כשהיינו צעירים ובהריון עם הבת (עוד הייתי בקבע) נסענו בפעם הראשונה ביחד לחו"ל.
זה היה טיול של תפרנים - רכבות ובתי מלון של כוכב או שניים, או התארחות אצל קרובי משפחה.
היעד הראשון שלנו היה איטליה, ואיכשהו הצלחנו לאז לבקר גם ברומא, גם בפירנצה (על ונציה דילגנו בטיול ההוא) וגם להגיע לקאפרי, אי ש-T ביקר בו כאשר יצא לטיול מאורגן לבני נוער בין כיתה יא ל-יב (כן, הוא היה מאלה שנוסעים לטיולים מאורגנים באירופה - 25 ארצות בעשרים יום- או summer school בשווייץ) וזכר כחווייה שאסור לפספס.
בטיול ההוא הגענו ברכבת לנאפולי אבל דילגנו עליה (שוב, כי T זכר אותה מטונפת ומלאה בזונות, רחובות מלאים באשפה שהושלכה לשם הישר מהמרפסות למעלה) ועלינו מיד על מעבורת לאי קאפרי. ולא התאכזבנו.
לא זוכרת איך הגענו לאנאקאפרי, למעלה, וודאי באוטובוס. וגם לקחנו אז שייט בסירה קטנה שסיירה סביב לאי היפהפה הזה וגם הכניסה אותנו למערה הכחולה - שהיתה גולת הכותרת של הביקור באי.
מתי שהוא T גם צייר את המערה הכחולה בצבעי שמן (או אקריל....לא זוכרת עכשיו) והציור התנוסס על קירות דירותינו השונות עד שעברנו לבית הזה, וכעת הוא ממתין במרתף יחד עם עוד ציורים וצילומים שלו, שלא מצאנו להם עדיין קיר מתאים.
עכשיו אני יכולה לומר בפה מלא: היינו צריכים להסתפק בביקור ההוא בקאפרי. היה מיותר לגמרי לשוט לשם שוב בטיול הנוכחי. אבל ככה זה...זכרנו כמה היה יפה שם וכמה היה לנו כיף.......
נסענו מהמלון לנמל של סורנטו וחנינו שם, ותפסנו מעבורת לאי. ושוב: לו היינו בלי רכב שכור, היינו יכולים לחזור מקאפרי במעבורת ישר ליעד הבא שלנו: אמאלפי או פוזיטנו. במקום זאת נאלצנו לחזור לסורנטו, לקחת את הרכב ולנסוע לאמאלפי בעצמנו.
כך או כך השיט היה נוח ומהיר.
באזור המרינה של קאפרי לא היה הרבה מה לעשות אז נעמדנו בתור כדי לתפוס את הפוניקולר (הרכבל) ועלינו לעיר (קאפרי). רק אחרי כרבע שעה בתור התברר שיש לרכוש כרטיסים במקום אחר בכלל. לא היה שילוט או משהו, פשוט ראיתי שכולם מחזיקים כרטיסים ביד....ושאלתי מישהו.
הנקודה הזאת היתה בערך היחידה שממנה הצלחנו לראות נוף כלשהו.
כל שאר העיר היא בעצם מלונות ומסעדות וחנויות יוקרה (מי בעצם קונה בהן? לא ברור) שחסמו לגמרי את הנוף.
אחרי סיבוב קצר בעיר הבנו את הפואנטה והחלטנו לעלות הלאה למעלה לאנאקאפרי.
רק אחרי שקנינו כרטיסים לאוטובוס הבנו שיש תור כאורך הגלות, תדירות מגוחכת של אוטובוסים (ושהם קטנים יחסית). ושאין אפשרות לשבת בתור הזה.
אוטובוס אחד הגיע אחרי כחצי שעה, התמלא מיד ונסע. המשכנו להמתין, למרות שכבר התחלתי לתהות בשביל מה. האוטובוס הבא הגיע אחרי כרבע שעה, והתמלא בדיוק לפני שהגיע התור שלנו. כבר הייתי מוכנה לוותר לגמרי כאשר הגיע עוד אוטובוס ועלינו.
רק לגלות שבאנאקאפרי למעלה אין יותר נוף מאשר בעיר קאפרי עצמה, וגם היא מלאה בחנויות ומסעדות (שחלקן היו בכלל סגורות).
המעבורת האחרונה היתה אמורה לצאת מוקדם באותו היום וכבר חששתי שגם עליה תהיה התנפלות ולא יהיה לנו מקום......אז אחרי שיטוט קצר ונשנוש קצר עוד יותר, החלטנו לרדת עד למרינה - במונית הפעם - כדי לא לעבור את החוויה של תור - אוטובוס - תור - רכבל.......
לשמחתנו כשבאנו לתחנת המוניות, שאלו אותנו זוג אמריקאים אם בא לנו לשתף איתם מונית.
במרינה עצמה חיכינו (בשמש, בעמידה) בתור למעבורת....יחד עם עוד הרבה אנשים שחששו גם הם שלא יצליחו לעלות.
בקיצור - החוויה של קאפרי הפעם לא היתה מה שזכרנו, מה שקיווינו - בעצם זה היה בזבוז של יום.
חזרנו לסורנטו שם המתין לנו הרכב בחניון, ויצאנו לכיוון אמאלפי.
שוב כבישים צרים ומפותלים (לעיתים קרובות פניות חדות של כמעט 180 מעלות במעלה או מורד המדרון), נוף מרהיב של המפרץ ופקקי תנועה.
הפעם למדנו את הלקח והתקשרנו לבעל המלון מהדרך לומר שאנחנו יוצאים לכיוון ושאמורים להגיע תוך שעה. הוא אמר שאין אפשרות להיכנס לעיר עם רכב, אז שנפגוש אותו בתחנת המוניות (יש רק אחת), משם מישהו ייקח את הרכב שלנו לחניון, והוא יוביל אותנו ברגל למלון.
בסוף מי שפגשה אותנו בתחנת המוניות היתה אחותו החביבה. חיכינו איתה לנהג שלקח את הרכב שלנו לחניה (ויותר לא השתמשנו בו עד שיצאנו מאמאלפי יומיים אחרי כן), והיא הובילה אותנו ברגל דרך הפיאצה המרכזית של העיר (ממש בכניסה לעיר).
כדי להגיע לחדר שלנו במלון הקטנטן והחמוד הזה שהיה ממש מתחת לדומו (DUOMO) של אמאלפי, עלינו וירדנו בכל פעם 66 מדרגות......
ביקשנו המלצות על מסעדות מבעלי המלון וקיבלנו שתיים - אחת "מפונפנת", הכי טובה באמאלפי, והשנייה פיצריה. הפיצריה היתה סגורה באותו היום אז הלכנו למפונפנת. הגענו לפני שהם פתחו והם הסכימו לשריין לנו שולחן. מזל שעשינו זאת כי היא היתה מלאה לגמרי ואנשים שהגיעו לאחר הפתיחה לא הצליחו לקבל שולחן.
עד שהגיע זמן ארוחת הערב טיילנו במעלה (ומורד) הרחוב המרכזי של אמאלפי היפה, וגם נעצרנו בדוכן/חנות שכל תכליתה היתה.....סחיטת מיץ לימון. זה היה מרווה מאד, וגם חמוץ מאד. הבחור לא הציע להמתיק לנו.....מסתבר ששם שותים את זה ככה.
הגענו בחזרה למסעדה ברגע שהיא נפתחה. אין מה לומר, זו באמת היתה מסעדה מצוינת מכל הבחינות, גם אם מעט יקרה, ונהנינו מאד. מעט יקרה אבל עדיין זולה בהשוואה למחירים בארץ.
בלילה ישנו מצוין, עייפים אך שבעים ומרוצים. המשך יבוא.
זה היה טיול של תפרנים - רכבות ובתי מלון של כוכב או שניים, או התארחות אצל קרובי משפחה.
היעד הראשון שלנו היה איטליה, ואיכשהו הצלחנו לאז לבקר גם ברומא, גם בפירנצה (על ונציה דילגנו בטיול ההוא) וגם להגיע לקאפרי, אי ש-T ביקר בו כאשר יצא לטיול מאורגן לבני נוער בין כיתה יא ל-יב (כן, הוא היה מאלה שנוסעים לטיולים מאורגנים באירופה - 25 ארצות בעשרים יום- או summer school בשווייץ) וזכר כחווייה שאסור לפספס.
בטיול ההוא הגענו ברכבת לנאפולי אבל דילגנו עליה (שוב, כי T זכר אותה מטונפת ומלאה בזונות, רחובות מלאים באשפה שהושלכה לשם הישר מהמרפסות למעלה) ועלינו מיד על מעבורת לאי קאפרי. ולא התאכזבנו.
לא זוכרת איך הגענו לאנאקאפרי, למעלה, וודאי באוטובוס. וגם לקחנו אז שייט בסירה קטנה שסיירה סביב לאי היפהפה הזה וגם הכניסה אותנו למערה הכחולה - שהיתה גולת הכותרת של הביקור באי.
מתי שהוא T גם צייר את המערה הכחולה בצבעי שמן (או אקריל....לא זוכרת עכשיו) והציור התנוסס על קירות דירותינו השונות עד שעברנו לבית הזה, וכעת הוא ממתין במרתף יחד עם עוד ציורים וצילומים שלו, שלא מצאנו להם עדיין קיר מתאים.
עכשיו אני יכולה לומר בפה מלא: היינו צריכים להסתפק בביקור ההוא בקאפרי. היה מיותר לגמרי לשוט לשם שוב בטיול הנוכחי. אבל ככה זה...זכרנו כמה היה יפה שם וכמה היה לנו כיף.......
נסענו מהמלון לנמל של סורנטו וחנינו שם, ותפסנו מעבורת לאי. ושוב: לו היינו בלי רכב שכור, היינו יכולים לחזור מקאפרי במעבורת ישר ליעד הבא שלנו: אמאלפי או פוזיטנו. במקום זאת נאלצנו לחזור לסורנטו, לקחת את הרכב ולנסוע לאמאלפי בעצמנו.
כך או כך השיט היה נוח ומהיר.
באזור המרינה של קאפרי לא היה הרבה מה לעשות אז נעמדנו בתור כדי לתפוס את הפוניקולר (הרכבל) ועלינו לעיר (קאפרי). רק אחרי כרבע שעה בתור התברר שיש לרכוש כרטיסים במקום אחר בכלל. לא היה שילוט או משהו, פשוט ראיתי שכולם מחזיקים כרטיסים ביד....ושאלתי מישהו.
הנקודה הזאת היתה בערך היחידה שממנה הצלחנו לראות נוף כלשהו.
כל שאר העיר היא בעצם מלונות ומסעדות וחנויות יוקרה (מי בעצם קונה בהן? לא ברור) שחסמו לגמרי את הנוף.
אחרי סיבוב קצר בעיר הבנו את הפואנטה והחלטנו לעלות הלאה למעלה לאנאקאפרי.
רק אחרי שקנינו כרטיסים לאוטובוס הבנו שיש תור כאורך הגלות, תדירות מגוחכת של אוטובוסים (ושהם קטנים יחסית). ושאין אפשרות לשבת בתור הזה.
אוטובוס אחד הגיע אחרי כחצי שעה, התמלא מיד ונסע. המשכנו להמתין, למרות שכבר התחלתי לתהות בשביל מה. האוטובוס הבא הגיע אחרי כרבע שעה, והתמלא בדיוק לפני שהגיע התור שלנו. כבר הייתי מוכנה לוותר לגמרי כאשר הגיע עוד אוטובוס ועלינו.
רק לגלות שבאנאקאפרי למעלה אין יותר נוף מאשר בעיר קאפרי עצמה, וגם היא מלאה בחנויות ומסעדות (שחלקן היו בכלל סגורות).
המעבורת האחרונה היתה אמורה לצאת מוקדם באותו היום וכבר חששתי שגם עליה תהיה התנפלות ולא יהיה לנו מקום......אז אחרי שיטוט קצר ונשנוש קצר עוד יותר, החלטנו לרדת עד למרינה - במונית הפעם - כדי לא לעבור את החוויה של תור - אוטובוס - תור - רכבל.......
לשמחתנו כשבאנו לתחנת המוניות, שאלו אותנו זוג אמריקאים אם בא לנו לשתף איתם מונית.
במרינה עצמה חיכינו (בשמש, בעמידה) בתור למעבורת....יחד עם עוד הרבה אנשים שחששו גם הם שלא יצליחו לעלות.
בקיצור - החוויה של קאפרי הפעם לא היתה מה שזכרנו, מה שקיווינו - בעצם זה היה בזבוז של יום.
חזרנו לסורנטו שם המתין לנו הרכב בחניון, ויצאנו לכיוון אמאלפי.
שוב כבישים צרים ומפותלים (לעיתים קרובות פניות חדות של כמעט 180 מעלות במעלה או מורד המדרון), נוף מרהיב של המפרץ ופקקי תנועה.
הפעם למדנו את הלקח והתקשרנו לבעל המלון מהדרך לומר שאנחנו יוצאים לכיוון ושאמורים להגיע תוך שעה. הוא אמר שאין אפשרות להיכנס לעיר עם רכב, אז שנפגוש אותו בתחנת המוניות (יש רק אחת), משם מישהו ייקח את הרכב שלנו לחניון, והוא יוביל אותנו ברגל למלון.
בסוף מי שפגשה אותנו בתחנת המוניות היתה אחותו החביבה. חיכינו איתה לנהג שלקח את הרכב שלנו לחניה (ויותר לא השתמשנו בו עד שיצאנו מאמאלפי יומיים אחרי כן), והיא הובילה אותנו ברגל דרך הפיאצה המרכזית של העיר (ממש בכניסה לעיר).
כדי להגיע לחדר שלנו במלון הקטנטן והחמוד הזה שהיה ממש מתחת לדומו (DUOMO) של אמאלפי, עלינו וירדנו בכל פעם 66 מדרגות......
 |
| זה מה שראינו מחלון החדר |
 |
| הפיאצה |
 |
| מזרקה חביבה במעלה הרחוב |
 |
| אמאלפי מבט מהחוף |
 |
| הדומו |
 |
| תכננו לשחות בים למחרת אבל למזג האוויר היו תכניות אחרות |
ביקשנו המלצות על מסעדות מבעלי המלון וקיבלנו שתיים - אחת "מפונפנת", הכי טובה באמאלפי, והשנייה פיצריה. הפיצריה היתה סגורה באותו היום אז הלכנו למפונפנת. הגענו לפני שהם פתחו והם הסכימו לשריין לנו שולחן. מזל שעשינו זאת כי היא היתה מלאה לגמרי ואנשים שהגיעו לאחר הפתיחה לא הצליחו לקבל שולחן.
עד שהגיע זמן ארוחת הערב טיילנו במעלה (ומורד) הרחוב המרכזי של אמאלפי היפה, וגם נעצרנו בדוכן/חנות שכל תכליתה היתה.....סחיטת מיץ לימון. זה היה מרווה מאד, וגם חמוץ מאד. הבחור לא הציע להמתיק לנו.....מסתבר ששם שותים את זה ככה.
הגענו בחזרה למסעדה ברגע שהיא נפתחה. אין מה לומר, זו באמת היתה מסעדה מצוינת מכל הבחינות, גם אם מעט יקרה, ונהנינו מאד. מעט יקרה אבל עדיין זולה בהשוואה למחירים בארץ.
בלילה ישנו מצוין, עייפים אך שבעים ומרוצים. המשך יבוא.
