באידיאל, הייתי רוצה שכל פוסט שלי יעסוק בנושא מסוים אחד. ושהוא יהיה קצר.
בעיקר כי אני מחפשת אחר כך (אחרי חודשים או שנים) משהו שכתבתי עליו, וקשה לי יותר למצוא כאשר הוא חבוי בתוך כל כך הרבה נושאים שונים. התוויות עוזרות במשהו אבל...לא משנה.
בנוסף, מה לעשות, אני מודעת בכל זאת בזמן הכתיבה לכך שיש אנשים שקוראים את זה. וגם מגיבים. ו...נו, שחררתי. לו הייתי רוצה לכתוב נושא אחד בכל פוסט הייתי צריכה לכתוב כמה פוסטים ביום, נראה לי. אז נו מילא - כמה פוסטים בתוך פוסט אחד, ויאללה אסתדר עם זה.
אז אם להתחיל מהסוף, הדלקנו נר ראשון בוואטסאפ וידאו עם בני וכלתי ותינוקי (שכנראה לא אכנה אותו בסוף 'פשושמרץ' אבל עוד מעט אכתוב על זה), בתי וחכמוד ונשמותק. חתני היה באימון ספורט ונוקת (שגם היא כנראה תזכה לכינוי שונה מ'נסיתוקית') כבר ישנה.
זה היה קצר אבל כיפי. בני וכלתי השקיעו בקישוטים בכל הבית עבור תינוקי, בנוסף לחנוכיה. רצו שהוא יקבל אווירה של חג. באמת לא שאלתי אם בגן שלו יש גם חג מולד וגם חנוכה. זוכרת שכאשר אני גרתי בקליפורניה חגגו בבית הספר את שני החגים בכפיפה אחת.
כל משפחה הדליקה את הנר הראשון ואז כולנו שרנו יחד (בחוסר סינכרון קל, כיאה לשיחת וידאו) את כל השירים.
בנוגע לכינויים של הנכדים, אורלי הציעה בתגובה שלה לפוסט הקודם, שאכנה את 'נוקת' בשם שקשור איכשהו לעובדה שהיא אוהבת כל כך עגבניות שרי. זה מצא חן בעיני, וכעת אני מנסה לראות אם הכינוי 'שֶׁרִי' יתפוס לגבי הפעוטה הזאת שכל כך אוהבת לאכול בכלל, ומוצצת בתאווה עגבניות שרי כאילו הן סוכריות.
זה, יחד עם חג החנוכה, גרם לי לחשוב של'תינוקי' די מתאים הכינוי 'סביבוני'. גם כי הוא, בדומה לארנבון של אנרג'ייזר (מהפרסומת לסוללות אנרג'ייזר), פשוט לא נח לרגע, כל הזמן בפעולה, כל הזמן עסוק, כל הזמן זז - עד שכמו סביבון בסוף גם הוא נוחת, כמובן. אבל בנוסף לכך הילד הזה פשוט חולה על כל דבר שמסתובב. זה התחיל עם המשיכה שלו למכונות כביסה, ואז גילה את מאוורר התקרה בביתם החדש (ובביתם של הורי, כשהם משוחחים בוידאו ורוצים למשוך את תשומת לבו), קרוסלות וגלגלים ואנשים שעושים גלגלון ...בקיצור כל דבר שמסתובב. וגם הוא ממש אוהב להסתובב בעצמו עד שהוא חווה סחרחורת ומתנדנד לו מסטול קלות לקול צחוקם של הוריו.
אז אנסה את הכינויים החדשים ונראה אם זה יתפוס.
ביום חמישי קבלתי על הבוקר טלפון מבתי שנוקת...סליחה 'שרי' התעוררה עם קצת חום והיא לא שולחת אותה כך לגן. היא היתה חייבת לעבוד מהצהריים, ושאלה אם אנחנו יכולים לבוא להיות איתה עד שחתני יחזור מהעבודה.
לרגע התלבטתי. ולא בגלל קורונה, דווקא. פשוט תמיד אני נדבקת מהנכדים, וממש לא מתאים לי להיות חולה. החורף בקושי התחיל ולא בא לי להתחיל עם זה עכשיו. אבל ההתלבטות היתה רק לרגע. בפועל בתי זקוקה לי ואני ממש לא רוצה שהיא שוב תבריז למטופלים כי הילדה לא מרגישה טוב. זה קורה לה מספיק גם ככה, ואם אני יכולה לעזור, אז בכיף. ומה שיהיה יהיה.
הגענו אליה באחת, ובהתחלה הקטנה באמת היתה חמה ומעט בוכייה, אבל נפרדה בלי בעיה מאמה ושמחה להישאר איתנו. נשמותק וחכמוד כבר היו בבית, וכשהושבנו אותם לאכול צהריים, הושבנו גם אותה אל השולחן, והיא אכלה מצוין את השניצל, את האורז, וכמובן את העגבניות ששמנו לה בצלחת.
החום ירד (רק אחר כך הבנו שבתי נתנה לה נובימול לפני שהיא יצאה לעבודה) ומצב רוחה השתפר, שיחקנו ושרנו ורקדנו והכל היה ממש בסדר. אפילו הצלחתי לשחק במקביל עם הנכדים בקלפי "רביעיות" שהם קיבלו במתנה מעיריית הרצליה. בחפיסה הזאת כל הקלפים עוסקים בנושאים שקשורים לעיר - רביעיית ראשי העיר בהווה ובעבר, רביעיית חוגים, אתרים, ועוד. זו באמת דרך נהדרת ללמוד על הרצליה וגם ליהנות ממשחק קלפים. תוך כדי המשחק השמענו ל'שרי' שירים שהיא אוהבת, כאשר באיזשהו שלב היא נתקעה על "לדוד משה היתה חווה" שפשוט השמענו שוב ושוב תוך כדי שאנחנו קוראים יחד איתה את הקולות של החיות השונות. אגב, כדי לבקש את השיר הזה היא פשוט אומרת "מו מו" ומצביעה על הטלוויזיה.
חתני הגיע קצת אחרי שלוש, ואז נסענו משם לאסוף את המשקפיים שלנו שהיו כבר מוכנות. איזה כיף להתחדש במשקפיים חדשים 🙂
זה היה יום ארוך ומעייף וכבר לא הספקנו לצאת להליכה שנייה, וגם נרדמתי בסוף מול הטלוויזיה, מה שאף פעם כבר לא קורה לי.
מה שעוד קרה, שמזמן לא קרה לי, הוא שעליתי קצת במשקל 😱. בדקתי ברישומים שלי וכבר קרה במהלך החודשים האחרונים שמידי פעם עליתי איזה חצי קילו (בעצם זה תמיד 700 גרם, וגם עכשיו) ואז בשבוע אחרי כן ירדתי אותו בחזרה, אז לא נורא נלחצתי אבל עדיין זו הרגשה לא ממש טובה.
עוד משהו שהיה השבוע הוא שקיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי.
"על פי המידע שבידינו", נכתב בו, "בחודש 01/2021 תגיעי לגיל הפרישה. את עשויה להיות זכאית לקצבת אזרח ותיק אם הנך תושבת ישראל, מתגוררת דרך קבע בישראל, והכנסותייך
ברוטו מעבודה אינן עולות על הסכומים הבאים.[....].על מנת שנוכל לבדוק את זכאותך לקצבת אזרח ותיק, הנך מתבקשת להגיש בהקדם תביעה לקצבת אזרח ותיק בטופס המצורף למכתבנו זה. את טופס התביעה ניתן לשלוח באחת הדרכים המפורטות על גבי הטופס".
נכנסתי לטופס, וממש לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. האמת שעשיתי פחות או יותר את שניהם.
הטופס מורכב מתשעה עמודים שבהם צריך לרשום (ולגבות במסמכים) כל כך הרבה פרטים (שאת כולם הרי כבר יש למדינה אבל הם הרי מתעצלים לאסוף ולקבץ בעצמם) לגבי ההכנסות שלי ושל בן זוגי, האם אני עובדת או לא, ואם לא - מתי היה מועד סיום העבודה, אילו חסכונות יש לי, האם יש נכסים בבעלותי או בבעלות בן זוגי, האם מכרתי נכסים בשנים האחרונות ....הם אפילו התעניינו במה עשיתי עם הכספים מהנכסים שמכרתי. הם רצו לדעת האם הורי בחיים, ואם לא, מהן הירושות שקיבלתי ומתי קיבלתי אותן....הם רצו לדעת אם לילדים שלי יש דירה/בית בבעלותם...לא זוכרת מה עוד. זה היה די הזוי.
הייתי מבינה, לו היה מדובר באיזה סכום חודשי אסטרונומי שאני עומדת לקבל מהמדינה ה"נדיבה" שלנו. אבל הרי אחרי עשרות שנים של הפרשת סכומי עתק מהכנסתי לביטוח הלאומי, ממילא מה שאקבל יהיה המינימום (בין אלף ל-1500 ש"ח לדעתי). אז מה הסיפור הגדול? בשביל זה כל הטרטור?
T טוען (והוא כנראה צודק) שגם לולא מילאתי באדיקות את כל הסעיפים הנדרשים, הייתי זכאית לקצבה. אבל לא הסתכנתי. אני די חנונית מהבחינה הזאת. ובכל זאת נתתי מספיק למדינה בכל שנות עבודתי, וכל סכום, זעום ככל שיהיה, שהיא מוכנה לתת לי בחזרה - מתקבל בברכה. בטח בימים אלה שלקוחותיו של T לא משלמים לו. ובכלל.
הדבר האחרון שרציתי לכתוב עליו קשור לעבודה שלי כמאמנת. נדמה לי שכבר כתבתי כאן שמזה כמה שנים שאני מאמנת דרך המייל. בהתכתבות. עוד הרבה לפני הקורונה הפסקתי בהדרגה לאמן בחדר האימון שלי, פנים אל פנים. עם השנים פיתחתי לעצמי את הנישה הזאת של אימון במייל, שאני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד, אבל יש כאלה שזה מתאים להם הרבה יותר מאשר האימון הפרונטלי.
לא אכנס כאן ליתרונות ולחסרונות (לדעתי ולדעת המתאמנים שלי) של צורת האימון הזאת, אולי מתי שהוא אקדיש לזה פוסט. אבל השבוע קבלתי הצעה לאמן מישהו שהיה עד כה בטיפול פסיכותרפיה כמה שנים אצל חברתי 'מחברת' בקופת חולים, והקופה מפסיקה לו את הטיפול הזה, כי מזמן מזמן הוא גלש מהמכסה שהם מתירים לטיפול.
לה אסור לקבל אותו לטיפול באופן פרטי אחרי שהיה אצלה דרך קופת חולים, והיא חשבה לנסות להציע לו לעבור להתאמן אצלי. נכון שאימון זה לא טיפול ואני לא פסיכולוגית, אבל נראה שהיא חשבה שבשלב שהוא נמצא, האימון יכול להועיל לו.
עצם המחשבה עלי וההפניה אלי חיממה את לבי, כמובן, אבל אז הבנתי שלא מתאים לי בעת הזאת לחזור לאמן פנים אל פנים. גם לא בזום. אני כבר לא שם. האימון במייל מתאים לי כמו כפפה, ואני מאמנת טובה יותר במייל (להרגשתי) מאשר פנים אל פנים. אני אפילו מרגישה (ואולי זה לגמרי סובייקטיבי מצדי) שהערך שהמתאמנים שלי מקבלים ממני דרך האימון במייל הוא רב יותר ממה שהם קיבלו ממני בקליניקה. או בזום. או בטלפון. כן, כבר התנסיתי בכולם.
אז למרות שזה החמיא לי מאד, נאלצתי לסרב. ורק הצעתי לה לשאול אותו אם הוא עצמו חושב שאולי יתאים לו אימון במייל. אם הוא מוכן לנסות.
ובדקתי עם עצמי עד כמה אני מצטערת לאבד מתאמן פוטנציאלי ככה, והבנתי שאני שלמה עם זה. שאני בשלב בחיי שאני יודעת מה מתאים לי וגם מה לא מתאים לי. היכן יש לי יותר ערך והיכן אני מביאה יותר תועלת. והיכן לא. אז הכל בסדר.
בסוגיית ההגבלות/הקלות הקורונה של השלטונות (כמו שכתבתי במענה שלי לתגובה של עדה לגבי ה- the powers that be), לאחר התלבטות אם לצחוק או להתעצבן לא נותר לי אלא לגחך קמעה. הם איבדו את זה לגמרי.
לפחות החיסון של פפייזר אושר על ידי ה-FDA ובתקווה שגם החיסון של מודרנה יאושר בשבוע הבא, והלוואי שהם באמת בטוחים ויעילים וטובים לפחות לשנה, ושנתחיל בהדרגה לצאת מהתקופה המטורללת הזאת שנתקענו בה כבר כמעט שנה שלמה. אמן ואמן.
