הרהורים על טיפול ותוצאות הביופסיה

ביום חמישי, כאשר T שוב הביע את תסכולו על כך שטרם הגיעה תשובה על הביופסיה, הצעתי לו לכתוב שוב לפרופסור. מה זה יכול להזיק? מקסימום יאמר שאין חדש. 

תוך שעה הגיעה תשובה. שיש תשובה. "שפיר", הוא כתב. ועוד הוסיף וכתב שהוא דיבר כבר עם מומחי הגאסטרו, שיזמנו את T להליך  ERCP נוסף (!), במקביל ל-MRI. וחתם ב-"תגיע אלי לביקורת אחרי כן".

"מזל שאמרת לי לכתוב לו" אמר לי T. מי יודע אם ומתי מישהו מהם היה יוזם פנייה אלי עם התשובה הזאת? 

ככה זה, כנראה. חייבים להיות אסרטיביים. פרו-אקטיביים. 

T חזר אליו במייל ושאל לשם מה ה-ERCP הנוסף, והפרופסור ענה די מהר:" המטרה להסתכל שוב, עדיין לא שקטים לגמרי". נו, ברור שלא שקטים לגמרי. כי יש עדיין כאבים. כי למרות שאיננה ממאירה, מסתובבת שם רקמה דלקתית שמקורה לא ברור וסיבותיה עוד פחות. 

T מיהר לעדכן את בני המשפחה והחברים שחיכו במתח לא פחות מאיתנו לתשובת הביופסיה, והם כולם מיהרו לשלוח הודעות ברכה ואימוג'ים של גביעי שמפניה וכובעי מסיבות - ורק אני לא הרגשתי הקלה בכלל. 

כן, ברור שדאגתי שהנה למרות תחושותיו של מומחה הגאסטרו שאמר כבר בתום ההליך "לא ראיתי שום דבר חשוד" בכל זאת יימצא משהו סרטני. אבל דווקא בשבועות האחרונים זה לא מה שהלחיץ אותי, כנראה. ולכן גם העובדה ששוב קיבלנו "שפיר" שימחה אותי אבל לא הרגיעה בכלל. אם כבר, באותו יום נכנסתי קצת לדכדוך (שלא לומר דכאון קל). 

והבנתי שאפילו עם המתח וכל ההמתנה, הייתי יותר שמחה, יותר חיונית בשבועיים / שלושה האחרונים מאשר באותו היום. בעצם מצבי הנפשי בשבוע האחרון רק הלך והתדרדר מאז ש-T התחיל לחוש מידי פעם שוב כאבים, אחרי שהיה שקט בגזרה הזאת שלושה שבועות שלמים. ודווקא עם התשובה השפירה, והמענה של הפרופסור: ממשיכים לעוד ERCP בנוסף ל-MRI, "עדיין לא שקטים לגמרי" היה המשפט שהפיל אותי. מצד אחד כל כך זהיר וכל כך אכפתי ולא מוותר על אבחנה יסודית ואמיתית - מצד שני כמו בוקס בבטן. חוששים שיש שם משהו מפחיד, מסוכן, קטלני - ולא מוצאים אותו. 

בעקבות התשובה, T התחיל לקדם את הטיסה שלנו לבוסטון, לבקר אצל בני, כלתי וסביבוני. עכשיו, הוא טוען, אין סיבה לבטל את הנסיעה הזאת. ואת התורים ל-MRI ול-ERCP הוא יארגן בהתאם, סביב מועדי הטיסה. 

במקור תכננו לשהות בביתם של בני וכלתי שבוע, לנסוע לטייל שבוע ולחזור אליהם לשבוע. התברר ש-T ממשיך לתכנן את זה, וכרגע בודק אפשרות של כמה ימים בניו יורק (כולל ביקור אצל בן דודו בניו ג'רזי) וכמה ימים בוושינגטון די.סי (שם טרם ביקרנו ביחד, למרות שאני כבר הייתי שם בילדותי ובנערותי כמה פעמים). 

מצאתי את עצמי נבהלת מהתכניות האלה, מסתייגת - וכרגע אני בודקת עם עצמי אם ייתכן שפשוט נתקע לי ה"סטארטר" בכל הקשור לנסיעות וחופשות - בין הקורונה לבין בריאותו של T - ואם אולי הגיע הזמן שאנסה לשחרר קצת. לזרום. 

אולי באמת לא ראוי לשים את כל החיים ב-HOLD בינתיים עד שדברים יתבררו, עד שייפתרו. עד שיסתדרו. אולי בכל זאת אפשר לחיות "לצד" בעיות הבריאות של בעלי היקר כמו שאנחנו חיים "לצד" הקורונה. להיערך (ביטוח רפואי לנסיעה - חובה!) , להיזהר, אבל לחיות. פשוט לחיות. נראה אם ואיך זה יצליח לי. לא בטוח.

אני קוראת עכשיו את הספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ומוצאת את עצמי מהרהרת על העולם הזה של טיפול  פסיכולוגי או אימון רגשי, גם כמאמנת אבל בעיקר כפציינטית. מאז סוף שנות השלושים לחיי הייתי בטיפול או אימון במשך תקופות שונות למשך תקופות שונות אצל מטפלים ומאמנים שונים. אני לא רוצה לחשוב מי הייתי ואיך חיי היו נראים לולא תקופות טיפול/אימון אלה.

אני חושבת על התגובות השונות מאנשים שונים לספר הזה. למשל תגובה סופר מתלהבת של חברתי 'מחברת', שכתבה שהסיפור מתאר אותה - כפסיכותרפיסטית שגם עברה פרידה מטלטלת ובלתי צפויה מבן זוגה וגם הולכת לטיפול פסיכולוגי בעצמה - ממש במדויק. 

ומצד שני אני חושבת על תגובתה של אמא שלי, שקראה את הספר ואף המליצה לי עליו.

אמא אמרה, שהספר רק מוכיח לה (שוב) ש"טיפול פסיכולוגי זה סתם" או לא נחוץ או לא באמת עובד או...לא זוכרת את המילים המדויקות. פסיכולוגים, היא הכריזה בארוחת ערב משפחתית אחת, הם מיותרים ולא נחוצים. את זה, אגב, היא הכריזה מול אחיינית1, נכדתה האהובה, שבדיוק התקבלה סוף סוף להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר שסיימה בשנה שעבר את התואר השני, וכאשר בתי (נכדתה הבכורה) היא פסיכולוגית מוסמכת כבר כמה שנים טובות. אבל לא נראה לי שהן נעלבו מסבתן או לקחו אותה יותר מדי ברצינות. הן מכירות את הסבתא שלהן. 

והאמת היא שטיפול פסיכולוגי או טיפול רגשי כלשהו לא באמת עובד בשביל כל אחד. לא כל אחד בנוי לזה. כדי לעבור טיפול מועיל ומשמעותי, הפציינט צריך להסכים להסתכל על עצמו באמת, להסכים להביט במראה שהמטפל מעמיד בפניו, ולכל הפחות לגלות לגבי עצמו סקרנות.

חלק ניכר ממי שמגיעים לטיפול עושים זאת בעקבות משבר או חווית קושי כלשהו בחיים. מעטים מגיעים לטיפול סתם מתוך רצון להכיר את עצמם טוב יותר. בדרך כלל קיים טריגר כלשהו. אבל גם כשמגיעים לטיפול, הרבה מאד פעמים עסוקים - לפחות בהתחלה - בדיבור על אחרים. או על גורמים חיצוניים, שהם אלה שהביאו למצוקה שממנו כרגע הם סובלים. אגב הפסיכולוגית שבספר, כאשר היא הופכת לפציינטית, היא לא שונה מכל אלה. גם היא מבלה שעות טיפול רבות בדיבור על מי שפגע בה (לא אעשה ספוילרים) ובכי ורצון לדבר עליו ועל הפגיעה הגדולה, ולוקח המון זמן עד שהיא מסכימה להתבונן על עצמה ולנסות להבין מה באמת קרה שם, מה החלק שלה במה שקרה, איך לקחת אחריות על עצמה - ובעקבות זאת, איך להתחיל להחלים ולעבור הלאה. וזאת מישהי שמיומנת בשיחות נפש, בדינמיקה של הטיפול הפסיכולוגי. 

אז לגמרי ברור לי איך יש אנשים רבים שממש קשה, עד בלתי אפשרי עבורם, להפיק תועלת מטיפול.

במקרה השבוע שמעתי ראיון בפודקסט  של שירלי יובל יאיר (ליהנות מהדרך) עם אחינעם ניני. זה היה ראיון מאד מעניין וכיסה הרבה מאד נושאים, אבל ספציפית תפס לי את האוזן משהו שהיא סיפרה, על כך שיש לה מן "מתג ON/OFF" שמאפשר לה לעבור הלאה כאשר קורה משהו שפוגע בה או מטלטל את עולמה. היא לא היתה בטיפול מעולם ולא מרגישה שטיפול יכול לעזור לה. כאשר קורה משהו בחייה, היא יודעת לכבות את המתג הזה (להדחיק, אפשר לומר) ולהמשיך בחייה בלי להתייחס למה שקרה, בלי צורך להתעכב, לדבר, להתמודד בכל מיני דרכים. אם אני חושבת על אמא שלי, בהקשר הזה, חוזר אלי משפט שהיא היתה אומרת הרבה (ועדיין אומרת) לאורך השנים: "snap out of it". כלומר "צאי מזה", אל תתבוססי ברגשות, אל תתעכבי בתוך מה שקרה, מה שפגע, מה שכואב - תתנערי ותמשיכי הלאה. 

זו דרך מאד פרקטית להתנהל בחיים, הבעייה היא כמובן שכל הדברים האלה שהודחקו לא נעלמו באמת, לא הלכו לשום מקום, והם צבורים מתחת לפני השטח ומשפיעים על חוויית החיים, משפיעים על התגובות שלנו לעולם ולמה שממשיך לקרות מכאן והלאה, לעיתים ממש תוסס מתחת לפני השטח ובמקרים מסוימים באיזה שהוא שלב גם מתפרץ - בין אם בהתנהגות, בין אם במחלה, במגוון דרכים. 

בהמשך הראיון, מספרת אחינועם ניני על כך שעל עצמה היא אינה מפחדת על עצמה ואינה דואגת לכלום ברמה האישית, אבל מתארת את החרדה הגדולה שלה לעולם. מה שמעסיק אותה הוא המאקרו. העוול שאנשים עושים זה לזה ולפלנטה. הכיבוש, כמובן, ההתחממות הגלובאלית. ועם כל ההערכה שיש לי לאמנית המוכשרת הזאת ולרצון הכן שלה להשפיע ולהיטיב, קשה לי שלא לקשור בין הדברים - בין מתג ה"ON/OFF" הזה שמתפעל אותה ברמה האישית רגשית, לבין העיסוק ברווחת העולם. 

זה הזכיר לי את הסרט "סקס שקרים ווידאוטייפ" כאשר הדמות של אנדי מקדואל יושבת על ספת הפסיכולוג ולא מצליחה לומר (אפילו לעצמה) מה כואב לה ומה מפריע לה במערכות היחסים שלה ובעולמה הרגשי, ורק מתעסקת בשאלה "מה עושים עם כל האשפה?" של כדור הארץ. 

טוב, באמת נסחפתי עם ההרהורים האלה. 

ברור לי שאני רוצה לחזור לטיפול כלשהו. אימון. משהו. לא ברור לי, משום מה, איזה סוג ואצל מי. וחוסר הבהירות הזאת מלווה אותי לעת עתה, ונראה לאן זה יבשיל. כמו שאני מכירה את עצמי, פתאום יגיע רגע שבו ארגיש שאני יודעת מה אני רוצה, וארים טלפון. 

באין הרבה חדש

 באין חדש אנחנו ממשיכים סוג של שיגרה. 

ל-T לא היתה עוד אפיזודה כאובה מאז ראשון בבוקר, וטוב שכך. 

מידי יום שוחחנו עם בני בבוסטון ועם בתי בכפר הנופש בהולנד, והם כולם בסדר. 

סביבוני מראה סימנים של התפתחות והוא מנסה לבטא יותר ויותר מלים, והוא גם מחבק אותם פתאום ומנשק אותם - דבר שלא נהג לעשות קודם (ונחשב לאחד הסימנים לכך שהוא על הספקטרום). 

אצל כלתי הבטן ההריוני יצאה לה בבת אחת, והיא כבר גם מרגישה את התינוקת כשהיא נעה לה ברחם - שמחה גדולה. 

בכפר הנופש משפחתה של בתי נהנית מאד, בין פארק המים לארקייד לחץ וקשת ולעוד אטרקציות רבות שיש להם שם. הם נוסעים הרבה על האופניים, ואתמול כשהיו צריכים לעבור בדיקות קורונה לקראת הטיסה חזרה מחר, הם שטו לעברו השני של הנהר במעבורת עם האופניים וכבר טיילו בעיירה שבה עברו את הבדיקות ואכלו שם במסעדה ועשו מזה חצי יום טיול.

אצל שרי אוצר המילים והמושגים עולה באופן מעריכי ממש, וזה כיף גדול לראות ולשמוע. 

אצל הורי ב'אחוזה' בכל שבוע עושים להם בדיקות קורונה יזומות ושוב ושוב הם יוצאים שליליים (גם הם כמובן מחוסנים שלוש פעמים) ושמחים על כך מאד. שכן אחד שלהם חלה בקורונה בדיוק בשבוע החיסונים, אפילו אושפז במשך כמה ימים, אבל הבריא וחזר לגמרי לאיתנו. 

בתקופה הזו בשנה בדרך כלל אני עורכת אלבומי תמונות (בלופה) לנכדים, והחל מהשנה שעבר גם מכינה לוח שנה עם תמונות משפחתיות וכל תאריכי ימי ההולדת של בני המשפחה - אבל השנה אני רואה שאין לי סבלנות ומצב רוח לזה, ופשוט שחררתי. כשזה יבוא זה יבוא. אף אחד לא עומד לי עם סטופר לעשות את זה. קניתי לאמא לוח שנה בסטימצקי - זה מה שעשיתי ממילא בשנים שקדמו לשנה שעברה - היא מאד מאד אוהבת לוחות שנה - והשנה אסתפק בכך. 

קניתי באותה הזדמנות עוד שני משחקי קופסא, שיהיה לי לחדש לנכדים. אם הם יהיו מוצלחים, אדווח בהמשך. 

א פרו פו דיווח, לא רק שאני ממש ממש נהנית מהספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו", והמלצתי עליו ל'מחברת' והיא ממש התלהבה ממנו ("כאילו כתוב עלי", היא כתבה לי בוואטסאפ, "ממש עלי. במדויק. מדהים"). שמחתי מאד. 

בסדרות - המליצו לנו בחום לצפות בסידרה "הלוטוס הלבן" המשודרת ביס. ראינו כבר שני פרקים והאמת היא שזו סידרה די הזויה....עוד לא החלטתי מה דעתי עליה. עדכונים בהמשך. 

בגזרת הבריאות - 

כאמור אצל T אין חדש, אין תוצאות של ביופסיה ולא חזרו אלינו ממכבי לגבי ההתחייבות ל-MRI. כרגע נקבע תאריך לא רלוונטי (אם אנחנו באמת נטוס לבוסטון בספטמבר) כי זה נופל ביום שאנחנו חוזרים מארה"ב. אז צריך או להקדים מאד או לדחות קצת. לא בטוחה אם שמעתי שייתכן שיבטלו את חובת שבוע הבידוד למחוסני חיסון שלישי....אבל כדאי להיערך לבידוד בכל מקרה. 

הוא עשה בדיקות : ספירת דם, תפקודי כבד וגם PSA חוזר. ספירת הדם מצוינת, אין סימנים לזיהום שהיה ויש גם שיפור במדדים שהיו מעט אדומים בחודשים האחרונים. בתפקודי הכבד חל שיפור מאז שהשתחרר מבית החולים, למרות שכמובן הם רחוקים מלהיות תקינים. ברור שעדיין מתחולל שם משהו, וכמובן עצם הימצאותו של הסטנט בצינור המרה וגם עצם הניתוח להסרת כיס מרה שעבר ביוני, גורמים לכך שהמדדים עוד לא תקינים לגמרי. ההפתעה הגדולה היתה בבדיקת ה-PSA (סמנים לסרטן הערמונית) שיצאה תקינה לגמרי. כנראה האורולוג צדק שבעת לקיחת הבדיקה הקודמת עדיין השתוללה בגופו של T הדלקת בדרכי השתן ושיבשה את התוצאות לגמרי. או שהאינטרנט צדק והבדיקה הזאת לגמרי לא מהימנה. כך או אחרת שני רופאים (כולל האורולוג ואחת הרופאות באיכילוב) שעשו לו בדיקה רקטלית הצהירו שהערמונית הרגישה תקינה ולא נורא מוגדלת, כך שבעזרת הכדורים שהוא מקבל כרגע הכל תקין ויציב. 

ואולי זו הסיבה ש-T הזיז שוב את התור אצל האורולוג שהיתה מתוכנן לשבוע הבא, כי זה התנגש לו עם שייט במועדון.....😨

"זה לא דחוף" הוא פסק. מילא. כנראה שהוא צודק.

בנוסף, בלחץ של 'שותפנו' וגם אחרים סביבנו,  החליט T גם לפנות אל הרב פירר להתייעץ ואולי לקבל המלצה לדעה שנייה. 

מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו סיפק לנו מספר פקס שצריך לשלוח אליו את כל החומר הרפואי שברשותנו, ואז דאג להשחיל את החומר שהגיע לערימה על שולחנו של הרב. כמה ימים אחרי שנשלח החומר, קיבל T טלפון מהעוזר של הרב, שווידא שמי שענה לטלפון הוא אכן T שמופיע במסמכים הרפואיים והאם הוא זמין לקבל שיחת טלפון מהרב. אכן זמין, ענה T, וכעבור כמה דקות נוספות צלצל הטלפון שוב, העוזר אמר להמתין, ו-T חיכה על הקו במשך זמן רב, תוך שהוא מקשיב למוזיקת רקע חסידית. 

בסופו של דבר עלה הרב פירר בעצמו על הקו, שאל שאלות והפגין ידע רפואי מדהים (מישהו יודע בן כמה הוא כבר?), בנוסף להיכרות מלאה עם כל הרופאים ש-T הזכיר, כולל הפרופסור ושני רופאי הגאסטרו שביצעו את ה-ERCP וה-EUS. הוא שאל ספציפית לגבי האופציה לניתוח מעקף (החלפת צינור המרה, הוא קרא לזה) ו-T ענה שהפרופסור שוקל את זה, אבל שהוא אמר שזה ניתוח גדול והוא לא ממהר לבצע אותו בגלל הסיבוכיות וההתאוששות הארוכה והקשה. 

"אז מה אתה רוצה בעצם?" שאל הרב, ו-T שאל מה נראה לרב שעוד אפשר לבדוק, ואולי כדאי להתייעץ עם רופא מומחה נוסף. וכאן הרב ענה שתמיד אפשר כמובן להתייעץ, אבל שלדעתו T בידיים מצוינות, שזה "צוות שקול" הוא קרא להם, ושכדאי לחכות בשלב זה. וסגר את הטלפון. 

האמת, שעבור T זה די סגר את הפינה כרגע. הוא סמך על הפרופסור ועל הצוות באיכילוב והרגיש כל העת שהוא בידיים טובות, אבל שעה לכל הקולות סביבו שדאגו שמא יש צורך בדעה נוספת. ואולי יהיה צורך, בהמשך. אבל כרגע, בין תחושות הבטן שלו לבין עצתו של הרב - הוא שקט ושלם ומחכה לראות מה יהיה במסלול הנוכחי בו הוא נמצא. 

בנושא הבריאות אצלי, החלטתי לבקר אצל רופא המשפחה - גם כדי לדבר סוף סוף פעם אחת עם מישהו מקצועי לגבי מספר הפעמים שאני קמה להשתין בלילה (יש לילות שזה כל שעה/שעתיים ממש), אבל גם כדי לדבר על התקפי החרדה שלי בתקופה הזאת. נכון שאני לוקחת את הטיפות שהמליצה לי 'שנטי', ונכון שכרגע רמת החרדה קצת ירדה - אבל רציתי לבדוק אם יש בכל זאת משהו שאני יכולה לקחת (שהוא לא ציפרלקס או משהו שצריך ליטול יום יום) במקרה של התקף רציני כזה שלופת את בית החזה שלי בצבת של אימה בשלוש לפנות בוקר והופך את הבטן כמו מערבל בטון. 

ואז גיליתי שהתור הזמין הבא אצל הרופאה שלנו הוא באוקטובר, והוא טלפוני. זה נשמע לי ממש מוזר, אבל חשדנו שאולי היא בחופשת לידה או משהו כזה, וחיפשתי רופאה חלופית כאן ביישוב - ומצאתי רופאה צעירה ש'שריתה' המליצה עליה, וקבעתי. ואז כשהגעתי אליה התברר שהרופאה שלנו לא תחזור לקבל כאן ביישוב, יש לה מרפאה ברעננה (זה תמיד ידענו) והיא מפסיקה לעבוד אצלנו בסניף המקומי. "הממ..." חשבתי לעצמי. מעניין שאף אחד לא דיבר איתנו, הפציינטים המשוייכים אליה, על זה בכלל. גם הורי אצלה. מוזר מאד. חשבתי לעצמי שאתן צ'אנס לרופאה החדשה הזאת, ואם היא באמת טובה כפי ש'שריתה' טוענת, אעבור אליה בתור הרופאה הקבועה שלי. אולי נעביר גם את T. 

בכל מקרה 'רופאהחדשה' עשתה עלי בינתיים רושם מצוין. היא הקשיבה לתלונותיי, ובגזרת הפיפי בלילה הסבירה שדבר ראשון נעשה תרבית שתן ונבדוק שלא מסתתר שם איזה חיידק שבכל זאת גורם לבעייה, גם אם זה לא מרגיש כמו דלקת בדרכי השתן. בנוסף, היא הסבירה, אפשר לתקוף את הבעייה בשתי דרכים. הראשונה היא כמובן תרופתית, ולצורך כך היא רשמה לי במערכת הפניה לאורולוג. השנייה היא אימון השלפוחית, שנשמעה לה כמו שלפוחית רגיזה (כי גם במהלך היום אני עושה פיפי כל שעה/שעתיים). מה זה אימון? בכל מקרה אימון מתבצע אך ורק בשעות העירות, היא אמרה, במהלך היום, אף פעם לא בלילה. 

בכל פעם שאני צריכה להשתין היא ביקשה שאמתין עוד עשר דקות לפני שאלך לשירותים, וגם שאתעד לי את כל הפעמים שבהם אני עושה פיפי. אם אני מצליחה לדחות בעשר דקות, אחרי כמה ימים השלפוחית שלי אמורה להתרגל לזה, ואז היא מבקשת שאדחה בעוד רבע שעה וכן הלאה. כיוון שממילא ייקח לפחות חודש עד שאקבל תור לאורולוג - יש לי זמן לנסות לאמן את השלפוחית שלי מעט ולראות את האימון מניב תוצאות. ככל שהשלפוחית שלי תתרגל להכיל יותר שתן יותר זמן בלי שארוץ מיד לשירותים, כך זה אמור גם להקל עלי בלילות. ננסה, מה יכול להיות? 

לגבי התקפי החרדה, אמרתי שלא בא לי להתחיל לקחת ציפרלקס או משהו כזה באופן קבוע, והיא שאלה אם יש לנו תמיכה סביב כל נושא הבריאות של T. סיפרתי לה על התמיכה של המשפחה והחברים הקרובים, סיפרתי לה על הספורט ועל המדיטציה והמיינדפולנס שאני עושה - וסיפרתי לה שלפעמים זה פשוט לא מספיק. לא אמרתי שאני שוקלת (כבר המון זמן אני שוקלת) להתחיל טיפול פסיכולוגי או אימון, ופשוט לא מצליחה להחליט ללכת על זה (או אצל מי) אבל היא אמרה שנשמע לה שאני באמת עושה הרבה, ושאם זה עדיין לא תמיד עוזר, אין בעייה לקחת קלונקס (אפילו חצי, לפחות בהתחלה) של 0.5 מ"ג כאשר אני חווה התקף חרדה משמעותי. 

אז שוב, בשבועיים האחרונים לא חוויתי התקף כזה משתק ונוראי, אולי כי לא קרה שום דבר גדול ונוראי ואולי בזכות הטיפות ואולי כי אני בכל זאת מצליחה להתמודד עם המצב ועם הדאגות ועם אי הוודאות - אבל בסך הכל אני שמחה שיש לי במגירה נשק חדש שעשוי לעזור במקרה הצורך. ומאחלת לעצמי שלא אצטרך, ושבכל מקרה לא אצטרך לעיתים קרובות או באופן קבוע. 

אז נפגשתי השבוע עם 'מחברת' בבית קפה (באוויר הפתוח) וזה היה ממש נחמד. וערב אחד ירדנו לים עם 'שותפנו' ו'שריתה' עם כסאות מתקפלים, בירה ואבטיח - וישבנו מול השקיעה וגם שחינו קצת במים הנהדרים (והסוחפים מאד, ממש היה צריך להיזהר לא להיסחף פנימה ללב ים) - וזה היה כיף ממש. 

מחר בתי ומשפחתה יעשו את דרכם בחזרה לישראל, ואמנם ישהו שבוע בבידוד אבל יש מצב שבכל זאת נקפוץ לבקר אצלם. חשבנו על זה וככה נהגנו כאשר בני וכלתי הגיעו עם סביבוני, והרי לא רק שאנחנו מחוסנים שלוש פעמים, לא נסע אליהם לפני שיקבלו תשובה שלילית על הבדיקה שיעשו בנתב"ג, והם עשו בדיקה אתמול....ונקווה שזה יספיק. נראה. 

כך או אחרת, זו בינתיים השיגרה שלנו. 

ימי בצורת

שבועיים חלפו מאז בדיקת ה-ERCP של T  ללא תשובות מהביופסיה. ייתכן, אמר לי T באחד הימים, שהרופא הגאסטרו לא סימן את הבדיקה כ"דחופה" כי הוא לא ראה שום דבר חשוד. ייתכן.

יש רגעים שזה מעורר מתח נוראי, ההמתנה הזאת, ויש רגעים שלא. אין לזה חוקיות. כך או כך נדמה לי באמת שהטיפות ש'שנטי' המליצה לי לקחת עושות את העבודה, או שלפחות אפקט הפלסיבו עובד כמו שצריך. אני מרגישה פחות את התופעות הפיזיות של החרדה, וזה עוזר. 

לשמחתנו משהחלטנו לבטל את הנסיעה שלנו, ביטול כרטיסי טיסה בעל אל התברר כפעולה די פשוטה. אמנם טרם ראינו את הכסף בבנק, אבל לפחות קיבלנו מהם תשובה שאין בעייה, הכסף יוחזר במלואו. עזרה העובדה שביטלנו שלושה ימים לפני מועד הטיסה, שרק בדיעבד התברר לנו שזה התנאי לבקש החזר או דחייה. אולי עזרה גם העובדה ש-T ציין בפניהם שהם הקדימו את החזרה שלנו ביום אחד ולכן לשניים מבין שבעת הטסים זה פשוט לא הסתדר. כך או אחרת הביטול עבר בשלום ובקלות. נדבר בעוד חודש כאשר הכסף אמור לחזור........

גם מול פארק הנופש בהולנד היה יחסית פשוט לוודא שההזמנה תוסב על שם בתי. הם היו מאד חביבים, ביקשו צילום של רישיון הנהיגה של T (המזמין הראשי) ושלה (המזמינה הראשית החדשה) ואת כתובת המייל שלה. 

ברביעי T יצא לשייט עם חכמוד, נשמותק ו'שותפנו'. עוד כשהיה בבית החולים בשבוע שעבר הוא הזמין סירה במועדון השייט (מדובר בשייט פרטי, שבו רק אתה לוקח סירה לבד ומביא חברים/משפחה, ולא שייט שהוא שייט קבוצתי עם חברי מועדון אחרים או שיעור לסקיפרים מתקדמים). עד הרגע האחרון לא היינו בטוחים שהשייט הזה ייצא לפועל, לא רק כי לא ידענו איך T ירגיש, אלא גם כי שרי היתה עם חום כל השבוע וממש לא בא לנו להיחשף לנגיפים שמסתובבים אצלם בבית. לבסוף היה ל-T ממש חשוב לקיים את מה שהבטיח לנכדים, אז ברכב הם ישבו כולם עם מסיכות, ובסירה באוויר הפתוח הרגישו שאין כל כך חשש להידבק ממשהו כלשהו שהם אולי נושאים איתם. 

הם כולם מאד מאד נהנו. 'שותפנו' הצטרף אליהם כדי שיהיה עוד מבוגר, ואני הרי משתדלת להדיר רגליי מסירות בגלל הנטייה למחלת ים. הם היו על הסירה שלוש שעות, ורק לקראת הסוף חכמוד הרגיש קצת לא טוב, ואחריו גם נשמותק. עד אז הם נהנו מאד, סיירו בכל רחבי הסירה, T נתן להם גם את ההגה מידי פעם, וכל החוויה היתה חדשה וכיפית ומרגשת עבורם. 

בשלישי, יום לפני שהתו הירוק המורחב נכנס לתוקף, בתי וחתני חגגו לנשמותק יום הולדת בבריכה עם החברים שלו. הוא והחברים נהנו מאד, אבל שרי שוב העלתה חום ולבתי וחתני היה מאד קשה. למחרת הם נסעו כולם לעשות בדיקת קורונה לקראת הטיסה, ובתי היתה משוכנעת שלפחות אחד מהם ייצא חיובי - אבל כולם יצאו שליליים. מה שלא היה הנגיף ששרי נשאה, הוא לא היה קורונה.

רק אחרי שהבדיקות חזרו שליליות בתי התחילה להירגע ולהתרגש לקראת החופשה. הבוקר הם שלחו לנו תמונה שלהם לפנות בוקר בדיוטי פרי. משדה התעופה בסכיפול הם שלחו וואטסאפ שנחתו בשלום והכל עבר להם חלק בינתיים. בכפר הנופש היתה תקלה אחת בודדת - עגלת הגולף החשמלית שהזמנו מראש לא היתה רשומה בהזמנה. פארק הנופש הזה הוא אזור ללא רכבים ומשתרע אל אזור רחב ידיים, ומראש וידאנו שיהיה לנו שם רכב שבו ניתן יהיה להסתובב כאשר צריך לסחוב מזוודות, קניות וכדומה. בגלל שהזמנת הרכב הושמטה איכשהו מההזמנה, ולא נותרו להם רכבים פנויים, נאלצו בתי וחתני להתחנן שמישהו יעביר את כל המזוודות שלהם לבית המוזמן, בצידו השני של הפארק, בעוד הם נסעו לשם כולם על האופניים, שגם אותם שריינו מראש. בסוף שלחנו לבתי שוב את ההזמנה המקורית, שם הופיע הרכב החשמלי, והפקידים הופתעו והתנצלו ודאגו לכך שתוך יומיים, ברגע שהתפנתה עגלת גולף מתאימה, הם כבר קיבלו אותה. 

מזג האוויר בהולנד קריר ונעים, מידי פעם גשם. הם מסתובבים עם שרוול ארוך וטריינינגים, נוסעים לכל מקום על האופניים, מנצלים את האטרקציות השונות בפארק ונהנים מהבית המרווח ששכרנו - מתוך מחשבה אופטימית שנהיה שם שלוש משפחות (אנחנו, בתי וגם בני) - מהמטבח המאובזר, מהאמבטיה עם הג'קוזי והסאונה היבשה, משפע חדרי השינה. 

כאן בישראל בששי בבוקר עשינו אזכרה לחמותי. 

עשרים ושתיים שנים חלפו מאז שנפטרה, ופגשנו בבית הקברות את גיסי ואשתו. בית הקברות ממש במצב מחפיר. אין שום גינון או ניקיון, עצים נפלו על קבר סמוך לקברם של חמי וחמותי, השיחים צמחו פרא ובקושי אפשרו גישה לחלקת הקבר, פשוט בושה. שלא לדבר על כל הבנייה של בנייני הקבורה שצומחים עוד ועוד בכל פעם שאנחנו מגיעים, זה מנוהל בצורה נוראית. לו זה היה תלוי בי בכלל לא היינו מגיעים לשם לאזכרות, מציינים זאת בדרך אחרת במקום אחר. אבל חמי וחמותי מאד האמינו במסורת היהודית הקלאסית, ושני הבנים מקפידים על קיום האזכרה כדת וכדין, למענם. 

בששי בערב אירחנו את הורי ואת משפחתו של אחי, היתה ארוחה נעימה וטעימה. 

במהלך כל הזמן הזה T הרגיש טוב. לא היה זכר לכאבים או לתופעות אחרות. אבל בראשון בבוקר, בדיוק כאשר הגענו לחדר כושר, הוא חטף התקף חזק (אבל קצר) של כאב באזור הבטן העליונה. האזור ה"מועד". זה היה מבהיל ובעיקר מאד מאכזב. בהתכתבות עם הפרופסור התקבלה כמובן התשובה הסטנדרטית - "אם יש אירוע משמעותי פנה למיון". יופי. מה יעשו במיון? מאד מאד מתסכל.

מצד שני הגיע מאיכילוב סוף סוף זימון לבדיקת MRI - אמנם כרגע נקבע תור לתחילת אוקטובר, אבל יש סיכוי שזה יוקדם (או שנצליח להשיג תור מוקדם יותר דרך קופת חולים). 

בגזרת הספרים - סיימתי לקרוא את "שריפות קטנות בכל מקום", שאמנם נהניתי לקרוא, אבל בסופו של דבר לדעתי הוא היה פחות מוצלח מ"כל מה שלא סיפרתי" של אותה הסופרת. המליצו לי על הסידרה, אגב, ואמרו שהיא היתה ממש טובה. אז אולי בהזדמנות אנסה.....

כרגע מתחילה לקרוא את "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" מאת לורי גוטליב, שהמליצו גם אמא שלי וגם גיסתי. אדווח בהמשך.

אגב סיפרתי לפני זמן מה שקראתי את "חמצן" של אמיר זיו וממש אהבתי, ואז ראיתי שהמבקרים מאד מאד החמיאו לספרו הראשון - "ארבעה אבות" אז הורדתי לי גם אותו באפליקציית "עברית". התחלתי לקרוא, וסיימתי בינתיים את הסיפור הראשון (הבנתי שהספר בנוי משלושה סיפורים שאיכשהו נקשרים בסוף זה לזה) ואני חייבת לומר שפחות התלהבתי בינתיים מאשר מ"חמצן".

בגזרת הסדרות אנחנו צופים (כמו רבים אחרים) ב"פגע וברח" המצוינת, אבל חייבת לציין גם את "חף מפשע" (הבריטי, לא הספרדי שמוקרן בנטפליקס), סידרה לא חדשה (משנת 2018 או 2017) אבל מצויינת. זו מיני סידרה שיש בה בינתיים שתי עונות. הבנתי שבכל עונה מסופר על אנשים אחרים לגמרי, אבל הנושא הוא תמיד מישהו שטוען שהוא הואשם על לא עוול בחפו. אנחנו צפינו בראשונה שכוללת רק ארבעה פרקים. זו סידרה שבסוף כל פרק נפלט לנו "מעולה". עד כדי כך. מומלץ. 

אז כך עוברים להם הימים, ספורט על הבוקר, לפעמים גם לפנות ערב (למרות החום והלחות המטורפים) וכל שאר הזמן נשארים בבית במזגן. אמנם T ו'שותפנו' עשו גיחה לתערוכת "אוטו מוטור" וזה שבר מעט את השיגרה, ואם הוא ירגיש טוב מתוכנן לו עוד שייט במסגרת המועדון, אבל מעבר לכך אנחנו באמת רובצים לנו בבית לבד רוב הזמן. ימי בצורת, כמאמר שירו של מתי כספי. 

השרביט החם - אהבה, זוגיות ואוקסיטוצין

 בפרק ההוא בפודקסט של ג'רמי פוגל שהזכרתי במדור השרביט החם, ששאל "מה זאת אהבה?" בעיקר טילטל אותי עניין האוקסיטוצין. אני לא יודעת באמת לומר למה.

הרי שמעתי כבר בעבר על הורמון ה"אהבה" הזה, וכמובן גם על הדופמין המשתחרר בעקבות מעשה האהבה, למשל. הורמון העונג.

אבל משום מה כאשר ד"ר ליאת יקיר דיברה ופירטה את מה שעושה לנו שחרור האוקסיטוצין בגוף, ואת שלל הדרכים שבהן ניתן לגרום באופן יזום לשחרורו בגופנו - נפל לי פתאום איזה אסימון.

עלו בזכרוני פתאום מחקרים עליהם שמעתי פעם שגילו, שאם לא נוגעים בתינוק במשך חודשיים מרגע לידתו הוא ימות.

חשבתי על אינספור הפעמים ששמעתי, מאנשים שונים, ממורים שונים, שאנחנו זקוקים למערכות יחסים כמו שאנחנו זקוקים לחמצן ומים ואוכל. 

בפרק הזה בפודקסט ג'רמי (שהוא כנראה סטלן גדול בלי קשר) הביע את רצונו לקבל אוקסיטוצין באופן מלאכותי, כדי להגביר את היכולת שלו להרגיש אהבה. אבל אם הבנתי נכון, מספיק גם מגע יד מלטפת, מבט חם ואוהב, חיבוק של עשרים שניות, מעשה של טוב לב או נדיבות - כדי לשחרר אוקסיטוצין באופן טבעי, ולגרום לנו להרגיש טוב יותר, פחות לפחד, יותר לאהוב, יותר לתת אמון. 

וכשדיברו על טוב לב או נדיבות, דיברו בעיקר על עשייה למען האחר, לא על כך שיעשו עבורי. נתינה ועזרה ואמפתיה לאחרים - מגבירה את ייצור האוקסיטוצין. לעשות עבור אחרים עושה לנו טוב.

אמא שלי טוענת שלה זה בכלל לא עושה טוב לעשות עבור אחרים. אבל אצלה משהו באמת השתבש אי אז במהלך חייה, משהו נשרט באופן בלתי הפיך. לא איזו טראומה גדולה, אבל הרבה מאד פגיעות קטנות לאורך השנים - אבל לא זה הנושא שלי היום. 

בפודקסט נאמר גם שאצל ילדים עם אוטיזם נצפו רמות נמוכות מדי של אוקסיטוצין. שאולי בעזרת מתן ההורמון הזה ניתן לשפר את יכולת התקשורת של הילדים האלה עם סביבתם. להגביר את הקשר. זה די מהפכני, להרגשתי. 

אז כל עוד לא ניתן לקנות בבית המרקחת אבקת אוקסיטוצין או טיפות או כדורים - אני ממליצה על חיבוקים, על מילה טובה, על הקשבה ואמפתיה, על יד רכה ומלטפת, על עזרה ונדיבות כלפי אחרים - כנראה שזה עושה פלאים ותורם לשיפור איכות חיינו. 

יום נישואים אצל הפרופסור

אז בסוף "חגגנו" יום נישואים בביקורת אצל הפרופסור. לא ממש הדרך שבה היינו מדמיינים יום חג.

כשהגענו אליו הוא מייד התנצל - עדיין אין תוצאות לביופסיה. הוא הבין, כך אמר, שקבענו ביקורת מוקדמת כי יש לנו נסיעה לחו"ל. אבל לא הגיעו התוצאות ולכן אין הרבה מה לחדש.

בעיה נוספת, כך אמר, היא שבכל מקרה, גם אם התוצאות שליליות - זה עדיין לא אומר כלום. גם לו דיווח רופא הגאסטרו (כפי שדיווח לנו מיד אחרי ה-ERCP) שהוא לא ראה שום דבר שנראה לו כמו גידול. אבל קיימת  היצרות עדיין בצינור המרה, ולכן היה צורך להרחיב אותו שוב ולהכניס סטנט חדש. וכל הזמן מוצאים שם בפנים ריקמה דלקתית שלא ברור מה המקור שלה.

ועדיין הוא (הפרופסור) ראה ב-CT שבוצע אי אז ביולי משהו שנראה לו חשוד. וזה נכון שבינתיים לא מצאו כלום - לא ב-EUS ולא ב-ERCP (אם אכן הביופסיה תחזור שלילית). אבל הוא לא שקט.

בינתיים הוא יבקש שיזמנו אותנו ל-MRI כפי שסיכמנו בביקור הקודם. אבל גם על ה-MRI הוא מראש לא סומך, לא תולה בו הרבה תקוות. אז מה כן?

ייתכן שפשוט יוחלט לבצע מעקב - עוד ERCP בעוד כחודש/חודשיים. 

ייתכן שבכל זאת יוחלט על ניתוח. כי אם מסתתר גידול היכן שהוא, הזמן שעובר בלי שמצאו אותו הוא לרעתנו. הבעייה היא שניתוח (שפותח את האזור הזה בבטן) הוא גדול ומסוכן, וההתאוששות ממנו קשה. לא נכנסים לניתוח כזה בקלות ראש. 

בקיצור - אי וודאות ענקית שלא מסתיימת.

בהתייעצות איתו לגבי הטיסה לחו"ל הוא דווקא לא היה החלטי. אין מניעה, להרגשתו, לטוס. וחס וחלילה, בהולנד יש רפואה טובה. וגם אם יהיה משהו, לא נראה לו שזה יהיה משהו מסכן חיים. 

אבל ברור שאם חלילה יקרה משהו זה יקלקל לנכדים את החופשה, זה עלול לתקוע אותנו בחו"ל בבית חולים זר, לעכב את החזרה ארצה...וכפר הנופש קצת רחוק מאמסטרדם, לא טריוויאלי. 

האמת ש-T החליט לא לטוס עוד לפני שהגענו אל הפרופסור. ודווקא אז אני פתאום התחלתי להתלבט, אם זו באמת החלטה נכונה, ואם אנחנו לא מוותרים סתם על התאווררות, בילוי עם הנכדים....ביחוד לאור המשך הבדיקות והבירורים כאן שלא נראה שעומדים להסתיים. אבל בסוף החלטנו לא לטוס כרגע. לא לטוס להולנד. לגבי בוסטון....נראה. 

הילדים כן מתכננים לטוס לחופשה הזאת בלעדינו, וטוב שכך. הם כל כך זקוקים לחופש, לשינוי אווירה, לזמן איכות ביחד בלי כל הלחצים שמסביב. נופש בוילה פרטית בתוך יער מלא פעילויות בחיק הטבע - דרך אידיאלית לנפוש בזמן קורונה. נקודות התורפה הן כמובן הטיסות עצמן, מקווה שהן תעבורנה בשלום. 

בינתיים שרי עדיין חולה. החום עולה, לא ברור מה יש לה. בתי אמרה שממילא הם כולם יעשו בדיקות קורונה לקראת הנסיעה, אז לפחות יידעו בטוח שזה לא זה. אם זה לא זה. 

היום הם אמורים לחגוג בבריכה לנשמותק יום הולדת עם כמה חברים. מקווה שזה ייצא לפועל, ושזה יעבור בשלום. 

אז מה עוד היה לנו שם? 

שיחה עם 'מחברת' על הבחירה בבן זוג לחיים. 

בעקבות השיחה שלנו על יום הולדת השלושים לבתה, האקס שלה התקשר להזמין גם אותה, ואחרי התלבטות היא החליטה לנסוע, כדי לחגוג לבת עם כל המשפחה. מאד שמחתי שכך החליטה, למרות שעדיין קשה לה להיות עם האקס, ועוד שזה התקיים אצלו בדירה. שוחחנו אחרי כן, והיא הרהרה בקול רם על כל הדברים שהיא הבינה שהיא ממש לא אוהבת בו - באקס - ותהתה איך ייתכן שהיא בחרה בו כבן זוגה לחיים וחייה איתו במשך שלושים וחמש שנים. 

חשבתי על זה לא מעט, בין היתר בהקשר של יום הנישואים ה-42 שלנו. האמת היא שכאשר מחליטים להתחתן עם מישהו, אי אפשר באמת לדעת איך זה יהיה. זה לא רק שלא באמת מכירים מישהו בשלבים ההם, זה גם שאנחנו מתפתחים ומשתנים כל הזמן. זה גם שהחיים מזמנים לנו כל מיני אירועים וכל מיני משברים ואי אפשר לדעת איך כל אחד מאיתנו יגיב להם. וזה נכון שזוגיות טובה מצריכה השקעה, ועבודה מתמדת, ורצון טוב, והתגמשות והתפשרות ובעיקר - הרבה אהבה. אבל מה לעשות, צריך כנראה גם מזל. פשוט מזל. 

והזכרתי לה שגם כאשר לא היה לה מושג שהם יתגרשו, היו הרבה דברים שהרגיזו ותיסכלו אותה בו - אבל היא היתה מוכנה לחיות איתם. זה לא שהיא לא ראתה, זה לא שהיא לא ידעה. היא אהבה אותו באמת, והיא הסכימה לקבל אותו כמו שהוא. והיא היתה בטוחה שהוא אוהב אותה. וכנראה באיזה שהוא שלב הוא הפסיק לאהוב אותה, אבל הסתיר זאת. ממנה, מעצמו, מכולם. ושזה ארך כמה שנים טובות, הזוגיות הזאת ללא אהבה מצדו. עצוב. 

בגזרת הספרים: אני קוראת (ומאד נהנית) מ"שריפות קטנות בכל מקום" של סלסט אינג. שמחה שגיליתי את הסופרת הזאת.

בגזרת הסדרות, בשיטוט אחרי סדרה לצפיה בנטפליקס, גיליתי את ברידג'רטון, שאני זוכרת שדיברו עליה בשנה שעברה אבל לא זוכרת מה אמרו (פרט לכך שאמרו ש"כולם צופים בזה עכשיו", וזה בדיוק מה שגרם לי לא לצפות בזה). אז התחלתי, בהסתייגות רבה, ואני ממשיכה, אבל משהו לגמרי לא ברור לי לגבי הסדרה הזאת, אז אם מישהו צפה בסידרה הזאת אשמח לשמוע דעות של אחרים עליה. 

להבדיל אלף הבדלות, אנחנו צופים ב"פגע וברח" המצוינת עם ליאור רז וליאור אשכנזי ועוד צוות משובח של שחקנים. ממליצה בחום. 

אתמול בערב, אחרי שכבר שוחחנו כמה וכמה פעמים במהלך היום, בתי התקשרה פתאום שוב. "אמא, יש לכם היום יום נישואים, נכון? פתאום שמתי לב לתאריך". אז כן, אפילו זכינו לברכה מהבת. אה, וגם מאמא שלי שסימסה לנו לפנות בוקר מזל טוב. 

אז אלה החדשות להיום - בעיקר מנה גדושה של סימני שאלה. 

שיגרה מעט חלושה

מאז שיצאנו מבית החולים בסך הכל T מרגיש טוב אבל חלש מאד. 

אפילו כשהוא מדבר מרגישים את חוסר הכוח שלו. 

הוא מתעקש לצאת להליכה בבוקר, טוען שהולך לאט  אבל בסך הכל הולך כשעה, בכל יום קצת יותר. זה לא מעט. בימים הראשונים הוא רבץ אחר כך כל היום, לפעמים נרדם על הספה. ביומיים האחרונים נכנסה לו קצת עבודה, אז הוא מבלה יותר זמן על המחשב. זה עושה לו טוב. 

גם אני חזרתי להליכות הבוקר שלי, לפודקסטים, לריחות שמסביב. באחד הבקרים שמתי לב, שאחרי שאני עוברת ליד החממה של הכוסברה, הריח נתקע לי גם בקילומטרים הבאים. יש גם המון זבובים בדרך. אני לוקחת איתי מגבונת זעירה (לנגב את זיעת הפנים תוך כדי הליכה) אז בעזרתה אני מעיפה אותם, את הזבובים הטורדניים האלה, כמו שסוסים מעיפים אותם עם זנבם. 

בהתחלה לא לגמרי הבנתי אם החולשה של T נובעת עדיין מהזיהום שהוא עדיין נלחם בו או בגלל האנטיביוטיקה שהוא לוקח או שניהם, אבל כל יום הוא מתחזק מעט, ומבחינתי זה מה שחשוב.

מאז שחרורו מבית החולים לא נפגשנו עם אף אחד.  T מבודד את עצמו, ביוזמתו, חושש שמערכת החיסון שלו חלשה. מחכה להתחזק.

היום אחרי הצהריים יש לו ביקורת אצל הפרופסור. אנחנו מקווים מאד שתהיה לו בשבילנו כבר תשובה של הביופסיה. בפעם הקודמת התקשרה אליו הרופאה הגאסטרו שביצעה את ה-EUS לבשר לו על התוצאות, אבל הפעם ביצע את ה-ERCP רופא גאסטרו אחר (אותו אחד שביצע את ה-ERCP הראשון), והוא כנראה לא כזה שמתקשר. או שעדיין אין תוצאות. או שיש תוצאות כאלה שלא נותנים בטלפון...😟

השבוע בתי תכננה לחגוג לנשמותק יום הולדת לחברים שלו בבריכה, עוד לפני שנכנסות לתוקף הנחיות התו הירוק המעודכנות. אבל לא ברור אם זה ייצא בסוף לפועל. 

בלילה שבין ששי לשבת שרי הקיאה כל הלילה, ולמרות שבמהלך השבת היא הרגישה מצוין, בראשון בסוף היום בגן עלה לה החום. בינתיים לא נראה שמישהו נדבק ממנה, ואנחנו שמחנו בדיעבד שלא נפגשנו איתם עדיין. 

ברביעי T גם תכנן לקחת את הנכדים לשייט, באמת אין לי מושג אם זה בסוף ייצא לפועל. 

בכל מקרה הוא זקוק למבוגר נוסף שיבוא איתם על הסירה, לא להיות עם הילדים לבד. אולי זה יהיה חתני שיצטרף אליהם. אולי גיסי, למרות שהוא עבר השבוע ניתוח להסרה של כל מיני נגעים מהעור (יש לו היסטוריה של מלנומה וכל שנה מסירים לו כמה נגעים ושולחים לבדיקה) - אז לא בטוח שמותר לו בכלל לצאת לשמש (גם ככה הוא מתכסה לגמרי מכף רגל ועד ראש כשהוא בשמש) ולדעתי ברביעי רק יוציאו לו את התפרים. נראה.

מעבר לכל זה, לכאורה בששי אנחנו טסים להולנד. 

זה נראה לי הזוי ש-T עדיין חושב שנטוס להולנד. 

האמת שאני חווה חרדה בכל פעם שאני חושבת על זה, בדומה לחרדה שאני מרגישה בכל פעם שאני דואגת למצבו של T. טוב, זה כרוך זה בזה אבל זה יותר מזה.

כי קורונה. כי בדיקות וטפסים והרבה אי וודאות לפני. ותוך כדי. ובידוד אחרי. וכל מה שעלול להשתבש. 

ואז זמן קצר אחרי כן אנחנו אמורים לטוס לבוסטון. 

הכל מרגיש לי כל כך הזוי. ומצד שני - האם אני באמת רוצה לוותר? אם הפרופסור יגיד היום שזה אפשרי, שזה לא מטורף וחסר אחריות....האם הבעייה אצלי? 

סביבי כולם חושבים שאנחנו מטורפים לנסוע. גיסתי, הורי. 'שותפנו' ו'שריתה'. בטח גם החברים האחרים. 

אין לי מושג מה נכון לעשות, אין לי מושג מה אני באמת רוצה לעשות. יודעת שאני חוששת. יודעת גם שאני לא רוצה להיות זאת שקובעת. 

בתי (הפסיכולוגית החכמה) אמרה שנוח מאד לאבא להעמיס עלי את תפקיד ה"מבוגר האחראי" ולקחת לעצמו את המרדן שמתעלם מהמציאות ומהשלכותיה. היא ייעצה לי לקחת צעד אחורה, לראות מה קורה כשהוא באמת צריך לקבל את ההחלטה. 

בתי גם הצביעה על כך שזה לא ממש הגיוני ה"0 או 100" הזה - מצד אחד להתבודד כדי לא להיחשף לאנשים על נגיפיהם, ומצד שני לטוס לחו"ל....והיא צודקת. הוא בסך הכל מסיים את המנה של האנטיביוטיקה ביום חמישי. ובששי הטיסה...? הגיוני?

כמו עם כל שאר הדברים התלויים ועומדים מעלינו בחוסר וודאות - גם עם זה, נחכה ונראה. 

והיום אנחנו חוגגים 42 שנות נישואים

השרביט החם - חורף או קיץ או "מה שעכשיו"?

אמנם נולדתי בנגב, באחד הקיבוצים במה שנקרא היום "עוטף עזה" (בעצם בבית חולים שכבר לא קיים בבאר שבע), אבל מגיל שמונה חודשים ועד גיל תשע וחצי חייתי בירושלים.

החורפים בירושלים היו קרים לי. אני יודעת שגם אובייקטיבים קר בירושלים בחורף, אבל אני גם יודעת שאנשים שונים מגיבים באופן שונה לטמפרטורות.

היתה לנו בקרית יובל בקומה מעלינו שכנה שעלתה ארצה מאנגליה. בשיא החורף האישה הזאת היתה מסתובבת במכנסיים קצרים וחולצה קצרה. 

לי תמיד היה קר. גם הייתי ילדה חולנית מאד, כל חורף חוטפת אנגינות ודלקות אוזניים. 

אז בעצם לאורך כל הילדות שלי סבלתי מקור וחיכיתי לקיץ. 

את עונות הסתיו והאביב גיליתי, לדעתי, בגיל ההתבגרות. 

אז כבר חייתי באזור המרכז. פחות קר בחורף, חם ולח מאד בקיץ.

הייתי נערה מאד רומנטית ומוצפת חלומות, כתבתי שירים מתוקים עצובים, מלאי געגוע למשהו שהייתי בטוחה שקיים אבל טרם חוויתי. 

גם כאישה ואמא צעירה העדפתי תמיד את הקיץ. 

בחורף לא ממש ידעתי להתלבש. שנים רבות לקח לי ללמוד. תמיד הייתי לבושה חם מדי בשביל הבית או המשרד, ולא מספיק חם בשביל החוץ. היום אין סיכוי למצוא אצלי בארון סוודר, למשל. יש סריגים, לימי החורף הקרים באמת, אבל כמעט תמיד כשקר אתלבש בשכבות. 

במקומות העבודה תמיד היו לי ויכוחים עם שותפיי לחדר. בדרך כלל הגברים רצו שיהיה קר יותר, ואני ונשים אחרות סבלו מהקור. אני זוכרת שנה אחת, שבה הכניסו אותי לחדר עם סגן מנהל האגף - כי לא היה חדר פנוי עבורי, והוא הסכים ברוב טובו לשכן אותי בחדרו - וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שפגשתי מישהו שאין לו שום בעייה עם שום טמפרטורה. מעולם לא סבל מחום או מקור וזרם בחביבות עם כל טמפרטורה שהיתה לי נוחה. 

בתקופות אחרות "ויתרתי" על מיקום מבוקש בדרך כלל ו"יוקרתי" ליד החלון, כי על אדן החלום היה הפתח של המזגן והעדפתי לשבת רחוק ממנו ככל האפשר. 

ואז בגיל המעבר משהו התהפך. היה לי חם כל הזמן, ממש גלי חום, שטפי זיעה, התקפי דופק מהיר, כל החבילה.

זו היתה התקופה הראשונה והיחידה בחיי שבה העדפתי את החורף על פני הקיץ.

היה לי כל כך חם כל הזמן ש-T היה לובש פיג'מות חורף וישן עם שמיכת הפוך בקיץ בגלל הטמפרטורה שאליה כיוונתי את המזגן. זוכרת מריבות (בחביבות) עם אחי, שהיה מחביא את השלט של המזגן בכל פעם שהיינו באים אליהם לביקור, ועד היום כאשר הוא מגיע אלי הביתה הוא מביא איתו ז'קט ליתר ביטחון, כי תמיד קר לו והוא זוכר שלי תמיד חם ואני מקפיאה את החדר.

אבל לאחרונה זה עבר לי. לא שתופעות גיל המעבר חלפו - לצערי בכל פעם שאני עושה הפסקה בנטילת ההורמונים אני מבינה שהן עדיין שם ובגדול - אבל גם בזכות ההורמונים האלה וגם אולי בזכות הירידה במשקל, אני שוב סובלת מקור. אני גם סובלת מחום. בעצם אני סופר מפונקת - צריכה שהטמפרטורה תהיה בסביבות 25 מעלות - חורף וקיץ. פחות מזה קר לי מדי ויותר מזה חם לי. 

אבל משהו נוסף השתנה בי, שלא היה פעם. אם חם לי ואין לי אפשרות לקרר את הסביבה (למשל - בחוץ או בבית של אחרים) אז אני זורמת, מתמסרת, מסכימה לחוות את החום ואת הזיעה. משלימה עם המציאות, כאשר אני מבינה שכרגע היא לא ניתנת לשינוי. 

אם קר לי אני מתלבשת. גרביים הרבה פעמים עושות את העבודה. מחזירות את הגוף לטמפרטורה נסבלת. ואם זה לא מספיק לובשת גם טרנינג. מתאימה את עצמי לטמפרטורה במקום ההיפך. התרככתי. התגמשתי. מסכימה להיות עם "מה שעכשיו". 

כנראה משתחרר ‏הביתה

לקראת הערב ביום שני T התחיל להתאושש. סוף סוף הירשו לו לאכול, החום ירד וההרגשה השתפרה.

בספירת הדם ובתפקודי הכבד עדיין ראו זיהום שמשתולל וגם צהבת, אבל החדשות הטובות הגיעו בתוצאות שליליות של בדיקות הדם לסמנים לסרטן וגם של ה-PSA החוזר, שאפילו לא ידענו שבדקו שוב. 

תוצאות התרבית לא הגיעו מעולם, והוסבר לנו שיש חיידקים שאינם צומחים/מתרבים בתרבית, ושבמקרה כזה כל עוד ממשיכים לראות שיפור הדרגתי אבל תמידי במדדים בדם, ממשיכים לטפל עם אנטיביוטיקה בעלת טווח רחב.

T נכנס לדכדוך בגלל שהבין לא משחררים אותו כל כך מהר, וצרגע שהתחיל להרגיש טוב,כל השהייה בבית החולים נראתה לו מיותרת. 

אבל רופא חביב הסביר לו מה המשמעות של ספסיס בדם, כתוצאה מדליפה מהמעיים, ושזו סכנת חיים ממש.

כל השבוע המשיכו עם אנטיביוטיקה דרך הווריד שלוש פעמים ביום.

אני התייצבתי אצלו מוקדם בכל בוקר, מביאה מרק ופירות ובגדים להחלפה, ואחר הצהריים הלכתי לחדר כושר או להליכה בחוץ.

מידי פעם יצאנו לנו לסיבוב מחוץ לבית החולים. באחת הפעמים האלה נכנסנו לקניון ומצאנו לי חולצות במבצע. הוא משום מה מאד אוהב לקחת אותי לקנות בגדים, והאמת היא שאחן לי עדיין כמעט חולצות במידה החדשה שלי, כך שיצא טוב ובעיקר העברנו לו את הזמן.

באחד הימים עברו אצלנו לביקור בחדר 'המהנדס' ו'ביוכימיה', שנולד להם נכד והיו בביקור אצל הכלה שלהם בבית היולדות הצמוד.

גם 'שותפנו' הגיע לביקור כמה פעמים, ובאחת מהן - כאשר אני כבר לא הייתי שם - יצא איתו לסיבוב בחוץ.

באחד הימים אפילו התחלנו לברר לגבי ביטוח נסיעות לטיסות הצפויות. כן, T עדיין מתכנן לטוס גם להולנד עם הילדים וגם לבוסטון בספטמבר...לי זה נשמע הזוי ולא הגיוני אבל כרגע לא מתווכחת איתו, ומחכה לראות מה יקרה. 

בכל מקרה חייבים להעביר לחברת הביטוח מכתב מרופא עם פירוט מצבו וההליכים שעבר, ובעיקר: חייב להופיע משפט שמצהיר על מידת יציבותו ואיזונו של T. ואפילו לא שאלתי עדיין כמה זה אמור לעלות.

במעבר חד לתחום הנכדים, בבוסטון 'סביבוני' חלה (לא קורונה, בדקו) ואחרי יומיים של חום והרבה התרפקות והתכרבלות (סביבוני לא מתחבק או מתכרבל בדרך כלל, אז כשהוא חולה הם דווקא מאד נהנים מזה), עכשיו ללא חום משהו בכל זאת מציק לו והוא לא מפסיק לבכות ולהיות בחוסר שקט. סה ממש מחסיר אותם לימיו הראשונים אחרי הלידה, בכי ותיסכול וחוסר יכולת להרגיע אותו. הם לא ישנים והם מרגישים חסרי אונים והוא לא מצליח וגם לא מנסה להסביר מה הבעייה. מסכנים ממש.

ובינתיים בארץ...

שרי עדיין קמה בלילה ועוברת לישון עם ההורים. לילה אחד החליטה לישון עם האחים (שלאחרונה צירפו שוב את מיטותיהם זו לזו והם ישנים ביחד). באמצע הלילה היא התעוררה כרגיל בבכי (יש לה חלומות מפחידים) וביקשה שגם בתי תיכנס  איתם לישון וזה כמובן לא הסתדר, אז בתי התעקשה איתה: או לישון עם האחים או אצל אמא ואבא. והתרגזה.

בבוקר היא שמעה את שרי ממלמלת לעצמה: "אני לא חמודה". בגלל שאמא כעסה עליה בלילה. הלב של בתי נשבר...

ביום אחר בזמן משחק עם שרי על הריצפה בתי התיישבה בתנוחת כריעה כדי להרים משהו. שרי באה אליה מאחור, משכה את הגומי של המכנסיים שלה ושאלה "קקי?" בתי מספרת שהיא לא הצליחה לנשום מרוב צחוק.

אתמול, אחרי שבילתה את המחצית השנייה של הלילה כרגיל במיטתה של הוריה, שרי קמה מוקדם, יצאה לבדה מחדר ההורים, התייצבה ליד מיטתם של אחיה ואמרה  "חכמוד, קום, טרופותי!" כמה פעמים עד שהאח הגדול נאלץ להתעורר. "טרופותי, טרופותי" נדנדה הקטנה, וכשבתי קמה היא מצאה את שלושת האחים על הספה בסלון מול הטלוויזיה, מכוסים בשמיכה וצופים ב"טרופותי", הלהיט התורן אצל שרי. הבנים טרוטי עיניים והקטנה עירנית ומדקלמת בעל פה יחד עם הסרטון את עלילת הסיפור, וחכמוד אומר לבתי: "אמא, עכשיו אני מבין כמה קשה לגדל ילדים...."

בחזרה לאיכילוב: בביקור רופאים הוחלט לשחרר את T הביתה להמשך טיפול באנטיביוטיקה דרך הפה. אז מחכים למכתב השחרור הגואל, לא לפני עוד מנת אנטיביוטיקה דרך הווריד ליתר ביטחון. 

בתקווה שבעוד שעות מעטות כבר נהיה בדרך הביתה ונסיים עוד פרק בסיפור בתי החולים הזה. 

עדיין מחכים לתשובות הביופסיה, כמובן, ולאבחנה ברורה יותר של מה היה ומה עכשיו....

המשך יבוא

ושוב בבית חולים

מנסה לכתוב פוסט בנייד. התחלתי באפליקציית BP (blogger pro) וזה היה נורא. עברתי לאפליקצית B (blogger) וזה דווקא בסדר. אין לי מושג איך זה ייראה ברגע שאלחץ על "פרסם".

בששי אירחנו את משפחתה של בתי ואת הורי וחגגנו יום הולדת לחתני והיה ממש כיף. נעים וטעים. הורי הגיעו למרות חששם מקורונה אבל שמרו מרחק ולא התחבקו עם אף אחד.

במוצ"ש הסעתי את T לאיכילוב, מעט חוששת מה יהיה עם ההתחייבות השגויה שקיבלנו ממכבי, אבל זה עבר בשלום. 

בראשון התייצבתי אצלו מוקדם בבוקר. הוא היה כבר אחרי מנת אנטיביוטיקה (למניעה) ובצום כמובן. בתשע וחצי הורידו אותו למכון הגאסטרו לביצוע בדיקת ה  ERCP.

כרגיל עקבתי אחר ההתקדמות של הטיפול דרך מסך העדכונים שעל הקיר. האמת, שאחרי שבפעם האחרונה (כשעשו לו את ה EUS - האולטרסאונד האנדוסקופי) לא עדכנו את המחשב בכלל, לא ממש ייחסתי חשיבות לעובדה שבמשך שעתיים היה רשום שהוא מחכה לבדיקה. אבל אחרי שעתיים פתאום הופיע שהוא התחיל את הבדיקה, אז הבנתי שבאמת המסכן חיכה עכשיו שעתיים (!?) ורק עכשיו נכנס לפרוצדורה הגאסטרוסקופית. 

 אבל אז חלפה שעה, שעה ורבע, שעה וחצי....ועדיין היה מסומן שהוא באמצע ההליך. זה כבר לא נשמע לי הגיוני.

סביבי בחדר ההמתנה מלווים נוספים התחילו לשאול מה קורה עם בני המשפחה שלהם, כי גם אצלם לא זז שום דבר בסטטוס.

הפקידות, שבדרך כלל אדיבות ומסבירות פנים, שיחקו אותה מטומטמות וטענו שמה שכתוב במחשב זה נכון, למרות שברור היה שגם הן כבר הבינו שזה לא הגיוני. בטח לא לבדיקות מסוג גאסטרוסקופיה פשוטה, למשל, שעל פי המסך ארכה יותר משעתיים. כשביקשו לגשת לתחנת האחיות, שהיא אמורה להיות מחוץ לתחום למלווים, נאמר להם שהכניסה לשם אסורה. 

בקיצור, כמעט ארבע שעות אחרי שירד לבדיקה, פשוט התגנבתי בלי רשות לתחנת האחיות, שהיא גם בעצם אזור ההתאוששות, זיהיתי מרחוק את T, כבר אחרי ההליך כמובן, עדיין ישן. לפחות זה הרגיע אותי קצת.

הפעם לקח לו הרבה זמן להתעורר, וגם אז היה די אפוף. הוא קיבל אופטלגין כי סבל מכאבים חזקים כתוצאה מכל הפשפוש באבריו הפנימיים, בעיקר מכל האוויר שהם תמיד מחדירים פנימה כדי לשפר את הראייה. 

למרות מצבו המנומנם הוא היה ערני מספיק כדי לבקש שהרופא ידבר איתו ויספר לו מה היה בבדיקה.

הרופא אכן הגיע ואמר שהוא ביצע ERCP עם ספייגלס (סיב אופטי שמחובר למצלמה שמאפשר גישה משודרגת וחדשנית גם לצרכי אבחון וגם לצרכי ביצוע פעולות). הוא החליף את הסטנט שהוא הכניס בחודש שעבר במהלך ה ERCP הקודם (לאכזבתנו גם הסטנט הזה הוא זמני ויהיה צורך להוציאו או להחליפו באחר בעוד שלושה חודשים 😟), הוא בדק ביסודיות את כל האזור על פי הוראותיו של הפרופסור ואמנם לקח דגימות לשלוח לביופסיה, אבל לטענתו הוא לא ראה שום דבר שדומה לגידול. אלה בעצם חדשות מצוינות, למרות שכמובן צריך להמתין לתוצאות הביופסיות האלה.

הוא חושב שהרקמות הדלקתיות והצלקתיות שנמצאו עד כה (ושחלקן גרמו לחסימות חלקיות של צינור המרה, מה שגרם לכאבים ולמדדים הגרועים בתפקודי הכבד) נגרמו כולן מאבנים שעברו שם. כלומר הכל קשור לאירוע הראשוני של הדלקת בכיס המרה. שוב, זו דעתו של הגאסטרואנטרולוג המומחה ל ERCP. נראה מה יהיה לפרופסור המומחה לכבד, לבלב ומרה לומר על כל זה.

T הוחזר למחלקה והמשיך לנמנם לסירוגין, היה חלש והרגיש מעט בחילה, ומהרגע הראשון היה לי ברור שמשהו לא לגמרי בסדר אתו. בפעמים האחרונות שהוא עבר את ההליכים האלה הוא לא פיתח שום דלקת ושוחרר למחרת הביתה, אבל כבר בשעות שאחרי הבדיקה היתה לי הרגשה ברורה שהפעם זה שונה. 

ובאמת בלילה עלה לו החום והיתה לו בחילה, ועכשיו הוא על אנטיביוטיקה בעירוי שלוש פעמים ביום ועדיין בצום. מאז מוצאי שבת. 

בבדיקות שהם עשו עלה שמדובר בדלקת "מכנית", שנגרמת הרבה פעמים במהלך ה ERCP. לשמחתנו אין דלקת בלבלב. לפחות זה.  

בכל מקרה, רק אחרי שהדלקת הזאת תעבור הוא ישוחרר.

נקווה שיצליחו להשתלט על זה מהר ושהוא ירגיש טוב. ואז נחכה כמובן שוב לתוצאות הביופסיה. ומי יודע מה עוד. 

ובינתיים הקורונה ממשיכה להתפשט ולא ברור לאן אנחנו (כמדינה) הולכים עם העניין הזה. וחמאס, וחיזבאללה, ו....אין לי באמת מושג כי אני לא כל כך מקשיבה לחדשות.

השכן (דלת ליד) של הורי חלה בקורונה ואושפז. לא יודעת אם הספיק (כמוהם) לקבל את החיסון השלישי בכלל. הם נבדקים כל שבוע ובינתיים הם שליליים. שימשיכו ככה.

נקווה לטוב.

מתמקדת בטוב

מנסה לפחות, להתמקד בטוב.

בשבוע שעבר שותפנו ושריתה הביאו איתם, כשבאו לארוחת הערב, צרור שושנים צחורים.

בהתחלה הם היו עדיין ניצנים סגורים

 

ואז הם התחילו לפרוח

וזה משמח אותי מאד.

עדיין מוקדם לקבוע, אבל ייתכן שהטיפות האלה שהתחלתי לקחת באמת קצת משפיעות. 

זה לא שאין לי דאגות או חרדות פתאום, אבל נדמה לי שאני מרגישה אותן טיפה יותר עמומות. אבל אולי זה כי בסך הכל הימים האלה די טובים, ואולי כאשר T יתאשפז לבדיקה הקרובה הכל יחזור לעוצמות הקודמות....אז זהירה מאד באמירות שלי. בכל מקרה כרגע מעט יותר טוב.

בגיזרת הבלוגיה - נראה לי שדיסקוס מתאושש קצת והתחיל לשלוח לי מיילים בכל פעם שמישהו מגיב אצלי בבלוג ולפעמים אפילו כאשר עונים לי על תגובה בבלוג שלהם. גם כאן אני אומרת זאת בזהירות עדיין, אבל נראה שהם מנסים למטפל בתקלה. 

בכל מקרה בזכות עדה (כרגיל) גיליתי שאם נכנסים להגיב דרך דיסקוס אצלי בבלוג או אצל מישהו אחר, ניתן לראות אם מחכות לי תגובות שטרם קראתי. 

לחיצה כפולה על העיגול האדום עם המספר בתוכו שצמוד לכינוי הדיסקוס שלי פותחת לי חלון עם כל התגובות והמענים לתגובות שלי, בסדר כרונולוגי מהמאוחר יותר למוקדם יותר. 

עוד בבלוגיה - בינתיים למרות ההצהרות של גוגל - feedburner ממשיך לשלוח מייל עדכון בכל פעם שבלוג שאני מנויה עליו מפרסם פוסט חדש. לא ברור מה קורה שם, אבל כרגע יוצא שאני מקבלת שלושה מיילים בכל פעם שבלוג שאני מנויה עליו מפרסם פוסט חדש - אחד כרגיל באמצעות feedburner של גוגל, אחד באמצעות blogtrotter ואחד באמצעות follow.it. זה קצת מבול של מיילים אבל מעדיפה יותר מדי מאשר לפספס פוסט של בלוג אהוב. 

בגזרת החיסון  - קמתי לגמרי בסדר ברביעי בבוקר, נראה שתופעות הלוואי חלפו לגמרי. עשיתי הליכה, התעמלתי, תפקדתי כרגיל בבית. אני שמחה שהתחסנו. במיוחד לאור האשפוז הצפוי לצורך הבדיקה של T והסתובבות בבית חולים ובכלל הסתובבות במקומות הומי אדם. אין לי מושג עד כמה החיסון הזה יעזור אבל ברור לי שגם בפעם הבאה שיציעו לנו בוסטר נקח את זה. 

בגזרת הרכב - נראה שמצלמת הרברס של האוטו שלי בכל זאת עובדת, לא ברור מה היתה התקלה הרגעית אבל היא חלפה בפעם הבאה שנסעתי איתו. יש לאוטו הזה דברים כאלה לפעמים. חלון שנפתח ומסרב להיסגר. בלותות' שפתאום לא מגיב בשיחות נכנסות. באגים קטנים. אולי בפעם הבאה שאקח אותו לטיפול אבקש שיבדקו חלק מהדברים האלה. 

השייט של T עם אחיו ושניים מנכדיו היה מוצלח מאד. אני מקווה שייצא לו בקרוב לעשות זאת גם עם הנכדים שלנו. שמחתי על ההזדמנות שלו לשוט, כאשר בתקופה האחרונה הוא היה צריך לבטל כל כך הרבה פעמים בגלל הבריאות. שמחתי גם על ההזדמנות שלו להכיר קצת את הנכדים של אחיו, אנחנו לא כל כך בקשר עם הענף הזה של המשפחה, בגלל יחסים מורכבים בין T לבין אח שלו. וגם יחסים מורכבים ביני לבין אשתו. חבל לי כי היינו קרובים מאד לאחיינים. ועכשיו לכולם יש גם ילדים משלהם. 

השבוע בתי התקשרה בשמחה וצהלות רמות לבשר לי שנשמותק עשה שוב את המבחן של המחוננים והפעם התקבל. היא כל כך שמחה בשבילו, כי חברים שלו התקבלו לשם גם וכך ייצא לו להשתתף איתם בחוגים מחוץ לבית הספר, וגם כי הבטחון העצמי שלו בריצפה, שלא בצדק. הוא שאל אותה אם זה זמני....והיא ניסתה להבין אם הוא מתכוון לחוג עצמו, למסגרת, או לעובדה שהוא הוכרז כמחונן.

היא הסבירה לו דבר ראשון שהוא תמיד היה מחונן, ופשוט כרגע יש עוד אנשים שיודעים את זה. היא הסבירה לו שהוא יהיה מחונן כל החיים. היא סיפרה שהחוג הזה שבית הספר נותן יהיה קיים כל עוד הוא בבית הספר הזה, ושאחר כך אם הוא ירצה יוכלו למצוא לו מסגרות דומות נוספות, בהן הוא יוכל - אם ירצה - ללמוד דברים שמעניינים אותו. בעיקר היא אמרה לו שהוא יכול להשתתף במסגרות המוצעות לו של המחוננים כל עוד הוא עצמו ירצה בכך. אני מקווה שהוא ייהנה ממש שיציעו לו שם, ושיהיה לו שוב משהו שהוא רק שלו - בכוחות עצמו, בכשרון שלו - כמו שהיה לו בזמנו עם הפסנתר. 

השבוע גם נפגשתי עם 'מחברת'. סוף סוף מצאנו זמן שבו שתינו פנויות, ואחרי התלבטות קצרה החלטנו שהיא תבוא אלי. בלי בית קפה, בלי חיבוק. כמה שפחות סיכוי להיחשף לקורונה. מחברת כל הזמן מתקשרת אלי ומסמסת לי ותומכת בי, נפשית, בתקופה הזאת שאני עוברת עם T. ודוקא כשהיתה כאן הייתי בסדר, והייתי פנויה להקשיב לצרות שלה. באותו היום היא באה מאוכזבת, כי ביום הולדת שלושים של בתה (זו שהתחתנה) הילדים שלה ייפגשו עם האבא שלהם ולא איתה. אני מבינה את הקושי שהוא חווה בכל פעם מחדש מהמצב הזה, המצב של ארבע השנים האחרונות מאז שהם פירקו את הנישואים האלה. ימי הולדת, חגים - שם זה תמיד מתנגש. הפעם היא גם היתה מאוכזבת מכך,  שהאקס לא הציע לה להצטרף למפגש הזה. בכל זאת יום הולדת עגול. מצד שני אולי היא שוכחת שבעבר היא היתה זו שהתעקשה לחגוג ימי הולדת של ילדים ונכדים בנפרד. אני לא יודעת אם האקס שלה בכלל חשב שזו אופציה. בנוסף היא סיפרה שהיא מאוכזבת שהילדים לא ממש מקבלים את החבר שלה. בסך הכל קשה לילדים - גם כשהם גדולים - כאשר ההורים מתגרשים. במיוחד כשזה נעשה עם דרמה כזאת גדולה. גם את החברה של האבא הם לא אוהבים. ככה זה כל כך הרבה פעמים, ילדים מתקשים לבלוע את השינויים שההורים עוברים במצבים כאלה. אני מבינה אותם ואני מבינה אותה. לא פשוט. 

בגזרת הבריאות של T - כרגיל בדקה התשעים הגיעה ההתחייבות לאשפוז ממכבי (את הבקשה הגשנו לפני שבועיים), וכמובן שיש טעות בקוד וההתחייבות הזאת בעצם לא שווה כלום. ברגע האחרון T הצליח לתפוס את מתאמת האשפוז מאיכילוב שתדריך אותו מה צריך לומר למכבי כדי שיתקנו את ההתחייבות, וברגע העוד-יותר-אחרון הוא תפס את מכבי וקיבל מהם הבטחה שהם יעבירו את הדרישה לתיקון ההתחייבות באופן מיידי. ברם, עד לרגע זה לא קיבלנו מהם כלום, והם כמובן לא יעבדו שוב עד יום ראשון, והאשפוז כבר במוצאי שבת.....אז נראה מה יהיה. 

בחמישי היה יום הולדת לחתן שלנו אז נחגוג לו בארוחת ערב ששי. בקיצור, אנחנו מנסים "עסקים כרגיל" כל עוד אפשר. בחמישי בערב אפילו יצאנו להליכה (אחרי שבבוקר כבר היינו בחדר כושר). היה חם מאד ולח אבל שנינו הרגשנו שחייבים לחלץ קצת עצמות, והיה טוב ללכת ביחד בחוץ.

המשך יבוא. 

בין לבין

אני מרגישה שכאן המקום לעצור רגע ולהודות לכל מי שקורא ומגיב אצלי בבלוג, בכלל, ובימים אלה בפרט. 

לא נחמד אצלי בבלוג לאחרונה, לא יצירתי, לא משעשע במיוחד - ועדיין אתם כאן איתי, קוראים ומגיבים ותומכים וזה לא מובן מאליו. אז תודה. 

אז נכון שכל החיים כרגע נצבעים בצבע הזה של המחלה הלא ברורה והמדאיגה של T, אבל כפי שרבים מכם כתבו וקיוו - בין לבין אנחנו מקפידים להמשיך לחיות. 

בשלישי, למשל, T החליט לצאת לשוט (דרך מועדון השייט שלו) ולצרף אליו את אחיו עם נכדיו (לא שאלנו אילו מהנכדים מגיעים, אני משערת ששני הבנים הגדולים של בתו הבכורה אבל נשמע אחר כך מי מהם הגיע). 

במקור T תכנן לצאת לשייט כדי לעשות כיף לנכדים שלנו. הוא חיפש מבוגר שיצטרף אליו, היות שאני מדירה את רגלי מהסירה. יש לי נטייה למחלת ים, ולדעתי הקרבתי מספיק לטובת התחביב הזה של T לאורך השנים (אולי אספר על כך בהזדמנות), כך שאם אני לא חייבת - אני נמנעת. T גייס לטובת השייט הזה את אחיו, שכבר החלים מקורונה, והציע שגם הוא יביא את נכדיו. 

לפני הרבה שנים, כשהם עשו ביחד קורס סקיפרים, הם קנו סירה משותפת והחזיקו אותה במרינה בהרצליה. בהתחלה שטנו איתם הרבה, באיזשהו שלב זה הלך והתמעט, ובסופו של דבר הסירה הפכה להיות משהו שרק משלמים על הביטוח, התחזוקה והעגינה שלה - ומכרנו. 

אבל עכשיו T נרשם למועדון שייט, מה שאומר שהוא קובע לעצמו שייט עם חברים אחרים מהמועדון או לוקח שיעורים למתקדמים או - כמו בשלישי - משריין לעצמו סירה ומביא חברים/משפחה לשוט איתו להנאתו. עם הנכדים שלנו זה לא יצא השבוע, אבל כדי לא לאכזב את אחיו הוא יצא בכל זאת. מקווה שהם ייהנו. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

שנינו אחרי חיסון קורונה שלישי (עשינו בשני אחר הצהריים) ולמרות ש-T מרגיש מצוין, אני דווקא לא הרגשתי כל כך טוב. כאבה לי הזרוע/הכתף בלילה וקמתי קצת כאובה בבוקר. הלכנו לחדר כושר והצלחתי לעשות שעה על האליפטיקל אבל ויתרתי על המכשירים (כוח) ועל המזרון (בטן), ובסוף בבית גם לקחתי כדור (קומבודקס) כי הרגשתי סוג של "כאבי שפעת" בגב וטיפ טיפה איכס כללי. זה עזר. 

בקופת החולים היה עמוס מאד, נראה שכל הזקנים של האזור הגיעו להתחסן. היענות מדהימה. החיסונים התנהלו למופת ולמרות שכאשר הגענו היו לפנינו 16 איש, זה היה זריז מאד. וכן, הקפדתי שלא "יצבטו" לי את הזרוע ויזריקו כמו שצריך לשריר. אולי בעוד שבועיים שלושה נטרח ונעשה בדיקה סרולוגית, אני קצת סקרנית לגבי כמות הנוגדים שנפתח. לא שיש לי מושג כמה פיתחנו בפעם הקודמת ומה קרה בחצי השנה האחרונה לנוגדנים האלה. 

אחרי החיסון דווקא הרגשנו ממש בסדר, ונסענו לנתניה להיפגש עם זוג החברים שלנו שהגיעו לביקור בארץ מאוסטרליה. 

חיפשתי עכשיו ומשום מה אין שום אזכור לחברים האלה בבלוג שלי, לא כאן ולא בישראבלוג. מוזר. הם היו בארץ לפחות פעמיים מאז שהתחלתי לכתוב - ומשום מה לא מצאתי לנכון לתעד את המפגשים איתם. 

הגבר היה חבר טוב של T בתקופת התיכון,  וכאשר T ואני התחלנו לצאת (גם אנחנו התחלנו בתקופת התיכון) היינו נפגשים איתם הרבה, גם לבד וגם עם שאר החבר'ה. האישה היתה במחזור שמעלי (T והחבר היו שני מחזורים מעלי) ומעולם לא נעשינו חברות ממש בלי קשר להקשר הזוגי אבל הסתדרנו טוב כל השנים והמשכנו להיות בקשר גם אחרי שהם ואנחנו התחתנו. היתה תקופה שהם שמרו מרחק מאיתנו, כי התקשו להיכנס להריון ולנו היו שני ילדים, אבל מאד הבנו את הקושי וחזרנו להיפגש איתם ברגע שהיא נכנסה להריון ויצרה קשר. 

כן קצת צרם לי (לפחות לאמפי בשנות העשרים לחייה זה צרם) שמרגע שנכנסה להריון ונולדו הילדים היא לא הפסיקה לקטר כמה קשה איתם....אבל בדיעבד גם זה ממש טבעי ומובן. 

באיזשהו שלב הם החליטו להגר לאוסטרליה, ואז לא היה אינטרנט או סמארטפון והקשר די אבד. לפני עשר או 11 שנים הם באו לביקור בארץ ואיכשהו יצרו קשר עם חלק מהחבר'ה של פעם, ונערך מפגש בדירה של אחד מהם - ומאז אנחנו כולנו שומרים על קשר שוב. בזמן הקורונה גם היו כמה וכמה שיחות זום קבוצתיות איתם ועם חלק מהחברים כאן בארץ.

אוסטרליה לא מאפשרת לאנשים לצאת לחו"ל, ומי שיוצא בהיתר חריג לא מורשה לחזור כל כך מהר (מינימום שלושה חודשים) וגם אז לא בטוח שיכניסו אותם בתאריך שנקבע, כי יש מכסה של 1000 נכנסים (אזרחים אוסטרלים!) שמובלים עם הגיעם הישר למלון קורונה לבידוד בן שבועיים על חשבון האזרח. 

החברים האלה מנהלים כאן בארץ משפט בענייני ירושה, וזו הסיבה שהתירו להם בכלל לצאת. כשהם ביקשו לצאת כי הבת שלהם מתחתנת באנגליה, הם לא קיבלו היתר. אז עכשיו הם מנצלים את היציאה שלהם לנסוע גם לאנגליה, לחתונה של הבת. 

בקיצור הם סיימו בהצלחה את כל הבדיקות (PCR, סרולוגי)  ואושרה להם היציאה מבידוד, אז נסענו להיפגש איתם אתמול. מה אומר? החיים שלהם לא פשוטים. ולא רק בגלל הקורונה. והיחסים שלהם עם בני המשפחה שלהם לא משהו. עצוב. בין היתר נזכרנו שעם כל הדאגות והצרות שלנו, בסך הכל החיים שלנו דבש. ממש דבש. 

מה עוד עשינו השבוע? השאלתי את האוטו שלי לבתי כי המזגן שלה היה מקולקל והיא הכניסה את הרכב למוסך. בסוף התברר שהיה זה המאייד שעשה את כל הצרות. זה היה תיקון מאד יקר. נראה לי שהגיע הזמן שלה להחליף את האוטו. בינתיים כשלקחתי את הרכב שלי בחזרה שמתי לב שמצלמת הרברס שלי הפסיקה לעבוד.....אז אמנם T אמר "היא הרסה לך את האוטו" אבל לא ברור באמת איך ולמה זה קרה. היא טוענת שאצלה היא עבדה מצוין. נראה שגם אני בקרוב אצטרך לקפוץ למוסך.....

מה עוד? הגיעו הטיפות ששנטי המליצה לי לקחת, והתחלתי - מחכה לראות אם ואיך זה ישפיע. החברה מאוסטרליה אמרה שהיא מכירה אותן ושעלי לשים לב כי לפעמים הן עושות בדיוק את ההיפך - כלומר גורמות לדכאון וחרדה. בהחלט אשים לב. 

אז עם כל הקורונה המשתוללת והדאגות עם T, הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא לטוס לחו"ל, אבל נכון לעכשיו עדיין מתוכננת לנו החופשה בהולנד עם הילדים בסוף החודש והטיסה לבני וכלתי באמצע ספטמבר. והנה שלשום פתאום הגיע מייל מאל על הקדמת הטיסה בחזרה מהולנד בתום החופשה. ככה סתם העמידו אותנו בפני עובדה. קיצרו לנו את החופשה ביום, ולמי אכפת שכבר שילמנו בכפר הנופש על שבוע שלם לשבעה אנשים!

בהתכתבות עם התמיכה של אל על (שהשתרעה על פני יומיים) הם פחות או יותר אמרו "זה מה שיש, טיסות מתבטלות" וכאשר T דרש פיצוי על היום האבוד הם עודדו אותו לפנות אליהם אחרי שנחזור. למה לא עכשיו? אלה הנהלים שלהם. T התבטא (בכתב) לא כל כך יפה וכתב ש"הנהלים שלהם לא מעניינים את ה@#$% שלו", והם ענו בנימוס רב שהוא מוזמן לבטל את הטיסות ולקבל החזר כספי. 

בהתייעצות עם בתי וחתני החלטנו כרגע לא לעשות כלום, לחזור יום קודם ולריב איתם אחר כך. ממילא ייתכן שהטיסות תתבטלנה - אם בגלל הקורונה בארץ ומגבלות חדשות כלשהן, אם בגלל ההולנדים, אם בגלל מצבו של T. מה שכן עודדתי אותם לנסוע בכל זאת עם הילדים (הם חייבים חופשה!) אם יתאפשר, גם אם T ואני לא נוכל להצטרף מכורח הנסיבות הבריאותיות. נראה מה יהיה. 

שבת שקטה - כמעט

היינו כבר בשלב הקינוח ואני רואה את T שטוף זיעה - הקול שלו חלש וסדוק ואני מבינה שהוא עובר התקף כאב, חזק. סביב לשולחן יושבים איתנו הורי, 'שותפנו' ו'שריתה' והבן שלהם בן השש עשרה וחצי. 

הלב שלי, שכבר הצליח להירגע מעט בימים האחרונים, שוב נלפת בצבת מאיימת. כל בית החזה מאיים להתפקע. הבטן מתהפכת. אני נוגעת בו קלות, הוא מודה שהיה התקף. טוען שעבר. כמעט. האחרים שמים לב. דואגים. 

הם רואים שהוא לא רוצה לעשות מזה עניין ומנסים להמשיך בשיחה כרגיל, אבל הם דואגים. 

אחרי זמן קצר קמים ומחליטים לנסוע הביתה. שותפנו ושריתה לוקחים את הורי הביתה. 

היה ערב מאד מוצלח, עד לאותו הרגע. 

בתי הודיעה שהיא ומשפחתה נשארים בששי הזה בבית, ואחרי שביררנו אם אחי ומשפחתו אולי יכולים לבוא לארוחה, והתברר שהם הולכים עם אמא של גיסתי להצגה, שאלנו את שותפנו ושריתה אם הם רוצים. בתם לא יכלה להגיע אבל הם באו בשמחה. שלושתם. לא הפריע לבן השש עשרה לבלות עם הזקנים בששי בערב. מעבר לאוכל הנהדר (הבחורצ'יק הזה טוחן כמויות בזמן האחרון, מזל שהוא ספורטאי וצעיר ושורף את כל הקלוריות האלה) נחמד לו לבלות איתנו, לשוחח איתנו. לא האמין שהורי בסוף שנות השמונים לחייהם. באמת לפעמים קשה להאמין זאת עליהם. 

לשם שינוי, בזכות הבחורצ'יק, לא הגבלתי את T ונתתי לו להכין מה שהוא רצה, כמה שהוא רצה. ידעתי שהכל ייטרף, וגם מה שיישאר - יילקח הביתה. T הרגיש טוב כל השבוע ולא ראיתי מניעה לבשל, לארח. עזרתי כמובן עם הכנות ושטיפה. 

בסוף הארוחה כרגיל שותפנו השתלט על הכיור ולא נותן לי כמעט לשטוף כלים בסוף הארוחה. אני אורזת, מאפסנת, מנגבת. שיתוף פעולה. השיחה קולחת, האוכל טעים בטירוף. ערב ממש נחמד. 

ואז ההתקף הזה בסוף הערב. 

הם הולכים ו-T שואל אם בא לי לצפות בטלוויזיה. לא, אני גמורה - לא פיזית אבל רגשית. עולים לישון. 

לפנות בוקר כרגיל משתלטת עלי החרדה, מדירה שינה מעיני. נושמת ונושמת ומנסה להתגבר. מתהפכת. הולכת לשירותים. חוזרת למיטה. זה לא עוזב. 

בבוקר T מדווח על לילה ללא אירועים, מרגיש טוב, יוצא להליכה, הכל כרגיל. 

הולכת את שבעה וחצי הקילומטרים שלי יחסית בקלות. שואפת ונושפת, מנסה לנשום את החרדה ממני והלאה. מעט מצליחה. מקשיבה לפודקסט על חרדה ואיך להתגבר עליה בו רואיינה ד"ר קרן בן יצחק, מומחית במדעי המוח ופסיכולוגיה מחקרית. השיחה לא קלעה בול לסיטואציה שלי אבל זה קצת עזר. בגדול גם היא מציעה את מה שאני כבר מכירה מאימון סאטיה: לא להילחם בחרדה, לא לנסות להדוף. להסכים לחוש אותה, להסכים לשהות בתוכה. כך יש לה סיכוי להתמוסס מעצמה. כך גם יש לי סיכוי להכיר אותה יותר, להכיר את עצמי, להבין ממה באמת היא נובעת. 

לא נורא חם בשעות הבוקר המוקדמות ובכל זאת כבר מאמצע המסלול אני שטופת זיעה. מנגבת את הפנים שוב ושוב, מעיפה את הזבובים שחוגגים על הזיעה שלי בדרך. 

בשבת היינו לבד בבית ונחנו. T צפה בשידורי האולימפיאדה וזכה להרבה נחת. גם מנבחרת הג'ודו הישראלית שזכתה במדליה, גם מתחרויות האתלטיקה המצוינות. 

אני סיימתי לקרוא את "כל מה שלא סיפרתי" (מאת סלסט אינג) ובסופו של דבר אני שמחה מאד שקראתי את הספר הזה. אוהבת את נקודות המבט של הדמויות השונות, אוהבת את מרקם היחסים העדין והכל כך אמיתי ביניהם. אוהבת את האמת שנחשפת לקראת הסוף. את כל האמיתות. את כל ההבנות שמפציעות, לעיתים מאוחר מדי, אצל כל אחת מהדמויות. הוא כתוב יפה. 

בסוף הספר אני מגלה שהיא זו שכתבה גם את "שריפות קטנות בכל מקום" ומחליטה שבהמשך אקרא גם אותו. לא, לא צפיתי בסידרה. 

הספר הבא שאקרא יהיה "ארבעה אבות" מאת אמיר זיו. נאמר עליו שהוא טוב יותר מ"חמצן" שקראתי קודם. נראה. 

בעוד שבוע T מתאשפז שוב לקראת ERCP נוסף. נקווה שהימים האלה יעברו בשלום. 

[ואגב - נראה שבדיסקוס התחילו להתגבר על בעיית שליחת המיילים....או לפחות מנסים לעבוד על זה]