כך אני מרגישה בימים אלה.
כואבת, זועמת. מאוכזבת. מוצפת. הבכי מתפרץ ללא הודעה מוקדמת ואני פשוט נותנת לזה לקרות.
הרדיו או הטלוויזיה דלוקים רוב הזמן (דווקא כרגע לא - וזה שקט מבורך). בכל הזמן שומעים וצופים בחדשות, כל הזמן מרגישים את העצב, את הכעס, את האכזבה. כל הזמן עולה החשש מהתפתחויות נוספות, זוועות נוספות שמתגלות ממה שכבר קרה, וממה שעוד עתיד לקרות.
הזוועה - של הנטישה של המדינה, של הסבל של החטופים, של משפחות ההרוגים, הנעדרים, של הפצועים. של האזרחים שהבינו שאין מי שדואג להם, אין מי ששומר עליהם, ואין מי שמטפל בהם גם תוך כדי ואחרי שקורה האסון. מי שלא תיפקד לפני השבעה באוקטובר בממשלתנו ובכל הדרגים לגמרי לא מתפקד מאז. מי שדאג רק לעצמו או לסקטור או ל"בייס" שלו לפני, לא מתפקד ובפועל לא קיים גם עכשיו.
הרשלנות הפושעת של מי שקיבל "סימנים" או "רמזים" או סוג אחר של התרעות לגבי כוונת החמאס ולא התייחס לזה כמו שצריך, אפילו לא קצת "ליתר בטחון". מחכה לשמוע עד היכן הגיעו ההתרעות האלה בשרשרת הפיקוד.
העם - כן, הרבה זמן לא הרגשתי בנוח להשתמש במונח הזה - הוא היחיד שמתייצב ברגע שעולה הצורך. האנשים. חיילים ואזרחים שמתעלים על הנסיבות ומפגינים גבורה ואומץ לב מול מצבים לא אנושיים, בלתי אפשריים. עוד לא שמענו את כל הזוועות, אבל כל יום זה מתגלה יותר ויותר. בלתי נתפס, בלתי יאומן ובלתי נסלח. פוגרום על סטרואידים. שחיטה. ונטישה. נטישה מתמשכת. כואבת.
הטיסה שלנו לבוסטון בוטלה על ידי חברת התעופה, וכרגע אנחנו לא מזדרזים לקבוע מחדש. אמנם בני ומשפחתו זקוקים לנו, אבל בינתיים לא מרגישה שאני מסוגלת לעזוב כאן. לא במצב הנוכחי.
הוריה של כלתי, שמבקרים אצלם בבוסטון, "תקועים" שם מאותה הסיבה - אין טיסות חזרה (עם אותה חברת תעופה). אז לפחות הם ביחד שם. הבנתי שמצאו להם סידור חלופי, דרך אירופה. כלתי לא רוצה שהם יחזרו (הם גרים בצפת, ואם תהיה מערכה גם בצפון.........) אבל אמא של כלתי נדרשת בעבודה במיוחד עכשיו, בעזרה לאזרחים בעיר, והיא מאד רוצה לחזור כבר.
מה שעושה לנו טוב, משחרר קצת לחצים , זה הספורט. ההליכה בחוץ, הפעילות בחדר כושר. פעמיים ביום אנחנו מזיעים, מתאמצים, משחררים את כל מה שמצטבר. זה עוזר קצת.
כשאנחנו מסתובבים בין המושבים אנחנו רואים סיורים של מג"ב, וגם זה עושה לנו טוב.
באחד הימים בתי התקשרה אל T ושפכה קצת את ליבה. יש לה מטופלים שעוברים תקופה קשה - רופאים בבית חולים, חיילים...נוער שמתקשה עם כל מה שקרה וקורה. גם כשהיא עם הילדים היא מחזיקה את עצמה. באיזשהו שהוא שלב היא כבר הרגישה מוצפת, והשיחה עם אבא עשתה לה טוב. הוא בעיקר הקשיב, והיא פרקה.
היא תרמה חצי בית לילדים המפונים מיישובי העוטף, וגם ניסתה להתנדב כפסיכולוגית במרכזי הסיוע וגם לתרום דם. הודיעו לה שכרגע יש להם מספיק ואין צורך. אני מניחה שבהמשך אולי בכל זאת יקראו לה.
יום אחר היתה זו כלתי שהתקשרה אלי מבוסטון, ועשתה את אותו הדבר. היא מתקשה להתמודד עם כל מה שקורה כאשר היא כל כך רחוקה. השיחה איתי עזרה לה מאד.
בין לבין קפצנו אל אבא שלי כדי לקבל "חפיפה" על נושאים שנצטרך לטפל בהם אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות זאת.
היה קשה, בעיקר כי הוא בלגניסט...ועכשיו עוד יותר מבולבל. בילינו שני בקרים ארוכים אצלו ובסוף עשינו קצת סדר בבלגן וקיבלנו את כל המידע שנזדקק לו למקרה שהוא לא יהיה מסוגל או חלילה יילך לעולמו.
בימים אלה אני כל הזמן מקבלת שיחות והודעות טקסט מבני דודים שלנו בארה"ב, באנגליה, באוסטרליה ובארגנטינה וגם מחברתי 'ג'ינג'ית'. הדאגה שלהם כנה ועמוקה, והם כולם חיממו את לבי.
באחד הימים השבוע חתני הביא אלינו את שלושת הנכדים, בזמן שגם הוא וגם בתי היו צריכים לעבוד. קבלנו אותם עם ארוחת בוקר "של סבא".
לשני הגדולים היו שיעורים ב"זום" במהלך הבוקר, ואני שיחקתי עם הקטנה. בזמן ארוחת הצהריים בתי כבר הגיעה, הצטרפה אלינו, ולקחה אותם הביתה.
הם ילדים נהדרים. שרי די שואבת אנרגיה, ואני יוצאת מותשת מהבילו איתה, אבל היא מתוקה מאד.
'שותפנו' ו'שריתה' קפצו אלינו ערב אחד "כדי להעביר את החרא הזה ביחד" והאמת שזה עשה לכולנו טוב.
גם שיחות טלפון עם 'מחברת' עושות לשתינו טוב.
כל יום נערכות הלוויות של הרוגים מהיישוב.
הבוקר ירדנו לממ"ד/מקלט שלנו, למרות שהאזעקה ששמענו היתה בבירור מיישוב סמוך, כי האפליקציה כן התריעה. מסתבר שהאפליקציה יותר "רגישה" מהאזעקות של היישוב. היא מתריעה בטווחים גדולים יותר. שמענו את הנפילות מהמשולש.
בסופר (הפעם לא בטירה אלא בנתניה) היו הרבה מאד מדפים ריקים, בעיקר במחלקת הירקות/פירות ובשר/עוף, אבל השגנו חלק ניכר ממה שרצינו.
התכנון הוא לערוך כאן ארוחה בשבת בצהריים, לילדים ובתקווה גם להורי, למרות שלא בטוח שאבא ירגיש מספיק טוב כדי להגיע.
אחרי מה שהרגיש לי כמו נצח, קמה סוג של ממשלת חירום - עם ההנהגה הכושלת בשלמותה פלוס גנץ, שבעצמו (לדעתי) חתום על כשלון ה"מכשול" המפואר בגבול עזה. אני לא מתרשמת. אבל עם ישראל הוכיח לי שהוא עדיין כאן, שהוא עדיין קיים, שיש לנו את זה עדיין - וזה אולי אולי נותן לי קצת תקווה.
שיגרת מלחמה. מקווה לטוב אבל מתכוננת לרע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה