בין הפרטי לכללי המצב ממש לא משהו.
מעט אחרי שהודיעו לאבא שלי שכנראה ישתחרר בששי, הדופק שלו הרביץ "נפילה" רצינית וכל הצוות שם התרוצץ סביבו בבהלה - והבוקר הושתל לו קוצב לב. מעניין שבבדיקת ההולטר שהוא עשה בחודש שעבר לא זיהו הפרעות קצב בכלל. זה לא יפתור את הבעייה הרצינית של המסתמים הפגומים (שמצבם הורע עוד יותר בגלל הבצקת) אבל לפחות עכשיו הדופק שלו יציב. נחמה פורתא. עדיין לא יצאו כל הנוזלים מהגוף שלו, בעיקר צבורים בחלל הבטן, והוא עדיין כמובן מאושפז.
בנוסף אחת התרופות החדשות שנתנו לו גורמת לכאבי ראש, אז עד שהגוף שלו יתרגל אליה - הוא נזקק למשככי כאבים כל יום. לא פשוט.
הבוקר T חטף התקף כאב קשה מאד, לראשונה מזה חודש. כבר היו הפסקות כאלה בהתקפי הכאב שלו בעבר, אבל לאחר שהטיפולים המשלימים שהוא עובר הראו בוודאות יעילות במניעת חלק מהתופעות שהוא סבל מהן בענייני העיכול והבחילות, היה בכל זאת איזה שביב של תקווה שהם עוזרים גם עם ההתקפים. אז לא. ממש לא.
ישבתי עם אמא במחלקה בזמן שאבא היה בהשתלת הקוצב. כמובן שהיא אמרה שאין צורך שאגיע, אבל היה לה מאד טוב שהייתי איתה שם. גם הבאתי לה קפה ושוקולד וראיתי שהיא נהנתה מזה מאד. מה שכן, היא לא רצתה להגיע הערב לארוחה, ולא הצקתי לה. בבוקר ניקח אותה אל אבא שוב לבית החולים.
בזמן שהייתי אצל אבא אחי שאל אם להגיע ומתי. כבר התרגלתי שהוא חייב שינהלו אותו, יגידו לו מה לעשות ומתי. אני לא שופטת ומנסה לא לתת לזה להשפיע עלי. כתבתי לו שיגיע מתי שנוח לו, וגיסתי - שליבה באמת במקום הנכון אבל יש לה נטייה לנסות ךנהל את כולם, כתבה שאולי עדיף שהוא יגיע כשאני אלך, כדי שיהיה לאבא רצף של נוכחות. יש בזה היגיון, אבל האמת היא שבמחלקה הזאת הביקור הוא באמת רק ביקור. אין צורך לעשות שום דבר (בשונה ממחלקות פנימיות, למשל) כי הצוות מצוין ועושה עבורו הכל. בכל מקרה הודעתי לאחי מתי אני הולכת, והוא דיווח שהוא הולך לקצב ואחרי כן הוא יצא לכיוון. חייכתי לעצמי. באמת חשוב לי לדעת שהוא הולך קודם לקצב? מילא.
עוד דבר שתמיד מצחיק אותי, הוא שגיסתי כל הזמן מבקשת שאעדכן אותם. האם ביקרתי אצל אבא, מה אמרו הרופאים, מה עם אמא שלי וכדומה. זה היה כך גם כש-T היה בבתי חולים, ותמיד הייתי מעדכנת ביוזמתי (היו לי ממש רשימות תפוצה ודאגתי לעדכן את כל העולם ואשתו) והיא היתה כותבת "תודה, תעדכני" כאילו שאם היא לא תכתוב את זה אפסיק לעדכן.
אבל לאחר שאחי היה אצל אבא שלי לא שמעת מילת עדכון אחת. אני כמובן לא מלחיצה לעדכן, והתעדכנתי ישירות מאמא שלי. מילא.
הערב בתי ומשפחתה יגיעו אך הנכדים לא יישארו לישון, כי נצא בבוקר מוקדם לבית החולים.
לאחר טיפול ה'סובאדה' של T הוא קיבל כמה תרגילים שהוא יכול לעשות בעצמו וגם תנועות עיסוי שהוא יכול לעשות לעצמו או שאני אעשה לו. אני מתכננת להקפיד לעסות לו כך את הבטן כמעט כל יום, מקווה שזה יעשה לו טוב.
אנחנו משוחחים עם בני וכלתי כמעט כל יום. הוריה עדיין תקועים בבוסטון. כבר ארגנו להם טיסה לרומא ומשם עם אל על אבל אז אל על ביטלו את הטיסה ארצה מרומא. בסוף הם הזמינו טיסת אל על מבוסטון ישירות לישראל לקראת סוף החודש. מקווה שטיסה זו לא תתבטל. אין לי מושג מה קורה עם כרטיס החזור שלהם הבלתי מנוצל עם חברת התעופה הזרה. מקווה שהוא יישאר לזכותם להזמנות הטיסה בעתיד.
ל'מחברת' הודיעו השבוע, שניתוח הגב שלה, שבוטל עם פרוץ המלחמה, מתוכנן כעת ליום ראשון. מקווה שאכן יתקיים ושיצליח ויפתור אותה מהכאבים האיומים. שסוף סוף היא תוכל שוב ללכת ולעמוד כמו בן אדם.
ובנושא "המצב" - התחושה לא טובה. כל הזמן. אין אופק. לא מאמינה ל"אנחנו ננצח" ול"נחסל סופית את החמאס". האם כל מי שאומר את זה בתקשורת ובממשלה באמת מאמין לזה?
וגם אם כן - מה אחר כך? ומה עם כל האנשים מלאי השנאה?
מרגיש שעומד להיות משהו הרבה יותר גדול, משהו הרבה יותר גרוע. ואין לי מושג אם אנחנו באמת ערוכים לעמוד בכך.
מייחלת לימים טובים ושקטים לכולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה