‏הצגת רשומות עם תוויות אגם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אגם. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 18 במרץ 2021

השרביט החם - ים או בריכה?

 מים. פשוט מים.

שימו אותי ליד מקווה מים כלשהו, בתוך מקווה מים כלשהו, אפילו מול תמונה או סרטון של מים - ומשהו בתוכי נרגע. 

אני יודעת שיש "אנשי ים" ויש "אנשי בריכה", לי זה לא משנה. 

אולי מה שמשנה לי זה שלא יהיו יותר מדי אנשים מסביב. לא סובלת צפיפות - לא בתוך המים ולא על החוף.

אבל מעבר לכך - שימו אותי על חוף הים או בתוך הים, על שפת הבריכה או בתוכה, על שפת הנחל, הנהר, האגם, המפל - אפילו השמיעו לי צלילים של מים זורמים - ואהיה מאושרת. 

יש משהו במים האלה שפשוט עושים לי טוב בגוף ובנפש. 

לא שאין הסתייגויות.

לצערי יש לי נטייה למחלת ים, ולכן למרות כל אהבתי למים, קשה לי להצטרף לתחביבים של T: שייט וצלילות. 

בנוסף למחלת הים, בנושא הצלילות יש לי גם בעייה נוספת - באוזניים. תעלות צרות או משהו כזה. בקיצור - למרות אהבתי הגדולה לים, יש דברים שאני לא ממש נוטה לעשות. כלומר - ניסיתי. 

זה לא שלא ניסיתי.

כש-T ואחיו עשו, אי אז בשנת אלפיים, קורס סקיפרים וחמי עזר להם לקנות סירה - לקחתי כדורים נגד מחלת ים וכמו גיבורה שטתי איתם - בהתחלה "הלוך ושוב" לאורך החוף בארץ, ובהמשך טסנו כמה פעמים לתורכיה ושכרנו שם סירה לשבוע ושטנו במפרצים היפהפיים....פעם אחת אפילו יצאנו עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' ובנם הצעיר מהארץ עד לקפריסין ובחזרה (ובחזור תפסה אותנו סערה מטורפת שרק בנס הצלחנו להגיע בשלום בלי להתהפך ובלי לנחות בטעות בסוריה או בלבנון), וכל הפעמים האלה הייתי עם כדורים או מדבקות מאחורי האוזן ועדיין סבלתי ממחלת הים. 

באיזשהו שלב הבנתי שזה פשוט לא בשבילי, והפסקתי עם זה. 

כשהוא החליט ללמוד צלילה (וכמובן לא הסתפק בכוכב אחד או שניים, למד להיות מדריך מוסמך וגם צוללן נייטרוקס) ויתרתי מראש. 

בני עשה איתו את שני הקורסים הראשונים, ואז התבררה בעיית האוזניים "שלנו", הוא חשש לפגוע בשמיעה (בכל זאת: מוזיקאי) והפסיק עם זה.  

בחזרה אלי ואל אהבתי למים.

גדלתי בירושלים אז באופן טבעי בילדותי בעיקר הכרתי בריכות. 

גרנו בקריית יובל, אז בשנים הראשונות היינו צריכים לנסוע (באוטובוס כמובן, למי היתה אז מכונית?) לבריכה במושבה הגרמנית. ממש זוכרת את הבריכה, את המלתחות, את הצמידים עם המטבע שקיבלנו כנראה כאשר מסרנו חפצים לשמירה. יש לי זיכרון של אמא שלי בסוף ההריון שלה עם אחי (רחמנות עליה, אחי נולד ביום האחרון של החופש הגדול, היא סחבה אותו כל הקיץ) ליד הבריכה, ואני עם חגורת מצופים (עוד לא למדתי אז לשחות). 

זוכרת כריכים, ירקות, פירות - שסבתא שלי הביאה מהבית. 

יותר מאוחר פתחו בקרית יובל את בריכת "אייזיק טיילור" (היתה שם גם ספרייה וקולנוע) והתחלנו ללכת לשם.  זה היה קרוב והלכנו ברגל. זוכרת את הקיץ האחרון בקריית יובל, לקראת המעבר לארצות הברית - אמא שלי היתה כל הזמן באוניברסיטה, לקראת הגשת התיזה לתואר השני, וסבתא שלי היתה לוקחת אותי ואת אחי יום יום לבריכה.

ובכל זאת היו גם חופי ים בילדותי הרחוקה.

זוכרת את חוף בת ים - ספציפית חוף הסלע - אליו היינו נוסעים באוטובוס משכונת סלמה ג', שם היתה לסבתא שלי דירה, שבתקופות שבהן לא היתה מושכרת, היינו משתמשים בה כבית קיץ. הדירה היתה צמודה לחורשה שכיום לדעתי היא חלק מהספארי ברמת גן, והיתה קרובה מאד גם לפארק הלאומי של רמת גן. זוכרת גן שעשועים בין העצים. זוכרת כמה שנים אחר כך שבנו את האגם, ואת המסעדה העגולה שבאמצעו. 

זוכרת את החוף, את הגלים, את מוכר הארטיקים...זוכרת איך אמא שלי היתה חושפת אותי בכוונה לשמש (בשביל הויטמינים) ואז את הכוויות - ממש שלפוחיות - כשהייתי כמובן נשרפת. זוכרת אותי מתקלפת. שנים אחרי כן היו צריכים להסיר לי מהאף גידולון BCC בגלל נזקי השמש של הילדות. זוכרת שהיו מוכרים בים גם סופגניות ותירס חם - באמצע הקיץ - וכמה זה הפתיע אותי בכל פעם מחדש. 

נזכרת עכשיו גם בחוף נתניה - לשם נסענו לשבוע ימים כאשר סבא שלי נפטר, כשהייתי בת ארבע. בעצם אמא שלי סירבה לשבת שבעה בבית כשאביה נפטר אחרי מחלה קשה וארוכה. על שלטי האבל היא כתבה "נא לא להגיע לנחם", לקחה את כולנו - כולל סבתא שלי - למלון קטן על חופה הים של נתניה. עכשיו כשאני חושבת על זה - וואו, איזו תעוזה מצידה. ומה שמרשים עוד יותר, לחופשת "השבעה" הזאת הצטרפו אלינו שלושה זוגות חברים של הורי - כולם דתיים כיפה סרוגה - שזרמו עם הדרך שבה אמא שלי החליטה להעביר את השבוע הזה. הייתי הילדה היחידה "בחבר'ה" וכולם פינקו אותי ושיחקו איתי בחוף ובין הגלים.....

זוכרת חופשה בסחנה - עם אותם חברים של הורי - ואמא שלי עם אותה בטן ענקית הריונית עם אחי. זוכרת שישנו באוטו, שאבא שלי קנה במיוחד לקראת הלידה של אחי, והתעוררתי בבוקר עם שפה תחתונה ענקית מעקיצות של יתושה חרוצה שעקצה אותי אינספור פעמים במהלך הלילה. זוכרת את המפל בסחנה, את הדגיגים מדגדגים את כפות הרגליים......

זוכרת ירידה ראשונה לים המלח דרך יריחו, אחרי מלחמת ששת הימים. זוכרת את הפלא הזה של אנשים שיושבים על המים ולא שוקעים. 

אין סוף לזכרונות המים שלי - כולם שמחים, כולם טובים.

אז תנו שבוע "בטן גב" על איזה חוף, או טיול לאורך נחל עד למפל, וגם (ובמיוחד) ים המלח וסביבותיו - לא צריכה יותר מזה. זה פשוט מאזן לי את האנרגיות בגוף.