רק מעל לשבוע מאז שעזבנו את הארץ שמתי לב, שמזה שנתיים שלא השתמשתי בווידג'ט שלי בטלפון שמיועד לנסיעות. טוב, אולי פרט ל"רשות הטבע והגנים" פה ושם. רק כשהתחלתי להשתמש באפליקציות הזנוחות האלה הבנתי שלא הייתי זקוקה ל-tripit שיארגן לי טיסות, מלונות וכולי, לא נעזרתי באפליקציה של נתב"ג ובוודאי שלא השתמשתי באוּבֶּר (UBER) ולא הזמנתי מונית לשדה התעופה. ו....כן, נחמד לחזור אליהן.
אז הנה זה קרה. טסנו לחו"ל. ניערתי את האבק מאפליקציות הנסיעות שלי. עשיתי זאת. אני כבר מעל לשבוע בחו"ל ופתאום אני מבינה כמה קל להתנתק. מהארץ, מהחדשות וגם מהלחצים האישיים שהציפו אותי. זה לא שאין דאגות כאן, והרי אני עם T וממשיכה להיות דרוכה למצבו ולבריאותו - אבל בינתיים הוא ממש (אבל ממש!) בסדר, וקל לשכוח לרגע את החודשים האחרונים.
אז הגענו לניו יורק בשבת בצהריים ומיד פצחנו בהליכה. תמיד אהבנו ללכת ברגל ברחובות ניו יורק, אבל הפעם בכל זאת אנחנו במצב אחר. אמנם עוד היינו מקוררים נורא אבל עשרים ושישה ק"ג פחות ממה שהיינו בפעם האחרונה שטיילנו כאן, בכושר שיא - קטן עלינו לחרוש את העיר ברגל.
הרכבת הביאה אותנו לתחנת PENN STATION על רחוב 42, ומשם הלכנו ברגל למלון שממוקם על רחוב 37 מערב פינת השדרה השישית. מקום טוב באמצע, כמו שאומרים.
התמקמנו בחדר ומיד יצאנו לרחוב. התחנה הראשונה שלנו היתה טיימס סקוור (Times Square).
הכיכר הזאת תמיד מפוצצת אנשים וצבעונית ביותר.
בזמן הקורונה הראו אותה ריקה מאדם, זוכרת שזה היה עצוב מאד לראות. אבל מאז היא התמלאה בחזרה.
באותו היום היינו גמורים גם מעייפות וחלשים בגלל הצינון, אז חתכנו מוקדם יחסית. עצרנו בבית מרקחת כדי לקנות סוג של דקסמול קולד מקומי (Nyquill) ואז גם בסופר כדי לקנות קצת פירות ואגוזים, וחזרנו למלון כדי לנוח אחר הצהריים.
אבל מה שקרה, הוא שהדקסמול האמריקאי הפיל אותנו - ונרדמנו עד הבוקר. ואולי זה בדיוק מה שהיינו זקוקים לו כדי להתגבר על החלק הקשה יותר של הצינון.
התעוררנו בחמש בבוקר ויצאנו להליכה. הלכנו דרומה עד לאזור הגריניץ' ווילג' ובחזרה - כשבעה קילומטר בערך.
אכלנו ארוחת בוקר במלון ואז יצאנו בהליכה צפונה לכיוון סנטרל פארק ולמוזיאון המטרופוליטן האהוב עלינו מאד.
כל ההליכה הזאת והביקור במוזיאון עייפו אותנו קצת (עדיין היינו מאד מקוררים) אז חזרנו לנוח במלון להאושש קצת, ואחר הצהריים יצאנו שוב, לכיוון דרום מערב לאזור צ'לסי.
בדרך נתקלנו במיצג מקסים חדש בשם סיטרוביה (CITROVIA), בנוי כולו על עקרון הלימונים.
עברנו בזריזות דרך הצ'לסי מרקט (Chelsea Market) - בו ביקרנו בפעם הקודמת שטיילנו בניו יורק, אבל בסוף התיישבנו במסעדה מקסיקנית נחמדה בשם FONDA (על השדירה התשיעית מעט צפונית למרקט).
מול הצ'לסי מרקט גילינו מתחם חדש מושקע ומפונפן של סטארבאקס - Starbucks Reserve Roastery.
הרבה מאד נחושת ותנורים של פעם, מאד יפה - אבל הקפה אותו קפה. של סטארבאקס. תכל'ס, בקפה GREGORYS ואפילו ב-Dunkin Donuts הקפה טעים לי יותר.
בהערת אגב: בניו יורק הנהיגו סוג של "תו ירוק" ובכניסה להרבה מאד מקומות יש צורך להראות תעודת חיסון בשילוב תעודה מזהה.
רוב האנשים מסתובבים עם מסיכות על הפה ועל האף כמו שצריך, אבל פחות מאשר בבוסטון. יש הרבה שמסתובבים ככה גם בחוץ, והאמת שיש איזורים שבהם ברחוב הצפיפות גבוהה וזה הגיוני לעטות מסיכה, למרות שזה לכאורה באוויר הפתוח.
חזרנו למלון עייפים אך מרוצים, בשלב הזה כבר היה חשוך ובדרך קלטנו את האמפייר סטייט בילדינג (Empire State Building) על כל תפארתו זוהר מבין לבנינים.
שעון הגלקסי החדש שלנו הראה לנו שבסך הכל ביום ראשון צעדנו כעשרים קילומטר.
ישנו היטב בלילה, ולמחרת קמנו מעט מאוחר יותר (כבר אחרי הזריחה) ויצאנו להליכה, הפעם צפונה לכיוון סנטרל פארק.
בכל ביקור מחדש אני לא מפסיקה להתפעל מהמקום הזה, סנטרל פארק, ולהודות למי שצריך להודות על כך שהוא קיים ושמשמרים אותו, למרות שהוא חתיכת נדל"ן שבפוטנציאל עשוי לגרוף לכיס של מישהו הרבה מאד כסף.
הפארק היה מלא רצים, רוכבי אופניים, מטיילי כלבים למיניהם, סנאים ועכברושים וסתם אנשים שחוצים דרכו בדרך לעבודה.
אתר הזיכרון למגדלי התאומים שנפלו בהתקפה של 9/11 (11 בספטמבר 2001). ישנן שתי בריכות כאלה, ולאורך השפה של כל אחת מהן חקוקים שמות הנספים.
וכך נראה מגדל ה-WTC החדש.
מאתר ההנצחה של 9/11 המשכנו דרום מערבה אל Battery Park..
אנדרטה לזכר מלחי צי הסוחר Merchant Marines שתפסה לי את העין. הפסל עוצב בעקבות תמונה דהויה
מותשים, החלטנו לחזור ברכבת התחתית. אז גם על זה אפשר לעשות V בביקור הזה. נסיעה בתחתית. כמה קל ונוח היה למצוא את הרכבת המתאימה, את התחנה ואת הדרך לתחנה בעזרת אפליקציית MOOVIT. זוכרת ביקורים קודמים עם מפה של התחתית ומפה של ניו יורק....גם אז הסתדרנו מצוין. עכשיו זה עוד יותר נוח.
חזרנו למלון, נשנשנו קצת פירות ואגוזים ונחנו. החלטנו שזה סידור מצוין - ארוחת בוקר במלון, ארוחת ערב במסעדה כלשהי, ובצהריים רק פירות ואגוזים.
אחר הצהריים יצאנו שוב לכיוון צ'לסי (דרום מערבה) הפעם ל-HIGH LINE של ניו יורק. זוהי טיילת מוגבהת על מה שהיתה פעם מסילת רכבת עילית שמשתרעת בין הרחובות GANSEVOORT בדרום עד רחוב 34 בצפון, בערך בתוואי של השדרה העשירית.
זוהי טיילת מאד מושקעת גם מבחינת הגינון והצמחייה וטיפוח אוכלוסיית החרקים המגוונת, גם מבחינת אומנות וגם נוחות - ספסלים, שירותים לאורך הדרך, אפילו עצירות לכיבוד פה ושם, ונוף נהדר, גם של נהר ההדסון וגם של העיר
כששקעה השמש מצאנו לנו מסעדת המבורגרים נחמדה בשם DALLAS BBQ CHELSEA, שם הזמנו סלט ענק עם המבורגר (ללא לחמניה) וירקות מאודים - T טוען שאנחנו היחידים שאי פעם הזמינו את המנה הזאת.
בסוף היום שעון הגלקסי שלי הראה שהלכנו מעל לעשרים וחמישה ק"מ.
לא רע, בסך הכל. והצינון כמעט נעלם.
לפני שאסיים את הפוסט הבלתי נגמר הזה, אני חייבת קצת לקטר, כי משהו לא טוב עבר על ניו יורק מאז שביקרנו בה לאחרונה. אני מניחה שזו בעיקר הקורונה, שלא עשתה לעיר הזאת שום דבר טוב. אבל אולי זה גם ניהול כושל.
העיר מטונפת, זבל מתגולל ברחובות ופחי הזבל עולים על גדותיהם.
הומלסים מציפים את הרחובות.
המון עסקים חוסלו, חנויות ומסעדות עומדות סגורות.
עסקים שמתפקדים מפרסים מודעות דרושים גדולות (את זה ראינו גם בבוסטון) ונראה שגם כאן כמו בארץ, עובדים רבים לא חזרו מ"חל"ת".
במלון מונהגת מדיניות של "ננקה לך את החדר רק אם תבקש, וגם אז רק למחרת, וגם אז זה יקרה בזמן לא ידוע במהלך היום וייתכן גם עד שמונה בערב". כנ"ל לגבי החלפת מגבות, הוספת סבונים, מגבונים, נייר טואלט, קפסולות קפה למכונה וכוסות (וגם אז רק חד פעמיות, אלא מה?). בקצב הזה עוד מעט נצטרך להביא את הכל איתנו מהבית.
כשהתלוננו בקבלה נאמר לנו שכמובן זה בגלל הקורונה, אבל שנראה להם שההנהלה מתכוונת להמשיך עם זה גם אחר כך. למה לא? אם אפשר לחסוך בהוצאות על עובדי נקיון?
נראה אם זה יהיה ככה גם בוושינגטון.
זהו, הסתיימה פינת הקיטורים. תיכף נצא למוזיאון MOMA לאמנות מודרנית, ואחרי הצהריים ניפגש סוף סוף עם בן דוד של T ואשתו.
מחר ממשיכים לוושינגטון.
המשך יבוא
