. 

יום רביעי, 1 במרץ 2023

על אבא ואמא ספרים וקניות... ואופנוע

בששי יצאנו עם הורי למסעדה, כי כאמור בתי הייתה מוזמנת לחמותה.
שוב אכלנו ב"פרטלי" האיטלקית בנתניה, ובסך הכל היה טוב, פרט לעובדה שכולם כמעט סיימו את המנות שלהם עד שהמנה שלי סוף סוף הגיעה. היו הרבה התנצלויות והסברים שחלה אי הבנה במטבח, אבל השורה התחתונה היתה שאני ישבתי ואכלתי (מנת ספיישל מוצלחת ביותר של דג לברק שלם על מצע של ירקות) בזמן ש-T והורי כבר ישבו וחיכו שאסיים. 

המסעדה רצתה לפצות אותנו בדרך כלשהי והבטיחה קינוחים ושתייה חמה על חשבונם, אבל אנחנו לא היינו מעוניינים בשום דבר מכל אלה, והייתי מעדיפה - למשל - שלא היו מחייבים אותנו על המנה המאחרת. אבל לא הספקתי אפילו להציע פתרון שכזה, כי אבא החליט להזמין חשבון תוך כדי שאני עדיין אכלתי, וכך יצא שכאשר אני עדיין באמצע הארוחה, הגיעה מלצרית עם החשבון. 
לא משנה, היה טעים בכל מקרה. והעיקר שאבא עדיין מרגיש טוב. 

במוצ"ש נסענו על האופנוע להפגנה בקפלן, שהייתה עוד יותר גדולה וצפופה ומוצלחת מאי פעם. מה שכן, בדרך חזרה הביתה T התלהב יתר על המידה ובערך מצומת רעננה האיץ כך שממש הרגשתי שפועלים עלי כמה וכמה כוחות ג'י. זה היה נורא. דבר ראשון, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על השרירים שלי, ומזל שהזרועות שלי היו שלובות היטב מתחת לרצועות התרמיל שהוא הרכיב על גבו - כי לו הייתי רק מחזיקה עם ידיי הייתי מייד עפה מן האופנוע. דבר שני, עלתה בי בחילה נוראית, וממש צרחתי - כמו ברכבת הרים מטורפת אבל בלי הכיף שבעניין. T לא שמע בכלל את הצרחה שלי - בכלל, אין לנו דרך לתקשר בזמן הנסיעה - ואני לא העזתי להזיז שום איבר כדי לא להטות את האופנוע ולהפר את שיווי המשקל  - בטח לא במהירויות כאלה - אז סבלתי בשקט, ולמזלי (במהירות הזאת) הגענו מהר מאד ליישוב שלנו והוא האט בחזרה. 
למותר לציין שהוא חטף ממני כשירדנו מן האופנוע. כמובן שלא היה לו מושג על מה אני מדברת, וכמובן שהוא התנצל והבטיח שזה לא יקרה שנית. בכל מקרה ככה אני לא עולה איתו שוב על האופנוע, זה ברור. 

בשני קבעתי שוב עם אמא שאקח אותה לביקור אצל אבא. היא הסכימה בתנאי שנעבור קודם בחנות "של גיסתי" בפתח תקווה, ואממש את שובר המתנה שגיסתי קנתה לי ליום ההולדת. במקור תכננו לעשות זאת שבוע קודם, אחרי שקנינו לאמא נעליים, אבל אבא סיים את הטיפול מוקדם ולא הספקנו. 
התלבטתי, כי זכרתי שאני לא ממש נהנית לעשות קניות בגדים עם אמא שלי, ואולי בכלל כאן טמון רמז לסיבה מדוע אני לא אוהבת לעשות קניות בגדים בכלל, אבל הסכמתי. 
בסך הכל מדדתי כמה חולצות, אבל זה הספיק לי כדי להיזכר כמה מוזר היה לי תמיד לקנות בגדים עם אמא שלי. 
דבר ראשון הטעם שלה בבגדים שונה לגמרי משלי. היא אוהבת גיזרה גברית, בעיקרון, ושחלילה לא יהיה שום דבר צמוד לגוף (כך כנראה התחיל אצלי תסביך החזה הגדול), ואסור שרצועת החזייה תבצבץ חלילה, אבל זה בסדר גמור שהחולצה תהיה שקופה. משהו מוזר להחריד. כל שנות ההתבגרות שלי חזרו כהרף עין בדקות (המעטות) שמדדתי בגדים בחנות ההיא. זה היה די מצחיק - כי כמובן היום אני כבר בשלב שבו אני יודעת מה אני אוהבת ומה הולם אותי ולא מתייחסת לחוות דעתה. כך או אחרת בסוף (כמו שקורה בחנות הזאת בדרך כלל) מצאתי יותר דברים שהיו לטעמי ממה ששובר המתנה של גיסתי כיסה, ותכננתי להשלים את הפער בעצמי - אבל ברגע האחרון אמא דחפה כרטיס אשראי למוכרת, וכך קיבלתי שתי מתנות באותו היום. דווקא נחמד. 

משם נסענו לאסוף את אבא מתל השומר והחזרנו אותו למלונית. היו הרבה מאד פקקים - גם בדרך לפתח תקווה וגם משם לתל שומר וכמובן גם מתל השומר לגבעתיים - אבל פטפטנו ביחד ברכב וזה לא באמת שינה איפה אנחנו, העיקר שהיינו ביחד. העיקר שהורי היו ביחד. 
השבוע הם חוגגים יום נישואים - 65 שנים - והם לא ביחד כדי לחגוג. קצת עצוב, אבל אין מה לעשות. מתפללת שאבא ימשיך להרגיש טוב כמה שיותר - נותרו עוד שלושה שבועות עד שיסיים את ההקרנות. ומתפללת שההקרנות תבצענה את המשימה. 

סיימתי את THE MIDNIGHT LIBRARY מאת MATT HAIG. הספר איננו יצירת מופת אבל בסך הכל נהניתי לקרוא. מפה לשם השורה התחתונה הזכירה לי מאד את 'האלכימאי' מאת פאולו קואולו, שאמנם היה כתוב היטב אבל לטעמי עשו ממנו בזמנו הרבה יותר ממה שהוא באמת היה שווה. בקיצור - לא ממש ממליצה. 

אז כרגע בחרתי ספר קליל יותר של תעלומת רצח בשם EVERY LITTLE SIGN מאת Michele Pace, שעלה לי שני דולר בקינדל. אבל אני לא מצליחה לקרוא הרבה, כי רוב הזמן יש ברקע רדיו או טלוויזיה עם "המצב" שמסיחים מאד את דעתי. 

אז בגזרת "המצב" אנחנו עוברים מדחי אל דחי ומרגיש שהכול הולך לעזאזל הרבה יותר מהר אפילו ממה שציפיתי. 
אבל מרגיש לי כאילו מיציתי את כל האנרגיות שלי בנושאים האלה בפוסט הקודם....אז לא אכנס לזה עכשיו.