קשה להאמין אבל זה היה ממש השבוע, ביום ראשון, שירדנו לשלושה ימים לים המלח. בגלל האירוע של אבא שלי זה מרגיש כמו לפני זמן רב יותר.
בראשון עוד יצאנו בבוקר להליכה כרגיל, T עבד קצת על הגינה ההידרופונית שלו, ויצאנו לדרך בשעות הבוקר המאוחרות.
עצרנו ב"ארומה" בצומת שילת לארוחת בוקר בצהריים, והמשכנו עד למלון "מילוס" בעין בוקק (נדמה לי שפעם קראו לו "צל הרים"). המלון שופץ ועוצב בסגנון יווני, אבל האמת היא שפרט לעיצוב ולמוזיקה (לפעמים יוונית, לפעמים סתם ערבית) שניגנה ברקע בשטחים הציבוריים, לא היתה תחושה יוונית כלשהי.
הגענו בסביבות שתיים והלובי היה מפוצץ. בדיוק הגיעה קבוצה (או עשר קבוצות) והקבלה פשוט קרסה. חיכינו מעל לשעה וחצי לקבל את החדר, אליו עשינו צ'ק אין און ליין ושילמנו מראש. בדיעבד זה לא תרם לנו כלום. זו היתה התחלה מאכזבת.
מצד שני ברגע שקבלנו את החדר ההתחלה המקרטעת נשכחה. המלון מורכב מבניינים קטנים בני ארבעה או שמונה חדרים כל אחד. אנחנו קיבלנו חדר בקומה שנייה, חדר מרווח ונוח עם מיטה גדולה ומרפסת מרשימה, עם ריהוט גינה יפה ונוח, שלו היינו שם עם משפחה או חברים, יכולנו לארח בה.
מייד החלפנו לבגדי ים וירדנו לחוף. מבחינתי זה היה הרגע שבו התחילה החופשה.
אגב התמונות האלה צולמו בבוקר כמובן.
אז מה אני כל כך אוהבת בים המלח? את הים, בראש ובראשונה. וכן, אני יודעת שבאזור עין בוקק זה לא באמת הים. אבל לי זה לא משנה. אני נכנסת למים המיוחדים המוזרים האלה שמציפים אותי, ומרגישה בבית.
באותו יום ראשון עדיין לא היה מספיק חם כדי לבלות שעות בים, אז נכנסנו בחזרה לשטח המלון והלכנו לבריכות מי המלח, הגופרית והג'קוזי.
למרות שהמלון היה מלא לגמרי (אגב, נראה לי שזה היה המלון היחיד באזור שהיה מלא) לא הרגשנו עומס בשום אזור, ולא היתה בעייה ליהנות בבריכות - גם כאשר המציל כל הזמן העיר לאנשים על מגבלות הקורונה בכל אחת מהבריכות. צחקנו שבבריכת מי הגופרית מותרת שהייה של שבעה אנשים בו זמנית, ובג'קוזי שלושה. "אתה לא מבין שאנשים כאן מסתובבים בזוגות?" שאל אותו מישהו. זה לא עזר, כמובן.
ארוחת הערב היתה מתחת לכל ביקורת - לטעמנו - אבל אנשים אחרים נראו מרוצים. בגלל הקורונה היינו צריכים להסתובב עם כפפות ניילון בזמן שלקחנו דברים מהמזנון, וכמובן להסתובב עם מסיכות כל זמן שלא ישבנו לשולחן לאכול, אבל זה לא הפריע.
ארוחות הבוקר דווקא היתה מצויינת. בכל מקרה שמרנו על הדיאטה שלנו ולא התפתינו לדברים שמחוץ לתפריט שלנו.
כל אזור עין בוקק עובר בשנים האחרונות שיפוץ ושדרוג, ויש טיילת נהדרת ושביל אופניים שניצלנו היטב, פעמיים ביום. בבקרים הלכנו שמונה קילומטר, בוקר אחד צפונה ובבוקר הבא דרומה עד לאזור המלונות הדרומיים. בערבים הלכנו מעט, רק כשניים/שלושה קילומטר. על הדרך נכנסתי לקניון החדש וקניתי לי בגדי ים חדשים - הישנים שלי גם ענקיים עלי וגם כבר איבדו את האלסטיות שלהם.
בשני בבוקר, אחרי ההליכה וארוחת הבוקר יצאנו אל נחל דוד.
מזג האוויר היה מושלם, לא חם מדי ולא קר מדי - נהנינו מהמסלול היפה, הזרימה והפריחה ובעלי החיים.
כשחזרנו למלון מיד ירדנו שוב לים ולבריכות. אגב בריכת השחייה היפה נותרה כמעט ללא שימוש, כי משום מה היא לא היתה מחוממת בכלל.
ביום האחרון לאחר הליכה, ארוחת בוקר ומקלחת ועזיבה רשמית של המלון, נסענו למצדה.
שמחנו לראות ציפור דרור, שכאן באזור השרון כבר שנים לא יוצא לי לראות. המיינות והדררות הבריחו אותן מהאזור.
בדרך למטה ברכבל שמענו שיחה בין שני שביליסטים צעירים שהלכו בשלושת השבועות האחרונים מאילת לאורך שביל ישראל לבין שני זוגות מטיילים מבוגרים שטיילו כמונו במצדה. הצעירים סיפרו שכואבות להם הרגליים והם לוקחים הפסקה של יומיים/שלושה בבית וחוזרים לטייל בששי אחרי חג העצמאות. הם קיוו לתפוס אוטובוס לאזור המרכז, והמטיילים אמרו שהם מצטערים שהם לא נוסעים לכיוון. אז הצענו להם אנחנו טרמפ, והם שמחו מאד.
הם מייד אמרו שהם מחוסנים ואף הציעו לנסוע עם מסיכות ברכב (אמרנו שאין צורך), וכך הקפצנו אותם לאחד המחלפים של כביש 6, לבקשתם, וקיצרנו להם מאד את הדרך הביתה.
היתה חופשה נהדרת.
ים המלח תמיד משרה עלי רוגע. ישנתי בלילה בין שמונה לתשע שעות, משהו שבחיים לא קורה בשיגרה. המלון היה בסדר, לא יודעת אם הייתי חוזרת לשם אבל בסך הכל היה לנו נעים ונוח.
חזרנו עייפים אך מרוצים, וכמו שכבר סיפרתי, למחרת בבוקר כבר אירע התקף הלב והצינתור של אבא שלי, אבל לשמחתי נראה שהוא באמת עבר את זה הכי טוב שאפשר.
הוא מתאושש יפה, רק עורק אחד היה סתום, ופתחו לו אותו והכניסו סטנט, ואמרו לו שאם כבר עורק סתום - אז זה קרה בעורק הכי פחות נורא/מזיק (עורק ה-RCA). הם אמרו ששאר העורקים היו תקינים, ובסך הכל התפעלו ממצבו הגופני והבריאותי. מעולם לא היה לו אירוע לב בעבר, מעולם לא עבר ניתוח, אין לו סוכר, אין לו כולסטרול, אין לו עודף משקל, הוא בכושר מצוין. באמת שהגורם היחיד שמסתמן כרגע לאירוע הזה הוא פשוט הגיל. ה"בחור" כבר עומד לחגוג יום הולדת 87, ויש בלאי טבעי כנראה של הגוף.
היום הוא הועבר כבר ל"חדר מבריאים", ואם הכל ממשיך ככה הוא ישתחרר מחר, ואחר כך כמובן יהיה תהליך של מעקב ושיקום אבל מאמינה ומקווה שהוא יהיה בסדר.
* הערת בלוגיה שלא קשורה - קיבלתי הודעה מגוגל שבקרוב ה-feedburner ששולח הודעות במייל למנויים כאשר מתפרסם פוסט חדש יפסיק לעשות זאת. עדיין אין לי מושג אם אמצא שירות חלופי שישלח מיילים למנויים על פוסטים חדשים, אז בינתיים אני ממליצה למי שמשתמש בשירות הזה של גוגל, דבר ראשון להיכנס ל-feedburner שלו ולהוריד את רשימת המנויים שלו לקובץ שמור. למי שמנוי על בלוגים במייל, ממליצה להוסיף את כתובות הבלוגים האלה לרשימת הקריאה שלו. כמובן מי שקורא בלוגים באמצעות אתר קהילת הפרפרים לא יושפע מהשינוי הזה ויוכל להמשיך לקרוא את כל הבלוגים באמצעות האתר. העניין הוא שלא כל הבלוגים מפרסמים ב"פרפרים", וזו אולי ההזדמנות בכל זאת לעשות זאת, על שליחת בקשה לכתובת מייל m.parparym@gmail.com
