אוגוסט, ובמיוחד השבועיים האחרונים של אוגוסט, בדרך כלל מוקדש ל"קייטנת סבא וסבתא".
אז בכל שבוע אנחנו לוקחים על עצמנו כמה ימים שאותם אנחנו מקדישים למתוקים שלנו, ובין לבין מקפידים גם לקחת כמה ימים כדי להתאושש מזה. האמת - נשמותק וחכמוד הם תענוג צרוף ואנחנו יכולים להיות איתם ימים שלמים בלי להתעייף. שרי זה סיפור אחר.
כמה שהיא מתוקה ומקסימה ונותנת יותר ויותר אהבה, ככה היא שואבת אנרגיה ומותירה אותנו בסוף ה"תורנות" גמורים מעייפות.
אז לקחנו לנו את הסוף השבוע לנוח, ואין הערב ארוחה.
בין לבין הנכדים והמטלות השונות אני מוצאת זמן להתרווח על הספה עם הספר שלי או מול הטלוויזיה....וזיגמונד תמיד מנצל את ההזדמנות להישפך עלי ולהירדם עמוק.
השבוע קבענו, בין היתר, לקחת את מיינקוני למספרת חתולים (שמתמחה במיין קון) כדי להיפטר מהראסטות שלו, שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליהן לא בסירוק/הברשה ולא בגזירה. נראה מה היא תצליח לעשות (ייתכן שהוא יזדקק פשוט לגילוח...ואז לגדל את הכל מחדש).
בשבוע שעבר חגגנו 45 שנים לנישואים.
חגגנו - כלומר ארחנו את בתי והמשפחה ואת הורי לארוחה.
באמצע הבישולים T קפץ להביא משהו מהחנות, וחזר גם עם זר פרחים. איזה חמוד.
אחר כך הם עלו, בזה אחר זה, להתקלח.
חכמוד החליט שהוא לא מסוגל לישון בחדר האורחים "עם כל הבובות האלה שמסתכלות עליו" והכנתי את המיטות שלהם ואת המזרון עבורה אצלנו בחדר השינה.
שרי נשכבה במיטה שלנו.
הקראתי לה סיפור (את "לילבס ילדת הקירקס" - הספר המקורי שקראו לי כשהייתי קטנה), וגם נשמותק נהנה להקשיב.
אחר כך הדלקתי לה טלוויזיה, והבנים נשכבו במיטות שלהם.
מהר מאד התחלתי להירדם בעצמי, בזמן שהיא צפתה בטלוויזיה ו-T עדיין היה למטה בסלון עם החדשות (הוא רואה אותן ב-catchup בלי פרסומות), ואני אפילו לא לגמרי בטוחה מתי גם היא נרדמה. נדמה לי שזה היה כבר רבע לאחת עשרה.
כאשר T הגיע למיטה לא היה לו כוח להרים אותה (היא די גדולה) ולהעביר אותה למזרון בעצמו, אז היא נשארה לישון איתנו.
מצד אחד זה היה נחמד כי חצי לילה ישנו מחובקות, אבל מצד שני זה היה די סיוט, כי היא בעטה וצעקה מתוך שינה לפעמים וגם העיפה כאפות על הפרצופים שלנו מתוך שינה....לא ישנו מי יודע מה כמו שצריך בלילה הזה. אבל ידענו שזה מה שעלול להיות.
בבוקר קמנו לחדר כושר, וכמו שבתי הנחתה אותי - בקשתי מחכמוד שיעבור למיטה שלנו להמשיך לישון לידה.
כשחזרנו חכמוד היה ער ונשמותק ושרי היו בשלבים ראשוניים של התעוררות.
T הכין גם פרנץ' טוסט וגם קרפים, אבל כמובן ששרי העדיפה ואפלים....זה חלק מהעניין אצלה, אף פעם לא לרצות את מה שיש. בסוף T הכין לה ואפלים. ברור שנשארו גם קרפים וגם ואפלים....ובתי לקחה אותם איתה הביתה כשהגיעה לאסוף אותם.
זו היתה מכה ממש מוזרה, כי חטפתי אותה מאחורה אבל מה שכאב לי זה למעלה וקדימה, והיתה לי גם קצת סחרחורת.
T ממש נבהל, היה בטוח שחטפתי זעזוע מוח. בסוף זה עבר בשלום.
התברר שזה כבר הכיסא השני שנשבר להם ככה. את הראשון חתני הדביק עם דבק עץ חזק מאד. חבל שבאותה הזדמנות לא עבר כבר על כל הכסאות.
כשהתאוששתי מעט התיישבתי עם שרי להרכיב פאזל, אבל אז כבר הגיע זמן ארוחת הצהריים והחלטנו לקחת את שלושתם למסעדת שניצלים.
כשנכנסנו לרכב מד הטמפרטורה הראה 49 מעלות ! ברור שהמזגן בקושי הצליח להשפיע על החום באוטו. חבל שלא הדלקנו את המזגן מרחוק לפני שירדנו לאוטו (יש עכשיו אופציה כזאת). עוד אופציה שיש לנו היא להשאיר את הרכב ב-PET MODE, שנועד להשאיר בעלי חיים באוטו. רק המזגן פועל בזמן שהאוטו כבוי ונעול, וכך נעים לחזור לרכב אחרי שחנה כמה שעות.
אחרי האוכל לקחנו אותם אלינו הביתה. שרי התקלחה והם נשארו בסלון לשחק ולראות טלוויזיה בזמן ש-T ואני עלינו קצת לנוח.
כשבתי הגיעה היא נשארה עוד כמה שעות אצלנו, ורק לפנות ערב סוף סוף נשארנו קצת לבד.
בשבוע הבא שוב נשמור עליהם כמה ימים. ואז בתקווה תיפתח שנת הלימודים ונחזור לשיגרה.
הבוקר היה לי ניתוח להסרת ציסטה בשוק הימני, שיש לי כבר המון שנים.
בביקור האחרון אצל הכירורג (לבדיקת שד שגרתית) שאלתי אותו לגביה, והוא אמר שאין בעייה להסיר אותה בניתוח בהרדמה מקומית.
הוא זימן אותי לאסותא להיום, בתשע וחצי בבוקר. לא היה לי מושג שעבור ניתוח של שתי דקות, איאלץ לבלות שם שלוש שעות!
בין ההמתנה שלפני וכל הלוגיסטיקה של חדר הכנה לניתוח (כן, גם עבור פרוצדורה כזאת קטנה הפשיטו אותי ושמו לי צמיד של בית חולים!), חדר ניתוח, חדר התאוששות (!?) ומחלקה.....
מגוחך.
והכי גרוע: בסוף הניתוח הרופא אמר שאסור לי להתעמל שבועיים. שבועיים! כן, בטח.
לא יקרה.
מחר אוכל להסיר את התחבושת ואם זה ייראה לי בסדר אמשיך בשיגרה שלי כרגיל.
בעוד עשרה ימים צריכה להסיר את התפרים, ובעוד חודש לבוא אליו לקבל את תוצאות הפתולוגיה.
נו, מילא.
