‏הצגת רשומות עם תוויות בתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בתי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 16 ביולי 2026

יוון - יולי 2026 חלק ב'

לפני שאמשיך, רוצה לספר שמצאתי כמה כינויים לחברים / מכרים החדשים שלנו ביוון, והוספתי אותם לפוסט הכינויים שלי עם הסבר על מי זה מי. 

כשנכנסתי אל פוסט הכינויים כדי לעדכן, קבלתי תזכורת שיש לי גם כינוי לבית ביוון - "הארמון" ואולי כדאי שאעשה בו שימוש מכאן והלאה. 

אז בחלקו השני של השבוע, כאשר T הלך לעזור במסעדה, סוף סוף ירדתי לים. לא הלכתי עד לחלק החוף עם החול אלא  נשארתי בסלעים היכן שהיה צל.

יש כאן המון קיפודי ים (המון המון המון) אז ליתר בטחון הבאתי את ה"בוטיז" שלי כדי להיכנס בביטחה. עד היום אני בטראומה מנסיעה לאילת עם חברים בגיל 16 כשחטפתי ישירות לעקב את הקוצים הכואבים האלה וזה כמעט השבית אותי במהלך החופשה ההיא. 

למחרת ירדנו שנינו לים, ואז כן עברנו עד לחלק החוף החולי, שם גילינו שאת בסיס השמשיה ששותפנו ושריתה החליטו משום מה להשאיר שם "כי מי ייקח?" מישהו העלים.............הזהרנו אותם אבל לא היה עם מי לדבר. מילא. 

בילינו גם בבריכה........זה כזה כיף שיש בריכה בחצר ואפשר פשוט לטבול בה (או ממש לשחות למרות שהיא קטנה יחסית) מתי שרוצים......... והחלק הכי כיפי הוא שיש מי שמגיע כל שבוע (בקיץ, וכל שבועיים בחורף) לטפל בה ולנקות.

גם בערב אחרי ש-T עבד במסעדת החוף וגם בערב שאחריו, החלטנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה טעימה מאד וזולה מאד בכפר. המסעדה הזאת פתוחה רק בעונה (ממאי עד סוף ספטמבר, לדעתי) והיא תמיד מלאה, בעיקר במקומיים (או יוונים שיש להם דירות נופש בכפר ומגיעים מאתונה ומעוד מקומות). 

לצערי למרות השלווה והשקט והיופי ההתקפים של T לא מבחינים היכן אנחנו ומה הוא עושה, ואז לילה אחד התקף חזק וארוך במיוחד העיר אותו מהשינה. הוא זינק מהמיטה מרוב כאב, ועל הדרך עשה תנועה מאד לא טובה עם הכתף, כנראה, אז עכשיו שנינו עם כתף כואבת. 

הוא טוען שאצלו זה משתפר כל הזמן ושזה כואב בעיקר בלילה, בשינה, אבל לדעתי שנינו צריכים לקבוע עם הפיסיותרפיסטית...לראות אם היא יכולה בכל זאת לעזור.

באחת השיחות עם מנהלת הוילות שהחלטתי לכנות בשם "רוסי", התברר לנו שבניגוד למה שאמרו לנו, בגלל שאנחנו משכירים את הבית כ-AIRBNB ו-BOOKING, אנחנו חייבים לעמוד בדרישות כיבוי אש. חייבים מטפי כיבוי (לפי גודל הבית), שלטי יציאה מוארים מעל כל הפתחים, ערכת עזרה ראשונה (שאת זה דווקא יש לנו מההתחלה) וגלאי עשן בכל החדרים (ובמטבח גלאי חום). 

כמה וכמה פעמים ניסינו ללכת לחנות שמתמחה בציוד כיבוי אש אבל היא כל הזמן היתה סגורה. בנוסף לא ענו לנו באף אחד ממספרי הטלפון הרשומים שם. 

בסוף ממש עשינו עליה "מארב" - התיישבנו בכסאות של מסעדת "הזקנים החביבים" בעיירה הסמוכה בשעה ששלט החנות מצהיר שהיא אמורה להיפתח, וחיכינו. אמרנו לעצמנו שאם אף אחד לא יגיע תוך שעה, ניאלץ לנסוע כשעה וחצי לקורינתוס, לחנות השנייה "הכי קרובה" של מוצרי כיבוי אש. 


למזלנו הבחור הגיע (באיחור אופנתי) והתברר שהוא והשותף שלו (שבמקרה גר בכפר שלנו) פשוט כל הזמן מסתובבים בשטח וכמעט לא נמצאים במקום. לפחות עכשיו יש לנו גם את הטלפון שלו וגם את כתובת הדוא"ל, שלחנו לו רשימה של כל מה שאנחנו צריכים, והוא אמור לחזור אלינו עם הצעת מחיר. נראה אם זה יקרה בסוף. 

בזמן שחיכינו שתגיע שעת הפתיחה (הרשמית) של החנות, ישבנו בבית קפה שאנחנו מאד אוהבים לקפה ומאפה, וגם קנינו שם עוגיות שזכרנו שהיו מאד טעימות. איכשהו כאשר קמנו ללכת וזרקתי את כוסות הקפה החד פעמיות ואת הזבל שנשאר, לא שמתי לב שזרקתי גם את הקופסא עם העוגיות 🙈. גיליתי את זה רק כשכבר היינו ברכב, ואני הייתי מוכנה לחזור לשם ולמצוא את הקופסא עם העוגיות בפח, אבל T לא הסכים בשום אופן ש"אחטט בפח בשביל אוכל" ולצערי נותרנו בלי העוגיות הטעימות....

השמש ביולי זורחת מוקדם יותר מאשר בחורף, כמובן, ואנחנו רוב השבוע התקשינו להתעורר מוקדם מספיק כדי להספיק לראות את הזריחה שאנחנו כל כך אוהבים. אבל היה בוקר אחד שזה הצליח לנו 



ואז כמובן גילינו שבקיץ השמש זורחת בזווית אחרת לגמרי מאשר בחורף (שאז היא זורחת ממש מעל הים, ועכשיו היא זרחה מעל לעיירה שעל החוף).

עוד השבוע זכינו לסיור מ"רוסי" בשלוש מהוילות שהיא מנהלת בקרבת מקום. הן גם על הצוק מעל החוף וגם להן יש ירידה לחוף "כמעט פרטי" כמו שלנו, אבל הן ממקומות קצת מחוץ לכפר. גילינו שלוש וילות מאד מאד מושקעות ויוקרתיות (ואחת מהן גם הרבה יותר גדולה משלנו  - מתאימה ל-12 איש), עם בריכה ענקית וגינה גדולה ומטופחת לכל אחת מהן, באמת רמה אחרת לגמרי. 

בין לבין ממשיכות להגיע פניות בקשה לשכור את "הארמון" שלנו בתאריכים שכבר תפוסים (האמת שעד סוף ספטמבר כמעט הכל כבר תפוס), ו-T מפנה אותם ל"רוסי" וחלקם באמת הזמינו אצלה...אז כבר נקבל גם את העמלות שלנו. היא די בשוק מהעניין הזה.....משום מה למרות שכולם שם באזור נורא נחמדים, אין להם תרבות של שיתופי פעולה בין עסקים.....T מלמד אותם שזה יכול להיות דבר מאד טוב ומשתלם. 

בנוסף T נפגש עם "רוסי" ועם "ואלי", שהוא סקיפר שגר בכפר, שכן של "לני", מנהלת הבית שלנו. שלושתם מתכננים לרכוש ביחד סירת מנוע, לעגון אותה בחוף הכפר, ולהשכיר אותה לתיירים - גם לאורחים של הוילות שלנו אבל גם לאחרים. הם ראו שיש לזה הרבה ביקוש אבל אין בכלל היצע באזור שלנו. 'שותפנו' לא רצה להיכנס לזה, אז אם זה ייצא לפועל, T ייכנס לזה איתם בעצמו. 

האמת ש-T לא נח לרגע, כל הזמן יוזם ומתכנן עוד פרוייקטים ועוד שיתופי פעולה. ככה הוא. לא תמיד זה מתאים לי - לדוגמא כשהוא החליט שהוא רוצה לקנות שם עוד דירה - ואני לא חושבת שאני מוכנה לזה. אבל קנייה משותפת עם עוד שני אנשים של סירת מנוע במצב טוב אבל משומשת, ייתכן שלזה אני לא אתנגד. T עוד צריך לעשות חישובי כדאיות, כי הוא הבין שעלויות הדלק על הדבר הזה מטורפות. 

הדבר האחרון שעשינו בשבוע החופשה שלנו ב"ארמון" הוא לבשל ארוחת ערב ל"לני" ול"טלה". 

כחלק מההכנות לארוחה, נסענו לעיר סמוכה לקצב שעובד עם "דיזי", בעל מסעדת החוף, והתברר לנו שהוא גם חבר של "ג'וני", הקבלן שמכר לנו את "הארמון". באמת שכולם כאן מכירים את כולם. 

T פגש את הקצב הזה אצל "דיזי" כשהוא עבד אצלו בראשון בצהריים, ודיזי הכיר ביניהם ואמר לו שיש לו את הסחורה הכי טוב ושהוא קונה את כל הבשר אצלו. הבחור לא מדבר מילה אנגלית (ומזל שהיה אצלו עובד צעיר שתירגם עבורנו) אבל הוא סופר נחמד ובאמת יש לו סחורה טובה.

לני וטלה נורא שמחו להגיע, ונהנו מכל ביס - סלט "ישראלי" קצוץ, פפרדלה בולונייז, סטייק פילה על מצע של פירה...ולקינוח אבטיח. "טלה" הביאה לנו עוגת תפוזים, מהסוג המתוק להחריד, ספוגת סירופ, שראינו בקונדיטוריות שלהם ומעולם לא העלינו על דעתנו לקנות. אבל זה היה מחווה מאד חביב מצידה. "לני" הביאה יין עם שני גביעים, מתנה מאד מושקעת. 

ישבנו בחוץ עם שתי הנשים החביבות האלה שעוזרות לנו בניהול וניקוי הבית, קשקשנו ואכלנו ונהנינו.....היה ערב מקסים. 

לא נתתי להם לעשות כלום, גם לא לפנות כלים. אמרתי להם שהערב אנחנו עובדים ומחר הן תעבודנה........כי באמת למחרת עזבנו ו"לני" הגיעה לנקות ולהכין את הבית לאחי וכל המשפחה שמגיעים מחר. 

במקור תכננו להכין לאחי "סל פירות", ולשים במקרר קצת חלב וביצים - כי הם יגיעו מאוחר, עם פעוטה בת שנתיים וחצי, ולא בטוח שיספיקו לערוך קניות. בסוף השארנו להם הרבה יותר, ירקות ופירות ויגורטים ולחם טרי במקפיא (ואפילו שתי חתיכות פילה ש-T לא השתמש בארוחה והקפאנו עבור אחי שכל כך אוהב סטייקים). אני מקווה מאד שהם יסתדרו - הם נופשים ומטיילים המון אבל זו הפעם הראשונה שהם שוכרים בית ולא מלון. אני בטוחה שהם ייהנו. 

אז נפרדנו מיוון ומהכפר שלנו ומה"ארמון", ושוב היו לנו המון המתנות ועיכובים בשדה התעופה - כנראה שהיום זה דבר שבשיגרה. 

אבל הספקנו להגיע הביתה בזמן כדי ש-T יספיק לראות לפחות מחצית ממשחק הכדורגל בין ארגנטינה לאנגליה....ומיינקוני מאד מאד שמח שחזרנו. 

הוא כל כך שמח שכבר יומיים הוא נשכב עלינו בכל הזדמנות, יום ולילה. מתפנק ומגרגר ועושות תנועות כמו של "יניקה" עם הרגליים הקדמיות.........מתוקי כזה. 

לסיום בנושא אחר - החדשות הטובות הן שבתי התקבלה ללימודי הפסיכואנליזה, אחרי כל הסאגה של הראיון הבעייתי. עוד היה מתח כי בהתחלה היא קיבלה הודעה שהיא ברשימת המתנה, אבל האישור הסופי הגיע למחרת. זהו, היא במסלול שהיא רצתה כל כך, ומאד מאד שמחה ומתרגשת. 

עוד חדשות טובות הן שהם החליטו כן להזמין כרטיסי טיסה ליוון בספטמבר, כך שנהיה שם כולנו יחד בראש השנה. 

בששי נעשה כאן ארוחה משפחתי להם ולהורי........חוזרים לשיגרה. 

יום שלישי, 16 ביוני 2026

מוסמכת

המסלול של פסיכולוגים קליניים בארץ ארוך יותר, לדעתי, מהמסלול ללימודי רפואה. 

בתי עברה את זה לפני שנים, ועכשיו סוף סוף גם אחיינית1 השלימה אותו, ואכן עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה שהיתה לה בשני בבוקר. בסוף היא לא ישנה אצלי - מחשש לטילים וביטול כל העניין - אבל נסעה לשם על הבוקר, ולמרות שלא עשו לה חיים קלים - היא היתה מוכנה כראוי ועברה את זה בהצלחה. אושר גדול. אז יש לנו שתי פסיכולוגיות מוסמכות במשפחה...

בדרך חזרה מהבחינה אחיינית1 עברה אצלנו - היו אצלה מצעים ופיג'מות 100% כותנה שגיסתי קנתה לאבא שלי - וכך יצא לנו לשבת לפטפט קצת ולשתות יחד קפה, מה שבחיים הרגילים לא קורה בדרך כלל. בירכנו אותה על הבחינה ואיחלנו לה הצלחה בתחילת דרכה החדשה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת. 

בתי גם עברה בהצלחה את הראיון השלישי בניסיונה להתקבל ללימודי הפסיכואנליזה - הפעם הראיון עבר ממש טוב, כמו הראיון הראשון שהיה לה, ולא נותר אלא לקוות שוועדת הקבלה תחליט שהיא ראויה להתקבל ללימודים. בינתיים פשוט מחכים. היא מבחינתה עשתה הכל ועשתה את זה באמת כמו גדולה. המראיינת שאלה אותה למה יש בכלל ראיון שלישי ובתי סיפרה לה את השתלשלות העניינים והיא די הביעה זעזוע, שלא לומר שאט נפש ממה שקרה. בתי התנהגה כמו בוגרת ואמרה לה שלפחות היא מרגישה שהיא למדה משהו מכל החוויה, והמראיינת די נתנה לה להבין שאולי אכן, אבל שזה נשמע לה מיותר לעבור דבר כזה. 

נפגשתי עם 'מחברת' והיה נחמד מאד, למרות שהיא כל הזמן התנצלה בפני שלא כיף להיות איתה בימים אלה ושהיא כל הזמן מתלוננת על משהו. היא באמת עוברת דברים לא קלים - בעיקר עם הבת שלה שנלחמת במחלה שלה - וגם העדר זוגיות ועוד כל מיני ....ואני ממש לא מצפה ממנה שתהיה בטוב בתקופה כזאת. בשביל זה יש חברות, לא? 

היתה לי גם פגישה עם 'היידי' אחרי חודשים שלא הצלחנו להיפגש מסיבות אובייקטיביות לגמרי, וגם זה היה כיף ממש. וכמו בכל פעם אני מקווה שהפעם הבאה לא תהיה בעוד חודשים רבים. 

אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי, ובזמן שאני העסקתי את שרי, T עזר לבתי לארוז קצת את המטבח. מדהים איזה דברים מוצאים כאשר אורזים - כאלה ששכחת שיש לך ואת שמחה לגלות מחדש, וכאלה ששכחת שיש לך ואת מבינה שאם לא השתמשת בהם שנים, כנראה שלא תשמשי בהם לעולם ואפשר להיפרד מהם. 

ראינו בקצרה גם את חכמוד - שאמר שלום אבל חזר להסתגר בחדרו - ואת נשמותק שהיה אצל חברים במשחק המבוכים והדרקונים השבועים שלהם, וחזר קצת לפני שהלכנו. 

חתני גם חזר הביתה לפני שהלכנו, עם כאב רוח ומצב רוח מוזר ("למה אתם אורזים? למה ככה? למה לא אחרת?") שעיצבן את T שמייד רצה כבר ללכת. נו, מילא. 

בינתיים תהליך פיטורי המטפלת של הורי הולך בסדר - היא קיבלה יפה מאד את העובדה שהוא החליט לחפש מטפל גבר, ועכשיו רק בודקת אם "גמר החשבון" שחישבנו עבורה תקין מבחינתה. אני מאד מקווה שעד סוף השבוע, שבו היא אמורה לעזוב סופית, היא תעבור להיות זיכרון רחוק. 

אני גם מקווה שהמטפל שאמור להגיע לניסיון ביום ראשון לא יבריז או לא יתגלה כלא מתאים........אבל גם אם כן, הפעם נחפש בנחת. נראה לי שהם במצב שיכולים להסתדר בלי כמה זמן. לפחות כך הם מצהירים וכך אני מקווה............

יום ראשון, 24 במאי 2026

בוסטון 05-2026 - הימים הראשונים

אז הטיסה שלנו התקיימה כמתוכנן ואפילו היתה טיסה טובה, למרות שלא היתה טיסת לילה - שאנחנו בדרך כלל מעדיפים.

צפיתי בארבעה סרטים שאת חלקם כבר ראיתי. כולל "הקוסם מארץ עוץ", שכאשר הייתי קטנה כל כך פחדתי ממנו שזה ממש העלה לי חום וגרם לי לחלות.

נחתנו בערך בשעה שבה אוספים את הנכדים מהגן/בית הספר, אז תכננו לקחת "אובר" ולפגוש אותם בבית, אבל חיכתה לנו הפתעה מפתיעה בשדה התעופה.





כלתי החליטה לאסוף את קיקה וסביבוני מוקדם ולפגוש אותנו בשדה. זה היה מרגש ומשמח מאד.

יום הטיסה  היה יום הולדתו של T, והם הכינו ארוחה חגיגית לכבודו.



ממש מייד נכנסנו לשיגרת הסבאות/סבתאות שלנו. 

משחקים, אמבטיות, סיפורים לפני השינה, יציאה לפארק - וכמובן בישולים והליכות בוקר לאורך נהר הצ'ארלס.









אנחנו מקבלים כל כך הרבה אהבה מהמתוקים האלה, שזו פשוט התמוגגות אינסופית מתמשכת.

בימים הראשון היה ל-T צוואר תפוס והוא די סבל מזה אבל T הוא T וזה לא מנע בעדו להמשיך לתפקד. 

ביומיים הראשונים היה כאן שרב מטורף, שלושים וחמש מעלות! ואז אחר הצהריים אחד השתוללה פה סופה טרופית למשך כמה שעות עם גשם שוטף, רעמים וברקים. זה היה מוזר וגם מצחיק, כי בדיוק יצאנו עם הילדים לאכול גלידה...

לאחר מכן הטמפרטורות ירדו בחזרה ל"רגילות לעונה" - הווה אומר עשר עד 18 בערך - ולמרות שכולם אומרים כמה שזה נעים, לי זה כמובן קר. אבל אני מצוידת בכל מה שצריך ולבושה בהתאם. מחר אמור לרדת גשם כל היום. 

בינתיים בארץ בתי עשה את ה-CT שאמור לגלות אם באמת יש לה את המחלה הניוונית הזאת בשבלול האוזן, ועדיין אין תוצאות.

בנוסף היה לה עוד ראיון ללימודי הפסיכואנליזה, והפעם זה היה איום ונורא. היא התקשרה אלי בדרך הביתה מהראיון כולה מבואסת ומאוכזבת, אמרה שהמראיינת ערערה אותה מהרגע הראשון, היתה תוקפנית ודרשה ממנה לספר לה פרטים אודות טיפולים שהיא עשתה, שהיא לא יכלה לענות עליהם ב"שלוף". לכאורה היא היתה אמורה לכתוב לבתי מראש להכין חומר על השאלות האלה אבל היא שכחה לעשות זאת, ובכל זאת שאלה את כל השאלות. זה היה מוזר. תהיתי אם זה היה בכוונה כדי "להתקיל" אותה ולראות איך היא מגיבה במצבים כאלה. בתי ממש חוששת שבגלל הראיון השני הזה היא לא תתקבל ללימודים. 

במקביל היא וחתני גם חלו, והם שניהם מתפקדים תוך כדי מחלה בכל השבוע האחרון. הם קיבלו את המפתח לדירה החדשה ועסוקים באינטנסיביות בצביעה, ניקיון, ובימים הקרובים יונח הפארקט, יותקן המטבח וכן הלאה כל הדברים שהקבלן לא איפשר להם לעשות כל עוד הוא לא מסר להם את הדירה.

זה נשמע לי קצת הזוי שלא ניתן היה לתאם לעשות את הדברים האלה קודם - אבל לא אנחנו עשינו את המשא והמתן עם הקבלן וכך הם סיכמו איתו. 

לא הספקתי לספר לפני הטיסה אבל להורי התקלקל הפריזר בשבת ממש לפני שטסנו. וכמובן שאבא שלי מייד התקשר אל T , שמייד הזמין להם פריזר חדש, והוא כבר הגיע בשלישי והכל שם בסדר. ושוב אני תוהה ביני לבין עצמי איך זה מובן מאליו שהטלפון הראשון שאבא שלי עושה כאשר יש לו תקלה או בעייה כלשהי הוא אלי או אל T. בחיים לא אל אחי. 

שוחחתי עם 'מחברת' תוך כדי אחת מהליכות הבוקר שלי והתעדכנתי גם מה קורה אצלה. הבת ממשיכה עם טיפולי הכימותרפיה, הסרטן הולך ונעלם אבל גם הגוף שלה הולך ונחלש. לא פשוט. מחברת גם מאד מאד חוששת ממלחמה - מטבע הדברים, זה באוויר כל הזמן ואין לדעת אם ומתי זה יקרה. 

בששי בני ניגן בבית הכנסת הרפורמי, כבכל ששי והרבה פעמים בחגים, ו-T ואני הצטרפנו אליו. 

קבלת השבת היוותה החלק האחרון של יממה בת 25 שעות של שבועות, ובין היתר קיבלו את התורה בוגרים של תכנית הלימודים של בית הכנסת, בני ה-18. שלושה מהם נאמו מול הקהילה, כל אחד מהם דיבר על נושאים שהעסיקו אותו בהקשר של היהדות שלו - למשל ההתמודדות עם אנטישמיות, למשל מהות התפילה עבורו...זה היה מעניין ומרגש. בוגר אחד בחר לנגן בקרן יער במקום לנאום. הוא ניגן ממש יפה.

כל הערב בעצם שזור בשירים ובמוסיקה, כל התפילות מושרות על ידי חזנית ורוב המשתתפים מכירים את השירים ושרים יחד איתה. זה מקסים. 

אני לא אדם דתי וגם לא מסורתי אבל אני כן יהודיה, וכשאני מבקרת בבית הכנסת הזה, אני נזכרת בצדדים הטובים והיפים של היהדות. אני שמחה שבני עובד שם, וגם ממש אוהבים אותו שם, ומקווה שגם הנכדים שלי יהיו חלק מקהילה כלשהי, אפילו בקטנה, כדי שיהיה להם קשר ליהדות שלהם.

עכשיו סוף שבוע והנכדים בחופש מבית הספר, אז יצאנו איתם בבוקר לטיול קטן, ועכשיו מציירים ומשחקים במשחקי קופסא.

בתחילת השבוע נטוס T ואני לוושינגטון די סי ונפגוש שם את בת דודי מאורגון ובעלה, בתה (שגרה שם ועובדת אצל איזו סנטורית דמוקרטית) וגם את בן דודי משיקגו שיגיע עם אשתו - אותה לא ראיתי מאז החתונה של בתי, אז הם ביקרו בארץ עוד כשהילדים שלהם היו קטנים. אף אחד במשפחה לא מת על אשתו של בן דודי - וכנראה זה הדדי. נראה איך יהיה המפגש......


יום ראשון, 17 במאי 2026

מתארגנים לטיסה

בששי חגגנו ל-T טרום יום הולדת. היתה ארוחת ששי מוצלחת באווירה טובה וללא זכר למשקעים של החיכוכים של השבוע. שמחתי מאד. לצערנו נשמותק לא הגיע - הוא היה במסיבה - אבל לגמרי פירגנו לו. רק הצטערנו שלא הספקנו לראות אותו לפני הטיסה. אם תהיה טיסה. 

קבלנו המון אהבה משרי וגם מחכמוד. הוא סיפר ביוזמתו בפירוט על טיול קמפינג עם סנפלינג ברמת הגולן שעשה עם משפחה של חבר, והיה יחסית פתוח וחופשי ודברן, יותר מהרגיל. שניהם חיממו לנו את הלב. 

בתי עדכנה שלאחר שסיימה את כל בדיקות השמיעה, רופאת הא.א.ג חושדת שיש לה Cochlear Neural Degeneration (אם אני זוכרת נכון) שזו מחלה ניוונים שפוגעת בשבלול שבאוזן. זה יכול להיות גנטי, למרות שלאו דווקא צץ בדורות האחרונים במשפחה (יכול להיות מלפני 100 שנה גם). היא תוכל לדעת בוודאות רק אחרי CT, כי בדיקת ה-MRI שבתי עשתה לא מצליחה להראות משהו כזה. אחרי ביצוע ה-CT יוחלט סופית איך להתקדם, למרות שדי ברור שהדבר היחיד שניתן יהיה לעשות הוא להתחיל להשתמש במכשיר שמיעה ייעודי - כזה שגם מטפל בטנטון שלה. לא ניתן בכל מקרה לדעת מה יהיה קצב המשך הניוון, זה יכול להיות מהיר וזה יכול להימשך הרבה מאד שנים. 

אני לא מצליחה להבין מבתי עד כמה היא מבואסת מזה, יש לי הרגשה שהיא בסוג של הכחשה בינתיים. לא פשוט. לא פשוט בכלל לעבור משהו כזה, בגיל הזה, ובמקצוע הזה, שבו כל מה שהיא עושה קשור בהקשבה לאנשים. 

בכל מקרה עכשיו היא צריכה לקבוע תור לבדיקת ה-CT ונמשיך משם. T רוצה למצוא רופא א.א.ג פרטי נוסף, לקבלת דעה נוספת - כשיתקבלו כל התוצאות. הלוואי שב-CT תצא תשובה שלילית, ושזו "סתם" ירידה בשמיעה. 

עוד לקראת סוף השבוע T קיבל את האופנוע שלו בחזרה לאחר תיקון. הוא שילם הרבה כסף אבל עכשיו הכל בסדר. הוא שאל את המוסכניק אם הוא האידיוט היחיד שמילא סולר במקום בנזין במיכל הדלק, והמוסכניק הראה לו עוד שני אופנעים שהגיעו למוסך בדיוק מהסיבה הזאת. צרת רבים נחמת טפשים...?

בשבת בעיקר נחנו. עשינו הליכת בוקר ואז שוב הליכת ערב, ובאמצע קראנו וצפינו בסדרות, ו-T הכין תכשיטי אפוקסי למתנות לנשים שנפגוש בחו"ל - בת דודי, בתה ואשתו של בן הדוד משיקגו, שגם הם יגיעו (הפעם לא בהפתעה) לוושינגטון לפגוש אותנו. 

אז כן, אנחנו ממשיכים להתכונן לנסיעה, בתקווה שהיא אכן תצא לפועל. ומה שיהיה יהיה. 

יום רביעי, 29 באפריל 2026

על דא ועל הא

 אז שותפנו ושריתה הצליחו לטוס ליוון והם נהנים מכל רגע. 

מזג האוויר מושלם, ואחרי שביום הראשון הם בילו בבית או בסביבתו, ואף טבלו בבריכה - כן, החימום עובד! - עכשיו הם התחילו לטייל וכיף להם מאד. אני ממש שמחה בשבילם. 

איכשהו התקבצה לי השבוע סידרה מוגברת של טיפוחים עצמיים, שתמשיך כנראה גם בשבוע הבא. השבוע היה לי מסאז' - סוף סוף, מאז לפני המלחמה לא קבלתי עיסוי והשכמות שלי היו ממש זקוקות לזה. 

ביום אחר הייתי סוף סוף אצל הקוסמטיקאית - שנדמה לי שכשנה וחצי הצליחה לחלוף מאז קבעתי איתה בפעם האחרונה. הפעם כבר הקפדתי לקבוע מראש את התור הבא לעוד כמה חודשים, כי......טוב, שנה וחצי בין טיפולים זה מוגזם!

עוד השבוע צפוי לי ביקור תקופתי שנתי אצל גניקולוגית. כאן התעורר אצלי איזשהו חשש, כי שנים הייתי אצל גניקולוג שגם היה מומחה לגיל המעבר והייתי מאד מרוצה מהטיפול אצלו, ועכשיו הוא הפסיק כנראה לעבוד עם הקופה ויש מישהי חדשה שמקבלת אצלנו בסניף - ולא היה לי עד כה ניסיון טוב כל כך עם גניקולוגיות נשים. נראה איך יהיה. 

לא יודעת אם סיפרתי שלאחר שבתי השלימה בשנה שעבר תואר בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, היא החליטה שבשלב הבא היא רוצה לעבור הכשרה בפסיכואנליזה ממש. בתי היא פסיכולוגית קלינית שמתמחה בילדים (אבל לא רק), ולאחר שהבינה שהיא לא מעוניינת בדוקטורט או בהמשך המסלול האקדמי (יש לה כמובן תואר שני), היא החליטה להמשיך את הכשרתה המקצועית ודווקא בכיוון הזה. 

השבוע יהיה לה ראיון קבלה ראשון ללימודים, ולקראת הראיון היא ביקשה ממני שיחת הכנה - מה שנקרא בעגת האימון CLEARWAY. עכשיו נזכרתי שעשיתי לה קלירווי גם לקראת ראיון ההסמכה כשסיימה את ההתמחות ואת התואר השני. זה היה ממש טוב ובעקבות השיחה היא אמרה שהיא די מוכנה לראיון. 

למחרת פגשתי אותה ואת שרי בקניון - נכון, אני לא אוהבת להסתובב בקניונים, אבל אני מוכנה לעשות זאת כדי לבלות קצת זמן איכות עם בתי ונכדתי האהובות. היה ממש נחמד וגם ישבנו לקפה (בתי ואני) וגלידה (שרי). 

בזמן הזה T נסע למרינה בהרצליה ושט עם חבר (עובד שלו לשעבר, שהיה איתנו אצל שותפנו ושריתה ביום העצמאות וסיפר שהוא נרשם למועדון שייט) ביאכטה שכורה. הם מאד נהנו. היתה רוח וים קצת גלי, כמו שהם אוהבים. היתה תקופה שגם T היה רשום במועדון השייט הזה, אני לא זוכרת מדוע הפסיק את המנוי. הוא סקיפר ומאד אוהב לשוט. 

בנוסף השבוע היינו מוזמנים לחתונה של אחיין של גיסתי.

החתונה היתה ביפו, ולקח לנו כשעתיים להגיע, אז למרות שיצאנו מוקדם, יחסית, הגענו ממש לקראת סוף החופה. מצד שני בפוקס מצאנו חניה ביפו העתיקה ממש ליד האולם, בהחלט אירוע יוצא דופן. 

המקום היה יפה והיה נעים להיפגש עם המשפחה. הנכדה של אחי כיכבה שם על רחבת הריקודים. האוכל לא היה להיט וגם היה נורא מעט (במנה העיקרית אפילו לא היו תוספות), מזל שאנחנו לא מהזוללים הרבה. לא ניתן היה כמובן לשוחח כי המוסיקה רעשה, ובאופן כללי אנחנו באמת לא נהנים בדרך כלל בחתונות.

החלטנו לצאת כבר אחרי המנה העיקרית, וזו התבררה כטעות - כלומר, התברר שהיינו צריכים לצאת רבע שעה מקודם יותר או כחצי שעה מאוחר יותר - כי בדיוק כשיצאנו הסתיים איזה משחק כדורגל בבלומפילד והרחובות היו פקוקים עם אוהדי מכבי תל אביב שבדיוק יצאו מהאיצטדיון....אז שוב היו פקקים בדרך הביתה. מילא. העיקר שהזוג הצעיר היו מרוצים. 

לסיום, צפינו בסרט בשם הנפט של שרה שמבוסס על סיפור אמיתי. בכל פעם מחדש מרגיז ומתסכל היחס של האמריקאים לשחורים וגם לילידים (אינדיאנים). נכון שיש דברים שהשתפרו במאה / מאתיים השנים האחרונות, אבל עדיין.......

טוב, לנו יש את הצרות שלנו. 

יום רביעי, 15 באפריל 2026

אובך בחוץ ובפנים

אני מרגישה שהאבק ששורר בכל חדר גם פנימה, לנשמה.

זו השורה היחידה שנותרה מפוסט שלם שכתבתי הבוקר, ומשום מה הוא לא נשמר.... 

מה כתבתי בכלל? האם יש לי כוח לשחזר את כולו? מה רציתי לומר? האם אני זוכרת הכל? 

אולי כתבתי על כך ששבוע עבר מאז הפסקת האש ומאז שבתי והמשפחה חזרו לביתם, אבל זה מרגיש לי כמו הרבה יותר משבוע.

אולי סיפרתי על ביקור של העובדת הסוציאלית של התאגיד של המטפלת אצל הורי, והניסיונות שלנו לגרום למטפלת להבין שאמא שלי היא בעלת הבית ושצריך לכבד גם אותה, לא רק את אבא ואותי (שאותי היא רואה כסוג של סמכות). 

ודאי סיפרתי על הביקור שלנו אצל בתי בבית והמפגש המהנה עם הנכדים, אליהם התגעגענו מאד וגם הם אלינו. איך עזרתי לשרי להכין המווווון שיעורי בית, חיבקתי ארוכות את נשמותק, שהתמסר לזה בשמחה, והקשבנו לצלילי הגיטרה החשמלית של חכמוד ונהננו מאד. אפילו את חתני הספקנו לפגוש כשחזר הביתה, רגע לפני שעזבנו.

קבעתי סוף סוף תור לאמא לרופא אף אוזן גרון - לא מאמינה שהיא תסכים שהוא ישלח אותה לבדיקת שמיעה (אבל אולי?) אבל אולי לפחות הוא יוכל לעשות לה ניקוי אוזניים ואולי זה יעזור קצת? היא פשוט לא שומעת כלום! 

לבתי יש בשבוע הבא סוף סוף בדיקה שקשורה לבעיית השמיעה שלה, אז אני מקווה שגם בתחום הזה הדברים יתקדמו.

מקווה שזכרתי לספר שנפגשתי עם 'מחברת', ושהיא נשמעה מאד אופטימית לגבי סיכויי ההחלמה של בתה - למרות שהדרך עוד קשה וארוכה. זה היה משמח. 

באמת שאינני יודעת מה יהיה במדינה, גם מבפנים וגם מבחוץ, אז אני כרגע מסרבת לדבר על זה. 

יום השואה היה עצוב ואמיתי עבורי, כמו בכל שנה, וכרגע מתקרב יום הזיכרון שנהיה כבד מנשוא בשנים האחרונות. וזה בלי שיש לי אובדן מיידי במשפחה. לא יכולה אפילו לדמיין מה עובר על המשפחות. על יום העצמאות אני לא מדברת בכלל, לא מתכוונת לצפות בשום טקס שממש נגנב מאיתנו, האזרחים, לטובת המקורבים. בושה וחרפה.

אה, כן היה עוד משהו שסיפרתי עליו, לגבי הצ'לו שלי עתיק היומין (נו, טוב, רק משנת 1972) שהחלטתי סוף סוף למכור. נראה אם יהיה לו קונה...לא רואה הרבה ביקוש לכלי הזה. 

ועכשיו אבק מכסה את החוץ ואת הפנים - למרות שברגעים אלה ממש העוזרת החביבה שלי עמלה על נושא הפנים - ובעצם ככה התחלתי את הפוסט הזה...........אז כך אסיים. 


יום שני, 16 במרץ 2026

השיגרה החדשה

 איכשהו התייצבה לה השיגרה החדשה, בתוך המציאות המאד הזויה של המלחמה עם איראן. 

קמים בבוקר, אחרי לילות שלפעמים היו שקטים לגמרי, לפעמים עם התראות ללא אזעקות, ולפעמים עם אזעקות וירידה לממ"ד. 

יחסית יש לנו עדיין הרבה פחות אזעקות מאשר במקומות אחרים. ועל כך אנחנו מודים יום יום (ולילה לילה). 

באמצע השבוע T ואני יוצאים מוקדם לחדר כושר (וכבר תפסה אותנו גם שם אזעקה ללא התראה, מלבנון) באחד הבקרים. 

בששי שבת יוצאים להליכה בחוץ. היה מצחיק בששי כשמצאתי את עצמי אחרי ארבע קילומטר בלב הפרדסים של אחד מהמושבים השכנים, ופתאום נזכרתי שהתכוונתי לעשות סיבובים קצרים מסביב לשכונה, כדי שאוכל לחזור לממ"ד או להיכנס למקלט בדרך אם חלילה תתפוס אותי אזעקה. כאילו יצאתי להליכה וזה פרח לי לגמרי מהראש. לשמחתי לא תפסה אותי אזעקה ולמחרת בשבת כבר עשיתי סיבובים כמתוכנן וגם אז לא תפסה אותי אזעקה בדרך. 

כשאנחנו חוזרים הביתה המשפחה של בתי בשלבי התעוררות כאלה או אחרים. חתני יוצא מוקדם לעבודה, בתי לפעמים יוצאת בבוקר ולפעמים בצהריים או גם אחר הצהריים. כל אחד דואג לעצמו לארוחת בוקר וקפה, ובאמצע השבוע הילדים פורשים לחדרים ללימודי הזום שלהם. שרי עושה זום על הדלפק שבין הסלון למטבח, ואנחנו עוזרים במה שצריך. לפעמים מצלמים את התרגילים שהיא עושה ושולחים למורה בוואטסאפ, לפעמים מכניסים אותה לשיעור המתאים...

בצהריים אנחנו דואגים לארוחה לכל מי שבבית באותו זמן, ועולים לנוח. הגדולים משגיחים על הקטנה בזמן שאנחנו ישנים שנ"צ.

T מנהל את הפגישות שלו בטלפון או בוואטסאפ וידאו, ומשגיח על שרי אם אני יוצאת למספרה או לפגוש חברה, וקופץ להשלים קניות בסופר כשאני משגיחה על הילדה...ככה אנחנו מתנהלים די בנחת. 

בשעות אחר הצהריים, אם בתי לא מקפיצה את הבנים לחוגים שלהם בהרצליה, אנחנו בדרך כלל משחקים משהו, ואם בתי או חתני ישנם אז הם מצטרפים גם. לפעמים זה "ארץ עיר" ולפעמים "טריוויה". יום אחד שיחקנו "הרמז" ויום אחר "קטאן" והיום או נשחק רמי קוב....ותמיד יש הרבה צחוקים וכיף ביחד. 

אתמול בתי עבדה עד הערב וחתני הגיע מוקדם, T הכין פיצה וכולם התענגו עליה. גם בתי הספיקה להגיע בזמן כדי לאכול וליהנות. 

בשבת קפצנו לבקר אצל הורי, והמשפחה של בתי קפצו הביתה לחוגים שלהם ולהיפגש עם אמא של חתני קצת. חתני אמר שהשבוע מתי שהוא היא תיקח את שרי שתהיה אצלה יום שלם ותישן אצלה, יחד עם אחת מבנות הדודה. לגוון לה קצת ולהקל קצת עלינו. הם באמת מנסים לתת לנו כמה שעות של ספייס ושקט מידי פעם, שלא יהיה עלינו יותר מדי. 

בתי גם שואלת מידי פעם אם זה עדיין בסדר שהם כאן. מבחינתי זו לא שאלה בכלל, כל עוד יש מלחמה וטילים ולהם אין ממ"ד. וזה גם לא נורא מכביד עלי. אולי על T זה מכביד מעט יותר, אבל הוא לא מקטר (כמעט) וראינו שהם משתדלים, גם לעזור במטבח ומנסים לצמצם את הבלגן....ובאמת גיסתי שלחה לי סרטון של איך הבית שלה נראה, עכשיו שאחיינית1 עם בעלה והתינוקת גרים אצלם (מאותה סיבה של העדר ממ"ד), ומצבנו טוב בהרבה. 

אני חייבת לציין שגם הרבה יותר קל לי עם שרי, שהתבגרה והיא הרבה פחות קשה להעסקה מאשר פעם. 

אתמול חתני התגאה בפנינו על הישגים שיש לו בעבודה, גם קידום וגם בונוס וראינו שהוא ממש רוצה לגרום לנו להתגאות בו. זה מאד שימח אותנו ובאמת החמאנו לו ועודדנו אותו. הוא גם אמר שהחודש נוכל להעביר להם פחות כסף, בזכות הבונוס שקיבל. זה יפה שהוא חשב על זה, שהוא חושב על זה ולא יוצא מתוך הנחה שאנחנו עכשיו תומכים בהם קבוע וזה. 

נראה לי שגם השיחות בינו לבין בתי עשו את העבודה והם עכשיו בסדר ביניהם. אבל עוד לא יצא לי לדבר על זה עם בתי שוב, ורציתי לשאול אותה לגבי סדר פסח - לא שנראה שיהיה סדר פסח בכלל בקצב הנוכחי. מה שרציתי לשאול אותה, הוא לגבי אחותו של חתני. כשהזמנתי אותה היא כתבה לי שהם ישמחו לבוא אבל הם צריכים לשאול את הוריו של בעלה. אחר כך משיחה עם חתני הבנתי שהוריו של בעלה לבד לגמרי, שני הילדים האחרים שלהם חיים בחו"ל, ולא בטוח שיש להם עם מי לחגוג את ליל הסדר. במצב רגיל הייתי מייד מזמינה גם אותם, מה זה עוד שני אנשים בשולחן הסדר? אבל אני רוצה קודם לשאול את בתי איך היא בכלל מרגישה לגבי כל זה.............

זהו, אז הימים חולפים להם בשיגרה החדשה, אני עדיין לא מבינה מה אנחנו עושים ולמה שואפים להגיע במלחמה הזאת, בכל החזיתות שלה. היום לראשונה הזכירו את התעצמות החמאס, אגב, אחרי שלא שמעתי עליהם המון זמן. ברור לי שאנחנו לא באמת מתקדמים לשום מקום, או לפחות לשום מקום טוב. אין לי מושג לאן זה הולך ומה יהיה.......ובינתיים לפחות אני מתרשמת שאין הרבה נפגעים בגוף.....אז לפחות זה. 

שיהיה שקט. 

יום רביעי, 31 בדצמבר 2025

נכדים, חברות ופיסיותרפיה

יחסית יצא לנו לראות את הנכדים הרבה במהלך השבוע האחרון.

בשבוע שעבר בתי לקחה את נשמותק לביקורת אצל הנוירולוג - שגם נותן לו כדור לבעיית הקשב והריכוז שלו וגם כדור נגד הטיקים שהוא סובל מהם. הנוירולוג מקבל ביישוב בשרון מעט צפונית לשלנו, אז הרבה פעמים כשבתי נוסעת לשם עם נשמותק היא משאירה אצלנו את שרי בדרך. 

הביקור היה קצר אבל שרי ואני נהנינו ממנו מאד. הביקור כולו בעצם הוקדש למוזיקה. בהתחלה היא ואני ניגנו בתורות על הפסנתר, בעזרת האפליקציה שכולנו לומדים איתה (SIMPLY PIANO), ואז שרי ניגנה קצת על מערכת התופים של בני, שכבר השארנו אותה מורכבת באופן קבוע כי הנכדים - וגם בתי - מאד אוהבים לנגן עליה כשהם באים לביקור. ל"קינוח" שרי גם ניגנה קצת על הגיטרה  - כך שלא שמנו לב שהזמן עבר וכבר בתי חזרה עם נשמותק ואספה אותה הביתה. 

בששי הם באו לכאן לארוחה, והיה מאד נחמד. גם הפעם הורי החליטו לא להגיע, אמא אמרה שקשה לה מדי ההתניידות. אז קפצנו לבקר אצלם בששי בבוקר. בסך הכל הם נראו בסדר. ניסיתי לסדר להם את מצלמות האבטחה - לאחר שהתקינו להם רשת אינטרנט חדשה והיה צורך להחליף את שם הרשת ואת הסיסמא ולאתחל את המצלמות....מצלמה אחת הצלחתי לסדר ואת השנייה משום מה לא. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי שאין צורך במצלמות.....אני מבינה שקשה לה עם המחשבה שאנחנו יכולים לראות אותם (למרות שאנחנו בעיקר התקנו אותם כדי שהמטפלת תדע שהיא תחת מעקב) אבל חשוב לי להיות מסוגלת לבדוק מה מצבם. ממילא המצלמות בסלון - כל אחת משקיפה מזווית אחרת - ולא בחדרי השינה שלהם או של המטפלת וגם לא בממ"ד. 

כשיצאנו מהם T חטף התקף כאב קשה מאד, בעצם הכי קשה שהיה לו מאז שהתחיל את הטיפול אצל הרופא הכירופרקט. מבאס מאד העניין הזה. 

גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו. נשמותק בחר לישון לבד "בפרטיות שלו" בחדר האורחים, בעוד ששרי הסכימה בפעם הראשונה לישון על הספסל בחדר שלנו - לא לפני שהעפנו מהחדר את כל הבובות שישבו שם בדרך קבע. 




כשחכמוד ונשמותק היו קטנים וישנו אצלנו, גם חכמוד פחד מהבובות האלה בחושך, אבל הפתרון אז היה להוריד את כולן מהספסל (ממילא היינו צריכים לפנות אותו כדי לערוך אותו למיטות כדי שהם יוכלו לישון שם) 


לערום אותן לערימה ולכסות אותן בכריות. עבור שרי הפתרון הזה לא הספיק וממש הייתי צריכה לפנות את כל הבובות מחדר השינה שלנו. העברתי אותן לחדר האורחים, שגם ככה מדפיו מלאים בעוד בובות פרווה, וכבר החלטתי להשאיר שם את כולן בשלב זה - ממילא הילדה תישאר לישון אצלנו עוד הרבה פעמים. 

שרי נרדמה מייד, אפילו לפני שהספקתי להקריא לה את הפרק הראשון בספר החדש (מספר 11...אולי?) של איזידורה מון, אבל מאותו רגע שבו היא נרדמה, הילדה התעוררה כמעט כל שעה. לפעמים היא קוראת לאמא ורוצה את אמא, לפעמים היא קוראת לי - כי היא לא מוצאת את אחת הבובות שלה (היא ישנה קבוע עם שלוש בובות, שעם שתיים מתוכן היא הולכת כמעט לכל מקום גם במהלך היום) או כי היא רוצה לשתות מים. או סתם כי הלכתי לשירותים והיא לא ראתה אותי במיטה. אה, כן - חשוב לציין - חייבים שיהיה אור בחדר. 
כשהיא מתעוררת היא ממש צועקת - אמא או סבתא - ונראית עירנית לגמרי, ואז היא נרדמת תוך חלקיק שנייה, ולי כמובן לוקח הרבה יותר זמן להירדם בחזרה. זה היה לילה קשוח - בו גם אני וגם T בעצם כמעט לא ישנו. 
בבוקר הילדה התעוררה שמחה וטובת לב, טענה שהיא ישנה מצוין ולא היו לה שום חלומות ושום סיוטים. טוב, לפחות היא 😂.

היו לנו הרבה תכניות לבוקר, כולל כמובן ארוחת בוקר (היא העדיפה דגני בוקר ונשמותק כמובן אכל פנקייקס), אבל מהר מאד היא התקשרה אל בתי ושאלה אם היא יכולה לבוא לקחת אותה עכשיו... ומצאנו את עצמנו לבד בבית בשעה הרבה יותר מוקדמת ממה שתכננו. 
שארית השבת עברה פשוט במנוחה והשלמנו שעות שינה גם בצהריים וגם בלילה. 

בתחילת השבוע אמא הסכימה שאתייעץ עם הפיסיותרפיסטית שלנו לגבי מצבה. הפיסיותרפיסטית שאלה הרבה שאלות והקשיבה לתשובות, אמרה שכרגע אין לה תורים בשבילנו אבל כן נתנה כמה הנחיות חשובות לבינתיים. היא גם ביקשה שאמא תקום ותתהלך בבית עם ההליכון לפחות פעם בשעה - מה שאמא ממילא עושה, בעיקר כי משגע אותה לא להיות בתנועה שהיא רגילה בה. בנוסף היא נתנה לה תרגילים לעשות בשכיבה, לכופף בכל פעם רגל אחרת למצב בו הברך מקופלת וכף הרגל על הארץ - עד כמה שהיא יכולה בלי שזה יכאב. גם את זה אמא עושה באדיקות. היום אמא גם דיווחה לי שהיא עשתה שני סיבובים מסביב לבית עם ההליכון בחוץ. אני שמחה שיש לה מוטיבציה. אני מקווה שיתפנה תור בשבוע הבא אצל הפיסיותרפיסטית כדי שהיא תוכל להעריך טוב יותר את מצבה ואולי אף לעזור לה. 

בשני אחר הצהריים קפצנו לביקור אצל בתי. שרי הגיעה מבית הספר במצב רוח נוראי - היה לה יום קשה והיא התקשתה לצאת מהבאסה שלה.  היא צפתה בטלוויזיה ופתאום ראתה שמכינים שם פיצה, ואמרה שבא לה פיצה. מי אם לא סבא T מייד התנדב להכין פיצה, ובבת אחת כל מצב הרוח השתנה. וכמובן שגם נשמותק שמח מאד, ועזר לסבא להכין את הפיצה. דווקא חכמוד, כשחזר מאימון ה-MMA שלו, הודיע שהוא לא רעב. 

היום יש לו יום הולדת 15. איכשהו הוא הצליח לשכנע את בתי להוציא אותו מוקדם מבית הספר ולעשות איתו "יום כיף" - שכמובן כולל בעיקר שופינג. הוא רוצה לקנות לעצמו גיטרה חשמלית חדשה (אנחנו לא לגמרי מבינים מה לא מספיק לו ב"גיבסון" וינטג' שהוא קיבל מאיתנו - מבני בעצם - ביום הולדתו הקודם (פלוס מגבר חדש). אבל בתי אמרה לו שהם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות לו כרגע משהו כל כך יקר אבל שהם יתרמו את חלקם, ולטובת הפרוייקט שלו תרמנו גם אנחנו את חלקנו בכסף, שאמור לכסות כחמישית מעלות הגיטרה. ושיהיה לו, כמו שאומרים, בהצלחה. הוא מסרב לעבוד, כך שפרט לדמי הכיס שהוא מקבל מהוריו ומה שהוא ביקש וקיבל מאיתנו ומהסבתא השנייה - אין לי מושג מאיפה הוא ישיג את הכסף. 

בגילו טחנתי כל כך הרבה בייבי סיטינג שיכולתי לקנות ולעשות כל מה שרציתי בלי שאצטרך לבקש כסף מהורי (שלא נטו כל כך לתת ממילא). 

עוד השבוע נפגשתי עם ביוכימיה, שמצד אחד חשובה לי כחברה אבל מצד שני המפגשים שלנו לא באמת משמחים אותי. כשחשבתי על השיחה שלנו אחר כך התקשיתי לזכור משהו שהיא סיפרה על עצמה או על המשפחה. על מה לעזאזל דיברנו בכלל? זה היה מאד מוזר. למחרת נפגשתי עם מחברת וזה היה כיף כתמיד, ואז אתמול שוב נפגשתי איתה במקרה אצל הספר שלנו. היא באה להסתפר ולעשות צבע, ואני באופן ספונטני החלטתי לנסות לעשות לק ג'ל בצפרניים. בדרך כלל אני לא מגדלת צפרניים בכלל, אבל בתי עושה לק ג'ל וזה מאד יפה לה, וחשבתי לנסות גם אני. נראה כמה זמן זה יחזיק אצלי מעמד. 

לבסוף הבוקר זכיתי לשיחת קיטורים מבתי. פעם בכמה זמן כשהיא "עולה על גדותיה" עם מה שיש עליה, היא מתקשרת לשפוך קצת את הלב ולשחרר קיטור. האמת שיש עליה המון. גם עבודה וגם שאריות מהתואר האחרון שעשתה (פסיכותרפיה פסיכואנליטית) וגם כמעט כל מטלות הבית - קניות, בישולים, כביסה, ניקיון - חתני הרבה פחות נוכח והרבה פחות פעיל לאחרונה, בין העומס שיש לו בעבודה פלוס המטלות ללימודים שלו (תואר שני בהנדסת מכונות) והעומס הרגשי בעקבות מותו של אביו וכל מה שקרה אחריו. וכמובן שלושה ילדים בשלבים שונים של התפתחות שכל אחד מהם צריך ממנה הרבה וכל אחד מהם גם נוטה לשפוך עליה את כל מה שקשה לו/לה. מידי פעם היא מגיעה לרווייה שכזו....ומודה לי אחר כך על ההקשבה. במיוחד מאז שהיא היתה חולה, היא מרגישה שעדיין לא חזרה לעצמה לגמרי ועדיין לא עומדת בקצב.....זה לא שאני עוזרת במשהו, אני כבר לא במצב להשתתף באופן פעיל במטלות שלה - אבל כנראה שבכל זאת ההקשבה שלי עוזרת. 

אז עכשיו אני יוצאת לקנות את המצרכים הדרושים לי לעוגת התותים שלי - לכבוד יום הולדתו של חכמוד - אני מקווה שהם יגיעו בששי עם מצב רוח טוב, ואולי אולי גם הורי יצליחו להגיע...............

שנה אזרחית טובה לכולנו. 





יום שלישי, 16 בדצמבר 2025

חנוכה עצוב

הטבח בסידני בדיוק בנר ראשון של חנוכה הכניס אותי לדכדוך עוד יותר גדול מהרגיל. 

כן, הכתובת היתה על הקיר, כן היו אזהרות..... והנה, אירוע כל כך יפה וחביב, הדלקת נר חנוכה ראשון על חוף הים - כי בחצי הכדור הדרומי זה קיץ עכשיו - מאורע שמתרחש בכיף כל שנה, הפך לאירוע אכזרי עצוב ומדמם. 

יש רוע בעולם. נכון שכאשר מחטטים קצת לעומק אפשר למצוא אצל כל "מחבל" כזה סיבות אישיות פסיכולוגיות מדוע בחר בדרך הזו.......אבל בסופו של דבר הביטוי של כל זה הוא רוע. 

ולא, אין באמת מקום "בטוח". לא בישראל, לא בשום מקום. והטרור השיג בדיוק את מטרתו - ממשלת אוסטרליה ביטלה את כל האירועים של חנוכה באוסטרליה השבוע ובתי חב"ד יוותרו סגורים. הרי זה בדיוק ההיפך ממה שהייתי מצפה מהאוסטרלים לעשות. הם היו צריכים להגיד - צאו, תחגגו, תראו להם ששום דבר לא יעצור אתכם - ואנחנו לוקחים על עצמנו להגן עליכם. אבל לא........

בעולמנו הקטן והאישי השבוע שרי המשיכה להיות חולה, כולל דלקת באוזן וקבלת אנטיביוטיקה - כי זה מה שתמיד קורה לה כשהיא חוטפת וירוס כלשהו - למה למה למה לא עשו לה ניתוח כפתורים? ....לדעתי עדיין אפשר. אבל משום מה הם מעדיפים בכל חורף להעביר אותה את הסבל המיותר הזה. 

בכל מקרה בתי נדבקה ממנה וגם היא בילתה את הימים האחרונים עם חום במיטה. שרי כבר הבריאה ובתי התחילה להתאושש ואז נשמותק העלה חום ונשכב גמור במיטה. בתי טוענת שזה בוודאות שפעת. אפילו לא טרחתי לשאול אם הם התחסנו, כי אני די בטוחה שלא.

כיון שהורי החליטו גם הם שלא בא להם לצאת מהבית, אז היה לנו ערב ששי שקט לעצמנו. זה דווקא נחמד לפעמים. צפינו בסרט בשם "מהלכת באפילה" בנטפליקס, אודות המחתרת הבאסקית בספרד לאחר נפילת פרנקו. אנחנו אהבנו, למרות שראיתי אחר כך שאין לו ציון גבוה ברשת. 

היה השבוע איזה רגע לא נעים עם המטפלת החדשה של אבא שלי, שלא רצתה לקחת חופש בחגים. עובדים זרים בסיעוד נדרשים לבחור עד תשעה ימי חג שנתיים שבהם מותר להם לצאת לחופש בלי להוריד להם ימי חופש על כך. מצד שני, אם הם עובדים ביום הזה יש לשלם להם כמו בשבת - 150%. המטפלת הקודמת שמחה מאד לקחת חופש בחגים שלה, ואף "שיחקה" עם התאריכים (בניגוד לעצתי אבל בהסכמתו של אבא) והיתה יוצאת לחופש כשנוח לה, ולא בחג עצמו. מילא, להורי זה לא הפריע. בכל מקרה הנוכחית גם ככה מבואסת מכך שאינה עובדת בשבתות - כל מה שהיא רוצה זה כמה שיותר כסף, כדי לשלוח הביתה למשפחתה. וזה מובן. אבל אבא שלי לא ממש רצה לשלם לה על תשעה ימי חג........

בסופו של דבר אבא החליט שתשעה ימים של 150% שכר בשנה זה עדיין הרבה פחות מאשר לשלם את כל השבתות....ושהוא מרוצה ממנה מאד וחבל לו להפסיד אותה, אז נכנע. ככה זה היום, חסרים עובדים זרים טובים ואלו שישנם יכולים פחות או יותר לדרוש מה שהם רוצים. 

בגיזרת הבריאות אבא חלש אבל נראה שהגב הפסיק לכאוב ומידי פעם הוא כן מצליח להתעמל קצת. בנוסף אין לו שום בעייה להתעסק כרגיל עם המחשב, לשמוע את הפודקסטים שלו, לצפות בסרטים וסדרות עם אמא.....השיגרה הברוכה שלהם. וטוב שכך. 

ביקרנו אצלם בשבת בבוקר. כמובן שהצלחתי להיכנס עם אמא לויכוח על מדוע היא מסרבת ללכת לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון כי היא כבר ממש לא שומעת כלום. ניסיתי להציע לה שאולי, כמוני וכמו אחי, יש לה גם הצטברות של שעווה, שהניקוי שלה הוא פשוט יחסית ואולי זה יעזור קצת. נכון שהיא באמת מתחרשת, אבל חלה כזו התדרדרות בזמן כה קצר - שאני חושדת שלא סתם התחרשות. על מכשיר שמיעה היא בכלל מסרבת לשמוע. אני מצרפת את זה לשיעול הכרוני שגם בו היא מסרבת לטפל.......וקבלתי אמא עצבנית והודפת. למחרת היא התנצלה, כדרכה. "אני חרא של בן אדם, נכון?" היא פתחה את שיחת הטלפון היומית שלי אליה. כן, ברור, צחקתי איתה. הבנתי - עלי לעזוב אותה לנפשה. היא הצליחה להגיע כמעט לגיל 94 ...מי אני שאנדנד לה? 

התבאסתי השבוע גם ממספר התקפים שהיו ל-T השבוע, בניגוד לשבועות האחרונים שהיו יחסית ללא התקפים או עם התקפים קלים. אני תוהה אם יש גם פן נפשי להתקפים האלה.........התקף חזק....ואז שניים בינוניים יום אחרי יום...אז מה עשינו בזה? מדוע המטפל מכריז שיש שיפור רציני במצב הגוף? 

לעומת זאת מיינקוני בלי התקפים כבר מעל לשבוע. די בטוח שזה בזכות הכדורים שהוא מקבל. הלוואי שזה באמת מה שיעזור לו. 

חברתי 'אורה' ששברה את עצם הירך עברה עוד ניתוח השבוע, "רה קונטרוקציה" היא אמרה שזה נקרא. גיבורה הבחורה הזאת. אני מקווה שהפעם ההחלמה והשיקום שלה ישאו פרי. 

בינתיים גם T וגם אני התחלנו ללמוד יוונית דרך אפליקצית DUOLINGO. האמת שזה נחמד מאד ואנחנו מתקדמים יפה. 

מצד אחד קשה להתרגל לכתב, ששונה כמובן מהאלף בית הלטיני אליו אנחנו רגילים, אבל מצד שני יש הרבה מילים שנשמעות מוכרות, כי מסתבר שהיוונית היתה הבסיס ללטינית ולטינית היא הבסיס לרוב השפות שאנחנו מדברים (שאינן עברית). אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית.....כמובן שלא הונגרית. הונגרית זה משהו אחר. דומה אולי רק לפינית. 

עוד תחביב שבינתיים אני מצליחה להתמיד בו זה לימוד נגינה על פסנתר. הורדתי אפליקציה בשם SIMPLY PIANO ואני משתדלת לנגן בכל יום, לפחות עשר דקות אבל בשאיפה לחצי שעה.

לאחר שהתייאשתי מהנגינה בצ'לו ובגיטרה - בהם ניגנתי בצעירותי - בגלל המצב של הכתף שלי, החלטתי לנסות את הפסנתר - שאמנם לא מקשה על הכתפיים אבל התברר שלא פשוט לי עם הגב. כדי לא לוותר גם על זה, אני לובשת חגורת בטן בכל פעם שאני מתיישבת לנגן וזה מאד עוזר. 

למרות שלכאורה למדתי לנגן על פסנתר בילדותי ואני גם קוראת תווים, החלטתי להתחיל עם האפליקציה ממש מהבסיס, ואני מאד נהנית. 

אני מתקדמת בספר "טיפול בשתיקה" ועדיין לא יודעת לומר אם אני ממליצה עליו או לא. אעדכן בהמשך. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון בסוף השבוע - וואי, היא מופיעה יותר ויותר בבלוג ואולי הגיע הזמן שאמצא לה כינוי? - היה כיף כרגיל לדבר ולהתעדכן וגם לתכנן להיפגש מתי שהוא ביוון. ואז התברר שבמאי, באזור התאריכים שאנחנו בדרך כלל מבקרים אצל בני, הם יהיו כמה ימים בוושינגטון (די.סי) בביקור אצל בתם, שעובדת עבור איזה סנטור/ית (לא זוכרת מי עכשיו בדיוק). תוך כדי שיחה גילינו שגם בנו של בן דודי מאוסטרליה (אחיה) יפגוש אותם שם, לאחר שייסיים התמחות בת שלושה חודשים בחברה בתחום הרובוטיקה בטקסס. אז אולי נצטרף אליהם שם גם אנחנו........

שריתה מתאוששת מניתוח העפעפיים שלה וכרגע אם לא יחול שינוי אנחנו מתכננים לטוס איתם לבית ביוון באמצע ינואר. בנוסף הזמנו טיסות בסופ"ש של יום העצמאות לבלות בבית ביוון עם בתי והמשפחה. הטלתי על בתי ועל בני משימה לסכם ביניהם מתי מתאים להם להיפגש שם בבית ביוון בקיץ, כדי שנוכל לשריין את התאריכים האלה (ולא להשכיר אותו במועד זה). שותפנו ושריתה הזמינו טיסות לעצמם ולבת והארוס שלה לבלות שם בפסח. הם מקווים שגם הבן יוכל להצטרף אליהם אבל הוא בצבא ולא יכול לדעת מראש אם הוא יהיה פנוי בתאריכים האלה. 

בכל שאר הזמן אנחנו מקווים להשכיר את הבית באתרי השכרה לטווח קצר כמו AIRBNB, VRBO, BOOKING ועוד - ו-T עובד חזק על הנושא הזה. מה שחסר הוא בעצם צילום מקצועי של הבית, אותו נעשה לאחר שנסיים לעצב אותו. בתקווה שזה יקרה במהלך הביקור שלנו בינואר. אפשר לומר שכל מה שהזמנו לבית כבר הגיע, פרט לכמה פריטים חסרים מאיקיאה, שאותם פשוט בקשנו לבטל ולקבל עליהם החזר כספי, ונקנה אותם בנפרד במקום אחר. 

T בודק כרגע אופציה להוסיף חימום לבריכה, כך שניתן יהיה להשתמש בה גם בעונות המעבר. האמת שאני זוכרת שגם בקיץ המים בה היו קרים, גם כשבחוץ היו 40 מעלות. 

לבסוף, בתי וחתני הבינו שהם לא מצליחים כרגע למכור את הדירה שלהם, ובעוד חודשים ספורים הם כבר אמורים להיכנס לדירתם החדשה - אז הם קיבלו החלטה לקחת עוד משכנתא, לשלם כבר עכשיו כמעט את כל היתרה שהם חייבים לקבלן, ולקבל אורך נשימה להמשיך לנסות למכור אותה לאחר שיעברו דירה. הם חושבים אפילו להשכיר אותה בינתיים. נראה לי שיהיה להם קל יותר להשכיר אותה מאשר למכור אותה. 

הבעייה הגדולה היא כמובן שאם הם לא ימכרו אותה בזמן הם יצטרכו לשלם מס רכישה רציני ביותר - שאין להם. לדעתי על פי החוק היבש הם כבר עכשיו צריכים לשלם את מס הרכישה, כי כתוב שצריך לשלם אותו עד שנתיים מתאריך חתימת החוזה על הדירה החדשה. אולי בימינו מאפשרים לרוכשים יותר זמן......אין לי מושג. 

בכל מקרה אנחנו עשינו חשבון בכמה כסף אנחנו יכולים לעזור להם בכל חודש בינתיים, ונתחיל להעביר להם אותו כבר בחודש הבא. זה אמור להקל......

אז זה מה שקורה איתנו בימים האחרונים........כרגיל מתמקדים בדברים הטובים ובדברים שיש לנו עליהם שליטה, כי כל השאר.................

ועדיין נותר בעזה חטוף אחרון.........רן גואילי. לא נשכח אותו. 

יום ראשון, 24 באוגוסט 2025

השבוע שהיה

היו כמה ימים שבהם הרגשנו הקלה במזג האוויר ומאז יום חמישי זה שוב הולך ומתחמם ונהיה מעיק ודי בלתי נסבל. 

בשלישי אספתי את שרי מהבית ולקחתי אותה לקולנוע. 

זה נשמע מאד פשוט "אספתי את שרי מהבית" אבל בפועל מהרגע שהגעתי אליהם הביתה ועד שהצלחנו לצאת לדרך לקח זמן ולא מעט מאמץ. 

מצד אחד היא נזפה בי על כך שהיא מחכה לי כבר הרבה זמן ולמה הגעתי כל כך מאוחר (הגעתי בדיוק בשעה שבתי אמרה לי להגיע, כמובן), אבל מצד שני היא ישבה בסלון עם פיג'מה ובכלל לא היתה מוכנה לצאת לדרך. 

כשניסיתי לשכנע אותה להתלבש ולהסתרק, והזהרתי אותה שנאחר לסרט, היא הסבירה לי בהחלטיות שזה לא עובד ככה, ושלא מתחילים את הסרט עד שכולם מגיעים ומתיישבים באולם. הבנתי שאין לי שום דרך לשכנע אותה אחרת, והסכנתי עם זה שנאחר. ממילא לא מתחילים את ההקרנה מייד, יש פרסומות ויש פרומו-אים...יהיה בסדר. וגם אם הסרט יתחיל, זה לפחות ילמד אותה לקח לפעמים הבאות. 

גם בתי מעולם לא הגיעה בזמן לשום דבר, לא התעוררה כשהיתה צריכה להתעורר, ופעם או פעמיים אפילו פספסה טיול של התנועה או של בית הספר בגלל זה. הבנתי שזה אבוד מראש ואין מה להילחץ או להתעצבן.

היא התלבשה ואז החליטה ש"רותח לי בחולצה הזאת" והלכה להחליף, וכמובן שלקח לה זמן למצוא את החולצה שהיא חיפשה (לפחות היא מאד עצמאית ובוחרת בעצמה ומתלבשת ומסתרקת בעצמה) - בסוף יצאנו לדרך. 

מבין שני הסרטים שהיא רצתה לראות, רק "הדרדסים 2025" הוקרן בשעות הרלוונטיות. אז זה מה שראינו.

לפני שבתי יצאה לקליניקה בבוקר שרי ביקשה ממנה שתדבר איתי לגבי הממתקים. כאילו שאי פעם מנעתי ממנה ממתקים כשלקחתי אותה לבילוי או גם אצלי בבית. זה היה מאד מצחיק. כשהגעתי היא שאלה אותי אם דיברתי עם אמא שלה, ועל מה. מצחיקה הקטנה הזאת. אמרתי לה שאמא אמרה לי לקנות הרבה ממתקים אז היא שמחה נורא, ולאורך כל הבילוי שלנו יחד קיבלתי הרבה מאד חיבוקים ונשיקות (גם בלי קשר לממתקים). 

הגענו באמת באמצע הפרסומות, היא נהנתה מאד מהסרט, ואחריו היא ביקשה לאכול במקדונלדס...(איך T כתב לי בוואטסאפ: מקדונלדס זה לא אוכל!)...זרמתי עם הכל. רק שתהיה מרוצה ונעביר את הזמן בכיף. 

אחר כך לקחתי אותה אלינו הביתה, אכלתי בעצמי צהריים (כי אין מצב שאוכל במקדונלדס), השארתי אותה בידיו האמונות של T ועליתי לישון שנ"צ. היא התאכזבה שלא שיחקנו או עשינו עבודות יצירה אבל הייתי כל כך גמורה מעייפות שבאמת לא היה שום סיכוי שאצליח לעשות שום דבר בשלב הזה. 

אז כשבתי הגיעה לאסוף אותה אני עוד ישנתי. זה היה דווקא נחמד שהיה לה זמן איכות לבד עם T, והיא כמובן גם אכלה אצלנו צהריים. שרי דיווחה שהיה לה כיף מאד עם סבתא וסבא, וכולם היו מרוצים. 

בחמישי היה לנו תור עם 'שותפנו' ו'שריתה' בשגרירות יוון כדי לארגן ייפוי כוח לעורך הדין ביוון לרכוש את הבית ולבצע עבורנו פעולות מול הרשויות ביוון. זו היתה הזדמנות גם לקצת זמן איכות עם שותפנו ושריתה, ואחרי השגרירות ישבנו לשתות קפה ביחד בתל אביב......

בששי אירחנו את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ערב שהיתה טעימה מאד ונחמדה מאד, אלא שנשמותק סבל מכאבי בטן נוראיים ומהר מאד הבנו שהם צריכים פשוט לחזור הביתה. אז הערב התקצר, הם יצאו לכיוון הרצליה ו-T לקח את הורי בחזרה ל'אחוזה', וכמובן שכמה דקות אחרי שכולם יצאו מכאן הגיעה התרעה על שיגור הטיל החות'י...כך שהאזעקה תפסה את כולם חוץ ממני - בדרכים. 

T סיפר שהורי נתקפו פאניקה, אבל רק המחשבה על עצירה, הוצאת אבא שלי איכשהו מהרכב והשתטחות על הכביש (כי הם לא היו בקרבת מקלט או יישוב) גרמה לו להחליט פשוט להמשיך לנסוע את הדקות הספורות שנותרו להם כדי להגיע הביתה. זה לא ממש מצא חן בעיני הורי אבל T היה נחוש ואכן הביא אותם הביתה בשלום.

בתי וחתני כלל לא קיבלו את ההתרעה (אני חשבתי שכולם מקבלים התרעה, גם מי שאין לו את אפליקציית פיקוד העורף...🤔אך התברר שלא) - והם היו קצת דרומה ממחלף רעננה צפון כשנשמותק ראה יירוט בשמיים וחתני שם לב למכוניות שנעצרות בצד ואנשים נשכבים על הארץ - אז הבינו מה קורה. וגם הם עצרו. איזו מציאות הזויה. 

בשבת, פרט להליכת הבוקר לא יצאנו כלל מהבית. הבנתי שהיה חם מאד אבל לא הרגשנו את זה במזגן. 

במהלך השבת סיימתי בשעה טובה גם את אלבום התמונות של בתי ומשפחתה. אגב, לאחר שאמרתי לה שאין לי כמעט תמונות שלהם, גם היא וגם חתני החליטו לשתף אותי סוף סוף בכל התמונות שיש לשניהם בטלפונים (אנשים מצלמים בלי סוף אבל לא עושים עם זה שום דבר!) - וכך עיביתי קצת את האלבום, שבהתחלה היה די דל. לצערי גם בתי וגם חתני לא צלמים טובים כל כך, והתמונות שהם מצלמים הרבה פחות טובות מהתמונות שאני מקבלת מכלתי. אפשר לומר ש-T וכלתי הם צלמים מעולים, בני ואני ככה בסדר, ובתי וחתני פשוט לא יודעים לצלם. וחבל, יש להם טלפונים עם מצלמות מצוינות. 

אז שלחתי את האלבום להדפסה, את האלבומים של בני כבר קבלתי (אני מפצלת את האלבום השנתי שלהם לשניים כי יש להם כל כך הרבה תמונות!) וגם את לוח השנה של אמא שלי כבר קבלתי והענקתי לה ביום ששי והיא היתה מאושרת. 

אחר הצהריים התקשרתי אל בתי כדי לברר מה מצופה ממני בראשון בבוקר, שבו סיכמנו שאשמור על שרי. השיחה התנהלה באופן מאד מוזר - בתי התחילה לחשוב בקול רם בעצם מה הלו"ז שלהם....היא עובדת אחר הצהריים...צריך לקחת את נשמותק לפסיכולוגית לתור השבועי (בתנאי שירגיש מספיק טוב עד אז)....לשרי יש כרטיסים למופע כלשהו.....כל זה אחר הצהריים. 

"מה אחר הצהריים?" שאלתי, הרי שריינתי את הבוקר...מה קורה בבוקר? 

ואז בתי אמרה שהיא צריכה לשאול את חתני מתי הוא חוזר מהעבודה.......ואמרה שתחזור אלי אחר כך. בסוף התברר שהם בכלל לא צריכים אותי ביום ראשון. יופי, טוב ששאלתי. אני נדהמת בכל פעם מחדש איך דברים שידוע עליהם הרבה זמן מראש צצים אצל בתי כאילו ברגע האחרון. הפעם זה הלך בכיוון ההפוך - שבעצם לא צריכים את שירותי הסבתאות שלי - אבל בדרך כלל פתאום היא מבינה שהיא זקוקה לעזרה. למה ככה? 

נראה מה יהיה בשלישי (שגם בו התחייבתי לשמור על שרי). 

אז קבעתי עם 'מחברת' לראשון בבוקר ונפגשנו לקפה, והיה טוב מאד. 

ל-T היו שני התקפי כאב קלים היום - אחד בארבע לפנות בוקר (שהעיר אותו משינה) ואחד בצהריים. אז מצד אחד אלה היו התקפים קלים, מצד שני שניים. והוא לא מרגיש כל כך טוב. אוף אוף אוף. 

אני עדיין קוראת את הספר The most fun we ever had ועדיין לא החלטתי מה דעתי עליו. 

סיימתי לא מעט סדרות לאחרונה, גם אלו שאני רואה לבד (בעיקר בחדר כושר) וגם כאלה שצפיתי בהן עם T... וכרגע מסתמן איזשהו יובש בתחום הזה....מחכה שיועלו סדרות טובות חדשות בקרוב. 

ואני מעודכנת אמנם בכל מה שקורה סביבי, אבל עוד פחות מקשיבה/צופה/קוראת חדשות מאשר קודם, אם זה אפשרי בכלל. חוסר האונים הוא כזה שפשוט אני לא מסוגלת להקשיב ולהרגיש שאין לי שום דבר לעשות כדי לעזור, לשפר, להפוך את הגלגל על פיו.......ממשיכים להתדרדר בכל פעם לתהום עמוקה וחשוכה יותר. מה יהיה? 



יום שבת, 5 ביולי 2025

הקיץ הזה תלבשי לבן

באופן יוצא דופן (עבורי) זהו פוסט אודות שופינג לבגדים. מודה שגם לי זה מוזר. 

כשהיינו אצל בתי בשבוע שעבר היא התעסקה בבחירת תיק הטלית והתפילין של נשמותק, והזמנת שמלה לבר מצווה עבור שרי, ותוך כדי שיחה היא פלטה משהו "ואתם לא תבואו בשחור כמו שבאתם לבר המצווה של חכמוד, תלבשו לבן". הייתי מופתעת. לא ידעתי שהפריע לה איך ש-T ואני התלבשנו לבר המצווה של חכמוד, ובכלל לא הבנתי שחשוב לה איך שאנחנו נהיה לבושים. 

האמת שגם T וגם אני לא ממש הקדשנו מחשבה למה שלבשנו לבר המצווה. זה היה בדצמבר 2023, באמצע המלחמה, בדיוק חזרנו מביקור אצל בני בארה"ב (שם גם חלינו בקורונה ואחר כך גם חליתי בוירוס בטן) ו-T היה אמנם זה שאירגן את קבלת הפנים שאחרי בית הכנסת אבל לא התעסקנו בעצמנו, בלבוש שלנו, באיך אנחנו נראים. 

הסתכלתי בתמונות של בר המצווה וראיתי שאכן T לבש חולצה שחורה וז'קט שחור, ואני לבשתי סריג בורדו וגם כן ז'קט שחור. ובכן כן, אני אוהבת צבעים של "חורף" (וכן, גם היה חורף). אני גם חיוורת מאד (ולא מתאפרת) ופחות מתאימים לי לבנים, בז'ים, צבעי פסטל למיניהם. ואין לי בכלל לבן במלתחה. 

אבל בששי בבוקר, כשהבנתי שמארחים בשבת בצהריים ויש לנו ששי בוקר פנוי מבישולים, הצעתי ל-T ללכת לשופינג. אני הרי שונאת לקנות בגדים, אבל עם T זה תמיד יותר קל - הוא אלוף בזה - ואם בתי אמרה שצריך, אז צריך. 

הוא הציע לנסות את הקניון החדש ברמת השרון - ביג פאשן גלילות. האמת שזה קניון יפה מאד מבחינת ויזואלית. זה מסוג הקניונים ה"פתוחים" - כנראה ככה זה בכל קניוני "ביג". הגינון יפה וגם הארכיטקטורה. חנינו בחניון התת קרקעי (וראינו שמי שרוצה יכול לבקש גם חנית "VALET". מעניין). 

החנות הראשונה שפגשנו כשעלינו מהחניון היתה זארה, ולמרות שאני אישית לא מתחברת לזארה - לא זוכרת שאי פעם מצאתי שם משהו שאהבתי - חשבתי שאולי נצליח למצוא משהו עבור T, ובכל זאת בדקתי גם את מחלקת הנשים. 

ההתרשמות שלי לאורך השנים, היא שזארה זו חנות מוזרה שבה הבגדים מסודרים בצורה שלעולם לא אבין את ההגיון שלהם, אבל איכשהו מצאנו שם מכנסיים וגם חולצה (סוג של עליונית) עבור T, וגם ז'קט קצרצר עבורי - הכל בלבן. היה לי ברור שאזדקק לז'קט או סוג של עליונית כי אוגוסט ומזגנים........

החידוש המרענן בחנות היה עמדות תשלום עצמאיות, ללא צורך בקופאי. תוך דקות היינו בחוץ, למרות העומס בחנות. 

אה, כן, שכחתי לציין - זו היתה טעות ללכת ביום ששי. אנחנו פנויים במהלך השבוע כשכולם בעבודה...אז למה? מילא. 

משם נכנסנו למנגו - חנות שבשנות עודף המשקל שלי בחיים לא העזתי להיכנס אליה, אבל עכשיו אין לי בעייה. שם מצאתי מכנסיים (נכון, לבנים), וגם - בלי קשר לבר המצווה - עוד חולצות בצבע לבן ושחור. לבר מצווה בחרתי כבר חולצה בצבע כחול עז (פעם קראו לזה כחול מזעזע) שקניתי בארצות הברית באחד הביקורים וטרם יצא לי ללבוש. כן, קבלתי מבתי אישור על החולצה. 

ידעתי שיש לבתי במנגו "חברות מועדון" אז נתתי את מספר הזהות שלה, כדי שתצבור נקודות. והייתי מאד גאה בעצמי על שזכרתי בעל פה את מספר תעודת הזהות שלה.....

חיפשנו ולא ממש מצאנו שם חנויות נעליים, כי כל מה שיש לי בארון הן נעלי ספורט, נעלי הליכה גבוהות, מגפיים, כפכפים וסנדלי "קרוקס" (CROCS). 

היה לי ברור שאין לי סיכוי למצוא סנדלים יפים שגם יהיו נוחים, ושאצטרך לסבול למשך כמה שעות בבר מצווה כדי לנעול משהו "יציג". 

בינתיים מצאתי ב"WESHOES" סנדלים שחורים עדינים על עקב לא גבוה, שיהוו גיבוי למקרה שלא אמצא את מה שאני מחפשת. במקור חשבתי, שעדיין יש לי את זוג הנעליים השחורות (יחסית נוחות על עקב נמוך) שקניתי לחתונה של בתי, ואשר שירתו אותי בנאמנות מאז באירועים חגיגיים. אבל הנעליים האלה כבר עשו את שלהן, כמו שאומרים. אמשיך לחפש.

בסך הכל מרוצים מעצמנו ומהקניות שלנו התיישבנו ב"שייק שאק" (SHAKE SHAK), רשת מזון מהיר שאנחנו מכירים מארה"ב. למותר לציין שהאוכל היה פחות טעים מאשר בארה"ב והרבה יותר יקר. 

בדרך חזרה לרכב, נכנסנו ל'הודיס' (HOODIES) ו-T קנה לעצמו חולצות T חלקות (כן כן, T קנה חולצות T), שאת אחת מהן הוא ילבש עם המכנסיים הלבנים, והחולצה הלבנה תשמש כעליונית. 

אז בלי הרבה חשק בכל זאת הוכתר בהצלחה מבצע "בגדים לבנים לבר מצווה". 

ובשבת כשכולם באו לארוחה, קיבלתי את האישור הסופי גם מבתי, שהיתה מאד מרוצה מהבחירות שלנו. 

יום רביעי, 23 באפריל 2025

כותבת בלי חשק

 אין לי ממש חשק לכתוב בימים אלה. ואני קוראת את הפוסטים האחרונים שלי והם די משעממים, אני מתפלאת שקוראים אותם ועוד יותר מתפלאת שמגיבים אליהם. אז לכל הקוראים והמגיבים - תודה, לא מובן מאליו. 

ובכל זאת, התרגלתי לתעד לעצמי את מה שקורה לי בחיים - אז מה היה לנו שם? 

בששי היינו לבד בבית, אבל בשבת באו גם בתי ומשפחתה - לאחר שחזרו משלושה ימים בצפון עם המשפחה המורחבת של חתני - וגם הורי. כרגיל T הבטיח שבשל מצבו הוא לא "יתפרע" עם הבישולים, ויכין "רק" ארוחת פסטות (אמנם לא הסתיים החג רשמית אבל ...הוא הסתיים בעצם)... אבל "רק" פסטות הפך לפסטה עם בשר מפורק, פסטה עם סלמון, פסטה עם שרימפס...וכיון שחתני נמנע לאחרונה מגלוטן, אז היה גם בשר מפורק בנפרד בלי פסטה, והיה גם עוף בתנור עם בטטות ותפוחי אדמה.... וכדי שחלילה לא יחסר למישהו משהו, היו גם "נאגטס" (NUGGETS) שהוא הכין משאריות חזה עוף ובלילה מיוחד שהוא הכין......

אז לכל אחד היה מה לאכול (או יותר נכון - הרבה מה לאכול) ואפילו שרי, שלא תמיד נוגעת באוכל והרבה פעמים בסוף יושבת עם פרוסה וקוטג' - טרפה את ה-NUGGETS וגם "פסטה בלי כלום". 

לקינוח הוצאנו עוגת בננה ואגוזים ש-T פעם הכין כפול והקפאנו (יש לנו המון כאלה בפריזר, כל סוגי העוגות), וכמובן גלידות ש-T הכין ועדיין לא חוסלו. 

בקיצור, כולם נהנו. 

בתחום הבריאות, T ממשיך להשתפר, אבל בששי בבוקר היה לו "התקפון" כאב קל, ואז בלילה שבין שבת לראשון באחת וחצי בלילה העיר אותו התקף חזק מהגיהנום. 

בראשון הוא היה בטיפול קרניו סאקרל שני - והפעם הוא חזר על ארבע. הוא היה ירוד, חסר אנרגיה, הכל כאב לו והוא הרגיש כאילו יש לו חום. זה ממש נראה כמו ריאקציה לטיפול - שמצד אחד אלה חדשות טובות, כי זה אומר שהטיפול אכן עושה משהו. למחרת, פרט לכאב ראש על הבוקר שעבר מהר, הוא כבר התאושש. 

נראה מה יהיה הלאה עם הטיפולים האלה. היום הוא גם היה בדיקור. 

לי היה טיפול פיסיותרפיה בראשון - והיא הוסיפה לי תרגילים שכדאי שאקפיד עליהם, אם אני באמת רוצה לשכוח מהרגל הזאת...

ואז בשני הגיעה אלינו 'לונדון' (בת דודתו של T מאנגליה) לביקור עם בעלה. בנה של 'לונדון' עלה ארצה עם אשתו מייד לאחר חתונתם לפני עשרים שנה, הקימו משפחה כאן במודיעין, ומאז משתדלים 'לונדון' ובעלה לבקר לעיתים יותר קרובות בארץ. הם גם קנו דירה לא רחוק מהבן, שמושכרת לטווחים קצרים בתקופות שהם לא בארץ, אבל ככה יש להם וגם לבת שלהם איפה לשהות בעת הביקורים בישראל. 

מאז שאמה, דודתו של T, נפטרה לפני שלוש שנים בגיל 97 או 98, מצליחים 'לונדון' ובעלה להגיע ארצה לפרקי זמן ארוכים יותר. הפעם הם באו לחודש שלם, כאשר בתחילתו הם חגגו בת מצווה לנכדתם הצעירה, אחר כך היה פסח, ועכשיו הם התפנו מעט מהאירועים המשפחתיים והחגים ופצחו בסידרת ביקורים אצל בני דודים ברחבי הארץ. 

היה נחמד לבלות איתם קצת זמן איכות, ואחרי שהקפצנו אותם לתחנת הרכבת עוד נסענו לביקור קצר אצל בתי. נשמותק היה אמנם בטיול שנתי, וחכמוד חזר מאימון בדיוק כשעמדנו לעזוב, אבל בילינו זמן איכות עם בתי ועם שרי, והיה ממש טוב. 

אתמול סוף סוף הצלחנו גם 'היידי' ואני להיפגש, אחרי חודשים של מחלות (שלי ושלה) וניתוחים (של T) - וזה עשה לי ממש טוב. מקווה שבהמשך נצליח להיפגש לעיתים יותר קרובות. 

אז ערב יום השואה היום ואני כבר נכנסת לאווירה........וגם ככה כל מה שקורה במדינה ובעולם פשוט.......טוב, אין לי כוח לזה. 

בתקווה לימים טובים יותר. 

יום שלישי, 8 באפריל 2025

שעות לפני ניתוח הבקע השני של T

ברקע אני שומעת את המשפט בבג"ץ הדן בעתירה נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר. מסקרן אותי מה אני אחשוב או ארגיש על המציאות הזאת שאני מתארת כאן כשאקרא את הפוסט הזה בעוד כמה שנים. 

היום אחר הצהריים יתקיים ניתוח הבקע המפשעתי של T, ניתוח בקע שני תוך שלושה חודשים. הזוי. מקווה שיעבור בשלום ובטוב. 

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

בששי בבוקר, בזמן ש-T כבר היה במטבח, עמל על ארוחת ששי, ואני עזרתי בשטיפות ועסקתי בקיפול כביסה וכדומה, קבלתי הודעה מחתני, ששרי ביקשה לבוא אלינו בששי בבוקר. היא התעוררה ככה בבוקר: מבקשת לבוא אלינו. התגובה האוטומטית שלו היתה שאי אפשר, ושהם יגיעו אלינו בערב לארוחה. אבל שרי לא ויתרה. ובלי שהיא תדע, הוא שאל אם אולי בכל זאת זה מסתדר לנו, בין הבישולים והסידורים. ודווקא שמחנו. לא היתה לנו הרבה עבודה, וממילא T נח הרבה בין פעילות לפעילות, כי כשהוא עומד אז כואב לו...וגם חטף עוד התקף כאב "מהסוג הישן" על הבוקר.... אז הסכמנו בשמחה. 

דקה אחרי כן קבלתי את ההודעה הבאה משרי בטלפון של חתני:

הודעה קולית משרי

המיסה אותנו הילדה הזאת. 

הוא הביא אותה לשעתיים בערך, בזמן שערך את סידוריו (בתי עובדת בקליניקה בימי ששי) ואולי אפילו הספיק ללכת לאימון, ואנחנו שיחקנו איתה ופינקנו אותה ונהנינו מהחיבוקים שלה ומהאהבה הטהורה המתוקה שהיא נותנת לנו בשפע בזמן האחרון. 

הוא אסף אותה ממש לפני ארוחת הצהריים, וכך גם נחנו בצהריים כמו שצריך לפני האירוח של הערב......ובקיצור זה היה מאד מוצלח. 

גם הארוחה בערב, אליה הבאתי גם את הורי, היתה טעימה ונעימה (סטייקים של TBONE ופירה ובטטות וסלט קיסר וסלט סלק עם בולגרית וסלט ביצים וסלט חצילים וחומוס ש-T הכין בעצמו ו.....בטח עוד דברים ששכחתי). 

כולם נהנו וראיתי שאפילו אבא שלי משתתף בערנות בשיחה ולא בער לו ללכת הביתה בשעה מוקדמת כמו תמיד. היה נהדר. 

הם נשארו עוד אחרי שחתני הקפיץ לבסוף את הורי הביתה, וכך היה לנו עוד זמן איכות עם כל אחד מהם. 

בשבת רבצנו רוב היום (אני יצאתי כמובן להליכת בוקר אבל T הפסיק עם כל הפעילות הגופנית שלו עד לאחרי הניתוח), צפינו בטלוויזיה וקראתי ועסקתי קצת במטלות הבית......ואז אחר הצהריים יצאנו לבית קפה להיפגש עם 'שותפנו' ו'שריתה', וזה תמיד עושה לי טוב המפגשים איתם. 'שותפנו' שוב התעקש שהוא יאסוף אותנו ביום של הניתוח ויישב איתי כל הערב...כמו בניתוח הקודם. לא מובן מאליו בכלל...

בראשון הייתי בפיסיותרפיה ובאמת שהיא מצוינת הפיסיותרפיסטית הזאת. לא האמנתי כשהתחלתי את הטיפולים עד כמה זה יעזור לי. אפשר לומר שחזרתי לעצמי כמעט לגמרי. בעצם לגמרי, מבחינת דלקת גיד אכילס, והיא עכשיו מטפלת יותר לעומק ברגל שמאל הקטנה והמסכנה שלי. מדהים. 

בזמן שהייתי אצלה היא קיבלה הודעה מגיסתי, שהיתה אמורה לטוס עם אחותה לחופשה קצרה בפראג, ביטלה את הטיסה כי אחותה אובחנה עם שלבקת חוגרת (וגם היא עצמה עם כאבים במפרק הירך וגם הראש שלה לא משהו....תמיד היא סובלת ממשהו). איזה מפח נפש! אם אני לא טועה גם בחגי תשרי היא היתה מתוכננת לטוס לחופשה עם אחותה וזה בוטל, לדעתי בגלל אמא שלהן. לא זוכרת בדיוק מה היה שם. מבאס. 

בשני, אחרי חידוש צבע במספרה, נפגשתי עם 'מחברת'. כמובן שהיא לא הצליחה לסיים לגמרי את היחסים בינה לבין החבר, והיא ממשיכה להתנדנד בין כן ולא. אני מאד מבינה כמה קשה להיות לגמרי לבד, ובמיוחד שיש לה גם יחסים קצת בעייתיים עם חלק מהילדים שלה - היא לא לגמרי שובעת נחת מהנכדים, לפחות משני הבנים הגדולים, וזה תמיד מעכיר את מצב רוחה אחרי המפגשים איתם. היא חושבת שזה גם קשור לעצם הגירושין, לפירוק של המסגרת של המשפחה כפי שהיתה....יכול להיות. ויכול להיות גם שבלי קשר היא והנכדים לא מצליחים למצוא את היחסים שהיא היתה רוצה איתם, אבל משום מה לא מצליחה להגשים. הכל מבאס, בכל מקרה. לפעמים זה יותר מוצלח ולפעמים פחות.....אבל בגדול אני רואה שהיא לא מצליחה לקיים מערכות יחסים עם הנכדים שלה כפי שאני מנהלת עם הנכדים שלי. וזה עצוב. אני בטוחה שזה קשור גם אליה, לאופי שלה, וגם לאופי של הילדים שלה ולאופן שבו הם מגדלים את הנכדים האלה......זה בטח מורכב. 

באמצע ארוחת צהריים שוב היה ל-T התקף כאב, כך שהתדירות שוב עולה בשבועיים האחרונים, התקפים בהפרש של בין 3-5 ימים זה מזה....נראה שה"ליריקה" לא ממש משפיעה. אז מה קורה שם? לא ברור. אחרי הניתוח נצטרך להמשיך לחפש כיוונים נוספים. 

בשני אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי, וזה היה ממש נחמד. בתכל'ס היינו בעיקר עם בתי עצמה. הבנים לא היו רוב הזמן - חכמוד היה באימון MMA ונשמותק היה אצל חבר. אצל שרי היתה חברה, מתוקה מתוקה, אז ראינו אותן קצת אבל בעיקר הן שיחקו זו עם זו. והיה דווקא כיף לשבת ולדבר עם בתי, זמן איכות ביחד.

ממש לפני שיצאנו הביתה התקשר אלי חתני, שמשום מה חשב שאנחנו באסותא בניתוח, וחשב לקפוץ לשם לשבת איתי קצת. חמוד. הזכרתי לו שהניתוח היום, ושאתמול היינו בכלל אצלו בבית.......

הוא שאל אם אנחנו צריכים משהו. באמת חמוד. 

בבוסטון בני ומשפחתו עברו סופית לביתם החדש, ונראה שהם התארגנו מאד יפה. מחכים שיתפנו קצת כדי לדבר איתם ולראות איך הלילות הראשונים בבית החדש. 

אז היום הניתוח ונקווה שוב שיעבור בשלום, שהבקע יתוקן ושהוא יגמור כבר עם הסיפור הזה ויחזור לחייו ולשיגרה ולבריאות. על ההתקפים אני לא מדברת........אבל לפחות שיחזור לעצמו. לטיולים, לאימונים, לבילויים........לשיגרה. כן, גם להפגנות. 

שיהיה לנו בהצלחה. 


יום שני, 15 ביולי 2024

עדכוני השבוע החולף

אז מה היה לנו?

אולי ואולי לא חיסלנו את מוחמד דף - ועוד הרבה אנשים שהיו או לא היו מחבלים.

אולי ואולי לא היה ניסיון התנקשות בנשיא לשעבר טראמפ - כלומר, בהחלט היה, אבל במוחי הקודח התרקמה מייד קנוניה לפיה הוא הזמין את ההתנקשות הזאת כדי להעלות את הפופולריות שלו עוד יותר. זוכרים את המיני סידרה "הבן המועדף"? ". בכל זאת, שמונה כדורים מרובה צלפים במרחק של 200 מטר...לא מפספסים ככה. רק אומרת...........

בגיזרת החתולים קניתי עוד ארגז חול (שלישי במספר) ומיינקוני חזר לעשות בארגז ...הישן 😂 כאילו מה שהיה לו חשוב זו האופציה. העיקר שהפסיק (לעת עתה) לעשות בכיור. 

הוא יוזם משחקים עם זיגמונד והוא יותר רגוע וגם בא לשבת עלי או על T מדי פעם...כמו פעם. 

זיגמונד עושה את צרכיו בארגז החול אמנם, אבל הוא באמת CLUELESS לגבי זה, והרבה פעמים "יושב" על הצואה של עצמו ו"חופר" בקירות של הארגז במקום לחפור בחול ולכסות את הצרכים 😒. אחרי כל מקרה כזה אני צריכה לשטוף לו את כל חלק הגוף האחורי - ישבן, רגליים וזנב - אחרת הוא מסתובב עם זה דבוק אליו בכל הבית 🙈. מעבר לכך שאין לי כוח לזה, אני גם לא יודעת איך ניסע (אם ירצה היקום וכו') לתאילנד באוגוסט עם הנכדים ונשאיר אותו לטיפולה של בת השכנים. איך היא תתמודד עם דבר כזה בכלל!?!?

לפחות הדלקת בעין הימנית נרפאה והוא נראה בסדר גמור. אני עדיין מאיימת עליו כל הזמן שאעיף אותו מכאן אבל כרגע זה כבר יותר בצחוק מאשר ברצינות.

הוא כל הזמן הולך אחרינו ומתיישב עלינו ובלילה ישן איתנו, בדרך כלל צמוד ל-T אבל לאחרונה יותר נצמד דווקא אלי. בניגוד לרצוני אני נקשרת אליו. הוא חמוד. 

בשני אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי והיה נחמד להיות איתה ועם הנכדים. 

אצל שרי היתה חברה וחלק מהזמן שיחקתי איתן. היה יפה לראות את שרי מפסידה בכבוד, לשם שינוי, למשל כששיחקנו "רביעיות בעלי חיים", למרות שהיה קשה לה מאד עם זה.  חלק מהזמן שוחחתי עם חכמוד או נשמותק, ובאיזשהו שלב T הכריז שהוא מכין קרפים, אז שתי הילדות התיישבו על השיש ועזרו לו. היה ממש נחמד וכולם כמובן נהנו מהקרפים בסוף. 

מצא חן בעיני שחכמוד קנה לעצמו בקבוק שוקו אחרי אימון האגרוף התאילנדי שלו והחליט, על דעת עצמו, לקנות בקבוק גם לנשמותק. ואחר כך כששרי ביקשה גם, הוא נתן לה את הבקבוק שלו. בכלל, הוא חזר במצב רוח מצוין מהחוג כי הלך לו טוב, ובתי ממש שמחה שלשם שינוי הוא שמח. זה כבר לא קורה הרבה, מאז שנכנס לגיל ההתבגרות. 

בתי וחתני היו צריכים עכשיו לבצע תשלום נוסף לטובת הדירה החדשה שלהם, ומאחר שלא הצליחו למכור את הדירה הנוכחית עדיין, הם לקחו הלוואת "בלון", בתנאים טובים יחסית. אני די דואגת לכל הפרויקט הזה שלהם של קניית הדירה....לא בטוחה שהם חשבו וחישבו עד הסוף את כל העלויות וההשלכות. אני מקווה מאד שהכל יסתדר להם בסוף. בינתיים אני יודעת שבתי החליטה סוף סוף להשכיר את הקליניקה שלה בהשכרת משנה בימים בהם היא לא מקבלת מטופלים. הגיע הזמן. מאז ששכרה את הקליניקה יש ימים בהם היא פשוט עומדת ריקה. אני יודעת שהיה לה קשה, נפשית, להכניס מישהו אחר למרחב הפרטי שלה. אבל מדובר בכסף שהיא ממש זקוקה לו............ואני שמחה שהיא התעשתה.

בששי בצהריים הלכנו לתיאטרון הקאמרי לראות את ההצגה "אדיפוס" עם הורי. 

את ההצגה לא ממש אהבתי. היא אמנם הלכה והשתפרה לקראת הסוף - ההתחלה היתה ממש משעממת - אבל בכללותה לא ממש אהבתי את האופן שבו החליטו לביים את הסיפור הקלאסי המיתולוגי הזה וניסו להפוך אותו למשהו עכשווי. השחקנים היו מצוינים, כולם, אבל ההצגה עצמה לא עשתה לי את זה. הורי דווקא אהבו, למרות שגם הם השתעממו בהתחלה. 

אחרי התיאטרון עצרנו במסעדת "אוגוסטין" ברעננה בדרך הביתה. זו מסעדה ששייכת לרשת "קפה נואר" (כמו "סבסטיאן" בהרצליה וכמובן "קפה נואר" בתל אביב). מה אומר ומה אגיד? השירות היה מצוין, האוכל היה סתמי. לא רע אבל גם לא משהו מיוחד. העיקר שאבא הרגיש מספיק טוב גם לצפות בהצגה וגם לאכול במסעדה. למחרת הוא דווקא חטף איזה וירוסון - בחילות וחולשה ועייפות - אבל זה עבר לו די מהר. אולי הוא נדבק בתיאטרון ואולי המאמץ היה פשוט יותר מדי בשבילו. 

בשבת אחר הצהריים בתי היתה אמורה ללכת לאותה הצגה עם חתני. בתי למדה הרבה על אדיפוס במהלך הסמסטר הנוכחי שלה, מההיבט הפסיכולוגי כמובן, לכן מאד רצתה לראות את ההצגה. אבל בשבת בבוקר שרי התעוררה חולה ועם חום וזה בוטל. אני מקווה שהם מצאו למי למסור את הכרטיסים.

במקור היא אמרה שהבנים יכולים לשמור על שרי בזמן שהם בתיאטרון, אבל תכננו בכל זאת לקפוץ לשם לארח להם חברה לפני שנסע להפגנה בקפלן. כאמור בסוף נסענו ישירות לקפלן. היו פחות אנשים, בטח רובם היו בירושלים בעקבות הצעדה של משפחות החטופים... אבל היתה הפגנה טובה. נואמים טובים. אי אפשר שלא להתפעל מהרצון הטוב של הקהל, מההתלהבות...שאני עצמי לא מרגישה אותה. אני שם אבל זה לא באמת ממלא אותי תקווה. אני די מיואשת. כרגיל חזרנו הביתה לפני שהתחילו בלגנים.

את שאר יום הששי בילינו במנוחה בבית, ולא דילגנו כמובן על הליכת הערב שלנו, אבל כן דילגנו על ארוחת ערב כי היינו עוד שבעים מהמסעדה. אכלנו קצת פירות וזה הספיק לנו.

יום שבת עבר בשקט ובנעימים במזגן (אחרי הליכת הבוקר המיוזעת כמובן). הספקתי לגהץ וגם לעבוד על אלבומי התמונות (נראה לי שגם יש לי מספיק תמונות כלל משפחתיות כדי להתחיל את לוח השנה עבור אמא שלי), ו-T עבד על הזמנות מלונות לחופשה עם הנכדים בתאילנד. מפאת המצב, אנחנו מזמינים רק מלונות בהם לא משלמים שום דבר מראש ואפשר לבטל עד הרגע האחרון. 

סיימתי את הספר "איפה את בקיץ" מאת נטע חוטר - ואהבתי - ועכשיו עברתי לאיזה ספר "מטוסים" שכזה באנגלית בשם funny story מאת אמילי הנרי. אחרי כן יש לי דווקא רשימה שלמה של ספרים שבת דודי המליצה לי....זה תמיד עושה לי טוב לדעת שמחכים לי ספרים "בקנה". 

הלילה חוויתי התקף חרדה קצר....מהסוג שהייתי חוטפת בתקופה ש-T היה מאושפז לסירוגין ולפני הניתוח ולפני האבחון (שלא היה באמת אבחון). זה היה אחרי שהתעוררתי מחלום, בו פרצו לנו אנשים לדירה (גרנו בדירה, בחלום) והתנחלות אצלנו בבית. אני לא יודעת אם החלום גרם להתקף החרדה או שהחרדה שכבר קיננה בי הולידה את החלום. בכל מקרה אנסה להגדיל את המינון של טיפות ההיפריקום ...אולי זה יעזור. ירדתי למינון נמוך יותר מזה שהייתי לוקחת בשנה הראשונה. מי יודע?





יום שבת, 17 בפברואר 2024

השבועיים שעברו עלי

מזמן לא תיעדתי לעצמי את היום יום שלי. 

כנראה שהימים שלי די מלאים, ואיכשהו נראה שכתיבת הפוסטים למדור השרביט החם בשבועיים האחרונים לקחה ממני זמן פנוי. 

אתחיל מהסוף - ששוב נתפס לי הגב התחתון. הפעם באורח ממש קשה. 

זה קרה בחמישי על הבוקר - ללא סיבה נראית לעין ובאופן ממש פתאומי, עד כדי שעצר את נשימתי וגם לי לבחילה ואפילו הקאתי קצת באותו הרגע. 

אני יודעת שבמקרים האלה לא טוב לשכב אלא עדיף דווקא ללכת ולהיות פעילה, ולכן המשכתי בפעילות הגופנית שלי - אבל עם חגורה .


אני גם מחממת את האזור כל הזמן - בין עם בכרית כוסמת שמחממת במיקרו ובין עם בקבוק מים חמים ללילה. זה מאד עוזר. 

גם מורחת משחת ארניקה.

ומחכה. אני רואה שכל יום חל שיפור קל, אז מקווה לטוב. 

אצל אבא דווקא המצב לא משהו - אבל לפחות כבר יש אבחנה ברורה לגבי מה הבעייה.

לאחר שהזריקה ההומיאופתית לא עזרה ואף אחד ממשככי הכאבים (שהלכו והתחזקו) לא השפיעו, הוא נשלח למיון אורתופדי ועבר רנטגן וגם -CT והתברר שגם יש לו שבר דחיסה נוסף (לפני שנתיים אובחן עם שבר ב-L2, עכשיו גם L3), וגם ספונדילוליסטזיס, הפרעה שבה חוליה אחת זזה ממקומה קדימה או אחורה ביחס לחוליה הסמוכה. צרה צרורה. 

אבא לא סובל מאוסתיאופירוזיס (בניגוד לאמא, שמקבלת טיפול תרופתי) אבל מצב עמוד השידרה שלו פשוט על הפנים. ואני מניחה שההקרנות שהוא עבר לטיפול בסרטן הערמונית בשנה שעבר לא עזרו לעניין. 

כיון שאף אחד לא מתכוון לנתח אותו בשלב הזה, בגיל הזה, במצב הלב הזה....צריך לעזור לו עם משככי כאבים, פעילות גופנית מתונה ופיסיותרפיה. בינתיים משככי הכאבים שנתנו לו עד כה כאמור לא עזרו, הוא מכריח את עצמו להתהלך בבית עם ההליכון שהבאנו לו מ"יד שרה" אבל סובל מאד. הזמן היחיד שהוא לא בכאבים הוא בשכיבה. 

ברביעי הוא קיבל עוד זריקה - הפעם הגיע אליו רופא מומחה שעובד במרפאת כאב (שבתי מכירה מהלימודים שלה) וכן הזריק לו דיפרוספן  , לאחר שעבר על כל רשימת התרופות שהוא לוקח וגם התייעץ טלפונית עם האופטלמולוג שלו (כי בנוסף לכל הצרות הוא גם סובל מגלאוקומה), ואישר שמותר. נראה היה על פניו שגם הזריקה הזאת לא הועילה, אבל דווקא הבוקר הוא דיווח בזהירות על שיפור קל אז נחכה ונראה. 

בזכות אשפוז הבית שאושר לו מ"מכבי", ישלחו לו פיסיותרפיסט הביתה. נקווה לטוב. 

אגב אנקדוטה קטנה: לאבא התחיל האירוע של כאב הגב הנוכחי ביום שהוא נסע לצילום חזה בגלל השיעול שלו (שאז אובחן הברונכיט והוא קיבל אנטיביוטיקה). כל הזמן הזה שאלתי אותו ואת אמא אם קרה משהו בנסיעה למכון הרנטגן או במכון עצמו או בזמן הצילום - זה היה ברור שקרה משהו שגרם לזה. וכל הזמן הזה הם לא ענו, החליפו נושא, הרגשתי שהם מסבנים אותי. עכשיו יצא המרצע מן השק: במכתב השחרור מבית החולים, הרופאה כתבה ש"החולה דיווח שבזמן נסיעה באוטובוס היו כמה קפיצות" והוא נחבל. 

כן. בזמן נסיעה באוטובוס. לי הם לא נתנו להסיע אותם לצילום החזה. הם נתנו לי להבין שהם לקחו מונית. כן, התחלפנו. הם ה"ילדים" שמשקרים ל"אמא" שזו אני. לא הבנת עדיין שבמצבך אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך להתקמצן על מונית ולהטלטל באוטובוס????????? !!!!!!!

בשבוע שעבר T ו'שותפנו' קיימו כאן יום צילומים עבור מסעדה של לקוח חדש. T הכין את כל המנות שבתפריט והביאו צלם מקצועי כדי לצלם אותן ולהעלות אותן לאתר של המסעדה (וכמובן גם לאתרים של "10 ביס", "וולט", וכדומה. 

קרה משהו מצחיק כאשר T התחיל להקים אתר אינטרנט עבור המסעדה - ברגע שהוא הקים את דף הנחיתה הראשון עם הצילומים של המנות, התחילו פניות מכל הארץ מאנשים שרוצים לבוא / להזמין טייק אוויי 😂! זה היה עד כדי כך מגרה. אבל המסעדה עוד לא נפתחה! 

משהו הרבה פחות מצחיק קורה עם אתר האינטרנט ש-T הקים עבור איש המדרסים שלי. 

יש המון (אבל המון!) כניסות לאתר (גם דרך הקישור בתשלום אבל גם דרך החיפוש האורגני של גוגל) אבל איש המדרסים לא קיבל אף טלפון או פנייה דרך האתר. מה שאומר - שמה שהוא החליט לשים באתר לא מדבר אל האנשים שחיפשו את האתר. 

למה אני מתכוונת?

כבר מהתחלת עבודת ההתנדבות של T עם הבחור, הוא העיר לו על כך שהאתר כולו מכוון לספורטאים. כל מי ש"נוחת" באתר רואה בעיקר ספורטאים וטיילים... כאשר בעצם 90% ממי שמחפש מדרסים הם קשישים, אנשים אחרי ניתוחים, סכרתיים וכדומה. 

גם במכון הקודם, שבו הוא עבד כשכיר, זו היתה המאסה הגדולה של הלקוחות שלו. ולא ספורטאים וטיילים. 

אבל הנה בדיוק דוגמא לאיך שאנשים חיים בפער הזה שבין מה שמסתובב להם בראש, מה שהם רוצים שיהיה לבין המציאות שתכל'ס יש. לא עזר כמה ש-T התנגד, הוא התעקש - והנה התוצאה. אפס פניות מהאתר. 

ובינתיים הוא מפסיק כסף ולא מגדיל את היקף הלקוחות. ובניגוד למכון הקודם, המכון הפרטי החדש שלו לא נמצא על רחוב סואן עם תנועה של אנשים שעשויים להיכנס מהרחוב או לעבור לידו בנסיעה עם הרכב. צריך להגיע אליו במיוחד. חבל.

T ידבר איתו שוב וינסה לשכנע אותו בכל זאת לשנות את המהות של האתר. 

בנוסף הוא גם החליט שלא בא לו לעבוד עם קופות החולים, שזו לדעתי טעות גדולה. הרבה לקוחות שמגיעים עם הפניה מקופת חולים בסוף קונים את המדרס "המשובח" באופן פרטי ולא את הזבל שמאשרים דרך הקופה. מילא. T מכיר כבר את העבודה עם לקוחות ויודע שכאשר מתקבע להם משהו בראש קשה מאד מאד להזיז אותם מזה. אבל לא חבל על כל ההשקעה? 

אני ממשיכה בשיעורי היוגה הפרטיים בינתיים, אבל ברור לי שלא אמשיך עם זה לאורך זמן. בתום הסידרה ששילמתי עליה מראש אצטרך להחליט אם להצטרף לקבוצה (שכרגע אין קבוצת בוקר) או לעזוב את זה. אני ממש (אבל ממש!) לא אוהבת חוגים אחר הצהריים/ערב. לא יודעת למה. פשוט לא. 

במקביל לגב שעושה לי בעיות, גם הכתף לא מתנהגת יפה, וכל כך נמאס לי שביקשתי מהאורתופד לשלוח אותי לאולטרסאונד - ואם כבר אז לשתי הכתפיים (כי בעבר גם הימנית נדלקה מידי פעם). אחר כך נראה מה עושים עם זה. קיבלתי תור לאפריל. כמובן. 

אז חתני והנכדים הגדולים נסעו לשבוע לקלאב מד סקי בצרפת, והם נהנו שם מאד,  ו-T ואני פינקנו ככל האפשר את בתי ואת שרי. בראשון ביקרנו אצלן אחר הצהריים, ברביעי עשיתי יום כיף בבוקר עם בתי לבד - וזה היה זמן איכות אמיתי. דיברנו על הרבה דברים שרציתי לדבר איתה כבר זמן רב, היה ממש ממש טוב. וכמובן שכרגיל גם פינקתי אותה בקצת שופינג. 

בסוף השבוע הקודם הן באו לישון אצלנו ששי שבת, וגם זה היה זמן איכות אמיתי. היה כיף עם שרי ובשבת בצהריים היא ממש לא רצתה לעזוב אותנו. וזאת למרות שהן הלכו לסרט....ובכל זאת היה לה קשה להיפרד. מתוקונת.

אז בששי בבוקר, למרות כאב הגב, קפצנו לבקר אצל הורי. 

זה היה סתם ביקור אבל טוב שהגענו אליהם. דבר ראשון הראנו לאבא איך להשתמש בחגורת הגב (הוא בכלל לא הידק אותה כמו שצריך ולכן לא הביאה לו תועלת). בנוסף, עזרנו לאמא למלא טופס עבור Social Security האמריקאי שנשלח עבורה לשגרירות ארה"ב בירושלים. התברר שהם הפסיקו לשלם לה את דמי "הביטוח הלאומי" האמריקאי כי "לא היתה להם הוכחה שהיא עדיין בחיים". סליחה? 

כן, אז מה שקרה הוא שהתקשרו אליהם מארה"ב מ-Social Security ואבא שלי החליט שזה טלפון תרמית (כלומר SCAM), והתעלם מהבקשה שלהם לספק פרטים מזהים שיוכיחו שאמא שלי עדיין בחיים (כנראה עושים את זה מתי שהוא אחרי גיל תשעים). כיון שכך, הפסיקו להעביר כסף כל חודש. ואז הורי התעוררו, פנו ל-Social Security שהפנו אותם לשגרירות ...בהתחלה היה מדובר על הגעה פיסית לשגרירות בירושלים לצורך ראיון "הוכחה שאני בחיים". אחר כך זה עבר להיות שיחת טלפון (אפילו לא ZOOM), ובסוף זה הסתכם במילוי טופס ושליחתו בדואר. מוזרים האמריקאים האלה. 

בערב בששי הגיעו בתי ומשפחתה (הפעם בהרכב מלא) - היה לי קשה בגלל כאב הגב אבל היה כיף להיות ביחד, הם עזרו קצת ו-T לקח על עצמו יותר עבודה מהרגיל (כלומר גם שטיפת כלים). 

בהתחלה היה נראה שגם חכמוד יישאר לישון אבל התחרט ברגע האחרון, ורק נשמותק נשאר. 

הבוקר T הכין לו ערימה של קרפים, שיחקנו "טיסה 501" ואחר כך "רביעיות בעלי חיים" ובסוף עד שחתני הגיע לאסוף אותו שיחקנו "טריוויה" נחמד שמצאתי און ליין שמתאים לגילאי חטיבת הביניים (הוא עדיין לא אבל....גאון קטן). היה כיף.

הגשם מנע בעדי לצאת הבוקר להליכה, מקווה שיתבהר בהמשך כי הגב שלי זקוק לזה מאד וחדר הכושר סגור בשבת. 

T החליט שהוא כן יוצא באחת ההפוגות, וכמובן שאחרי שניים וחצי קילומטר תפס אותו מבול, ולמרות שמייד הסתובב וחזר הביתה הספיק להירטב עד לשד עצמותיו. מילא. לא נורא. אם וכאשר יתבהר הוא ייצא שוב. 

כדי שיהיה לנו משהו שמח לצפות לו, הזמנו את כרטיסי הטיסה לביקורנו הבא אצל בני, ביוני. באמצע הביקור אנחנו מתכננים ביקור אצל בת דודי באורגון ואיתם יחד נטייל במדינה היפהפיה הזאת. אז למקרה ששום דבר לא ישבש את תכניותנו ואכן נצליח לנסוע וליהנות - אכן יש למה לצפות. 

"המצב" הולך מדחי אל דחי ולא בא לי להתייחס אליו בכלל. היה לי בוקר אחד של שמחה (מהולה בעצב) והתרגשות - כמו כולם - כאשר הודיעו על חילוצם של לואיס ופרננדו מהשבי העזתי אבל לצערי זה ממש לא מספיק. ממש לא. 

כתמיד - בתקווה לימים טובים יותר.