השנה יום השואה הרגיש קשה מתמיד. קרוב מתמיד. שייך מתמיד.
ולא, אני לא מאלה שחושבת שמה שקרה לנו בשבעה באוקטובר אפילו התקרב להשמדה ההמונית והמערכתית שהתנהלה נגד עמנו במהלך השואה.
אבל גם קצת כן.
כי בדומה לפוגרומים ופרעות אחרות שקרו לבני עמנו בעולם במשך כל הדורות וגם כאן בארץ, יהודים (וכל מי שלרוע מזלו היה איתנו, כמו עובדים זרים, בדואים, תיירים ועוד) נרצחו ועונו ונאנסו ונחטפו ובתיהם נבזזו והופצצו ונשרפו.....אך ורק משום שהם יהודים. וישראלים.
הרג לשם הרג. הרס לשם הרס. התעללות לשם התעללות. ללא אבחנה בין אזרחים לחיילים, בין קשישים לילדים לנשים....כלום. מתקפה שמצד אחד היתה מתוכננת היטב והרבה זמן מראש, ומצד שני שחררה את כל היצרים המרושעים והאפלים שיש באדם.
ויש, לצערי, בבני אדם יצרים כאלה בשפע. כן, גם אצל חלק מבני עמנו, לצערי. רק שכאן אני מתפללת שנצליח לרסן אותם. ושם - שלהבו אותם ועודדו אותם ושחררו אותם לטרף.
אז יום השואה לופת את הקרביים יותר מתמיד. ויש לי הרגשה שבשבוע הבא אני פשוט אציין שני ימי זיכרון. לא מרגישה שום דרך שבה אוכל לחגוג יום עצמאות. לא השנה.
בענייני דיומה - את ארוחת ששי השבוע קיימנו בלי הבנים, נשמותק וחכמוד, שברגע האחרון התברר כי יש להם תכניות אחרות. זהו, הם רשמית מתחילים להתבגר השניים האלה.
הם חסרו לנו מאד, ולא רק כי T הכין לכל אחד מהם את המנות שהם הזמינו במיוחד - שניצל בקר לנשמותק ושניצל בציפוי קורנפלקס לחכמוד. אבל כמובן ששלחנו אליהם עם ההורים ועם שרי הביתה את כל השאריות הטעימות.
T גם הכין פנה קוטה, עם "שטרויזלשטרויזל" למעלה, לאחר שנשמותק כל כך התלהב (בעיקר מהשם) מהשטרויזל שהיה חלק מהקינוח (הלא מוצלח) שקבלנו במסעדה כשיצאנו איתם בחודש שעבר.
ואני בעוונותי ניסיתי לאפות להם "אלפחורסאלפחורס" אחרי בערך ארבעים שנה שלא ניסיתי שוב את המתכון - וחירבשתי אותו לגמרי. בעיקר רשמתי לעצמי עכשיו באותיות מודגשות: צריך להכין וללוש את הבצק רק ידנית, בלי לערב מערבל מזון. בנוסף, אמנם הגדלתי ראש והכנתי את דולסה דה לצ'ה בעצמי מפחית של חלב מרוכז, אבל הוא היה דליל מדי וניתן היה למרוח בין העוגיות שכבה דקה מדי. בקיצור - יהיה מתי שהוא מקצה שיפורים. בינתיים כולם נהנו מהעוגיות (פשוט עוגיות!) הדי טעימות שיצאו לי שלא דמו בכלל לאלפחורס.
סיימתי את הספר THE WOMEN שהתברר כמרתק, וסיפר את סיפורן של אחיות אמריקאיות שהתנדבו לצבא ארה"ב בויאטנם בתקופת מלחמת ויאטנם והמשיך את סיפורן גם בשנים שלאחר המלחמה. עד כמה שידוע לי הוא עדיין לא תורגם לעברית.
כרגע אני קוראת בהנאה רבה מאד את הספר שדכנות למתחילים מאת מדי דוסון בהמלצתה של אמאל'א. ממש ממש נהנית. תודה אמאל'א.
היה לי תור לעיסוי הבוקר, שקבעתי מזמן ומשום מה לא שמתי לב שזה יום השואה. הצפירה כמובן התרחשה באמצע, והמעסה מייד יצא מן החדר לשתי דקות, כך יכולתי לעמוד לבדי בפרטיות מוחלטת ולהתייחד עם ששת המיליונים ללא מבוכה. בכל מקרה הגוף שלי מודה על הטיפול, כל סנטימטר וסנטימטר שבו. כבר קבעתי תורים גם לסוף החודש הבא וגם לזה שאחריו.
במקביל, ומאד מאד לאט (כפי שאופייני לי) התחלתי לעבוד על מפת הלידה (באסטרולוגיה) של בתם של 'שותפנו' ו'שריתה'. היא ביקשה ואני הסכמתי בהיסוס רב, בעיקר כי זה תמיד לוקח לי הרבה זמן ואנרגיה, ואני כבר כמעט שלא מנתחת מפות לאנשים.
בכל פעם אני ניגשת לניתוח המפה בדרך אחרת, והפעם היתה לי הרגשה שכדאי לי ללכת מן הכבד אל הקל. מה זה אומר?
בדרך כלל אני מתחילה מהכוכבים "האישיים". שמש, ירח, מרקורי, וונוס ומארס. הכוכבים "הקלילים", אלה שמאפיינים אותנו אבל תכל'ס - אם נעשה עבודה רצינית ואמיתית עם עצמנו, יש הרבה מאד דברים שנוכל לעבוד עליהם באישיות שלנו ולתקן ולשנות, ומה שמופיע במפה הוא לא "סוף פסוק" כמו שאומרים.
מצד שני, יש השפעות במפת הלידה שהן "כבדות" יותר, קארמתיות יותר, כאלה שקשה עד בלתי אפשרי להילחם בהשפעה שלהן עלינו, ורק אם אנחנו מאד מאד מודעים ומאד מאד מוכנים לעשות את העבודה ההתפתחותית הנדרשת, אפשר לפחות לבחור במודע כיצד להגיב אליהן כך שחיינו יהיו טובים וקלים יותר.
אז עם 'בת-של' החלטתי שהכי קל יהיה לי להבין את הרעיון המרכזי של המפה שלה דרך הכוכבים הכבדים ומיקומם בבתים. בעיקר פלוטו, שאמנם המזל שלו במפת הלידה משפיע על דור שלם, אבל כאשר הוא ממוקם בבית כלשהו - הוא מאד מאד אישי ומשפיע עוד יותר מאשר הכוכבים האישיים. ונראה שהחלטתי נכון, כי כבר שם, בפלוטו שלה, קבלתי תיאור מתומצת מדהים ומדויק של הבחורה (בת 24 סטודנטית שנה שלישית לרפואה שהתגברה על סרטן העצמות בברך בגיל 12), ומכאן אפשר להתחיל להתעמק. לאט לאט....בסוף אשלים את הכל, אני מקווה.
אז אולי היום נקיים את המסורת שנקטעה במהלך הפסח ונקפוץ לבקר אצל בתי, ואולי נזכה לבלות קצת זמן איכות עם נשמותק וחכמוד, אם הם יהיו בבית ופנויים.
