נקודות מפנה בהליכה

באמצע הבוקר (בסביבות 11:00) החלטתי שאני יוצאת להליכה.
אין גשם, השמש זורחת אבל לא חם = מזג אוויר אידיאלי להליכה.

כהרגלי גיוונתי את מסלול ההליכה, עושה "גיחות" לרחובות קטנים (בעיקר כאלה שיש בהם עלייה + ירידה) וחוזרת לרחובות ראשיים יותר, וכך הצלחתי ללכת קרוב לשעה, תוך שאני מקשיבה לפרק בסידרת "נקודות מפנה" ברדיו מהות החיים, שבה אסי זיגדון משוחח עם מאמנים שונים בשיטת סאטיה על נקודת המפנה האישית שלהם ועל הדרך שלהם באימון סאטיה. הפעם הוא דיבר עם אורון שרון, מאמן בכיר ומנטור שיצא לי להכיר מעט בתקופת הלימודים אבל מעולם לא התאמנתי אצלו.

אני אוהבת את אסי זיגדון כמראיין אבל הפעם נדמה לי ששמעתי אותו יותר מדי ואת אורון פחות מדי. אמנם קיבלתי כמה תובנות מתוך השיחה המאד מעניינת הזאת, אבל איכשהו יש לי הרגשה שאורון יודע כל כך טוב להקשיב, ואסי לא השכיל לקצר בשאלותיו ובתובנותיו - ויצא שמתוך שיחה של 52 דקות, שמעתי את קולו של אורון אולי במשך 15 או 20 מתוכן. ונדמה לי שאני לא מגזימה. ועדיין קיבלתי ממנו יופי של תובנות.

התובנה הראשונה ששמעתי מאורון היא, שביקורת (עצמית או כלפי אחרים) היא בעצם מורכבת משני דברים: מאבחנה ומשיפוט.
ושאחד התהליכים שקרה לו תוך כדי הטרנספורמציה שהוא עבר, הוא שבאופן טבעי הוא נשאר חד אבחנה, אבל למד להמעיט בשיפוט. לראות את הדברים כפי שהם, בעצמו ובאחרים, ולנסות כמה שפחות לשפוט אותם.
וכאשר נמנעים משיפוט, ונשארת האבחנה, מתגברת הריקות, ונוצר מקום לחמלה להיכנס....במקום השיפוט.
ועוד דבר שהוא אמר בהקשר הזה, שגם אותו אני מכירה היטב מאימון סאטיה - זה לשים לב למה שקורה שניה לפני שהביקורת קופצת. בדרך כלל קורה משהו שגורם לנו לבהלה או לפחד....ואז עדיף קודם להתמקד בבהלה הזאת, או בפחד, שהם אלה שהפעילו את מנגנון הביקורת מלכתחילה.


אני חושבת שמצאתי את עצמי בתוך השיחה הזאת, כי גם לי ה"ביקורת" קופצת באופן טבעי, גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים. אבל בשנים האחרונות למדתי שני דברים.
דבר ראשון למדתי לעצור שנייה ולשים לב שקרה משהו - בהלה או פחד או עצב או כעס (שמתחתיו ממילא בדרך כלל יש פחד או עצב) - ולהסכים לחוש אותו.
ודבר שני, להסכים לקבל גם את העובדה שאני ביקורתית - לא להתנגד לזה. ואז באופן פרדוקסלי היא נרגעה. באופן טבעי מרגע שהפסקתי להילחם בעובדה שאני ביקורתית, הפסקתי להיות עד כדי כך ביקורתית.
ואז באמת ניתן לעשות את ההפרדה הזאת, בין האבחנה - שעדיין תמיד תעלה (למי שיש לו את זה) לבין השיפוטיות שפעם התלוותה אליה אוטומטית, והיום כבר הרבה הרבה פחות.

התובנה השנייה שלו שדיברה אלי מאד, היתה לגבי השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו.
הוא הסביר שתפיסות החיים שלנו, הפרדיגמות שלפיהן אנחנו חיים, מורכבים הרבה פעמים מאמת שעליה נוסף שקר.

הוא נתן דוגמא לגבי אדם שרוצה להיות מוזיקאי. האמת היא שסטטיסטית מאד קשה למוזיקאים להתפרנס. על האמת הזאת אדם מוסיף לעצמו את השקר, שלכן אין לו סיכוי להתפרנס כמוזיקאי. ומוותר מראש.

למה זה שקר? כי הוא לא באמת יודע שאין לו סיכוי להתפרנס ממוזיקה. הוא רק יודע שסטטיסטית זה קשה להתפרנס ממוזיקה.

והשילוב הזה של אמת - שהיא זו שנותנת תוקף לתפיסת החיים שלנו - ושל שקר - שנצמד לאותה אמת - מגביל אותנו ומונע בעדנו לראות שאולי ישנן אפשרויות, אולי ישנם תרחישים - שבהם כן נוכל להיות מוזיקאים ובכל זאת להתפרנס. אבל הפרדיגמה מונעת בעדנו בכלל לחפש אפשרויות כאלה.

אז הרווחתי הליכה של חמישים ומשהו דקות, ושיחה מעניינת ברדיו תוך כדי.........החיים יפים ☘️

זר פרחים וארוחת בוקר מפנקת

זר פרחים ענק עם בלון "I love you" מבני וכלתי, ארוחת בוקר מפנקת עם 'מחברת',  והמון שיחות טלפון וסקייפ וברכות בוואטסאפ ובפייסבוק.....כך עבר עלי בנעימים יום הולדתי.

עם בני וכלתי דיברתי - עם כל אחד מהם בנפרד, כי הוא היה בבית והיא היתה בעבודה - לפנות ערב. זו היתה הדרך היחידה שלהם להיות איתי קצת ביום ההולדת, מבוסטון הרחוקה.
גם עם הורי דיברנו בערב.
ועם חברות וחברים .....באמת שזכיתי להמון ברכות והמון תשומת לב. פינוק אמיתי.

כיון ששותפנו גולש בסרי לנקה עם חבר, ו-T בעסק לבדו, היתה לו עבודה בבוקר, ואני ניצלתי את ההזדמנות לצאת לארוחת בוקר עם 'מחברת'.
שיחתנו גלשה לה כהרגלה מנושא לנושא, שכלל נכדים (שלי ושלה) וילדים (שלי ושלה) והפרוד שלה ואיזו מערכת יחסים חדשה שיש לה עם בחור, שמצד אחד כשהם ביחד הוא ממש חמוד ואוהב ומפנק, ומעניק לה המון תשומת לב וחום,  ומצד שני הוא מבריזן סדרתי.

זה מאד מפריע לה, מן הסתם, בעיקר כי עם הזמן מתחיל להסתמן, שהוא קובע איתה מראש ו"משריין" את הזמן שלה לעצמו, ואז מבטל שוב ושוב ברגע האחרון מכל מיני סיבות לכאורה לגיטימיות....

נראה שהוא חושש שהיא יוצאת גם עם אחרים, והאמת שבמצבה הנוכחי אין שום סיבה לבלעדיות בשום קשר. ועד כמה שהיא היתה מוכנה לצאת רק איתו, זה ממש לא הגיוני שהיא תשב בבית יום אחר יום, סופשבוע אחר סופשבוע, בלי לדעת אם בסוף המפגש המתוכנן ייצא לפועל או לא.

אז מצד אחד, למרות שהוא מוצא חן בעיניה וכן אוהבת לבלות איתו, היא מתחילה לחשוב שכדאי שהיא תצא מידי פעם גם עם אחרים, ומצד שני, בעקבות שיחתנו, היא החליטה לומר לו שאם הוא ממשיך לבטל כל הזמן את הפגישות שלהם ברגע האחרון, שלא יצפה שהיא תשב לבד בבית ותחכה לו שיתפנה.
נראה איך יגיב.
כל העניין הזה של דייטים ומערכות יחסים הוא סבוך, ובמיוחד בגילאים שלנו - אנשים כבר באים עם כל ההיסטוריה שלהם, ומנגנוני ההגנה שלהם, וכמובן הפחדים שלהם (שזה כמובן בכל גיל).....וזה לא פשוט בכלל!

בכל מקרה, אחרי הצהריים נסענו T ואני להחליף את אחת החולצות שקיבלתי מבתי וחתני, שהיתה מעט הדוקה עלי.  המוכרת בחנות זכרה אותו, התברר שהוא הגיע עם הילדים. היא מאד התלהבה אז שהם באו לקנות מתנות לסבתא....
לצערי לא היתה חולצה כזאת במידה גדולה יותר, אבל במקום זאת לקחתי שתי חולצות קצרות לחדר כושר, וגם T מצא לעצמו סווטשרט ומכנסי התעמלות קצרים.

את רוב הערב ביליתי בשיחות טלפון (עם בת דודתי מאורגון ועם כלתי) ובסקייפ (עם בני והורי). סיום מוצלח ליום מוצלח.

תיקון הטלפון שלי - סיפור בהמשכים

על התקלה בטלפון החדש שלי ומסירתו לתיקון בחנות של הגיס של חתני כתבתי כאן.

עברו מאז שלושה שבועות.
ביום חמישי האחרון, לאחר שחלפו להם שבועיים וחצי בלי ששמעתי ממנו,  סימסתי לבחור: "האם יש חדש עם הטלפון שלי." זה היה בצהריים.

בעשר וחצי בלילה, כשקיבלתי ממנו את התשובה "כן" לא יכולתי שלא להתפקע מצחוק.
הבחור לא ממש לא תקשורתי....

אז המשכתי בקו שלו וכתבתי "מה?"
והוא כתב "חזר מהיבואן, מוכן לאיסוף". אוקיי. חזר. לא התאפקתי.
"תוקן?" שאלתי.
"כמובן". הוא ענה באריכות ובפרוטרוט.
כתבתי: "סבבה, תודה. אבוא לקחת"
ואז הוא הואיל בטובו להוסיף: "לא קראתי את הדוח אבל תוקן" ועוד הגדיל והוסיף שמנהל החנות אישר לו שהכל בסדר.

בששי בבוקר היה סוער וגשום, אבל T אמר שדווקא עדיף לנסוע לקחת את הטלפון ביום כזה כי יש פחות פקקים ופחות בעיות חניה....
בדקתי באתר של החנות שהיא אכן פתוחה והיה כתוב "פתוח עד 13:00".
נסענו בגשם השוטף ועמדנו בפקק אחד עקב תאונה והגענו לחנות, שהיתה סגורה.
על הדלת היה שלט, ש"אם סגור ביום ששי ניתן לפנות למעבדה באותו בניין בכניסה אחרת".
הלכתי לחפש את המעבדה.
הבחור במעבדה היה מאד חביב אבל לא היו לו מפתחות לחנות.
אוקיי. הבנתי.

התקשרתי לגיס של חתני. הוא לא ענה. בתי וחתני אמרו אחרי כן שהוא אף פעם לא עונה.

סימסתי לו שהגעתי לקחת את הטלפון, ושהחנות סגורה. אחרי כמה דקות הוא סימס.

הוא התנצל על אי ההבנה אבל כתב "לא רשמת שתבואי בששי". לעומת זאת, מיד הוסיף בנדיבות שהוא יאסוף את הטלפון בעצמו מהחנות ויביא לי.
לא התכוונתי להטריח אותו שיסע מהרצליה עד ליישוב שלי, אז אמרתי לו שאנחנו אצל בתי וחתני בערב, בהרצליה, ושהוא יכול להקפיץ את הטלפון אליהם.
הודיתי לו ונסענו הביתה.

בערב אצל בתי הדבר הראשון שבדקתי בטלפון היתה כמובן המצלמה. והיא לא הצליחה להתמקד. שוב.
אז מה עשינו בזה?
כתבתי לו שלא תוקן כלום.
האמת? הם לא היו אמורים לתקן כלום. באינטרנט  כתוב שהם מחליפים את המכשיר למי שזה קורה לו. בשביל זה חיכיתי שבועיים וחצי?
הוא כתב  "בדוח הם רשמו שהמצלמה תוקנה ושתקלת האודיו נגרמה עקב אפליקציה כלשהי של זיהוי שיחות".
טוב, הוא לא כתב "מצלמה", יצא לו "המלצה" אבל הבנתי....
כפי הנראה הבקשה לתיקון התקבלה בסמסונג כהמלצה בלבד 😜.

עניתי שוב שהתקלה במצלמה נותרה כשהיתה, שזו תקלה ידועה כנראה במכשירים האלה, והוא ענה שידאג להחליף אותו אלא אם בא לי לשדרג למשהו אחר.....

ובאותו הרגע הבנתי שירד לי החשק מהטלפון הזה לגמרי, הודיתי לו ואמרתי  שאתן לו תשובה, ובמהלך סוף השבוע התחלתי לחפש חלופות באינטרנט.
אז באינטרנט  הגלקסי S8 עדיין נחשב בעיני המומחים לאחד הטובים, אבל אני כבר הבנתי שפיתחתי אליו התנגדות.

ביקשתי ממנו את ה-Huawei mate 10 pro, שלפחות על הנייר הוירטואלי נראה לא פחות (אם לא יותר) טוב.
המסך רחב יותר, לא מעוגל בצדדים, יש לו יותר נפח אחסון (למרות שאין מקום לכרטיס זיכרון נוסף)....
נראה כמה אצטרך להוסיף, ואם באמת הוא יהיה חלופה טובה. 📱

יום הולדת לסבתא אמפי

היום יום הולדתי ה-59 - ונולדתי בשנת 1959 - אז זה סוג של קטע.
על הבוקר כבר ברכה אותי 'מחברת' וגם בתי וכל משפחתה התקשרו לפני הגן/בית הספר/עבודה כדי לאחל לי שוב מזל טוב ויום הולדת שמח.
שוב - כי הם חגגו לי ביום ששי בצורה כל כך מפנקת ואוהבת ומחממת לב שבאמת הפכתי שם לשלולית על הרצפה.

הם הזמינו אותנו לארוחה אצלם, ובישלו אוכל טעים, וגם אפו עוגה שמותר לי (במסגרת התפריט שלי) לאכול.

הם קנו לי מכנסיים וחולצות פליס שמתאימים במיוחד למזג האוויר הזה בכלל, ולהליכות ברגל שלי בפרט. ממש השקיעו. אפילו קלעו בול במידות, פרט לחולצה אחת שאחליף למידה גדולה יותר (הכל היה באותה מידה, זה מוזר, החולצה הזאת היתה פשוט הדוקה יותר).

אבל החלק שהכי הכי ריגש אותי היתה הברכה הזאת (מקווה שכתב היד של בתי קריא)

שבא לי לתעד כאן ולשמור, למרות שגם מייד כרכתי בקלסר יחד עם הציורים המתוקים שהם ציירו לי ואפילו כתבו גם עליהם מלות ברכה ואהבה. התמוססתי ממש.

אמי שלחה לי מייל ברכה בדיוק בחצות ושלוש דקות, והפייסבוק מתמלא מהר בברכות מחברים מההווה והעבר ובני משפחה.......

אפילו גוגל עצמו בירך אותי הבוקר, עדיין לא התרגלתי לעניין הזה 🎂

אז החגיגות תתפרשנה על פני כמה ימים, כי בששי חגגנו עם הבת, ובמוצ"ש הקרוב נחגוג עם אחי וגיסתי, ויש לנו גם מסורת לחגוג עם ביוכימיה והמהנדס (כי לה יש יום הולדת חמישה ימים לפני), אבל זה נדחה כי הם חולים (וגם אני לא הייתי משהו בשבוע שעבר).

ובטח גם נדבר עם בני וכלתי בערב.

 ומתי שהוא נחגוג גם עם שותפנו ושריתה (שכולנו פרט ל-T חוגגים ימי הולדת במהלך ינואר / פברואר ופשוט עדיין לא הסתדר).

אבל היום זה היום, ובבוקר T עסוק אז אבלה עם 'מחברת' - ויש לי יום הולדת וכיף ממש. 

בבית עם הנכדים

כשהטלפון צלצל כבר כאשר צחצחתי שיניים בחמישי בבוקר, הבנתי ש"תורנות נכדים" עומדת שוב להיות ארוכה מהרגיל.
אין סיבה אחרת לבתי להתקשר אלי בשבע ומשהו בבוקר.

לפני כן, כשעוד הקשבתי לגשם החזק כשעוד היינו במיטה, חשבתי עליהם ועל איך שצריך להביא אותם בגשם הזה לגן ולבית הספר. וקיויתי שיודיעו לי שהתבטל חוג הכדורגל (שברור שלא ניתן לקיים את החוג בחוץ, אבל לפעמים האולם פנוי וכבר נכחתי בשיעורים כאלה בגשם שוטף...).

אז החוג בוטל באמת, אבל בלי קשר לכך, אמרה בתי, נשמותק וחכמוד התעוררו "עם תלונות" בבוקר, שהם לא מרגישים טוב ולא בא להם ללכת. והיא הסכימה.
כיון שהיא היתה צריכה לצאת לקליניקה שלה כבר באחת עשרה בבוקר, התייצבתי אצלה (דרך כל הפקקים הנוראיים של הבוקר) ברבע לאחת עשרה.

הנכדים המתוקים שלי שמחו מאד לראות אותי, והאמת שפרט לשיעול של נשמותק, לא נראה היה שהם באמת "לא מרגישים טוב".
שיחקנו קצת כדורגל במסדרון, וקצת בייבלייד, והם בעיקר רבצו מול הטלוויזיה (בתי הבטיחה לי שבבוקר היא לא הרשתה להם להדליק טלוויזיה, כך שבזמן שלי זה היה כבר בסדר).
היה אפילו זמן (בין ארוחת הביניים שפתאום בא להם שאכין לבין ארוחת הצהריים שבסוף הם אכלו רק בשלוש וחצי) בו רבצו להם השניים במיטת ההורים, חצי מנמנמים מול "חסידודס" ואחר כך "לגו בטמן"..... ואפילו אני נמנמתי לי קלות בסלון מול הפרק האחרון של "חתונה בהפתעה" (שלא ראיתי בסוף עד הסוף), שאמנם לא ממש עקבתי אחר התכנית, אבל הייתי סקרנית לשמוע איך הכל הסתיים.

אחרי ארוחת ה"צהריים" המאוחרת תכננו לקרוא פרק מתוך "הסיפור שאינו נגמר" (שאיתם הוא באמת לא נגמר, אנחנו לא מספיקים כמעט לקרוא בזמן האחרון)....כשפתאום שמענו דפיקות בדלת. זה היה מוקדם מדי עבור חתני, וקיויתי שזו לא שוב עוד שכנה שדפקה לי את הרכב בחנייה.......

פתחתי את הדלת, ולפני עמדה המחותנת שלי, הסבתא השנייה - אמו של חתני.
"באתי להחליף אותך" היא אמרה אחרי שהתחבקנו והילדים צהלו לקראתה.
התברר שחתני התקשר אליה, שאני עם הילדים משעות לפני הצהריים, ואולי יש לה אפשרות לבוא........
הרבה נקודות הוא קיבל אצלי על זה, החתן שלי.
אמנם לא היה אכפת לי להישאר איתם עד שיגיע, אבל זה צ'ופר נחמד לצאת מהרצליה כאשר עוד אור בחוץ ואין יותר מדי פקקים....

ומגיע להם להיות קצת גם איתה, יש להם הרבה הרבה פחות זמן עם הסבתא הזאת - שהיא גם עובדת, וגם יש לה עוד שלושה נכדים מבנותיה (ועוד אחת בדרך).
נשמותק אמנם התנגד שאלך ("תישארי פה סבתא עד מחר") אבל אחרי הרבה חיבוקים גם הוא שחרר.
בששי אנחנו מוזמנים אליהם לארוחת ערב - כנראה לכבוד יום ההולדת שלי שיחול ביום ראשון - אז הבטחתי שנבוא למחרת (וחכמוד בקושי הצליח להשתיק את נשמותק שניסה לספר לי אילו הפתעות הכינו לי)........
ועכשיו שוב גשם שוטף ואני כבר בבית.....ולא צריך לבשל כי אנחנו הרי מוזמנים. אולי אראה את הסוף של הפרק של "חתונה בהפתעה".....

תעלומה שנפתרה - כיצד לתזמן את שעת שליחת הפוסטים למנויים בבלוגגר/בלוגספוט

אז רק שתדעו, כל הזכויות לפתרון התעלומה הזאת שמור לעדה, אשר בתגובה הזאת לפוסט הקודם שלי, גילתה לי בעצם את מה שכולנו מתחבטים בו כבר מאז שהתחלנו לכתוב בבלוגספוט/בלוגגר: איך נקבע מתי נשלחות הודעות למנויים שלנו אודות פוסט חדש שפרסמנו!

אז הנה מה שעדה כתבה:
נסי לחפש בגוגל את Feedburner (שהוא זה ששולח את העדכונים במייל, ויש לו גם סטטיסטיקות). כשתגיעי אליו (כשאת מחוברת לחשבון גוגל שלך), תמצאי בו את הפיד של הבלוג שלך. נדמה לי שבלשונית Publicise תמצאי את delivery options (אני לא זוכרת בדיוק, אבל נדמה לי שזה שם). שם את יכולה להגדיר זמן ירושלים, וגם להגדיר לו באיזו שעה לשלוח עדכונים. הוא שולח עדכונים פעם ביום, בשעה קבועה שאת יכולה להגדיר. אם לא הגדרת - הוא יחליט לבד (מה שהוא כנראה עושה כרגע). את יכולה גם להיכנס לFeedburner לפני שאת מפרסמת כל פוסט ולשנות את שעת הפרסום ידנית באופן שיתאים לפוסט הספציפי.
שורה תחתונה - את לא עושה את זה דרך הבלוג שלך אלא דרך Feedburner.

בקיצור נכנסים לכתובת 
https://feedburner.google.com/fb/a/myfeeds?pli=1

ואז יופיעו כל הבלוגים שיש לנו בבלוגגר.
בחרו את הבלוג המבוקש, בצעו את ההנחיות של עדה, לחצו על SAVE
ומרגע זה ואילך תוכלו לקבוע מתי הפוסטים שלכם יישלחו למנויים...........

גשום....גם אצלי

נראה לי שמצבי משתפר, כי ההתקררות שלי עברה מאזור החזה העליון אל האף.....ועכשיו אני מצוננת נורא והכל נוזל אבל מרגישה טוב יותר. נשמע הגיוני?

אחד הדברים שאני ממש אוהבת בבלוגספוט (ובוורדפרס בתור קוראת) זה שאין מגבלת תווים על התגובות, ואנחנו יכולים להתכתב חופשי ולומר את כל מה שאנחנו רוצים בלי להתלבט ובלי הצורך לפצל את התגובות.
אני יודעת על עצמי שהייתי מפצלת תגובות באמת רק במקרים מסוימים שהרגשתי שאני ממש רוצה לומר עוד. בשאר המקרים פשוט קיצרתי. ואני אוהבת שמגיבים לי חופשי בלי להתחשב באורך התגובה. יש משהו מאד חופשי ומשוחרר בדבר הלכאורה קטן הזה.

מצד שני אני רואה שלא תמיד הפוסטים העדכניים ברשימות הבלוגים ששמתי לי בצד הבלוג אכן מתעדכנים.....תקלה מוזרה משהו

מכל השיחות כאן לגבי עבודה ושחיקה (כאן ואצל קנקן) התחילו לצוף ולעלות לי הזכרונות של התקופות הכל כך לחוצות ועמוסות שלי במקומות העבודה השונים.
אמנם זה כבר הרחק מאחורי, אבל עדיין זוכרת את הלחץ הזה, שהמערכות תעלינה כמו שצריך, שהמפתחים יקבלו מענה ופתרון מעכשיו לעכשיו, ששדרוגים והקמות מערכות יבוצעו באופן תקין, מהיר, מתועד ומסודר....
זוכרת את הדופק המואץ והבטן המתהפכת בכל פעם שהייתי מקבלת שיחת טלפון בשעות לא שעות על תקלה.....

זוכרת איך היו שנים שבהן סיפרתי לעצמי כמה אני חשובה ומוערכת ואיך הארגון ממש לא יכול בלעדיי - כדי להשתיק את הזעקה שהלכה והתגברה מבפנים שאני לא יכולה יותר. שאין לי כוחות ואין לי חיים מחוץ לעבודה.
בעלי אז היה רוב הזמן בעבודה, וילדיי כבר התחילו להתבגר קצת ודי הסתדרו לבד - ואני הייתי מגיעה הביתה בכל מיני שעות, וכל מה שהיה בכוחי לעשות היה להתיישב על הכורסא ולצפות באיזו טלנובלה מטופשת....לאכול זבל רק כדי לסתום את החור הזה שנפער לי בפנים, וללכת לישון.

לא מתגעגעת לתקופות ההן.

אפילו בתפקידי האחרון, שכביכול היה הרבה יותר אנושי, ואז כבר היה לי צוות מקצועי משלי ולא הייתי צריכה לעשות הכל לבד, והיתה לי מנהלת מחלקה מעולה ( חברתי המכונה 'קדימה', שבעבר היתה אשת צוות שלי) שתמכה ופירגנה וסייעה ובעצם היתה מה שהחזיק אותי שפויה בכל השינויים המוזרים שחלו בחברה בשנים האחרונות וגרמו להם לרדת מהפסים מבחינת שיטות עבודה.

בהחלט לא מתגעגעת, לא למקצוע ולא לאף אחד ממקומות העבודה.
מה שלמדתי על עצמי באימון הראשון שעברתי אצל מאמנת מבית אימושיין (לא ידעתי אז שיום אחד גם אני אהיה מאמנת שתלמד שם), בין היתר היה לזהות מה קורה אצלי כאשר אני נכנסת למצב של משבר.
מה שקורה הוא שכל המשאבים הפיסיים ונפשיים שלי מתמקדים בתחום שבעצם הביא אותי למשבר.
כל הכוחות שלי רוכזו בעבודה, ולשאר תחומי חיי - משפחה, עצמי, חברים....לא נשאר כמעט כלום.
פיתחנו אז, המאמנת ואני, רמזורים - אותות אזהרה, כדי לדעת אם ומתי אני מראה סימנים שאני שוב מתחילה להיכנס למשבר כלשהו.

וזה עזר, זה מאד עזר - להתמודד עם השנים הבאות, להבין שכך אני בנויה - שאני לא יודעת "לצפצף" על העבודה, שאני לוקחת את האחריות עד הסוף - על חשבוני. על חשבון הבריאות והמשאבים שלי.

כבר בשנת 2009 הבנתי שאני רוצה להשאיר את העולם הזה מאחורי. אבל הפעם (בניגוד לשנת 1999 שבה עזבתי מקום עבודה שוחק בלי לתכנן ובלי לחשוב מה יהיה, ונאלצתי לחזור לעבודה - אחרת אמנם - אחרי כמה חודשים בגלל המינוס הגדול שנפער בחשבון הבנק שלנו) ישבנו T ואני ותכננו את זה כמו שצריך.
חסכנו, ובצענו השקעות שיניבו הכנסה פאסיבית, וחיכינו עד שזה מתאפשר - זה לקח שלוש שנים, אבל זה עבד. ובשנת 2012 עזבתי את התחום הזה לבלי שוב.
ואני יודעת שלרוב האנשים זה בלתי אפשרי ככה סתם לקום ולעזוב.  ואני יודעת שגם עבורי לא הספיק שרק עזבתי, ושהייתי בכל זאת זקוקה גם לאימון האישי ולתהליך שעברתי מאז - כדי לשחרר דברים שהגבילו אותי ומנעו בעדי להיות רגועה ושלווה. ואני יודעת שכמה עבודה עצמית שכבר עשיתי, יש לי עוד דרך. ואני לא חייבת לעשות אותה עכשיו, או בכלל, אבל זה בעצם לעולם לא נגמר. תמיד יש עוד דברים שאפשר לשחרר.....ועוד חופש פנימי שאפשר להשיג.

מה רציתי לומר בעצם? אין לי מושג. פשוט שפכתי את הרהורי....

כבר חשבתי שאני בדרך להבריא.....

נחתי חמישי ששי והרגשתי שאני מתחזקת ומשתפרת.
בשבת היתה שמש לסירוגין, וחשבתי שיעשה לי טוב לשבת קצת בחוץ, אז הצטרפתי אל T כשהלך להתעמל בקאנטרי, וישבתי בדשא עם החברים הקבועים ("הפרלמנט" לפעמים אנחנו קוראים לחבורה הזאת).
בצהריים אכלנו את המרק המצוין ש-T הכין, וקציצות (חתני מתעקש שבשר אדום זו התרופה האולטימטיבית לכל מחלה) - וישנתי די טוב כשעה.
התקלחתי והתכוננו לערב שקט ליד האח מול הטלוויזיה, דיברנו קצת עם הורי בסקייפ, ואז צלצל חתני שהם יוצאים להמבורגר ואולי נרצה להצטרף, אם אני מרגישה מספיק טוב.
כל כך התגעגעתי לנכדים, שלא ראיתי השבוע לא בחמישי (כי הרגשתי לא טוב) ולא בששי (עדיין הרגשתי לא טוב והם היו מוזמנים אל חברים) - שמייד אמרתי כן.
הם כל כך שמחו לראות אותי, והיה ממש כיף ביחד - אבל כנראה ששילמתי על היציאה הזאת (ואולי גם על זאת שבבוקר) ביוקר כי חצי לילה לא ישנתי, כאב לי להשתעל, הזעתי לסירוגין - בקיצור באסה!

הבוקר דבר ראשון שתיתי מיץ לימון - סחוט טרי מהעץ שלנו - ואמנם עשיתי כמה "מטלות בית" שלא הסכמתי לוותר עליהן, אבל בגדול עכשיו אני מתכוננת לרבוץ כל היום. חייבת להבריא, זה לא לעניין הדבר הזה.

בלי קשר, השבוע היתה תכנית "המערכת" עם מיקי חיימוביץ' על שחיקה מעבודה. לא ראיתי את כל התכנית - אבל הנושא מוכר לי מאד.
אפשר לומר שלפחות במשך 20 שנה (אם לא יותר) מתוך סך 35 השנים שעבדתי (כולן בתחום המחשבים, פלוס כמה שנים שגם עסקתי ברפואה משלימה בשעות אחה"צ/ערב) עבדתי בעומס לא אנושי, בלחץ לא אנושי, וחוויתי כמה וכמה פעמים שחיקה אמיתית.

ומה שמרגיז, הוא שבאותם מקרים שבהם לא היה לחץ או עומס בעבודה (והיו כמה כאלה לאורך השנים) - העבודה שלי היתה טובה, פרודוקטיבית, איכותית ובעלת הספק לא פחות (אם לא יותר) מאשר בעבודות שנעשו תחת לחץ ועומס מטורפים.
ולכן אני לא מצליחה להבין למה יותר ויותר מקומות עבודה מגיעים לזה, איזו מחשבה מוטעית ומעוותת מביאה את המעסיקים לחשוב שאם יעמיסו וילחיצו עוד ועוד גם שעות עבודה וגם כמות פר עובד - הם ירוויחו מזה.

לפעמים כאשר המצב הגיע להיות בלתי נסבל, החלפתי מקום עבודה, בתקווה שבמקום החדש יהיה שפוי יותר - ולפעמים, לפחות בשנים הראשונות, זה אכן היה כך. אבל נושא העומס והלחץ הם כמו מגפה, ופושטים כאש בשדה קוצים בכל החברות - בוודאי בתחום המחשבים. אפילו בחברות שהתחום שלהם אינו היי טק, שמתנהלות באופן שפוי, יחידת המחשב שלהם תמיד עובדת בלחץ. וחברות כאלה גם לא משלמות כמו חברות היי טק, אז אין אפילו את החשיבה שאולי זה בכל זאת משתלם בגלל השכר.

פעמיים הפסקתי לגמרי לעבוד כאשר הגיעו מים עד נפש. בפעם הראשונה נאלצתי לחזור (למקום חדש) אחרי כמה חודשים כי פשוט לא עמדנו בנטל הכלכלי בלי המשכורת שלי. ובפעם האחרונה זה כבר היה מתוכנן, מחושב, הגענו למצב שיכולנו - והשארתי את הכל מאחורי.

אבל אני חוזרת בדמיוני אל התקופות העמוסות ההן, ונזכרת איך העבודה השתלטה על הכל - על הזמן, על המחשבות.....איך מרגע שגם ניתן היה להתחבר מהבית דרך המחשב הנייד כבר לא היו "שעות עבודה" בכלל, לא היו חגים או שבתות, לא היו לילות....אפילו מחלות. היה רצף של עבודה עבודה עבודה.....

אז כאמור לא צפיתי בתכנית כולה, אבל אני יודעת שיש ארצות שבהן הדברים מתנהלים לגמרי אחרת. וראו זה פלא - זה עדיין עובד. אז למה ככה?

ושוב מקוררת

דווקא הייתי מרוצה מעצמי שכולם סביבי היו חולים ואני הייתי בסדר - והנה ברביעי בערב התחלתי להרגיש את הכחכוח הזה בגרון ואת העננות הזאת בדרכי הנשימה העליונים.....
היה לי קשה להרדם, והחתולה הקשתה עלי עוד יותר, כי פתאום התחילה עם היללות שלה - דבר שכמעט לא קורה, וכשקורה בדרך כלל יש סיבה טובה - אז זה מלחיץ אותי.
בפעמים היחידות שזה קרה זה היה כשפעם אחת החדר של בני היה מוצף מים בגלל סתימה בצנרת, ובכל הפעמים שהשירותים של החתולים לא היו תקינים והיא היתה לחוצה לעשות את צרכיה והרגישה שאין לה איפה.
T כבר ישן עמוק - עבר עליו יום ארוך וקשה, שכלל גם ביקור בכלא צבאי אצל החייל שהוא מתחיל לעשות לו מנטורינג - ואני קמתי לבדוק מה לעזאזל החתלתולונת הזאת רוצה ממני.
מצד אחד היא יללה, מצד שני גרגרה - כאילו רוצה פינוקים (בשתיים עשרה וחצי בלילה!). ניסיתי לפתוח לה ברז ולתת לה לשתות, אבל זה לא ממש עניין אותה.
יצאתי מחדר השינה שלנו כדי לראות אם היא מנסה לומר לי משהו והיא יצאה אחרי.
בדקתי את ארגזי החול שלהם - והם נראו לי תקינים.
ירדתי לסלון ובדקתי שהחתול בסדר - הוא ישן שנת ישרים שלווה על אחת הכורסאות האהובות עליו. פתחתי לה שוב את הברז לשתות בכיור של האי של המטבח.....והשארתי טפטוף קטן (אוי לבזבוז) כדי שלא תנג'ס לי.
באותה הזדמנות שכבר הייתי במטבח לקחתי ויטמין C ודקסמול קולד לילה וחזרתי למיטה.
זה לקח עוד כשעה אבל בסוף נרדמתי, והיא הפסיקה לילל.
התעוררתי ממש על הפנים.
שאלתי את T אם הוא יכול לאסוף את הנכדים בלעדי והוא נענה ברצון.
התארגנתי למנוחת מחלה בבית. זהו, הגוף החליט לחלות, הגוף יקבל את מה שהוא צריך.

הנכדים אמנם שאלו איפה אני ומה יש לי, אבל היו בסך הכל מרוצים מהבילוי עם סבא.

אני השלמתי חוסרים ב"כיפת ברזל" (כבר הדבקתי את הקצב והגעתי לעונה השניה), המשכתי לקרוא את "מצרפי המקרים", ישנתי בצהריים, קראתי והגבתי על בלוגים, אימנתי בהתכתבות.....זה משהו שאפשר לעשות גם כשחולים. גם כשנוסעים לחו"ל. יש הרבה יתרונות באימון בהתכתבות. יש לי כבר כמה מתאמנים כאלה - שמעדיפים את ההתכתבות על פני פגישות שבועיות בקליניקה שלי - ואני ממש מרגישה שזה מתאים להם ולי.
זה התחיל מכל מיני סיבות אובייקטיביות - מרחק גיאוגרפי, לו"ז בלתי ניתן לתיאום, בעיות אמצעי תחבורה......אבל אני ממש מרגישה שמצאתי את הקול שלי שם באימון הזה בהתכתבות, ושהמתאמנים שלי מקבלים ממני את החלק הכי טוב שלי שם.

אז T ביקר בכלא הצבאי אצל החייל שסיפור חייו באמת, אבל באמת קשה - ומצא בחור חייכן ואופטימי שאין לו כל מרמור כלפי הצבא או החיים - לפחות כך T התרשם מפגישתם הראשונה.
בדיעבד התברר שהסניגוריה הצבאית תכננה להשתמש ב-T לטובת הטיעונים במשפט שצפוי לחייל על עריקות ארוכה. את כל זה לא הוסבר ל-T לפני הביקור. בכלל העמותה שהפנתה אותו לחייל הזה לא נתנה לו יותר מדי אינפורמציה, לא על הבחור ולא על מה בכלל מצופה ממנו בתור מנטור.
אחרי הביקור T התבקש לכתוב חוות דעת, ששוב - רק בדיעבד - התברר שהיא מיועדת להגשה במשפט מהצד של הפרקליטות.
לאחר שהתקבלה חוות הדעת, ביקשה הסניגורית לערוך אותה, למחוק דברים שלדעתה "עלולים להזיק במשפט" ולהוסיף כמה פרטים על T עצמו, הרקע שלו, מה עשה בחיים וכדומה.
נו, טוב. T מה שנקרה "ילמד תוך כדי תנועה" את הסיפור הזה.
החייל הזה הוא לדעתנו עוד דוגמא מובהקת לטעויות שצה"ל עושה - למה הוא בכלל מגייס בחורים כאלה, שמתברר שהם מפרנסים יחידים של בני משפחתם. ברור שהוא נאלץ לערוק, הוא חייב לעבוד, והצבא נותן לו גרושים, מעסיק אותו בתוך "עובד כללי" שזה שם אחר ל"עובד רס"ר" או משהו דומה, ולא בודק בכלל מה מצבו המשפחתי ומה הצרכים שלו.
כמו כל כך הרבה דברים אחרים במדינה הזאת, שמסתמכת על "עמותות" ו"תרומות" שיעשו את העבודה שהיא היתה צריכה לעשות בעצמה.

נראה איך העניין הזה יתפתח.

הלילה ישנתי לא רע, אפילו בלי דקסמול קולד - אני צרודה ומרגישה את בית החזה וקצת את האף, והראש כואב - אבל נחכה ונראה איך הצינון הזה יתפתח....מקווה שיעבור מהר.

החתול נראה יותר טוב, אוכל ומתפקד כרגיל, רק נזהר יותר כשהוא צריך לקפוץ....
הוא בא להתפנק עלינו במיטה בבוקר, שאת זה הוא לא עשה בימים שממש כאבה לו הרגל....
מקווה שאכן משתפר בעצמו. בינתיים לא נתנו לו את התרופה.........

היום הילדים לא באים לארוחה - הם מוזמנים לחברים - וממילא כנראה שהייתי מבטלת בגלל איך שאני מרגישה. אז אנוח...........ואוכל ג'ינג'ר.....ואשתה תה. ואחכה שיעבור. שבת שלום. 

גילוי נאות: גם אני מתעצבנת ומגיבה אוטומטית......לפעמים

לפעמים אני עוברת על הפוסטים שלי או על התגובות שלי אצל אחרים, ופתאום אני נשמעת לעצמי מטיפה שכזו.
כאילו אני לא בן אדם נורמלי עם בעיות נורמליות ותגובות אוטומטיות.
נכון, אני עובדת על עצמי ברצינות, מגלה היכן עדיין קיימים מנגנונים ודפוסים שמנהלים אותי, ששם אין לי חופש, ששם אני לא תמיד אדם שמיטיב עם סביבתו.
אבל לא הכל "גוהץ" כבר, וכמו שהמורה שלי בחוכמתה אומרת - זו עבודה כנראה לכל החיים.
אני לא מכירה אף אחד (כולל אותה עצמה) שהוא לגמרי "נקי", "ריק", רגוע לגמרי, מיטיב לגמרי עם עצמו עם הזולת.
יש הרבה ששואפים לזה. גם זה משהו.

והנה שתי דוגמאות מהזמן האחרון, בהן מצאתי את עצמי מגיבה אוטומטית - כפי שכבר כמעט לא קורה מאז שהתחלתי להתאמן ולאמן בשיטת סאטיה - ובא לי להתבונן בהן ולהבין מה בדיוק קרה לי שם, ואיך אולי הייתי יכולה לנהוג אחרת.

הראשונה התרחשה כאן ביישוב בחנות הפיצוחים והתבלינים החדשה - אליה אני כמעט ולא נכנסת, אגב, כי אני מעדיפה את חנות התבלינים והפיצוחים הישנה. אבל זה לא קשור לחנות עצמה, מה שקרה.
נכנסתי לרגע, בזמן ש-T נכנס לדואר שממול, כדי לקנות פיסטוקים מקולפים וטחונים (טחנו לי אותם במקום) לטובת הסחלב ש-T הכין לטיול של השבוע שעבר.
בזמן שטחנו לי את הפיסטוקים, ניגשה אל עובד החנות מישהי, שכנראה כבר ביקרה בחנות קודם והלכה כבר, ואמרה לו "שכחתי לקנות מקלות קינמון, לא מצאתי היכן הם" והוא הצביע לה על מיקומם.
כמה דקות אחרי כן, נעמדתי עם שקית הפיסטוקים הטחונים בתור (הלא קצר) לקופה, והמתנתי בסבלנות לתורי.
רגע לאחר מכן, הגיעה אותה אישה עם שקית מקלות הקינמון שלה, נעמדה בצד של התור ושאלה "אפשר לשלם רק על זה?"

אפילו עכשיו כשאני כותבת את תיאור הדברים, אני מוצאת את עצמי לוקחת נשימה עמוקה.
ולמה לעזאזל?
משהו בסיטואציה הזאת "הקפיץ לי את הפיוז" כמו שאומרים.
ובניגוד למה שאני מטיפה לעצמי ולכולם, לא שהיתי אפילו שנייה בתוך הפיוז הזה, ומייד האוטומט בתוכי קפץ ואמר "גם לי יש רק שקית קטנה", בכעס, כאילו - "אם אני עומדת בתור הארוך הזה למרות שיש לי רק שקית אחת, מי את שתדלגי על כל התור הזה?"
וזאת, למרות שידעתי שהיא כבר היתה בחנות קודם, עשתה קנייה (כנראה לא קטנה), שכחה משהו ורק נכנסה להשלים אותו.
ומילא, לו הייתי מסתפקת בכך. היא מייד ענתה "כבר הייתי כאן...." וכולי. ובמקום לשתוק ולהניח לדברים, עניתי לה - אני אפילו לא זוכרת מה. זוכרת רק שזה היה קטנוני ומיותר, שכבר תוך כדי ויכוח איתה הרגשתי שבא לי לקבור את עצמי איפשהו. היא ממש התעצבנה עלי, כבר לא הסכימה בשום אופן להיכנס לפני (בינתיים התקדם התור - הרגשתי כמו האבלה מוחלטת), אמרה משהו בסגנון של כמה עצוב שיש אנשים כמוני בעולם - כל הסיטואציה היתה כל כך הזויה ולא קשורה לאיך שאני מתנהגת בדרך כלל, כאילו מישהי אחרת עמדה שם במקומי.
כששילמתי ויצאתי, ממש הרגשתי רע, וחשבתי לעצמי שטוב שזה קרה בחנות שאני בדרך כלל לא נכנסת אליה. אוי לבושה.

מה קרה שם בכלל? מה הקפיץ אותי? מי הייתי מולה? עדיין לא עיבדתי את כל זה לעצמי.
ברור לי שהפיוז שקפץ לי קשור לנוהג הזה במדינתנו של "אני רק שאלה" ואי עמידה בתורים וכל התחושה של "מגיע לי" ושהיציאה מהבית היא כמו יציאה לשדה קרב.......אבל כבר כל כך מזמן לא שם. ולא מיהרתי לשום מקום. ומה היה אכפת לי לשתוק ולתת לה לשלם וללכת? אין לי מושג.

ועכשיו לתקרית השנייה, שהיתה שונה במהותה, ועדיין מעוררת אצלי סימני שאלה.
הייתי בקאנטרי ביום שני בבוקר, שזהו יום עמוס במיוחד - מאחר שהקאנטרי סגור בימי ראשון וכולם "מתנפלים" עליו למחרת.
בחדר ההלבשה היה צפוף. התיק שלי נח על הספסל מול הלוקר שלי, לצד עוד הרבה תיקים אחרים של נשים אחרות, ומפאת הצפיפות עשיתי הכל בעמידה (למרות שאני מעדיפה לשבת, אבל לא היה מקום) - להתנגב, להתמרח, להתלבש. מה שאומר שעבור כל פעולה (שליפת קרם מהתיק או תחתונים או חולצה) הייתי צריכה להתכופף אל התיק שלי.
הספסל הזה הוא כפול - כלומר ניתן לשבת משני צדדיו, ובאמצע יש מתלה (שגם עליו היו תלויים בגדים של נשים, שקיות וכו). מעברו השני של הספסל ישבה אישה שגם היא היתה בתהליכי התלבשות.
ואז מישהי מהצד שלי של הספסל, שלפה טלפון, ורצתה להראות לאישה שמצדו האחר של הספסל, סרטונים של הנכד שלה שעכשיו עכשיו התחיל ללכת.
וכידוע אני סבתא מתמוגגת ומאד מפרגנת לסבתות ולנכדיהם. אבל מה שקרה בפועל, הוא שהאישה שלידי התכופפה מעל לתיק שלי, החזיקה את הטלפון בידה, כדי שזו שמצדו האחר של הספסל תצפה בסרטונים. כתוצאה מכך, כל גישה שלי לתיק שלי בעצם "הפריעה" לה. בהתחלה לא אמרתי כלום, וכל פעם מלמלתי "סליחה" קטנה כאשר הייתי זקוקה לעוד פריט מתוך התיק. למותר לציין שכל הספסל היה מלא נשים ותיקים כך שלא היה לי מרחב תמרון.
באיזשהו רגע אמרתי (לדעתי בנימוס) "סליחה, אני מתלבשת כאן, אולי תתני לה את הטלפון, או שתעברי לצד השני כדי להראות לה?" או משהו כזה. ואז האישה שלידי התנפלה עלי "אז אולי לא תתלבשי כאן? אולי תזיזי את התיק שלך? למה אני צריכה לזוז? את לא תגידי לי מה לעשות או לאן לעבור" או משהו כזה.
הפעם ייאמר לזכותי שלא הגבתי בכלל. נשמתי והמשכתי להתלבש, בלי לזוז ובלי להזיז את התיק (לא שהיה לי לאן לזוז) והן הפסיקו או סיימו בכלל את הצפייה האלכסונית בסרטונים......אבל שוב שאלתי את עצמי - איך זה קרה לי? האם נדמה לי שהן לא היו בסדר ואולי היה משהו שיכולתי לעשות אחרת? 

עדכונים שוטפים ושיעור על קארמה

בתי באה עם חתני והנכדים לארוחת ערב בששי וכמובן שהנכדים ביקשו להישאר לישון.
אנחנו כמובן הסכמנו מיד, אבל היתה התלבטות קטנה כי לנשמותק כאבה הבטן, הוא בכלל לא הצליח לאכול ארוחת ערב, ונרדם על הספה, ובתי חששה להשאיר אותו לילה אצלנו.

חכמוד ביקש להישאר לבד, ואמרנו לו שזה לא הוגן שהוא יישן אצלנו ונשמותק לא.
מפה לשם החלטנו להסתכן ולהשאיר אצלנו את שניהם.
היה כל כך מצחיק לראות איך נשמותק התעורר אצלנו בבוקר כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם - למרות שהוא כבר ישן כשהוחלט שהם נשארים, וכלל לא ידע שלקחנו אותו למיטה......

הם התחילו להשתולל ו-T התגושש איתם קצת, נזהר שאף אחד מהם לא ייפגע והם נהנו מאד. באיזשהו שלב נכנס נשמותק לאמבטיה היכן שצחצחתי שיניים והכריז "סבא המגן שלנו" וחזר להשתוללויות.
אחר כך ירדנו למטבח והכנתי להם ארוחת בוקר - חכמוד טרף French Toast ונשמותק ביקש דגני בוקר - ולמרות שביקשתי שישקול זאת, כי אמש כאבה לו הבטן ואולי חלב זה לא רעיון טוב - התעקש על זה. זה עבר בשלום.

הקפצנו אותם הביתה לפני שנסענו להתעמל בקאנטרי, ובתי עוד ישנה. אחר כך היא סיפרה לי שהיא בילתה חלק ניכר מסוף השבוע בשינה. היא משלימה הרבה שינה ומנוחה מאז שעברה את ההסמכה, ולפני שתתחיל לעבוד שוב במחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי, בתחילת פברואר.

בראשון היו לי לימודים באימושיין, זה היה שיעור על קארמה וריקות. ריקות - היכולת להתייחס לדברים כפי שהם, בלי תוספות, בלי פרשנות, בלי אחיזה כלשהי - היא חלק משיטת סאטיה וחיונית לעבודת המאמן. היכולת לראות את המתאמן ואת מה שעובר עליו תוך אמפתיה אבל ללא הזדהות, או כעס, למשל. היכולת לתמוך בחולה, למשל, בלי להזדהות ולהיסחף בדרמה שלו.
אבל קארמה - עם כמה שאני מאמינה בקיומה של החוקיות הזאת ביקום - לא לגמרי מתחבר לי אחד לאחד לשיטת סאטיה. והמורה, כמה שהיא רהוטה ומוצלחת, לא הרגיש לי שהצליחה באמת להעביר בצורה ברורה את הנושא.
או שזו אני שלא הצלחתי לחבר את זה.
מה שכן נקלט לי זה ככה: מה זאת קארמה? הפירוש של המילה קארמה זו פעולה.
כשאומרים קארמה מתכוונים בעצם לדיבור, למחשבה (וגם לכוונה) ולפעולה.
כאשר מה שהכי חזק כשמדובר בקארמה, זו הכוונה.

עוד לגבי קארמה - זה שאין סמיכות אירועים בקארמה. כלומר - אין תוצאה מיידית לפעולה / דיבור / מחשבה או כוונה.

וגם אין קיזוזים בקארמה. אם עשיתי משהו רע וגם משהו טוב - זה לא מתקזז.
הטוב נחשב לזריעה טובה, והרע נספר "לרעתי".

כל דבר שקורה - הוא בעצם הבשלה של קארמה שזרעתי מתישהו - שלשום, לפני רגע, לפני 10 שנים, בגלגול קודם....אי אפשר לדעת.
אם קורה לי משהו טוב, זו הבשלה של זריעה טובה. מתי שהוא.
אם קורה לי משהו רע, זו הבשלה של זריעה שלילית.

החדשות הטובות הן, שברגע שהיתה הבשלה, הקארמה הספציפית הזאת התנקתה. ויש הזדמנות לזרוע מחדש.

כל דבר שאני עושה, חושב, אומר - נזרע.
אז כמובן ההמלצה היא תמיד לשאוף לזרוע טוב.

ולזכור שכל תגובה למשהו שקורה - זו גם זריעה.
כלומר אם קורה משהו והתרגזתי, אם אני מגיב באופן פוגעני - זרעתי מחדש פוגענות. אז גם קרה משהו שהבשיל כתוצאה ממשהו שזרעתי בעבר, וגם עכשיו מייד זרעתי מחדש פוגענות.

זה מסובך.
ואין גיל לקארמה. אז כשמשהו רע מבשיל בחייו של ילד קטן ותמים - זו הבשלה של משהו שהוא עשה בגלגול קודם.

לא פשוט לחיות את זה ביום יום, וחלקים מזה מזכירים לי דתות מסוימות - אבל אני כן מתחברת לנושא של השאיפה לזרוע טוב כל הזמן.
נדמה לי שהיה זה הדלאי למה שאמר שהדת שלו היא טוב לב (kindness). מתחברת לזה.

כך או אחרת כמו תמיד נהניתי שם, וחזרתי הביתה מרוצה (ומורעבת....).

היום התקשרו מהמוסך של יונדאי שהמנוע של המתזים ("שפריצרים") הגיע, ושוב ניצלתי את ההזדמנות שהרכב במוסך, ללכת לקאנטרי. היה אימון מצוין.
בין לבין עזרתי לאמאל'א בשילוב דיסקוס לבלוג שלה בבלוגגר, וכמו תמיד כשאני מצליחה לפתור בעייה טכנולוגית, הרגשתי גם מופתעת וגם מרוצה. זה היה אתגר מעולה בשבילי.

לא נתנו עדיין את התרופה לחתול - נראה שהוא מעט השתפר אז אנחנו מחכים לראות אם תהיה עוד הטבה או שאין ברירה אלא לתת את התרופה (או כעצתו של קנקן, לעשות בדיקות נוספות כדי לדעת מה בדיוק יש לו).

נפגשתי שוב גם עם 'מחברת', שמצד אחד מתקדמת לאט לאט לקראת הסכם גירושין, ומצד שני מתחבטת לגבי מערכת היחסים החדשה שנרקמה בשבועות האחרונים. והיא יודעת שהיא עדיין ב'ריבאונד' (פירוש מספר 2) ואין צורך לצפות מהקשר להיות משמעותי או ארוך טווח, ובכל זאת הקשר החדש מביא לה סוג של בלבול.
אני כמובן מקשיבה ולא שופטת, ומנסה לא לייעץ אבל כן לשאול שאלות שיגרמו לה להבהיר לעצמה מה קורה, מה היא רוצה, מה טוב לה ומה לא.
נראה לאן זה יתפתח.

גם בתי התקשרה להתייעץ איתי לגבי משהו בעבודה הפרטית שלה, ושמחתי שהתקשרה ושמחתי שיכולתי לייעץ לה. שוב ושוב אני רואה כמה דברים למדתי במנטורינג אצל המאמן ג' - למשל שלא משנה כמה אתה מאמן / פסיכולוג מעולה, חשוב שגם תדע להיות בעל עסק. ואלה שני דברים שונים לגמרי.
וחשוב ללמוד איך להתנהל עם שותפים עסקיים, מול עובדים שלך....מול לקוחות. זה לא רק איך אתה כאשר אתה בכיסא המאמן / המטפל. זה גם כל המסביב.

נראה לי שעזרתי לה לראות כמה דברים בבירור, לגבי שתי פסיכולוגיות שהן שותפות איתה באחת הקליניקות הפרטיות שהיא עובדת בהן. שעזרתי לה לנסח את מה היא רוצה לשאול אותן, ומה היא רוצה לגבי עצמה. היה לי כל כך טוב שהיא פנתה אלי בנושא הזה.....

בכלל, נראה לי שגם היום (כלומר כיום) וגם לאורך כל חיי (גם כילדה, וגם בצבא, וגם בתחום המחשבים כל השנים) מה שהכי הכי עושה לי טוב - זה לעזור לאחרים. איזה כיף זה.

ובנושא הזה - T עדיין מחפש לעזור ולהתנדב, אחרי שפרויקט ה"חיילת הבודדה" הסתיים (כבר כמעט לפני שנה), ורשם את עצמו לתכנית מנטורים שתומכת בחיילים שחווים קשיים במהלך השירות.
הפעם לא מכניסים אף אחד הביתה, מהעניין הזה כבר נכווינו קשות.
הפעם מדובר על פגישה של כשעה, פעם בשבוע. אין לי מושג מה זה יעשה ואיך זה ייעשה.
כרגע שידכו אותו עם חייל שנמצא בכלל במעצר עקב עריקות - כמובן עם סיפור חיים קשה. לא ברור לי מה T יכול לעשות עבורו, הסניגוריה הצבאית מנסה לפטור אותו ממשפט עקב הסיבות הלכאורה מוצדקות לעריקותו.
נראה לי שביום רביעי הוא ייסע להיפגש איתו בכלא.
לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי העניין הזה.
אבל כמוני, גם T רוצה לעזור לאחרים...............

רגלו השמאלית אחורית

לא ברור בכלל איך זה קרה, אבל לפני כמה ימים שמענו פתאום יללה קטנה, ומאז החתול ד' צולע - כואבת לו רגלו השמאלית האחורית.

הוא לא המשיך לילל, והוא מתפקד כמיטב יכולתו - ממשיך לאכול כרגיל, לקפוץ כרגיל לספות, למיטות, לדלפק ולברז כדי לשתות מים.....

אבל הוא לא כתמול שלשום.

לקחנו אותו לווטרינר - שבדק אותו באופן מאד יסודי (אבל עדיין לא צילם ברנטגן) - וקבע שאצל חתולים מעל לגיל 10,  יש נטייה לדלקת פרקים. וזו ההשערה כרגע. אבל כיון שזה קרה בפתאומיות, ולא בהדרגה לאורך זמן, הוא אופטימי שבעזרת טיפול תרופתי קצר מצבו ישתפר מעט.
הבעיה עם חתולים, זה שאסור לתת להם תרופות אנטי דלקתיות בדומה לאנשים או כלבים - כי הן פוגעות בכליות שלהם, וגם פחות משפיעות עליהם.
עוד בעיה עם חתולים, בניגוד לאנשים וכלבים, זה שהם לא ממש מגלים שכואב להם, והם מסתירים את כאבם ומתגברים ככל האפשר.
קיבלנו מהווטרינר תרופה (בנוזל, שנוכל להזריק לו לתוך הפה) שהוא ביקש לתת לו פעם ביומיים (ולראות שאין לו תגובה שלילית, כמו הקאה) - ולעקוב אחרי מצבו.

מסכנוני...........

יום שלישי שמשי בגלבוע

אי אפשר היה לתזמן את הטיול הזה טוב יותר.
אחרי סוף השבוע הסוער, הגלבוע התעורר לחיים.
בעלי חיים לא ראינו (וטוב שכך, פועה הזהירה אותי מפני תנים נגועים בכלבת ששורצים באזור), אבל כן ראינו סימנים שמתגוררים שם בעלי חיים.
ראינו צפורים - שאין לנו באמת מושג מהן, ולא ניתן בכלל לראות אותן בתמונה הזאת - צריך להאמין שהן שם, נאספות להן למעין חגיגה, עוד ועוד ציפורים הצטרפו תוך כדי ההתבוננות שלנו בהן - החלטנו שיש שם חתונה או משהו חגיגי שכזה.

גילינו שיש תחנות רוח על הגלבוע.....

ובמיוחד לכבוד עדה - המון המון רקפות

וגם כרכומים

ודודא רפואית, בעלת סגולות רפואיות שונות (בעיקר בתחום הפוריות והמיניות)

גילינו המון מאובנים בתוך הסלעים - כרגיל הוכחה נוספת שכל האזור הזה היה פעם מתחת למים.....

וגם פרח מקסים בשם זומזומית סגולה

מזג האוויר היה מושלם. מעונן מאד חלקית, אך השמש לא קפחה. היה הרבה בוץ (הכל יורד בכביסה!), אבל רוב הזמן היתה מספיק צמחיה כדי שלא יהיה חלקלק מדי.

כל המסלול כמעט היה בירידה, דרך נחל עמינדב ומשם על מתלול עמינדב דרך נחל צביה אל עין מודע בעמק המעיינות.

בסטייה קלה שעשינו מהמסלול מצאנו מערה קרסטית יפהפיה

החלק הקשה ביותר של המסלול היה בירידה תלולה ומאומצת, בחלקה בעזרת יתדות מברזל....

באיזשהו שלב הרגשתי שהרגליים והברכיים שלי בקושי נענות לי. הן כל כך התעייפו!
עד עכשיו, שלושה ימים אחרי הטיול, יש לי עדיין כמה שרירים תפוסים - בעיקר בשריר הארבע ראשי בקדמת הירך. וקצת גם בישבן.

החלק הטוב היה שבסיום הירידה היתה לנו הליכה לא קצרה עד לחניון, היכן שהשארנו את המכוניות, פרסנו שולחן והבערנו מדורה. ההליכה הנמרצת עזרה לשחרר קצת את השרירים המאומצים.

בשלב זה כבר החשיך לגמרי, ולא ממש היינו ערוכות לחשכה מוחלטת. מזל שבכל הטלפונים שלנו יש פנס.....

מה שאהבתי בטיול הזה, בדומה לשניים הקודמים שכבר עשיתי עם הקבוצה הזאת, אלה השיחות המזדמנות שיצא לי לנהל עם כל אחת מהבנות. מטיול לטיול כבר מכירה אותן קצת יותר, וכבר מתחילה להרגיש איתן "בבית".

יש משהו מאד מיוחד בלעזוב את העבודה ואת הבית ואת המשפחה באמצע השבוע לכמה שעות ולטייל ככה סתם בחיק הטבע (רוב הזמן היינו לגמרי לבד שם) - חבורת נשים, כולן עובדות (אני הכי פחות), כולן מנהלות בית ומשפחה.....
חזרנו עייפות מאד ומרוצות מאד.

מספיקה דברים

בשני על הבוקר נסעתי למוסך, הפקדתי את הרכב השרוט קמעה בידיהם האמונות, והלכתי (שתיים וחצי דקות הליכה) לקאנטרי. ניצלתי את העובדה שהמוסך ברעננה, ובמרחק של חצי רחוב ממנו.

אולי הייתי אופטימית מדי, כאשר קיוויתי שהם יסיימו את עבודת הפחחות עד שאסיים להתקלח בתום האימון, זה לא קרה כמובן. בשלב הזה כלל לא היה בטוח שהרכב יהיה מוכן באותו היום, והאמת שזה לא בער לי בכלל.

בשלישי אני יוצאת לטיול בגלבוע עם קבוצת הנשים, ולא היתה לי שום בעייה לשחרר את הרכב מהמוסך גם ביום רביעי, אם יהיה צורך בכך. או ש-T יעשה זאת בהעדרי.

אני רק מקווה, שהשכנה של בתי (שדפקה לי את האוטו בחניה) לא תעשה לי בעיות עם התשלום.
כשזה קרה החלטנו ביחד שלא להפעיל את הביטוח שלה.........כי מדובר בתיקון קטן. שתינו חשבנו שחבל על הפרמיה המוגדלת אחר כך....לא?

האימון בחדר הכושר היה מצוין, אבל אני שוב חייבת לציין, שטוב שאני לא מגיעהלשם בדרך כלל בבוקר, בכלל, או בימי שני בבוקר בפרט. הקאנטרי סגור בימי ראשון, כך שבימי שני אנשים כבר "חמים" עליו, והוא מפוצץ באנשים. במלתחה הרגשתי כמו בקופסת סרדינים, ובחדר כושר היו מכשירים שאשכרה הייתי צריכה להמתין עבורם בתור........

למי שתוהה, הגיל הממוצע של החברים בקאנטרי הזה הוא כנראה שבעים. אולי ששים פלוס.
כלומר - הרוב בפנסיה ומגיעים כל יום.

אחרי הצהריים רואים יותר את הצעירים, את בני העשר'ה והעשרים....אבל יש שעות שהמתקנים די פנויים - בצהריים ובשעות אחר הצהריים המקודמות. אלה השעות המועדפות עלי.
ושבת בבוקר כמובן.

כשסיימתי הגיע T במיוחד כדי להחזיר אותי הביתה - וויתרתי על הסייסטה היומית בעודי ממתינה לטלפון מהמוסך, שאכן הגיע בשלוש וחצי ובישר שהרכב מוכן.

בינתיים הספקתי כמה דברים ביורוקרטים (עבור החברה של T ושל 'שותפנו' - אני ה"מזכירה" הלא רשמית שלהם), אכלנו צהריים והתישבתי לקרוא קצת.

בעצתה של JRB אני קוראת את "מצרפי המקרים" של יואב בלום.
זה מצחיק כי קניתי אותו מזמן, כנראה התחלתי לקרוא והוא לא תפס אותי והנחתי אותו על המדף של הספרים שטרם קראתי....
ואז JRB הזכירה אותו מתי שהוא, והחלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב. וכרגע זה זורם לי....ממש כיף של ספר.

אז כאמור הגיע הטלפון המיוחל מהמוסך שהרכב מוכן, ושוב יצא T להסיע אותי למוסך, וכבר המשיך להתעמל בקאנטרי בעצמו - בעוד אני חזרתי די מרוצה הביתה.

די מרוצה, כי אכן תיקנו את הפח (פלסטיק בעצם) שמסביב לפנס, אבל לא יכלו לעשות הרבה עם הפנס עצמו - ולהחליפו היה עולה הרבה מאד - וכי לא שמעתי עדיין בחזרה מזו שפגעה לי ברכב.

וגם כי ביקשתי שיבדקו מדוע מתזי המים למגבים לא עובדים - חשבתי שהם סתם נסתמו - ואז התברר שהלך המנוע שלהם, ושוב אצטרך לחזור למוסך כאשר יגיע החלק הנדרש. בקיצור טרטור (אבל במסגרת האחריות, אז ללא תשלום נוסף).

בסופו של יום שני נאלצתי לשמוע בחדשות את הגועל נפש של הקלטותיו של יאיר נתניהו - אני בדרך כלל לא כותבת על הדברים האלה, אבל ברור לי שיש עוד הרבה רפש שטרם שמענו, ואני פשוט נגעלת....מה יהיה????? איך הגענו למצב הזה?

עִתּוֹתָי בְּיָדַי

שקט. אני לבד בבית.
קוראת פוסטים של בלוגרים אהובים, וגם של בלוגרים חדשים שהכרתי בזכות איומי הסגירה של ישראבלוג והתחלת ההגירה לפלטפורמות אחרות.....וגם הם מתחילים להיות אהובים.....

בן דודי ובתו עזבו, וכך הסתיימה תקופת האירוח שהתחילה עם בני וכלתי המתוקים, המשיך עם בן דודי ובתו המתוקים גם אבל פחות כמובן - וקבלתי את בֵּיתִי ואת זְמַנִּי בחזרה.

בסוף השבוע הסוער הזה נשארנו איתם בבית, עם בן דודי ובתו, כאשר בתי ומשפחתה התכרבלו להם בבית לבדם ברוגע ובאושר על כך שגם עליהם חזרה השגרה ושוחרר כל הלחץ.
נפגשנו לשבת צהריים אצל אחי וגיסתי, והיה ממש נעים וטעים, ורגוע ומשפחתי והנכדים היו מתוקים כרגיל ומלאים חיבוקים וחיוכים.
בחמישי לא היתה לי "תורנות" נכדים כי גיסי הרי לקח חופש כדי לקחת את בתי לבחינה, וכך הם לא היו זקוקים לשירותי, והיו יחד כל המשפחה מחמישי ועד מוצ"ש. כיף גדול.

בתו של בן דודי מתוקה מאד, וחכמה מאד, והיה נחמד לדבר איתה ולבלות איתה בימי הגשם שסגרו אותם ואותנו בבית.
יחד ראינו שני סרטים של הארי פוטר (היא בחרה את הראשון ואת השלישי) - היא קראה את כל הספרים. היא ממש תולעת ספרים, בגיל 9. התרשמתי מאד.

היום ניצלתי את הבוקר לסידורים, שאת חלקם פשוט דחיתי בשבועות האחרונים. התחלתי עם התור החצי שנתי אצל הרופא אף אוזן וגרון (זקוקה לניקוי תדיר של האוזניים).
משם נסעתי סוף סוף לפחח כדי לקבל הצעת מחיר על הדפיקה שעשתה לי השכנה של בתי.
עכשיו פתאום נזכרתי שהלילה חלמתי שגרמתי לשתי תאונות דרכים (לא פחות ולא יותר), שבאחת מהן פגעתי באדם כשנסעתי לאחור. התעוררתי מאד נסערת....ואז שכחתי מזה לגמרי.

הפחח נתן לי הצעת מחיר ממש סבירה, כך שקבעתי איתו למחר בבוקר - נגמור גם עם זה. מקווה שהשכנה של בתי לא תעשה לי בעיות עם התשלום - היא היתה בסדר בינתיים, וכיון שהמחיר ממש נורמלי, לא נראה לי שתהיה עם זה בעייה.

אחרי הפחח המשכתי לחנות בה רכשתי את הטלפון שלי לפני כחודשיים.
בעצתו של T שעשה חקר שוק וסקר לקוחות רציני באינטרנט, רכשנו ('שותפנו' ואני) את הגלקסי s8. גם בני וכלתי משתמשים בטלפון הזה ומאד מרוצים ממנו.
את המכשיר קנינו בחנות ששייכת לגיס של חתני - כי בתי וחתני המליצו על השירות הטוב שהוא נותן - אבל מהרגע הראשון לא נראה לנו המחיר שהוא גבה עבור המכשיר. אמנם - זה בא עם אחריות יבואן (המכשירים הזולים יותר הוצעו במקומות אחרים מיבוא מקביל וללא האחריות הזאת) - אבל עדיין כל הרכישה הזאת נעשתה עם תחושה של "לא נעים" - לאחר שדיברנו איתו וסיכמנו מולו.....לא חשוב.
בדיעבד טוב שרכשנו עם אחריות יבואן, כי בחודש האחרון הטלפון התחיל לעשות שתי בעיות: האחת במצלמה. לעיתים (קרובות מדי) היא לא מצליחה להתמקד (לעשות פוקוס). משיטוטים באינטרנט התברר שזו תופעה מוכרת במכשירים האלה, ושניעור של המכשיר מסדר את התקלה, עד לפעם הבאה (ועד שזה כבר מפסיק לעזור). מעולם לא שמעתי על תופעה כזאת. ניעור המכשיר מתקן את התקלה.....

התופעה השנייה שקרתה - דיבור מקוטע בשיחות טלפון - גם אני וגם הצד השני שומעים זה את זה מקוטע לגמרי, בלתי ניתן להבנה בכלל. מה שפתר את התופעה הזאת עד כה היה כיבוי והדלקה של המכשיר.
בכל מקרה במכשיר חדש שתי התופעות לא מתקבלות על הדעת, ובאתי למסור אותו במסגרת האחריות.

הגיס של חתני לא היה בחנות (גם כשקניתי את המכשיר הוא לא היה) אבל הבחור לקח את הטלפון שלי בלי בעייה לצורך הבדיקה באחריות, אבל כשביקשתי ממנו טלפון חלופי (זה מה שאמר לי הגיס של חתני כשהודעתי לו שאני מביאה לו את המכשיר לבדיקה ותיקון) הוא ניסה לתת לי אייפון.
אוקיי - לא יודעת אם סיפרתי כאן אי פעם שיש לי אלרגיה לכל דבר apple. אייפון, מקינטוש, אייפד.....משהו לא רציונלי בעליל. בכלל לא הסכמתי לקחת סמארט פון עד שלא יצאו האנדרויאידים לשוק......קטע מדהים ששווה אולי פעם להתאמן עליו 😉.
סירבתי לקחת אייפון כטלפון חלופי (במיוחד שנאמר לי שהתיקון עלול לקחת כשלושה שבועות).
לאחר כמה טלפונים למעבדה מישהו הביא לו גלקסי s4 חלופי בשבילי.
העברנו את כרטיס הסים, וידאנו שהכל עובד - ויצאתי משם.
בדרך לחניה הטלפון התחיל לקבל כל מיני הודעות (למרות שעדיין לא הגדרתי את החשבונות שלי - מייל, פייסבוק וכו) - הסתקרנתי והצצתי לראות מה הגיע, והיה לי מוזר לראות הודעות שמיועדות אל.......אחותו של חתני. לא זו שנשואה לבעל החנות, האחות השניה. זה היה כל כך מצחיק - הטלפון החלופי הזה היה שייך פעם לגיסתה של בתי, או שהוא היה אצלה גם כן כטלפון חלופי - ואף אחד לא טרח למחוק את החשבונות שלה לפני העברתו ללקוח אחר.
האמת? שערוריה. יש לי גישה לכל הודעות הדוא"ל שלה, הפייסבוק, הכל. לא יאומן!

כיון שאני לא מתכוונת להשתמש בטלפון החלופי הזה בכלל (יש לי לצורך כך את הסוני xperia 3 הישן שלי, שפרט לעובדה שיש לו רק 16 GB זיכרון, ואורך חיי הסוללה כבר לא מה שהיה פעם, הוא בסדר גמור), לא עמלתי עדיין למחוק את החשבונות האלה מהטלפון, אבל בהחלט מתכוונת להעיר לבחור שלא מעבירים ככה טלפונים מלקוח ללקוח.
מה שהיה מצחיק, הוא שבדרך הביתה בתי התקשרה אלי. כיון שכל ספר הטלפונים בטלפון הזה שייך לגיסתה, על הצג הופיע הכינוי שלה לבתי.
בכל מקרה הגעתי הביתה והעברתי את כרטיס הסים לסוני הישן שלי, ואת החלופי כיביתי ואפסנתי עד שאקבל את הגלקסי בחזרה.

אחרי שאכלתי צהריים הלכתי לישון קצת, מממשת את זכותי לסייסטה כאשר אין לי התחייבויות אחרות - ואחר הצהריים יצאתי להליכה - סוף סוף אחרי כמה ימים שלא התעמלתי כלל.
בשלישי יש עוד טיול נשים ואני חייבת לחזור קצת לכושר..............
איזה כיף לחזור לשגרה שלי. 

מוסמכת!! 🏆

אינני זוכרת מתי הייתי במתח כזה לקראת משהו.
אמנם הייתי בטוחה שבתי תעבור בהצלחה את הבחינה שלה הבוקר, אבל היא היתה כל כך לחוצה שהצליחה להדביק אותי בחששות שלה.

שיחת ההכנה CLEARWAY שעשיתי לה (בטלפון, בסוף) היתה מצוינת.
בסופה היא אמרה שזה באמת הרגיע אותה, ושהיא מרגישה מוכנה (8 מתוך 10 אבל אין 10, היא אמרה).

הבוקר איחלנו לה בהצלחה כשהיתה כבר ברכב עם חתני, שלקח יום חופש והסיע אותה לשם.
לקראת השעה 12:00 התחלתי להסתכל על הטלפון ולנבוח עליו שיצלצל כבר.
תוך כמה שניות הוא נענה לי, ובתי היתה על הקו שמחה ונרגשת - עברה.

החוויה היתה טובה, הבוחנות היו נעימות, אהבו מאד את המחברת שהגישה (גם בפסיכותרפיה וגם באבחון) - שאלו המון שאלות, הכל קלח.
היא קיבלה מהן משוב מצוין, היא סיפרה.
זהו, אפשר לחזור לחיים הרגילים.
איזו הקלה! איזו גאווה בילדה. שתיים עשרה שנות לימוד פלוס התמחות....ובחינה אחת מלחיצה - וכעת היא פסיכולוגית קלינית של הילד, מוסמכת. מוסמכת!!!

מתארת לי את השעות שהם מעבירים עכשיו בנעימים עם הקטנטנים, סוף סוף יש להם שוב 100 אחוז אמא.

רק אחרי שהתקשרה וחוויתי סוג של נפילת מתח הבנתי עד כמה הגוף שלי היה בסטרס.
לא הצלחתי לאכול בכלל בצהריים, פיתחתי כאב ראש ובסוף נכנסתי למיטה לאיזה שעה וחצי.

ישנתי כמו מתה.
ועכשיו בחזרה לשגרה......

שנה חדשה, התחלות חדשות

נפרדנו מ-2017 עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.
שתינו לחיים (הם עם בירה ואנחנו עם טקילה) ונשנשנו משאריות הסלטים והעוגות של יום ששי.

אתמול כבר דיברנו עם בני וכלתי שנחו להם בביתם החמים, עם קור של מינוס-דו-ספרתי בחוץ, אחרי שמייד עם הגיעם הביתה חזרו כבר לעבוד - היא לימדה, גם הוא לימד ועוד ניגן בחתונה של זוג שהחליטו שסילבסטר זה מועד טוב ליום נישואים.

הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' ושמחתי לראות שהיא במצב ממש טוב. היא יוצאת עם מישהו חדש ואפילו טסה איתו לסופשבוע בחו"ל בשבוע הבא, היא בשלבים מתקדמים של הסכם גירושין מבעלה, הילדים בסדר, הנכדים בסדר.....היה מאד מעודד לראות אותה ככה, אחרי חודשים קשים מאד (מניחה שזו בכל זאת רכבת הרים ועוד תהיינה לה נפילות, אבל כרגע כיף לי לראות אותה נהנית ומחוייכת).

באמצע המפגש עם 'מחברת' התקשרה בתי, שסיפרה שהיא במספרה - מאד שמחתי, שהרימה את ראשה מהמחשב והמחברות (הבחינה ביום חמישי הקרוב) ויצאה קצת לטפח את עצמה - ו......שאלה אם נוכל בכל זאת לקיים את שיחת ה-CLEARWAY שהצעתי לה אי אז בתחילת הדרך כשסיימה את ההתמחות ופצחה במבצע ההכנה להסמכה הזה.

מאד שמחתי, כי הייתי תחת הרושם שהיא לא באמת מעוניינת.
כלומר - אני הצעתי לה CLEARWAY קודם כל כדי להיכנס למצב הנפשי הווייתי הרצוי למשך כל התקופה הזאת, ולזה היא סרבה.
אבל כעת היא מבקשת שיחת הכנה לבחינה עצמה, וזה מאד מאד משמח אותי.

בכל זאת אני "רק" מאמנת עם הכשרה מאד ספציפית ולא מתקרבת להכשרה ולהשכלה שלה - תואר שני בפסיכולוגיה קלינית (של הילד) פלוס התמחות..........ויכולתי להבין לגמרי לו היתה "מנפנפת" את ההצעה שלי - הרי היא עברה הדרכה (אצל שתי פסיכולוגיות) במהלך התקופה הזאת, לקראת ההסמכה, וכעת גם 3 סימולציות לבחינה אצל 3 פסיכולוגים שונים........מה אני כבר יכולה להציע לה?

אבל מה שאני מציעה לה הוא אחר. זו הכנה רגשית, זו הכנה של הגוף, זו הכנה הווייתית לקראת המעמד המלחיץ הזה - של לעמוד מול 3 פסיכולוגיות בכירות, מרצות באוניברסיטה (אני חושבת) - ולענות על שאלותיהן כך שהן תחלטנה להסמיך אותה להיות פסיכולוגית קלינית מוסמכת.

מיד הצעתי להגיע אליה אחרי המספרה (וכשאפרד מ'מחברת') אך היא העדיפה יותר מאוחר.
יותר מאוחר אני צריכה להיות בבית למקרה שבן דודי ובתי יגיעו מטיולם בצפון - אז הצעתי לה לעשות את זה בטלפון או בסקייפ.....

בכל מקרה אני שמחה שהיא מבקשת את זה. ואשמח לעזור לה גם בזה.

וחלק זעיר מאד בתוכי גם חושב לעצמו, שאחרי בילוי של שבועיים (ברוטו) עם בני, חשוב לה לנכס אותי לעצמה בחזרה.........