השיגרה הנוכחית

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

T לקח את חכמוד לצילום רנטגן בתל אביב, לאחר שנפצע בתחרות MMA והרגל לא מפסיקה לכאוב לו. הוא לקח אותו על האופנוע, וחכמוד אמר שזה היה  אחד הדברים הכי כיפים שהיו לו בחיים. עוד אין לי מושג מה תוצאות הצילום, אגב. 

גם השבוע לא היתה ארוחת ששי כי בתי וחתני ערכו מסיבת יום הולדת (אחרונה בהחלט) לשרי בבריכה עם עוד שני ילדים מהכיתה,  ובשבת הם כבר התחילו להעביר דברים לדירה החדשה. עכשיו בעצם הכל בסימני מעבר הדירה. מחר אני אמורה לשעשע את שרי בזמן שבתי בוחרת מנורות לבית. 

עדיין לא הצלחנו להשכיר את הדירה שלהם. היו שלוש סטודנטיות שרצו מאד לשכור את הדירה, אבל לאחת מהן יש עדיין חוזה שכירות בדירה הנוכחית שלה עד סוף ספטמבר, אז אלא אם היא תצליח להשיג תת שוכר (סבלט) במקומה לחודשיים האלה, הן כנראה תוותרנה. בינתיים הגיעו עוד סטודנטיות והתלהבו מהדירה, אבל בינתיים לא החזירו תשובה. וגם מלון אחד התעניין לשכן בה כמה מעובדיו.....אבל לא יצא מזה כלום בינתיים.....אז נראה מה יהיה.

המטפלת של הורי עזבה בשעה טובה ומוצלחת (ואגב המשיכה לבשל לעצמה עד הרגע האחרון!). בביקור אצל הורי בשבת שמענו עוד על התחצפויותיה ומעלליה, ושמחתי שהיא באמת כבר איננה. מחר אמור להגיע עובד חדש לניסיון, ובאמת אין לי מושג למה לצפות. נחכה ונראה. 

הצלחתי להיפגש כמה פעמים עם 'מחברת' בימים האחרונים, נראה שהיא ממש זקוקה לזה וגם לי זה עושה טוב. 

בינתיים T התחיל ניסיונות של שיתוף פעולה עם עוד וילות ביוון בקירבת מקום לזו שלנו, כי יש הרבה מאד פניות גם לגבי תאריכים שכבר תפוסים אצלנו, וגם יש קבוצות גדולות יותר, כך שהבית שלנו לא מספיק להם. יהיה נהדר אם תהיה עזרה הדדית בינינו לבין וילות סמוכות....

בששי עשינו אזכרה לחמי יחד עם גיסי וגיס-טי. זה היה קצר וענייני - אנחנו בעצם עושים את זה כי לחמי וחמותי הדברים האלה היו חשובים, אבל האמת שלנו זה לא אומר שום דבר. 

הפריזר שקנינו להורי התברר כלא מוצלח - T לא שם לב שהוא קנה DF ולא NF - כלומר מקפיא שמייצר קרח שצריך להפשיר אותו ידנית ולא מקפיא שלא מייצר קרח. והוא התחיל לייצר קרח במיידי, עד כדי כך שמגירה אחת סירבה להיפתח כבר אחרי שבועיים של שימוש. אז עכשיו אבא שלי התחיל תהליך החזרה, ונמצא לו מקפיא חדש. למזלנו מדיניות ההחזרה של רוב החברות מאפשרות לאזרחים ותיקים להחזיר עד 4 חודשים אחרי הרכישה, ולא שבועיים כמו שאר האוכלוסיה. נקווה שיסתדר. 

בביקור בשבת אצל הורי שוב הרגשתי שאין לי כוח אליהם. בעיקר אמא שלי עם ההתעקשות שלה לא לטפל בבריאות שלה - לא השיעול שהיא משתנקת איתו כל הזמן, ומסרבת לבדוק ולטפל, וגם החירשות שרק מחמירה והיא מסרבת לבדוק ולהתאים מכשיר שמיעה. 

"אלה דברים שמפריעים לכם יותר משהם מפריעים לי" היא פוסקת בכעס, כאילו זו הצדקה. הלוואי והיתה צועקת על המטפלת כמו שצעקה עלי באותו בוקר. היתה אולי קוטעת את החוצפנות שלה באיבה. מילא. זה מה שיש. לא אשנה אותה, הרי. 

הערב מסיבת המקווה של אחיינית2 ... דווקא מצפה למפגש הבנות הזה אצל אחי וגיסתי. איזו שבירת שיגרה שכזו והזדמנות להתחיל להתרגש מכל אירוע החתונה הזה שכל כך מלחיץ את אחי וגיסתי. 

המשך יבוא

שעון חורף ומלחמה ואבא ודגל ועוד

לא האמנתי שזה אפשרי, אבל למרות שהתעוררתי "כרגיל" (כלומר בארבע ורבע, שקודם היה חמש ורבע) הצלחתי להירדם בחזרה למשך עוד כשעה. גם ככה אני מתעוררת כמה פעמים בלילה, בימים אלה, ולא הזיק לי שהצלחתי לישון עוד שעה. 

עדיין לא ברור מה קורה עם אבא. בסך הכל הוא כבר מרגיש נורמלי, ורוב הזמן גם נשמע נורמלי. הרעד בראש נעלם כבר ביום האשפוז הראשון,  ולחץ הדם משתנה מידי פעם אבל לא יורד לערכים מסוכנים כמו קודם. הדיבור שלו עדיין לעיתים מסולף, וזה מטריד, שלא לומר מדאיג. 

 אמא ממשיכה לקרוא את ד"ר גוגל ועכשיו היא מחפשת כיוונים ניאורולוגים. גם אני שאלתי את הרופא במחלקה שלו לגבי תסמינים שנראים ניאורולוגים אבל לפחות בבדיקה קלינית בסיסית לא נראה שזה הכיוון. קיוויתי שבכל זאת יעשו לו CT ראש או משהו כזה, אבל אולי בגלל הקוצב הם מסתייגים מזה, ללא סימנים קלינים אחרים כלשהם שעשויים להעיד על אירוע מוחי כלשהו.

זה מצב מאד מתסכל שבו יש ימים שאני חושבת שכיוונון התרופות והקוצב יסדירו את העניין ויחזירו לו סוג של איכות חיים ושיגרה, ויש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אולי אלה ימיו האחרונים. פשוט אי אפשר לדעת. הבוקר אמורים לעשות בדיקת תקינות (ואולי כיוונון נוסף) של קוצב הלב, ואולי ישחררו אותו הביתה. 

במקור בתי הודיעה שהם ינוחו בבית בסופ"ש הזה, כך שאנחנו לא הכנו ארוחה, אבל אז בהתכתבות בשבת בבוקר הם בכל זאת החליטו להגיע - אז כמובן שאילתרנו ארוחה על המקום, אחרי שחזרנו מביקור אצל אבא בבית החולים. 

בעקבות פוסט בפייסבוק של פקידה מגדוד השריון (שהיה גדוד המילואים של T) שהם התמקמו באחד מיישובי העוטף ומקימים מטבח במקום כדי לבשל אוכל טרי לחיילים, הוא הפעיל את חבריו לפלוגה לשעבר ועוד חברים מתחום המזון והתארגן לאסוף ציוד מטבח מכל מיני תורמים (וגם אנחנו רכשנו בעצמנו חלק) ובששי הוא ואחיו ירדו אל הגדוד. בגדוד מאד התרגשו מההיענות שלו לבקשתם ומההתגייסות שלו ושל החבר'ה להשיג, לתרום ולשנע אליהם את הכל - וביקשו שהוא גם ייפגש ויידבר עם החיילים, עם המג"ד ועם הסמג"ד, לספר להם קצת מורשת קרב מהתקופה שבה הוא שירת בגדוד הזה במילואים (בעיקר מלחמת לבנות הראשונה, בט"שים בלבנון והאינטיפאדה הראשונה) ולשמוע את הסיפורים שלהם על ההתייצבות שלהם בשבת השחורה בין הראשונים, על הקרבות בעוטף ועל ה"סגירה" של הפרצות בגדר המערכת, כדי לעצור את מה שהם קראו לו "האוטוסטרדה" של חמאסניקים ואזרחים עזתיים. 

מחברת מתאוששת לאט ובכל יום חל איזשהו שיפור קל במצבה. מה שהכי מטריד אותי לגביה, גם עכשיו וגם בכלל, הוא שיש לה איזשהן ציפיות מעצמה להיות סוג של סופר וומן - והיא לא מפרגנת לעצמה כשהיא לא במיטבה. אין לה סבלנות לעצמה, וזה - לדעתי - הופך את ההתמודדות שלה (כל התמודדות - בין אם זה הכאב הפיזי עכשיו ובין אם זה משבר רגשי כלשהו, כמו הגירושים שהיו) לקשה יותר. כי ההתנגדות האוטומטית שלה לעצם העובדה שרע לה וקשה לה, מאד מקשים על ההתגברות וההחלמה. 

המצב במדינה ממשיך להדאיג ולדכדך - וגם ובעיקר להרגיז - אותי, בעיקר בכל הקשור להנהגה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' ולהתחיל לחשוב בצורה יותר חיובית. כל השנה הזאת אני בדכדוך - בגלל הממשלה הכושלת הזאת - ומאז פרוץ המלחמה זה הגיע אצלי (כמו אצל רבים אחרים) לשיאים בלתי אפשריים. 

בחמישי בערב החלטנו לצאת קצת להתאוורר, ישבנו בבית קפה עם שריתה ושותפנו והיה טוב קצת לשנות אווירה. 

התחלתי לקרוא את ספרו האחרון של אשכול נבו, לב רעב, אחרי כמה ימים שלא קראתי בכלל. הוא זורם בקלות, וזה מאד מתאים לי עכשיו. 

הדגל שיש לנו בפתח הבית "הוריד" את עצמו לחצי התורן מתי שהוא סביב השבעה באוקטובר.

זה ממש מוזר כי הוא שרד את כל הרוחות והסערות של כל השנה האחרונה, ורק עכשיו פתאום נקרע.... 

נראה לי שנצא היום לקנות דגל חדש. למרות שיאה ונאה שיהיה כרגע בחצי התורן................

אז מה היה לנו ביומיים האחרונים?

עוד שתי חטופות שוחררו "מטעמים הומניטרים". איך יש להם את חוצפה לומר את המילה "הומניטרי" לא ברור לי. את בני זוגן של החטופות, שאחד מהם נהג להסיע עזתיים לטיפולים בבתי חולים בישראל, השאירו אצלם. ואת כל הילדים.......אני מתפרקת בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב על כל הילדים החטופים, על כל הנערות והנערים, על הקשישים....כן, גם על החיילים והחיילות. על כולם. 

ואצלנו? 

אבא שוחרר מבית החולים בראשון. עדיין חלש ומשום מה קצת ישנוני. או שהוא עדיין מסתגל לקוצב או שאולי התרופות החדשות שקיבל גורמות לכך. הוא מתלונן על קצת חוסר יציבות וחוסר יכולת להתרכז (בקריאת עיתון, למשל). נראה תוך כמה ימים אם הוא חוזר לעצמו או שיש איזושהי בעייה. 

עכשיו שני הורי מתלבטים אם לקבל את חיסון הקורונה וחיסון דלקת הריאות שמציעים להם באחוזה בשבוע הבא. האמת - אין לי מושג בעצמי אם רצוי שיקבלו את זה, במיוחד אבא. 

בשני היינו עם הנכדים. נשמותק למד בבית הספר - פעם בשבוע, בשלב זה - אז נסענו אנחנו להרצליה לשמור על שרי בזמן שבתי וחתני עבדו וחכמוד למד ב"זום". כשנשמותק חזר מבית הספר וחכמוד סיים את יום הלימודים שלו לקחנו את שלושתם אלינו הביתה, הכנו ארוחת צהריים, ו-T עלה לנוח בזמן שהייתי עם שרי ונשמותק השתתף בשיעור הכנה למבחן הכניסה לכיתת המחוננים, אליו הוא ניגש עם רגשות מעורבים. 

מצד אחד זה ברור שהוא מחונן - גם האבחון שעבר בגיל צעיר, גם אבחון פסיכו דידקטי שעבר עכשיו, גם ביקור אצל פסיכיאטר לאחרונה וגם הפסיכולוגית שלו - כולם מאשרים שהוא ממש גאון, וחשוב להביא זאת לידי ביטוי, במיוחד לאור הדימוי העצמי הנמוך שהוא פיתח.

גם המבחן הפעם מודע להפרעת הקשב שלו, ולכן יהיה מבחן מותאם. 

מצד שני הוא לא כל כך רוצה להיפרד מחבריו לכיתה, ובתי ניסתה - בין היתר - להסביר לו שממילא בשנה הבאה הוא עולה לחטיבה וכולם יפוצו לכל עבר. היא גם אמרה לו שייתכן שיעבור את המבחן בהצלחה וייתכן שלא, ושני התרחישים הם לגמרי בסדר ולא יקרה שום אסון לכאן או לכאן. 

עוד אצלם בבית היתה תקרית לא נחמדה - פתחתי ארון כדי לתת לשרי קורנפלקס, ומהמדף העליון נפל בקבוק של רסק עגבניות שהתרסק על הרצפה והתפזר על כל המטבח, פינת האוכל וחצי מהסלון - גם העגבניות וגם הזכוכיות. T ואני עמלנו קשה לנקות את הכל ולוודא שלא נותרו זכוכיות. 

בצהריים אצלנו שרי נכנסה קצת למצב רוח של אנטי, הקשתה והתנגדה לכל דבר, ובשלב כלשהו הוכרזתי כ"לא הסבתא הכי טובה בעולם" - היא מאד התפלאה כשאמרתי לה שמעולם לא החשבתי את עצמי לסבתא הכי טובה בעולם. היא התווכחה איתי שאני כן. מתוקה כזאת. בשלב התעקשות אחר היא אמרה שאני לא אהיה הסבתא שלה עוד. אמרתי לה שיש לי חדשות בשבילה, שאני תמיד אהיה הסבתא שלה, וגם כשהיא כועסת עלי אני עדיין הסבתא שלה ואני עדיין אוהבת אותה תמיד. אחרי דקה היא באה לחבק ולנשק אותי. בכל מקרה אחרי משא ומתן ארוך ומייגע ("אם תאכלי חלק מהשניצל והפסטה והסלט תקבלי קינוח אחד ואם תסיימו את הכל תקבלי שניים") היא סיימה לאכול יפה וקיבלה את הקינוח שלה (למישהו לא ברור שבסוף היא קיבלה שלושה?) והתיישבה לראות סרטונים בטלפון שלי (כך בתי הבטיחה לה, כדי שנוכל לנוח אחרי ארוחת הצהריים). 

אבל עד שסיימתי לשטוף כלים ולפנות את הכל כבר היה מאוחר ופשוט נמנמתי לי על הספה עד שבתי הגיעה. היא חזרה קצת אחרי ארבע אבל לא מיהרה ללכת. היא הכינה לשתינו קפה וממש נראה היה שלא בא לה ללכת. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני זקוקה לשקט שלי, אבל לפני שהספקתי לומר משהו חכמוד נזכר שהוא הבטיח למורה שלו שישלח את שיעורי הבית עד ארבע, והוא ביקש ארכה עד חמש כי הוא אצל סבא וסבתא, אבל גם חמש כבר עבר והוא נכנס ללחץ. בתי הבטיחה לו שהיא תקח את האחריות על עצמה והם נסעו. 

T נסע לדיקור ואחר כך נפגש עם החבר מהצבא שחי בארה"ב ומגיע ארצה כל חודשיים/שלושה , שילדיו חיים כאן. 

אני יצאתי להליכת ערב לבד, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב, שאכלתי לבד ו-T אכל כשחזר. הוא חזר במצב רוח ממש מרומם אחרי המפגש עם החבר. התברר שהיו לו כמה וכמה שיחות טלפון עם עוד חברים מגדוד המילואים שלהם, כולל המג"ד, בעקבות איזו פעילות התנדבות שהוא יזם והפיץ בקשות לסיוע ושיתוף פעולה. העשייה הזאת, ההתנדבות והעזרה למי שהוא רק יכול - עושה לו ממש טוב. וכמובן גם לאחרים. 

מחברת כאובה בעקבות הניתוח, שעבר בהצלחה אמנם אבל התברר לה שהיה די קשה והמנתח מאד חושש שהגודל והמשקל שלה (יש לה עודף משקל רציני, בלשון המעטה) יגרמו נזק במצב הרגיש והשברירי שבעקבות הניתוח. הוא השביע אותה שלא תתכופף לפחות חודש וחצי ותהיה עם חגורת הבטן/גב כל הזמן פרט לזמן שינה. זה כמובן מאד מלחיץ אותה, בנוסף לכאבים, היא חוששת להזיק לעצמה בטעות....לא פשוט. כרגע החבר שלה עדיין איתה בבית - וגם נסע הבוקר לקנות לה את משככי הכאבים שרשמו לה - אבל מחר הוא חוזר לעבודה, ואמרתי לה שבתנאי שלא יפלו עלי בלת"מים משפחתיים כלשהם, אני אהיה איתה ברביעי בבוקר. אני מניחה שגם בתה, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה, תגיע אליה לעזור באיזשהו שלב. לא פשוט. אני מאד מאד שמחה שהיא עברה את הניתוח הזה, ומקווה שתוך כמה ימים גם תרגיש הרבה יותר טוב ושבהמשך, לאחר ההחלמה,  תהיה מסוגלת להתחיל לחזור לפעילות נורמלית, בין השאר של הליכות ופעילות גופנית שתעזור לה לרדת קצת במשקל. במצב שבו הגב שלה היה בשנים האחרונות הפעילות היחידה שהיא הצליחה לעשות היתה שחייה, שזה מצוין אבל ממש לא מספיק. נקווה שהיא תהיה בסדר. 

על המצב אין לי כרגע מה להוסיף, האמת. אותו כאב, אותו זעם, אותם פרצי בכי מידי פעם, אותו חוסר תקווה לגבי מה עומד להיות ואיך כל זה ייגמר....

שני קטעים

כשהיינו אצל בתי ביום הולדתה קרה קטע חמוד ומצחיק עם שרי.

שרי טענה שהיא עצמה  חוגגת עכשיו יום הולדת ולא אמא שלה. זה תמיד קורה כאשר יש למישהו אחר יום הולדת, שרי טוענת שבעצם היא זו שחוגגת יום הולדת. 

חכמוד, שלמרות שהוא גדול ממנה בתשע שנים וחצי, אוהב להתעמת איתה ולהקניט אותה לפעמים, התעקש איתה שלא, זה לא יום ההולדת שלה, זה יום הולדתה של אמא. "לאמא כבר היה יום הולדת" התעקשה הילדה, שזכרה שערב קודם הם כבר חגגו לה, חתני הביא פרחים וכנאפה ומתנות. חכמוד לא וויתר לה, והיא רצה להתלונן לאמא, שאישרה לה שאכן זה יום הולדתה עדיין, ולא יום הולדתה של שרי, אבל שאין לה מה לדאוג, בקרוב גם לשרי יהיה יום הולדת ונחגוג לה ברוב פאר והדר. 

הילדה חזרה אל אחיה הגדול בראש מורכן והודתה בפניו "אתה צדקת, היום יום הולדת לאמא". זה היה כל כך חמוד וכל כך לא אופייני לקטנה הזאת, שלא מסוגלת להודות שטעתה, ובחיים לא מסכימה לבקש סליחה, למרות שכולם סביבה מבקשים סליחה ומדגימים לה כל הזמן כמה זה בסדר וכמה זה לא גורם לה להיראות חלשה. באמת מדהים האופי שיש לקטנה הזאת. 

קטע אחר קרה לי בהתכתבות עם 'מחברת' השבוע. 

אנחנו נפגשות בדרך כלל לפני או אחרי העבודה שלה או כאשר יש לה "חלון" בין הטיפולים השונים. מטבע הדברים היא הרבה יותר עסוקה ממני ואני משתדלת להתאים את עצמי למגבלות הלו"ז שלה. השבוע יצא שהיו לי תכניות כבר בימים שבהם אנחנו נוהגות להיפגש, אז כתבתי לה שלא יסתדר וקבענו שמקסימום נמצא זמן לשוחח בטלפון - מה שקורה הרבה פעמים כאשר אנחנו עסוקות ולא מוצאות זמן פנוי שמתאים לשתינו. 

ואז היא כתבה לי שהיה לה ביטול של זוג שמגיע אליה לטיפול זוגי, ויש לה זמן בשעה מסוימת, והזכרתי לה שאני עסוקה בזמן הזה. כשהיא כתבה שהזוג ביטל היא גם כתבה שהיא כבר נכנסת ללחץ - כמו תמיד כאשר מטופלים מבטלים והיא מתחילה כבר לחשוש לפרנסתה. ככה זה כאשר אתה עצמאי ויש תקופות עמוסות יותר (שבהן אתה רוצה קצת מנוחה) ותקופות מחוסרות עבודה (שבהן אתה חושש שלא תגמור את החודש). 

כדי לעודד אותה, כתבתי שלא תילחץ, זה בסך הכל ביטול אחד כרגע, ושלא התחילו ביטולים גורפים. התכוונתי שזו לא תקופה שבה מטופלים רבים מבטלים באופן גורף. 

'מחברת' משום מה לא הבינה את כוונתי. היא פתאום חשבה, שבביטוי "ביטולים גורפים" אני מדברת על עצמי, ועל העובדה שאני לא מצליחה להיפגש איתה, וקפצה למסקנה שזה בגלל הויכוח שהיה לנו על ה"רפורמה". "אני לא מאמינה!" היא כתבה בצירוף אימוג'י מודאג. 

אני לא הבנתי שזה מה שהיא הבינה, וחשבתי שהיא דואגת שבגלל הרפורמה יתחיל גל של ביטולים. ממש קומדיה של טעויות היתה בשיחת ההתכתבות הזאת. אז הסברתי באופן ברור יותר את כוונתי ואז היא הבינה וכתבה "חשבתי בינינו....איזו דפוקה אני". 

הבהרתי לה שאין, מבחינתי, שום דבר שישפיע על היחסים בינינו, מה שכנראה לא לגמרי עובד במערכת היחסים שלה עם בן זוגה. גם ככה יש הרבה מאד דברים שבכל פעם מחדש מערערים את הקשר שלהם ומאיימים לחבל בו - דברים של חינוך, של אופי, אפילו של רקע השכלתי....ועכשיו הדרך שבה כל אחד מהם מגיב למצב מחבל עוד יותר בקשר שלהם. וזה חבל, כי מכל כך הרבה בחינות אחרות טוב להם ביחד ויש שם אהבה ואכפתיות והרבה מאד קירבה. אין לי מושג אם יצליחו להתגבר על זה...מאד מאד מקווה שכן.