יום ראשון, 31 בינואר 2021

יום הולדת וזמן איכות משפחתי

ביום חמישי חגגתי יום הולדת 62.

בבוקר חששתי מגשם, אז הלכתי בתוך היישוב ולא בשדות ובפרדסים של המושבים שמסביב. מפה לשם בסוף גמאתי יותר משמונה קילומטר. לא רע לבוקר יום ההולדת.

במהלך היום לא יצאתי מהבית. כל הזמן נכנסו הודעות ברכה בוואטסאפ, בפייסבוק (שאני בקושי נכנסת אבל ראיתי שמגיעות ברכות אז נכנסתי להודות לכולם כמובן) והרבה שיחות טלפון מחברים, חברות וקרובי משפחה. 

הרגשתי מאד מחובקת ואהובה.

בשעות הבוקר גם הגיע שליח עם זר פרחים נהדר ששלחו בתי, חתני והנכדים.


 מתנה נהדרת נוספת היתה פתק שבתי שלחה לי בוואטסאפ: במגירת המטבח היא מצאה רשימת קניות מהשבועות של הסגר (בהם לא נפגשנו איתם) שבו, בנוסף על המצרכים שהיא רשמה לעצמה לקנות, הוסיף אחד הילדים בכתב ידו את המילים: סבא וסבתא. אכן, מצרך שהיה חסר מאד בשבועות ההם. פשוט נמסתי.  


במהלך היום עסק T בבניה של גינת הירק ההידרופונית החדשה שלו, על גג חדר האורחים. 


בכל אחד מהמיכלים האלה, שיחוברו יחד להשקייה משותפת (במעגל סגור) וניקוז משותף, הוא יגדל סוג אחד של ירק או פרי. סקרנית לראות איך זה ייצא. 

בערב היינו מוזמנים לארוחת ערב אצל 'שריתה' ו'שותפנו'. 

כשהם הזמינו אותנו ליום חמישי לא זכרתי שזה יהיה יום הולדתי. נשמע לי הגיוני שעכשיו שהם מחוסנים וגם אנחנו, אפשר להיפגש. רק יום קודם כאשר בתי שאלה מה התכניות ליום הולדת, הבנתי שזה העניין.

הם שאלו מה בא לנו לאכול, והאמת היא שבא לנו חביתה וסלט, גבינות רזות - כמו בבית. היה מעולה, ובעיקר היה כיף להיפגש - לשם שינוי בתוך הבית ובלי מסיכות (עדיין לא התחבקנו ועדיין שמרנו מרחק). 

קיבלתי מהם מתנה ארבעה ספרים (דיגיטליים כמובן): 

'מנצחת' של ישי שריד, 'כל מה שלא סיפרתי' של סלסט אינג, 'שיבה' של יא ג'סי ו'חמצן' של אמיר זיו. אגיע אליהם כשאסיים את A PLANET CALLED TREASON של Orson Scott Card שבני המליץ עליו, והתחלתי (וקשה לי לעזוב). זה הסופר שכתב את "המשחק של אנדר" למי שמכיר, ונראה לי ש- TREASON הוא ספר הביכורים שלו, אי אז בשנת 1979. 

בנוסף קיבלתי זר צבעוניים, שהיה עדיין סגור בניצניו באותו היום, אבל בשבת כבר נראה כך


 

כשראה את הזר שאל אותי נשמותק מדוע יש לי צבעונים לבנים.....האמת, שאלה מצוינת. 

במקור רק הורי היו אמורים להגיע בששי בערב, לארוחה. חתני רצה את כל המשפחה בבית לארוחת ששי ואמר לילדים שהם לא יבואו לישון אצלנו השבוע. 

זה העציב אותם מאד, במיוחד שלא יכינו את עצמם לכך מראש. בסוף הם הצליחו לשכנע אותו שבתי תקפיץ אותם אלינו אחרי ארוחת הערב, וכך כולם יצאו מרוצים.

היא הגיעה איתם בדיוק אחרי שהחזרתי את הורי לאחוזה.

ארוחת הערב האינטימית, רק עם הורי, היתה נהדרת. T הכין סטייקים עסיסיים עם מחית תפוחה אדמה, כרובית נימוחה בתנור ומרק ארטישוק ירושלמי ובטטה. 

לקינוח הוא הכין קרפים עם ריבת חלב (בכל זאת ארגנטינאים) עבורם, ופירות עבורנו. 

כשהנכדים הגיעו שיחקנו טאקי עד שהגיע הזמן לעלות למיטות, ובבוקר T עזר להם לבנות בלגו וגם עשה לחכמוד שיעור גיטרה בזמן שנשמותק ואני שיחקנו רביעיות. בתי הצטרפה עם שרי והיה שמח. שירים וריקודים - שרי ממש פרפורמרית אמיתית, עושה כוריאגרפיה שלמה לצלילי המוסיקה - וחתני הצטרף אחרי אימון הספורט שלו והם שוב נשארו לארוחת צהריים. 

אירוח ההורים, הנכדים, ארוחת צהריים, בניה בלגו, שיעור גיטרה, ריקודים של שרי

היום נסענו שוב לבתי לעשות בייבי סיטר לנכדים בזמן שעבדה בקליניקה. שרי ישנה כשהגענו, התעוררה באמצע בבכי - והפעם לא רצתה שירים, ביקשה "בו" (שזה בקבוק) ואחרי שהכנתי לה, שתתה אותו, החזירה לי וחזרה לישון תוך שהיא מחבקת את כלב הים הלבן החמוד שלה. 
היא התעוררה סופית בדיוק כשבתי חזרה הביתה.
 
לסיום הנה תמונה עדכנית של הרקפות, הפעם כבר בפריחה מלאה, בכניסה לבית שלנו - עדה זה בשבילך. 


יום רביעי, 27 בינואר 2021

מילוי מצברים

 חודש שלם לא התראינו עם בתי, חתני והנכדים המתוקים שלנו.

חודש שלם שבו דיברנו על בסיס יום יומי, בדרך כלל בוידאו, בדרך כלל כאשר 'שרי' משתתפת פעילה בשיחה, מפעילה אותנו דרך הטלפון, מבקשת משחקי מחבואים, שירים, נשיקות - הכל. 

ובכל זאת כאשר נסענו בשישי בפעם הראשונה מזה חודש לאסוף את חכמוד ונשמותק כדי שיבואו לישון אצלנו, 'שרי' שאלה את בתי "מי, מי?" כלומר: מי אנחנו. 

אחר כך ראיתי שהיא אוהבת לשאול את זה הרבה, גם על דמויות שהיא מכירה היטב. מצביעה על אח אחד ואז על אח אחר, על בובה אהובה, על אמא או אבא - ואוהבת שאומרים לה מי זה. או לחילופין - עונה בעצמה. 

לי היא קוראת "תא-תא" במן קול מתוק מהשמיים, ל-T היא קוראת "אבא" כי איכשהו ה"ס" לא מסתדר עדיין. את השמות של האחים שלה היא משבשת קלות וזה ממוגג. לבתי היא קוראת "מאי". הגדולים הסבירו לי שאם אומרים "אמא" הרבה פעמים ברצף יש מצב להגיע ל"מאי". זה מתוק ברמות על. 

אגב ראינו מחסומי משטרה בדרך אבל הם לא עצרו אף אחד, עד כמה שהצלחנו לראות.

באותו יום ששי T הוריד אותי ואת הנכדים בבית ונסע להביא את הורי מה'אחוזה'.

לא האמנתי שזה יקרה, שהם באמת יסכימו לבוא בסוף. האמת שכל אותו היום בכל פעם שהגיעה הודעה לטלפון, חששתי שזו אמא שלי שמבטלת. אבל באורח פלא זה לא קרה. הורי באו לארוחת ערב. היתה התרגשות גדולה. היו חיבוקים. גם לנו. גם לנינים. 

היתה זלילה גדולה. 

כמעט שנה שהם לא אכלו אצלנו, ו-T כמובן הכין את כל מה שהם אוהבים. מוסקה (אהבת חייה של אמא שלי זה חצילים), מרק עדשים, פסטה בולונייז (נו, שיהיה גם לנכדים מה לאכול) וצ'יפס (בסיר טיגון אוויר, יצא מעדן). 

לקינוח T הכין וופל בלגי עם גלידת חלב (שהוא הכין) ותותים. כל הארבעה (הורי והנכדים) טרפו את זה כאילו לא שבעו לפני רגע בארוחה דשנה. היה תענוג לראות. 

T אמר שכאשר החזיר את הורי לאחוזה, היו להם דמעות בעיניים. ולמחרת לפנות בוקר אמא שלי שלחה תודה. 

התרגשות גדולה. 

הבהרתי להם שמעכשיו זה יקרה כל שבוע, סגר או לא סגר.

הנכדים שיחקו בלגו עד שהגיע הזמן לעלות למיטה. כמיטב המסורת קודם נתנו להם לצפות בטלוויזיה קצת במיטה שלנו, וכשאנחנו עלינו לישון הם עברו למיטות שלהם. בבוקר כאשר חזרנו מההליכה הם עדיין לא התעוררו. 

נעים לישון אצל סבא וסבתא.

T הכין להם פנקייקים לארוחת הבוקר, ובזמן שהם אכלו הקראתי להם עוד פרק בספר הנהדר על חוט"ם הכלב הכמעט מושלם.  אני ממש צריכה להתאפק כדי לא לקרוא את ההמשך בעצמי גם כשהם לא כאן. זה ספר ממש מעניין. 

כאשר בתי וחתני באו עם 'שרי' בבוקר כדי לאסוף אותם, הם כל כך נהנו אצלנו שהצענו להם להישאר לארוחת לצהריים. הם דיווחו שלא פגשו שום מחסום בדרך.

כשהם הגיעו 'שרי' התרגשה נורא. היא ממש חגגה על הבית והגינה, מתלהבת מערוגות הפרחים ומהמזרקה החדשה. "אבא, מים" היא קראה והצביעה על המזרקה, ואז לפי התור "מאי, מים" וגם "חכמוד מים" וכן הלאה. היא כל כך התרגשה שהיא ניגשה לנשק את המזרקה. באמת היה אושר גדול.



השבוע גם התגייסנו לעזור לבתי וחתני בכך שנבוא בצהריים לשמור על הנכדים בזמן שהוא במשרד והיא בקליניקה. לפעמים גם אמא שלו עוזרת עם זה, אבל בשאר הזמן הם פשוט צריכים לעשות ביניהם תורנות כשאחד נשאר בבית (עם הקטנה, בעיקר, כי הגדולים יכולים להישאר כמה שעות לבד) והשני עובד. 

אז החל מיום ראשון ובמשך שלושת הימים הראשונים של השבוע, נסענו בצהריים לעשות ל'שרי' בייבי סיטר. 

ביום הראשון היא סירבה להירדם בצהריים, ופשוט שיחקנו איתה, נתנו לגדולים צהריים (היא אכלה כבר עוד לפני שבתי הלכה לקליניקה) והעברנו את הזמן בנעימים עד שבתי חזרה.

באותו ערב עוד יצאנו להליכה שנייה (רק שלושה קילומטרים) אבל התחיל לכאוב לי הגרון.

מיד לקחתי אבץ למציצה (בעצתה של 'שנטי') ועד כה הצלחתי להדוף את כאב הגרון, וזה עדיין לא התדרדר למשהו אחר.

בינתיים בשאר ימות השבוע הסתפקנו בהליכת הבוקר. יש גבול לכוחות.

בשני שרי ישנה רוב הזמן שהיינו שם, וכך זכינו גם לזמן איכות עם נשמותק וחכמוד. T העביר לחכמוד שיעור גיטרה מוצלח, ואני קיבלתי מהילד עיסוי גב מפנק. יש להם מכונת עיסוי ידנית ממש משובחת, והנכד הבכור שלי מפעיל אותה במומחיות ראויה לציון. 

כשהקטנה התעוררה לבסוף, כחצי שעה לפני שבתי חזרה, היא היתה במצב רוח נהדר, שמחה לראות אותנו ושיחקנו איתה עד שבתי הגיעה. באיזשהו שלב בתי ניסתה להחליף לה חיתול, פעולה שלא כל כך צלחה, והילדה התרוצצה לה עם הטוסיק בחוץ ופשוט עשתה פיפי בקשת על משטח המשחקים שלה (מזל שזה מפלסטיק). היה מצחיק. 

בשלישי שרי נרדמה זמן קצר אחרי שהגענו, בתי נסעה לקליניקה, ואני שיחקתי טאקי עם הגדולים ונתנו להם ארוחת צהריים. אחרי כשעה וחצי הקטנה התעוררה בבכי ורצתה את "מאי". העניין הוא שהיא לא באמת רצתה עדיין להתעורר, נשארה לשכב וסירבה שארים אותה על הידיים, אז פשוט התיישבתי ליד המיטה שלה והיא הרגיעה את עצמה ונרדמה שוב. 

כששוב התעוררה, כחצי שעה לפני שבתי חזרה, שוב בבכי ושוב מסרבת לכולם כי רוצה את "מאי", התחלתי לשיר לה שירים. על כל שיר שהתחלתי היא אמרה "לא". אני חושבת שניסיתי איזה עשרים שירים עד שהגעתי ל "כושי כלב קט", שבו היא השתתקה והקשיבה, וצחקה כשכושי נבח "הב הב" ואז ביקשה "עוד". ועוד, ועוד, אולי חמישים פעם. ואז היא לקחה את בובת כלב הים הלבן האהוב שלה ועשתה איתו את התנועות של כושי כלב קט בזמן ששרתי. 

וכשהגיעו לחדר גם אחיה הגדולים, היא הזמינה אותם להיכנס אליה למיטה "פה פה" היא אמרה להם. "חכמוד פה פה" וגם "נשמותק פה פה", והם הצטרפו אליה באהבה גדולה (תוך שכולנו מקווים שהמשקל שלהם לא יכביד יותר מדי על מיטת התינוק)


כשבתי חזרה היינו כבר כולנו בסלון, T שוב העביר שיעור גיטרה לחכמוד ונשמותק ואני שיחקנו עם 'שרי', שתוך כדי משחק עברה מ-T לחכמוד ובחזרה, הצביעה על כל אחת מהגיטרות שלהם ושאלה "מי, מי?" על כל גיטרה מחדש. "גי-ט-רה" הסביר לה חכמוד. ושוב.
 
כשבתי חזרה הכנתי לה קפה והתיישבנו שוב כולנו לשחק טאקי (נשמותק הפסיד בסיבוב הראשון שלפני האוכל, והפעם זכה לנצח, כך שכולם יצאו מרוצים), ושרי ביקשה לשבת עלי - שזה מאד יוצא דופן כאשר אמא שלה בבית. נראה שגם לה וגם לנו התמלאו המצברים והיא כבר מרגישה איתנו שוב לגמרי בנוח.

מחר יש לי יום הולדת, וכמו שקורה הרבה פעמים - הוא יחול בט"ו בשבט.

כבר קיבלתי את תעודת האזרח הוותיק - כן כן, ימלאו לי 62 חורפים. בהחלט ילדה גדולה. 

בגלל הסגר לא תכננתי כלום, אבל בטוחה שבכל מקרה יהיה אחלה.

יום שני, 25 בינואר 2021

השרביט החם - שלושים שנה למלחמת המפרץ

 השבוע נושא "השרביט החם" הוא שלושים שנה למלחמת המפרץ. 

בקיץ 1990 היינו הורים לילדים בני שמונה ושש, כלומר הבת היתה בכיתה ב', הבן בגן חובה. סדאם חוסיין פלש לכוויית והאמריקאים הקימו קואליציה והתכוננו לתקוף, וכאן בארץ התחילו לחלק מסיכות אב"כ ולמכור יריעות ניילון ומאסקינג טייפ (לעיתים במחירים מופקעים). אה, כן וגם סודה לשתייה. זוכרת ששנים אחר כך עוד היתה לי סודה לשתייה בשפע, לכל צרכי המטבח ושאר שימושים שיש לאבקה המופלאה הזאת (אולי בפוסט נפרד אהלל ואשבח את הסודה לשתייה ואת נפלאותיה). 

T פתח את המסעדה הראשונה שלו שנתיים קודם לכן, ופחות או יותר עבד בה מסביב לשעון כל ימות השבוע, ואני עבדתי אז במשרה מלאה ביחידת המחשב של ארגון שנחשב לחלק ממערך מל"ח (משק לשעת חירום), כך שידעתי שבפרוץ המלחמה אצטרך להמשיך לעבוד וכפי הנראה גם בלילות לפי הצורך. לכן חיפשתי להביא הביתה מטפלת (או-פר) שתגור אצלנו, כדי שבכל רגע נתון נוכל לצאת לעבודה והילדים יהיו תחת השגחת מבוגר.

אלא מה? בגלל איום המלחמה ברחו להן כל ה"או-פר"יות הזרות מהארץ, ומה שהציעו לי בסוכנות המטפלות היתה בחורה רווקה ישראלית חוזרת בתשובה עם לב טוב אבל בתחום האינטליגנציה....לא נעים להגיד, לא משהו. בלשון המעטה. אפשר להקדיש פוסט נפרד גם למעללי הבחורה הזאת, אקרא לה 'נטאשה', אבל במלחמת המפרץ עסקינן כרגע. לקחתי את מה שהציעו לי כי זה מה שהיה ועם זה נאלצתי לעבוד. 

דווקא בלילות הטילים הראשונים לא היתה 'נטאשה' איתנו כי זה היה סוף שבוע והיא נסעה הביתה, לדירתה ברמת גן. היא חיה לבד בדירת הוריה, אשר כבר נפטרו, והיה לה אח אחד נשוי פלוס ילדים, שגר גם הוא ברמת גן.  

הכנו בדירתנו "חדר אטום" לתפארת. בחרנו בחדר השינה שלנו, שהיו לו גם שירותים צמודים וגם חדר ארונות. נכון שהיה חשש שהשירותים / מקלחת לא יהיו מספיק אטומים במקרה של התקפה כימית, אבל כאשר אני בלחץ הדבר הראשון שאני צריכה זה להתיישב על אסלה (סליחה על התיאור הגראפי) והמחשבה על דלי בחדר האטום פשוט לא באה בחשבון מבחינתי. 

במיוחד לקראת המלחמה דאגנו שיהיו בחדר גם רדיו וגם טלוויזיה, ובחדר הארונות אגרנו מזון (שימורים וממרחים, לחם ושתייה ובעיקר המון המון ממתקים וחטיפים). פרסנו מזרונים על הריצפה כדי שהילדים יוכלו לישון איתנו במקרה של התקפת טילים, ויהיו יחסית ממוגנים (בכל זאת חדר ארונות הוא החדר היחיד בבית שאין לו אף קיר חיצוני ואף חלון). גם מסיכות האב"כ של כולנו נערמו להן אחר כבוד בחדר השינה שלנו, החדר האטום. 

בלילה שבין ה-17/18 בינואר 1991 התעוררנו מצלילה המצמרר של האזעקה, ורצנו להביא את הילדים מחדריהם אלינו לחדר האטום. הלב הלם בחוזקה והידיים רעדו, כאשר חבשנו את המסיכות והלבשנו אותן גם על ילדים, האפופים משינה. 

אטמנו אחרינו את דלת החדר, ואז אני עטיתי את המסיכה על בתי ו-T ניסה לעטות על בני אבל הילד התפתל והתנגד ו-T נכנס ללחץ, וניסה להכריח אותו להישאר עם המסיכה, ואז הבנתי שהוא לא הסיר את אטם הגומי מהמסנן

תלשתי את המסיכה מהילד המסכן ופירקתי את המסנן מהמסיכה שלו, הסרתי את האטם והראיתי לו שעכשיו הוא יוכל לנשום כמו שצריך, והוא הסכים לחבוש את המסיכה בחזרה, ונרגע. אבל מאותו הרגע בעצם אני לא נרגעתי. מאותו הרגע היה לי קשה לסמוך על T להיות לבד עם הילדים. .

כשסיימנו עם המסיכות והדלקנו טלוויזיה כדי להתעדכן במה שקורה, ושמענו "עקב התקפת טילים על ישראל נשמעו ברחבי הארץ אזעקות אמת עולות ויורדות" הלב היה ממש בתחתונים. כבר תוך כדי איטום החדר ולבישת המסיכות שמענו את הבומים, והבנו שזה באמת באמת קורה. אף אחד לא ידע אם היה גאז או לא היה גאז, וישבנו שעות עם המסיכות בחדר. 

דקות אחרי שסיימנו לאטום את החדר נזכר אחד הילדים ששכחנו את החתול פ' מחוץ לחדר. שני הילדים התחננו שנצא להביא אותו אבל כבר שמענו את הטילים נופלים, לא ידענו באיזה מרחק הם נפלו או אם היתה זו התקפה כימית באמת או לא, ולא היינו מוכנים להסתכן. היה קצת בכי והאמת היא שכולנו הרגשנו לא טוב עם זה, אבל באמת באמת פחדנו. לימים פיתחנו הומור שחור בהקשר הזה והתחלנו לקרוא לחתול "גאזומטר" - שכמו ציפורי הקנרית במכרות הפחם, נדע על פי מצבו של החתול אם היתה התקפה כימית או לא. למותר לציין שבהתקפת הטילים הבאה אף אחד לא שכח לאסוף את פ' החמוד בעת הריצה לחדר האטום. 

אחרי פעמיים, שלוש של אזעקות החתול כבר ידע לרוץ בעצמו לחדר האטום. והרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה, בכל צפירה של יום השואה או יום הזיכרון, הוא היה רץ לשם ואז ראשו היה מבצבץ החוצה מהדלת כשואל: "למה אתם לא באים?". יתרה מכך, כשעברנו דירה, הוא המשיך לרוץ עם כל צפירה לחדר הארונות שבאותה הדירה, הוא בחר בעצמו את החדר היחיד בכל הדירה שלא היו לו קירות חיצוניים. בהחלט חתול אינטליגנטי. 

מהר מאד התברר שאכן יש לי קושי רגשי להשאיר את הילדים, אפילו עם T, שלא לדבר על 'נטאשה'. אבל הייתי חייבת להתייצב בעבודה, ולבסוף הגענו לפשרה. אני הייתי מתייצבת בשבע בבוקר במשרד, עובדת כארבע שעות, וחוזרת הביתה להחליף את T שהיה יוצא למסעדה שלו. לימודים לא היו והילדים נשארו כל היום בבית, ועשינו הכול כדי שהזמן יעבור בנעימים. 

הצטיידנו במשחקי קופסא והמצאנו גם משחקים משלנו. למדנו ביחד את שמות כל המדינות של ארצות הברית בעל פה. צפינו ביחד ב"זהו זה" וב"העולם הערב" (כפי שסיפר מוטי בפוסט שלו)

בנוסף, קניתי לילדים בובת "נחום תקום" כדי שיהיה על מה להוציא קצת קיטור כשהשהייה המרובה בבית תתחיל להעיק.

אם תשאלו את הילדים שלי, מלחמת המפרץ היתה אחת מהתקופות היפות בחייהם. 

באחד מסופי השבוע הצעתי ל'נטאשה' להישאר אצלנו במקום לנסוע הביתה. לא נעים להיות לבד במשך כל הסופ"ש עם אזעקות וטילים מכל עבר, אמרתי לה. בגלל שהיא שמרה שבת, הבטחנו לדאוג לעניין במהלך השבת, כולל הבישולים וכל מה שצריך. אגב מאז אותה שבת גיליתי כמה אני אוהבת צלי בשר שהושאר בתנור במהלך כל היממה (או על פלטת שבת). 

תקראו לזה יד המקרה או השגחה עליונה, אבל באותו יום ששי שהשארתי את 'נטאשה' אצלנו בבית, נפל על הבית שלה טיל והרס את הדירה שלה לגמרי. גילינו את זה כאשר התחילו להגיע טלפונים (אלינו הביתה, לא היו אז טלפונים סלולריים) משכנים שלה ומאחיה. T נסע איתה (כן, בשבת, מי חשב באותן שעות על עניין שמירת השבת?) לדירה להציל את מה שניתן ולאפסן במחסנים שסיפקו אנשי מס רכוש. 

לקח הרבה זמן עד שהבניין והדירה של 'נטאשה' שופצו לבסוף, ובכל הזמן הזה היא גרה אצלנו, לפעמים נסעה לסוף שבוע אצל אחיה, אבל בפועל גם כאשר רציתי (ומאד רציתי) לפטר אותה, פשוט לא היה לנו לב לעשות לה את זה. לקח הרבה זמן (וקש ששבר את הגב שלנו בדמות פיצוץ המטבח...אבל שוב, זה אולי בפוסט אחר) עד שהתפטרנו ממנה לבסוף. 

באיזשהו שלב נראה לי שדי התרגלנו למצב. נסענו לטיולים עם מסיכות האב"כ, חגגנו לבתי יום הולדת ב"אחלה קרח" שהיה אז ברמת גן - עם מסיכות האב"כ. כל המלחמה ארכה כחודש וחצי. אמנם שנים אחר כך הלב היה נופל לתחתונים עם כל צליל שנשמע כמו התחלה של אזעקה, אבל עם הזמן גם זה די דעך. 

ואם בכל זאת מילה על פוליטיקה - מלחמת המפרץ היתה הזמן היחיד שבו ממש יצא טוב לדעתי שיש לנו ראש ממשלה (יצחק שמיר) שהנטייה הטבעית שלו היתה לומר "לא" לכל יוזמה. במקרה ההוא זו היתה ההתנהגות הנכונה בזמן הנכון. 

יום שישי, 22 בינואר 2021

גשם, ספורט, בייבי סיטר בזום ועוד עדכונים

הסגר מתארך ובתי וחתני כבר על הקאנטים - שניהם עובדים חיוניים ועובדים מלא, ועדיין חייבים לסדר ביניהם תורנות מי נמצא עם 'שרי' ומי עובד ומתי.

הילדים הגדולים מסתדרים דווקא מצוין עם הלימודים בזום. אני באמת מסירה בפניהם את הכובע. פה ושם נדרשת עזרה טכנית קטנה, אבל בגדול הם פיתחו מיומנויות והם רציניים ומגלים אחריות וזה נפלא.

א פרו פו עזרה טכנית קטנה - באחד הימים היינו באמצע שיחת וידאו עם בתי בזמן ש'שרי' אכלה והילדים למדו בזום. ואז הגיע נשמותק ואמר שיש לו איזו תקלה והוא לא מצליח להתחבר לזום. בלי לחשוב הרבה, בתי אמרה לנו "תשגיחו רגע על 'שרי'" והלכה לעזור לנשמותק.

"תשגיחו רגע" כאשר היא יושבת בכיסא האוכל ואנחנו משוחחים איתה בוידאו. 😏

כמו סבא וסבתא טובים שאנחנו פצחנו בשירים ו'שרי' באמת העניקה לנו את מלוא תשומת לבה והרבה חיוכים וגם תנועות ידיים (בהתאם לשיר), אבל באיזשהו שלב היא החליטה שהיא סיימה לאכול, וכשזה קורה - האוכל שנשאר מוצא את דרכו לריצפה. "'שרי אל תזרקי את האורז לריצפה בבקשה" לא עזר כמובן, וככה ישבנו אנחנו בביתנו שבאזור השרון והיא בכיסא האוכל שלה בהרצליה, הרימה בגאווה את הקערה עם האורז, הפכה אותה על פיה ושפכה אחר כבוד את כל תכולתה על הריצפה. נו, מילא, העיקר ש"השגחנו עליה".

הקטנה הזאת מתוקה מתוקה ,אבל כשהיא ערה צריך להיות איתה. אפשר לעשות גם דברים אחרים כמו לבשל, לקפל כביסה וכדומה אבל כל דבר כזה לוקח פי עשר זמן. וכל נושא השינה בלילה השתבש לה לחלוטין. הם יצטרכו לעשות מבצע חינוך מחדש לשינה, כשיאזרו כוחות בשביל זה.

אז עכשיו שאנחנו מחוסנים (עד כמה שהחיסון באמת תופס, כי הבנתי שלפחות חלק מהמוטציות כנראה עמידות בפני החיסון הקיים) נתגייס לעזור. סגר או לא סגר, הם עובדים חיוניים ומותר בייביסיטר ולכן מותר לעזור עם הנכדים.

השבוע ניצלנו כל הפוגה מהגשם כדי לצאת להליכות, וכשקרה שגשום מדי לאורך זמן פשוט עליתי וירדתי במדרגות הבית - בפעם הראשונה עשיתי זאת שבע פעמים ברצף, למחרת בבוקר כבר עליתי וירדתי עשר פעמים ברצף (בערך 35 מדרגות פר מנה).

ביום רביעי כאשר חלה הפוגה בגשמים, יצא T להליכה. אני התמהמהתי קצת, ועד שיצאתי הוא כבר היה בדרך חזרה, עשה מסלול מקוצר ואמר שקר ולא נעים. המשכתי בכל זאת, ואז אחרי כארבעה קילומטרים התחיל בבת אחת גשם עם ברד ורוח חזקה ישר בפרצוף. תוך דקה הייתי רטובה לגמרי, באמצע שדות ופרדסים, בנקודה הכי מרוחקת מהבית ובלי אף מחסה באופק. 

בלי להתבלבל התקשרתי אל T שיבוא לקחת אותי עם הרכב. 

נעמדתי עם הגב לגשם ולרוח וחיכיתי. הוא הגיע תוך דקות, ובאמצע אפילו הספיקה איזו נחמדה אחת לעצור לידי עם הרכב ולשאול אם אפשר לקחת אותי לאן שהוא. הודיתי לה, אבל אמרתי שאין צורך. 

לפנות ערב יצאנו ביחד שוב שנינו, הגשם כבר פסק. עכשיו קר אבל שמשי. זה ממריץ ביותר.

כך אני נראית בהליכה בימים כאלה.

אגב האפוד הזוהר הוא משום שכאשר התחלתי את ההליכה עדיין היה חשוך.....

בימים אלה אני גם משלימה צפייה בכמה סדרות כמו "אחד על אחד" ו"חזרות" (בלי ספוילרים, בבקשה, עוד לא ראיתי את כל הפרקים).

על "חזרות" יש לי רק דברים טובים לומר, היא פשוט מצוינת מכל הבחינות.

"אחד על אחד" גם היא מצוינת, אבל אני מוצאת את עצמי מתוסכלת כל הזמן כשאני צופה בזה. אני מתוסכלת מהיחסים בין מוטי למעיין, בין מוטי לכל אחד מן התלמידים שלו, בין מוטי לבין אבא שלו. מסקרן אותי אם אני לבד בתחושות האלה. 

הערב יש כאן סוף סוף ארוחת ששי, אמנם מצומצמת כי סגר. 

נביא את נשמותק ואת חכמוד כי הם כבר מתגעגעים מדי ורוצים לישון אצלנו, ונביא את הורי (המחוסנים גם הם) מה'אחוזה' בפעם הראשונה מאז חודש מרץ 2020. חגיגה. אספר חוויות אחר כך.

יום רביעי, 20 בינואר 2021

מדריך למשתמש - כיצד לתזמן שעת שליחת דוא"ל למנויים בעת פרסום פוסטים בבלוגגר / בלוגספוט

זכרתי שכתבתי מדריך כזה בעבר אבל כשמצאתי את הפוסט ההוא הבנתי שהוא נכתב עבור "מיטיבי לכת" והחלטתי לכתוב משהו קצת יותר מפורט עבור ה"מתחילים" מבינינו. 

שמתם לב בטח שכאשר לוחצים על "פרסם" לפוסט בבלוגספוט, לא נשלח מייל מיידית למנויים במייל. בניגוד לפלטפורמות כמו וורדפרס או בזמנו ישראבלוג, אין קשר ישיר בין שעת פרסום הפוסט בבלוגספוט לבין השעה שבה המנויים מקבלים הודעה על כך שהתפרסם פוסט חדש. 

בזמנו גילתה לי עדה היכן נקבעת שעת שליחת המייל למנויים.

יש לגוגל כלי שקוראים לו feedburner. הוא משמש להמון דברים שלא אכנס אליהם עכשיו, מה שמעניין אותי לצורך הפוסט הזה הוא נושא המנויים במייל.

נכנסים לכתובת : 

 https://www.feedburner.com

 תחילה תתבקשו לבצע לוג אין לחשבון הגוגל שלכם, החשבון שבו אתם נכנסים גם לבלוג שלכם

המסך הראשי של ה-feedburner יפרט את כל הבלוגים שאתם מנהלים בכתובת הגוגל הזאת

בדוגמא שלי יש שני בלוגים, במקרה הזה אני לוחצת על הקישור בשורה של "יוצאת לדרך חדשה"

ואז מתקבל מסך המכיל מספר לשוניות תפריט

יש לבחור את הלשונית PUBLICIZE

ואז מתקבל המסך הבא

במסבך הזה יש לבחור בתפריט השמאלי את הקישור ל- Email Subscriptions

ואז מתקבל המסך הבא:


במסך הזה יש לבחור בתפריט השמאלי את Delivery Options

ואז מתקבל המסך האחרון:


במסך הזה יש לקבוע את אזור הזמן (החץ הירוק עם הסיפרה 1)

ואז לקבוע טווח של שעתיים שזה ייקבע מתי יישלח מייל למנויים על פוסט חדש (החץ הכחול עם הסיפרה 2). 

שימו לב שכאן השעות מופיעות בפורמט אמריקאי כלומר AM לשעות שלפני הצהריים ו-PM לשעות של אחר הצהריים/לילה. 

ולבסוף לאחר שקבעתם את אזור הזמן ואת שעת פירסום שליחת המייל המבוקשת, יש ללחוץ על שמירה Save (החץ הסגול עם הסיפרה 3). 

מעכשיו ואילך לא משנה מתי תפרסמו פוסט, המייל למנויים יישלח בשעה שקבעתם כאן. 

לדוגמא - אם פירסמתם פוסט בערב, אבל השעה שרשומה כאן היא אזור זמן ירושלים 

בין 7:00-9:00 AM המייל יישלח למנויים בין השעות שבע לתשע בבוקר למחרת.

ניתן לקבוע את זה פעם אחת וזה יתפוס לגבי כל פוסט חדש שתפרסמו, ואפשר בכל פעם שמפרסמים פוסט להיכנס ל-feedburner הזה ולקבוע מחדש את שעת שליחת המייל למנויים.

כאמור, זו לא השעה שהפוסט מתפרסם. 

בפרפרים וברשימות הקריאה של העוקבים הפוסט יתעדכן זמן קצר (בדרך כלל תוך כמה דקות) מרגע לחיצה על כפתור "פרסם".

מקווה שזה ברור ואם יש שאלות או תיקונים אשמח למשוב.

יום שני, 18 בינואר 2021

השריטות שלי

 וואו, מאיפה להתחיל? 

אולי דווקא אתחיל ממה שבתי (הפסיכולוגית הקלינית) כל הזמן אומרת לי: שלא ברור איך יצאתי שפויה אחרי שגדלתי אצל הורי. 

מה שכן, הרבה אנרגיה, שעות, דמעות וכסף הושקעו למען השפיות הזאת.

אז מי אמר שיצאתי שפויה? נו, טוב די שפויה, יחסית. ובכל זאת, שרוטה למשעי, זה די ברור. 

סט שלם של שריטות מוקדש אצלי, כצפוי, לסדר וניקיון.  

הכוסות במגירה מסודרות בסדר מסוים, במיקום מסוים, וכאשר מישהו במקרה מסדר אותן אחרת, תוך זמן קצר אני מחזירה את המצב לקדמותו.

כנ"ל לגבי סידור הכלים במדיח. 

כן, וכבר סיפרתי שבדרך כלל אשטוף כלי גם אחרי שמישהו אחר שטף אותו, כי בדרך כלל זה לא עומד בסטנדרט הניקיון שלי (פרט ל'שותפנו' שכאשר הוא שוטף אצלי כלים או מכניס למדיח אני לא צריכה לעבור אחריו או לשנות כלום). 

 אני לא סובלת פירורים או דביקות כלשהי על השיש במטבח, ועוברת עליו כמה פעמים ביום. 

בכל פעם אחרי שמבשלים עוברת על הכיריים.

יש לי גם שואב אבק נייד בהיכון לשאוב פירורים או חול/בוץ מבחוץ או שערות של החתולים מהריצפה או הספה. אבל האמת שאני לא עושה זאת לעיתים עד כדי כך קרובות.

על המדף בחדר הכביסה מונחים בקבוקי ג'ל הכביסה, המרכך ומסיר הכתמים בדיוק לפי סדר המגירות של מכונת הכביסה, משמאל לימין.

בסל הכביסה בחדר האמבטיה יש תאים לחלוקה בין כביסה לבנה לכביסה צבעונית.

אמנם במגירת התחתונים הכל זרוק (ולא מקופל) ללא סדר נראה לעין, אבל במגירת הגרביים מונחות בצד ימין הגרביים הארוכות יותר, ובשמאל הקצרות. גם במגירת החזיות יש חלוקה בין חזיות לספורט ורגילות. 

מימין לכיור הרחצה מונחת מגבת לפנים ולידיים, ומשמאלו מונחת מגבת קטנה לניגוב הכיור והברז. וכן, גם כשאני עייפה מתה אין מצב שלא אנגב את הכיור ואת הברז כשסיימתי לצחצח שיניים. 

כשאני קמה בבוקר אני מסדרת את המיטה. אלא אם כמובן T עדיין במיטה. אבל אז בהזדמנות הראשונה שאחזור לחדר, אנצל את ההזדמנות כדי לסדר את המיטה. 

כשאני נכנסת הביתה אני חולצת נעליים ונועלת כפכפים או נעלי בית. לא מסתובבת בבית עם נעליים. אגב אני גם לא מסתובבת יחפה, אבל זה מסיבות אורתופדיות. הקשת הגבוהה שלי בכף הרגל גורמת לכאבים ברגל ובגב אם אני מסתובבת יחפה וללא מדרס מותאם (פרט כמובן לחוף הים, שם מעולה לי ללכת יחפה בחול). 

טוב, הבנו כבר שזה גובל ב-OCD (שכן, יש אותו גנטית במשפחה שלי, ובגרסאות הרבה יותר חמורות ממה שתיארתי כאן) אז אעבור לשריטות בתחומים אחרים. 

אני קוראת מיילים לפי הסדר מהישן לחדש.

אני לא אוהבת לדלג על פרקים בסדרות, ואם במקרה T המשיך לצפות במשהו בלעדיי (מה שכבר כמעט לא קורה, כי הוא הבין את העניין) אז קודם אשלים את הפרקים החסרים לפני שאצטרף אליו לצפייה.

רציתי לומר שאני לא אוהבת בלת"מים (בלתי מתוכננים) ומעדיפה שיתאמו איתי דברים מראש (בין אם זה ביקורים חברתיים/משפחתיים או בקשה לסיוע לילדים) כמה שניתן - אבל האמת היא שהיום אני פחות נלחצת מזה. כנראה שחררתי משהו ולמדתי לזרום.

אני לא אוהבת שמעירים לי על מה שאני אוכלת/לא אוכלת, ששואלים אותי כמה אני שוקלת או אומרים לי שירדתי/עליתי במשקל. כן, אני גם לא אוהבת שאומרים לי שירדתי, כי זה כמובן מייד מקפיץ לי שקודם ראו כמה הייתי שמנה. כן, שרוטה לגמרי בתחום הזה 😉

אגב אני גם נמנעת מלומר דברים כאלה לאחרים. מעדיפה מקסימום לומר "את נראית טוב!" או לא להעיר בכלל.

אני שונאת לאחר ובדרך כלל אני מקדימה (שגם זו בעייה לפעמים, אז כשאני מקדימה מאד אני מחכה בחוץ או ברכב). T כבר מכיר את התכונה הזאת שלי (שירשתי מאמא שלי) ומזמן הפסיק לנסות להתנגד לה, וזורם איתי. אני גם לא אוהבת שמאחרים לי, אבל כבר הבנתי שאין לי שליטה על זה, ושיחררתי.

בטח יש עוד הרבה אבל נראה לי מספיק להפעם. אם אזכר בעוד משהו....אוכל תמיד לחזור ולהוסיף. אה, כן, היה לי זכרון פנומנלי ועם השנים הוא הולך ונחלש, וזה משגע אותי. אז אחת השריטות הקשות שלי היא לשים לעצמי תזכורות בטלפון על כל דבר כמעט.

יום שבת, 16 בינואר 2021

יחסים לפני תוצאות (2)

באחד מימי השבוע שלח לנו בוואטסאפ 'שותפנו' צילום מסך של שני חשבונות ארנונה של דירה שיש לנו בעלות משותפת עליה, איתו וגם עם עוד חבר, נקרא לו ה'אדריכל'. נדמה לי שהדירה הזו היתה השקעת הנדל"ן הראשונה של T ושל 'שותפנו' מרווחי החברה, אי אז לפני כחמש עשרה שנים.

"מה הוא רוצה לומר לנו עם חשבונות הארנונה האלה?" תהה T, ואני הגדלתי את התמונה וראיתי שמדובר בחשבון על שם דיירת חדשה, ש'שותפנו' חתם איתה חוזה לא מזמן. ועוד ראיתי שהחשבון ישולם, כרגיל, דרך הוראת הקבע שיש לנו, מהחשבון המשותף שאנחנו מחזיקים. לכאורה הכל בסדר. אז למה בכל זאת שלח?

ובאמת זה מה ש-T שאל בוואטסאפ, "מה הבעייה?"

"אבקשך להעביר את הארנונה על שמנו ולא על שם המחזיק." הוא כותב. "שני חשבונות אלה לא שולמו."

נדמה לי שכבר סיפרתי כאן שאני סוג של "המזכירה" של החברה המשותפת שלנו, וגם בדברים שלא קשורים לעבודה אני עושה את רוב עבודת הביורוקרטיה, תשלומים, בנקים וכל הקשור לטכנולוגיה. אני רגילה שהוא מבקש דברים כאלה, אני עושה אותם בשמחה, אבל לא הבנתי לגמרי מה הוא רוצה הפעם.

"זה בסדר שהחשבון על שם הדיירת" כתבתי לו. "יש הוראת קבע והחשבון ישולם דרך כרטיס האשראי מהחשבון המשותף שלנו". 

בעליל לא מרוצה מהתשובה שלי, 'שותפנו' כתב "אבל החשבונות לא מגיעים אלי, וזה לא טוב לנו, בגלל התחשבנות עם 'האדריכל'." ואחר כך הוסיף "וגם לא ראיתי שירד בכרטיס אשראי. אולי טועה."

בתיאוריה, זה היה אמור להיות המקום שבו אני עוצרת, נושמת, מנסה להבין מה בעצם הוא מנסה לומר או לבקש, ומה בדיוק מפריע לו. בפועל מה שקרה הוא שנלחץ אצלי הכפתור האוטומטי של "היה לי תפקיד לעשות, משהו לא בוצע כמו שצריך, באים אלי בטענות, מאשימים אותי במשהו" - שהאמת שזה כפתור שכבר כמעט לא נלחץ אצלי בשנים האחרונות. עשיתי על זה עבודה עם המאמן שלי   ושחררתי הרבה מאד מהמנגנון הזה, אבל הנה פתאום הוא הופעל מחדש. 

כאשר מתעורר מנגנון אוטומטי כזה, קודם כל אני נבהלת, כי הגוף שלי מרגיש שמאשימים אותי במשהו, ובגוף שלי כשמאשימים אותי זה מסוכן לי. ואז כל מה שאני מנסה לעשות הוא לתקן, לסדר, לפעול - כדי שיפסיקו להאשים אותי במשהו. כדי "להיות בסדר".

במקביל, מתעורר בי איזשהו תסכול, ובמנגנונים האוטומטיים שלי תסכול מהר מאד מיתרגם גם לכעס. 

כי אני מסתכלת שוב בצילומי הארנונה שהוא שלח לי, וכתוב במפורש שהחשבון יוצג לחברת האשראי בסוף חודש ינואר. וזה כתוב באדום, כדי שיבלוט. וכן, זה ברור שהוא לא יכול לראות שזה ירד בכרטיס האשראי, ראשית כי זה עדיין לא ירד, ושנית כי הוא היה זה שביקש שרק לנו יהיה כרטיס אשראי בחשבון הזה המשותף, ולכן רק אנחנו יכולים לצפות בפירוט החיובים שלו. 

ובאותם רגעים בכלל לא חשבתי על כך, שהיה זה הוא שהכניס דיירת חדשה, והוא היה זה שחתם איתה על חוזה, והוא היה זה שבטח אמר לה שאם היא תיגש עם החוזה לעיריה, היא תוכל לקבל תו חניה - וזה היה מה שגרם לכך שהדירה נרשמה בארנונה על שמה, במקום על שם הבעלים (אנחנו, הוא ו'האדריכל') כפי שהיה עד כה. אז בעצם כל שהיה עליו לעשות, במקום לפנות אלינו, במקום לשלוח אלינו את החשבונות האלה, הוא להרים בעצמו טלפון לעיריה. כי שום דבר ממה שקרה לא היה קשור בכלל אלינו.

אבל בניגוד למנהגי בשנים האחרונות ואיך שאני גם מנסה ללמד את המתאמנים שלי, לא עצרתי לרגע לנסות להבין מה עובר עליו כרגע.

ולא ידעתי (כי הוא לא אמר), שהוא היה בדיוק באמצע קניות בסופר כשהדיירת שלחה לו צילום של החשבונות האלה. ובין אם גם הדיירת לא שמה לב שזה משולם בהוראת קבע, והרי בחוזה כתוב ששכר הדירה כולל ארנונה ומים, ובין אם היא פשוט רצתה להיות בסדר ולוודא שיש לו תיעוד של החשבונות, זה הפריע לו באמצע הסופר, והוא לא הבין למה זה קורה. וזה הלחיץ אותו.

ולא ידעתי בכלל, שעד כה הוא קיבל את החשבונות האלה בדואר אליו הביתה, ותייק אותם כדי להתחשבן, כפי שהוא נוהג לעשות מעת לעת עם 'האדריכל' על כל ההוצאות שלנו על הדירה הזאת. לא ידעתי, כי במקביל לכך אנחנו מקבלים את החשבונות האלה בדוא"ל. והם מתויקים אצלי בגוגל דרייב, בתיקייה שמשותפת איתו.

וכיון שלא ידעתי שהוא בסופר ושהוא עצבני (בין אם כי היתה לו חווייה לא טובה בסופר או שהוא היה לחוץ כי קורונה וכל יציאה מהבית מלחיצה, ובין אם סתם כי הוא גבר ולא מסוגל להתרכז בשני דברים בו זמנית 😉) אז גם לא הבנתי שכאשר אמרתי לו שאני מקבלת את החשבונות האלה בדוא"ל והם מתויקים בדרייב זה עיצבן אותו עוד יותר.

כי נדמה לי שהזכרתי פעם שהוא ו'שריתה' מאותגרים טכנולוגית, ורק חסר שאפנה אותו לגוגל דרייב, למשל, ומתחיל לצאת לו עשן מהאוזניים. 

ואז התקשרתי אליו, כי הבנתי שלהמשיך להתכתב זה לא לעניין. אבל כיון שלא ידעתי שהוא בסופר והוא כבר עצבני, נבהלתי כשהוא התחיל להתעצבן ולצעוק עלי ש"תמיד אתם (*אני ו-T) עושים כל מיני דברים בלי ליידע אותי ומשנים דברים טכנולוגיים" ושהוא כבר שלושים שנה מקבל את החשבונות בדואר ומתייק אותם במעטפה, ופעם בכמה זמן הוא יושב עם 'האדריכל' והם מתחשבנים על ההוצאות ועכשיו זה יהיה לו בלתי אפשרי לעשות את זה, כי החשבונות מגיעים אלינו בדוא"ל, אז הוא מפסיק לטפל בזה, ושניקח הכל על עצמנו ודי! 

אוקיי. הבנתי שהוא נסער.

ואז הוא אמר עוד משהו. הוא אמר שלאחרונה הוא בכלל לא מרגיש בנוח לבקש ממני לעשות דברים, כי לפעמים אני נותנת לו הרגשה שלא בא לי, וזה לא נעים לו, והוא מהסס לפני שהוא מבקש. 

וכשהתחלתי למחות על כך, הוא אמר שכן כן, אנחנו מספיק קרובים כדי שהוא יוכל לומר לי שלאחרונה הוא לפעמים מקבל ממנה הרגשה לא טובה, והוא לא מרגיש בנוח לבקש ממני דברים.

ואז הוא סיים את השיחה. 

והדבר האחרון הזה שהוא אמר ממש הפתיע אותי לרגע, כי אני יודעת במפורש, שגם אם לפעמים הוא באמת מבקש ממני לעשות משהו שברור שהוא יכול היה לעשות בעצמו, אני תמיד עושה אותו בשמחה. 

ואז נזכרתי שלפני כחודשיים קרה משהו אחר. משהו שונה. משהו שקשור לסוכן הביטוח שמטפל בביטוחים ובקרנות של T ושל 'שותפנו' כשכירים בחברה של עצמם. הפרטים לא ממש חשובים, אבל השורה התחתונה היתה ש'שותפנו' התעצבן מזה שסוכן הביטוח דורש בסוף כל שנה תשלום על עבודתו (תשלום מהחברה שלנו כמעסיקה, לא תשלום מ-T ומ'שותפנו' כעובדי החברה). ובשיחה בין 'שותפנו' לבין סוכן הביטוח בעניין התשלום, אמר סוכן הביטוח שאם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים לבצע את החלק הזה של עבודתו במקומו. שהוא ידריך אותנו ויתמוך בנו בעת הצורך, אבל שנעשה את ההפרשות לגמל ולהשתלמות והשיוך של ההפרשות האלה לקופות השונות באופן עצמאי, וכך לא נצטרך לשלם לו על זה.

לא נצטרך לשלם לו? 'שותפנו' התלהב מהרעיון הזה ואמר לסוכן הביטוח שאני אטפל בזה. וסוכן הביטוח התקשר אלי ואמר לי "'שותפנו' אמר לי להעביר לך את החומר ולהדריך אותך ושאת תעשי את זה מעכשיו והלאה". 

"באמת?" שאלתי את הסוכן, "ככה אמר 'שותפנו'?" לא אמרתי כלום לסוכן, הסתכלתי על חוברת ההדרכה שהוא שלח לי במייל, ושאלתי את עצמי באיזה עולם 'שותפנו' חושב שאני אתחיל עכשיו לעשות עבודה של סוכן ביטוח (ואני לא מדברת על הפרשת הכספים עצמה מהחשבון לחברות הביטוח, כי את זה אני עושה כל חודש ממילא) ובכל מקרה באיזו חוצפה הוא מפנה אלי את הסוכן בלי לדבר איתי על זה קודם. 

וגם אז, כמו הפעם, הגבתי מהבטן. לא התקשרתי אליו, לא אמרתי לו שנפגעתי מזה שהוא לא דיבר איתי קודם, שהוא לא שאל אותי אם זה מתאים לי, שהוא היפנה אלי את הסוכן שאמר "'שותפנו' אמר שאת תעשי את זה".

פשוט העברתי אליו את המייל שהגיע מהסוכן עם כל חומר ההדרכה, וכתבתי לו שאני לא מתכוונת לעשות את זה, ושאם הוא רוצה שיעשה את זה בעצמו.

ואחר כך שמעתי את T אומר לו בטלפון שהתרגזתי. אבל הוא בעצם מעולם לא הבין על מה ולמה התרגזתי. והוא נשאר עם הרושם שעכשיו בכלל לא ברור שאשמח לעשות את הדברים שהוא תמיד מבקש ממני לעשות. וכל הנושא הזה לא דובר ולא טופל.

בהערת אגב רק אומר שברור שהוא לא למד את החומר ולא לקח את הפעולה הזאת על עצמו, ושילם לסוכן כמו בובה'לה, אבל זה סיפור אחר.

אני נשארתי עם הרגשה מאד לא טובה עם השיחה הזאת.

הבנתי שהשיחה ההיא תלויה ועומדת בינינו, ומעיבה על הקשר בינינו. והבנתי שאני ממש לא מעונינת שזה יישאר ככה.

ובערב התקשרתי אליו. והוא לא ענה לטלפון.

זה היה ביום שקיבלנו, T ואני, את החיסון השני, וכאשר הוא ראה שיחה שלא נענתה ממני, הוא נבהל שקרה משהו ל-T בעקבות החיסון, והתקשר אלי בבהלה. הרגעתי אותו שהכל בסדר, ושפשוט נשארתי עם הרגשה לא טובה מהשיחה שלנו בבוקר.

הוא התנצל, ורק אז הוא סיפר שהוא היה בסופר כשכל זה קרה, והוא היה עצבני.  אמרתי לו שבעיקר התקשרתי כי הבנתי שהסיפור ההוא עם סוכן הביטוח נשאר לא פתור בינינו, והסברתי לו את התגובה שלי. ושהיא לא היתה קשורה לחוסר הרצון שלי לעזור בנושאי בנקים, טכנולוגיה וכל השאר.

ואמרתי לו שלא יהסס אף פעם לפנות אלי בכל בקשה, בין אם זה קשור לחברה שלנו או לו ול'שריתה' באופן אישי, כמו תמיד, כי אנחנו משפחה וגם אנחנו פונים אליהם לכל עזרה ללא היסוס.

ואחר כך אמרתי לו שלדעתי יש דרך הרבה יותר פשוטה להתחשבן עם 'האדריכל' על ההוצאות שלנו על הדירה המשותפת, והוא הקשיב והסכים, ואפילו התלהב (בין היתר כי לקחתי את זה על עצמי 😉 אבל לא רק).

אבל העיקר: טיפלתי ביחסים בינינו.

יום חמישי, 14 בינואר 2021

החיסון השני - דו"ח ביניים

 אתמול קיבלנו את המנה השנייה של החיסון לקורונה.

בינתיים זה עובר עלינו בדיוק כמו המנה הראשונה.

אזור ההזרקה מעט כואב, ל-T זה הפריע בלילה יותר מאשר לי.

יצאנו הבוקר להליכה לגמרי רגילה עם רמת אנרגיה לגמרי רגילה. אפילו טובה.

אז כמו שאומרים - so far so good.

לקראת סוף ההליכה התחיל לרדת קצת גשם אבל לא חזק מדי וממילא יצאתי עם מעיל גשם ליתר ביטחון.

עשיתי מסלול שונה מהרגיל, לא להתרחק מדי מהבית ולא ללכת בשבילי עפר מחשש לגשם. בסוף יצא שהלכתי 7.5 ק"מ (בדרך כלל אני הולכת 7 ק"מ בבוקר). לא רע.

היום הורי מתחסנים, ואתמול כשאיחלתי לאמא שלי מזל טוב ליום הולדתה ה-89 דיברנו על יום כיף שנעשה בסיום הסגר, לקנות לה נעליים ולשבת בבית קפה. כן, זה קצת wishful thinking, אני יודעת, אבל מה אכפת לי לפנטז?

לסיום רוצה להעלות תמונה של ניצני הרקפת באדנית בכניסה לבית שלנו. 

תמיד מרגש אותי כשפקעת ש-T שתל לפני כמה שנים מתעוררת לה מחדש. 

עדה - זה בעיקר בשבילך.



יום ראשון, 10 בינואר 2021

סגר שלישי, חלק ב'

 המשפחה של בתי בבידוד בגלל ילדה "מאומתת" בקפסולה של נשמותק - בדיקת הקורונה שלהם יצאה שלילית, והבידוד עוד מעט מסתיים, כי ממילא הוא נפגש איתה לאחרונה לפני כמעט שבועיים. עוד לפני הסגר הכיתות שלו ושל חכמוד נכנסו לבידוד בגלל המורות שלהם.

בפועל המשמעות של סיום הבידוד היא רק שבתי יכולה שוב לטפל בקליניקה. ממילא יש סגר, ממילא הילדים כולם בבית, ממילא חתני עובד מהבית. ממילא אנחנו לא נפגשים איתם, כי סגר וכי החלטנו לבודד את עצמנו לגמרי ממשפחה וחברים עד לשבוע/שבועיים אחרי החיסון השני. למה להסתכן סתם?

במקביל אני מרגישה ש-T כבר מתחיל להיות חסר שקט, מחפש כל הזמן מה לעשות ובמה להתעסק. 

בשבוע שעבר הוא תיקן כל כך הרבה דברים בבית - כולל את ה"ונטה" בשירותי האורחים (היחידים שאין להם חלון) שהפסיקה לעבוד לפני שנים. כל השנים T היה משוכנע שיש שם בעייה של חשמל, ועכשיו התברר שפשוט חדרו מים למנוע והוא נשרף. כל כך שמחה שסוף סוף יש ונטה עובדת בשירותים האלה. לא שבאים אורחים 😉

אז מתוך הצורך לעשות ולבנות ולתקן, הוא בנה על קיר הבית מערכת הידרופונית 

ובינתיים כבר הספיק לשתול כל מיני סוגים של חסה וקייל ושמיר ופטרוזיליה ועוד ועוד.....כאשר בכל עונה הוא ישתול דברים אחרים שמתאימים לסוג הזה של גידולים.

הוא ו'שותפנו' מחפשים לעצמם עיסוק או עסק חדש, מאחר שלא נראה שהייעוץ העסקי  הולך לשום מקום בתקופה הקרובה. הם ממשיכים לעבוד עם הלקוחות הקיימים, שנאבקים לשרוד בשנה האחרונה (כולם עסקי אוכל ומסעדות) אבל לגמרי בהתנדבות כי לא משלמים להם. וגם לא ממש נוטים ליישם את העצות ואת היוזמות שלהם - אלא בעיקר מקטרים ומחכים שיחזירו להם את המצב לקדמותו. מאד מתסכל.

סיימתי לקרוא את "הנער וסרט המשי הכחול" וחייבת לומר שאני מאד מאוכזבת. קיבלתי המלצות חמות על הספר הזה והוא באמת התחיל מצוין, אבל אז קרה משהו מוזר והכתיבה מאד התדרדרה לטעמי, הפכה לא עקבית ולא איכותית ו....בואו נאמר שאני לא ממליצה וכנראה לא אקרא את הספר השני בסידרה, שהוא בעצם אמור להיות המשך ישיר של הראשון ולהשלים את הסיפור. 

אנחנו מנצלים את מזג האוויר הנהדר ועושים את ההליכות שלנו, ומקווים שבקרוב כשיהיה לנו "דרכון ירוק" נוכל גם לחזור לחדר הכושר, ולא נהיה תלויים בכלל במזג האוויר.

לבסוף אני רוצה לספר על מדור חדש באתר "פרפרים" שאותו אני עורכת ומנהלת, אותו כיניתי

"מדור השרביט החם" - שיהיה סוג של שילוב בין מה שהיה בישראבלוג "הנושא החם" שהמליץ על נושא אקטואלי לכתיבת פוסטים לבין מה שהיה "שרביט" - הצעה לנושא כתיבה שהיה מועבר מבלוגר לבלוגר כמו מכתב שרשרת.

מפעם לפעם אחליף את הנושא במדור, וכולם מוזמנים לכתוב בתגובות את שם הבלוג שלהם, הכינוי שלהם ולהוסיף קישור לפוסט שכתבו בנושא הנבחר.

מקווה שתשתתפו, תכתבו, תקראו ותיהנו.

אשמח גם לקבל הצעות לנושאים נוספים עבור המדור למייל hwparparim@gmail.com

מאחלת סגר נעים ופורה לכולם

יום שישי, 8 בינואר 2021

לא הכל דבש

שתיים בלילה, מתמתחת במיטה ופתאום כף הרגל שלי נתקלת במשהו רטוב וקר. 
אוף, החתול ד' שוב הקיא ודווקא על המיטה! 
חושך, T ישן ואין מצב שאני מדליקה עכשיו אור.
מגששת בחושך ומנקה, לפחות את הלכלוך הגס, כמיטב יכולתי.
שוטפת היטב את כף הרגל. מנסה לחזור לישון. כמובן שזה לא ממש מצליח.
בסוף לקראת בוקר נרדמת. שנתי רדודה וטרופה.
בבוקר מוקדם T קם ואפילו לא שם לב, מתלבש ויוצא להליכה. 
 
עדיין חשוך, ואני מדליקה את כל אורות החדר. ואז מתגלים מימדי האסון. כל השמיכה של T וחלקו האמצעי של הסדין שעוטף את המיטה מלאים בערימות קטנות של מזון חתולים שנפלט.
לא ברור אם יש לחתול בעייה אמיתית, אם זה רק עניין של כדורי שיער שהוא פולט יחד עם כל האוכל הזה או שהוא פשוט חזיר. אוכל יותר מדי ואז מקיא. 
 
חמש ומשהו בבוקר ואני תולשת את הציפות מהשמיכות, את הציפיות מהכריות ואת הסדינים מהמזרון. מתחת לסדינים יש מגיני מזרון - אני כבר למודת ניסיון עם החתולים האלה, לא משאירה מקום למזל. אני רואה שהפליטה לא חדרה עד למגן המזרון, אותו אין צורך לכבס.
הכל הולך לכביסה ואני פורשת מחדש סדינים, ציפיות וציפות נקיות. זורקת לחתול מבט מאיים, אבל ברור שזה לא יעזור. כשבא לו להקיא הוא מקיא, לא מואיל בטובו לזוז למיקום שיהיה לי נוח יותר. פעם או פעמיים הוא הקיא ממש לתוך צלחת האוכל שלו. 
 
עוד באותו היום, בעצת הוטרינר, אני מזמינה שפופרת של משחה מיוחדת לחתולים לטיפול ומניעה של כדורי שיער. אני לא סגורה על כך שזו הסיבה לפליטות שלו. אבל מוכנה לנסות. אני נותנת את המשחה גם לחתולה ל'. היא כמעט לא מקיאה וכאשר זה קורה לה, היא פשוט פולטת כדור שיער קטן וארוז היטב. לא יזיק שגם היא תקבל את זה.
נראה אם זה יעזור.  

מה עוד? 
 
'שותפנו' חולה. לפני שלושה ימים עלה לו החום והתחיל כאב גרון. משטח גרון ביתי הראה שזה ויראלי. בדיקת קורונה יצאה שלילי. יש גם סתם מחלות.היום הוא כבר מרגיש מעט יותר טוב. 

גם לבתי היתה יממה של מחלה - שלשולים וחולשה ועייפות גדולה. זה עבר ואף אחד מבני המשפחה לא נדבק, אז לא ברור מה זה היה. 
 
התחיל הסגר המלא. עד כמה הוא באמת יהיה מלא, עד כמה ייאכף בכל הארץ ובכל המגזרים - לא מנסה אפילו לנחש. כמה עוד אנשים כבר לא יצליחו להתאושש - כלכלית, נפשית - כשהוא ייגמר - יותר מדי, לדעתי.
מקווה שבתי וחתני יצלחו את הסגר הזה, תוך שהם יתמרנו בין העבודות החיוניות שלהם לבין השמירה על הילדים בבית. 
כרגע אנחנו לא נפגשים. לא נפגשנו כבר מאז שהתחיל הסגר-המחורר. דחיתי גם שיננית וטיפול דיקור שהיו מתוכננים לשבוע הקרוב. החלטתי שלא יקרה כלום אם זה יחכה עד אחרי החיסון השני. וגם אז - מי יודע אם החיסון הזה מכסה גם את המוטציות החדשות שצצות כל שני וחמישי. 
 
בארצות הברית קרה מה שחששתי שיקרה ו-T אמר שאין סיכוי. נראה לאן זה יתפתח. אני מאד מקווה שיעמידו את טראמפ לדין על ההסתה להתקפה הזאת על גבעת הקפיטול. לדעתי כבר דמם של 4 אנשים טפשים ששמעו בקולו כבר על הידיים שלו.
לדעתי זה אמור להוות פעמון אזעקה גם למי שחושבים שכאן זה לא יכול לקרות. זה יכול. זה עלול. אסור להיות שאננים.  

אצלי היו בשבועיים האחרונים תנודות במשקל, פתאום עלייה, פתאום עמידה במקום, פתאום שוב מגמה של ירידה אבל עדיין לא לגמרי חזרה למשקל התקין שהגעתי אליו לפני שבועיים. זה מדאיג אבל אני מקווה שזה זמני ושתחזור מגמת הירידה. או שלפחות לא תתחיל שוב עלייה. כי זה בדיוק מה שתמיד קרה בפעמים קודמות. וזה מייאש אותי....

יום שלישי, 5 בינואר 2021

יחסים לפני תוצאות

 יש לנו חדר ארונות מרווח ומתוכנן היטב. 

לכל אחד מאיתנו (T ואני) יש די מדפים, מגירות ואזורים לתלייה. 

ועדיין, כמעט בכל פעם שאני צריכה להשתמש בסולם כדי להוריד או להעלות משהו ממדף או מתלה גבוה, אני מוצאת שעלי לתמרן בין אוסף של בגדים של T שהונחו שם

וכאשר אני צריכה לשבת כדי לגרוב גרביים או לעיתים אף ללבוש מכנסיים (כי לא תמיד מצליחה בעמידה) - אני נאלצת להתיישב על ערימה של בגדיו המונחים על השרפרף. 



 ובדרך כלל אני מסתדרת עם זה, וכמו שאומרים "יודע צדיק נפש בהמתו" - ככה הוא T, הוא לא יטרח לתלות בגד על קולב או לקפל אותו על מדף. אחרי השימוש זה יושלך על הסולם או על השרפרף (או על משענת הכיסא בפינת העבודה) או לעיתים רחוקות גם יגיע לסל הכביסה. 

ואני למדתי לחיות עם זה, לשבת על ערימת הבגדים כאשר אני גורבת גרביים, להסיט בעדינות את הבגדים שעל הסולם כשאני צריכה לעלות. 

לפעמים אני מתלבשת על העניין ותולה או מקפלת או לוקחת (אם צריך) לכביסה.

הבוקר (חמש וחצי בבוקר - בהתלבשי לקראת הליכת הבוקר, עדיין מעט אפופת שינה) בבואי להתיישב על השרפרף, ערימת הבגדים היתה כה גבוהה ותלולה שפשוט אי אפשר היה לשבת (לא צילמתי את זה, בתמונה כאן השרפרף נראה כפי שהוא עכשיו), ופשוט העברתי את כל מה שהונח שם אחר כבוד אל הסולם. זו לא היתה שעה להתחיל לסדר או למיין, מבחיינתי. 

כשחזרנו איש איש מהליכתו (בבוקר אנחנו הולכים כל אחד בנפרד, מסלול שונה, מספר קילומטרים שונה) ועלינו להתקלח, אמרתי ל-T "סליחה שהעברתי את כל הבגדים שלך אל הסולם, פשוט כבר לא ניתן היה לשבת על השרפרף מרוב בגדים". 

אז הוא אמר "סליחה שאני לא משתנה". 

והתחיל לתלות חלק מן הבגדים, לקפל אחרים, וכמובן להשאיר את רובם על הסולם. 

וחשבתי על זה אחר כך - יכולתי להתעצבן, לנזוף, לצעוק - ולקבל תגובה לגמרי אחרת. 

יכולתי גם לא לומר כלום - ולהמשיך לקפל ולתלות ולמיין במקומו, אבל אז הוא לא היה יודע כמה שזה מפריע לי.

יום שבת, 2 בינואר 2021

שנת 2020 - תרגיל השלמה ויצירת שנה

מתבוננת על שנת 2020 ושואלת את עצמי - מה קרה השנה? 

בלי להתמקד בטוב או ברע, מה קרה?

קרתה קורונה.

אחיינית1 התחתנה.

גיסתי חלתה בסרטן השד.

ה-OCD המשולב באגורפוביה של אמא שלי התחזק והתדרדר.

סידרי העדיפויות החברתיים, הכלכליים, המשפחתיים - התמקדו ודייקו את עצמם.

ירדתי במשקל ונכנסתי לכושר (ועל הדרך שמעתי המון המון פודקסטים).

השתתפתי בהפגנות לראשונה.

מה פיתחתי השנה?

אני לא יודעת אם זה דווקא השנה, אבל אני חושבת שפיתחתי יכולת לשחרר אחיזות. לוותר על דברים שאני רוצה אבל כרגע הם בלתי אפשריים. 

אני חושבת שגם פיתחתי מעט יותר את היכולת שלי לסמוך (על עצמי  וגם על T) שלא משנה מה יקרה, נתמודד. 

ועל מה אני מכירה תודה?

על T ועל הזוגיות שלנו.

על הבית שלנו - שנעים ונוח ובטוח להיות בו, שנמצא באזור כפרי ושקט וירוק ונעים.

על הבריאות שלנו ועל מצבנו הכלכלי.

על ילדיי ועל נכדיי ולא פחות מזה על בני זוגם של ילדיי - לא מובן מאליו.

על שיש לי את כלי האימון במייל - ועל כל המתאמנים/ות שלי.

על כך שהתמדתי בפעילות הגופנית ובירידה במשקל.

על כך שגיסתי מחלימה מהסרטן ומתפללת שהיא תהיה בסדר.

ואת מה אני מוכנה לשחרר?

זו שאלה יותר מורכבת. כי כאשר אני מנסה להתבונן על מה אני מוכנה לשחרר, אני בעצם רוצה קודם להבין במה אני נאחזת. והאמת היא שבשלב זה של חיי, יש כבר הרבה פחות דברים שבהם אני נאחזת.

אז משהו קטן יחסית: אני מוכנה לשחרר שחלק ניכר מהיום יש סביבי רעש רקע של חדשות ברדיו או בטלוויזיה - כי זה חשוב ל-T. זה לא מה שהייתי בוחרת לעצמי אבל הבנתי שאני מצליחה להסתדר עם זה. מקסימום אני שמה אוזניות ושומעת מוסיקה קלאסית כדי שאוכל להתרכז במה שאני עושה, או כדי להפחית את רמת הזיהום. תגידו - לא עדיף ש-T יסתובב עם אוזניות כדי לשמוע את מה שהוא רוצה בלי להפריע? כן, אולי עדיף. אבל רוב הזמן זה לא קורה.  אז במקום להיאחז בהתנגדות הזאת, אני פשוט משחררת. וכשזה ממש מפריע לי - אני מוצאת לי פתרונות יצירתיים.

משהו גדול יותר: אני מוכנה לשחרר את הרצון שלי שהורי ישתתפו יותר בחיי המשפחה שלי. חלק ניכר מחיי הבוגרים הורי לא ממש היו חלק מהמשפחה. הם חיו בחו"ל מאד מאד רחוק - גם גיאוגרפית וגם מבחינת הפרשי השעות - ועד לעידן האינטרנט ואחרי שנים גם הסקייפ, התקשורת איתם היתה די מינימלית. באמצע גם היו כמה שנים של נתק ממש, בגלל ריב שהתגלע ביננו. לא בכל שנה הם באו לביקור, ובחלק מהביקורים האווירה היתה מתוחה. בשנים האחרונות המצב התחיל להשתפר ולהתחמם, הם התחילו לבוא לביקור לעיתים קרובות יותר, והשיא היה כמובן לפני שנתיים וחצי כשהם חזרו ארצה, וכעת הם גרים במרחק 10 דקות נסיעה מכאן. הם התחילו לבוא באופן קבוע לארוחות ששי וחגים, מידי פעם יצאו איתנו לטיולים בטבע או בתל אביב, פעם או פעמיים באו איתי לנכדים - אבל זה מעולם לא באמת הגיע ליותר מזה. ואז פרצה הקורונה, ועוד לפני כן אמא שלי חלתה בדלקת ריאות ובודדה את עצמה מכולם. בדיעבד הבנתי שחודשים אחרי שהיא כבר החלימה היא עדיין לא נתנה לאבא שלי להתקרב אליה, מחשש שהוא יידבק ממנה. ובתוך כל זה הקורונה.

ולא מזמן היא אמרה במפורש שהיא לא עד כדי כך חששה לחטוף קורונה, פשוט מאד מאד התאים לה הבידוד הזה שלכאורה נכפה עליהם.

ואני חוששת שגם אחרי שכולנו נתחסן, לא בטוח שנקבל בחזרה את מה שהיה, מבחינת הנוכחות שלהם בחיי ובחיי אחי, ילדיי, אחייניותיי ונכדיי. אני מקווה שאתבדה, אבל למקרה שלא: כנראה שאצטרך לשחרר את הרצון הזה. כי אי אפשר להכריח. ואני גם לא מעוניינת לכפות שום דבר על אף אחד. גם אם זה לכאורה לטובתם. 

מה הייתי רוצה לשמר משנת 2020?

וואו - שאלה טובה. 

אז דבר ראשון ברור לי שאני רוצה לשמר את אורח החיים היותר בריא שהטמענו השנה, מבחינת אוכל ופעילות גופנית.

תמיד אהבנו לטייל בטבע, גם בארץ וגם בעולם, אז זה לאו דווקא משהו של 2020 ספציפית אבל אני רוצה לשמר את הטיולים בטבע.

אני רוצה גם שכל נושא התקשורת מרחוק שהתפתח מאד והתאפשר בלית ברירה בתקופת הקורונה יישמר. למשל ביקורים טלפונים אצל רופאים, כשלא חייבים בדיקה גופנית או הסתכלות מקרוב, והרי גם לזה יש היום פתרונות טכנולוגיים. או בנושא הלימודים - שלתלמידים תהיה נגישות לחומר הלימודי מכל מקום ושיתפתח יותר נושא הלמידה העצמית והקבוצתית ולא רק הפרונטלית, הנהוג במערכת החינוך הקונבנציונלית. השנה גם הקפדנו יותר על מפגשים בוידאו עם מי שלא יכולנו לפגוש פנים אל פנים, וזה קירב אותי עוד יותר לבני משפחתי שמעבר לים (עם בני וכלתי אני תמיד בקשר תדיר, אבל למשל בני דודים....נזכרנו שאפשר לשוחח בוידאו ובטלפון לעיתים יותר קרובות).

ולבסוף כמובן אני רוצה לשמר את האימון במייל, שאמנם התחלתי כבר לפני שנים אבל השנה הבנתי כמה זה נכון לי ולמתאמנים שלי שבחרו בדרך הזאת, כמה לא היה צורך לקטוע את הרצף למרות שסגרו את כולנו בבתים.

ובמבט קדימה ל-2021

מה חשוב לי לפתח השנה? בעצמי, במערכות היחסים שלי, בתחום הכלכלי או כל תחום אחר?

אני רוצה לפתח את תחביב הנגינה בפסנתר שהתחלתי כבר השנה.

חשוב לי לפתח עוד יותר את החמלה שלי. את הסובלנות, את ההכלה, את הקבלה של האחר גם אם הוא לא חושב כמוני או לא רוצה את הדברים שאני רוצה - כל עוד הוא לא מאיים לפגוע כמובן. 

מהי המתנה שאעניק לעצמי בשנת 2021?

וואו, שאלה קשה. שומרת לי את הזכות לענות עליה במועד מאוחר יותר.

מה החלום שחשוב לי להגשים?

זה יהיה מוגזם לומר שרוב חלומותי כבר התגשמו? כנראה שכן. יותר נכון יהיה לומר שאני לא מאלה שחולמים בגדול או מתכננים קדימה מי יודע מה. היה לי פעם חלום לכתוב. לכתוב ממש, ספר אולי. הבלוג הוא לא תחליף לזה, הוא אפילו לא מתקרב. בבלוג אני שופכת את חיי בלי לחשוב הרבה, בלי לנסח, בלי לנסות לרקום עלילה. בבלוג הכול גולמי ופשוט. לא נראה לי שיש בי את מה שנדרש כדי לכתוב ספר, אבל אם שואלים אותי על חלום - זה זה. 

מהם שלושה דברים דברים שיקרו בשנת 2021?

וואו, בהמשך לפיסקה הקודמת, אני לא מאלה שחוזים או מתכננים קדימה. מה יקרה השנה? אולי סוף סוף יתחלף השלטון במדינת ישראל? 

אולי כלתי תקבל את הויזה המיוחלת וחייהם של בני ומשפחתו המתוקה יוכלו להמשיך במסלול שהתוו לעצמם, הקורונה תיסוג מפאת החיסונים גם בארה"ב מוכת המגיפה, והם יוכלו להמשיך בקריירה שנקטעה באיבה, ואולי גם לעבוד על ילד שני? 

ובאותו הקשר - השנה נראה אותם, את בני וכלתי ו'סביבוני' - בין אם הם יבקרו כאן בארץ או שאנחנו ניסע אליהם או שניפגש איתם במקום נופש כלשהו בעולם.....בתקווה שכל השלושה יתקיימו. 

על מה אוקיר את עצמי בסוף שנת 2021?

אוי, כמה קשות לי שאלות חיזוי העתיד האלה. 

כמה נדוש לומר שוב שאוקיר את עצמי על כך ששמרתי על אורח החיים הבריא, על המשקל, על הכושר? 

ועכשיו עולה לי - באופן לא רצוני בכלל - לומר שאם חלילה כלתי לא תקבל את הויזה, ומסלול חייהם ישתנה באופן פתאומי וחד, ואולי הם יגיעו לכאן ועתידם המקצועי יצטרך לעבור חישוב מסלול מחדש - אולי בסוף 2021 אוכל להוקיר את עצמי על איך שהתמודדתי עם זה, איך שעזרתי להם על ידי תמיכה ועידוד, בלי להלחיץ או לשפוט או לנסות לפתור את מה שהם באמת אמורים לפתור בעצמם - בכל זאת הם כבר גדולים ועצמאיים.....

ובסוף תרגיל ה"השלמה ויצירה מחדש" הזה, התבקשתי לתת שם לשנת 2020: 

ומבחינתי, שנת 2020 היתה שנת אי הוודאות.

וכותרת לשנת 2021 שבאה עלינו לטובה: מבחינתי - שנת שלווה, רוגע ובריאות.

הלוואי אמן

ומי שצלח את כל הפוסט הזה ומעונין לנסות לענות על התרגיל הזה בעצמו:  הנה ריכוז השאלות