ראשית עדכוני בריאות:
אבא שוחרר מבית החולים והחזרתי אותו הביתה הבוקר.
הוא חלש מאד אבל זה ברור, כל עוד יש לו קורונה. לפחות לחץ הדם תקין כרגע.
הבנתי שיש איזון עדין מאד אצלו בנושא הנוזלים. מצד אחד הוא חייב לקבל תרופות משתנים (כמו פוסיד ועוד) כי אחרת מצטברים אצלו נוזלים ומתחילות בצקות והוא בסכנת אי ספיקת לב. מצד שני כאשר הוא לא מקבל מספיק נוזלים (או לחילופין מאבד יותר מדי נוזלים בגלל המשתנים) לחץ הדם שלו יורד לרמות מסכנות חיים. בכל פעם שהוא אושפז בעבר שיחקו לו עם המינונים של התרופות האלה ובכל פעם זה עשה לו בלגנים. גם עכשיו שחררו אותו עם הנחיות להוריד למחצית את מינון התרופות המשתנות. ואני כמובן נלחצת מזה.
בקיצור - צריך להיות עם יד על הדופק. לוודא שהוא שותה מספיק (מים, ולא קפה! שעוד יותר משתן), לבדוק שאין בצקות ברגליים או התנפחות של הבטן כמו שקרה לפני שנה, לבדוק את לחץ הדם באופן תדיר לוודא שהוא לא יורד לרמות מסוכנות. אוף.
מיינקוני בינתיים נראה רגיל לחלוטין, ולמרות שאני יודעת שאם היו כבר (לפחות) שני התקפי פרכוסים ייתכן מאד שיהיו עוד - משמח אותי לראות אותו בסדר. אוכל, עושה צרכים, מתפנק וחמוד.
אז עכשיו אפשר להמשיך בנושא הפוסט...........
החופש הגדול הסתיים והנכדים חזרו כולם ללימודים.
במקביל כל מיני תהליכים ביורוקרטיים בנושא רכישת הבית ביוון הושלמו, אז הגיע הזמן לעשות עוד גיחה ליוון - ארבעה ימים מרוכזים שבהם הספקנו הרבה אבל גם נהנינו.
נסענו עם שותפנו אבל בלי שריתה, שהחליטה שהיא צריכה לתעדף מתי להיעדר מן העבודה ומתי אנחנו יכולים להסתדר שם בלעדיה.
כנראה בגיחה הבאה היא תסע, ואם זה יהיה בשבועות הקרובים אז אני כנראה אשאר בבית. אבל שום דבר לא סגור עדיין בעניין הזה.
בלילות שלפני הטיסה וגם בלילה הראשון ביוון T התעורר בשלוש או ארבע כל יום לפנות בוקר ולא הצליח להירדם שוב. אני מכירה את זה אצלו, כאשר יש מתח כלשהו או הרבה עניינים על הפרק - זה גומר לו את השינה או לפחות מקצר אותה מאד.
אבל לשמחתנו הכל הלך לנו חלק, החל מהטיסות, דרך השכרת הרכב (שבנסיעה שלנו ביולי היתה קצת מעצבנת ובחרנו הפעם חברה אחרת, מאד מאד מוצלחת), המלון וגם כל הפעולות שתכננו לבצע שם.
יצא שאת כל הפגישות - עם הבנק, עורך הדין, רואה החשבון, סוכן הנדל"ן ובעל הבית ריכזנו ביום השני, כך שביום הראשון היה לנו זמן לעשות דברים אחרים.
בדרך מאתונה לפלפונז עצרנו בתעלת קורינתוס.
היינו מאד סקרנים לגבי התעלה הזאת, שמקצרת את הדרך מהים אל פיראוס, ולא התאכזבנו. זה היה מראה מרשים ביותר.
אבל לצערנו על הגשר שצופה לתעלה נתקלנו במה שישראלים ויהודים רבים נתקלים בו ברחבי העולם בימים אלה.
זה היה לא נעים, בלשון המעטה.
המשכנו למלון, שהפעם שכן מעט מחוץ לעיר נפליו (Nafplio) וכלל בריכה.
זו היתה בחירה מוצלחת מאד של T, כי התברר שהיה טוב מאד בסוף כל יום להתרגע מעט בבריכה לפני ארוחת ערב ולפני שצנחנו גמורים מעייפות למיטות.
השארנו את המזוודות במלון ומייד יצאנו לדרך, עוצרים בחנויות רהיטים ומוצרי חשמל.
זה יהיה פרויקט בפני עצמו לרהט ולאבזר בית שלם.
אחר כך התחשק לנו לנסוע כבר באותו ערב אל הכפר בו נמצא הבית שאנחנו קונים.
זה היה לקראת השקיעה, ואמנם רק למחרת קבענו עם בעל הבית לבקר בו שוב, לקחת מידות, לשאול שאלות ולבקש בקשות, אבל בערב הראשון פשוט רצינו שוב לראות אותו מבחוץ וגם שוב את הסביבה.
זה השביל ביציאה מהבית שיורד לחוף חבוי וכמעט פרטי, החוף ששבה את לבנו בנסיעה הקודמת והיה גורם מרכזי בהחלטה לקנות דווקא את הבית הזה (למרות שמה שהכריע את הכף בסופו של דבר היה הבית עצמו).
כיוון שכבר היינו שם, החלטנו לחפש מקום לאכול ארוחת ערב בכפר עצמו.
מצאנו מסעדה לא רחוק מהבית, שהגישה אוכל יווני מצוין וזול - שלושתנו אכלנו גִירוֹס....T ושותפנו שתו בירה (או אוּזוֹ....לא זוכרת כבר) וזו היתה באמת הארוחה הכי טובה שהיתה לנו בנסיעה הזאת.
למחרת היה יום עמוס שהתחיל מוקדם בבוקר בבנק, המשיך אצל רואה החשבון, משם פגשנו את סוכן הנדל"ן ואת בעל הבית בבית עצמו ועברנו על הכל (לפחות על הרוב) תוך כדי מדידות שונות, בדיקה שמערכות פועלות תקין (כמו המיזוג), שאלות לגבי תחזוקה ועוד.
משם נסענו כולנו לעורך הדין כדי לחתום על החוזה הראשוני (מה שנקרא אצלם
PRELIMINARY CONTRACT) שבעצם סוגר את העיסקה ויוצר סוג של "הערת אזהרה" לוודא שהבית כבר לא יכול להימכר למישהו אחר.
לאחר שסיימנו את כל המשימות החשובות האלה וירד המתח, נסענו לעוד חנות רהיטים.
זאת היתה חנות ש-T מצא ברשת עוד מהארץ, וכולנו אהבנו את מה שראינו באתר שלהם. האמת שנסענו לשם ביום הראשון שהגענו, אבל היא כבר היתה סגורה.
ובאמת כבר מהיום הראשון נתקלנו בתופעה מעניינת: רוב העסקים ביוון נסגרים בשתיים בצהריים. חלקם נפתחים שוב בחמש פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, אבל רוב הזמן אין עם מי לדבר אחרי שתיים.
מאד הופתענו מזה, כי עד כה כאשר שוחחנו או התכתבנו גם עם סוכן הנדל"ן שלנו וגם עם עורך הדין ורואה החשבון, הם כולם עבדו עד מאוחר מאד. בכל מקרה למדנו קצת על אורח החיים ביוון.
היה ברור לנו שאנחנו לא מקבלים החלטות בלי שריתה, אבל צילמנו את כל מה שמצא חן בעינינו ותיעדנו מחירים ומידות, ושיתפנו אותה בכול כדי שבהמשך נוכל להחליט ארבעתנו ביחד.
כאמור ביום השני החנות נפתחה בחמש ונסענו אליה - אלא שמשום מה לא עבדו שם בכלל המזגנים.
בחוץ 35 מעלות והחנות גדולה וכמובן סגורה לגמרי בלי חלונות, המוכרת עצבנית (כנראה גם כן בגלל העדר המיזוג) ואנחנו טפטפנו שם זיעה ואיבדנו מהר מאד את הסבלנות לשוטט ולבדוק רהיטים. כששאלתי את המוכרת אם המזגן פועל היא פשוט ענתה "לא" בלי להסביר או להתנצל. פשוט ברחנו משם.
אחר כך טבלנו קצת בבריכת המלון וזה אושש אותנו מעט, יצאנו לארוחת ערב נחמדה בעיר העתיקה של נפליו, ובלילה הזה סוף סוף T ישן "כמו מת" ובקושי הצליח להתעורר בבוקר.
אני דווקא התעוררתי מוקדם כרגיל, ומשראיתי שאין עם מי לדבר והבחור ממשיך לישון, ירדתי לחדר הכושר של המלון לבד - כמובן שהייתי צריכה לבקש מהם שיפעילו את המזגן וידליקו את האור - ועד שחזרתי לחדר ראיתי שהוא כבר ער, עדיין קצת מסטול מהשינה אבל בסדר גמור.
מאחר שהספקנו ממש את כל מה שתכננו לעצמנו ביומיים הראשונים, החלטנו להקדיש את היום השלישי למעט תיירות.
יצאנו לכיוון טריפולי (
Tripoli) ומשם לעיר היפה קלמטה (
Kalamata), ואפילו נסענו לחורבות הטירה במעלה ההר וצילמנו את הנוף.
בטירה עצמה, שהיתה כולה בחורבות, לא היה שום דבר מעניין........העיקר שלקחו לנו 5 אירו כל אחד עבור הכניסה...
מלמעלה ראינו שוק שתפס את עינינו, אז ירדנו לשם והספקנו להסתובב בו לפני שגם הוא נסגר.
הספקנו לשוטט בשוק ולשטוף את העיניים וליהנות מהפירות, הירקות, הדגים, שמן הזית......היתה שם סחורה פשוט מדהימה. באופן כללי התענגנו על הפירות והירקות ביוון, גם בביקור הזה וגם בביקור של יולי. וכמובן גם על שמן הזית.
בקצה השוק גם מצאנו מסעדת דגים נחמדה שם אכלנו צהריים.
כשבאנו לצאת בחזרה לנפליו ראינו שאנחנו עוברים ליד חנות רהיטים גדולה והחלטנו להיכנס ולהסתכל.
זו התבררה כהחלטה מוצלחת. חנות הרהיטים, שאיננה חלק מרשת, היתה נהדרת והמוכרת ידעה אנגלית מצויינת וגם סיפקה הרבה מידע והבטיחה הנחה גדולה.
בהמשך היא שלחה הצעת מחיר ו-T כרגע בשלבי התכתבות איתה, אבל כמובן שאת כל ההחלטות נקבל ארבעתנו יחד.
עברנו שם גם בסניף IKEA קטן - ממש קטן - אבל לא היו שם דברים שמשכו לנו את העין.
בחזרה במלון שוב עשינו אתנחתא קלה בבריכה, שוב יצאנו לארוחת ערב בעיר העתיקה של נפליו - והפעם בחרנו במסעדה שזכרנו מהביקור הקודם שלנו ביולי. מנהלים אותה בעל ואישה - כאשר האישה ממונה על המטבח והבעל על השירות - והתענגנו על כל ביס. ועדיין, זה היה פחות טעים מאשר האוכל בערב הראשון במסעדה כפר שבו קנינו את הבית.
אגב עוד תופעה שנתקלנו בה גם בביקור הזה וגם בביקור הקודם - כאשר מבקשים חשבון ביוון הרבה פעמים מקבלים את הפירוט אבל לא את סך כל הסכום. כאילו, אנחנו אמורים לחשב את זה בעצמנו. מוזר......... מה שכן, הם לא מצפים שם לתשר כלשהו.
הערה קטנה לגבי האוכל - מאחר וכולנו עלינו במשקל בנסיעה הקודמת שלנו, החלטנו מראש להיזהר עם הארוחות ולהמנע מנשנושים בין הארוחות ובוודאי שלא אכלנו מתוקים - אפילו לא פירות - ושמחתי לגלות בחזרה ארצה שהמשקל שלי (אמנם עדיין לא אידיאלי) נותר בעינו.
בבוקר יצאנו לשדה התעופה, החזרנו את הרכב וטסנו הביתה. אפשר לומר שזו היתה נסיעה מוצלחת מכל הבחינות.
בבית חיכה לנו חתול חמוד ומבסוט שטופל היטב על ידי הילד של השכנים.
לשמחתנו ולמזלנו. לא נראה שהיו תקריות מיוחדות בזמן שנעדרנו.
וזהו, עד הנסיעה הבאה.....
