הידוק הסגר

הנחיות הסגר הולכות ומחמירות, למרות שעלינו ההגבלות החדשות פחות משפיעות. גם ככה לא נפגשים עם אחרים, לא יוצאים לעבוד בחוץ, לא משתתפים בבריתות, חתונות....מקווה שגם לא בהלוויות.

כאשר יוצאים להליכה, שומרים על הטווח של 100 מטר רדיוס... ואת התרגילים הנוספים שאנחנו עושים ממילא עושים בבית.

את הבית מנקים לבד, אבל החלטנו להעביר כל שבוע לעוזרת שלנו חצי משכורת. אנחנו לא רוצים שהיא תבוא לנקות - אין לנו דרך לדעת עם מי היא נפגשת והיכן היא מסתובבת - אבל אין לה הכנסות אחרות, לא יודעת כמה אנשים עדיין מעסיקים אותה, אם בכלל, וזה לא אנושי להשאיר אותה ככה ללא הכנסה.

עכשיו ההתלבטות היא רק לגבי הסופר.

להזמין משלוח שיגיע בעוד שבועיים ויהיו חסרים בו מחצית מן המוצרים - לא ממש בא לי.

אז אם זה רק ירקות, פירות, חלב....אוכל להזמין מהירקן השני (לא זה שנסגר על ידי משרד הבריאות בעקבות מחלתו של הבעלים בקורונה), שגם אצלו יש כמה מוצרים בסיסיים נוספים.

אם נצטרך יותר מזה, אפשר לנסוע לסופר עם כפפות ומסיכות....
נראה.

בסך הכל מסתמן שיש תוצאות להנחיות שניתנו לפני שבועיים (שבועיים? משום מה זה נראה כמו נצח), ושזה הכיוון הנכון. אמנם "השטחת העקומה" משמעה שכל הסיפור הזה ייקח יותר זמן, אבל אבוי לנו אם נגיע למצב שבתי החולים מוצפים בחולים קשים שזקוקים להנשמה.............אבוי לנו אם נצטרך להגיע למצב של ספרד או איטליה, שהרופאים יצטרכו לבחור במי לטפל ועל מי לוותר מראש.

עכשיו נראה אם באמת יממשו את התכנית הכלכלית שעליה הכריז אתמול כחלון, באיזה אופן ותוך כמה זמן. יש לי הרגשה לא טוב שהכל דיבורים........ושאנשים ועסקים יקרסו הרבה לפני שיישלח אליהם חבל הצלה...............

ממשיכה בשיחות עם הורי, בתי בארץ ובני בבוסטון ונשמע שבסך הכל כולם בסדר וכולם איכשהו מסתדרים. כמה זמן זה ימשיך ככה, אין לדעת. אבל so far so good.
מקפידה גם על קשר עם חברות......

היתה בהלה קטנה לגבי אבא של החבר של אחיינית2 - אבל הבדיקה שנלקחה ביום ששי חזרה אתמול שלילית, כך שהוא כנראה סתם התקרר, וזו לא היתה קורונה. שמחות קטנות...........

אני ממשיכה לקרוא וליהנות מהספר שבני המליץ עליו........ לצפות בסדרות.
חושבת על זה שעכשיו לא עובדים על שום סדרות בשום מקום, ושבעוד זמן קצר לא יהיה מה לראות.............

בידוד מרצון?

אז הדוד של חתני חלה, נבדק, ואובחן כחולה קורונה.
נשמע הזוי אבל מסתמן שהוא נבדק ממשטח במשרד שלו, שנגע בו מישהו שהיה בקרבת חולה קורונה (וכמובן נדבק בעצמו ולא ידע זאת).
בימים שלפני שנבדק, נפגש גם עם אמו של חתני, גם עם דודה אחרת של חתני (שאמם גרה אצלה, אישה לא בריאה בסוף שנות השמונים שלה)....ואמו של חתני נפגשה גם עם אחותו של חתני וילדותיה.
בעקבות הידיעה על הקורונה, פנתה אמו של חתני למשרד הבריאות לבקש הנחיות.
מתברר שהיא עצמה צריכה להיכנס לבידוד של שבועיים מהיום שבו נפגשה עם אחיה, אבל בתה ונכדותיה משום מה לא צריכות להיכנס לבידוד. למה? ככה אומרים במשרד הבריאות. אם תשאלו אותי - המפעיל שיקול דעת יכניס לבידוד גם את הבת והנכדות. לא?

לפי אותו הגיון, פחות או יותר, לאחר שהירקן בפינת הרחוב שלנו חלה בקורונה - הודיעו לכל התושבים היכן הוא היה באילו ימים - אז ביום שבו קנינו אצלו הוא כבר לא היה בחנות, אבל היו שם עובדים שלו שאחר כך התברר שהם נכנסים כולם לבידוד. אז מה זה אומר לגבינו? משרד הבריאות טוען שמי שהיה עם כפפות ומסיכות ושמר על מרחק 2 המטר לא צריך בידוד. האמנם? אז רשמית אנחנו לא בבידוד, אבל בפועל בודדנו את עצמנו, ואני סופרת שבועיים מיום ששי........ומקווה שלא נדבקנו, או לפחות שלא נפתח תסמינים.

הימים עוברים להם בעבודות בית, שיחות טלפון ווידאו ארוכות עם חברים/ות וקרובי/ות משפחה, קריאה וצפייה בסדרות והרבה חדשות (יחסית).
אגב אנחנו ממלאים את השאלון היומי של מכון ויצמן, מקווה שזה עוזר למישהו. הבנתי שהם חזו באופן מדויק את התפרצות הקורונה בבני ברק ואור יהודה...

שמעתי שיש פיילוט של בדיקות קורונה לאנשים שמגיעים לחלק מרשתות השיווק (רמי לוי וויקטורי). זה מרתיח שפתאום אפשר לקחת בדיקות סתם לאנשים שמגיעים לסופר בלי תסמינים, בעוד אנשים שמבקשים בדיקה כי מרגישים לא טוב, אבל לא היו בחו"ל או ליד חולה קורונה מאומת, מסורבים.

מה שמתפתח בתחום הפוליטי מרתיח אותי יותר מיום יום. וזה אומר הרבה, יחסית למישהי שמנסה להימנע מכל התחום הזה.

מעודד ומחמם את הלב לשמוע על כל ההתנדבות וההצעות לעזרה מכל הכיוונים - מאזרחים פרטיים - ובו בזמן מבחיל לראות איך הממשלה על זרועותיה השונות מתמהמהת במתן סיוע אמיתי ודחוף ונדרש. לא יודעת מה יהיה. 

ריח הדרים

נהיה קריר שוב, ואני יושבת בגינה והפריחה של הלימון אופפת אותי בניחוח משכר.
תמיד שקט כאן ביישוב, בוודאי בשבת, אבל עכשיו באמת באמת שומעים רק את הציפורים. ויש המון.

אמא שלי מדווחת על ארבע אנפות צחורות שהחליטו לבקר אצלם בגינה השנה.
ביקשתי שהיא תצלם אותן בשבילי, אבל היא אמרה שאבא שלי צריך ללמד אותה איך עושים את זה.

אתמול בערב עשינו ארוחת ערב מקוונת עם בני (אצלו זו היתה ארוחת צהריים), כלתי ו'תינוקי' - היה כיף לשבת לשוחח ולאכול "ביחד".

אחר הצהריים ניהלתי שיחת וידאו ערה עם 'נוקת' - אני שרתי לה והיא זעקה את קריאות הקרב שלה (היא יודעת לומר בה ו-מה ו-פה אבל כשהיא מתלהבת היא פשוט צועקת אה מכל הלב) ועשתה לי "קוקו" שעה עם איזו חולצה שמצאה על הספה. בכל פעם שהסתתרה מאחורי החולצה שמעתי את הצחקוקים שלה. מאד משעשע אותה ה"קוקו" הזה.

מזל שיש את שיחות הוידאו האלה. ללכת בלי ולהרגיש עם.

T קורע את התחת למילוי טפסי בקשות הלוואה בערבות ממשלתית ללקוחות שלו, בעלי העסקים הקטנים. זה ממש ברור שהטפסים האלה נוצרו בכוונה מסובכים כדי שאנשים ייתייאשו ולא ימלאו אותם.
ובאמת נכון לשבוע שעבר הוגשו ברמה הארצית רק 200 בקשות להלוואות האלה. מדינה חצופה.

צריך להגיש את טפסי ה-PDF המקוריים אבל לא למלא בכתב יד. איך לעזאזל עושים את זה?
הוא קנה תוכנה שמסבה PDF ל-WORD או EXCEL (זה עולה 88 ש"ח לשימוש של חודש), ואז התברר שה-EXCEL לא עובד בכלל, וקבצי ה-WORD לא הצליחו לרדת למחשב בגלל חסימה של האנטיוירוס.

הוא נלחם עם זה כמה ימים (בלי לספר לי, אחרת הייתי מציעה לו כל מיני פתרונות) - ובסוף הוריד את קבצי ה-PDF כמות שהם ואיכשהו הלביש עליהם שדות חדשים שבתוכם הוא מילא את המלל הנדרש.....הכי קשה היה לו הטופס עבור הלקוח הראשון, עבור האחרים הוא כבר השתמש בתבנית שהוא עמל עליה.
זה כנראה התקבל כי הוא שלח כבר את רוב הטפסים ולא קיבל דחייה מהגוף הממשלתי שמקבל אותם.

היום הוא סיפר לי על זה לראשונה, ושאלתי אותו למה הוא לא ניסה זאת על מחשב אחר בבית, או ניטרל זמנית את תוכנת האנטיוירוס............
וואו, במחשב הנייד שלו זה עבד מצוין מניסיון ראשון!!!! איזה תסכול, כמה קשה הוא עבד על זה כל השבוע.

אני קוראת עכשיו (בטלפון) ספר שבני המליץ עליו בשם 'where the crawdads sing' מאת סופרת בשם delia owens. כבר סיפרתי כאן שבני בוחר את הספרים שלו לא מעט לפי מי שמקריא אותם, כי הוא התחיל לשמוע ספרים (כמו שאחי עושה כבר שנים), וזה באמת משנה מי ואיך מקריאים את הספר. הוא מאד אוהב את זאת שמקריאה את הספר הזה (שמה Cassandra Campbell).

אני סומכת מאד על המלצותיו של בני, אז נכנסתי לאמאזון להוריד את הספר, והופתעתי לגלות שמחירו מעל $14. זה ממש יקר, לספר מקוון, והחלטתי שלפני שאני רוכשת אותו, אני קוראת כמה פרקים. הורדתי דגימה (מה שנקרא sample) והתחלתי לקרוא, ואהבתי מאד, והחלטתי לקנות את הספר. ואז, כשנכנסתי לאמאזון הציעו לי את הספר ב....$9!!! מה קרה מאז שהורדתי את הדגימה ועד שבאתי לרכוש??? מוזר ביותר. בכל מקרה הרווחתי. הוא כתוב נהדר וזורם.......ונותן גם הצצה לאורח חיים זר ומוזר בשולי החברה בדרום מזרח ארה"ב באמצע / סוף המאה העשרים. 

גולת הכותרת של השבת הזאת עד כה: סידרנו את חדר הארונות. יותר נכון, את הבגדים והנעליים של T. 
אני מסדרת את הבגדים שלי בערך פעמיים בשנה, מנפה את הנעליים (יש לי הרבה פחות מאשר ל-T) פעם בשנתיים בערך. אבל לדעתי הוא לא עשה סדר וניפוי בבגדים שלו מאז שנכנסנו לגור כאן (כמעט 10 שנים).
היום עשינו מבצע. 
זה היה נהדר. 
מלאנו שקיות רבות בבגדים לתרומה, נעליים, חגורות........ניקינו מדפים, סידרנו. תענוג. באמת הגיע הזמן. 
מה עושים כרגע עם השקיות האלה, בזמן של סגר ובידוד חברתי? לא ברור. אבל העיקר שהעבודה נעשתה.

לצערי היום שמעתי שדוד של חתני נדבק בקורונה - וכעת חלק ניכר ממשפחתו של חתני נכנס לבידוד. בעיקר דואגים לסבתא של חתני, שגרה אצל אחת הדודות שלו ואולי נחשפה, למרות שהם לא נפגשו פנים אל פנים - רק כי הוא היה אצלם בבית.

נראה שהוא נדבק בעבודה, לאחר שביקר במשרד שלו מישהו שנפגש עם חולה קורונה, על ידי מגע במשטח משותף כלשהו - ידית של דלת, כפתור של מעלית...לא לגמרי ידוע. 

כל כך חשוב שאנשים יפנימו - אם הם בחוץ, במשרד, בסופר - לא לגעת עם הידיים בשום דבר, ואם במקרה נוגעים - מיד לשטוף במים וסבון ו/או אלכוג'ל או אלכוהול - מה שיש (ורצוי שיהיה תמיד בהישג יד). עצוב עצוב שהוא חלה, לא יודעים עדיין לגבי בני משפחה אחרים - לעד כמה שידוע לי הדוד שנדבק סובל גם מקרון, כלומר הוא לא מאה אחוז בריא. נקווה שיעבור את המחלה בשלום. 

שגרת קורונה

כואב הלב על החולים ועל הנפטרים ובני משפחותיהם.
גם שלנו וגם של העולם.

כואב הלב על התסכול של הצוותים הרפואיים שנלחמים בטחנות הרוח עם הכלים והתרופות שאין להם.
מעדיפה לכתוב על ענייני דיומא.

בינואר החלטתי לעשות דיאטה.
התחלתי לשמור, קבעתי תור אצל דיאטנית.
בפברואר הדיאטנית המליצה על בלוויק - שמיד ירד מן המדפים - והמשכתי לשמור בלעדיו.
מאמצע פברואר ועד אמצע מרץ הייתי עם ענייני השן - כאבים ואיכס כללי וטונות של אנטיביוטיקה.
בלי תיאבון ובלי יכולת של ממש לאכול דברים נורמליים. ומצד שני עם פעילות גופנית מינימלית ולא נחשבת באמת.
כעת התיאבון חוזר לי, אבל בינתיים ממשיכה להקפיד.
מינואר ועד היום ירדתי כחמישה ק"ג, כאשר שמתי לב ששבוע אחד אני יורדת ובשבוע הבא נשארת במקום או עולה 100, 200 גרם. מעניין. נראה אם ואיך זה ימשיך עכשיו שהכל לכאורה "נורמלי" בתזונה שלי.

היום עטינו כפפות ומסיכות ונסענו לסופר "יוחננוף" בנתניה. כבר כמה שנים (מאז שהוא נפתח, נראה לי) אנחנו קונים שם ומאד מרוצים.
בכניסה לסופר היה תור (מרווח היטב), והבנו שהם מנטרים את כמות הקונים שבפנים.
פתאום הסדרן שאל אם יש מישהו שלא זקוק לירקות ופירות. התברר שהם מנטרים במיוחד את כמות האנשים שליד דוכני הפירות והירקות, ושהביקוש לשם גדול במיוחד. כיון שכבר עשינו הזמנה השבוע מהירקן המקומי, דילגנו בשמחה על התור והוכנסנו לסופר, לא לפני שמדדו לשנינו חום. השוער החביב (שמכיר אותנו אבל לא בטוח זיהה אותנו בגלל המסיכות) הראה לי שהחום שלי נמוך מ-36. אז או שהיה לי קר, או שהמדחום הזה מכויל כלפי מטה.

הקניות עברו בשלום, ופרט לביצים (שהיו חסרות, אבל יש לנו עדיין בבית) השגנו כל מה שרצינו.
מעבר לכך אנחנו לא יוצאים מהבית.

לעומת זאת הורי, שהזמינו מ"רמי לוי" באינטרנט, לפני שבוע, קיבלו בערך חצי ממה שהם הזמינו. אמא שלי טוענת שלא חסר להם כרגע כלום,  ושהם כבר עשו הזמנת השלמה מ"שופרסל" הפעם, לשבוע הבא. בכל מקרה ב"אחוזה" הבטיחו להשלים להם כל דבר שחסר.

הגנן, שמתחזק את הגינה שלנו פעם בחודש, שאל אם הוא יכול להגיע - וחשבנו על זה שבטח, למה לא? הוא עובד לבד, בחוץ, לא מסתכן ולא מסכן אותנו. וכל עוד אנחנו מסוגלים - מדוע לא לפרנס אותו?

מצד שני התקשר אלי הספר החמוד שלי, והציע שאגיע אליו הביתה - הבטיח שאהיה לבד, רק אני והוא בלי לקוחות אחרים, שהכל סטרילי והוא שוטף ידיים ועוטה מסיכה......נאלצתי לסרב.
ספרים, קוסמטיקאיות, מסאז'יסטים .....כל אלה ייאלצו מבחינתי לחכות לאחרי הקורונה. לא כדאי להסתכן. הודיתי לו מקרב לב, אבל כבר קניתי צבע שיער בסופר, וכאשר המצב ייעשה בלתי נסבל - אנסה לעשות זאת בעצמי.

משיחות עם בתי והנכדים נשמע שהם מצליחים להעביר את הזמן בטוב, נוקת מרגישה הרבה יותר טוב, ישנה יותר טוב, אוכלת יותר טוב - יש תקווה בגיזרה הזאת.

אני כותבת על ענייני יום יום ורותחת בפנים על מה שקורה בפוליטיקה...........ולא בא לי לכתוב על זה. אבל כועסת, כועסת, מיואשת, מתוסכלת, ודואגת. דואגת מאד. 

מנצלת את הזמן הפנוי

מזמן לא עשיתי סדר בארונות (פרט לבגדים) או מגירות - אז היום החלטתי שזה זמן טוב והתלבשתי על הארון שמעל למקרר: ארון, שהוא שילוב של ארון התרופות, מלאי של נרות (לחנוכה, ימי הולדת, הפסקות חשמל), כלים חד פעמיים (שאני גאה לומר שקנינו כשנכנסנו לבית לפני קרוב לעשר שנים לכבוד חנוכות בית למיניהן ועדיין לא הצטרכנו לחדש את המלאי) וגם מלאי בקבוקים (שיש בכמות כזאת צורך רק כשאנחנו מארחים במספרים גדולים - מי יודע מתי ניתן יהיה לעשות זאת שוב) וכוסות פלסטיק של ילדים (שאיפסנתי כשחכמוד ונשמותק גדלו, ועוד מעט אשמיש שוב עבור נוקת ותינוקי).

כבכל פעם מחדש, הופתעתי כמה מהר זה הלך וכמה קל זה היה, והזכרתי לעצמי את מה שאני תמיד מייעצת לאחרים - לעשות בכל פעם מגירה או שתיים, ארון או שניים - וזהו. זה ממש לא מעייף כמו כשמחליטים להתלבש על חדר שלם או ...כל הבית.

הנחיות ברורות מהממשלה עדיין לא ראיתי, ולא ברור לי מה יהיה ומתי בדיוק זה ייכנס לתוקף.
בינתיים גם בפוליטיקה עוד יותר בלגן - וכמו אלכוהוליסט כבד, נראה לי שבתחום הזה גם מדינת ישראל תצטרך להגיע לתחתית לפני שניתן יהיה להתחיל לרפא ולהתרפא.

בינתיים גם T ו'שותפנו' הספיקו לריב - בטלפון - וזה מעכיר מעט את מצב רוחי, למרות ששני אלה רבים כבר שנים כמו בעל ואישה ולא נראה שהיחסים בסכנה. אבל חבל דווקא בתקופה כזאת, להתווכח במקום לתמוך ולהתגייס זה לטובת זה ולטובת הלקוחות המסכנים שלהם.

בהעדר הנחיה חדשה לא להסיע אדם שלא מהמשפחה ברכב, T הביא את העוזרת (שגרה ביישוב סמוך) ואני מקווה שזו לא טעות. אנחנו כמובן לא מתקרבים אליה והיא עובדת עם כפפות....
די ברור לי שבסוף ניאלץ לוותר על הפינוק הזה אבל אני דוחה את הקץ. בין הכתפיים והגב שלי ושל T, לא ממש בא לי לחזור לנקות את הבית בעצמנו. אבל שוב - בסוף כנראה לא תהיה ברירה.

נחכה לערב לשמוע אם התקבלו הנחיות חדשות וברורות יותר.
ירקות ופירות כבר הזמנתי (וקיבלתי) מהירקן המקומי, אבל לסופר כנראה עדיין נלך מחר. עוד לא נכנסנו למעגל ההזמנות און ליין. בסוף גם זה יגיע.

ימים מוזרים................

לקראת סגר מלא?

אולי בפעם האחרונה אירחנו שוב את הנכדים המתוקים הלילה והיום.
לא מזמן הגיעה בתי עם נוקת (שמרגישה יותר טוב) לאסוף אותם - ונפרדנו כאילו להרבה זמן הפעם.
אלא אם יקרו שינויים של הרגע האחרון בכל הודעות ה"לקראת החמרה" שממטירים עלינו בכל אמצעי התקשורת האפשריים, נתראה בשבועות הקרובים רק בוידאו.

הנכדים היו מתוקים כתמיד, בנו הרבה בלגו, עשו שיעורי בית מקוונים, הסכימו מעט גם ללמוד דברים אחרים - המשכנו עם הגיאורפיה ולמדנו את שמות המדינות (הרבות מאד!) באירופה.
הייתי צריכה להסביר שאירופה בעצם מחוברת לאסיה, ולהעביר להם על המפה קו דמיוני שמפריד בין שתי היבשות. מקווה שלא הטעיתי אותם - אבל אני די בטוחה למשל שרוסיה וגם תורכיה משתרעות על פני שתי היבשות גם יחד. אולי יש עוד....

בין לבין גם צפו בסרט (אבל לא ישבו שעות מול הטלוויזיה, אלא רק צפו בסרט ואז כיבינו), ושיחקו מעט כדורגל בגינה (למרות השיפור במזג האוויר, היתה רוח ולא ממש היה נעים להיות בחוץ לאורך זמן). איזה כיף שיש גינה.

בסך הכל הזמן עבר בנעימים, אבל ברור שכל יום שעובר מגביר אצלם את השעמום שמחוץ למסגרת.

בלילה חכמוד בא אלי למיטה פעמיים, נתתי לו להתארח לידי - במיטה החדשה יש הרבה יותר מקום כך שאני מסוגלת לישון כשהוא גם כן במיטה, אבל השמיכה לא מספיקה לשנינו, ובאיזשהו שלב הוא חזר למיטה שלו.
בבוקר נשמותק השתחל למיטה לחיבוקי בוקר. בסך הכל תענוג לארח אותם. אז שוב - נראה שזו הפעם האחרונה להרבה זמן.

בני וכלתי בבוסטון מנסים להכין המון לימונדה מהלימון הזה שנזרק על כולנו - הם לא יוצאים (פרט לסופר) ונהנים מהשהייה בבית עם תינוקי, מלמדים את תלמידי המוזיקה באופן מקוון, ומקווים לטוב.
עיריית בוסטון כבר שלחה להם $1000 דולר - לא שזה הרבה אבל זה רק מראה את ההבדל בין ממשל שמתפקד בזמן חירום וכזה (אצלנו) שלא ממש.
T עסוק בימים האלה במילוי טפסים עבור הלקוחות העצמאיים שלו (אותם "עד 6000 ש"ח" שמדברים עליהם בלי סוף), בתקווה שיקבלו את זה ובהמשך אולי עוד.
ככל שהמשבר הזה יתארך, החששות הכלכליים (אנחנו חיים משכר דירה, למשל) גוברים. אבל כרגע אין לנו מה לעשות עם זה, אז משתדלת לא להתעכב על זה כל הזמן במחשבות.
נראה מה יודיעו היום ועד כמה ההנחיות תהיינה אולי יותר ברורות...............ושנהיה כולנו בריאים. 

הנורמלי החדש

נוקת כנראה שוב עם דלקת אוזניים ומתפתלת מכאבים.
מסכנונת. ומסכנים גם ההורים שלה. לפחות הם שניהם יחד בעניין הזה, חצי לילה בתי היתה איתה, חצי לילה חתני.
היא חייבת לראות רופא אף אוזן גרון - אחרי הניסיון שהיה להם עם נשמותק (שנזקק לכפתורים) הפעם הם לא יבזבזו זמן יקר.

בשבת בתי יצאה איתם קצת לטייל בשבילים שליד פארק הרצליה (הפארק עצמו היה סגור), והם הקפידו לשמור מרחק גדול בינם לבין אנשים אחרים.

במוצ"ש השתתפנו שנינו בהפגנת "דרכנו" בפייסבוק להצלת הדמוקרטיה.
הנואמים דיברו ממש לעניין ואמרו דברים חשובים, והתרגשתי מאד גם מדבריה של לוסי אהריש עצמה.
התעצבתי ממש לשמוע שפיטרו אותה מ"כאן" בעקבות זאת.

יצאנו להליכה ביישוב והשגנו גם מסיכות - אבל כשהגענו הביתה הבנו שאלה מסיכות רגילות שמשמשות בבניין, שאין להן בעצם מסנן ודווקא מסיכות "חדר ניתוח" פשוטות, יחסית, נותנות כיסוי יעיל יותר. מבאס. גם את אלה אין להשיג כאן כרגע.

בשבת ויתרנו על ההליכה בחוץ בגלל הגשם והיה לי קר מדי גם כשהוא פסק בשלב כלשהו.
ממש לא בא לי דווקא עכשיו להתקרר.

אחיינית1 מקוררת מאד מאז החתונה - אני מניחה שזה שילוב של הקור והשמלה הדקיקה והחשופה וגם נפילת המתח. אני תמיד חולה אחרי אירועים מאז'וריים כאלה.

אחיינית2 לומדת מקוון במכללה, ועדיין חווה תסמינים ממחלת הנשיקה, אבל מתחזקת לאט לאט ומיום ליום.

T מתכנן לעבור אצל אחד הלקוחות שלו שמתקשה עם הטפסים לקבלת הלוואה ממשלתית (הוא כבר מילא אותם אבל לא מסתדר עם הסריקה והשליחה שלהם), ולמרות הכפפות והמסיכה והמרחק הפיסי שהוא הבטיח להקפיד עליו, אני די מסתייגת מזה. חשוב לשמור על מינימום מפגשים עם אחרים.
גם אני צריכה לצאת לבית מרקחת כדי לאסוף תרופת מרשם קבועה. אין ברירה........יש דברים שעדיין צריכים להתבצע.
שוטפים את הידיים כל הזמן במים וסבון, ומעבירים מגבוני חיטוי על משטחים............

ועכשיו מדברים על סגר מלא עוד מעט.....ואני חושבת לעצמי - האם יש משהו שאני צריכה להספיק לצאת לקנות לפני כן?

איזו מציאות הזויה.
נראה שאנחנו רק בהתחלה...........

מה שמעניין....

הוא להתבונן איך כל אחד מאיתנו מגיב למציאות המתגלגלת הזאת.

'שריתה' נכנסה להיסטריה אמיתית.
'מחברת' משוכנעת שזה יהיה קצר והכל יהיה בסדר.
המנגנון של T הוא לא להפסיק לדבר על תחזיות "ריאליות" (די אפוקליפטיות, להערכתי, אבל אולי הוא צודק), אלפי נפטרים והתמוטטות כלכלית, עד שאמרתי לו שאני לא יכולה לשמוע את זה יותר.
הורי, שמבודדים ב'אחוזה' לא רק מאיתנו אלא גם משאר הדיירים, נכנסו לתבנית של "טוב, ככה בעצם חיינו בקליפורניה - בלי לפגוש אנשים, התעמלות בבית, הליכות בשכונה, צריכת חדשות וסרטים וסדרות וקריאת ספרים". בינתיים נשמע שהם לא מתחרפנים מזה.

בתי די מוצפת.
נוקת היתה חולה כל הזמן האחרון - קודם דלקת אוזניים, אחר כך פצע כואב נורא על הלשון, עכשיו כנראה שיניים חדשות מנסות לבקוע מבעד לחיניכיים והיא לא מצליחה לישון יותר מחצי שעה ברציפות.
בהתחלה בתי עוד פגשה מטופלים בקליניקה, אבל עכשיו עברה לטיפולים מקוונים. לא כל המטופלים מסכימים לכך, לא כולם מסתדרים עם זה, אבל אחרי שבתי גילתה שאחת הילדות המטופלות היתה עם חום לפני כמה ימים והוריה בכלל לא טרחו לומר על זה משהו - בתי הבינה שהיא לא יכולה לסמוך על אחרים שישמרו עליה, כדי שהיא לא תחשוף את משפחתה (ואותנו), והיא חייבת לשמור על עצמה.

בערך פעם ביום היא נכנסת לדכאון - אבל בסך הכל מתפקדת יפה.
לקח כמה ימים עד שחתני הפנים שהיא זקוקה ליותר עזרה ונוכחות ממנו.
אבל בסוף נפל גם לו האסימון.
הוא עבר לעבוד מהבית באופן מלא, וכך הם מחלקים ביניהם את שעות העבודה והטיפול בבית ובילדים.
ואנחנו ממשיכים לעזור עם שני הגדולים.
מאחר שאיננו נפגשים עם אף אחד אחר, וגם הם לא, אנחנו החלטנו בשלב זה לפחות להמשיך להיפגש בינינו.
להמשיך לארח כאן את הנכדים פעמיים בשבוע.
בינתיים, בנוסף להקלדה העיוורת, הם כבר למדו את שמות כל הארצות שגובלות במדינת ישראל, ואת שמות כל הארצות בדרום אמריקה.
בפעם הבאה נעבור ליבשת חדשה.

עוד לא התחלנו עם הזמנות מקוונות מהסופר - בינתיים הלכנו בעצמנו - אולי לא התמגנו מספיק (כפפות, מסיכות) - אבל מייד שטפנו ידיים כשהגענו הביתה. אולי זה לא מספיק - אולי צריך גם לעבור עם חומר חיטוי על כל המוצרים שקנינו........צריך להקפיד יותר.

אתמול ניצלנו שעה שבה לא ירד גשם כדי לעשות הליכה ביישוב. היה קפוא וקיוויתי שלא אתקרר....
בינתיים אני בסדר.

גיסתי בעיקר דואגת לאמא שלה, לבד בת 88, שהסתגרה בבית ולא מוכנה להיפגש עם אף אחד, ומצד שני היא משתגעת כשאין לה תעסוקה לאורך זמן. אחיינית2 הקליטה לה סרטון הדרכה כיצד לדבר בטלפון בוידאו, וזה מאד שיפר את איכות התקשורת שלה עם המשפחה וחברים. זה עשה לה ממש טוב.

גיסתי גם שומרת על אחיינית2 די בבידוד - כי המערכת החיסונית שלה עדיין מאד חלשה - ובאיזשהו שלב גם הכריחה את החבר שלה להחליט אם הוא גר אצלם או בבית שלו, אבל ביקשה ממנו לא לעבור מבית לבית. כרגע הוא גר אצלם. אבל ייתכן שאם יתגעגע יותר מדי לאחים הקטנים שלו ולפסנתר שלו - הוא יעבור בחזרה, ויישאר שם עד ש.....מי יודע עד מתי.
לא פשוט.

גיסתי מורה בתיכון - מלמדת מקוון - ואחי מרצה באוניברסיטה - כנ"ל. כך שהם עסוקים כל היום.

בעלה הטרי של אחיינית1 עדיין עובד, ודי לא הפנים את מה שקורה. הוא חשב שאפשר להמשיך ללכת לארוחות ערב אצל הוריו - למרות שהוא כל היום בחוץ ונחשף לאנשים אחרים. אני מניחה שהוא לא לבד שמסתובב עדיין עם תחושת "לי זה לא יקרה" או במקרה הזה: "להורי זה לא יקרה".

אני ממשיכה לאמן בהתכתבות - כך שמהבחינה הזאת שום דבר לא צריך להשתנות.

ממשיכה לצאת להליכות ולעשות תרגילים בבית בעיקר עם הגומיה - לבריאות הכתפיים.
ממשיכה לעשות הרבה שטיפות דנטליות - במי מלח ובמי פה - זה מה שנשאר מענייני השן. נראה שאני מחלימה יפה. סוף סוף.

ממשיכה לקרוא ספרים (בטלפון), לקרוא בלוגים, לראות סדרות וסרטים.
שומעת/צופה בחדשות אבל לא כל היום.

מקבלת מבזקים מ-ynet.
ניסיתי לקבל מבזקים גם מ-N12 אבל האפליקציה שלהם לא מאפשרת התראות שקטות. לא בא כל רגע לשמוע "ביפ, ביפ" כשמגיעה ידיעה. זה מבחינתי היתרון העיקרי של מבזקי ynet. השקט. אני מציצה כשבא לי.

התחלתי לדבר יותר בטלפון עם חברות ובני משפחה - כדי לשמור על קשר גם כשלא מתראים.
בסך הכל, פרט לדאגות "מה יהיה" (מבחינה בריאותית אבל בעיקר מבחינה כלכלית) אני בסדר.
המשך יבוא.

קייטנת סבא וסבתא וזה

כן, כן, אנחנו מעל לגיל 60 (טוב - ממש קצת מעל לגיל 60) ונחשבים כבר בקבוצת הסיכון, אבל אין כרגע סיכוי שנפקיד את בתי והעזרה למשפחתה.
ובכלל, בימים האלה שאנחנו נמנעים (עוד לפני ההנחיות) מלצאת ולהתחכך עם שאר האוכלוסיה, וגם עם חברים לא נפגשים (כמעט), ואת הורי מנועים מלפגוש - על החיבוקים והחיוכים של הנכדים המתוקים האלה, אנחנו (עדיין!) לא מוותרים.
ומקווים שלא נצטער על זה בהמשך.

בשני בערב חתני הקפיץ את חכמוד ואת נשמותק אלינו, T הכין פנקייקים לארוחת הערב, וישבנו כולנו לצפות בגירסא החדשה של "קרטה קיד" - אגב עשוי מצוין.
צפיתי בגירסא המקורית עם ילדיי כשהיו קטנים, ואהבנו את הסרט מאד, וגם הגירסא החדשה לא מביישת את המסר ואת האנושיות החמה.
הילדים אהבו מאד, לשמחתי, וגם הפנימו (פחות או יותר) את עניין הצורך באימון ותרגול גם של דברים משעממים או מעצבנים כדי להגיע לתוצאות.
המסר הזה שירת אותנו מצוין למחרת בבוקר כאשר הושבתי אותם מול תוכנה ללימוד הקלדה עיוורת, שבנויה בצורת משחק מהנה ופשוט.
כרגיל, כל עוד הלך לחכמוד טוב ובקלות, הוא היה מרוצה, וברגע שהתחיל להתקשות מעט, היה לו קשה לחוות את התסכול.
המשכתי להזכיר לו שמותר לטעות וזה בסדר, ושהולך לו ממש טוב למרות שלפעמים הוא טועה - ובסך הכל הוא התחיל לראות את הכסף זורם לקופה שלו, ואת היכולת שלו לרכוש מידי פעם חיות שתעזורנה לו בדרך - והוא התעשת והמשיך.

היה מעניין לראות שוב את ההבדלים בין שני הילדים.
ההמשחק מנחה את השחקן להקליד אותיות (באופן אקראי, בכל פעם סדר אחר) - תחילה ח, כ, ומקש הרווח, ועם עליית שלב נוספת ל ביד ימין ואז ג ביד שמאל וכן הלאה.
עבור כל אות נכונה מקבלים כסף, וכשצוברים סכומים מסוימים ניתן לרכוש חיות - כאשר כל חיה מסייעת בדרך אחרת. אחת מזרזת את הקצב שבו מרוויחים כסף, אחרת מקלה על השחקן בעת טעות הקלדה ועוד.

חכמוד רכש חיה חדשה בכל פעם שהמשחק הודיע לו שיש לו מספיק כסף בשביל זה.
נשמותק לא רכש חיות כלל במהלך כל המשחק, וכך נצבר לו כסף רב יותר והוא הגיע לשלבים גבוהים יותר, כך יכול היה פתאום לרכוש חיה יקרה כי הצטבר לו סכום גדול יותר.
כל כך אופייני לשניים האלה - האחד "לא צריך כלום" והשני רק רוצה ורוצה ורוצה.


מתוקים שלי.

בתי הגיעה עם נוקת כדי לחבר אותם למערכת "אופק חדש" של בית הספר, לביצוע המשימות היומיות.
נוקת הרגישה יותר טוב, וגם ישנה כל הלילה - בפעם הראשונה מזה שבוע - ואלה באמת היו חדשות טובות.

בתמונה הקטנה מתיידדת עם החתול ד' על המיטה שלנו.
זו הקלה גדולה שהיא מרגישה יותר טוב.

גם בבוסטון תינוקי הפסיק אתמול לשלשל (ולהקיא מידי פעם) וקיבל בחזרה את המרץ ואת הצחוק של היום יום שלו.
בני וכלתי מלמדים מרחוק דרך וידאו, ותלמידים בודדים מגיעים אליהם פיסית - וגם אז הם מנקים ומחטאים הכל בסוף כל שיעור.
הופעות ואירועים כמובן בוטלו, וגם בית הספר שבו בני מלמד נסגר.
אני מניחה שגם השיעורים יופסקו בשלב כלשהו - כי שיעורי מוסיקה זה מותרות.

אין ספק שככל שיעבור הזמן יעלה הקושי - מי יודע איך כל אחד ישרוד את התקופה הזאת, גם בלי לחלות.
וכרגע הטיסה שלנו לביקור אצלם ביוני נראית יותר ויותר דימיונית....

יום הולדת שמח לאתר הפרפרים

לא להאמין שחלפה לה שנה מאז שגוגל הודיעה שגוגל פלוס עומד לרדת, ומי שהכרתי עד אז רק כקנקן התה , שמוכר היום יותר לכולנו כמנהל קהילת פרפרים, הרים את הכפפה והקים את אתר הבלוגים החלופי החדש הזה במקום מה שהשתמשנו בו אז: "בלוגר בשפת הקודש" שהקים בזמנו אליפל.

מבחינתי היתרונות של אתר הפרפרים החדש בלטו כבר מהרגע הראשון, במיוחד העובדה שניתן להירשם בעזרת כתובת האתר בלבד (ללא צורך בהספקת כתובת המייל של הבלוגר) ומרגע ההרשמה הפוסטים מתפרסמים מיידית ואוטומטית.

יתרון נוסף (שהיה קיים גם בגוגל פלוס) הוא שניתן לפרסם באתר בלוג כמעט מכל פלטפורמת בלוגים קיימת.
כמה שמחתי לגלות בלוגים ובלוגרים חדשים שעד כה לא נחשפו בפני, כמו גם להמשיך לעקוב אחר בלוגרים מוכרים וותיקים שאני כבר קוראת ומגיבה אצלם הרבה שנים.

כיף לי לגלות קוראים חדשים שהגיעו לבלוג שלי, ולמרות שלא תמיד מגיבים - פתאום מגיעה תגובה על פוסט מסוים וזה מחמם לי את הלב.

מזל טוב ליום ההולדת של האתר, אני ממשיכה  לסייע לכל מי שפונה אלי (empiarti@gmail.com) בעניינים טכניים בבלוגים של בלוגספוט/בלוגגר (פחות מבינה בוורדפרס) או בחיבור למערכת התגובות דיסקוס (disqus), במגבלות הידע והניסיון שלי - ומקווה להמשך התרחבות וגדילה של הקהילה.

והרבה הרבה בריאות לכולנו

עדכונים שוטפים

בששי בסוף בתי היתה גמורה מעייפות מכל שבוע המחלה של נוקת ונשארה בבית, וחתני הביא את חכמוד ונשמותק, נשאר כמה זמן איתנו לארוחה ואז לקח אוכל הביתה לו ולבתי.
הנכדים המתוקים ציירו או שיחקו בטאבלט/טלפון אחרי הארוחה עד שסיימתי עם המטבח, ואז שיחקנו "רביעיות" קלפים, ואחר כך טריוויה - הם מאד אוהבים את זה ועל הדרך לומדים המון דברים חדשים.
בלילה ההוא ישנתי מצוין בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, ובבוקר קמנו מאוחר. חדר הכושר סגור וירד גשם בחוץ ולא מיהרנו לשום מקום.
בבוקר שיחקנו עוד קצת והם ציירו עוד קצת וגם סיפרתי להם את "נוריקו סאן, הילדה מיפן" - שכאשר היו קטנים יותר סירבו לשמוע כי "זה על בנות". באיזשהו שלב הם התחילו לעשות תורות בלהקריא, עמוד נשמותק, עמוד חכמוד - וכך למדנו מעט על יפן (לפחות יפן המסורתית), והם אהבו את המיפגש בין נוריקו לאווה השבדית.

אחר כך חתני הציע שנבוא אליהם לצהריים, ואולי נשחק במשהו או נראה סרט. ניסינו לעבור ב"טיב טעם" כדי להביא אוכל מוכן, אבל היה מפוצץ מדי (הילדים ואני חיכינו ברכב בזמן ש-T נכנס), ואחרי ש-T ראה את התורים העצומים (והצפיפות) וויתר. בסוף הזמנו ממסעדת "נונו" הרצליה, והשליח הגיע תוך פחות מחצי שעה.

נוקת, שקיבלה נורופן והרגישה יותר טוב, היתה חמודה ברמות על - וכולנו נהנינו מאד להיות ביחד. באמצע הגיעה שיחת וידאו מבני וכלתי, גם תינוקי היה חולה (שלשולים והרגשה כללית ירודה) וישבנו כולנו "יחד" מול הטלפון ודיברנו - היה טוב.
בסוף לא שיחקנו כלום ולא ראינו סרט - נסענו הביתה לנוח.
הבוקר התברר שיש לנוקת פצע מתחת ללשון - אולי כחלק מהמחלה שלה, אולי משהו אחר. לא ברור. היא קיבלה עוד תרסיס מיוחד בשביל זה, וממשיכה עם אנטיביוטיקה (לדלקת האוזניים) ומשככי כאבים כל הזמן כדי שלא תסבול. כמה שהתינוקת הזאת עברה בחורף הראשון שלה - זה לא ייאמן. מסכנונת.

בתי בשיגרת בית עם הנכדים, חתני בינתיים עדיין הולך לעבוד במשרד.
הנכדים לומדים באופן מקוון והיא כבר שלחה לי את התכנית השבועית שלהם כדי שנוכל לעשות זאת איתם גם מחר ובשאר הימים שהם יהיו אצלנו). בנוסף, בגלל שחכמוד אמר שהוא מתקשה בכך, החלטתי ללמד אותם להקליד במקלדת המחשב. אנסה להפוך את זה למשחק. וגם נעשה אולי שיעורי אנגלית, ו/או גיאורגרפיה. אין להם מושג אילו ארצות נמצאות באילו יבשות - יהיה נחמד אם יקבלו תמונה כללית ....בקיצור אני מנסה שזה לא יהיה רק משחקים וציורים ומסכים. נראה עד כמה ישתפו פעולה.

T היה אצל מומחה כתף עם תוצאות ה-MRI והוא דווקא לא הזדרז להמלחץ לו על ניתוח להחלפת המפרק, כפי שהציע האורתופד הרגיל (טוב, לא היו לו תוצאות ה-MRI). הוא אמר שהחלה התנוונות והתכווצות של שניים מהשרירים המחוברים לגידים הפגועים (אחד קרוע לגמרי ואחד קרוע חלקית), אבל שבסך הכל המצב של T הרבה יותר טוב ממה שניתן לצפות במצב כזה, גם חוזק השרירים וגם טווח התנועה, ושהניתוח רק יוריד את המצב עוד יותר. הוא אמר שבהמשך ייתכן שזה יהיה יותר רלוונטי, אבל שבשנתיים הקרובות לפחות אפשר להקל עליו עם פיסיותרפיה ותרגילים, כדורים או זריקות כל חצי שנה. ואחר כך נראה.
לבקשתו קבענו אליו תור חוזר לעוד חודש וחצי, אז הוא ייתן ל-T זריקה אם זה מה שהוא יבחר לעשות. בסך הכל T היה מרוצה ממנו.

בינתיים התחזיות מנבאות יותר שחורות מאשר אופטימיות....אז נערכת נפשית.........

חתונה בדקה התשעים

נשמע כאילו מחיים אחרים, עם כל ההנחיות החדשות המשתנות ומתגלגלות עלינו בכל יום, בעצם בכל כמה שעות.
אבל ביום רביעי התקיימה - ממש ברגע האחרון לפני שהשביתו את האירועים מעל למאה איש - חתונתה של אחיינית1.
אז איך היתה החתונה?

וואו. פשוט וואו. מזמן לא הייתי בחתונה כל כך יפה, כל כך נעימה, כל כך מרגשת, כל כך מוצפת אור ואהבה. מזמן לא חוויתי תמהיל כזה מושלם בין הגילאים השונים - המבוגרים האוהבים, הילדים הקטנים המתוקים, החבר'ה הצעירים שבאו לשמח את החתן והכלה ומשפחותיהם מכל הלב והנשמה.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן את תלאות החתונה הזאת - במקור הם קבעו אותה לסוף מרץ, ואז הזיזו ל-15 (יום ראשון, תעריף נמוך). ואז אחרי כחודשיים התקשרו אליהם מהגן שחלה טעות ובוצעו הזמנות כפולות - ובשבוע של ה-15 יש כנס כל השבוע והם מצטערים....צריך להזיז.
T - שליווה את הזוג הצעיר בכל שלבי התכנון וההזמנה של האירוע (כולל נוכחות בשני ערבי הטעימות שהיו להם) - ייעץ להם והנחה אותם כיצד להפיק את המיטב מן השינוי הזה - פיצויים ברמה של עיצוב, הגדלת מבחר המנות, הגשה מלאה במקום מזנון ועוד. בנוסף האירוע עבר ליום רביעי במקום ראשון.

בפועל ההזזה הזאת כאילו קרתה משמיים. לו היה האירוע נשאר באחד מן התאריכים המקוריים שהוזמנו, היא היתה נדחית.
החתונה הזאת התרחשה בערב האחרון שבו ניתן היה לקיים אירועים לזמן הקרוב. החתן החמוד אמר לי: זו קארמה. ואני נוטה להאמין. 

כמובן שמחלת הנשיקה של אחיינית2 ובעיית השיניים שלי (וגם אחיין של החתן שהובל למיון יום לפני החתונה לביצוע תפרים באצבע שנתקעה באיזה מתקן משחקים בגן) איימו להעיב על השמחה, כמו גם הרבה מאד ביטולים מאנשים שחששו להגיע.
ביום החתונה אישרו 320 מתוך 400 המוזמנים שהם אכן מגיעים. בפועל הגיעו מעט פחות, אבל לא הרבה פחות, ובאמת היה מלא ושמח. (וכמובן שבכל רגע אנחנו עלולים לקבל הודעה שמישהו שם היה חולה וכולנו נצטרך להיכנס לבידוד....אך בינתיים זה לא קרה).

החופה היתה יפהפיה ומרגשת - הרב היה נחמד וזורם ולא מעצבן (כנטייתם של רבנים לפעמים), הזוג גם החליף נדרים מרגשים ומעוררי השראה, היה מקסים.

האוכל (גם בקבלת הפנים וגם בארוחה עצמה) היה טעים מאד וגם השירות היה למופת. T לקח על עצמו לפקח, מטעם המשפחה, מול מנהלת האירועים, והיה שם שיתוף פעולה מצוין. אם כבר היה משהו (כמו צורך לנקות את השירותים) זה בוצע מיד.

מוסיקת הריקודים היתה טובה ולא רועשת מדי (וגיסתי השכילה להושיב אותנו הכי רחוק שאפשר מהרחבה והרמקולים).
האולם עצמו היה נעים ומרווח ומעוצב בטוב טעם.
הכלה נראתה כמו נסיכה מהאגדות, ובקיצור - היה מקסים ומחמם לב.

הלכנו בסביבות 23:15, למרות שהמסיבה עוד היתה בעיצומה. שמחים ומרוצים. 

החיים הרגילים בצל הקורונה

יותר מדי דברים מתקבצים להם ויוצאים לי פוסטים ממש ארוכים.
ביני לבין עצמי אני תוהה אם לפרק אותם לפוסטים קצרים...ואולי לפרסם יותר מאחד ביום.
מצד שני לא בכל יום יוצא לי לכתוב.

עדכון בריאות דנטלית: נראה שיפור ביומיים הראשונים שאחרי הטיפול אצל רופא השיניים, ואז בערב השלישי התחלתי להרגיש שוב דופק חזק באזור השן ותחושה של הצקה (לא ממש כאב) ממש לא נעימה. במקביל בלילה שוב התחילו לי הצמרמורות...וכל הלילה היו לי סרטים שהאנטיביוטיקות לא עובדות ואל מי אני יכולה בכלל לפנות עם זה? מי בכלל יתייחס לשיניים שלי כשקורונה וזה?

איכשהו בבוקר הכל נרגע, ופתאום חשבתי לעצמי שלפחות הצמרמורות והתחושה האיכסית קשורות דווקא להשפעת (תופעות לוואי) האנטיביוטיקה. הרופא אמר שהיא עושה כאבי בטן ושלשולים....ייתכן שאצלי זה דווקא בא לידי ביטוי ככה....
וגם הדופק באזור השן נרגע. יש טיפ טיפה רגישות באזור. נראה....אחכה עוד כמה ימים ואמשיך עם האנטיביוטיקות ונראה. מבאס מאד, אם זה יחזור על עצמו.

עדכון נכדים: הוזעקנו לבתי בחמישי בבוקר כי נוקת סובלת מדלקת אוזניים והיא היתה חייבת לנסוע לקליניקה - לא היה שום מצב להברזה למטופלים. חמותה היתה מתוכננת להגיע בשתיים עשרה, והיא היתה חייבת כיסוי לשעות הבוקר.
דחינו את היציאה לסופר לצהריים והתייצבנו אצלה בבית.

נוקת המתוקה היתה אחרי ביקור אצל הרופא ומנה של נורופן. כולה חיוכים ודיבורים ומחיאות כפיים ואפילו תיאבון. מהבחינה הזאת היא כל כך דומה לבת שלי. כשזו היתה תינוקת ברגע שהיה יורד החום ומפסיק הכאב, היא היתה שרה ופטפטת ומחייכת.
T הכין לה מרק טרי ולגדולים ארוחת צהריים, לכשיחזרו מבית הספר, ואני שיחקתי איתה והשגחתי עליה כשאכלה (חביתיות ירק, ואחר כך מהמרק הטעים שהוא הכין). ואז התחלפנו - הוא היה איתה ואני חיסלתי את הכלים וניקיתי את הכיור. כשחזרתי לסלון היא לא הרגישה טוב, התרפקה עליו והניחה את הראש.....זה היה כל כך נוגע ללב.
המחותנת שלנו הגיעה בזמן ועשינו החלפת משמרות, והיא שמה אותה בעגלה ויצאה איתה לטיול. שמעתי שהטיול עבר בשלום והיא גם נרדמה לה בדרך, אבל שכשניסתה להעביר אותה למיטה זה לא צלח.....ושאחר כך הפצפונת המתוקונת שוב הרגישה רע. אני מניחה שחתני הגיע מוקדם הביתה, וכך חילקנו כולנו בינינו את היום הקשה הזה.

עכשיו הכל השתנה והגדולים מושבתים מלימודים, ו-T ואני נערכים לארח אותם אצלנו הרבה בשבועות הקרובים. נראה מה יהיה. נראה איך יהיה.

בבוסטון בני וכלתי נערכים לתקופה ללא הופעות - מכה קשה למוזיקאים. גם בית הספר שבו מלמד בני יוצא עכשיו לחופשת האביב וכנראה לא ייפתח בסוף החופשה....עד להודעה חדשה. מקווה שלפחות התלמידים הפרטיים ימשיכו להגיע....הרי ככל שאנשים יהיו ללא עבודה, ללא הכנסות, כך הם יפסיקו פעילויות פנאי כמו מוסיקה, וגם (רלוונטי לבתי) טיפולים פסיכולוגיים...
ואיך ישלמו שכר דירה? בהחלט נכנסים לתקופה קשה. מי יודע לכמה זמן, ואיך זה ייראה בסוף.

עדכון הורים: 'האחוזה' סגרה שעריה ואסור לנו לבוא לבקר בכלל. את מועדון הספורט (שבו אנחנו מנויים) סגרו למנויים. זאת אחרי שבמשך כמה ימים ניסו שם להפריד בין המנויים לבין הדיירים - והבינו שאין טעם. העיקר להגן על הקשישים. ובצדק. הורי התעקשו לבוא איתנו לסופר - למרות מחאותינו - הבטיחו שזו הפעם האחרונה. או שנביא להם מצרכים (לשער, ומשם עובדי האחוזה מסיעים להם את הסלים הביתה) או שיזמינו און ליין. או שיקנו בכל פעם מעט מצרכים במכולת הסמוכה לאחוזה.
לארוחת ששי הם הודיעו שלא יגיעו.
רק לחתונה כמובן הם הגיעו.
אולי לחתונה אקדיש באמת פוסט נפרד..........

ושיהיה לכולנו בהצלחה ובעיקר - בריאות.

הקלה

השורה התחתונה - היום אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב.
בדרך - לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב איכס.

רופאת המשפחה שהייתי אצלה בראשון אחר הצהריים היתה חיובית מאד ומעודדת, אפילו הסתכלה לי בתוך הפה ואמרה שאזור השן לא נראה רע. אבל מה היא מבינה?
היא אמרה שעדיף שאקח את האוגמנטין עוד שלושה ימים אחרי שייסתיים השבוע - וכתבה לי מרשם.

בשני בבוקר על הצמרמורות נוספה גם סחרחורת.
ברגע של בהירות מתוך הייאוש חשבתי לעצמי שאולי אלה בכלל תופעות לוואי של כל משככי הכאבים שאני לוקחת מסביב לשעון. הפסקתי.
הכל.

לא הייתי מסוגלת לאכול, אבל דחפתי בננה כדי שאוכל לבלוע את האוגמנטין.

כשהתקשרתי למרפאת השיניים התברר שמתרחש אצלו ניתוח בהרדמה מלאה והוא יהיה זמין רק אחר הצהריים.
חיכיתי לטלפון שלהם מתי אוכל לבוא.
בינתיים התקשרתי למומחה חניכיים, אבל הוא לא היה וקבעו לי שם תור טנטטיבי למחר, יום רביעי.
הבטחתי שאם זה לא יהיה כבר רלוונטי, אתקשר לבטל.

לגיסתי כבר הודעתי בצער שלא אגיע לערב שאחרי המקווה.
הבנתי שבמצב הנוכחי אני לא יוצאת מהמיטה, שלא לדבר על מסיבה.

אבא שלי היה ביישוב שלנו אחר הצהריים במקרה לתור אצל רופאת העור, ועבר אצלנו כדי לאסוף את המתנה של אחיינית1 ואת אלבום התמונות שגיסתי ואני הכנו לה.

הסברתי לו את תכולת המתנה - כדי שיוכל להסביר לאמא, שתסביר לאחיינית1.
המתנה עמדה על העיקרון האמריקאי של

Something old, something new, something borrowed, something blue

שנוהגים לתת מתנה לכלות בארה"ב. 

הכנתי סלסלה של ללין שבתוכה שמתי כמה פינוקים - קרמים וסבונים וכו.

בנוסף הכנסתי לשם צעיף יפה בגוונים של חום וכחול - שהוא ייצג גם את ה-something new וגם את ה-something blue.
הוספתי שרשרת זהב עם פנינים שקיבלתי בירושה מחמותי - זה היה something old - אני יודעת שאחיינית1 אוהבת מאד תכשיטים vintage.
השוס של המתנה היתה בובת "האני" שהיתה של בתי כשהיתה קטנה.

הסיפור הוא כזה: כשבתי היתה קטנה היא אהבה מאד בובות פרווה, מה שלגמרי התאים לי כי אני חולה על בובות פרווה, ובילדותי הורי לא חשבו שיש סיבה לקנות בובות פרווה - אז השלמתי את הצורך הזה דרך ילדיי.
כבר כתבתי כאן פוסט שלם על אוסף בובות הפרווה שיש לי בבית.
בין השאר, קיבלה בתי מתי שהוא את sad sam וזוגתו honey.
ואחיינית1 התאהבה ב"האני", ובכל הזדמנות ביקשה לשחק איתה.

באחד הביקורים שלהם השאלתי לה את הבובה - בתי כבר היתה גדולה ולא היתה לה בעייה לוותר על "האני" - ובהזדמנות ראשונה קניתי לה ליום ההולדת "האני" משלה. אבל ה"האני" שלה היתה גדולה יותר (לא מצאתי משהו זהה), ואחיינית1 עדיין העדיפה את ה"האני" שלנו, כך ששוב נתתי לה את הקטנה, והיא הביאה לי את הגדולה למשמרת.

לא זוכרת אפילו מתי התחלפנו בחזרה. כנראה כשהיא כבר גדלה קצת והחליטה שזה בסדר להיפרד מהבובה הקטנה.
אבל שתינו לא שכחנו מהסיפור הזה.... ועכשיו החלטתי ש"האני" מתאימה לגמרי להיות המרכיב ה-something borrowed של המתנה.
לא כי אני משאילה אותה, אלא כי היא היתה מושאלת כל כך הרבה פעמים, לכל כך הרבה זמן.

חייבת לומר שבזמן שהסברתי לאבא שלי את כל זה, פרצתי בבכי.
כל כך הייתי עצובה שאני לא במצב להגיע בעצמי לערב המיוחד הזה.

T הקפיץ את אבא ל'אחוזה'. הוא תכנן לקחת את אמא שלי לערב אצל גיסתי, אבל אבא שלי התעקש ש-T יישאר איתי כל הזמן, בהתחשב במצבי הגרוע, והזמין לה מונית.

באיזשהו שלב גיסתי החליטה להזמין גם את אבא שלי, במחשבה שזה ייקל על אמא שלי את האכזבה על כך שלא באתי, וגם שלא יישאר לבד בבית. היא אמרה שבקטע ש"רק הנשים" ייעשו פעילות בסלון, הוא ואחי פשוט יבלו ביחד למעלה בחדר העובדה.
זה היה רעיון מצוין.

בינתיים התקשרו מהמרפאה שאני יכולה לבוא.
T החליט לקחת אותי, וישב וחיכה בחדר ההמתנה.
רופא השיניים היה נחרץ - במצב הזה חייבים להוציא את העצם, לנקות את כל האזור מהדלקת, להחליף אנטיביוטיקה לדאלאצין C ,כמו שהמליצו 'הבהיר' ו'קנקן' בתגובות לפוסט הקודם, ותודה לשניכם - כיון שמעתי כבר על התרופה היה לי קל להסכים לה.
בנוסף הוא הוסיף עוד כדור בשם FLAGYL, סוג אחר של אנטיביוטיקה, משהו שהוא כינה "נוגד זיהום".

בזריזות הוא הרדים היטב את האיזור, הוציא את כל מה שהיה שם - העצם שהוא החדיר, מוגלה ....סליחה על התיאורים המגעילים.
הוא שטף היטב את האזור, וידא שהקרישיות שלי טובה - והשאיר את הכל ככה, פתוח, בלי תפרים, בלי כלום.
כך הוא אמר שהשטיפות שאעשה, החל מעוד 24 שעות, יחדרו פנימה עד הסוף וינקו היטב את כל האזור.

לקראת הסיום ביקשתי "מתנה" לדרך - עוד זריקת הרדמה, כדי לדחות את הקץ של הרגשת הכאבים.
אך למרבה הפלא כאשר ההרדמה פגה לבסוף, לא היו כאבים.
פשוט נעלמו הכאבים.
יש תחושה עמומה של משהו, רגישות כלשהי, מדי פעם פעימות דופק באזור - אבל זהו. לא כואב.
וגם תחושות הבחילה והצמרמורת נעלמו.

קצת חששתי מתופעות הלוואי של האנטיביוטיקה - זה עוד עלול להגיע בהמשך אבל בינתיים הכל בסדר.

מאוחר בערב כתבה לי גיסתי "את ערה?" וכשעניתי שכן, הטלפון צלצל. אחיינית1 התקשרה בוידאו כדי להראות לי שהיא מחבקת את "האני" שהיתה כלולה במתנה שלה. היא ביקשה לומר לי כמה ריגשתי אותה במתנה שלי ובהכנת אלבום הברכות והתמונות.

היא דאגה לשלומי, ואמרה שהייתי חסרה לה אבל שבעצם היא הרגישה שהייתי שם איתה, ושאם אני לא ארגיש טוב ביום החתונה היא לגמרי תבין אם לא אגיע. היא היתה מתוקה מאד.

הלילה עבר עלי בשלום, ובבוקר שוחחתי והסתמסתי עם כולן כדי לשמוע איך היה.

בעיקר הסתקרנתי איך היתה אמא של החתן - שכבר הבנתי שהיא טיפוס.
גיסתי היתה מאד פוליטיקלי קורקט ורק אמרה "שהיא והבנות שלה הלכו הביתה מוקדם", אבל אמא שלי גילתה לי שכאשר התחילו להקריא לאחיינית1 את כל הברכות מהאלבום שהכנו, אמא-של-חתן הבינה שהיא כבר לא במרכז העיניינים, פיתחה כאב ראש "כי היא בצום בגלל תענית אסתר" לקחה את האחיות של החתן איתה והן פרשו מוקדם הביתה.

טוב, ההפסד היה כנראה כולו שלהן.
לא מקנאה באחיינית1 על החמות שהיא עומדת לקבל.....

מחר החתונה, ואני מקווה שמגמת השיפור תמשיך.
מקווה שלא יאסרו פתאום מהיום למחר על חתונות בנות 300 איש במסגרת מגבלות הקורונה.
מקווה שגם אחיינית2 תרגיש מספיק טוב (אמא אמרה שהיא נראתה בסדר אתמול).
בקיצור - שיהיה טוב ושמח. 

החמרה

אז לא רק שאין שיפור, היתה החמרה - ובשבת התחילו לי גם עליות דופק והרגשה חרא - קר לי ואיכסה לי וסוג של בחילה, לא יודעת מה זה בכלל.
כתבתי לאשתו של רופא השיניים והיא ענתה שהיא בחו"ל ותתקשר אלי ביום שני על הבוקר.
תפסתי ייאוש.
כתבתי לה שיש החמרה ואולי הם יכולים לשלוח לי מרשם לאוגמנטין איכשהו.
ואז קרה משהו מוזר.
בעלה, רופא השיניים, התקשר אלי הביתה (לא לנייד) מטלפון נייח (נראה שמהמרפאה) ואמר שהשאיר לי מרשם לאוגמנטין על אדן החלון של המרפאה.
חשבתי שהוא בחו"ל.
אולי רק היא בחו"ל?
אולי הם בחו"ל והבת שלהם הכינה לי את המרשם?
אין לי מושג.
T הסיע אותי לשם (זה ביישוב) ומשם לסופרפארם, והתחלתי לקחת את האוגמנטין.
במקביל לא מפסיקה עם משככי הכאבים. דווקא לשם שינוי הם עושים את עבודתם מאז שעות השחר המוקדמות.
הבוקר אני שוב עם הדופק המואץ והאיכס וחם/קר....והמעיים פעילים מאד.........
ליתר ביטחון קבעתי תור גם אצל רופאת משפחה.
לא שלי, חלילה. אליה אני אף פעם לא מצליחה לקבוע תור מהיום להיום. זה הזוי.
אבל זו שהייתי אצלה ביישוב הסמוך היתה ממש בסדר כשחליתי בחורף.....אלך אליה.
אין לי מושג מה עובר עלי.
זה השבוע של החתונה, המקווה - הכל נדפק לי.

בשיחה עם רופא השיניים הוא לא התרגש מזה שאולי הכל שם מודלק, וגם לא מזה שאולי צריך יהיה להוציא גם את העצם...ובקיצור אני צופה רק כאבים והרגשה רעה בעתיד הקרוב ואין לי מושג אם ואיך זה ייגמר.
ואם במצב הזה כדאי בכלל לנסות לקבוע עם רופא שיניים אחר.....

בדד

אז אין בקרבתי אנשים ששוהים בבידוד אבל אני מוצאת את עצמי מבודדת, במקרה, בכל זאת.

הורי לא הצטרפו לנסיעה השבועית שלנו לסופר הבוקר, היו להם תכניות אחרות.

נשמותק עם דלקת גרון ואני עם כאב שיניים אז קיבלנו פטור מטיפול בנכדים היום.

מחר בתי והמשפחה לא יבואו לארוחת ערב - בין השאר כי הם עושים לחכמוד "מסיבת פיג'מות" לכבוד יום הולדתו (שחל לפני חודשיים). וגם כדי שלא נידבק מנשמותק (שכנראה ילך לישון אצל הסבתא השנייה).

בקיצור - אנחנו בבית ומתאים לי מאד.
עדיין כואב - ממש כואב - ויש שעות שמשככי הכאבים ממש עוזרים, ויש שעות שפחות.
כנראה שהכאב עצמו לא אחיד......

בנוסף לסבל מהכאב עצמו יש בי עכשיו גם פחד.
פחד שלא נפטרתי מהדלקת, ושהאנטיביוטיקה לא משפיעה.
אבל אני לא יכולה לדעת את זה....צריכה לחכות כמה ימים ולראות אם בכל זאת הכאב לאט לאט יתפוגג.
אם לא - הלך עלי.

'שריתה' ו'שותפנו' מנסים לשכנע אותי להמשיך את השלב הבא של השתל אצל מישהו אחר. מומחה שתלים.
אולי.
כרגע אני רק רוצה לעבור את השלב הנוכחי - החלמה מהפצע הנוכחי שנפער לי בפה, עקב הוצאת השתל, ניקוי הדלקת והשתלת העצם.

בשבוע הבא החתונה של אחיינית1 והערב שאחרי המקווה.........מאד מקווה שארגיש טוב יותר עד אז.
ההומיאופת הקוסם נתן לאחיינית2 זריקה והמון תרופות לחיזוק הכבד והמערכת החיסונית.
הוא הזדעזע מתוצאות בדיקות הדם שלה, אמר שזו לא מחלת נשיקה רגילה.

אולי היום ייתן לה עוד עירוי.
הבעייה שאולי הוא נכנס לבידוד בעצמו כי חזר מחו"ל כלשהו לא מזמן.......בלגן.
נקווה לטוב. 

קשיי קליטה

זה מה שקרה לשתל המסכן שלי. לא נקלט.
בשלישי נאלץ רופא השיניים להסיר אותו.
בייסורים.
כי ברגע שמתפתחת דלקת סביב השתל, עם הזמן זה רק היה מתפשט גם לשיניים שליד, לעצם הלסת....אללה יסתור.
הבנתי שזה קורה לפעמים (אצלו זה כנראה לא קורה הרבה).
אני לא יודעת אם זה קשור לטכניקה (עקירה פלוס השתלה פלוס מילוי עצם בבת אחת) או לחוסר מזל כזה או אחר.
ייתכן שהיתה כבר דלקת בשורש הרקוב של השן שנעקרה - שלא ניתן היה לזהות אותה לא בצילום ולא ב-CT...והיא התפתחה לה שם בהדרגה.
יכולות להיות אינספור סיבות, כנראה.

אז הוא הרדים חזק את האזור וחפר וחפר וניקה היטב את הכל, ושתל עצם ודחס אותה, ותפר.....
ועכשיו צריך לקוות שהדלקת תתרפא (אני עדיין עם אנטיביוטיקה כמובן, לעוד שבוע).
ואם הכל בסדר אז בעוד ארבעה חודשים בערך ניתן יהיה לנסות להשתיל את השתל שוב.

ואת השתל בשן השנייה דחיתי בינתיים. אלא מה.

כאבים כמו שחוויתי אתמול באמת שאני לא זוכרת.
כנראה שהיו אבל אני לא זוכרת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב.
לקחתי שלושה סוגים שונים של משככי כאבים.
ושמתי קרח לסירוגין.

בערב זה קצת נרגע, הלילה עבר די בסדר. היום לפעמים כואב יותר ולפעמים פחות.
עדיין על משככי כאבים.
וכאמור אנטיביוטיקה.
ונקווה לטוב

אני בוחרת

אני בוחרת להתרכז בדברים שעושים לי טוב.
ולהתמודד כמיטב יכולתי עם כל הדברים - שמחוץ לשליטתי - שלא עושים לי טוב.

כמו השן/שתל הזאת, שעדיין מציקה, למרות שעל פניו נראה שהאנטיביוטיקה עושה את עבודתה.
מחר יש לי ביקורת לבדוק מה בדיוק קורה שם בפנים. למה כואב. למה נדלק. הכל הרי כבר החלים...אבל כואב.

כמו הבחירות האלה (כן, ברור שכבר הצבענו על הבוקר) שאני מאד פסימית לגבי תוצאותיהן.

כמו האירועים לקראת החתונה של אחיינית1.

בששי באו כולם (כלומר הורי ובתי והמשפחה) לארוחת ערב, והיה נחמד מאד וטעים מאד (אני אמנם עם אנטיביוטיקה ומשככי כאבים מסביב לשעון....אבל עדיין היה נחמד).

בני התקשר במהלך הערב להתלבט ולהתייעץ איתנו לגבי בית להשכרה פוטנציאלית שהם ראו ולא בטוחים לגביו.
הדירה שהם גרים בה עכשיו חמודה אבל קטנה מדי כבר עבורם.
תינוקי ישן בחדר השינה שלהם, הם ישנים בסלון, יש מטבח קטנטן וחדר אמבטיה אחד, וחדר מוסיקה שם הם מלמדים ומתאמנים.
הם ראו כמה דירות וכמה בתים ונראה היה שהבית הזה עונה על רוב הדרישות שלהם - רק חששו שהוא קצת יקר.
ההתייעצות איתנו עזרה להם מאד - והם החליטו לשכור את הבית. עכשיו הם רק מחכים לאישור הבעלים.

הנכדים נשארו לישון והיו מתוקים מהרגיל (כלומר - לא רבו בכלל).

בשבת בבוקר לקחתי אותם, אספתי את אמא שלי מ'האחוזה', הקפצתי את הקטנים הביתה ונסעתי למלון בצפון תל אביב לארוחת בוקר עם הכלה המיועדת.
בתי הגיעה בנפרד, כי נוקת שוב לא הרגישה טוב והיא ידעה שתצטרך לעזוב מוקדם.

אז התכנסנו שם, אחיינית1 (אחיינית2 נשארה בבית, עדיין לא מרגישה טוב כמובן), אמא שלי, גיסתי, אמא של גיסתי, אחותה של גיסתי, כלתה של אחותה של גיסתי, החברה הכי טובה של גיסתי ושתי בנותיה (שהגדולה מביניהן היא החברה הכי קרובה של אחיינית2, והן נולדו בהפרש של שלושה שבועות זו מזו).
באמת ההרכב הכי קרוב והכי אהוב של אחיינית1, כולנו באו כדי לשמח אותה.

בפועל, גיסתי היתה (ונראתה!) מפורקת, אחרי השבועות האחרונים עם המחלה של אחיינית2.
אחות של גיסתי, שארגנה את כל המפגש הזה, התנהגה אל עובדי המלון כמו ביצ'ית, שרק פלטה פקודות והוראות ובאה בטענות ותלונות כל הזמן.
אז נכון - זה לא היה מוצלח.
הכנת השולחן שלנו התעכבה והתחלנו את ארוחת הבוקר באיחור (חיכינו בינתיים בלובי ופטפטנו, בזמן שהיא היתה למעלה בחדר האוכל ופיקדה על העניינים), אז די מהר אחרי שהתחלנו לאכול באו להודיע שעוד מעט סוגרים את המזנון.
היא נבחה עליהם שבגללם התחלנו באיחור, ולכן עליהם להשאיר את המזנון פתוח עבורינו עוד חצי שעה.
כשהגענו לחדר האוכל, שהיה מלא באורחי המלון, רוב המגשים היו ריקים, ושוב היא נבחה על העובדים שיחדשו את המזנון.

כזכור, הארוחה היתה מתוכננת לששי בבוקר, אבל הועברה ביוזמת המלון לשבת בגלל מרתון תל אביב, שלא היה מאפשר לנו גישה לאזור. בפועל, זו טעות מוחלטת לאכול ארוחת בוקר במלון בשבת בישראל. בגלל הכשרות.
בשבת לא ניתן לקבל את רוב המאכלים הטעימים (חביתות, פנקייקס וכו) וגם קפה הפוך למשל.
בעיקר היו מאפים (שאני לא נוגעת בהם כרגע) שגם לא נראו מזמינים במיוחד.
אכלתי מעט גבינות רכות ופירות......

המלצרים היו מסכנים - חסרי ניסיון וכנראה לא היה מי שינהל אותם - ועשו הכל הפוך.
לקחו הזמנה לקפה, הביאו את הקפה בנפרד בלי חלב, ועד שהגיע החלב - הקפה היה קר.
לא היינו עושים מזה עניין אבל אחות של גיסתי בהפגנתיות הכריחה את המלצר המסכן לאסוף את כל ספלי הקפה ולהביא חדשים, חמים.
ועוד ועוד דוגמאות כאלה של כעס מתמיד מצידה ואווירה לא נעימה ליד השולחן.

כשסיימנו לבסוף את הארוחה (בתי נסעה הביתה בשלב הזה), הגיע שלב העיסויים.
אני וידאתי מראש שאוכל לקבל טיפול רפלקסולוגי במקום עיסוי - כי אני לא יכולה לקבל עיסוי אחרי ארוחה (בגלל הרפלוקס) - בדרך אגב אציין שלאף אחד לא מומלץ לקבל עיסוי מיד אחרי האוכל, אבל כנראה שאף אחד אחר לא שמע על זה חוץ ממני.
כמובן שלא היה שם שום טיפול רפלקסולוגי - וגם לא יכולתי לשבת כדי לקבל את הטיפול, הייתי חייבת לשכב (שזה בעיקר מה שלא טוב לי לעשות מיד אחרי האוכל) - היה בעצם עיסוי מאד ארוך של כפות הרגליים. זה היה נעים אבל כל קשר בין זה לבין רפלקסולוגיה הוא מקרי בהחלט. המעסה סידרה איכשהו מגבות וכריות כדי שאשכב באופן קצת מוגבה....וכך התגברתי על בעיית הרפלוקס.

עוד עניין - המלתחות היו בקומת הלובי, והספא היה קומה למעלה - כך שצריך היה לצאת עם חלוקים דרך הלובי כדי להגיע לטיפולים ובחזרה. תכנון לוגיסטי כושל למדי.
שילמנו (כל אחת שילמה על הארוחה והטיפול של עצמה) ונסענו הביתה, הקפצתי את אמא של גיסתי הביתה בדרך, וכמובן את אמא שלי.
בקיצור - כל הסיפור הזה היה די מיותר.

אחר כך קיבלנו כל אחת הודעת טקסט מחממת לב מאחיינית1 בה הודתה שבאנו ושימחנו אותה, וטענה שהיא נהנתה מכל רגע. אני מאד מקווה שזה נכון, כי אנחנו לא נהנינו בכלל. 

בראשון קפצתי לשמור על נוקת בזמן שבתי היתה צריכה לעבוד שעה.

הקטנה עם שיניים ומצוננת נורא, ואי אפשר היה לשלוח אותה ככה לגן.

דווקא בשעה שהיינו לבד ביחד היא היתה ממש בסדר, שיחקה וצחקה ושיתפה פעולה - לשמחתי וכמובן לשמחתה של בתי. 

הייתי גמורה מעייפות כי כאב השיניים לא נתן לי לישון כל כך טוב בלילה, אז לא נשארתי עד שהגדולים חזרו מבית הספר. אבלהיום הם מתכננים להגיע אלינו אחרי הצהריים לביקור ו-T מתכנן להכין פיצה בטאבון החדש שקנה וטרם חנך. 

אירוע החתונה הבא הוא הערב שאחרי המקווה (הוחלט שלא ניטרטר אחריה למקווה עצמו אלא נגיע אחר כך....החלטה נבונה ביותר). בבית של אחי וגיסתי, עם אוכל טוב...נראה שיהיה נחמד הרבה יותר. 

בתקווה שחמותה לעתיד של אחיינית2 לא תעשה פרצופים ותהרוס את האווירה............

המשך יבוא.