רגע לפני שאולי נתרגש ונזכה להתחלת ההחזרה של החטופים...
רגע לפני התנעת התהליך שאולי יהיה הסנונית הראשונה בסידרה שלבסוף תחזיר את כולם - כולל כולם, כולל גופותיהם של גולדין ושאול ואת מנגיסטו ולא זוכרת את שמו של הנוסף - ואולי יהיה עוד מפח נפש שיהיה קשה להתאושש ממנו.
אם אני ככה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה עובר על המשפחות - אלה שיודעות שיקיריהן לא יוחזרו היום, ואלה שמקוות כי הודיעו להם שכן.........
בתוך כל הלחץ והדאגה לקראת שעות אחר הצהריים ואולי אולי (הלוואי הלוואי) התחלת שחרור החטופים הראשונים... אני שוב מתיישבת לשרבט לעצמי.
לא ישנתי טוב הלילה, כמו ברוב הלילות בשבועות האחרונים, וחלמתי חלומות מוזרים, כמו ברוב הלילות.
באחד מהם היה איש לא צעיר במיוחד עם חלוק לבן שנכנס לחדר השינה שלנו בלילה ונעמדמעל המיטה שלנו עם סכין שלופה בידו מתכונן לתקוף. T אמר שממש בכיתי מתוך שינה. אני זוכרת שבחלום צעקתי "אמאל'ה! אמאל'ה! אמאל'ה! ". אבל לא התעוררתי.
בחלום השני הייתי ליד הרכב שלנו במוסך בנתניה (שם תוקן הרכב בשבוע שעבר), ובחור ובחורה ניגשו אלי וגנבו לי את התיק ועוד דברים מהרכב. כשניסיתי להיאבק בהם, הבחורה ניסתה לשכנע אותי לוותר לה, כי זה לטובת המפונים מהעוטף! התחלתי לצעוק עליה שאני אחליט מה לתרום להם, וכבר תרמתי לא מעט....לא זוכרת את ההמשך.
בתחום הבריאות והוירוסון שתקף אותי בתחילת השבוע אני מרגישה שהבראתי לגמרי. T, לעומת זאת, שהתאושש הרבה יותר מהר ממני, דווקא אתמול בצהריים הרגיש פתאום מאד לא טוב. אבל גם מזה הוא התאושש.
גם בתי לא הרגישה טוב השבוע. פתאום יום אחד התכסה גופה בפריחה מגרדת, ואחר כך התחילה להרגיש קצת חולה. היא לקחת טיפול פניסטיל שהיו לה בבית, הפריחה נעלמה אבל למחרת חזרה. רופא עור און ליין רשם לה תרופה אחרת (TELFAST) ואתמול היא דיווחה שהיא בסדר. עוד מעט אשאל מה קורה איתה היום.
יש לגיסתה הצעירה יום הולדת אז הם מוזמנים לחמותה, ואנחנו ניקח את הורי למסעדה בצהריים. אבא אמנם עם כאב גב שוב, כנראה הגזים קצת עם הפעילות אתמול, אבל לשאלתי לא ויתר על יציאה למסעדה. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב.
הבוקר יצאנו להליכה במושבים בסביבה, כי בששי חדר הכושר שלנו נפתח רק בשמונה ואנחנו אוהבים לצאת בסביבות שש לפעילות הספורט שלנו. היתה קרירות נעימה ושמש זרחה לאיטה ונהניתי מאד.
בימים אלה אין הרבה עבודה ל-T ולשותפנו בתחום הייעוץ העסקי. יש את הפעילות השוטפת עם הלקוחות הקבועים שלהם, שבחודשים האלה מתקשים לשלם להם כמובן, אבל T חייב לעבוד, להיות עסוק ולהפעיל את הראש, אז בעידודי התחיל לתת ייעוץ בתרומה לאיש המדרסים שלי.
כבר כמה שנים שאני לקוחה של האיש היקר הזה, עליו קבלתי המלצות חמות משריתה, כי הוא זה שמייצר את המדרסים המיוחדים לבת שלהם, שסבלה מסרטן בברך בילדותה ובעקבות הניתוח יש לה צליעה קשה ובעיות בכף הרגל. שריתה דיווחה שהוא הגון ומקצועי מאד, ולמרות שהעסק שעבד בו היה בתל אביב (ואני שונאת לנסוע לתל אביב), מרגע שהתחלתי להיות לקוחה שלו, היה לי ברור שרק אצלו אני עושה מדרסים. כבר סיפרתי כאן כמה פעמים איך הוא הציל אותי מכל מיני כאבים ובעיות בכף הרגל (בעיקר השמאלית מאד בעייתית אצלי).
לאחרונה נודע לנו שהוא היה שכיר במקום בו הוא היה מקבל אותנו, ואתרע מזלו שהוא עזב ופתח עסק משלו כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, ועוד לפני המלחמה העסק לא ממש הצליח להתרומם. T ושותפנו שוחחו ביניהם על הצורך לעזור לו, אבל לא קרה עם זה שום דבר - עד נסעתי אליו עם T לפני כמה שבועות במחשבה שעלי להחליף כבר מדרסים. הוא בדק והתברר שהמדרסים שלי עדיין בסדר, לפחות לעוד חצי שנה (כן, הוא כזה - לא ייקח כסף סתם אם אין צורך עדיין) אבל אז האצתי ב-T לדובב אותו לגבי מצב העסק ולהציע לו עזרה, ללא תשלום. הוא מאד הופתע ובהתחלה התעקש על תשלום, אבל T הסביר לו שהוא יודע שהוא מתקשה כרגע, וממילא הוא זקוק לתעסוקה ואין לו כרגע צורך דחוף בכסף, וישמח לעשות זאת בתרומה.
לשמחתי הבחור נענה ברצון, הפנה את T אל אשתו - שהיא זו שמנהלת את כל נושא הפרסום והשיווק של העסק - ומאז הם עובדים יחד ונשמע שהם מאד מרוצים. שניהם כמובן מלאי תודה על העזרה הבלתי צפויה שנפלה בחיקם, לא כל כך מבינים מאיפה מגיע להם כל הטוב הזה. T הסביר שזו היתה היוזמה שלי, ואני הסברתי שאנשי עסקים הגונים ומקצועיים ונחמדים וישרים כמוהו אין הרבה, וחשוב לי מאד שהם ישגשגו ויצליחו. אני מאד מאד מקווה שאכן העזרה של T תביא לו את הצמיחה לה הוא זקוק כדי להרים את העסק שלו.
עוד חדשות טובות ששמענו אתמול, הן שכלתי קיבלה "גיג" לנגן בראש השנה האזרחי עם תזמורת בארוק נחשבת בבוסטון. זו היתה תזמורת שהיא ניסתה להתקבל אליה לפני כמה שנים ואז נשלל רישיון העבודה שלה במסגרת קשיי קבלת הויזה, ועכשיו שהוחזר לה רישיון העבודה (לקראת קבלת ויזה, בתקווה) והיא שוב יכולה לעבוד - הם הזמינו אותה לקונצרט החגיגי. אושר גדול, ממש. והמזל הגדול הוא שהחזרות מתחילות ביום לאחר שנחזור מחופשתנו איתם בפלורידה.
אתמול בני וכלתי חגגו את THANKSGIVING בביתם עם השכנים החברים שלהם (אלה שגם להם יש ילד אוטיסט). מהתמונות רואים שהיה מאד נעים ושמח. בני וכלתי שונאים הודו, אז הם הכינו את הארוחה המסורתית עם עופות במקום, ויצא מאד מוצלח.
נזכרתי איך המשפחה שלי הוזמנה בכל שנה לסעודת THANKSGIVING למשפחתה של חברת ילדותי ג'ינג'ית (שעכשיו גרה בסיאטל אבל אז שתינו גרנו בפרבר של לוס אנג'לס). בנוסף לאוכל המסורתי הם היו גם מסתופפים סביב פסנתר הכנף שעמד בסלון וכולנו היינו שרים כל מיני שירים..........היה תמיד מאד שמח. זכרונות.......
עוד מעט נצא אל הורי לעבור על עוד כמה תהליכים ביורוקרטיים שאבא שלי עושה מידי שנה, וביחד נצא איתם למסעדה.
והנה הצלחתי להסיח את דעתי מעט מהלחץ לקראת מה שעומד - או לא עומד - לקרות אחר הצהריים.
בתקווה שיהיה טוב.
