כואב

בפוסט הזה תיארתי את הכאבים בכתף ואת ההבחנה.
בינתיים המצב החמיר. מאד.
בפועל אני לא יכולה כמעט לעשות כלום עם זרוע ימין, אלא אם היא צמודה לגוף (כמו עכשיו כשאני מקלידה, ויש לי הרגשה שגם זה לא רעיון כל כך טוב).
להסתרק, להתלבש, הפך להיות סיוט.
T אסף לי את השיער הבוקר לקוקו כדי שאוכל לצחצח שיניים ולרחוץ פנים.
בלילות אני מתעוררת בכאבים ולא מוצאת תנוחה.
אתמול לקחתי כמה פעמים אופטלגין, ושלשום חזרתי לקחת את ה-XEFO שלא עזר לי אז הפסקתי. נראה שהוא עדיין לא עוזר. מרגישה חסרת אונים.
יש לי תור לאורתופד בראשון, וגם עוד פיסיותרפיה.
יש לי הרגשה שהתרגילים והמתיחות שעשיתי רק החמירו את המצב, אז כרגע אני לא עושה כלום.
מלחיץ...........
זה ממש משבש לי את היום יום. מוצאת את עצמי נמנעת מלנהוג, למשל.
יש לי כל כך הרבה מה לעשות, וממש לא מתאים לי לכאוב ככה.
ובסוף החודש אנחנו טסים לחודש לחו"ל (דרום אפריקה, מאוריציוס) - איזה מין טיול זה יהיה אם אני ככה?

את מי זה מעניין איך את נראית?

באחת התגובות שקיבלתי על פוסט מסוג "התחבטות עם עודף המשקל שלי" עוד כשכתבתי בישראבלוג, כתב לי מישהו תגובה בסגנון "את סבתא בת חמישים ומשהו, את מי זה מעניין איך את נראית או כמה את שוקלת?" לא זוכרת את הנוסח בדיוק, זוכרת שזו היתה תגובה אנונימית.

התגובה הזאת העלתה בי חיוך, כי תכל'ס - הם צודקים. למה בגילי (עוד מעט ששים כבר) אני עדיין מתעסקת עם נושא המשקל שלי?

יש שיגידו שזה עניין של בריאות, וזה נכון, אבל אני לא במימדים כאלה שמסכנים את בריאותי.
ייתכן אמנם, שעודף המשקל משפיע על דברים שאני אפילו לא מודעת אליהם, אבל בואו נדבר גלויות: בגיל ששים כמו בגיל שתיים עשרה, כמו בגיל שמונה עשרה, אני מוצאת את עצמי מביטה במראה ומתוסכלת.

ומה שמתסכל עוד יותר, הוא שהיום אני יודעת, שבגיל שמונה עשרה לא הייתי במשקל של היום. לא קרוב אפילו.

כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי לעזוב את זה כבר. ובכל פעם ש"עזבתי את זה כבר" - עליתי עוד כמה קילוגרמים.

זה כאילו שהגוף מאתגר אותי, מתגרה בי, אומר לי:
"וויתרת? אני אראה לך מה זה".
"את מוכנה להשלים עם משקלך הנוכחי?"

כמו במשחק פוקר הוא אומר לי:
"I'll see your weight and raise you a couple of kilos............"

"נראה אותך מתקפלת או ממשיכה לשחק".

אז מה עושים עכשיו?

שוב ננסה איזו דיאטה, משהו חדש או משהו שעבד עד שהפסיק לעבוד?
הרי כל (אבל כל!) מה שניסיתי עד כה, עבד עד שהפסיק לעבוד. ולא כי לא התמדתי.

הגוף כאילו "מתרגל", מפסיק להגיב, מפסיק לרדת במשקל....ואחרי כמה זמן מתחיל לעלות במשקל. ככה סתם.
וכן, אני מתעדת (עדיין) כל מה שאני אוכלת או שותה. כל פירור.

T - שנמצא בעודף משקל משמעותי בעצמו - הציע שננסה משהו חדש - שנקפיד לאכול ארוחת בוקר, צהריים, ואז אולי נוכל להקטין משמעותית את ארוחת הערב. נאמר, פרט לימי ששי כי יש ארוחה משפחתית.

כן, ממש. הצחקנו את עצמנו.

אף אחד מאיתנו לא באמת מצליח להכניס משהו לפה פרט לקפה לפני אחת עשרה בבוקר.
אפילו כשאנחנו בחופשות בבתי מלון אנחנו מתקשים עם ארוחת הבוקר מוקדם בבוקר.
לא רגילים לזה.

אז כרגע אנחנו מנסים להקטין את ארוחת הערב למינימום.
לכאורה כדי שנהיה יותר רעבים בבוקר. בפועל זה פשוט מוריד עוד יותר את כמות האוכל המועט שאנחנו אוכלים ממילא.

ואני, לפחות, מנסה לאכול משהו קטן באמצע הבוקר, רק כדי שארוחת הצהריים לא תהיה הדבר הראשון שנכנס לי לפה.

ואם אני מתחילה להיות רעבה לפנות ערב, אני מנסה לנשנש איזה ירק כדי לא להגיע רעבה מדי לארוחה.
או פשוט להקדים אותה.....


* את התמונה לקחתי מבלוג בשם to_be_continued באתר סלונה. אין לי מושג מאיפה היא לקחה אותה, ואם יש/אין עליה זכויות יוצרים. 

התנכלות?

בישוב שלנו יש שלושה ימים קבועים לאיסוף הזבל ויום אחד קבוע לאיסוף גזם וחפצים נוספים (כמו קרטונים וכו').
בערב שלפני יום האיסוף המיועד אפשר להוציא למדרכה את פחי האשפה או את הגזם/פסולת נוספת בהתאמה.

לעיתים קורה שלא חל איסוף ביום המיועד, ואנחנו לא באמת יודעים מדוע - כי המועצה לא טורחת ליידע את התושבים על כך מבעוד מועד.
אולי זה כתוב איפה שהוא - באתר של המועצה או בפייסבוק, אבל זה לא מגיע ישירות לתושבים, ולא לכולם יש פייסבוק או נכנסים כל יום לאתר של המועצה.

בתחילת ספטמבר הוצאנו כמה קרטונים לקראת יום האיסוף המיועד, והנחנו אותם על ערימת הגזם ששכנים אחרים כבר הוציאו.
באותו שבוע לא היה איסוף גזם משום מה.
הפסולת והגזם נותרו שם.

ואז בסוף ספטמבר קיבלנו דו"ח מהמועצה. על "איסור הנחת מכשול ברחוב ו/או מעל לרחוב".
T כתב מכתב ערעור והסביר שהוצאנו כמה קרטונים, ביום המיועד לאיסוף, והנחנו אותם על גזם של אחרים שכבר היה שם....ושזו לא אשמתנו שלא בוצע איסוף באותו שבוע.....
הוא מסר את מכתב הערעור אישית לפקחית שכתבה את הדו"ח והיא אמרה לו שהיא תפעל לבטל את הדו"ח.

לאחר כמה ימים קיבלנו הודעה בכלל מעורך דין של המועצה, שהערעור שלנו נדחה ושעלינו לשלם את הדו"ח וש"לפנים משורת הדין" הם מוותרים לנו על ריבית והצמדה.....
ריבית והצמדה? על דו"ח שנותרו לנו שלושה חודשים עד למועד התשלום המיועד? מגוחך.

T כתב לעורך הדין עם בקשה להישפט, מסרב לקבל את הערעור.
והיום הגיע דו"ח חדש.
על הנחת פסולת ברחוב שלא בתוך פח האשפה. זו בכלל האשמה מופרכת.
מעולם לא הנחנו זבל מחוץ לפח. אנחנו בין הבודדים ברחוב שמחזירים את הפח הביתה באותו יום שהוא מרוקן. תמיד אנחנו מוציאים אותו לרחוב בזמן, סגור ומסודר.

זה כבר מרגיש כמו התנכלות לשמה.
התקשרתי לפקחית כדי לקבוע פגישה.
היא לא ענתה לא לטלפון במועצה ולא לטלפון הנייד שלה.
כתבתי לה מסרון.

אני עדיין מחכה שתחזור אלי..............

מה, זה מדבק?

להלן תוצאות האולטרסאונד כתף ימין של אמפיארטי:

בגיד SUPRASPINATUS - הודגמה הסתיידות מסיבית בקוטר כ-1.8 ס"מ באספקט אמצעי קדמי של הגיד.
חדש לקרע חלקי באספקט מפרקי בוטר כ-0.9 ס"מ

בגיד INFRASPINATUS - בעובי ובצורה תקינים. אין עדות לקרע.
בגיד SUBSCAPULARIS - בעובי ובצורה תקינים. אין עדות לקרע.
ה-BURSA SA-SD - תקינה, ללא נוזל יתר.
ה- TENDON BICEPS - בלי ממצאים פתולוגיים.
מבנה גרמי - תקין.

בדיוק מה שהיה ל-T.
מה, זה קטע משפחתי? נדבקתי מהגנטיקה שלו?
זו אפילו לא היד הפעילה שלי, אני שמאלית.......

ומה עושים עכשיו?
ביום ראשון יש לי טיפול פיסיותרפיה ראשון. מסקרן אותי מה י/תגיד הפיסיותרפיסט/ית למקרא הממצאים.
בשבוע אחרי כן קבעתי מראש שוב תור לאורתופד.
עכשיו די ברור לי למה הכדורים נוגדי הדלקת לא עוזרים, לא מקלים.
האם זריקה בכלל תעזור? ואם כן, לכמה זמן?
האם זהו, אצטרך ללמוד לחיות עם זה?
ללכת לניתוח? אחרי כל מה ש-T עבר................לא ששה לזה. 😥

ביקור ספונטאני באגמון החולה

שלישי בבוקר.
"מה יש לך היום?" אני שואלת את T כבדרך אגב.
הימים האחרונים עמוסים ולחוצים, שניים מלקוחות הייעוץ שלו בשלבי פתיחת מסעדות חדשות, ויש עוד שני פרוייקטים בשלבי בדיקה.
חלק מהימים שלו ארוכים כל כך שזה מרגיש כאילו חזר לעבוד במשרה מלאה.

"האמת? אין לי כלום היום" הוא אומר, בעצמו מופתע. "מה איתך?"
ובאותו יום באמת שלא היה לי שום דבר מתוכנן.
"בא לך אולי לנסוע לטייל קצת?" הוא שואל.

אני מרימה את ראשי מהקריאת בלוג כלשהו, "לטייל? כן, בטח, לאן?" אני שואלת.
"אולי לאגמון החולה?" הוא מציע, זו תקופה נהדרת לצפות בעשרות אלפי עגורים שהגיעו ארצה לקראת החורף......

הוא הולך לארגן את המצלמה, ותוך כדי כך מתקשר להורי.
"בא לכם לנסוע איתנו לאגמון החולה?" הוא שואל את אמא שלי, אחרי שבטלפון של אבא שלי לא היה מענה (כנראה היה עדיין על "שקט").
"כן, בטח" הם מגלים שוב ספונטניות בלתי צפויה. "הזדמנות להיות איתכם" היא מוסיפה.

"כמה זמן אתם צריכים כדי להתארגן?" אני שואלת
"חמש דקות" מתקבלת התשובה.
אנחנו יוצאים לכיוון שלהם והם כבר מחכים לנו בשער של הדיור המוגן.........

היה מקסים............................

בדרך עצרנו לאכול ארוחת בהריים בראש פינה.
באגמון בחרנו כרגיל את הסיור בעגלת מסתור, שהיא היחידה שמורשית להיכנס לשטח הבאמת שווה של השמורה.

הורי התרגשו עד דמעות מהיופי של הארץ שלהם, אליה חזרו אחרי כל כך הרבה שנים............
היה טוב לחוות את זה שוב יחד איתם.

כמה פעמים אמרתי את האות ב' במשפט הזה?

"כמה פעמים אמרתי את האות ב' במשפט הזה? אני חושב ששברתי את השיא שלי עצמי" אמר נשמותק בשבת בבוקר, כאשר הכריז "לא בא לי כבר לשחק בביי בלייד, בא לי לשחק במשחק הבייבלייד בטאבלט בבית".

"אני אוהב לומר את האות ב' הרבה פעמים במשפטים"..........הסביר.

חשבתי לעצמי, מי עוד חוץ מנשמותק אוהב לספור כמה פעמים הופיעה האות ב' במשפט שנאמר?
מרתק אותי לראות איך המוח של הקטנצ'יק הזה עובד.

בחמישי כשאספתי אותם מבית הספר הפעיל עלי חכמוד את כישורי איש המכירות שלו.
"את יודעת, סבתא, חסכתי 35 ש"ח ואני רוצה לקנות איתם את הביי בלייד החדש 'נמסיס'" .

"כן," כבר הבנתי לאן מוליכה השיחה, "והיכן ניתן למצוא את ה'נמסיס' הזה?"

"בכפר השעשועים" אמר חכמוד בביטחון, וכדי שיהיה לי ברור בדיוק היכן, הוסיף "זה מול 'הבית קפה', ממש קרוב לכאן". 

'הבית קפה' הוא סניף של לנדוור שבתי אוהבת לקחת אליו את הילדים.

"אתה בטוח ש-35 שקלים יספיקו לך כדי לקנות ביי בלייד?" שאלתי את חכמוד, ונכדי הבכור (עוד מעט בן שמונה) ענה בביטחון שהצעצוע אמור לעלות רק 25 ש"ח.

התחלנו ללכת לכיוון הרכב שלי, ואחרי כמה דקות התחיל הספק לכרסם בילד, והוא שאל בדיפלומטיות מה יהיה אם המחיר יהיה גבוה מ-35 ש"ח.

"אל תדאג" הרגעתי אותו. לגמרי הבנו זה את זו.

'ממש קרוב' תלוי בנקודת הראות האישית של כל אחד מאיתנו, אבל במקור באמת תכננתי ללכת לשם ובחזרה ברגל, כך גם אנצל את ההזדמנות לקצת פעילות גופנית, וגם נאספק את רצונם של הנכדים. כן, וידאתי שגם נשמותק רוצה ביי בלייד. 

אבל משנכנסנו לרכב חשבתי לעצמי - לנסוע הביתה, לשים את התיקים, ולצאת שוב? בשביל מה?

ונסענו ל"כפר השעשועים". 

ואפילו מצאתי חניה, ליד ה'פיצה האט' וה'גלידה' - ואז ניטש ויכוח בין הילדים האם אנשים קודם כל הולכים לאכול פיצה ואחר כך גלידה או להיפך. 

כשרוצים להתווכח, אפשר להתווכח על כל דבר, גם על מה שלא הגיוני. 

וגם להתרגז על זה.

שאלתי אם הם מוכנים להשלים זה עם זה כדי שחוויית הקניות שלנו תהיה טובה יותר, והם שילבו זרתות ודקלמו את "ברוגז ברוגז לעולם" לפני שיצאנו מהאוטו. 

בחנות חכמוד הלך מיד למעמד הביי בליידים, ואיכשהו יצא ששניהם בחרו את אותו הדגם. 

חכמוד ניסה להתנגד - חשוב לו מאד לדעת מה שלו ומה של אחיו - אבל נשמותק שכנע אותו שאם חכמוד ידביק את המדבקות שמגיעות עם הצעצוע, והוא לא ידביק - יהיה קל מאד להבחין מה של מי. 

"וכשיפלו לך המדבקות" אמר נכדי הצעיר לאחיו הבכור בידענות של בעל ניסיון, "אז אני אדביק את המדבקות לשלי".

כשהגענו לקופה עם שני הבליידים, אף אחד מהם לא זכר שחכמוד היה אמור לשלם על שלו בכספו.

וגם אני לא.

זה היה ברור מראש, לא? 

אבל הוא צדק לגמרי לגבי המחיר 😇.

בביתם כרגיל נתתי להם לאכול את המעדן שהבאתי מהבית, הכנתי לעצמי קפה, ואז הם שיחקו בבליידים וצפו בטלוויזיה בפרק מתוך סידרה מצוירת לא רעה בכלל בשם "אוואטר". 

שמחתי. כי לאחרונה התכנים (כלומר הסדרות) שראיתי שהם צופים בהם נראו לי ממש תת רמה. 

דווקא סרטי הילדים שצפינו בהם יחד לאורך שנות הילדות המעטות שלהם ברובם מצוינים.

הצלחתי, לשם שינוי, לכבות את הטלוויזיה אחרי פרק אחד, ובדיוק כשהתחלתי לספר להם סיפור, הגיע חתני הביתה ושלח אותם להתקלח. 

הוא נראה לי עייף והיה קצת קצר איתם וחסר סבלנות, וזה הדאיג אותי קצת - אבל למחרת כשהם באו אלינו הביתה בערב הוא שוב היה קשוב ומכיל ואוהב וקליל איתם, והבנתי שעל כל אחד עובר יום לא טוב - ואין מה לעשות נגד זה.

בששי בערב T התעלה על עצמו, אם זה בכלל אפשרי,  והכין ארוחה לתפארת. 

הורי הגיעו מוקדם, כרגיל, אבל בתי וחתני והילדים הגיעו ממש מאוחר, אחרי שמונה, כך שלא נותר אפילו זמן לשבת לפטפט קצת לפני שישבנו לאכול, אחרת האוכל היה מתייבש/נשרף/מתקרר וגם הורי היו מתחילים לגווע ברעב....😏 הם רגילים לאכול מוקדם. 

היה ברור שהנכדים נשארים לישון, וכיוון שהם הגיעו מאוחר, ואכלנו מאוחר, היה כבר די מאוחר כשעליתי איתם לחדר השינה לצחצח שיניים ולהחליף לפיג'מות. 

בעצם לא פיג'מות - כי לא טרחו להביא להם פיג'מות - בלילה הם לובשים חולצות שלי (שגדולות עליהם כמובן) ומתייחסים אליהן כאל כותונת, וכמו לכל דבר כמעט, חתני נתן לזה כינוי: 'כּוּת-כּוּת'. 

חכמוד אמנם ביקש לצפות בפרק של סידרה כלשהי בטלוויזיה לפני השינה, אבל היה באמת מאוחר - אחרי עשר - ושכנעתי אותם שאספר להם סיפור במקום זאת. 

לאחרונה, ביוזמתו של נשמותק,קבענו לנו מנהג: בחדר השינה אני מקריאה ספרים "של קטנים". 

על מדף הספרים שלי ישנם המון ספרי ילדים שכבר "קטנים" עליהם, כמו "שמוליקיפוד" או "פינוקי אופה עוגה". 

לבקשתו של נשמותק קניתי לאחרונה גם את "אחותו הקטנה של פינוקי", ועל דעת עצמי השלמתי גם את "איפה פינוקי" המקורי, אחד הספרים הראשונים (אם לא ה-ראשון) שקראתי לבתי כשהייתה תינוקת. 

אמנם קניתי אותו גם כשחכמוד היה תינוק, אבל באחד הביקורים הוא ביקש לקחת אותו הביתה, וכעת הוא ארוז אצלם עם שאר ה"ספרים של תינוקות". 

כשסיפרתי להם שקניתי את "אחותו הקטנה של פינוקי" נשמותק מיד עלה על כיסא ומצא את הספר בין כל ספרי הילדים. 

ישבנו לקרוא בו - ספר חדש שאף "חלון" עוד לא נפתח בו..... טרי טרי.

ובסוף לא אני הקראתי אלא חכמוד, בשיתוף עם נשמותק - שכבר יודע קצת לקרוא - ובתום הסיפור הם נכנסו למיטותיהם, ובזה אחר זה עלו אליהם כל בני המשפחה "לרגל" - לומר להם לילה טוב.

"הסבתות כבר אמרו לנו לילה טוב" אמר נשמותק, אחרי שאמא שלי ואני נישקנו אותם, "עכשיו תשלחו את הסבים"....ו-T ואבא שלי הגיעו גם הם לנשיקה ולחיבוק. 

בשבת בבוקר,כרגיל בזמן האחרון, התעוררנו  T ואני לפני הנכדים. הם למדו לאהוב את שנת הבוקר של שבת, את ההתפנקות במיטות, נשמותק אפילו טען ששמיכת הפוך כל כך נעימה שהיא מונעת בעדו לצאת מן המיטה. 

אז סיפרתי שוב את "אחותו הקטנה של פינוקי" ואחרי זה הם כבר התעוררו לגמרי, הלכו לשירותים, צחצחו שיניים, התלבשו וירדו לארוחת הבוקר המפוארת ש-T עמל והכין להם.

הוא גם הקריא להם פרק מספר משחקי הבילוש החדש, בזמן שגמרתי לרוקן מדיח ולסדר סופית את המטבח מליל אמש. 

"אני לא מתחיל לאכול את הקרפים עדיין" אמר חכמוד, "שלא יתבזבזו לי, הם כל כך טעימים.........."

נו, הילד מתרגל דחיית סיפוקים 😉.

ברכב הם התחילו לבקש שנשמיע להם שירים ביו-טיוב. זכרתי איך חלק מהשירים האלה משגעים את T, אז ביקשתי שיבחרו שירים שגם אנחנו אוהבים. 

כל אחד מהם בחר שיר בתורו.

נשמותק בחר את "שווים" של רן דנקר ועיליי בוטנר

ואז חכמוד בחר את "מדינה קטנה" של כוורת

שתיהן בחירות מעולות!

ואז, כבר לקראת הגעתנו לביתם, הם התחננו לשמוע את "הוואנה או נה נה" ונעתרנו.........ועם השיר הזה כבר הגענו אליהם הביתה.

הסתיים עוד סופשבוע מתוק עם הנכדים הנהדרים שלנו............

עם מי לדבר על זה

באחד הפוסטים שלה, שאלה י. בע"מ אם גם אנחנו, כמוה, מדברים על X עם חברים מסוימים ועל Y עם חברים אחרים, ואמרתי לה שכן, בטח - יש נושאים שאדבר עליהם עם X ולא עם Y ולהיפך.

בשבועיים האחרונים העיק עלי משהו. משהו שישב עלי ולא הסכים להתפוגג.

הבנתי שאני רוצה להתייעץ עם מישהו,  לקבל נקודת ראות שונה מזו שאני כרגע מצליחה לראות. זווית טרייה של מישהו שהוא לא אני. ולא היה לי מושג עם מי אוכל לדבר על זה.

אז גיששתי קצת, מתוך הבנה שלכל אחד יש לא רק את נקודת הראות שלו, אלא גם את האג'נדה שלו. ושדווקא זה עלול להפריע. כי לפעמים זה לא באמת מציב מולי מראה ועוזר לי לעבד את מה שאני מרגישה כלפי זה.

דיברתי עם T כמובן אבל הוא חלק מהעניין, ולכן בעצם חלק מהבעייה, אם יש בכלל בעייה. לא בטוח שיש בעייה.

דיברתי באקראי לגמרי עם השכנה, זאת שמטפלת לנו בחתולים. באתי אליה לביקור חולים, כי היא בבית עם גבס על הרגל, אחרי נפילה מאד לא מוצלחת בעת טיול.

גם זה לא עזר לי.

תהיתי אם לדבר על זה עם בתי - שהיא האדם האידיאלי לדבר איתו על דברים כאלה - אבל חששתי שהיא לא תוכל להיות אובייקטיבית מספיק.

דיברתי גם עם 'מחברת', שדווקא שמחה על הסחת הדעת, לצאת לרגע מהעניינים שלה ולהתרכז בי. אבל כפי שניחשתי מראש, האג'נדה שלה בנושא הזה לא באמת עזרה לי להתבונן על העניין מזוויות חדשות.

בסוף כן דיברתי עם בתי.
וזה היה מדהים. והיא בדיוק ידעה לקרוא את הזווית של כל אחת מהנפשות הפועלות, ולהסביר לי את התחושות שלי ושל כל מי שכרוך בעניין........ואפילו לייעץ לי איך לגשת לפוגג את הסיטואציה שנוצרה.........ולנתח בדיעבד סיטואציות דומות מן העבר, כדי להסביר לי מה בעצם קרה כאן. והכי מדהים, היא ידעה איך להיות אובייקטיבית בלי להיות מנותקת, מנוכרת.....
וזה היה פשוט מדהים.

והוצפתי בהכרה תודה אליה, וגם בהערכה עצומה על האישה שהיא גדלה להיות, על הפסיכולוגית המעולה שברור לי שהיא.....

ושיתפתי את T, וביחד טיפלנו במה שהעיק עלי......
ואני די בטוחה שעוד יהיו עניינים בתחום הזה בהמשך, אבל כרגע משהו בתוכי נרגע...........

ארוחת ששי אצל הורי

כשבתי הודיע לנו שבא להם להישאר בבית בששי, לנוח מכל השבוע העמוס שלהם, חשבנו שנעשה ארוחה קטנה, רק עם הורי. או אפילו שנצא לאכול בחוץ.

אבל אז בששי בבוקר התקשרה אמא שלי להזמין את שנינו לאכול אצלם. ב'אחוזה'.
"אני לא מכינה שום דבר מיוחד, נאכל את מה שבישלתי כבר עבור אבא" היא אמרה לי, ואני הסכמתי בשמחה.

הצענו כמובן להביא משהו, ואבא שלי סירב בכל תוקף, אבל בסוף התפשרנו שנביא את סלט השורשים הויאטנמי ש-T מכין, ממילא הוא כבר קנה פאפאיה ואת כל שאר המרכיבים, ו"חבל לזרוק" היה טיעון שאבא שלי לעולם לא יסרב לו.

מה רבה היתה הפתעתנו, שכאשר הגענו אליהם בערב ראינו שגם אחי וגיסתי אצלם.
התברר שהם קפצו לבקר את הורי אחר הצהריים, בלי הבנות ובלי כוונות להישאר לארוחה, ושוכנעו להישאר לאחר שנאמר להם שגם אנחנו מגיעים.

"זו הפעם הראשונה שאנחנו כולנו אוכלים אצלם יחד מאז שגרו בהרצליה, לפני שלושים שנה" אמרה גיסתי. וזה היה נכון. בארה"ב תמיד ביקרנו אצלם בנפרד, או אחי או אנחנו.

היה ממש נחמד להסב אל השולחן הערוך יפה - אמא ואבא קשישים-במצב-מצוין עם שני ילדיהם הבוגרים-כמעט-מזדקנים-גם ובני/בנות זוגם.

הבית שלהם ב'אחוזה' באמת נעים ונוח ויפה מאד, האוכל היה טעים והחברה היתה נעימה....... וכמובן שעזרתי להכניס את הכלים למדיח - שהיתה זו הפעם הראשונה שהם בכלל הפעילו אותו.

נשארנו עד עשר. היה ממש נחמד. 

סבתא, מה המקצוע שלך?

את זה שאל אותי נשמותק כשכבר הייתי בדרך לנסוע הביתה.
אמרתי לו שהייתי אשת מחשבים כל השנים, ושבשנים האחרונות אני מאמנת אישית.
אני לא יודעת עד כמה הוא הבין את המקצועות האלה, אבל היות שעמדתי ללכת, הוא לא חקר לעומק, ובמקום זאת העדיף לספר לי מה הוא וחכמוד מתכננים להיות כשיהיו גדולים.

אז הוא יהיה מדען אבל גם נגן פסנתר.
וחכמוד יהיה נגן גיטרה "באותה להקה"...אבל אני בושה ונכלמת לומר שאינני זוכרת את שני המקצועות האחרים  של חכמוד. אולי זה היה שוטר פרש (על סוס). זה היה ממש בחטף, רגע לפני ש-T ואני הלכנו לאוטו שלנו, והוא וחתני נכנסו לאוטו שלהם כדי להחזיר את חכמוד מחבר.

"היום קחי רק את נשמותק" אמרה לי בתי בטלפון באותו הבוקר.
"חכמוד הולך לחבר".
ואני, שמצד אחד התעצבתי שלא אהיה גם עם חכמוד, בו זמנית עלצתי על המחשבה להיות עם נשמותק לבד.
יש זמן איכות שונה ומיוחד כאשר אני עם כל אחד מהם בנפרד.
ונשמותק זוכה גם להרבה יותר חופש ורוגע כאשר חכמוד לא מכתיב לו כל הזמן מה עושים עכשיו.

בבוקר עוד נסענו לסופר לקנייה השבועית עם הורי - זו הפכה להיות המסורת החדשה: אוספים את הורי מהדיור המוגן, נוסעים יחד לסופר, כל זוג מסתובב לו עצמאית וממלא את עגלת הקניות של עצמו, ובסוף נפגשים אחרי התשלום בקופה ואנחנו מקפיצים אותם עם מצרכיהם בחזרה לאחוזה בדרך הביתה.

ואז יצאנו לכמה סידורים, יחד עם 'שותפנו' . וכמו שחשדתי, הזמן חלף ביעף, ומצאנו את עצמנו אוכלים ארוחת צהריים בתל אביב בשעה שתיים פלוס, כאשר אני כבר אמורה להיות בבית הספר של הנכדים קצת אחרי ארבע.

לפי ה-WAZE הייתי מגיעה הביתה כחמש דקות אחרי שהייתי אמורה כבר לצאת לדרך, וזה רק אם לא יהיו בלת"מים בדרך, וכמובן בלי להוריד קודם את 'שותפנו' בביתו.
אז הוחלט להוריד אותי בביתה של בתי, והם ימשיכו הביתה.
T תכנן עוד ללכת לקאנטרי אחרי הצהריים ואז לבוא לאסוף אותי כשחתני יגיע הביתה מהעבודה.

תקלונת קטנטונת התגלתה כאשר הגעתי לדירה של בתי (עוד היה מוקדם מדי לאסוף את נשמותק מבית הספר) והבנתי ששכחתי את הטלפון שלי באוטו של T - בגלל ששמתי WAZE כמובן.

לבתי וחתני אין טלפון קווי בבית, או מחשב נייח - כך שהייתי לגמרי נטולת כל אמצעי תקשורת. אבל בדרך כלשהי זה לא הלחיץ אותי בכלל. חשבתי רק שאולי כשאגיע לבית הספר, אבקש מהמורה או אחד ההורים את הטלפון כדי לבקש מ-T ליידע את חתני שאני בלי טלפון, שלא יילחץ אם הוא לא תופס אותי.

הכנתי לי ספל תה ותכננתי להשתרע למשך כחצי שעה על הספה החדשה והנוחה שלהם, עד שיגיע הזמן לצאת לאסוף את נשמותק, כאשר פתאום שמעתי דפיקה בדלת.
T שם לב שהטלפון שלי נשאר אצלו באוטו, עשה סיבוב פרסה וחזר במיוחד כדי להביא לי אותו. אלוף. באמת אלוף

הצלחתי אפילו לנמנם קמעה עד שהגיע מועד איסוף הנכד המתוק, ואז שאלתי מארון המעילים שלהם ז'קט קל של חתני, כי התחיל להיות קריר בחוץ, יצאתי ברגל לכיוון בית הספר.
שם קיבל אותי נשמותק בשמחה גדולה: "יש חדשות טובות מאד, סבתא" הוא סיפר. "ראית את התספורת החדשה של @#$? (*מנהל הצהרון שלהם), הוא מתחתן ביום רביעי הבא".  שמחתי והתפלאתי על הקירבה והנינוחות שבהן מתייחס נשמותק למנהל הצהרון, ועל השמחה האותנטית שלו על כך שהוא עומד להתחתן.
הוא לא יכול היה להתאפק, ולמרות שלא אספנו את חכמוד, שהלך לחבר, עברנו דרך הכיתה שלו כדי לבשר לו ולחבריו את הבשורות המשמחות.

חכמוד שמח לשמע הבשורה, וגם שמח לקבל חיבוק מסבתא. וגם אני.

בדרך הביתה שוחחתי עם נשמותק על כל מיני נושאים שברומו של עולם. למשל - על גדר בית הספר (וכן על כל הדלתות במוסד עצמו) תלויים שלטים גדולים האוסרים על הכנסת מוצרי מזון המכילים בטנים או אגוזים כלשהם לשטח בית הספר.

השלטים האלה מוכרים לי עוד מימי הגן של נשמותק - אחד הילדים במחזור שלו כל כך אלרגי, שגם אם ייגע במשהו שבו נגע קודם ילד שאכל במבה או נוטלה, יהיה בסכנת חיים.

עכשיו האיסור הזה פלש לכל בית הספר, מן הסתם.
"אז אסור לי להביא כריך עם נוטלה" הסביר לי נשמותק בכובד ראש. "רק עם ממרח שוקולד רגיל, כמו 'השחר', שהוא פחות טעים לי".
עוד המשיך והרהר בקול "הלוואי ש*&^ יפסיק להיות אלרגי, כדי שאוכל להביא כריך עם נוטלה..... אבל זה לא נורא כל כך, את יודעת למה, סבתא?"
"למה?", שאלתי.
"כי עכשיו בכל בוקר ארוחת הבוקר שלי היא ביסקוויט עם נוט-נוט (חתני אוהב כינויי חיבה לכל מיני דברים. נוטלה=נוט-נוט, כותונת לילה= כות-כות) וזה כל כך טעים....."

עברנו בסופר לפני שעלינו הביתה, כדי לקנות לו מעדן (שבדרך כלל אני מביאה איתי מהבית, כשאני באה לאסוף אותם). ניצלתי את העובדה שחכמוד לא בבית כדי להציע קריאת ספרים ומשחקי קופסא, במקום הדלקת טלוויזיה, ונשמותק אכן נענה ברצון.

הספקנו לקרוא כארבעה ספרים, ושיחקנו משחק קופסא אחד, והוא אפילו הספיק להראות לי שהוא יודע לצייר שטרות ומטבעות ואפילו דולר (הוא צייר את סימן הדולר בכתב ראי, אבל לא טרחתי לתקן אותו כמובן).
לימדתי אותו איך נראה שטר של אירו, והוא שמח על התוספת לידע הכספי שלו.

כשחתני התקשר שהוא עוד מעט מגיע, נזכר נשמותק שבעצם לא ראינו בכלל טלוויזיה......כנראה שכאשר אבא מגיע צריך לכבות, אז הם מנצלים את הזמן שהוא איננו.........כך או אחרת בילינו בנעימים את הזמן, והטלוויזיה לא היתה חסרה לו במיוחד.

T - שבסוף עבד כל אחר הצהריים ולא הגיע בכלל לקאנטרי - וחתני הגיעו יחד, וכך הסתיים לו עוד אחר צהריים מלבב, הפעם רק עם אחד מהנכדים............

כמה קטנות

קיטרתי וקיטרתי אבל בסופו של דבר הפקדת צ'קים דרך האפליקציה הרבה יותר נוחה וקלה מאשר למלא מעטפת הפקדה, ללכת לסניף ולשלשל לחיש בנק.

למרות כל התרגילים הייעודיים שאני עושה לכתף, היא דלוקה כבר כמה ימים וכואבת ומציקה, והתחלתי לקחת כדורים (ש-T קיבל עבור הכתף שלו) וזה לא ממש עוזר. קבעתי תור לאורתופד, שבאופן מפתיע זמין בעוד שבועיים.

בכלל קבעתי לי סידרת תורים לרופאים - גם רופא עיניים (חייבת לעקוב אחר לחץ תוך עיני כי אבא שלי סובל מגלאוקומה), גם רופא עור (אבל קיבלתי תור רק לפברואר).....

סוף סוף הגיע הגשם ואיתו קצת קרירות, ועם או בלי קשר לכך ישנתי הלילה מצוין.

סיימתי את הספר של אליסון ריצ'מן, אין לי מושג איך, כי הוא באמת היה כתוב גרוע והתפתח גרוע והסתיים גרוע. ממש לא אופייני לי להתמיד ככה בספר שאני לא נהנית ממנו.

אולי עכשיו סוף סוף אקרא את השני של אלנה פרנה שכולכן מדברות עליו?

הורי ממשיכים להתאקלם בארץ בכלל ובדיור המוגן בפרט.
הם מתמידים בשיגרת הספורט שלהם - שכוללת הליכה בבוקר ולפנות ערב, חדר כושר, פלדנקרייז - ואבא גם שוחה ועושה יוגה, ריקודי עם, חוג תיאטרון ובטח עוד כמה חוגים ששכחתי....
הוא התחיל חוג שחמט אבל היה שם מישהו שעיצבן אותו (אותו אחד מעצבן את כולם גם בחדר הכושר ובבריכה, אבל שם הוא מנפנף אותו) ובמקום לנפנף אותו ולהתעלם ממנו הוא פשוט עזב את החוג.
קצת מזכיר לי בית ספר יסודי............

אמא היתה פעם אחת בחוג כתיבה יוצרת, נהנתה מהמנחה אבל לא משאר המשתתפות (כולן נשים)  ומיד פרשה.
היא השתתפה פעם אחת גם במועדון קריאה, אחרי שקראה את הספר שדנו בו (בלחץ, תוך 3 ימים, כי לא היו הרבה עותקים של הספר), ממש לא התרשמה מהמנחה (שהיא דיירת בעצמה) או מחוות הדעת של שאר המשתתפות, והיות שלא רצתה להישמע סנובית (המילים שלה), לא נתנה את חוות דעתה לא על הספר ולא על דבריהן של שאר המשתתפות, ולא חזרה לשם.

יש שם הרצאה או הופעה כל ערב, אבל הם לא כל כך נוטים ללכת, אלא אם הנושא נשמע להם מעניין.
הם מעדיפים לראות סרט או סידרה בטלוויזיה בערב, וללכת לישון מוקדם.

המהפיכה הגדולה ביותר בחייהם היא המהפך שחל בחיי החברה שלהם.
כמעט כל שבוע הם נפגשים עם חברים, כאלה ותיקים שעלו איתם מארגנטינה או היו איתם בקיבוץ,  או עמיתים לשעבר של אבא שלי עם נשותיהם....

אמא שלי קיטרה המון אבל בסופו של דבר היא רואה שהיא דווקא נהנית מרוב המפגשים האלה.

אפילו ההרפתקאות שלהם בתחבורה הציבורית, פספוסי תחנה ברכבת או אלתורים בבחירת אוטובוס מהרכבת ל'אחוזה' כשאף חברת מוניות לא עונה לטלפון (תופעה מוזרה בפני עצמה) נרשמות אצלם כחוויות חיוביות, גם כי בבסיס הם ספארטנים כאלה ואין להם בעייה גם ללכת ברגל (למרות שבמקרים אחדים אמא לא היתה עם הנעליים המתאימות), אבל גם בזכות ההיענות הספונטנית המתמדת של עוברי אורח סביבם שמיד מתגייסים לעזור ולהדריך באופן באמת מעורר התרגשות והתפעלות.

לא היו דברים כאלה בארה"ב, למרות האדיבות והנימוס. אנשים לא יצאו מגידרם כדי לעזור או לבדוק בכלל אם הם זקוקים לעזרה. יש משהו בישראלים שהוא שונה וראוי לשבח. כנראה לפחות כשהם נתקלים בזוג קשישים חביב שנראים קצת אובדי עצות.........

אמא לגמרי נהנית מהשיגרה החדשה של ארוחות ששי בערב אצלנו, וביקורים בשבתות של אחי או מי מהנכדים שלהם - בין אם אלה הבנות של אחי או בתי עם חתני והנכדים..........

בסך הכל רווח לי כל כך, אני מבינה שעשינו את הדבר הנכון במבצע ההחזרה שלהם ארצה, ושעשינו זאת באופן הנכון.........
וכל יום וכל רגע שהם יכולים ליהנות מהקירבה אלינו, אל הנכדים ואל הנינים - הוא בונוס. 

איך להגיע לאתר הבלוג של המגיבים שלכם דרך דיסקוס

מזמן לא כתבתי פוסט "הדרכה". הפוסט הזה מסביר כיצד ניתן להגיע לבלוג של מי שמגיב דרך דיסקוס. 

אחד המאפיינים הטובים ביותר של אתר ישראבלוג הוא מנגנון התגובות.

ואחד המאפיינים הטובים ביותר של מנגנון התגובות הזה, הוא  הקישור לאתר של המגיב.

כך בעצם גיליתי את רוב הבלוגים והבלוגרים האהובים עלי, וכך התחלתי לעקוב אחריהם.

דרך התגובות שלהם בבלוגים אחרים, וגם דרך התגובות שלהם בבלוג שלי.

מנגנון זה לא קיים בבלוגגר. לצערי.  

אבל מי שמגיב עם משתמש דיסקוס בבלוגגר,

יש לו אפשרות להכניס את כתובת האתר שלו – לא משנה איזה אתר – בהגדרות פרופיל הדיסקוס שלו.

איך עושים זאת?

נכנסים עם המשתמש שלכם לדיסקוס

מקישים על לוגו הפרופיל שנמצא בצד ימין למעלה, וכאשר נפתחת רשימת DROP DOWN מקישים על הגדרות SETTINGS

  

בחלון שנפתח ליד שם המשתמש יש להקיש על "עדכן פרופיל" EDIT PROFILE

בחלון עדכון הפרופיל שנפתח, בשדה אתר האינטרנט WEBSITE יש למלא את כתובת הבלוג.

לסיום ושמירת הגדרות הפרופיל יש להקיש על "שמירה" SAVE

וכך, כאשר תגיבו בבלוגים דרך דיסקוס, יוכל כל מי שירצה למצוא את הבלוג שלכם,  להקיש על משתמש הדיסקוס שלכם ולהגיע לפרופיל שלכם, בו מתועדת כתובת הבלוג שלכם.

בהצלחה

נ.ב. עבור תגובות בבלוגים באתר וורדפרס (WORDPRESS)  ישנן כמה אפשרויות לאפשר קישור לבלוג של המגיב.

אני פחות מיומנת בוורדפרס, אבל יודעת שאם למגיב יש אתר בוורדפרס אז לחיצה על הכינוי שלו בתגובה, מובילה לבלוג שלו.

בזכות תגובתה של עדה למדתי שישנה עוד דרך אחת (לפחות) להגיע לבלוג של המגיב בוורדפרס:

כאשר מגיבים בוורדפרס באמצעות חשבון גוגל, וורדפרס מאפשר לעדכן את כתובת הבלוג בפרופיל של המגיב...
כאמור, אני פחות מיומנת בפלטפורמה הזאת ולכן נדרשת עוד קצת חקירה לפני שאוכל להביא כאן הדרכה גם על זה.
ואולי ישנן עוד דרכים.

אם זה מעניין מישהו אשמח להתעמק בזה עוד קצת, ואז לכתוב מדריך נוסף.

איך ביליתי את יום השבתון השבוע (והתלבטויות לגבי שם הבלוג שלי)

פתאום התבוננתי בכותרת הבלוג שלי והרגשתי שהיא כבר לא רלוונטית.
לפני שש שנים ויותר פתחתי את הבלוג, ואז באמת הייתי על סף דרך חדשה בחיי.
עמדתי להשאיר מאחור, לא רק את מקום עבודתי, אלא גם את המקצוע שבו עסקתי מאז שהתגייסתי, בעצם.
עמד להיוולד לי נכד שני, עברתי רק שנתיים קודם לכן ליישוב חדש, לבית חדש............
"יוצאת לדרך חדשה" התאים מאד לבלוג הטרי וההססני שפתחתי, ועכשיו.........אני מוצאת את עצמי מתלבטת.
יש הצעות?

השבוע ביום השבתון (המיותר לגמרי, לדעתי), החלטנו לשבור להורי את השיגרה החדשה (והברוכה) שלהם, אספנו אותם מהדיור המוגן ונסענו לתל אביב, ליתר דיוק לשוק לוינסקי.

תל אביב. שוב, בפעם השלישית תוך שבוע. לא ייאמן ממש.
והיה חם. וצפוף.
ובכל זאת, הפעם נהניתי.

דומה היה שכל תושבי העיר (וגם אנשים כמונו, שהגיעו מחוץ לעיר) הסתובבו ברחובות, חגגו את החופש.

עוד כשהסתובבנו סחור סחור בחיפוש אחר מקום חניה אמא שלי התרגשה כמו ילדה.
שנים שלא היתה במרכז העיר, ועוד יותר שנים לא עברה בדרומה, ועלו בה זכרונות מצד אחד והרגשות של תיירת בעיר הגדולה מצד שני.
בסוף חנינו ברוטשילד, והתחלנו ללכת בהרצל לכיוון שוק לוינסקי, בעודנו נעצרים ליד בניני באוהאוס משוחזרים ומשופצים וחנויות מהדור הישן........

אמא נכנסה לחנות של עתיקות ושעונים וקנתה לעצמה שעון מעורר, להניח על שידת המיטה (אחי אסר עליה לישון ליד הטלפון הנייד, שעד כה היא השתמשה בו כדי לראות מה השעה כאשר התעוררה באמצע הלילה), ובאותה ההזדמנות קנינו גם אנחנו שעון קיר, סוף סוף, לסלון.
שמונה שנים אנחנו בבית הזה ואני מתחננת לשעון קיר, וסוף סוף T מצא משהו שהוא אוהב. למרות שזה לא בדיוק הטעם שלי, לא התווכחתי אפילו, העיקר שיהיה לי שעון. אני מאד אוהבת שעונים, ומצדי שבכל חדר בבית יהיה שעון על הקיר.

בלוינסקי מצאנו טאראגון (לענה דרקונית), תבלין שאמא מאד אוהבת לבשל איתו, ושעד כה לא הצליחה למצוא בארץ בשום סופר או חנות תבלינים, ואנחנו קנינו תערובת לסחוג וגם טחינת "היונה" ש-T מאד אוהב.

בחנות הפרחים של חמדה קנינו קצת שעורה מיובשת וגבעולי כותנה להעשיר את האגרטל שעומד בכניסת הבית.

אגב, לאגרטל הזה סיפור בפני עצמו (בעיקר כי בחיים לא הייתי קונה דבר כזה לבית שלי....).
על בניית הבית שלנו ניצח T בעצמו, כלומר הוא היה ה"קבלן" שהעסיק את בעלי המקצוע ותיאם ביניהם, הוא היה כאן כל יום במהלך הבנייה ומכיר כל סנטימטר בתכנון ובביצוע של הבית הזה.
אני השתתפתי כמובן בהחלטות ובאתי פעם בשבוע לבקר, אבל בתקופה ההיא הייתי 98% מהזמן (ומתשומת הלב ומהאנרגיה שלי) בעבודה.
כאשר הסתיימה הבנייה ונכנסנו לגור, ערכנו מסיבת סיום לכל הקבלנים ובעלי המקצוע שעבדו כאן. הכנו כיבוד, T אפילו הכין "תעודות סיום" לכל אחד מבעלי המקצוע וצירף כמה מילות תודה ושבח.

זה היה, האמת, מאד יוצא דופן ומקורי (כל הזכויות שמורות ל-T) ואנשי המקצוע עפו על זה. הביאו בנות זוג, חלק הביאו ילדים, כולם רצו להראות את הבית היפה הזה עליו עבדו בשנה האחרונה.

ו....הביאו מתנות. 

וכשכל האורחים הלכו, ופתחנו את המתנות - גילינו את האגרטל הזה על הבסיס הזה - בלי פתק - ועד היום אין לנו מושג מי מהם הביא אותו, כי לא בכל המתנות היו פתקים.........ולא היה לנו נעים לשאול. 

ברור שהודינו לכולם שהגיעו, ועל המתנות היפות.....אבל זה נשאר כתעלומה עד היום.

בחזרה לתל אביב החוגגת, כשמיצינו את שוק לוינסקי, וכבר התחלנו להרגיש את רעב הצהריים, חזרנו לכיוון החניה ברוטשילד, וממש שם בפינה היה מעט מקום ישיבה (בין כל המסעדות המפוצצות באנשים) במסעדת המבורגרים שלא הכרנו (נדמה לי שקראו לזה MEATOS - מיתוס - אבל אני לא סגורה על זה). 

היה סביר פלוס, מתאים ל-LUNCH זריז לפני ששמים פעמינו בחזרה הביתה..........