הטקס הקצר כבר מאחורינו.
יצאנו לידי חובה.
כעת אנחנו כבר ברכב, מנסים לצאת משם בין כל המשעולים ודרכי הגישה, וכל דרך שחשבנו שהיא היא המובילה ליציאה - חסומה.
בין אם על ידי אזור בנייה חדש נוסף שמגודר, בין אם על ידי סלעים גדולים שהונחו בכוונה כדי לא לאפשר מעבר של כלי רכב.
אין לי מושג איך הגענו לאזור של הבניינים החדשים, הקבורה בקומות.
אולי כאן נמצא שביל שמוביל לסימטא שמובילה לרחוב שמוביל לכביש המעגלי שבמוביל בסופו של דבר ליציאה.
אך לא. מבוי סתום. ועוד מבוי סתום.
ושילוט אין.
כאילו מי שבנה ותכנן את בית העלמין ירקון (וכעת גם מרחיב ומוסיף עוד ועוד בנייני קבורה וחלקות חדשות) עושה הכל כדי להכביד על קהל המבקרים, במקום להקל עליו.
כאילו לא די בכך שכאן באים כדי לקבור את מתינו, להספיד ולזכור אותם שנה אחר שנה.
גם כשהגענו וניסינו להיכנס לאזור "שלנו" ולגוש המוכר - חמותי כבר 19 שנה, חמי בדיוק 10 שנים - הכניסה היתה חסומה (בניין קבורה נוסף חדש? כנראה) ונאלצנו לפתל את דרכנו דרך אזור אחר עד שהגענו לאזור הנכון.
אבל עד שיצאנו משם.........הרגשנו כמו עכברים במבוך.
עלייה לקבר לא מדברת אלינו. אבל לחמי ולחמותי ז"ל זה היה חשוב. הם קיימו אזכרות כהלכתן, בחייהם, וגם עשו סבב בתי קברות פעם בשנה - בערב יום כיפור, נדמה לי. או ערב ראש השנה. פעם או פעמיים התלווינו אליהם.
אז לזכרם ולכבודם אנחנו מקיימים את הטקס.
ושם גם נפגשים עם גיסי ואשתו, שכל הקשר איתם בשנים האחרונות הוא אזכרות, שמחות משפחתיות (חתונות, בר מצוות...) ואירועים כלל משפחתיים.
פה ושם טלפון לאחל מזל טוב ליום הולדת, או חג שמח.
כך T בחר - מאז המשבר הגדול מול אחיו - ואני מכבדת את רצונו, ממילא קיימתי ודאגתי לטפח את הקשר הזה כל השנים בעיקר בשבילו, בשביל הוריו, וגם בשביל הילדים. הקשר עם גיסה זו הכביד עלי, שאב ממני אנרגיות שלא יאומנו, ואת הגיס הזה אני חייבת להודות קלטתי מהרגע הראשון, עת הייתי עוד ילדה בת 16 ופגשתי אותו לראשונה. הרבה מאד אוויר ורוח וצלצולים וחשיבות עצמית. והורים שחשבו שהשמש זורחת לו מה....
לצערי צדקתי. וחמי בעיקר שילם את מחיר העיוורון. ולבו נשבר.
בדרך כשיצאנו סוף סוף מהמבוך הבעתי צער על כך שהאזכרות שלנו מסתכמות בתפילה קצרה, הדלקת נר זיכרון, שיחת חולין קצרצרה שם בבית העלמין ויאללה ביי.
"לי זה לא חסר" עונה לי T ואני מסבירה את עצמי.
לא איתם. הלוואי שהיה לך אח אחר, איתו היינו יושבים - אולי בבית קפה או בבית שלנו או שלהם - אחרי האזכרה, ומעלים זכרונות, ופותחים אלבומי תמונות, ואולי הילדים היו מצטרפים כשהם מתפנים מעיסוקיהם....
"אה, כן. את צודקת. זה באמת חבל".
עצב מציף אותי. אהבתי את חמי וחמותי, כמו אב ואם. הם היו לי לאב ואם בתקופות בהן היחסים עם הורי היו בעייתיים, בתקופות של נתק. נראה לי שדיברתי איתם בטלפון ונפגשתי איתם אפילו יותר מאשר T, אשר בשנים ההן היה בעיקר בעבודה.
מותה של חמותי הכניסה את T למשבר נפשי גדול, שבעקבותיו הוא שינה לגמרי את סדרי העדיפויות בחייו. היא תמיד היתה המבוגר המיטיב בחייו. הבנתי שגם במותה היא היטיבה עמו.
מותו של חמי הכניס דווקא אותי למשבר. היה אוסף של דברים באותה שנה, אבל היעלמותו מחיינו - והאופן שבו זה קרה, בתאונת דרכים באשמתו - הכתה אותי קשות, די במפתיע. לא חשבתי שכך אגיב. זו היתה שנה קשה. שקעתי בהרהורים....
"אולי נעשה משהו היום? אולי נלך לים?" קפץ לי פתאום רעיון. המחשבה לשבת עם כל העצב הזה בבית.....
אבל אז נזכרתי "המונדיאל מתחיל..." ובטח הוא ירצה לצפות.......
"לא" הוא דווקא הסכים. "אירוע הפתיחה כבר היה אחרי הצהריים, יש משחק לא חשוב בין רוסיה לסעודיה, אפשר לצאת אחרי זה"
נסענו לחוף פולג, ירדנו לקו המים והתחלנו ללכת. וללכת. ועוד ללכת. האוויר היה נעים, לא לח ולא חם - תענוג.
הרגשתי שמשהו משתחרר, מתנקה.
ההליכה עשתה לנו טוב. לשנינו.
חזרנו הביתה עם תיאבון מוגבר, ויָשַׁנוּ כמו מרמיטות בחורף...........
יצאנו לידי חובה.
כעת אנחנו כבר ברכב, מנסים לצאת משם בין כל המשעולים ודרכי הגישה, וכל דרך שחשבנו שהיא היא המובילה ליציאה - חסומה.
בין אם על ידי אזור בנייה חדש נוסף שמגודר, בין אם על ידי סלעים גדולים שהונחו בכוונה כדי לא לאפשר מעבר של כלי רכב.
אין לי מושג איך הגענו לאזור של הבניינים החדשים, הקבורה בקומות.
אולי כאן נמצא שביל שמוביל לסימטא שמובילה לרחוב שמוביל לכביש המעגלי שבמוביל בסופו של דבר ליציאה.
אך לא. מבוי סתום. ועוד מבוי סתום.
ושילוט אין.
כאילו מי שבנה ותכנן את בית העלמין ירקון (וכעת גם מרחיב ומוסיף עוד ועוד בנייני קבורה וחלקות חדשות) עושה הכל כדי להכביד על קהל המבקרים, במקום להקל עליו.
כאילו לא די בכך שכאן באים כדי לקבור את מתינו, להספיד ולזכור אותם שנה אחר שנה.
גם כשהגענו וניסינו להיכנס לאזור "שלנו" ולגוש המוכר - חמותי כבר 19 שנה, חמי בדיוק 10 שנים - הכניסה היתה חסומה (בניין קבורה נוסף חדש? כנראה) ונאלצנו לפתל את דרכנו דרך אזור אחר עד שהגענו לאזור הנכון.
אבל עד שיצאנו משם.........הרגשנו כמו עכברים במבוך.
עלייה לקבר לא מדברת אלינו. אבל לחמי ולחמותי ז"ל זה היה חשוב. הם קיימו אזכרות כהלכתן, בחייהם, וגם עשו סבב בתי קברות פעם בשנה - בערב יום כיפור, נדמה לי. או ערב ראש השנה. פעם או פעמיים התלווינו אליהם.
אז לזכרם ולכבודם אנחנו מקיימים את הטקס.
ושם גם נפגשים עם גיסי ואשתו, שכל הקשר איתם בשנים האחרונות הוא אזכרות, שמחות משפחתיות (חתונות, בר מצוות...) ואירועים כלל משפחתיים.
פה ושם טלפון לאחל מזל טוב ליום הולדת, או חג שמח.
כך T בחר - מאז המשבר הגדול מול אחיו - ואני מכבדת את רצונו, ממילא קיימתי ודאגתי לטפח את הקשר הזה כל השנים בעיקר בשבילו, בשביל הוריו, וגם בשביל הילדים. הקשר עם גיסה זו הכביד עלי, שאב ממני אנרגיות שלא יאומנו, ואת הגיס הזה אני חייבת להודות קלטתי מהרגע הראשון, עת הייתי עוד ילדה בת 16 ופגשתי אותו לראשונה. הרבה מאד אוויר ורוח וצלצולים וחשיבות עצמית. והורים שחשבו שהשמש זורחת לו מה....
לצערי צדקתי. וחמי בעיקר שילם את מחיר העיוורון. ולבו נשבר.
בדרך כשיצאנו סוף סוף מהמבוך הבעתי צער על כך שהאזכרות שלנו מסתכמות בתפילה קצרה, הדלקת נר זיכרון, שיחת חולין קצרצרה שם בבית העלמין ויאללה ביי.
"לי זה לא חסר" עונה לי T ואני מסבירה את עצמי.
לא איתם. הלוואי שהיה לך אח אחר, איתו היינו יושבים - אולי בבית קפה או בבית שלנו או שלהם - אחרי האזכרה, ומעלים זכרונות, ופותחים אלבומי תמונות, ואולי הילדים היו מצטרפים כשהם מתפנים מעיסוקיהם....
"אה, כן. את צודקת. זה באמת חבל".
עצב מציף אותי. אהבתי את חמי וחמותי, כמו אב ואם. הם היו לי לאב ואם בתקופות בהן היחסים עם הורי היו בעייתיים, בתקופות של נתק. נראה לי שדיברתי איתם בטלפון ונפגשתי איתם אפילו יותר מאשר T, אשר בשנים ההן היה בעיקר בעבודה.
מותה של חמותי הכניסה את T למשבר נפשי גדול, שבעקבותיו הוא שינה לגמרי את סדרי העדיפויות בחייו. היא תמיד היתה המבוגר המיטיב בחייו. הבנתי שגם במותה היא היטיבה עמו.
מותו של חמי הכניס דווקא אותי למשבר. היה אוסף של דברים באותה שנה, אבל היעלמותו מחיינו - והאופן שבו זה קרה, בתאונת דרכים באשמתו - הכתה אותי קשות, די במפתיע. לא חשבתי שכך אגיב. זו היתה שנה קשה. שקעתי בהרהורים....
"אולי נעשה משהו היום? אולי נלך לים?" קפץ לי פתאום רעיון. המחשבה לשבת עם כל העצב הזה בבית.....
אבל אז נזכרתי "המונדיאל מתחיל..." ובטח הוא ירצה לצפות.......
"לא" הוא דווקא הסכים. "אירוע הפתיחה כבר היה אחרי הצהריים, יש משחק לא חשוב בין רוסיה לסעודיה, אפשר לצאת אחרי זה"
נסענו לחוף פולג, ירדנו לקו המים והתחלנו ללכת. וללכת. ועוד ללכת. האוויר היה נעים, לא לח ולא חם - תענוג.
הרגשתי שמשהו משתחרר, מתנקה.
ההליכה עשתה לנו טוב. לשנינו.
חזרנו הביתה עם תיאבון מוגבר, ויָשַׁנוּ כמו מרמיטות בחורף...........
