יום שלישי, 26 בנובמבר 2019

ללא געגועים

כמו שאמר חכמוד בחוכמתו המתוקה, "סבתא, עכשיו את לא מתגעגעת לאף אחד".



שלשום בערב סוף סוף הגיעו בני, כלתי ותינוקי לביקור בארץ.
בניגוד לכל החששות הטיסה עברה באופן חלק לגמרי, תינוקי נרדם בעריסה שהם שכרו מבעוד מועד (בעיקרון אפשר להמר שתהיה עריסה פנויה ללא תשלום, אבל הם החליטו לא להסתכן ושילמו מראש וזו היתה החלטה נבונה מאד), ישן שמונה מתוך 11 או 12 שעות הטיסה, התעורר במצב רוח מצוין - מלא עניין וסקרנות לכל מה שראה סביבו, והיה רגוע.

גם בהמתנה בטיסת ההמשך באיסטנבול הוא היה מרוצה על כלתי בתוך המנשא שלו, באמת הקלה עצומה.
התקלה היחידה קרתה דווקא כאן בשדה התעופה, כשלא הגיע הכיסא לרכב שהם הביאו איתם במיוחד.
זוג אחר שטס איתם לא קיבלו את העגלה שלהם, וב"איתור כבודה" נראו בהתחלה די חסרי אונים.

אנחנו כמובן חיכינו בחוץ כל הזמן הזה, כאשר הם מעדכנים אותנו בסטאטוס כל כמה דקות.
ההתלבטות היתה כמובן איך להגיע הביתה ללא כיסא לתינוק ברכב.
ידענו שהם מביאים איתם את שלהם ולכן לא הבאנו (כדי לא לתפוס מקום) את כיסא התינוק שיש אצלנו.
בכל מצב אחר היינו ממליצים להם למלא טופס אבידה, לנסוע הביתה ולחכות שיביאו לנו את האבידה ברגע שתנחת בארץ
התחלתי לחשוב על פתרונות כמו לבדוק אם למי מבין המוניות הממתינות בחוץ יש כיסא לתינוק, או אם אפשר לשכור רק כיסא מאחת מחברות השכרת הרכב............

אבל אז ביקשו מהם להמתין כמה דקות כי תיכף מגיעה עוד נאגלה של מזוודות, ואולי הכיסא האבוד נמצא ביניהם, ובאמת - הוא היה שם. לא ברור למה ואיך זה התעכב (הזוג עם העגלה כבר מזמן מילא טופס ונסע הביתה) אבל הכל הסתדר והם יצאו אלינו לזרועותינו הפתוחות והמחבקות - אחרי המתנה של שעתיים.

כל הזמן הזה תינוקי שמר על מצב רוחו הטוב, פיזר חיוכים, מילא את סביבתו במתיקות.
הוא שונא נסיעות ברכב אבל גם בנסיעה הביתה הוא היה יחסית רגוע, ומרגע שהגענו אלינו הביתה הוא הסכים לבוא אלי ועזרתי להם עם האמבטיה וההשכבה במיטה........בתקווה שיצליח לישון למרות הג'ט לג.

אז לא ממש, בלילה ההוא וגם בלילה הבא הוא התעורר כל שעה בערך, וחלק מהזמן גם רצה לשחק - כי מה פתאום חושך עכשיו....כך שלמרות שהם עושים ביניהם תורנות, אף אחד מהוריו לא ממש הצליח לישון כמו שצריך (עם ג'ט לג בעצמם) מאז שהגיעו. בסביבות שלוש בבוקר הוא נרדם "סופית" כאילו לשנת לילה. אבל מצב הרוח הוא נהדר.

אתמול התחיל מוקדם בבוקר, כאשר אני עשיתי בייבי סיטר לתינוקי משש בבוקר והם נסעו לשגרירות ארה"ב כדי למסור את הדרכונים שלהם לחידוש הויזות.
מילאתי באדיקות את ההנחיות לפתוח את התריסים בחדר שלו בשמונה בבוקר כדי שיראה שאור יום, וזה כמובן לא השפיע עליו בכלל. המשכתי בצייתנות להעיר אותו בעדינות בשמונה וחצי ולהאכיל אותו, ולמרות שהוא לא ממש הבין מה הסבתא הזאת רוצה ממנו "באמצע הלילה", הוא בסך הכל שיתף פעולה והיה מאד (אבל מאד!) חמוד.

החלפתי לו חיתול ושיחקתי איתו קצת והוא היה מתוק ברמות, ואז (שוב על פי הנחיות ההורים) אחרי שעה וחצי טיילתי איתו קצת בחוץ, הרגעתי אותו והשכבתי אותו לישון. והוא נרדם די מהר. בכל זאת אצלו בגוף עדיין לילה.

כשהם חזרו מהשגרירות הם אספו את הורי בדרך מ'האחוזה', ויחד בילינו בכיף ואז גם בתי הגיעה עם שלושת הילדים.
לזה חיכינו.
למפגש הזה בין האחים ובני הדודים. איזו התרגשות!

בילינו כך ביחד כל היום, הם נשארו כאן גם לצהריים (שאז הורי החליטו שמספיק להם ונסעו הביתה) וגם לארוחת ערב (בשלב זה גם חתני הצטרף אלינו).

היה יום קסום.
במשך יום שלם כל הילדים שלי וכל הנכדים שלי (ובחלקו גם הורי) היו כאן ביחד, ולא הייתי צריכה להתגעגע לאף אחד.
אושר צרוף.

כולם היו עייפים אך סירבו להיפרד.
התינוקות נרדמו פה ושם על פי הצורך, הנכדים הגדולים היו פשוט מקסימים איתם, ואיתנו, וזה עם זה, אמנם T ואני קצת קרענו את התחת עם הבישולים והשטיפות וכולי אבל היה כיף גדול.

היום היה כבר רגוע יותר, היינו בבית רק עם בני וכלתי ותינוקי ואחרי הצהריים הם יצאו לבקר אצל בת דודתה בראש העין ואנחנו נסענו לחדר כושר - עם הרבה מוטיבציה אבל לא הרבה אנרגיה.

הכיף הגדול, מעבר לכך שתינוקי פשוט מתוק ברמות על, הוא שגם הנוכחות של בני וכלתי נעימה וטבעית וקלה לגמרי. אין מתחים ואין עניינים. מלאת תודה גם על כך.

נראה לי שמחר הם יבלו את רוב היום אצל בתי, לנו יש עניינים וסידורים, בין היתר חתונה שאי אפשר שלא ללכת אליה (אנחנו לא ממש אוהבים ללכת לחתונות).
אבל עדיין יש את הבוקר יחד איתם, עם תינוקי המתוקי.........בהחלט אושר צרוף.


יום ראשון, 24 בנובמבר 2019

נגיפי סתיו

בחמישי הודיעה לי בתי שחמותה תגיע ל"תורנות סבתא" ואין צורך שאגיע.

האמת שמרגע ש'נוקת' התחילה ללכת לגן, קבענו שנגיע לסירוגין אחת לשבועיים, כל אחת מהסבתות, לאסוף אותה מהגן, להיות בבית כשהגדולים מגיעים (לבד!) מבית הספר, לתת להם ארוחת צהריים ולהיות איתם עד שחתני מגיע (מוקדם יחסית) מהעבודה.
אבל זה היה די תיאורטי.
בין השאר משום שבתי בינתיים עובדת בקליניקה הזאת רק שעה ביום חמישי, ולא יום שלם כפי שנהגה לעשות לפני הלידה. בבוקר ולא אחר הצהריים. כך שבכל מקרה לא משנה איזו סבתא מגיעה, נהיה בינתיים יחד עם בתי ולא במקומה.
וגם כי המחותנת החביבה שלי ידועה בהברזותיה (להגנתה ייאמר שיש לה עוד שישה נכדים מבנותיה והיא גם עדיין עובדת) ואני החלטתי לשריין לבתי את ימי חמישי למקרה שתזדקק לי בכל זאת.
אז מצאתי את עצמי פנויה לגמרי ביום חמישי, באופן מאד מפתיע.
מצד אחד זה איפשר לי להספיק דברים שלא תכננתי, מצד שני היה לי חסר הבילוי עם המתוקים הקטנים.

אבל התנחמתי בכך שהם יגיעו לארוחת ששי, והגדולים גם יישארו לישון.
זהו שלא.

בששי בבוקר בתי התקשרה לספר שהיא חולה (חום וכאבי בטן), 'נוקת' חולה (כנראה כנ"ל), וגם נשמותק מצונן נורא ומשתעל.
במקביל גם T התחיל להיות מצונן נורא, ובהתייעצות זריזה עם הורי הוחלט שגם הם לא יגיעו כדי שלא יידבקו.

בקיצור מצאנו את עצמנו לבד בששי. הקפאנו חלק מהמוצרים שתכננו לבשל, בישלנו את השאר (כדי שיהיה לנו וגם עבור בני ומשפחתו שיגיעו הערב, יום ראשון) ובעיקר נחנו המון.
בשבת אמנם הלכנו לחדר הכושר (T הרגיש יותר טוב) אבל מעבר לכך גם שבת עבר במנוחה שלמה.

בינתיים נשמותק מרגיש מעט יותר טוב, בתי מחלימה יפה ונוקת בריאה לגמרי ומרוצה מהחיים (ומקשקשת בקולי קולות בכל הבית לשמחתם של שאר בני המשפחה) אבל הוירוס עבר לחכמוד (חום והקאות)....
T עדיין מצונן ונראה שגם אני מתחילה קצת.........

ובני וכלתי עם 'תינוקי' כבר על המטוס בדרך לכאן.
בקיצור - שמח.
ואני מאד מתגעגעת לחכמוד, נשמותק ונוקת.

סתיו, סתיו, סתיו

יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

עדכונים

זמני או לא, הבוקר ישראבלוג לא זמין - ובמקומו מקבלים את הדף הראשי של רשת 13.
באתי להגיב על אחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם, ו.....אין אפשרות.
אני יודעת שזה קרה כבר כמה פעמים ושכעוף החול האתר בכל פעם חזר לתחייה, אז לא מספידה אותו עדיין (מה גם שהודיעו שהוא עבר לידי הבלוגרים וימשיך באופן כזה או אחר בעתיד הקרוב).

סוף סוף הגיע התור שנקבע לי לפיסיותרפיה (אי אז ביולי) ועם הרבה התלבטויות הלכתי.
האמת שהופתעתי.
לאחר שאלון קצר לגבי הכאבים שלי ושיחה עניינית על היסטוריית הכתפיים שלי, הפיסיותרפיסטית התחילה להסביר לי בדיוק מה קורה שם בתוך המפרקים שלי ומדוע, הסבירה לי המון דברים שלא ידעתי על היציבה, והתחילה להדגים לי ולתת לי תרגילים לחיזוק שרירים (שלא ידעתי שהם קיימים) וגם הדרכה כיצד לבצע פעולות יום יומיות (למשל - לשבת ליד המחשב!) כדי למנוע את הצביטה החוזרת של הגידים שגורמת לי שוב ושוב לדלקות.
זה היה מאיר עיניים, ממש. עשרים שנה של דלקות חוזרות בכתפיים ומעולם אף אחד לא הסביר לי את העניין הזה.
יותר מכך - חלק מהפיסיותרפיסטים ואוסתיאופתים שטיפלו בי ונתנו לי תרגילים (אותם עשיתי באדיקות עד לפני שנה, כשחטפתי את הדלקת האיומה ההיא בכתף ימין) הנחו אותי לעשות פעולות שמזיקות לי, לא רק שלא עוזרות. מוזר.
אז לא שעכשיו בן לילה הכל בסדר - קשה ליישם את מה שהיא לימדה אותי.
בינתיים הצטרפתי לקבוצה מודרכת אצלה פעם בשבוע, שבה אני (ועוד כמה אנשים) מבצעת את התרגילים שהיא נתנה לי, היא משגיחה ומוודאה שאני עושה אותם נכון, ובכל פעם מוסיפה לי עוד.
מקווה לטוב.

במקביל חזרתי ליותר פעילות אירובית מאז סוף השבוע, מקווה שגם זה יעשה לי טוב.

ביליתי הרבה עם הנכדים בסוף השבוע שעבר, מתיקות בהתגלמותה ממש.
'נוקת' "חנכה" את האמבטיה שקניתי עבור 'תינוקי' ביום ששי, ונראה שהיא מאשרת שכיף להתקלח אצלנו.

ועכשיו כבר סופרת לאחור להגעתו של הבן עם הכלה ו'תינוקי' ביום ראשון הקרוב.

שוב טילים על ישראל - הפעם מצפון...
ועדיין הרוח היבשה המזרחית המעצבנת הזאת (רק קרה במקום חמה).......

ואף מילה על המצב הפוליטי

יום רביעי, 13 בנובמבר 2019

שנייה לפני שהטילים התחילו לעוף כאן...

נתנו קפיצה ספונטנית לאילת.
איך הדברים מתהפכים תוך שניות במציאות שלנו.
כבר יומיים שאנחנו דבוקים לרדיו ולטלוויזיה ולעדכונים מהאפליקציות השונות......
אבל בשבת לא היה לנו מושג שכל זה עומד להתרחש.

לקראת הצלילה של T במאלדיביים הוא רצה לעשות צלילת רענון, וגם לבדוק את החליפה החדשה שהוא הזמין בעלי אקספרס, ולנסות את המצלמה התת ימית שקנה.
בששי עוד ארחנו את כל המשפחה לארוחת ערב טעימה והנכדים ישנו אצלנו.
בשבת (אחרי ארוחת בוקר וסיפור ומשחק קלפים "רביעיות") החזרנו אותם הביתה, ועוד הספקנו להתארח לבראנץ' אצל חברתי האמריקאית לשעבר (החלטתי לקרוא לה שושנה) שאיתה חידשתי השנה את הקשר אחרי שאיבדנו זו את זו כבר לפני יותר מארבעים שנה.
T ואני פגשנו את בעלה לראשונה (T פגש אותה אי אז כשהוא עוד היה בצבא והיינו רק חברים) והמפגש היה באמת מאד נחמד.
משם יצאנו ישר לכיוון אילת.
פאדיחה קטנה היתה כשהתעלמנו מהנחיות WAZE - בא לנו לנסוע דרך מצפה רמון, והאפליקציה הפנתה אותנו כל הזמן לכיוון כביש הערבה. בדיעבד הבנו מדוע: בדרך למצפה היה מירוץ אופניים (כן! בחום הגדול הזה!) שעלה לנו בעיכוב של כשלושת רבעי שעה ובכל זאת סטייה בחזרה לכביש הערבה. על זה נאמר: נו, מילא.

הגענו לאילת אחרי שש בערב, וכבר מהדרך הזמנו מקומות במסעדה האיטלקית בה אכלנו בשנה שעברה עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' ונהנינו מאד.
T הזמין חדר במלון "הריף", בו הוא תמיד נהג להשתכן כאשר ירד לאילת לצלול. המלון החליף מאז שם ובעלות מספר פעמים (היה "אורכידאה הריף" ועכשיו "הרברט סמואל הריף") וגם עבר שיפוץ קטן (בעיקר כדי לעמוד בחוק הנגישות) אבל באמת שבאנו בלי ציפיות כלשהן.
פרט לקרבה למועדון הצלילה וגישה ישירה לחוף (בלי צורך לנסוע או לחצות את הכביש).

אז התברר שמועדוני הצלילה באילת השתנו לגמרי מאז ש-T צלל שם לאחרונה, וחלקם נסגרו או עברו מקום, ורובם עוסקים אך ורק בקורסים - ולא ממש ידידותיים לסתם צוללים שבאים לשכור מיכלים ולמצוא פארטנרים לצלילה (חייבים לצלול לפחות בזוגות, אם לא יותר. אסור לצאת לבד).

ביום ראשון T מצא את עצמו ללא באדי (בן זוג) ובסוף לקח צלילה מודרכת (בתשלום) בצהריים (צלילה אחת - כאשר במקור תכנן לצלול שלוש פעמים באותו היום) וגם זו לא לאתר שהוא רצה (קצא"א).
בנוסף התברר שחליפת הצלילה החדשה שלו קלה מדי, הוא לא לקח על עצמו מספיק משקולות, והמים כל הזמן העיפו אותו למעלה.........בקיצור זו היתה אכזבה לא קטנה.

בזמן הזה ירדתי אני לחוף של המלון, ואז התברר לי שאסורה בו הרחצה כי כולו מוקדש לספורט מים (גלשני רוח וגלשני עפיפון). הלכתי דרומה עד לחוף הרחצה הצמוד, אבל אז התברר שאני לא יכולה לשבת שם בצד על כסאות הנוח, כי השטח הזה שייך לקוראל ביץ' קלאב......בקיצור צריך ללכת עוד יותר דרומה ולשכור כסא נוח בחוף שבעצם מעבר לכביש של מלון ישרוטל ים סוף (שם שהינו לפני כמה שנים עם הנכדים).
לא סיפור אבל גם לא ממש הכיף של חוף ממש מתחת למלון.
היה חם ופשוט חזרתי לבריכת המלון, שהיתה כמעט ריקה, שם שחיתי וקראתי בצל (התחלתי את "before we were yours" מאת ליסה ווינגייט (ושוב תודה ל catededur 😍), עד השעה שבה היה אמור T לחזור מהצלילה, ועליתי לחדר.

בחדר המזגן היה כבוי, אז הדלקתי אותו ונכנסתי להתקלח. ואז כשיצאתי מהמקלחת ראיתי שהמזגן כבה, אז הדלקתי שוב, ותוך כמה שניות הוא שוב כבה. בדקתי שהדלתות כולן סגורות (כי ידוע שבבתי מלון פתיחת דלת/חלון מפסיקה את פעולת המזגן) אבל זה לא עזר. התקשרתי לקבלה. אחרי רבע שעה, משלא הגיע אף אחד התקשרתי שוב.

הגיע טכנאי חמוד ביותר (הזכיר לי מישהו - שחקן או זמר.....לא ברור) שניסה כל מיני דברים (כולל ביצוע מעקף כדי ששום דבר לא יגרום למזגן לכבות, גם לא פתיחת דלת) אבל ללא הועיל.
בינתיים T חזר ונכנס להתקלח ולשטוף את החליפה והציוד, וכשסיים יצאנו לשתות קפה ב"ארומה" (מתחת לישרוטל ים סוף) כאשר הטכנאי מבטיח לנו שאו שהוא יצליח לתקן את התקלה, או שיחליפו לנו חדר.

כשהיינו בארומה הגיע למייל של T קישור עם בקשת משוב על המלון.
אז הוא מייד התיישב לכתוב - גם שבחים על החדר המרווח והמקלחת המשובחת, גם על ארוחת הבוקר המצויינת (באמת אחת הטובות) אבל גם על תקלת המזגן.
תוך דקה מרגע שליחת המשוב, התקשרה אליו מנהלת המלון.
היא חיפשה אותנו בחדר, ומשלא מצאה התקשרה לנייד.
היא מייד הבטיחה שוב שהתקלה תתוקן או שנקבל חדר חדש, ובכל מקרה היא ביקשה לפצות אותנו.
T הסביר לה שאיננו מחפשים פיצוי, ואיננו מחפשים להתלונן סתם, והכל בסדר.

כשחזרנו לחדר הודיעו לנו שהצליחו עם המעקף ושהמזגן פועל כעת, ואחרי דקה הופיעה המנהלת ("אל תדאגו, אני לא עוקבת אחריכם") ושוב ניסתה לדחוף לנו פיצוי.
היא הציעה ארוחת ערב אבל אמרנו שיש לנו כבר הזמנה (אכלנו באותו הערב ב"ראנץ' האוס" של מלון רויאל ביץ - בשר משובח, מומלץ בחום). למחרת כבר עמדנו לעזוב ולנסוע הביתה, אז היא הציעה שנצא מאוחר ונאכל צהריים על חשבונם.
אמרתי ל-T שזה דווקא רעיון טוב, אולי הוא יצליח לדחוף עוד צלילה אחת בבוקר. הסכמנו.

המזגן אכן החזיק מעמד באותו לילה, וגם (בעזרתה הנהדרת של פועה והתמצאותה בקבוצות הצוללים בפייסבוק) מצאתי ל-T באדי לצלילה ליום שני בבוקר.
חוויית הצלילה באותו יום היתה שונה לגמרי, והיוותה תיקון לאכזבה של היום הקודם.
הם יצאו לקצא"א והפעם הוא לקח מספיק משקולות, ותוך כדי צלילה פתאום הצטרפו אליהם שני דולפינים שהתקרבו אליהם ממש והשתעשעו איתם שם מתחת למים............















בקיצור זה היה בוקר מוצלח ביותר. שמחתי ממש שהיתה לו הזדמנות שנייה.

יום שני בבוקר היה חם הרבה יותר מאשר ראשון (בעיקר כי נעלמה הרוח) ואחרי שהייה קצרה בבריכה עליתי בחזרה לחדר לארוז ולקרוא קצת..........ואז שוב הפסיק המזגן לפעול.
שוב התקשרתי לקבלה, ובלית ברירה חזרתי לבריכה. לא ניתן היה לשהות כך בחדר בחום הזה.

מנהל האחזקה של המלון הגיע אלי לבריכה לבשר לי שהתקלה תוקנה (והפעם באמת - יחידת הפיקוד פשוט היתה תקולה, והם החליפו אותה) ואני יכולה לחזור לחדר.
T חזר וירדנו לאכול במסעדת החוף "מיקונוס" על חשבון המלון. אמנם היה עדיין חם אבל החלה קצת בריזה, ואז שבעים וטובי לב בצענו צ'ק אאוט ויצאנו בחזרה הביתה.

בסך הכל היתה חופשה ספונטנית חביבה ביותר באילת, למרות תקלות פה ושם. והספקנו לחזור לפני שהתחיל הבלגן....
ומי יודע איך הבלגן הזה עוד יתפתח........
מקווה לשקט בדרום ובכל הארץ, באמת הגיע הזמן. 

יום שישי, 8 בנובמבר 2019

שיפור בכל החזיתות

בגיזרת הבריאות חל שיפור בכל החזיתות.

החתולים כנראה הבריאו מהוירוס או שהבטן שלהם נרגעה כשהחלפתי להם את האוכל בחזרה לזה שהיו רגילים אליו, וההקאות נפסקו.
אני עדיין עוקבת אחרי היציאות שלהם (החתולה בוודאות כבר "סדירה", לגבי החתול ד' אני עוד לא סגורה על זה) וברגע שאהיה בטוחה שגם זה חזר לקדמותו אוכל להיות רגועה בחזית הזאת.

אבא שוחרר מבית החולים להמשך בדיקות (לא דחופות) במסגרת קופת חולים.
בביקור הרופאים שנערך אתמול (כשעדיין היה מאושפז) נעשתה לו בדיקה יסודית על ידי נוירולוג - אותה הוא עבר בהצטיינות יתרה, אפילו טוב יותר ממה שהם קוראים לו "תואם גיל".

לגבי סימני האירוע המוחי שנצפו ב-CT אמר הנוירולוג שזה אירוע ישן - כלומר לא מעכשיו, לא מהשנה בכלל - ושלו הוא היה משפיע על אבא, התופעות היו משפיעות בכלל רק על צד אחד של הגוף. מוזר מאד.

על תוצאות בדיקות הדם אמר רופא המחלקה שהן טובות יותר משלו עצמו.

הם ניסו להבין את תחושות הלחץ והכבדות בכפות הרגליים והחולשה בידיים (כאשר התברר שכל הזמן שהם התייחסו לזה כאל "נימול" זה ממש לא היה מדויק) והכבדות בראש ולעיתים תחושה של חוסר שיווי משקל - והמליצו על כיווני בדיקה של כלי דם (ואסקולרי), לב (למרות שהוא במעקב קרדיולוג כבר שנה ונאמר לו שהפרעות הקצב הקלות אינן משמעותיות ואין צורך בקוצב בשלב זה) ואולי חוליות הצוואר.

בקיצור כאשר שאלתי אם אי אפשר לבצע את כל הבדיקות האלה כבר שם במקום אם כבר הוא מאושפז, קיבלתי תשובה מנומסת אבל פסקנית שאין דחיפות וזה בית חולים ציבורי וחייבים לפנות את המיטה לחולים שזקוקים לאשפוז. אוקיי. מקובל.

הם גם המליצו שבכל זאת ימשיך להיות במעקב על ידי נוירולוג.
אז במכתב השחרור הם פירטו את הבדיקות המבוקשות וכיוון החקירה המומלץ, על פי סדר הדחיפות, ושלחו אותו הביתה, לשמחתו ולשמחת כולנו.

היום הוא כבר ביקר אצל רופא ה'אחוזה' שכתב לו הפניות לחלק מהבדיקות, וליתר בטחון הם גם קובעים תור לרופאה במכבי כדי לעדכן אותה ולקבל ממנה המלצות נוספות לגבי כיווני החקירה. משהו לא בסדר, וגם אם הוא לא מסכן חיים חשוב להבין מה ולטפל, אם אפשר.

אז חזרה לשיגרה כרגע, וטוב שכך, גם אם בכל זאת נותרה איזו דאגה בגלל סימני השאלה......

בגזרת הנכדים:
'תינוקי' מתנהג כאילו הוא עובר על איזה צ'קליסט ועושה וי כמעט בכל שבוע.
הוא כבר זוחל על הגחון בכל הבית, לא רק כדי למצוא את אחד מההורים (רודף אחריהם לחדר האמבטיה, למטבח, לחדר) אלא סתם כדי לשוטט ולגלות פינות חדשות (ומשום מה כמה שיותר חשוכות).
בנוסף הוא נעמד על ארבע ומתנדנד קדימה ואחורה (בתי היתה עושה את זה כשהתכוננה לזחילה....המון זמן התכוננה ככה ותכננה ובסוף כשניסתה הצליחה במכה ראשונה). בני מתפקע מצחוק בכל פעם שהוא רואה אותו עושה את זה. הילד הזה חמוד ברמות על ובאמת כבר מחכה שיגיעו לביקור (בסוף החודש!!!!).

'נוקת' מתפתחת לאט יותר מהבחינה המוטורית - לא בוער לה - אבל עדיין נמצאת בטווח הלגמרי תקין, מוצאת עניין גדול בכל מה ומי שסובב אותה (ומתגרה כשאוכלים לידה - ומבקשת טעימות), והכי מדהים הוא שגם כשמשהו מציק לה והיא בוכה, מספיק להתחיל לשיר לה והיא נרגעת ומקשיבה. הכי מצחיק זה כאשר מקריאים לה סיפור (וזה קורה הרבה, גם אני, גם הוריה, גם אחיה) - היא לא מסתכלת על התמונות בספר אלא על הפנים של מי שמספר. זה קורע.

עכשיו כבר שני לילות שהיא לא מצליחה לישון ברצף ובתי כבר מרגישה כמו זומבי, אבל המצב רוח של הקטנה בסדר - לא ברור מה מעיר אותה ככה כל הזמן.
אתמול כמובן התגייסתי לעזור, הגעתי מוקדם ושלחתי את בתי לישון בזמן שהשגחתי על 'נוקת' - אבל אז הגיעו חכמוד ונשמותק מבית הספר והעירו אותן. כמה שהם מנסים ללחוש, זה פשוט לא עובד.

סיפור מצחיק עם נשמותק: הוא בכיתה ב' והיה לו השבוע המבחן לאיתור מחוננים. בניגוד לכתבה שראינו בחדשות ערב קודם על הורים שמשתגעים לקראת המבחן הזה ומכינים את הילד ומאיצים בו "להיות מחונן" (שטות גמורה, לדעתי) - לנשמותק לא היה מושג שעומד להיות מבחן כזה, וכשבתי שאלה אותו אחרי הצהריים על המבחן הוא לא הבין למה היא מתכוונת.
"את מתכוונת לדפי העבודה האלה?" הוא שאל אותה.
"כן", ענתה לו, "כמה דפים היו?" הוא אמר שהיו 12 דפים, אבל כשאמרה שזה המון דפים, הוא אמר שממש לא המון.
"אז איך היה לך?" היא שאלה אותו, והוא אמר בסדר, וכשביקשה שיפרט, הוא אמר שהוא "עשה את הכל עד לעמוד שהיה כתוב לעצור, ואז הוא עצר, ואז הוא חיכה המון זמן".
"למה חיכית?" שאלה אותו בתי בחיוך.
"שכל שאר הילדים יגיע לעמוד העצור" הוא הסביר בנחת, בלי לקלוט שהוא פשוט גמר את החלק הראשון מהר מאד.
"ואז מה היה?" שאלה אותו בתי בחיוך.
"ואז נתנו לכולם את החלק השני, שהיה חשבון, והסבירו שלא חייבים לסיים אותו, ושכנראה לא נצליח לסיים אותו. ובאמת לא סיימתי, הגעתי לעמוד האחרון אבל לא סיימתי אותו בזמן שהיה".

ובכן לא יודעת אם סיפרתי כאן אבל לפני שנתיים נשמותק עבר אבחון והתברר שיש לו IQ של 139  - והציעו לו חוגי העשרה למחוננים, אבל הבוחנת לא מצאה חן בעיניו והוא ממש לא רצה, אז הם לא לחצו (למרות שלבוחנת לא היה קשר למורים בחוגים עצמם) ועזבו את זה.
מסקרן אותנו עכשיו איך זה יבוא לידי ביטוי במבחן בבית הספר (הבנתי שמי שעובר בהצלחה את השלב הזה ניגש למבחן נוסף).

מה שיפה זה שלילד אין מושג עד כמה הוא חכם.

אז אתמול עזרתי לבתי עם 'נוקת' וגם עזרתי לגדולים עם שיעורי הבית שלהם. בעצם עזרתי בעיקר לחכמוד שהתקשה בשיעורי הבית בגיאומטריה, וגם היה צריך לעבור על מבדק (בוחן) שבו הוא שגה כמעט בכל השאלות. בדיוק כמו לבתי, חשבון והנדסה קשים לו, ובנוסף קשה לו להתמודד עם קושי - אז זו היתה סאגה שדרשה הרבה אורך רוח לשבת איתו ולגרום לו להבין שהוא בעצם יודע, אם רק יירגע מעט.
אחר כך תירגלנו איתו אנגלית לקראת מבדק ביום ראשון, וגם ליוויתי אותו בשיעורי הבית באנגלית - בסך הכל הוא בסדר אבל חסר סבלנות ומצפה שהכל יילך לו בקלות. לא עוזר כמובן שנשמותק זורק פה ושם את התשובות (למרות שהוא עסוק במשהו אחר)....
נשמותק היה זקוק לעזרתי רק בשאלה אחת בתורה (היום היה לו טקס קבלת ספרי תורה) - הוא התבקש לומר איך אומרים בעברית יום יומית את המילה וַיַּ֔רְא. ביקשתי שיסתכל על המילה ויגיד לי מה היא מזכירה לו.........והוא מיד אמר "לראות". "וראה"....

כשלקחתי אותו לשיעור הפסנתר חכמוד ביקש להתלוות אלינו, וזה היה נחמד מאד. ואז נסעתי הביתה.
נקווה שיהיה סופשבוע שקט בכל הגזרות (גם הלילה 'נוקת' לא ישנה....), שאבא ירגיש טוב, שהחתולים ימשיכו להיות בריאים..........ושיחזור מזג האוויר הסתווי/אביבי שהיה בשבוע שעבר.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2019

העיקר הבריאות

תענוג של סתיו. נעים במשך היום וקריר בלילות.
הייתי מוכנה שיישאר ככה כל הזמן, כאשר מידי פעם יורד גשם בלילה....מה רע?

בזירה הבריאותית יש עניינים גם אצל אבא שלי, וגם (להבדיל) אצל החתולים, בעיקר החתול ד'.

כיון שהורי (בעיקר אמא שלי) נמנעים מלדווח על כל דבר שקורה להם, הבנו באיחור די גדול שאבא שלי סובל כאבים קשים בגב, מתקשה ללכת, מתקשה לקום ולהתיישב.
באיחור עוד יותר גדול התברר ששבוע קודם לכן הוא נפל ממכשיר האליפטיקל בחדר כושר.
היא טענה שהכאבים לא קשורים לנפילה, כי הם התחילו כמה ימים אחריה, ושמיד אחרי הנפילה הוא הרגיש בסדר גמור.
באיחור גדול עוד יותר התברר שהוא נפל כי פתאום הרגליים לא נענו לו, התקפלו או נרדמו או שהוא נרדם - התיאורים שלו מאד לא ברורים. מה שהדאיג עוד יותר.

גם אני וגם גיסתי התגייסנו לשכנע אותו (אותם) לבדוק את העניין לעומק, ויפה שעה אחת קודם.
קודם כל לטפל בכאבי הגב שממש היקשו עליו לתפקד.
הוא נשלח לצילום שהחזיר תוצאות שאופייניות לגיל 85 ולא מדאיגות, ובלי משהו מעבר לזה.
הרופא באחוזה המליץ לו למרוח משחת וולטרן על האזור ולקחת משככי כאבים.
גיסתי קבעה לו תור אצל אורתופד פרטי שעוזר לספורטאים ושחקני תיאטרון הסובלים מכאבים לעמוד על הרגליים במהירות. כיון שיש לו גלאוקומה הוא אמר שאסור לו לקבל זריקות עם קורטיזון, אבל האורתופד אמר שיש לו חומרים אחרים שהוא מזריק מקומית שיכולים להקל על הכאב.

אבא שלי כנראה נבהל מהסכום (הסביר לגמרי בעיני) של 500 ש"ח שיהיה עליו לשלם לאורתופד הפרטי הזה, וקם למחרת בבוקר כמו חדש ללא כאבים. הוא הכריח את גיסתי לבטל את התור.

מה שכן, שתינו האצנו בו לקבוע עם נוירולוג - כי מה שמדאיג באמת בסיפור הזה הוא מה שקרה לרגליים שלו על האליפטיקל (שאגב מרגע שהפסיקו הכאבים הוא חזר אליו וחזר לכל פעילות הספורטיבית שלו).
לזה הוא הסכים, וגיסתי העבירה לו פרטים של נוירולוג שאחותה המליצה עליו, שניתן ללכת אליו כרופא מומחה פרטי ולקבל החזר ממכבי.
[המוטיב החוזר כאן הוא שלגיסתי ומשפחתה יש קשרים ענפים עם הקהילה הרפואית, ולכן הם אנשי המפתח כשצריך מישהו כזה.........(אוי כמה חסר לנו חמי ז"ל שהיה רופא מעולה בעצמו, דאג לנו ואבחן אותנו בחוש ובידע ובניסיון המעולה שלו,  וידע להפנות אותנו לבדיקות ולרופאים הרלוונטיים בעת הצורך?).]

כשאבי התקשר לנוירולוג והבין שהוא יצטרך לשלם לו קרוב לאלפיים ש"ח (ויקבל החזר חלקי בלבד ממכבי) הוא החליט לבקש הפניה לנוירולוג של מכבי.
בינתיים אתמול הוא הרגיש שכבד לו הראש אחרי הספורט, כבדות לו הרגליים, ויש גם נימול בכפות הידיים והרגליים. נו, מה עוד צריך כדי להבין שמוכרחים לבדוק?
הוא סיפר את זה לאח הראשי באחוזה, וההוא מיד רשם לו הפניה ל-CT במיון.
אבא התקשר אלי ובאתי לאסוף אותם.
לא אלאה בפרטים (שהשארתי אותם בפתח המיון ואז לקח לי יותר מחצי שעה לחנות בחניונים של בית חולים מאיר; שלקח יותר מארבע שעות להשלים את כל התהליך של בדיקות דם ו-CT ופענוח התוצאות), השורה התחתונה היתה שאשפזו אותו.
לא בנוירולוגית, חלילה (זו מחלקה מאד קטנה ומלאה לחלוטין בחולים) אלא בפנימית.
הגענו לבית החולים בעשר בבוקר. הוא קיבל מיטה במחלקה בארבע וחצי.
האמת? לא נורא יחסית למצב בבתי החולים בארץ.

גיסתי התנדבה להביא לו כמה דברים מהבית כשהיא תגיע לבקר אצלו לפנות ערב (אחי עבד עד מאוחר אתמול), אז אמרנו שאקפיץ את אמא הביתה לאחוזה, וגיסתי תעבור אצלה לפני שתסע לבית החולים.

ואז, כשנכנסו לאוטו הוא לא הניע. נאדה. אין מצבר. רק תקתוקים בזמן שאני מנסה לשווא להניע.
טוב, שינוי בתכנית. שלחתי את אמא הביתה במונית והתקשרתי למוקד שירות דרכים דרך הביטוח.
הם כמובן התחייבו להגיע תוך שלוש שעות.
אחרי שעה וחצי בערך של המתנה הגיע T עם כבלים והצליח להניע לי את הרכב.
הודעתי לשירות על ביטול - והם כמובן טענו שהם עוד שנייה עמדו להגיע אלי ושהביטול הזה יעלה לי 120 ש"ח בפעם הבאה שאתקשר אליהם. גם כן שירות VIP אלעק.....

נסענו הביתה, T מקפיד שאהיה לפניו לאורך כל הדרך לוודא שהרכב לא נכבה לי או משהו.
מלאך ה-T הזה.

בינתיים גיסתי הגיעה לאמא, לקחה מברשת שיניים, מטען לנייד, לבנים להחלפה...את הטיפות של הגלאוקומה וכו - והגיעה לאבא, שהיה דווקא רגוע ומבסוט. הוא אהב את ארוחת הערב שנתנו לו בבית החולים (במהלך היום כל הזמן פמפמתי אותם בכריכים וקרואסונים מ"ארומה") ובכלל נראה לי שלהיות בבית חולים, לכאורה מושגח ומטופל, הרגיע אותו מאד.

הלילה עבר שקט. אבא ישן כמו תינוק בבית החולים, ממש תופעת טבע האיש הזה. אני לעומת זאת התעוררתי בשלוש ומשהו בבוקר ולא הצלחתי להירדם במשך כשעה. ואז שוב נרדמתי קצת ואז שוב התעוררתי.
כנ"ל אמא.
בכל מקרה הבוקר אחי אוסף אותה ויהיה אצלו ואני אגיע לשם יותר מאוחר. מחכים עכשיו לשמוע מרופאי המחלקה מתכננים לבדוק הלאה.

בגזרת החתולים הם חטפו משהו שגורם להם להקיא כל הזמן.
הוטרינר טען בטלפון שייתכן שזה וירוס או כתוצאה מאוכל שונה (בפעם האחרונה שהזמנתי היה חסר הסוג שאני בדרך כלל קונה להם). הוא המליץ להחליף בחזרה לאוכל שהם רגילים לאליו, ואם המצב לא משתפר תוך כמה ימים לדבר איתו שוב.
בינתיים בזהירות רבה נראה שהמצב משתפר.......אבל נראה מה קורה היום, מחר.

בפינת חדשות הטובות הבחורה ששוחחתי איתה בטלפון באנגלית התקבלה למשרה הנחשקת, והודתה לי מאד. זה באמת מילא אותי סיפוק והייתי גאה בה מאד. אני בטוחה (וגם אמרתי לה) שתוך כדי עבודה עם אנגלית, גם בדיבור וגם בכתב, האנגלית שלה תמשיך ותשתפר עוד יותר. ממש ממש שמחה שהיא התקבלה, ושהיה לי אולי חלק קטן בזה.

אז ככה התחיל השבוע שהיה אמור להיות רגוע וללא תכניות...........נראה איך הוא ימשיך להתפתח