עוד 'שבעה' ובדיקת DNA

בסוף לא יצא לי לנחם שוב את 'מאשה'. אבל הייתי ב'שבעה' אחרת, אצל חבר שלנו מהתיכון (מהחבורה שגם ה'אוסטרלים' קשורים אליה) שאמו נפטרה. 

הוא ואחותו ישבו בדירה של האמא, שהיתה אותה הדירה שהם גדלו בה - אז T ואני ביקרנו בעצם בבית שהיה של החבר אי אז כשכולנו היינו בתיכון. זה הרגיש ממש מוזר. להסתובב בשכונה ההיא (שגם אני גרתי בה במשך 3 שנים לפני שהורי בנו בית בהרצליה ועברנו משם, למרות שהמשכתי לנסוע לבית הספר ולא עברתי לתיכון בהרצליה) היה כמו לחזור חצי יובל אחורה. כמעט שום דבר לא השתנה. ומה שהיה הכי הזוי, היה שגם הדירה של הוריו של החבר לא השתנתה. בכלל! כל הריהוט, המטבח, האמבטיה....הכל נשאר אותו הדבר כמו לפני חמישים שנה. זה היה ממש ממש מוזר. 

החבר ואשתו שמחו שהגענו, כמובן, ופגשנו שם עוד אחד מהחבורה (אחד שלא למד איתנו בתיכון אבל היה חבר של 'האוסטרלי', לדעתי, או של אחותו). 

לאחר הניחום, דפקנו בדלת ממול, שם חי עוד חבר - גם הוא במקור מהתיכון אבל הוא ו-T נהיו ממש חברים במילואים דווקא. והם בקשר כל השנים. החבר הזה יצא לפנסיה בתקופת הקורונה (הוצא לחל"ת ומשם ישר לגמלאות) ומאז הוא כל הזמן בבית. אז היה חשוב ל-T לבקר אצלו קצת ולארח לו חברה. גם אשתו היתה בבית (למרות שהיא עוד לא פרשה לגמלאות), וזו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה. היה מאד נחמד. וגם יש להם שתי חתולות מתוקות. 

אנחנו מארחים היום בצהריים את הורי ומשפחתה של בתי - לבקשת בתי - במקום ששי בערב. אני רואה ש-T קצת מתפרע בהכנות, כנראה משעמם לו ובא לו לבשל ולאפות - וכולם כמובן ייהנו מזה מאד. 

שמעתי אותו אתמול משחרר קיטור על חתני בשיחה עם בני - שיודע להקשיב מצוין. בעקבות השיחה הבנתי שאין ל-T כוונה לנהל על זה שיחה עם חתני. נראה לו שזה מיותר. לשאלתי הוא ענה שהשיחה עם הבן עזרה לו מאד, שהבן תיפקד כ"פסיכולוג" מצוין. מקווה באמת שזה שחרר אצלו משהו. 

סיימתי את הספר THE BOOKBINDER'S DAUGHTER ובסך הכל נהניתי ממנו.

החלטתי להתחיל לקרוא את "התנ"ך של אמא" מאת ורדה הורביץ...לא מכירה אותה (זה הרומן הראשון שלה אבל הבנתי שהיא כתבה ב"לאשה" ועוד כמה מקומות). נראה אם שווה משהו. בנוסף מחכה לי "בקנה" ספר שבני המליץ PROJECT HAIL MARY מאת ANDY WEIR (שזה מדע בדיוני, לטענת בני משובח). 

מזג האוויר איפשר הרבה מאד הליכות בחוץ השבוע, ולמרות שבחלק מהימים רמת האנרגיה שלי היה ירודה, בכל זאת השלמתי כרגיל את המיכסה שלי. T ממשיך עם הליחה הנוראית פוסט-קורונה, ובנוסף חווה התקף כאב קשה השבוע (לראשונה מזה זמן רב מאד). אי אפשר להיפטר לגמרי מהחרא הזה, כנראה. 

על המצב אין לי חשק לדבר (והראיון עם אייזנקוט השבוע רק הכניס אותי עוד יותר לדכאון), אבל לסיום  אספר שמזה זמן רב מתחשק לי לבדוק את ה-DNA שלי - מתוך סקרנות בעיקר - ואחרי שבדקתי כמה אתרים (בעיקר myheritage ו-ancestry) והבנתי שבארץ בכלל לא עושים את זה, הזמנתי לי ערכת בדיקת DNA  בחו"ל לביתו של בני וכשהיינו שם מסרתי דגימת DNA ושלחתי להם בדואר. 

אחרי מספר שבועות קבלתי תוצאות....די מאכזבות. האמת בעיקר התאכזבתי כי לא הבנתי שאני מקבלת רק תוצאות לגבי המוצא שלי (שעניין אותי מאד אבל לא רק) וכל מיני "תכונות" מטופשות כמו האם אלכוהול גורם לי להסמיק, מה הסיכוי שאצרוך הרבה קפאין, האם אני אוהבת כוסברה או לרקוד, סוג השעווה באוזניים וצורת אפרכסת האוזן, צבע העיניים, הסיכוי שאני מנומשת, צבע שיער (אגב כתוב חום ואני שתנית, וכתוב שיש סיכוי שאלד ילדים ג'ינג'ים - מה שלא קרה, למרות שבתי היתה מעט ג'ינג'ית בערך בגיל 5 חודשים). ועוד כל מיני שטויות. 

שום דבר על נטייה למחלות, בעיקר, שזה גם עניין אותי. לא שמתי לב שזה לא כלול בחבילה. עכשיו שאני חושבת על זה, אולי (מרגע שה-DNA שלי כבר אצלם) אפשר לשלם עבור משהו כזה תוספת...?

בכל מקרה סקירת המוצא שלי יצא מאד (אבל מאד!) משעמם. אני 99% יהודיה אשכנזיה ממרכז/מזרח אירופה מכל הכיוונים. האחוז הבודד השונה הוא הוא מדרום איטליה, ומשום מה מופיע גם 0% (כנראה פחות מאחוז) מאזור הבלגן. 

נראה בינתיים כמו קצת בזבוז כסף.........

DNA

לקראת הטיסה לוינה

יושבים בטרמינל 1 מחכים לטיסה לוינה עם כוס קפה הפוך לא רע בכלל מ"Bakery &Coffee" שעלה 10 ש"ח.

אז מה היה לנו השבוע?

זה התחיל מהכנסת הרכב למוסך כי (שוב) הלך המנוע של המתזים (של המגבים). הרכב עוד באחריות אבל משום מה בשביל התיקון יש להכניס להם את האוטו ליומיים. בסוף סיכמנו שנכניס בסוף יום העבודה והם יטפלו דבר ראשון בבוקר שלמחרת. אבל אז היתה להם הפסקת חשמל פתאומית בכל אזור התעשייה והרכב, שכבר היה כמעט מוכן, נותר תקוע על ה"ליפט". החשמל חזר רק באותו הערב, ונאלצנו לדחות (ובסוף לבטל בגלל לו"זים בלתי מתואמים) את בילוי הקיץ האחרון עם הנכדים.

בנוסף, בהעדר רכב, נאלץ T להביא את העוזרת על האופנוע. זה דווקא מצא חן בעיניה, למרבה המזל. 

עוד השבוע הרופאה הניאורולוגית רשמה לאבא שלי כדור חדש שאמור לעזור לו להירדם (הוא סובל מאיזו תופעה ניאורופתית של דקירות ברגליים לקראת ההירדמות). בביקור אצל 'רופאהחדשה', היא הסתייגה קצת מהוספת עוד כדור שעלול להתנגש עם כל הדאר ולייתר תופעות לוואי חדשות, והציעה לאבא לנסות דיקור סיני תחילה. 

אבא התקשר לקבוע ב"מכבי טבעי" וקיבל תור לייעוץ לאמצע נובמבר. אני הצעתי להיעזר במרפאה מצויינת שצמודה להם לדיור המוגן, עם תורים הרבה יותר קרובים, מומחים וכמובן בלי ורך להתנייד מחוץ ל'אחוזה'. אבל אבא כמובן מתקמצן. זה כבר הוליד מלחמת עולם בינו לבין אמא והיא (שוב) התחילה לאיים בגירושין. כן, בטח. 

כשהגענו לבקר אצלם יומיים לפני הטיסה שלנו, הוא התחיל לצעוד (עייף וחלשלשוש שכמותו) בסלון עם דגל ישראל מלווה בקריאות "דה-מו-קרט-יה" והאשים את אמא בדיקטטורה 😂. לא, אין איתם רגע דל.

בהמשך לנושא האוכל אצלם, התברר שלא רק את האוכל שלה הוא כבר לא רוצה לאכול, גם את ארוחת הבוקר המסורתית שכבר חמישים שנה הוא מכין לעצמו (ירקות חתוכים, פרוסה עם גבינה ויוגורט) נמאס לו לאכול, והוא מעדיף דגני בוקר. אמא הכריזה שאין לה כוח לחפש מתכונים חדשים בשלב זה של חייה,  וניצלתי את ההזדמנות לשכנע אותם (שוב) להזמין את ארוחות הצהריים שלהם מחדר האוכל של ה'אחוזה' ושאמא תפסיק לבשל בכלל. 

כך נביא להם אוכל חלק מהזמן ובשאר הזמן הם יאכלו שם. חששתי שגם על זה הוא יתקמצן אבל אז הוא אמר שהיא תחליט, כי הרי היא ממילא קובעת, כי זו דיקטטורה. בקיצור, קטעים איתם. נראה מה יהיה.

אחר הצהריים עדינו אזכרה לחמותי יחד עם גיסי וגיס-טי. היה חם, ובהומור השחור האופייני שנו, התבדחנו שלפחות להוריה של גיס-טי היה השכל למות בחורף, בניגוד להוריהם של T וגיסי 😔.

בערב נפגשנו עם שריתה ושותפנו בבר ברעננה שמשקיף על כל הנוף של רעננה והרצליה. מאד יפה שם, וגם האוכל היה סביר. העיקר לבלות ביחד, לא משנה איפה.

מצב הרוח שלהם לא היה משהו, בגלל תוצאות הבדיקות של בתם בת ה-23 לקראת ניסיון לשימור פוריות. היה לה סרטן בגיל 12 וייתכן שהטיפולים הקשים הרסו כל אפשרות להרות בעתיד. צפויות לה החלטות לא פשוטות בהמשך. 

בששי, מאחר שלא הסתדר בילוי השבוע עם הנכדים ובסוף סיכמנו על ארוח ערב אצלם יום לפני הטיסה שלנו. היה מאד מאד נחמד וטעים וזכינו לזמן איכות עם כולם, כולל עם שרי המתוקה.

חתני השקיע באוכל והנכדים סיפרו איך היה להם היום הראשון בגן החדש (שרי), בכיתה ו' ( נשמותק) ובחטיבה (חכמוד). האמת שלכולם זה היה יום די מאתגר. טוב שהיתה שבת אחר כך לנוח 😂.

אז עוד מעט מתחילה החופשה שלנו באוסטריה.

הערב ומחר עוד נהיה שנינו לבד ומחר בערב יצטרפו החברים ה"אוסטרלים" שלנו. אולי באמת הגיע הזמן למצוא גם להם כינויים בבלוג.....

חג נחמד ביותר (בתוספת מעט שיבושים)

לקראת ליל הסדר אירעו כל מיני שיבושים קטנים שאיימו לקלקל את החג.

זה התחיל מהפסקת חשמל ענקית שאירעה כאן בכל האזור כאשר מסוק אזרחי התרסק באזור נתניה, כנראה פגע בתשתית של חברת החשמל. מסכן הטייס נהרג. אני הייתי במספרה כשזה קרה, וברור שלא היה להם גנרטור. אבל הספר הגאון שלי התעשת מהר, נזכר שהמספרה שלו צמודה לחדר הבטחון של הקניון, שבו יש חשמל בכל מצב, התקשר מהר אל אשתו שתביא לו כבל חשמל מאריך, וכך יכול היה באור החיוור של נורות החירום להמשיך לתת שירות מלא ללקוחותיו. 

אחרי כן נסענו לירקן ולסופר, גם עבור ערב החג וגם עבור האירוח המשפחתי של חול המועד, וכאשר סידרתי את המצרכים נפל ונשבר לי בקבוק תירוש - שגם פיזר את המיץ האדום והדביק על פני רוב המטבח, וגם פיזר המון המון זכוכיות שחדרו לכל מיני מקומות ולקח לי המון זמן למצוא ולנקות. בסוף כמובן גם הצלחתי להיחתך קצת. 

הפסקת החשמל הגדולה הקפיצה את מכשיר חימום המים בגז, ונראה היה שגם כאשר הדלקנו אותו בחזרה הוא לא חזר מייד לפעול. למזלנו יש לנו גם דוד חשמל לגיבוי, וכך התקלחנו בערב החג, אבל למחרת נראה היה שהמכשיר חזר לתפקד. נקווה שהוא בסדר. הפסקות החשמל האלה פשוט הורסות מכשירי חשמל!

בעת הליכת הבוקר שלי באותו היום פתאום בשני הקילומטרים האחרונים התחיל לי כאב מוזר בכף הרגל. לא כאב בכרית כף הרגל כמו שהיה לי לפני הטיסה לניו זילנד אלא בגב כף הרגל, כאילו הגיד נדלק או משהו דומה. זה עדיין כואב לסירוגין, לא ברור לי מה זה. מעצבן. 

עוד כשהיינו בסופרמרקט התקשר בן דודי, שהיה אמור לשהות יומיים אצל בת דודה אחרת שלו, לספר שבתו חטפה בלילה התקף אלרגיה קשה אצל בת הדודה - כנראה השמיכות שהיא נתנה להם היו מלאות בקרדית האבק - היא במצב לא טוב והם מחפשים רופא שייתן לה ונטולין או משהו אחר כי הם שכחו את המשאף שלה בשיקאגו והמרשם האמריקאי שלה לא תופס בבתי מרקחת כאן. כך גיליתי כבדרך אגב שהוא כלל לא עשה ביטוח נסיעות ובדומה לכל בני משפחתו של אבא שלי, התקמצן לקחת אותה למרפאה בתשלום. הם יצאו מהבית וככל שהסתובבו בחוץ מצבה הוטב, אז הוא החליט שכל הטיפול סובל דיחוי כי ממילא בסוף השבוע הם חוזרים הביתה כבר, ושאל אם זה בסדר שיחזרו אלי יום קודם, כי לא רצו להמשיך לישון אצל בת הדודה. 

הם הבטיחו שלא יסתובבו לנו בין הרגליים בעת הבישולים וההכנות לליל הסדר, ויעזרו עד כמה שאפשר. ברור שאמרתי שזה בסדר.

הילדה התעקשה להכין קינוח די "מושחת" שכלל מצה טבולה ב"טופי" תוצרת בית (בעצם סוכר חום מומס מעורבב עם חמאה) ושוקולד מומס, ועל זה פיזרו מלח גס או פיסטוקים. זה נשמע די נורא אבל בפועל היה מאד טעים. 

הורי הודיעו שהם לא מגיעים לליל הסדר כי אבא ממש חלק ולא מרגיש טוב וסובל מעוד כל מיני תופעות לוואי ידועות של פוסט הקרנות. זה היה צפוי אבל עדיין הצטערתי מאד. גם למחרת, כשהיינו מוזמנים לצהריים אצל אחי וגיסתי, הם הודיעו שהם לא מצטרפים אלינו. 

ביום של ליל הסדר עצמו T הרגיש  מאד לא טוב. במהלך הבוקר הוא חטף התקף כאבים חזק ואחר כך הרגיש חלש. יותר מאוחר הוא חטף גם התקף אלרגיית אביב, ו"לקינוח" רוב היום היו לו כאבי בטן.

כל זה לא מנע בעדו לבשל ולערוך ליל סדר למופת. תופעת טבע הבעל הזה שלי. 

ליל הסדר עצמו היה נחמד וטעים מאד וכולם היו במצב רוח טוב. חכמוד מצא את האפיקומן תוך שניות, וכל הילדים קיבלו "דמי חג". 

בתי ומשפחתה נתקעו בפקקים בדרך אלינו לליל הסדר, כך שאמנם קיימנו אותו כהלכתו עד ל"שולחן עורך", אבל אחרי הארוחה לא היה להם כוח אפילו לשירים. בסוף "הכרחנו" אותם לשיר לפחות את "אחד מי יודע", שהיה מאד נחמד, והתברר שאפילו בן דודי זכר אותו מימי התיכון הפרטי היהודי שלו, ואז הם נסעו הביתה עם שרי. חכמוד ונשמותק נשארו לישון אצלנו, ובבוקר שיחקנו כולנו עם בת בן דודי מונופול שוב. היה כיף ממש. 

למחרת חתני הגיע לאסוף את הנכדים ואנחנו נסענו עם בן דודי ובתו להתארח אצל אחי. גיסתי - שלא מארחת כמעט מפאת תחלואיה השונים - התעלתה על עצמה והכינה ארוחה לתפארת. היה טעים והיתה אווירה טובה ונהנינו כולנו מאד. אחיינית2 אפתה עוגה כשרה לפסח שיצאה מאד מוצלחת. 

בערב בן דודי ובתו היו מוזמנים לבת דודה נוספת לארוחת הערב, כך שהיה לי ול-T ערב נינוח בבית. 

בששי בבוקר הם טסו בחזרה לשיקאגו, ואנחנו התחלנו להיערך למפגש המשפח-טי הרב דורי שארחנו כאן בחול המועד.  

בערב הוזמנו אל בתי וחתני יחד עם אמו ואחותו הצעירה ומשפחתה, והיה ערב טעים ונעים ביותר. 

סיימתי את הספר THE NETANYAHUS של JOSHUA COHEN - וכמו שבן דודי הגדיר זאת לא רע, כל המחצית השנייה של הספר הרגישה לי כמו "לצפות בתאונת דרכים". מצד אחד זה נורא ומצד שני אי אפשר להפסיק להסתכל. ברור שזהו אינו ספר ביוגרפי וברור שחלק מהפרטים מומצאים, וברור עוד יותר שהסיפור המאד קטן הזה של המפגש בין הפרופסור היהודי האמריקאי עם בן ציון נתניהו ומשפחתו הצעירה אינו באמת בעל איזו חשיבות היסטורית. אבל הוא כן נותן הצצה לתוך המשפחה הזאת והאמת - מסביר הרבה מאד דברים לגבי מי שעומד בראש ממשלתנו ומשפחתו הנוכחית. 

אגב כל החלק הראשון של הספר, בו עדיין לא מופיעים כלל הנתניהו'ז, היה אף הוא בעל ערך, מבחינתי, והיווה הצצה אל חייהם של יהודים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", "ארץ החופש"....שגם במאה ועשרים וכפי הנראה גם היום, נגועה בסוג של אנטישמיות סמויה וגלויה, שמי שנולד וחי כל חייו בישראל לא מסוגל כלל לתאר לעצמו. 

הספר, אגב, כתוב באנגלית כל כך גבוהה, שאפילו אני נאלצתי מידי פעם להיעזר במילון עבור מילה או שתיים. מסקרן אותי איך טיפל בכך המתרגם ארז וולק ובאילו מילים עבריות הוא בחר.

המפגש המשפח-טי היה הצלחה מסחררת. הגיעו כמעט כל בני הדודים של T על ילדיהם, נכדיהם וניניהם. כמעט שבעים איש. נדיר למצוא משפחות שמקיימות ביניהן קשר שכזה, ולמרות שנכדי בני הדודים בקושי מכירים אלה את אלה, בין חלקם נוצר בכל זאת קשר כלשהו במפגש הנדיר הזה, והשאר הסתדרו בינם לבין עצמם וזרמו ואכלו היטב ושיתפו פעולה עם ההורים. 

נשמותק וחכמוד נשארו לישון ולמחרת לקחנו אותם לקולנוע - ראינו את "האחים סופר מריו - הסרט", שהיה מצחיק מאד והזכיר לקטנים "שלבים" במשחק הוידאו המוכר, ולנו ה"זקנים" הזכיר את בני ובתי הקטנים יושבים בסלון עם משחק ה"מגסון" (תואם 'נינטנדו') שלהם וממציאים לדמויות השונות שמות משלהם............

היום יצאנו לבית קפה עם 'שותפנו' ו'שריתה' ואנחנו לוקחים לעצמנו פסק זמן לנוח מכל האירוח וכל הבישולים....ונחים בערב החג ובחג. ביום ששי כבר נחזור לשיגרת האירוח הרגילה. 

חג שמח לכולם. 

אוסטרליה - מלבורן - היום הראשון - חברים, משפחה, ומזג אוויר מחורבן

הפסקתי את הפוסט הקודם כאשר נחתנו במלבורן. נהג האוּבֶּר הביא אותנו בלי בעיות למלון הדירות שהזמנו בשכונת סנט קילדה (St. Kilda), קרוב לשפת הים מעט מזרחית למרכז העיר. את השכונה הזאת בחרנו בגלל קרבתה היחסית לביתם של החברים שלנו שגרים באוסטרליה כבר כשלושים שנה וגם בגלל המיקום המצוין שלה. 

כשחיפשנו מלון במלבורן התלבטנו בין מרכז העיר לבין מלון או צימר שקרובים יותר אליהם או אל בן דודי, שגר עם משפחתו ממש בקצה המזרחי של מלבורן רבתי - לא רחוק מרכס הרי הדנדנונג (Dandenong). 

החברים שלנו הביעו התלהבות רבה מהגעתנו, והיה ברור שהם רוצים להיפגש איתנו כמה שיותר במהלך שהייתנו, ולא היה ברור בכלל מבן דודי עד כמה להם יהיה זמן או חשק להיפגש איתנו. משהו בתקשורת מול בן דודי קצת קרטע, בכל התקופה שלפני הגעתנו. בדיעבד אני נוטה לייחס את זה לאופי שלו (ול-OCD המשפחתי שרץ אצלנו בגנים). הוא היה כל כך עסוק בלנסות לתכנן אצלו בראש מה ואיך וכמה ולמה שזה בכלל לא בא לידי ביטוי החוצה כלפיי. לא נורא. בסוף נפגשנו ויותר מפעם אחת. 

מזג האוויר במלבורן היה רק מעט פחות קר ממה שהיה ביומנו הראשון בעיר, כשנחתנו ליום אחד בדרך לניו זילנד. משהו בשינויי האקלים או בהפכפכות הטבעית של העיר הזאת (כי בסידני באותו הזמן היו 31 מעלות) גרם לכך שאמנם הגענו בסוף האביב / תחילת הקיץ אבל כל הזמן היה קר ורוב הזמן היה גם גשום ו....איך לא? רוח! כבר הזכרתי שאני שונאת רוח???

כפי שכבר סיפרתי בסוף הפוסט הקודם, כאשר ניסינו לתקשר עם המלון לגבי שליחת שאטל לשדה התעופה לאסוף אותנו, לא קבלנו מהם תגובה בכלל. בדיעבד הבנו שבאופן כללי היחס שנקבל שם לא דומה לשום רמת שירות שהיינו מצפים ממלון בכלל, וממלון שמפרסם את עצמו כפי שהוא מפרסם את עצמו בפרט. היחס של פקידות הקבלה אלינו נע בין אדישות לאנטיפטיות. לאורך כל ארבעת הימים שהיינו שם, שעות הפעילות של הקבלה היו מוגבלות מאד, לא כל יום ניקו את החדרים והיינו צריכים לבקש ולבוא לקחת בעצמנו אספקה מסוג מגבות נקיות, טבליות למדיח וכדומה. מה שכן, החדר היה נעים ומרווח ונוח ומאובזר לשביעות רצוננו, המיקום היה מושלם, וגם המחיר לא היה בשמים. 

כבר בדרך משדה התעופה, כאשר הודענו לחברים ולבן דודי שהגענו ואנחנו בדרך למלון, בן דודי הכריז שגם הם בדרך לשם ושהם רוצים לקחת אותנו לבראנץ' / צהריים. יש איזו מסעדה נחמדה על שפת המים שהם מאד אוהבים וכדאי שנאכל שם, הוא אמר. 

הסכמנו בשמחה. 

כשהגענו למלון בשעת בוקר מוקדמת (תשע וחצי) פקידת הקבלה הודיעה לנו ביובש שלא נקבל את החדר לפני שתיים, ולא היו שם אפילו שירותים ב"לובי" כדי שאוכל להחליף בגדים (מהטיסה, מהלילה...). כאשר התעקשתי באסרטיביות מנומסת (כן אני יודעת לעשות את זה) הפקידה איפשרה לי להשתמש בשירותי העובדים. שלפתי מהמזוודה כמה דברים והחלפתי מהר, הפקדנו את המזוודות אצלם בחדר ייעודי לכך, ויצאנו. 

בדיקה מהירה מול בן דודי העלתה שהם עדיין לא יצאו מהבית (היה קשה להקים את בת ה"עוד מעט 15" בשבת בבוקר) גם לאחר שייצאו לדרךוצפויה להם נסיעה של כארבעים וחמש דקות כדי להגיע אלינו. אז שוטטנו על רחוב FITZROY הומה האדם והמסעדות, התיישבנו בבית קפה נחמד של מלון PRINCE הקרוב, ואחרי הקפה יצאנו לטייל קצת לאורך החוף ובפארק הצמוד אליו. 

כששאלנו את בן דודי אם הוא הספיק להזמין שולחן במסעדה (כי הרי לא בכל מקום ניתן יהיה להושיב ששה אנשים בשבת בבוקר ללא התראה) הוא נזכר לומר שלא ענו לו במסעדה. והוא לא עשה כלום מעבר לכך. אוקיי. 

הבנו שלא ייצא ממנו שום דבר בעניין הזה ולקחנו את זה על עצמנו. חיפוש מהיר ברשת גילה שהמסעדה ההיא תיפתח רק בשעה שתיים עשרה בצהריים, ועד אז אף אחד לא ייענה לטלפון וגם לא היתה להם מערכת הזמנות מקוונת. כדי לא להסתכן החלטנו לחפש מסעדה אחרת. 

המלון שלנו היה במיקום נהדר, צמוד לרחוב ACLAND הססגוני ורחוב FITZROY שכבר הזכרתי, חלקן ממש טובות, כך שלא היתה לנו כל בעייה למצוא מסעדה שקיבלה ציונים ממש טובים, להתקשר ולהזמין מקומות לשעה אחת עשרה (שסברנו שעד אז הם כבר יצליחו להגיע). 

הגענו למסעדת FITZROVIA  המצוינת בשעה היעודה וחיכינו בזמן שהם חיפשו חניה. ואז הם הגיעו. והיה מפגש מרגש מאד. 

את אשתו של בן דודי כבר פגשתי מזמן עוד בלוס אנג'לס אצל דוד שלי, בעת ביקור שלי אצלם כאשר נסעתי לשם לכנס בשנת 2001. אז עוד לא ידענו שהם יתחתנו ושהוא יעבור לגור איתה באוסטרליה, אבל היא מאד מצאה חן בעיני ושמרנו על קשר במייל במשך כל השנים מאז. 

את הילדים שלהם -  בן ה- 19 ובת ה-עוד מעט 15 - לא פגשנו מעולם, והיה ממש תענוג להיפגש ולדבר ולהכיר. במהלך הארוחה עברתי לשבת בכל פעם ליד מישהו מהם כדי שנוכל לשוחח (היה הרבה רעש במסעדה) וכל כך נהנינו שאף אחד מאיתנו לא רצה לקום וללכת. בסוף מנהל המסעדה הגיע כדי לרמוז לנו שהגיע הזמן לקום, והחלטנו פשוט לטייל ביחד ולהמשיך לשוחח. 

כמה דברים קטנים שמשכו את תשומת לבי לגבי בן דודי: 

בשלב כלשהו הוא רצה שנעשה סלפי ונשלח את התמונה לאחותו ולאחיו שבארה"ב. הסכמתי בשמחה והצטלמנו, אבל אז הוא הביט בתמונה והחליט שהוא לא יצא בה מספיק טוב ביקש להצטלם שוב. ככה הוא חזר על זה שבע או שמונה פעמים, ממלמל משהו לגבי השיער שלו שלא יצא מוצלח היום (יש לציין שיש לו רעמה מכובדת יחסית לחמישים ושמונה שנותיו). הייתי קצת בשוק, אבל אז נזכרתי שגם דוד שלי ז"ל (אבא שלו) היה מאד רגיש למראהו החיצוני והיה מבלה שעות באמבטיה מטפח את עצמו ומייבש את שערו הארוך (למרות הפדחת). זו היתה גם עוד תזכורת לקומפולסיביות שלו, שאני מכירה כבר שנים. 

למשל, כבר חלפו שבועות מאז שחזרנו ארצה ועדיין הוא לא הצליח להביא את עצמו להחליט אילו תמונות לשלוח לנו מבין כל התמונות שהוא צילם במהלך ביקורנו. 

והיה עוד משהו. כאשר נפגשנו עם בן דודי ומשפחתו בשפעם השנייה, ואכלנו יחד ארוחת ערב במסעדה (אספר על זה בפוסט נפרד) התברר שכובע המצחייה של T נפל שם ונשכח, ו-T שם לב לזה רק אחרי שכבר נסענו משם ויצאנו ממרכז העיר. בן דודי רצה לחזור למסעדה באותו הרגע ולחפש את הכובע, ואנחנו אמרנו שבשום אופן אין צורך, זה בסך הכל כובע מצחייה. אבל בן דודי לא הרפה. 

בשלב ראשון הוא התקשר למסעדה וביקש שיחפשו את הכובע, ושאם ימצאו אותו בבקשה שישימו אותו בצד. אנחנו לא התכוונו לחזור לעיר בשביל הכובע אבל הודינו לו על הכוונה הטובה (והמוגזמת) ונפרדנו כשהוריד אותנו במלון.

 

למחרת כאשר דיברנו איתו וקבענו היכן ובאיזה שלב ניפגש, הוא גילה לנו, שאחרי שהוריד אותנו במלון, הוא חזר למסעדה והביא את הכובע. כן, כן, המצב קשה. 

עוד הערה קטנה: בשום שלב הם לא העלו כלל את האופציה שנבקר אצלם בבית. זה היה ממש מוזר. בכל ביקור של מישהו מבני משפחתי בארץ ברור לכולם שהם מבקרים אצלנו בבית, לפחות לארוחה אבל בדרך כלל פשוט ישנים אצלנו במשך כמה ימים. גם כאשר אחי וגיסתי גרו בבוסטון במהלך הדוקטורט של אחי התארח אצלם בן דודי, שבשנים ההן עדיין חי בקליפורניה,  פעמים רבות והרבה פעמים נשאר ונשאר כאילו שכח ללכת. גם כשהורי עוד גרו בסן חוזה הוא היה בן בית אצלם כל הזמן. וגם אצלי בבית הוא התארח לא מעט כאשר ביקר בארץ. לא היינו מתגוררים אצלו כמובן, אבל לא להזמין אפילו לקפה? זה היה מאד מאד מוזר.

לקראת סוף הביקור לא התאפקתי וזרקתי שאם הם רוצים נוכל להגיע אליהם, עצמאית, וגם הוא וגם אשתו מייד ביטלו את האופציה ומילמלו משהו על הבלגן שיש אצלם בבית ושזה לא בא בחשבון. נו, טוב. זה מה שיש. 

בחזרה לאותו יום ראשון שלנו במלבורן - לפני שקמנו ללכת לקח T על עצמו בנונשלנטיות את תשלום החשבון במסעדה עבור כולם - הוא מכיר את בן דודי (שקיבל את הגנים של אבא שלי ושלו ושידרג אותם לרמות אחרות) לא מאתמול - וקיבל החלטה מושכלת, שלכולנו יהיה נעים יותר אם לא יעלו במהלך כל המפגש הזה ענייני כספים.  נראה שמאד הוקל לבן דודי, למרות שנראה היה שאשתו חשה קצת לא בנוח עם זה. 

פצחנו בהליכה לאורך הטיילת ואז חתכנו בחזרה לרחוב אקלנד Acland הציורי.

תוך כדי הליכה נהייה לסירוגין חם וקר, ירד גשם ויצאה השמש - התעלמנו ונהנינו מהחברה ומהמראות שמסביב. 

היה לי טוב במיוחד לשוחח עם הילדים, במיוחד עם הבת - שנראה היה שהיא לא במיטבה. בהתחלה חשבתי שהיא מבואסת על כך שההורים "הכריחו" אותה להיפגש עם "דודים" שהיא בכלל לא מכירה (בכל זאת בת עשר'ה), אבל ככל שהזמן עבר והשיחה העמיקה הבנתי שמשהו לא טוב עובר עליה בלי קשר אלינו. ההורים טענו (כשהיא מחוץ לטווח שמיעה) שתקופת הקורונה פגעה בה מאד וגרמה לה להתכנס פנימה - כמו שקרה להרבה ילדים ובני נוער - והרי הסגרים באוסטרליה היו קשוחים וארוכים מאד. 

אבל בהדרגה הבנתי שגם לפני הקורונה היו לה קשיים חברתיים שההורים כלל לא היו מודעים אליהם, ושגם עכשיו למרות האהבה הרבה והרצון הטוב, הם לא ממש רואים אותה ולא ממש מקשיבים לה. התעצבתי מאד, והצטערתי שאנחנו כל כך רחוקים ושאין לי שום סיכוי לבנות מערכת יחסים עם הילדה הרגישה והנבונה הזאת. 

הבן גם הוא מתוק מאד וחכם מאד, סוג של גיק - שלומד רובוטיקה ועוד משהו במכללה ובמקביל גם מדריך בצופים. הוא היה מאד מעודכן בפוליטיקה, גם המקומית וגם העולמית, והיו לו דעות מעניינות בכל התחומים. 

אשתו של בן דודי היא נטורופתית ועוסקת כל השנים בבריאות הציבור, תוך כדי שהיא למדה באוניברסיטה ועשתה דוקטורט והגיעה להישגים מרשימים בתחומה. בן דודי, לעומתה, למרות תואר בפיסיקה וכישורים רבים, לא ממש הצליח למצוא את עצמו בתחום התעסוקה כל השנים, ובשנים האחרונות הוא עוסק בכתיבה טכנית - מהבית - שאולי באוסטרליה ניתן להתפרנס מזה, אבל יש לי הרגשה שאשתו היא המפרנסת העיקרית בבית. 

לפני שנפרדנו הם אמרו לנו, שאמנם בן דודי פינה את הימים הקרובים כדי לבלות איתנו כמה שיותר, אבל שאשתו צריכה לעבוד ולילדים יש לימודים, כך שבאותו שלב נראה היה שלא נראה אותם שוב. היה לי מאד חבל כי המפגש הזה השאיר אותי עם טעם של עוד....

לאחר שנפרדנו מבן דודי ומשפחתו, חזרנו למלון וקיבלנו את החדר, התמקמנו והתקלחנו, קפצנו לסופר קרוב כדי להצטייד לארוחת הבוקר ולקפה שלמחרת, וקבענו להיפגש עם החברים שלנו מהתיכון, שחיכו בקוצר רוח שנתפנה אליהם. 

הם אספו אותנו מהמלון ונסענו למסעדת QUAN הויאטנמית שהם מאד אוהבים. 

היה ממש נחמד להתעדכן ולבלות ביחד, אבל כבר היינו עייפים אחרי כל היום והלילה הארוכים שעברנו, ובכל מקרה קבענו לבלות איתם את כל היום למחרת, אז בתום הארוחה הם החזירו אותנו למלון והלכנו לישון ממש מוקדם. 

שבוע מורכב

שבוע מורכב עבר עלינו. 

בראשון בערב באמת ביקרנו אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה' - שמתאוששת משבר בעצם הכתף - והיה ביקור נחמד. 

השבר הזה מזכיר לכולנו שלא חייבים לעסוק בספורט אקסטרים כדי להיפגע, מספיק להיתקל בפינת המיטה בחדר השינה וליפול לא טוב. בסך הכל מצבה משתפר והיא התחילה פיזיותרפיה, מקווים להחלמה מלאה תוך כמה שבועות.

למחרת נודע לנו שאחיינית1 חולה בקורונה, והרי נפגשנו איתה בששי בערב. וגם הורי נחשפו אליה (למרות שלא התקרבה אליהם ולא חיבקה אותם). בינתיים אנחנו לא מרגישים כלום, אבל אין לדעת. 

מצד שני השבוע T לא הרגיש כל כך טוב. מערכת העיכול עושה לו בלגנים, אחרי שכבר נדמה היה שהכל נרגע. התכווצויות וכאבים ושינה לא טובה בלילות. לא משהו. 

בשני בבוקר היתה לו נפילת לחץ דם כשקם לפנות בוקר לשירותים, והוא הרגיש שהוא כמעט מתעלף. 

ואז יותר מאוחר כשהתחיל את הליכת הבוקר הוא חטף התקף כאבים דומה לאלה שקרו לו במהלך החודשים שלפני הניתוח. 

זה היה מאד כואב ומעתיק נשימה ממש, והפיל אותו לריצפה, אבל חלף תוך דקה. והבעל המוכשר שלי פשוט המשיך את ההליכה ("רק" כשבעה קילומטר).  

אין צורך לומר, זה היה מבהיל. מייד כתבנו לפרופסור לדווח על כך ולהתייעץ, והוא ענה (הוא תמיד עונה!) שזה לא נורא מדאיג, ושכדאי לעשות בדיקות דם. כבר אמרתי שהוא מתאים לעבוד בשב"כ הפרופסור הזה? פרט ל-T עצמו לא מכירה עוד מישהו שמצמצם כל כך במילים! 

העובדה שזה לא נורא הדאיג אותו מעט הרגיעה אותנו (אבל רק מעט, האמת). ואז בדיקות הדם יצאו תקינות לחלוטין (כולל שיפור במצב הברזל, למרות שעדיין מתחת לטווח התקין). כששלחנו לו את התוצאות ביקשנו בנימוס שירחיב מעט מדוע אינו מודאג. הוא ענה שאכן הכל תקין, ושכאבים כאלה מידי פעם וגם בעיות העיכול שכיחים מאד לאחר ניתוחים כאלה. הוא אמר שאפשר להגיע אליו לביקור אם צריך אבל לא ראינו צורך. לא כרגע. נראה מה יהיה בהמשך. עדיין מברכת יום יום על הפרופסור הזה. 

זה לעומת הקרדיולוג של אבא שלי (ברור שהוא מחליף אותו!), שלא עונה בכלל על מיילים או על הודעות שמשאירים אצל המזכירה שלו - הודעות מסוג "הנה מכתב השחרור שלי מהמיון עקב פרפור פרוזדורים, מבקש הנחיות ומרשמים לתרופות שהם נתנו לי והפניה לאקו לב". כלום. כאילו הוא אוויר. כאשר אבי היה אצלו בביקור הוא התעסק רק עם המחשב ועם המסמכים ולא הסתכל עליו בכלל, שלא לדבר על לבדוק אותו, להקשיב ללב, כלום. בביקור טלפוני כשאבי שאל אותו לגבי תופעות לוואי של תרופה אחת (שיעול טורדני) וניסה לספר לו על מצבו באופן כללי קטע אותו ב"מה זה קשור אלי?" בוטה. 

בסוף את התרופות החדשות הוא קיבל מהרופאה של האחוזה, אבל גם עליה אנחנו לא לגמרי סומכים. עובדה שהיא נתנה לו פוסיד בגלל הבצקת שהיתה לו ברגליים אבל לא טרחה לבדוק אם הבצקת נעלמה ולהפסיק את נטילת הפוסיד. הרי לא בריא לקחת פוסיד לאורך זמן. וגם ככה הוא סובל מהריצות לשירותים בגלל כאבי הגב.....

לבקשתי הוא פנה ל'רופאהחדשה' בבקשה להמלצה על קרדיולוג טוב, וכבר קבע תור אצל אחד מאלה שהיא המליצה עליהם. 

מה עוד היה השבוע?

נסעתי לשמור על 'שרי' כשבתי עבדה בקליניקה כי היתה לה דלקת עיניים ולא קיבלו אותה ככה לגן. זה היה בייבי סיטר קצר ודי קל, כי הילדה היתה גמורה מעייפות אחרי התרוצצות בין המרפאה (לקבלת טיפות לעיניים) לבין כמה בתי מרקחת (כי הטיפות היו חסרות) ופקקים בין לבין (כי בכל מקום בכל שעה עכשיו פקקים) שרוב הביקור שלי היא פשוט ישנה. 

היא קמה במצב רוח טוב ושמענו שירי פסח ופטפטנו קצת עד שבתי חזרה. 

אגב בששי התקלקל לנו טוחן האשפה. אמנם הוא היה בן שמונה או תשע שנים אבל לא ברור איך ומדוע זה קרה. כשהגיע טכנאי הוא הראה לנו שאין משהו שתוקע אותו אבל שהוא התעקם לגמרי והוסט הצידה ולא יכול להסתובב בכלל לכיוון אחד ונתקע בדפנות. בקיצור - הלך. הטכנאי רצה למכור לנו משהו מאד יקר מאד ביוקר, אבל הבחור שאנחנו קונים ממנו בדרך כלל מוצרי אינסטלציה הציע אותו ביותר זול ובכלל המליץ על אחד אחר בחצי מחיר ועם שבע שנות אחריות. על הדגם הזה (אבל יותר ביוקר) הטכנאי הציע רק שלוש שנות אחריות. בינינו אני לא סגורה על כך שלא היינו צריכים לקנות את היקר יותר (אצל הבחור בזול יותר) - נראה לי שמה שכן הזמנו פחות חזק ובהחלט הרבה יותר מרעיש. אבל חצי מחיר - עם זה אי אפשר להתווכח. שלחנו את הטכנאי לדרכו והטוחן החדש הגיע והותקן תוך יומיים, ונקווה שיהיה בסדר. 

השבוע המשכנו את שגרת הספורט שלנו ובימים שניתן היה ללכת בחוץ גם יצאנו להליכה שנייה בערב, ביחד. לא שזה עוזר לי להיפטר מהקילו/שניים המיותרים שיושבים עלי (שרק לדעתי הם מיותרים) אבל לפחות זו פעילות בריאה, ביחד, וכנראה שעושה לנו טוב. 

בימי הגשם הסתפקנו בחדר הכושר, בשעות שכמעט אין אנשים אחרים. הכי טוב כך. במיוחד עם הקורונה הגואה. 

בחמישי קנינו לאבא שלי מנורה עומדת - עוד פריט שישלים את ארגון הממ"ד שלהם כחדר קריאה / צפייה בטלוויזיה. נסענו להביא לו ולהרכיב אותה עבורו ועכשיו הם יושבים שם שניהם כל אחד על הכורסא הנינוחה שלו. 

במזל היינו שם ממש קצת זמן (רק מספיק כדי להרכיב את המנורה ולנסוע) ובכל הזמן הזה היינו עם המסיכות - כי אחר כך נודע לנו ש'שותפנו' חיובי לקורונה ונפגשנו איתו בשלישי. מאד מאד מקווה שלא הדבקנו את הורי. זה באמת סוגר עלינו מכל הכיוונים.

אחרי הורי נסענו לקנות לי בגדים לחתונה משפחתית שיש לנו בראשון הקרוב. כבר ציינתי שאני שונאת לקנות בגדים? אז מתברר שהשנאה שלי לא הגיעה דווקא מהעובדה שהייתי במשקל עודף ושום דבר לא נראה עלי טוב. גם כשאני במשקל מצוין (למרות הקילו/שניים) והרוב נראה טוב, אני עדיין שונאת לקנות בגדים. 

ועכשיו בחנויות שבהן הייתי קונה פעם רוב הבגדים גדולים עלי. ובחנויות אחרות אני לא מסתדרת עם הדגמים. ובשום חנות אני לא מבינה את בחירת הצבעים. לאן נעלמו הצבעים? שחור, חום, אפור, בייז'....לפעמים תכלת או וורוד עתיק או פוקסיה....משהו זוועה. איפה הכחולים, הירוקים, האדומים? הסגולים, למען השם? ולבן הרי לא אלבש לחתונה. לא, זו ממש חוויה נוראית עבורי לקנות בגדים. מזל שהייתי עם T. בלעדיו הייתי חוזרת כלעומת שבאתי. בזכותו הצלחתי לצאת עם ז'קט מחנות אחת, מכנסיים מחנות אחרת, וחולצה (שכנראה לא אלבש דווקא אותה לחתונה הזאת) מחנות שלישי. רק בזכותו. 

סוף השבוע היה שקט - בתי עם משפחתה נופשים ברמת הגולן בתקווה לתפוס את השלג האחרון (כנראה) של החרמון ואת הפריחה הנהדרת והזרימה השופעת בנחלים. אחרי כל כך הרבה מחלות ושבועות שלמים בין ארבע קירות הבית הם שוועו כבר לקצת אוויר צח ושינוי אווירה ושבירת שיגרה. 

באוקראינה הסבל והמצוקה רק מתגברים ואני לא רואה איך שמים לזה סוף. בין הפיגוע הנוראי בבאר שבע לבין הקורונה המתגברת, פחות מדווחים על זה ועבר כבר חודש. 

עוד מעט נצא להליכת הערב שלנו. ונאחל שיהיה שבוע יותר טוב מזה שהיה. 

טיפולים, עדכונים והשבוע שהיה

ההחלטה נפלה ו-T הודיע גם לפרופסור וגם ל'רופאחלופי' שהוא החליט לדחות את הניתוח, לבקש MRI לעוד חודש, ואז לקבל החלטה. 

לי איכשהו יותר קשה עם זה פתאום. שמתי לב שאני מרגישה שהדחייה הזאת עלולה להיות הרת אסון. אני יודעת שזה לא לגמרי הגיוני, וש'רופאחלופי' כנראה יודע על מה הוא מדבר, שעוד כמה שבועות לא יעשו את ההבדל - בין אם המצב הוא כבר היום גרוע ולכן זה לא ישנה, ובין אם המצב לא נורא וזה בסדר לחכות קצת.

גם הפרופסור הסכים שזה סביר לחכות כמה שבועות ולראות האם ה-MRI יראה הצטמקות משמעותית של ההרחבה בצינור המרה פתאום, או שהבדיקה החוזרת של התאים (שנלקחו בזמנו לביופסיות השונות) פתאום תחזור עם אבחנה ברורה. 

אבל התחושה שלי לא קשורה לסבירות וניהול סיכונים והגיון. התחושה שלי מקננת בבטן, והיא מתקשה לעכל את הדחייה של ניתוח שהוא מסוכן בפני עצמו, גורר אחריו אפשרות לסיבוכים, גורר אחריו החלמה איטית וקשה ואולי אפילו ירידה משמעותית באיכות החיים.....ובכל זאת כל הגוף שלי נערך לקראת הניתוח הזה והתכונן לקיומו בעוד פחות משבוע - וכעת זה נדחה. כבר הגיע זימון ל-MRI ב-23 בנובמבר באחת עשרה בלילה. 

השבוע שוב היו לי כל מיני סידורים ותורים, שאת חלקם קבעתי מזמן במסגרת ה"תחזוקה השוטפת" שלי, ואת חלקם קבעתי במיוחד כדי לעשות עליהם V "לפני הניתוח". בין השאר הייתי בביקור אצל שיננית, ביקורת וניקוי אוזניים אצל רופא אף אוזן גרון, אימון סאטיה נוסף ואפילו טיפול פנים אצל קוסמטיקאית. 

הצלחתי גם להיפגש שוב עם 'מחברת', ואני שמחה שבתוך כל הבלגנים גם זה מצליח לנו, כמעט פעם בשבוע. 

אצל השיננית הבנתי סופית שלא משנה מה אעשה בתחום היגיינת הפה שלי, יש אזור קטן למטה מקדימה שיצבור אבנית NO MATTER WHAT. 

האזור הזה מקבל ממני גם ככה תשומת לב מוגברת: דקה שלמה בנוסף לצחצוח שאר הפה, חוט דנטלי וקיסם וסילונית (אחרי כל ארוחה, שלוש פעמים ביום) ובכל זאת - כל זה לא מספיק. לפחות אני מקפידה על שיננית פעם בארבעה חודשים, ומקווה שהשילוב של כל זה עוזר לשמור לי על השיניים ועל החניכיים. 

בנושא רופא אף אוזן גרון נאלצתי להחליף רופא, כי קיבלתי טלפון שבו התבשרתי שהרופא שלי מזה שנים הפסיק לקבל מטופלים עקב מצב רפואי. זה היה עצוב לשמוע, וכמובן התחבר לי למצבו הבריאותי של T, ועשה לי רע. דווקא הרופא החדש נראה בסדר גמור, והאמת היא שהקליניקה שלו הרבה יותר קרובה אלי הביתה מאשר הקודמת. הוא הכיר את הרופא הקודם שלי והיה בהלם כששמע שהוא הפסיק לקבל חולים עקב מצב רפואי. 

עם הקוסמטיקאית קבעתי טיפול זו הפעם הראשונה, אחרי שהופניתי אליה על ידי שריתה. בזמנו טופלנו שתינו אצל קוסמטיקאית אחרת, שעם הזמן די עצבנה אותנו אז נטשנו אותה, ואני שמחה ששריתה מצאה את זאת. היא נעימה ומקצועית ומתחשבת במה שהלקוחה רוצה או לא רוצה (שזה נשמע טריוויאלי אבל מסתבר שזה ממש לא). 

לגבי האימון שלי - הייתי בפגישה השבוע והבנתי שכרגע אני לא ממשיכה. שלושת המפגשים עשו עבודה די עמוקה אצלי, וכרגע אני רוצה לראות מה השתחרר ומה עדיין רוחש לו מתחת לפני השטח. ייתכן שבכל זאת אעדיף להתחיל טיפול פסיכולוגי באיזה שהוא שלב, וייתכן שבזכות העבודה שעשיתי כרגע בסוף לא אצטרך ליווי נוסף. 

מה שכן, בא לי לחזור לעיסויים, שלפני הקורונה נהגתי לקבל בערך פעם בחודש. במסגרת ה"לטפל באמפי" נראה לי שזה הדבר הבא שאפרגן לעצמי. 

קבעתי גם פגישה עם חברותי 'קלי' ו'שני', ואני מצפה לזה. 

אז בסך הכל אני די בסדר, לאחרונה, למרות שהיה לילה אחד השבוע שישנתי ממש גרוע והיו לי חלומות לא טובים. מצד אחד הם לא היו חלומות שקשורים ישירות למחלה של T ולמצב, אבל התחושה שהתעוררתי איתה בין חלום לחלום וגם בסופו של דבר בבוקר בכל זאת היתה של כבדות ולחץ וחרדה. בעקבות האימון האחרון סיפרתי על כך ל-T והוא לא לקח את זה קשה, אמר "באסה" או משהו כזה ועבר על סדר היום. אז כנראה שזה באמת בסדר לספר לו כשקשה לי. 

שוחחתי עם בתי ותוך כדי שיחה הבנתי שהכי קשה לי כאשר אני רואה כמה קשה ל-T עצמו. כאשר הוא ירוד, כאשר הוא כבוי, כאשר הוא חושש ופסימי - זה מפרק אותי. כאשר הוא יחסית בסדר - מסיח את דעתו בעזרת עשייה ו"פרוייקטים" - אני מצליחה ביתר קלות להתגבר על הדאגות והחששות והפחדים של עצמי. אבל כאשר אני רואה שהוא לא בסדר, ממש קשה לי עם זה. 

קבענו, היא ואני, שבשבוע הבא נעשה לנו איזה בוקר כיף ביחד רק שתינו. ממילא לא קבעתי כלום לשבועות הקרובים בגלל שחשבתי שבראשון יתקיים הניתוח. 

אגב הזמנתי מחדש את המלון בים המלח, בתאריך המקורי, למרות שנעלם לי החשק. T אמר "למה לא?" וזה הספיק לי בשביל להזמין מחדש. למזלי החדר עדיין היה זמין ובאותו המחיר אותו הזמנתי לפני חצי שנה ויותר. נראה לי שזה יהיה טוב לשנינו. 

החדשות העצובות של השבוע הן שאמא של 'שותפנו' כנראה במצב סופני. מזה זמן רב שהיא דמנטית ובריאותה דועכת, אבל עכשיו מתברר שהיא סובלת מסרטן עם גרורות בכל חלל הבטן ויש לה תסחיף ריאתי והיא במצב ממש קשה ואולי ימיה ספורים. בדיוק עכשיו המטפלת שלה בחופשת מולדת, ויש אצלה מטפלת מחליפה זמנית. אנחנו כמובן התגייסנו לעזור כמיטב יכולתנו, כשהודיעו להם בבית החולים שאין מה להשאיר אותה באשפוז ועדיף שהיא תהיה בבית שלה, נסענו ל"יד שרה" להביא מיכל חמצן נייד והקפצנו אותו לבית החולים כדי ששותפנו יוכל לקחת אותה הביתה. 

בבית כבר חיכינו לה עם מחולל חמצן. קופת החולים נערכה לטיפול מסוג "הוספיס בית", עם ביקור סדיר של אח וביקור תקופתי של רופא, והם דאגו לכל המכשירים הנדרשים (כמו עמוד עירוי נוזלים, כיסא גלגלים למקלחת...) ורואים שהיא כבר מרגישה טוב יותר רק מעצם העובדה שהיא בסביבה מוכרת. היא מקבלת מדללי דם אבל לא במינון שבאמת יוכל לטפל בתסחיף, כך שהסכנה המיידית נובעת מזה. ובנוסף היא מקבלת מורפיום לטיפול בכאבים, אז בסך הכל דואגים שהיא לא תסבול, וזה כרגע הכי חשוב.

לשותפנו מאד מאד קשה, כמובן, וזה נוסף לו על הדאגות ל-T - כך שזה בא לו מכל הכיוונים. לא פשוט. 

בינתיים T שתל אתמול פרחים חדשים בגינה, שהוזנחה בחודשים האחרונים, וגם יצא לשייט עם המועדון ועם אחיו (שגם הוא הצטרף למועדון בעקבות T), ואני שמחה שמתחשק לו לפעול וליצור וליהנות. וכרגיל - מקווה לטוב. 

באין הרבה חדש

 באין חדש אנחנו ממשיכים סוג של שיגרה. 

ל-T לא היתה עוד אפיזודה כאובה מאז ראשון בבוקר, וטוב שכך. 

מידי יום שוחחנו עם בני בבוסטון ועם בתי בכפר הנופש בהולנד, והם כולם בסדר. 

סביבוני מראה סימנים של התפתחות והוא מנסה לבטא יותר ויותר מלים, והוא גם מחבק אותם פתאום ומנשק אותם - דבר שלא נהג לעשות קודם (ונחשב לאחד הסימנים לכך שהוא על הספקטרום). 

אצל כלתי הבטן ההריוני יצאה לה בבת אחת, והיא כבר גם מרגישה את התינוקת כשהיא נעה לה ברחם - שמחה גדולה. 

בכפר הנופש משפחתה של בתי נהנית מאד, בין פארק המים לארקייד לחץ וקשת ולעוד אטרקציות רבות שיש להם שם. הם נוסעים הרבה על האופניים, ואתמול כשהיו צריכים לעבור בדיקות קורונה לקראת הטיסה חזרה מחר, הם שטו לעברו השני של הנהר במעבורת עם האופניים וכבר טיילו בעיירה שבה עברו את הבדיקות ואכלו שם במסעדה ועשו מזה חצי יום טיול.

אצל שרי אוצר המילים והמושגים עולה באופן מעריכי ממש, וזה כיף גדול לראות ולשמוע. 

אצל הורי ב'אחוזה' בכל שבוע עושים להם בדיקות קורונה יזומות ושוב ושוב הם יוצאים שליליים (גם הם כמובן מחוסנים שלוש פעמים) ושמחים על כך מאד. שכן אחד שלהם חלה בקורונה בדיוק בשבוע החיסונים, אפילו אושפז במשך כמה ימים, אבל הבריא וחזר לגמרי לאיתנו. 

בתקופה הזו בשנה בדרך כלל אני עורכת אלבומי תמונות (בלופה) לנכדים, והחל מהשנה שעבר גם מכינה לוח שנה עם תמונות משפחתיות וכל תאריכי ימי ההולדת של בני המשפחה - אבל השנה אני רואה שאין לי סבלנות ומצב רוח לזה, ופשוט שחררתי. כשזה יבוא זה יבוא. אף אחד לא עומד לי עם סטופר לעשות את זה. קניתי לאמא לוח שנה בסטימצקי - זה מה שעשיתי ממילא בשנים שקדמו לשנה שעברה - היא מאד מאד אוהבת לוחות שנה - והשנה אסתפק בכך. 

קניתי באותה הזדמנות עוד שני משחקי קופסא, שיהיה לי לחדש לנכדים. אם הם יהיו מוצלחים, אדווח בהמשך. 

א פרו פו דיווח, לא רק שאני ממש ממש נהנית מהספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו", והמלצתי עליו ל'מחברת' והיא ממש התלהבה ממנו ("כאילו כתוב עלי", היא כתבה לי בוואטסאפ, "ממש עלי. במדויק. מדהים"). שמחתי מאד. 

בסדרות - המליצו לנו בחום לצפות בסידרה "הלוטוס הלבן" המשודרת ביס. ראינו כבר שני פרקים והאמת היא שזו סידרה די הזויה....עוד לא החלטתי מה דעתי עליה. עדכונים בהמשך. 

בגזרת הבריאות - 

כאמור אצל T אין חדש, אין תוצאות של ביופסיה ולא חזרו אלינו ממכבי לגבי ההתחייבות ל-MRI. כרגע נקבע תאריך לא רלוונטי (אם אנחנו באמת נטוס לבוסטון בספטמבר) כי זה נופל ביום שאנחנו חוזרים מארה"ב. אז צריך או להקדים מאד או לדחות קצת. לא בטוחה אם שמעתי שייתכן שיבטלו את חובת שבוע הבידוד למחוסני חיסון שלישי....אבל כדאי להיערך לבידוד בכל מקרה. 

הוא עשה בדיקות : ספירת דם, תפקודי כבד וגם PSA חוזר. ספירת הדם מצוינת, אין סימנים לזיהום שהיה ויש גם שיפור במדדים שהיו מעט אדומים בחודשים האחרונים. בתפקודי הכבד חל שיפור מאז שהשתחרר מבית החולים, למרות שכמובן הם רחוקים מלהיות תקינים. ברור שעדיין מתחולל שם משהו, וכמובן עצם הימצאותו של הסטנט בצינור המרה וגם עצם הניתוח להסרת כיס מרה שעבר ביוני, גורמים לכך שהמדדים עוד לא תקינים לגמרי. ההפתעה הגדולה היתה בבדיקת ה-PSA (סמנים לסרטן הערמונית) שיצאה תקינה לגמרי. כנראה האורולוג צדק שבעת לקיחת הבדיקה הקודמת עדיין השתוללה בגופו של T הדלקת בדרכי השתן ושיבשה את התוצאות לגמרי. או שהאינטרנט צדק והבדיקה הזאת לגמרי לא מהימנה. כך או אחרת שני רופאים (כולל האורולוג ואחת הרופאות באיכילוב) שעשו לו בדיקה רקטלית הצהירו שהערמונית הרגישה תקינה ולא נורא מוגדלת, כך שבעזרת הכדורים שהוא מקבל כרגע הכל תקין ויציב. 

ואולי זו הסיבה ש-T הזיז שוב את התור אצל האורולוג שהיתה מתוכנן לשבוע הבא, כי זה התנגש לו עם שייט במועדון.....😨

"זה לא דחוף" הוא פסק. מילא. כנראה שהוא צודק.

בנוסף, בלחץ של 'שותפנו' וגם אחרים סביבנו,  החליט T גם לפנות אל הרב פירר להתייעץ ואולי לקבל המלצה לדעה שנייה. 

מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו סיפק לנו מספר פקס שצריך לשלוח אליו את כל החומר הרפואי שברשותנו, ואז דאג להשחיל את החומר שהגיע לערימה על שולחנו של הרב. כמה ימים אחרי שנשלח החומר, קיבל T טלפון מהעוזר של הרב, שווידא שמי שענה לטלפון הוא אכן T שמופיע במסמכים הרפואיים והאם הוא זמין לקבל שיחת טלפון מהרב. אכן זמין, ענה T, וכעבור כמה דקות נוספות צלצל הטלפון שוב, העוזר אמר להמתין, ו-T חיכה על הקו במשך זמן רב, תוך שהוא מקשיב למוזיקת רקע חסידית. 

בסופו של דבר עלה הרב פירר בעצמו על הקו, שאל שאלות והפגין ידע רפואי מדהים (מישהו יודע בן כמה הוא כבר?), בנוסף להיכרות מלאה עם כל הרופאים ש-T הזכיר, כולל הפרופסור ושני רופאי הגאסטרו שביצעו את ה-ERCP וה-EUS. הוא שאל ספציפית לגבי האופציה לניתוח מעקף (החלפת צינור המרה, הוא קרא לזה) ו-T ענה שהפרופסור שוקל את זה, אבל שהוא אמר שזה ניתוח גדול והוא לא ממהר לבצע אותו בגלל הסיבוכיות וההתאוששות הארוכה והקשה. 

"אז מה אתה רוצה בעצם?" שאל הרב, ו-T שאל מה נראה לרב שעוד אפשר לבדוק, ואולי כדאי להתייעץ עם רופא מומחה נוסף. וכאן הרב ענה שתמיד אפשר כמובן להתייעץ, אבל שלדעתו T בידיים מצוינות, שזה "צוות שקול" הוא קרא להם, ושכדאי לחכות בשלב זה. וסגר את הטלפון. 

האמת, שעבור T זה די סגר את הפינה כרגע. הוא סמך על הפרופסור ועל הצוות באיכילוב והרגיש כל העת שהוא בידיים טובות, אבל שעה לכל הקולות סביבו שדאגו שמא יש צורך בדעה נוספת. ואולי יהיה צורך, בהמשך. אבל כרגע, בין תחושות הבטן שלו לבין עצתו של הרב - הוא שקט ושלם ומחכה לראות מה יהיה במסלול הנוכחי בו הוא נמצא. 

בנושא הבריאות אצלי, החלטתי לבקר אצל רופא המשפחה - גם כדי לדבר סוף סוף פעם אחת עם מישהו מקצועי לגבי מספר הפעמים שאני קמה להשתין בלילה (יש לילות שזה כל שעה/שעתיים ממש), אבל גם כדי לדבר על התקפי החרדה שלי בתקופה הזאת. נכון שאני לוקחת את הטיפות שהמליצה לי 'שנטי', ונכון שכרגע רמת החרדה קצת ירדה - אבל רציתי לבדוק אם יש בכל זאת משהו שאני יכולה לקחת (שהוא לא ציפרלקס או משהו שצריך ליטול יום יום) במקרה של התקף רציני כזה שלופת את בית החזה שלי בצבת של אימה בשלוש לפנות בוקר והופך את הבטן כמו מערבל בטון. 

ואז גיליתי שהתור הזמין הבא אצל הרופאה שלנו הוא באוקטובר, והוא טלפוני. זה נשמע לי ממש מוזר, אבל חשדנו שאולי היא בחופשת לידה או משהו כזה, וחיפשתי רופאה חלופית כאן ביישוב - ומצאתי רופאה צעירה ש'שריתה' המליצה עליה, וקבעתי. ואז כשהגעתי אליה התברר שהרופאה שלנו לא תחזור לקבל כאן ביישוב, יש לה מרפאה ברעננה (זה תמיד ידענו) והיא מפסיקה לעבוד אצלנו בסניף המקומי. "הממ..." חשבתי לעצמי. מעניין שאף אחד לא דיבר איתנו, הפציינטים המשוייכים אליה, על זה בכלל. גם הורי אצלה. מוזר מאד. חשבתי לעצמי שאתן צ'אנס לרופאה החדשה הזאת, ואם היא באמת טובה כפי ש'שריתה' טוענת, אעבור אליה בתור הרופאה הקבועה שלי. אולי נעביר גם את T. 

בכל מקרה 'רופאהחדשה' עשתה עלי בינתיים רושם מצוין. היא הקשיבה לתלונותיי, ובגזרת הפיפי בלילה הסבירה שדבר ראשון נעשה תרבית שתן ונבדוק שלא מסתתר שם איזה חיידק שבכל זאת גורם לבעייה, גם אם זה לא מרגיש כמו דלקת בדרכי השתן. בנוסף, היא הסבירה, אפשר לתקוף את הבעייה בשתי דרכים. הראשונה היא כמובן תרופתית, ולצורך כך היא רשמה לי במערכת הפניה לאורולוג. השנייה היא אימון השלפוחית, שנשמעה לה כמו שלפוחית רגיזה (כי גם במהלך היום אני עושה פיפי כל שעה/שעתיים). מה זה אימון? בכל מקרה אימון מתבצע אך ורק בשעות העירות, היא אמרה, במהלך היום, אף פעם לא בלילה. 

בכל פעם שאני צריכה להשתין היא ביקשה שאמתין עוד עשר דקות לפני שאלך לשירותים, וגם שאתעד לי את כל הפעמים שבהם אני עושה פיפי. אם אני מצליחה לדחות בעשר דקות, אחרי כמה ימים השלפוחית שלי אמורה להתרגל לזה, ואז היא מבקשת שאדחה בעוד רבע שעה וכן הלאה. כיוון שממילא ייקח לפחות חודש עד שאקבל תור לאורולוג - יש לי זמן לנסות לאמן את השלפוחית שלי מעט ולראות את האימון מניב תוצאות. ככל שהשלפוחית שלי תתרגל להכיל יותר שתן יותר זמן בלי שארוץ מיד לשירותים, כך זה אמור גם להקל עלי בלילות. ננסה, מה יכול להיות? 

לגבי התקפי החרדה, אמרתי שלא בא לי להתחיל לקחת ציפרלקס או משהו כזה באופן קבוע, והיא שאלה אם יש לנו תמיכה סביב כל נושא הבריאות של T. סיפרתי לה על התמיכה של המשפחה והחברים הקרובים, סיפרתי לה על הספורט ועל המדיטציה והמיינדפולנס שאני עושה - וסיפרתי לה שלפעמים זה פשוט לא מספיק. לא אמרתי שאני שוקלת (כבר המון זמן אני שוקלת) להתחיל טיפול פסיכולוגי או אימון, ופשוט לא מצליחה להחליט ללכת על זה (או אצל מי) אבל היא אמרה שנשמע לה שאני באמת עושה הרבה, ושאם זה עדיין לא תמיד עוזר, אין בעייה לקחת קלונקס (אפילו חצי, לפחות בהתחלה) של 0.5 מ"ג כאשר אני חווה התקף חרדה משמעותי. 

אז שוב, בשבועיים האחרונים לא חוויתי התקף כזה משתק ונוראי, אולי כי לא קרה שום דבר גדול ונוראי ואולי בזכות הטיפות ואולי כי אני בכל זאת מצליחה להתמודד עם המצב ועם הדאגות ועם אי הוודאות - אבל בסך הכל אני שמחה שיש לי במגירה נשק חדש שעשוי לעזור במקרה הצורך. ומאחלת לעצמי שלא אצטרך, ושבכל מקרה לא אצטרך לעיתים קרובות או באופן קבוע. 

אז נפגשתי השבוע עם 'מחברת' בבית קפה (באוויר הפתוח) וזה היה ממש נחמד. וערב אחד ירדנו לים עם 'שותפנו' ו'שריתה' עם כסאות מתקפלים, בירה ואבטיח - וישבנו מול השקיעה וגם שחינו קצת במים הנהדרים (והסוחפים מאד, ממש היה צריך להיזהר לא להיסחף פנימה ללב ים) - וזה היה כיף ממש. 

מחר בתי ומשפחתה יעשו את דרכם בחזרה לישראל, ואמנם ישהו שבוע בבידוד אבל יש מצב שבכל זאת נקפוץ לבקר אצלם. חשבנו על זה וככה נהגנו כאשר בני וכלתי הגיעו עם סביבוני, והרי לא רק שאנחנו מחוסנים שלוש פעמים, לא נסע אליהם לפני שיקבלו תשובה שלילית על הבדיקה שיעשו בנתב"ג, והם עשו בדיקה אתמול....ונקווה שזה יספיק. נראה. 

כך או אחרת, זו בינתיים השיגרה שלנו. 

שבוע נקוע

חלף בדיוק שבוע מאז הפציעה שלי.

מכון הפיסיותרפיה מבטל כל הזמן את התורים שאני קובעת, וכרגע יש לי תור לשלישי הבא אבל לא חיכיתי להם ושלפתי מהאינטרנט תכנית שלמה של תרגילים, שהולכים ועולים בהדרגה בדרגת הקושי - ומקפידה לעשות, כי חשוב לי שכאשר סוף סוף העניין הזה יחלים, שהקרסול והרגל יהיו במצב הכי טוב שיכול להיות.

הזמן עובר די לאט.

ברביעי T היה סבא למופת ולקח את הנכדים ליום כיף בפארק, קולנוע וארוחת צהריים.

חתני הביא אותם לכאן בבוקר והספקתי לראות אותם למשך כשעה לפני שיצאו.

מצד אחד הם היו הכי מתוקים שבעולם, ודאגו לי והתעניינו בשלומי ושפעו אהבה וחיבוקים - ומצד שני נשמותק כל הזמן הסתובב קרוב מדי לרגל המורמת שלי, בלי להבין עד כמה זה כואב בכל פעם שהוא נתקל בה בטעות.

טוב ש-T יצא איתם מהבית. לא רציתי כל הזמן לומר לו "תיזהר, חמוד, תתרחק חמוד...." ובו בזמן ממש ממש לא רציתי שיפגע בי בטעות. 

הרגל משתפרת, זה ברור, אבל בצעדי צב. יש תרגילים שאני מסוגלת לעשות שבהתחלה לא יכולתי.

מצד שני יש זוויות ששולחות בי כאבים כאלה שאני "רואה כוכבים" ממש, וצריכה אחר כך לשבת עם קרח שוב עד שזה נרגע.

במכתב השחרור מ"בריאותה" כתבו לי לחבוש את התחבושת האלסטית במשך שבוע (במהלך היום בלבד) אבל אני תוהה אם לא עדיף להמשיך עם זה עוד כמה ימים......

סיימתי את הספר של סייד קשוע "עקוב אחר שינויים" ואני לא יודעת לומר אם אהבתי אותו או לא.

נראה לי שבכל מקרה אהבתי אותו פחות מאשר את "גוף שני יחיד". 

הרגשתי כאילו הדרמה שהוא ניסה לבנות היתה קצת מאולצת. מצאתי את עצמי מתקשה להזדהות.

תיכף מתחילה לקרוא את "לטענת גרייס" של מרגרט אטווד.

מרוב שיש לי פנאי על הספה עם הרגל למעלה, סיימתי גם את העונה השנייה של "הכתר" - סידרה מצויינת. עשויה היטב, ומאפשרת הצצה מעולה לעולמם של בני המלוכה הבריטית. אני מתקדמת גם ב"שבאבניקים" ו"החיים עצמם". הרבה יותר טלוויזיה ממה שאני רגילה...........

אני ממשיכה לאמן כרגיל, למרות שחדר האימון שלי נמצא חצי קומה מתחת לסלון והירידה/עלייה במדרגות לא פשוטה בכלל. 

גם כביסות וקיפולים אני ממשיכה לעשות כרגיל, אבל כרגע T במרתף משלים גיהוצים - אני לא יכולה לעמוד על הרגליים כל כך הרבה זמן ברצף.

אתמול שטפתי כלים לאחר שהוא בישל צהריים, והבנתי שזה קצת יותר מדי בשבילי. 

האתגר הגדול יהיה הערב - הילדים יבואו לארוחה (התלבטתי אם להזמין גם את משפחתו של אחי והחלטתי שזה יהיה יותר מדי) וישאירו כאן את הנכדים לישון כי הם מוזמנים למסיבת תחפושות. שוב - מצד אחד אני מתה להיות איתם שוב, כבר ממש מתגעגעת, ומצד שני חוששת על הרגל. נראה איך נסתדר.

הורי חגגו שלשום יום נישואים 60 - הישג מכובד מאד - וכמובן התקשרנו בסקייפ לאחל להם מזל טוב. עוד פחות משלושה שבועות נהיה אצלם...............מאד מקווה שהקרסול שלי "יתנהג יפה" עד אז, ובמהלך הביקור. 

'המהנדס' ו'ביוכימיה' קפצו ל"ביקור חולים" אלינו אתמול אחר הצהריים. היה נחמד איתם, ובכלל היה מאד נחמד מצידם לבוא לבקר - אבל היא חזרה כמובן לעשן במלוא הקיטור (הספיקה שתי סיגריות בזמן הביקור - בחוץ בחצר כמובן, היא יודעת שלא מעשנים כאן בבית), לצערי הרב. 

זהו, מצפה לסופשבוע רגוע ונעים, והמשך החלמה..........