אילת ביום הזכרון/עצמאות

באופן לגמרי בלתי צפוי ובלתי מתוכנן ירדנו לאילת עם שריתה ושותפנו. 

הם הזמינו לעצמם חדר במלון ואז שאלו אם במקרה בא לנו להצטרף. לא השקענו בזה יותר מדי מחשבה, מייד אמרנו שכן. 

ירדנו בערב יום הזכרון וחזרנו ביום העצמאות. 

היה מוזר להיות בערב יום הזכרון וביום הזכרון עצמו במלון, אבל האמת שהיה טוב להתרחק קצת מהיום יום. לא שהוא לא רדף אחרינו גם לשם. ברור שהתעדכנו בכל מה שקורה, ביום הזכרון, הפיגוע, טקסי יום הזכרון...הכל. אי אפשר לברוח באמת. 

היינו רחוקים מהעיר, במלון ליד חוף אלמוג, ולא נכנסנו העירה בכלל. התאים לנו השקט, הבידוד. היינו בעיקר בים. לעמוד בצפירה של יום הזיכרון על שפת הים זו באמת חווייה שונה. אפילו גלשני הרוח נעמדו איכשהו למשך הצפירה. היה בזה משהו מיוחד. 

לעומת זאת ערב קודם הצפירה תפסה אותנו במלון ליד הבריכה, ולידנו שיחקו פינג פונג. 

המלון היה מלא בערבים ישראלים בחופשה שלהם שבעקבות עיד אל פיטר. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נופשים במלון בארץ יחד עם מוסלמים חוגגים. פרט לעניין הצפירה (שממש לא ציפיתי שיעמדו בה דום אבל די צרם שהמשיכו לשחק) האווירה היתה ממש שקטה ונעימה. דווקא למחרת, כשהתחילו להגיע המשפחות היהודיות לקראת יום העצמאות, התחיל הבלגן והרעש והבכי וטריקת הדלתות. היה מעניין להתבונן מהצד. 

היו גם מעט תיירים. 

שותפנו התחיל להרגיש לא טוב במהלך החופשה - הוא כבר כמה חודשים לא מצליח לצאת לגמרי מאיזה וירוס דמוי שפעת שלא עוזב אותו. זה התחיל כבר בערב הראשון שלנו באילת, ולמרות שהצענו לבטל הכל ולחזור הביתה הוא העדיף להישאר שם. בסך הכל הישיבה בים כן עשתה לו טוב. 

בסופו של דבר כן היה טוב להיות ביחד שלושה ימים, לנוח ולדבר ולהתנתק קצת מהשיגרה. 

בערב יום העצמאות אכלנו במסעדת שוק הדגים, שהפתיעה לטובה. היתה ארוחה ממש טעימה וגם שירות טוב. עזר כמובן שהבעלים הוא חבר טוב של גיסי, שהרים לו טלפון ואמר שאנחנו מגיעים. 

אהבתי איך בבוקר יום העצמאות המלון התקשט בצבעי כחול לבן ודגלים, וכל פינת הקינוחים בארוחת הבוקר היתה בצבעי כחול לבן, כולל מגני דוד ממרנג. מקסים. במקביל היתה פינת מתוקים ערבים, לטובת החוגגים המוסלמים. היה ממש יפה ומושקע. ובכלל, היתה ארוחת בוקר טובה מאד. 

בדרך חזרה עברנו דרך פארק צבעי רמון, שעד אז לא ידענו על קיומו, וגם אין ממש שילוט שמצביע עליו. 

את יום הולדתו של אבא שלי דחינו, לבקשתו. הוא עדיין לא מרגיש מספיק טוב. מקווה שזה באמת "עדיין" ולא מצב תמידי מעכשיו. 

הרגל עדיין עושה לי בעיות ואני ממתינה לתור אצל האורתופד. בינתיים במקום לצאת להליכות אני מקפידה להתעמל על מכשיר האליפטיקל בחדר הכושר (גם במלון) וזה קצת מקל. 

ל-T היה עוד התקף קשה מאד גם שם, באמצע ההליכה על המסילה בחדר הכושר. זה כבר הגיע לשלושה התקפים קשים תוך פחות משבוע. 

הוא כתב סוף סוף לפרופסור וביקש להמשיך את חיפוש הפתרונות למצבו, והפרופסור כתב שהוא מפנה אותו למנהל החטיבה הכירורגית לבדיקה והמשך בירור. בינתיים עוד לא הגיע זימון, אבל אולי זה צעד בכיוון טוב. 

באופן כללי הדכדוך אצלי עדיין די שולט. גם בגלל העניינים האישיים וגם בגלל המצב הכללי. לא מצליחה להיות אופטימית, כבר כמה חודשים. זה מאד לא אופייני לי....נראה מה יהיה. 

שנייה לפני שהטילים התחילו לעוף כאן...

נתנו קפיצה ספונטנית לאילת.
איך הדברים מתהפכים תוך שניות במציאות שלנו.
כבר יומיים שאנחנו דבוקים לרדיו ולטלוויזיה ולעדכונים מהאפליקציות השונות......
אבל בשבת לא היה לנו מושג שכל זה עומד להתרחש.

לקראת הצלילה של T במאלדיביים הוא רצה לעשות צלילת רענון, וגם לבדוק את החליפה החדשה שהוא הזמין בעלי אקספרס, ולנסות את המצלמה התת ימית שקנה.
בששי עוד ארחנו את כל המשפחה לארוחת ערב טעימה והנכדים ישנו אצלנו.
בשבת (אחרי ארוחת בוקר וסיפור ומשחק קלפים "רביעיות") החזרנו אותם הביתה, ועוד הספקנו להתארח לבראנץ' אצל חברתי האמריקאית לשעבר (החלטתי לקרוא לה שושנה) שאיתה חידשתי השנה את הקשר אחרי שאיבדנו זו את זו כבר לפני יותר מארבעים שנה.
T ואני פגשנו את בעלה לראשונה (T פגש אותה אי אז כשהוא עוד היה בצבא והיינו רק חברים) והמפגש היה באמת מאד נחמד.
משם יצאנו ישר לכיוון אילת.
פאדיחה קטנה היתה כשהתעלמנו מהנחיות WAZE - בא לנו לנסוע דרך מצפה רמון, והאפליקציה הפנתה אותנו כל הזמן לכיוון כביש הערבה. בדיעבד הבנו מדוע: בדרך למצפה היה מירוץ אופניים (כן! בחום הגדול הזה!) שעלה לנו בעיכוב של כשלושת רבעי שעה ובכל זאת סטייה בחזרה לכביש הערבה. על זה נאמר: נו, מילא.

הגענו לאילת אחרי שש בערב, וכבר מהדרך הזמנו מקומות במסעדה האיטלקית בה אכלנו בשנה שעברה עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' ונהנינו מאד.
T הזמין חדר במלון "הריף", בו הוא תמיד נהג להשתכן כאשר ירד לאילת לצלול. המלון החליף מאז שם ובעלות מספר פעמים (היה "אורכידאה הריף" ועכשיו "הרברט סמואל הריף") וגם עבר שיפוץ קטן (בעיקר כדי לעמוד בחוק הנגישות) אבל באמת שבאנו בלי ציפיות כלשהן.
פרט לקרבה למועדון הצלילה וגישה ישירה לחוף (בלי צורך לנסוע או לחצות את הכביש).

אז התברר שמועדוני הצלילה באילת השתנו לגמרי מאז ש-T צלל שם לאחרונה, וחלקם נסגרו או עברו מקום, ורובם עוסקים אך ורק בקורסים - ולא ממש ידידותיים לסתם צוללים שבאים לשכור מיכלים ולמצוא פארטנרים לצלילה (חייבים לצלול לפחות בזוגות, אם לא יותר. אסור לצאת לבד).

ביום ראשון T מצא את עצמו ללא באדי (בן זוג) ובסוף לקח צלילה מודרכת (בתשלום) בצהריים (צלילה אחת - כאשר במקור תכנן לצלול שלוש פעמים באותו היום) וגם זו לא לאתר שהוא רצה (קצא"א).
בנוסף התברר שחליפת הצלילה החדשה שלו קלה מדי, הוא לא לקח על עצמו מספיק משקולות, והמים כל הזמן העיפו אותו למעלה.........בקיצור זו היתה אכזבה לא קטנה.

בזמן הזה ירדתי אני לחוף של המלון, ואז התברר לי שאסורה בו הרחצה כי כולו מוקדש לספורט מים (גלשני רוח וגלשני עפיפון). הלכתי דרומה עד לחוף הרחצה הצמוד, אבל אז התברר שאני לא יכולה לשבת שם בצד על כסאות הנוח, כי השטח הזה שייך לקוראל ביץ' קלאב......בקיצור צריך ללכת עוד יותר דרומה ולשכור כסא נוח בחוף שבעצם מעבר לכביש של מלון ישרוטל ים סוף (שם שהינו לפני כמה שנים עם הנכדים).
לא סיפור אבל גם לא ממש הכיף של חוף ממש מתחת למלון.
היה חם ופשוט חזרתי לבריכת המלון, שהיתה כמעט ריקה, שם שחיתי וקראתי בצל (התחלתי את "before we were yours" מאת ליסה ווינגייט (ושוב תודה ל catededur 😍), עד השעה שבה היה אמור T לחזור מהצלילה, ועליתי לחדר.

בחדר המזגן היה כבוי, אז הדלקתי אותו ונכנסתי להתקלח. ואז כשיצאתי מהמקלחת ראיתי שהמזגן כבה, אז הדלקתי שוב, ותוך כמה שניות הוא שוב כבה. בדקתי שהדלתות כולן סגורות (כי ידוע שבבתי מלון פתיחת דלת/חלון מפסיקה את פעולת המזגן) אבל זה לא עזר. התקשרתי לקבלה. אחרי רבע שעה, משלא הגיע אף אחד התקשרתי שוב.

הגיע טכנאי חמוד ביותר (הזכיר לי מישהו - שחקן או זמר.....לא ברור) שניסה כל מיני דברים (כולל ביצוע מעקף כדי ששום דבר לא יגרום למזגן לכבות, גם לא פתיחת דלת) אבל ללא הועיל.
בינתיים T חזר ונכנס להתקלח ולשטוף את החליפה והציוד, וכשסיים יצאנו לשתות קפה ב"ארומה" (מתחת לישרוטל ים סוף) כאשר הטכנאי מבטיח לנו שאו שהוא יצליח לתקן את התקלה, או שיחליפו לנו חדר.

כשהיינו בארומה הגיע למייל של T קישור עם בקשת משוב על המלון.
אז הוא מייד התיישב לכתוב - גם שבחים על החדר המרווח והמקלחת המשובחת, גם על ארוחת הבוקר המצויינת (באמת אחת הטובות) אבל גם על תקלת המזגן.
תוך דקה מרגע שליחת המשוב, התקשרה אליו מנהלת המלון.
היא חיפשה אותנו בחדר, ומשלא מצאה התקשרה לנייד.
היא מייד הבטיחה שוב שהתקלה תתוקן או שנקבל חדר חדש, ובכל מקרה היא ביקשה לפצות אותנו.
T הסביר לה שאיננו מחפשים פיצוי, ואיננו מחפשים להתלונן סתם, והכל בסדר.

כשחזרנו לחדר הודיעו לנו שהצליחו עם המעקף ושהמזגן פועל כעת, ואחרי דקה הופיעה המנהלת ("אל תדאגו, אני לא עוקבת אחריכם") ושוב ניסתה לדחוף לנו פיצוי.
היא הציעה ארוחת ערב אבל אמרנו שיש לנו כבר הזמנה (אכלנו באותו הערב ב"ראנץ' האוס" של מלון רויאל ביץ - בשר משובח, מומלץ בחום). למחרת כבר עמדנו לעזוב ולנסוע הביתה, אז היא הציעה שנצא מאוחר ונאכל צהריים על חשבונם.
אמרתי ל-T שזה דווקא רעיון טוב, אולי הוא יצליח לדחוף עוד צלילה אחת בבוקר. הסכמנו.

המזגן אכן החזיק מעמד באותו לילה, וגם (בעזרתה הנהדרת של פועה והתמצאותה בקבוצות הצוללים בפייסבוק) מצאתי ל-T באדי לצלילה ליום שני בבוקר.
חוויית הצלילה באותו יום היתה שונה לגמרי, והיוותה תיקון לאכזבה של היום הקודם.
הם יצאו לקצא"א והפעם הוא לקח מספיק משקולות, ותוך כדי צלילה פתאום הצטרפו אליהם שני דולפינים שהתקרבו אליהם ממש והשתעשעו איתם שם מתחת למים............

בקיצור זה היה בוקר מוצלח ביותר. שמחתי ממש שהיתה לו הזדמנות שנייה.

יום שני בבוקר היה חם הרבה יותר מאשר ראשון (בעיקר כי נעלמה הרוח) ואחרי שהייה קצרה בבריכה עליתי בחזרה לחדר לארוז ולקרוא קצת..........ואז שוב הפסיק המזגן לפעול.
שוב התקשרתי לקבלה, ובלית ברירה חזרתי לבריכה. לא ניתן היה לשהות כך בחדר בחום הזה.

מנהל האחזקה של המלון הגיע אלי לבריכה לבשר לי שהתקלה תוקנה (והפעם באמת - יחידת הפיקוד פשוט היתה תקולה, והם החליפו אותה) ואני יכולה לחזור לחדר.
T חזר וירדנו לאכול במסעדת החוף "מיקונוס" על חשבון המלון. אמנם היה עדיין חם אבל החלה קצת בריזה, ואז שבעים וטובי לב בצענו צ'ק אאוט ויצאנו בחזרה הביתה.

בסך הכל היתה חופשה ספונטנית חביבה ביותר באילת, למרות תקלות פה ושם. והספקנו לחזור לפני שהתחיל הבלגן....
ומי יודע איך הבלגן הזה עוד יתפתח........
מקווה לשקט בדרום ובכל הארץ, באמת הגיע הזמן. 

אילת ביום כיפור

לפני כמה חודשים סיפרו לנו 'המהנדס' ו'ביוכימיה' שהם הזמינו חדר במלון אורכידיאה באילת לארבע לילות במחיר של לילה בערך. איך זה יכול להיות?
מדובר בשבוע של יום כיפור. בין ראש השנה לסוכות.
כן, כולל יום כיפור.

אנחנו לא צמים ולא הולכים לבית הכנסת, והאמת שכבר יצא לנו אפילו להיות בחו"ל במהלך יום הכיפורים (כופרים שכמונו) אבל במלון בארץ בתקופה הזאת מעולם לא היינו.
חשבנו: יהיה מעניין.
חשבנו: אחרי קיץ של "הקייטנה של סבא וסבתא" פלוס פרויקט "להחזיר את הורי לישראל" בהחלט יתאימו לנו ארבעה לילות של נופש, ים ובטן-גב באילת.

אז הזמנו גם.

והנה הגיע המועד, ונסענו לאילת - כל זוג ברכב נפרד.
הם רצו להיות חופשיים לחזור לפני הזמן למקרה שכלתם תלד. היא היתה אמורה ללדת ממש ביום שירדנו לאילת. לנו נראה קצת מוזר שהם קבעו חופשה בשבוע שכלתם אמורה ללדת. היה לנו מוזר עוד יותר כשהם הודיעו שאם היא אכן תלד באחד מימי החופשה, הם פשוט יעזבו הכל ויחזרו הביתה. הכל נשמע לנו מוזר אבל זרמנו, מה זה משנה בעצם? ואם היא תאחר בשבועיים והם סתם פספסו חופשה סופר כדאית באילת? צודקים, בסך הכל.
בסוף היא באמת ילדה באותו ערב. ביום הראשון שלנו באילת.
ובסוף הם נשארו במלון, וחזרו רק במוצאי יום כיפור.

אילת היתה שקטה יחסית וריקה יחסית, ואפילו טיפה פחות חמה מאשר באוגוסט. ממילא היינו בחלקה הדרומי, לא בעיר עצמה, פרט לשתי גיחות קצרות לארוחות ערב ביומיים הראשונים.
בהחלט ממליצה על שתי המסעדות בהן אכלנו: "רק דגים" ו"פסטורי", שתיהן ברחוב תרשיש ליד מלון ליאונרדו.
טעים. שירות מצוין. אוכל טרי וטעים. לא יקר.

הים היה נהדר. מים צלולים ולא נורא קרים (הטמפרטורה בים סוף די קבועה) ומלאים בדגים צבעוניים.
שחינו, שנורקלנו, ו'המהנדס' ו-T גם צללו.

רוב הזמן היינו בחוף המגדלור.

שחינו, נחנו, פטפטנו, וגם קראתי המון (התקדמתי יפה ב"אדל" של יוכי ברנדיס).
הבריכה במלון היתה נחמדה אבל לא היו הרבה מקומות ישיבה מוצלים. ניצלנו אותה מעט מאד.

הצוות במלון היה אדיב ושירותי מאד, וארוחת הבוקר היתה מצוינת.
ואלה הדברים הטובים היחידים שיש לי לומר על המלון הזה, שממש מתפורר מחוסר תחזוקה וחידוש.

סליחה, וגם את העובדה שביום כיפור ניתנו כמעט כל השירותים הרגילים - מציל בבריכה, הסעות לחדרים (החדרים מפוזרים על צלע ההר ויש הסעות ברכבים חשמליים לאורך כל שעות היממה), אפילו ארוחת בוקר "של שבת" ביום כיפור בבוקר. מוזר. אבל התאים לנו מאד.

ישנו המון.
וקראתי.
ופטפטנו וגם שתקנו.
ושחינו.

מנוחה אמיתית. בדיוק מה שהיינו צריכים.