במדור השרביט החם מבקש השבוע מוטי שנספר על הבתים בהם חיינו במהלך חיינו.
מוטי מבקש גם לדעת אם יש בנו גם געגוע לחלקם ואם במקרה יצא לנו לשוב לבקר בהם - אולי במסגרת טיול שורשים.
יש לי הרגשה שהפוסט הזה הוא סוג של המשך ישיר של הפוסט הקודם (שסיפר על השורשים שלי) - והסתיים בעצם בלידתי והחיים של הורי באותו קיבוץ של "השומר הצעיר" באזור עוטף עזה.
לא נולדתי פיזית בקיבוץ עצמו אלא בבית חולים "הדסה" בבאר שבע, ששנה אחרי לידתי נסגר בעקבות הקמתו של בית חולים "סורוקה".
בקיבוץ הונהגה באותן שנים לינה משותפת, אז הבית הראשון שלי היה בית התינוקות בקיבוץ.
את הבית הזה אינני זוכרת אבל אל הבית הזה אני בהחלט לא מתגעגעת, ויש לי תחושה ש"שריטות" לא מעטות והיחס שלי בכלל לחיים ולבני אדם אחרים התפתחו אצל אמפי התינוקת כבר אז.
מסיפוריהם (הסובייקטיביים לגמרי, אמנם) של הורי, מצטיירת מטפלת קשוחה וחסרת חמלה, שהאמינה בסדר ובמשמעת ולא היתה קשובה כלל - לא לצרכיהם של העוללים שעליהם הופקדה ולא לצרכיהם או רצונותיהם של ההורים.
שעות ההאכלה או החלפת החיתולים, למשל, היו קשיחות - כל ארבע שעות. אני זוכרת איך כל אחד מילדיי, כשנולד, אכל לפי לוח זמנים פרטי משל עצמו, וגם משך זמן האכילה היה אישי ושונה לכל אחד מהם.
ממה שהורי מספרים, לא נתנו להם להיכנס לראות אותי מעבר לשעות הקבועות של ההאכלה (ושעות הביקור הקבועות המוגבלות בזמן, אצלם בצריף). אמי מספרת איך היתה רואה אותי דרך החלון ממררת בבכי כבר אחרי שלוש שעות, בוכה במשך שעה ונרדמת, וכאשר היתה מגיעה סוף סוף שעת האוכל הייתי כנראה מותשת מדי ולא אכלתי מספיק. וכך ירדתי כל הזמן במשקל.
בנוסף הייתי באופן קבוע עם פריחה על הישבן, כי לא החליפו לי חיתולים לעיתים מספיק קרובות. כשדוד שלי, הרופא, הגיע לקיבוץ לביקור, הוא ממש צרח על המטפלת, והנחה אותה איך לטפל בזה ומה צריך לעשות.
ועם זאת השעות בהן כן היינו יחד היו הנאה צרופה לשלושתנו, לפי מה שהם מספרים.
זה לקח שמונה חודשים בדיוק עד שהורי קיבלו את ההחלטה לקחת אותי ולעזוב את הקיבוץ ולא להביט לאחור. הם עזבו כמובן בחוסר כל (גם דברים שהביאו איתם כשהגיעו לקיבוץ היו צריכים להישאר בקיבוץ כי הפכו לרכוש הכלל). הדבר היחיד שקיבלו היתה "מיטת סוכנות".
אגב הורי ניתקו כל קשר לקיבוץ (והקיבוץ אליהם) והפעם היחידה שאני עצמי ביקרתי בו היה אי שם בשנות העשר'ה לחיי. אני לא זוכרת הרבה מהביקור הזה. לא חוויתי אותו כנוסטלי ולא סיירתי בשבילי הקיבוץ כדי לראות היכן ביליתי את חודשי חיי הראשונים. הדבר היחיד הנחמד שאני זוכרת הוא שפגשתי נערה ג'ינג'ית חמודה שהיתה צעירה ממני בכמה שנים שהוריה קראו לה על שמי.
ביתי השני, אם כך, היה בשכונת ה"אזבסטונים" בתלפיות בירושלים.
גם אותו מן הסתם אינני זוכרת, ולכן גם אינני מתגעגעת. כנראה שזו היתה דירה חדר וכולנו ישנו ביחד, מה ששימח את אמפי התינוקת מאד, בגלל שעכשיו פתאום הורי היו איתי 24/7 - לפחות אחד מהם. הם מספרים שלא הסכמתי לרגע שהם ייצאו לי מטווח הראייה, ונתנו דוגמא לפיה הם היו יוצאים לתלות כביסה אתי על הידיים.
ובעיקר - לא הפסקתי לאכול. טרפתי וטרפתי עד שהפכתי לכדור קטן ועגול. השלמתי שמונה חודשים של רעב תמידי. ובהמשך התברר שגם פחדתי מכל דבר שזז. וגם מכל דבר שלא זז. הייתי שנים במצב של פחד מתמיד.
אינני יודעת בדיוק כמה זמן חיינו בשכונת האזבסטונים הזו, אבל אני יודעת שבשלב כלשהו הוריה של אמי - שגם ככה השקיעו בנדל"ן בארץ, קנו שתי דירות בשכונת קרית יובל, אחת עבורינו ואחת במקור היתה אמורה להיות עבור עצמם, רק שבסוף לא יצא להם לגור בה. הם חיו בקיבוץ במישור החוף (שהם תרמו לו טרקטור עוד כשהיו בארגנטינה) וכשסבא שלי חלה בסרטן הם עברו לגור איתנו בדירה שלנו. הדירה שלהם כנראה היתה מושכרת ובסוף נמכרה.
לשכונת האזבסטונים מעולם לא חזרתי - אני מניחה שהיא נהרסה אבל אין לי מושג מתי ומה הוקם שם במקומה.
על חיי בדירה ההיא בקרית יובל כתבתי באריכות בפוסט הזה. זו היתה הדירה הראשונה שאני זוכרת, ואהבתי מאד לגור בה.
גרנו בקרית יובל עד שהייתי בת תשע וחצי, שאז בעצם היגרנו לארצות הברית. אני כותבת "היגרנו" למרות שבזמן אמת זה לא מה שסיפרו לי. סיפרו לי שאנחנו נוסעים בשליחות לשנתיים. כנראה זו נחשבה בושה בשנים ההן "לרדת" מהארץ. בדיעבד נודע לי שהורי התאכזבו מאד מהחיים בארץ בשנים לאחר עזיבת הקיבוץ, ודוד שלי - שעבר בינתיים לגור בלוס אנג'לס וגם העביר לשם את הוריו מארגנטינה - לחץ מאד על אבא שלי להצטרף אליו שם. הם התחילו תהליך של קבלת גרין קארד אי אז באמצע שנות הששים, ובאמצע פרצה מלחמת ששת הימים, בה אבי נלחם בחיל התותחנים בקרבות על שחרור ירושלים.
המלחמה החזירה את הפטריוטיות והציונות לאבא שלי, והוא כבר לא כל כך רצה לרדת מהארץ, אבל אז הם קיבלו אישור לגרין קארד, והחליטו בכל זאת לנסוע לכמה שנים. "החליטו" זה לא מדויק, אבא שלי החליט ודי הותיר את אמא שלי ללא ברירה. הוא נסע כמה חודשים לפנינו, למצוא עבודה ובית (ידעתי על חיפושי הבית, לא ידעתי על חיפושי העבודה, כי לכאורה עמדנו לנסוע "בשליחות"), וחי בינתיים אצל דוד שלי.
בסוף הוא מצא עבודה באותה החברה שבה הוא עבד בארץ, אז זה באמת יצא כאילו נסענו "בשליחות" אותה החברה.
הדירה הראשונה שבה גרנו בארה"ב היתה דירת שלושה וחצי חדרים שכורה בקומה שלישית בבית דירות בפרבר של לוס אנג'לס בעמק סן פרננדו. סבתא שלי אז גרה איתנו מאז שסבא שלי נפטר, אז גם היא היגרה איתנו לארה"ב. היא גרה ב"חצי החדר" (שבעצם היה אמור לשמש חדר עבודה, ו"קיר" שלם שלו נפתח בעצם לסלון, אם רצו), אחי ואני המשכנו לחיות ביחד בחדר אחד והורי ישנו במה שנקרא MASTER BEDROOM שגם היו לו שירותים ומקלחת צמודים - משהו שהיה קיים אז רק באמריקה. המטבח היה צר וארוך והכיל כיריים חשמליות (בארץ הכרנו רק גאז) ותנור חשמלי ומקרר גדול שתי דלתות. היתה מרפסת שצפתה על גגות של הבניינים הסמוכים אבל רחוק יותר נראו ההרים שסובבו את העמק.
בבניין הזה היה חדר כביסה משותף בכל קומה לדיירים, שהמכונות בו פעלו על מטבעות, והיתה גם בריכה למטה, לשימוש כל הדיירים. והיתה גם מעלית.
הבניין כולו (כמו כל הבניין והבתים שם) היה בנוי מעץ, ואני זוכרת שהשכנה מתחתנו היתה מתלוננת כאשר היינו מתרוצצים ומרעישים לה מעל לראש.
היתה גם חניה לרכב מתחת לבית, עוד חידוש שלא הכרנו עד שנסענו לארה"ב מישראל של שנות הששים.
בית הספר היסודי היה במורד הרחוב במרחק הליכה קצר, ולמרות שלא היה פשוט להיקלט בבית ספר חדש בארץ חדשה עם שפה זרה לגמרי ומנהגים חדשים לגמרי - לא לקח לי זמן רב ללמוד אנגלית ולהיטמע בסביבה. לאחי היה מעט קשה יותר - הוא היה בן ארבע כשהגענו לשם - אבל גם הוא למד את השפה מהר מאד ודי מהר הפסקנו לדבר עברית בינינו ועברנו לאנגלית. עם ההורים גם דיברנו בעיקר אנגלית, קצת עברית וגם קצת ספרדית - כי הורי דיברו בספרדית עם המשפחה של דוד שלי ועם כל החברים שלהם, שהיו יהודים ארגנטינאים במקור - ואנחנו תקשרנו בספרדית גם עם בני הדודים שלנו, עד שלמדנו לדבר אנגלית. האמת שחשבנו שאחי שכח לדבר עברית, עד שחזרנו ארצה והתברר שהיא היתה חבויה אבל קיימת אצלו אי שם כל השנים.
בדירה הזאת גרנו שנתיים, ולכאורה היינו אמורים אז לחזור לישראל, אבל אמא שלי כבר היתה באמצע לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת UCLA, וגם לימדה באוניברסיטה ובקולג' המקומי, ולכן הטילה וטו על החזרה ארצה לפחות עד לסיום התואר, והם חיפשו ומצאו בית פרטי עם גינה להשכרה.
כל חברותיי גרו בבתים פרטיים בפרבר ההוא של לוס אנג'לס, ולכן שמחתי מאד לעזוב את הדירה לטובת בית - ולא התגעגעתי אליה בכלל. מה שכן - הייתי צריכה לעבור לבית ספר יסודי אחר.
הבית השכור היה בן ארבעה וחצי חדרים, ומשום מה אני קיבלתי את החצי חדר. לא לגמרי ברור לי היום איך הורי הגיעו ללמסקנה שילדה בתחילת העשור השני לחייה זקוקה למחצית השטח מזה שזקוק לו אחיה שצעיר ממנה בחמש וחצי שנים, אבל זה מה שהיה. איכשהו הסתדרתי כאשר חברות באו אלי, וחלק מהזמן בילינו בחצר האחורית של הבית, שהיתה ענקית. במיוחד אהבתי עץ אחד שאפשר היה לטפס ולשבת עליו. היו גם עצי תפוז - גם בחצר האחורית וגם הקדמית - שהניבו תפוזים חמצמצים וטעימים, וגם עץ מישמש (כנראה מאז אני ממש ממש אוהבת משמש). היו גם גפנים אבל הענבים היו בלתי אכילים. היה אזור של דשא ואזור מרוצף עם סל של כדורסל, ועוד אזור לא ברור שאחי השתמש בו כ"מעבדה" ועשה בו כל מיני "ניסויים". בבית הזה היתה לנו כלבה, לראשונה בחיי. בבית הזה גם חווינו רעידת אדמה בדרגה 7.2, שעליה כתבתי בין היתר בפוסט הזה . בבית הזה גם אימצנו את הכלבה הראשונה שלנו (שנעלמה בזמן רעידת האדמה ומעולם לא נמצאה).
בתום שנתיים בבית הזה חזרנו לישראל. ההחלטה התקבלה בעקבות לחץ גדול מצד החברה של אבא שלי בארץ שיחזור ולאחר שאמא בפועל סיימה את הדוקטורט. יש לה אפילו דיפלומה שחתומה על ידי רונלד רייגן, שהיה אז מושל קליפורניה.
בארץ גרנו במשך שלוש שנים בדירה שכורה בת ארבעה וחצי חדרים ברמת אביב. בהתחלה שוב קיבלתי את ה"חצי חדר", שהיה עוד יותר קטן מה"חצי" שהיה לי בארה"ב, אבל אחרי כמה זמן כאשר חברות וחברים התחילו לבקר אצלי, התחלפתי עם סבתא שלי, שהסכימה לעבור לחצי חדר. היה שם בדיוק מקום למיטה שלה ולמכונת התפירה שלה. צדיקה גדולה היא היתה, סבתא שלי.
בשלב הזה הורי חיפשו דירה לרכישה, ואמא שלי התעקשה לממש סוף סוף את חלום חייה ולקנות בית פרטי ליד הים. הם חיפשו בתים בהרצליה, ובסופו של דבר החליטו לקנות מגרש ולבנות בעצמם, עם קבלן כמובן.
בית הספר שלי היה ברמת אביב והייתי בת שש עשרה, ואחרי כל הפעמים שעברתי דירה / ארץ / בית ספר כבר לא רציתי שוב להחליף ולהתחיל הכל מההתחלה, אז למרות שגרנו בהרצליה, נסעתי כל יום באוטובוס לתיכון ברמת אביב.
לבית החדש היו הרבה יתרונות.
הוא היה ליד הים באמת, על מגרש החניה של אחד המלונות שעל החוף. כל שצריך היה לעשות כדי לרדת לים או לטייל על הגבעות שמעל החוף העםיה לחצות את מגרש החניה.
הוא היה גדול והיה לי חדר גדול משלי, בקומה שהיתה רק שלי ושל סבתא שלי, עם שירותים ומקלחת משותפים לי ולה וגם מרפסת משותפת לשתינו. לאחי היה חדר גדול עם שירותים ומקלחת צמודים משלו באותה קומה של חדרם של הורי, שגם להם היו שירותים ומקלחת צמודים משלהם. ומרפסת משותפת.
לבית היתה חצר אחורית והיה לנו כלב, שקבלנו עוד בדירה הקודמת, כשכבר ידענו שעומדים לעבור לבית פרטי.
אבל מעבר לכך, עבורי לבית הזה היו בעיקר חסרונות.
ראשית הוא באמת היה בהרצליה וכל החברים שלי גרו ברמת אביב.
לא רק לבית הספר הייתי צריכה לנסוע באוטובוס אלא גם כדי לבקר חברות או ללכת לפעולות בצופים. ובעיקר - החברות פחות נטו לבוא לבקר אצלי. זה לא היה נוח. כדי להגיע אלי היה צריך לרדת מרמת אביב אל כביש החוף ולתפוס את אוטובוס ה"יונייטד טורס" שנסע מתל אביב להרצליה ועשה סיבוב בין כל המלונות. לא נעים לעמוד בכביש החוף בתחנת אוטובוס לבד....
וואי וואי כמה פעמים עשיתי זאת, בכל שעות היום והלילה. וכמה פעמים תפסתי טרמפים כשהתייאשתי מלחכות לאוטובוס...וכמה מזל היה לי שלא קרה לי שום דבר בטרמפים האלה. אבל זה לא קשור לבית.
עוד חיסרון גדול היה שלא היה בבית הזה טלפון, ולא היתה בכלל תשתית לטלפון בשכונה (פרט למלון, כמובן). נערה בגיל העשר'ה שגרה בעיר שונה מכל החברים שלה ואין לה טלפון בבית. ומי חלם אז על סלולרי?
אז ממש לא נהניתי מכל היתרונות של הבית הזה, ורוב הזמן ביליתי אצל חברות ברמת אביב. כאשר T היה בצבא הייתי קובעת איתו שעה שבה הוא היה מנסה להתקשר אל הטלפון הציבורי שמחוץ למלון שמול הבית. כן, לא נחמד. שמחתי לעזוב את הבית הזה.
בגיל עשרים התחתנו, T ואני, עזבתי את בית הורי ועברנו לגור בדירה שכורה ברעננה.
זו היתה דירה בת שלושה חדרים בקומה רביעית ללא מעלית, מוזנחת מאד - אבל זולה. צבענו אותה בעצמנו ותיקנו חלון שבור אחד, והפכנו אותה לבית. את הכלב השארתי בבית הורי, אבל קיבלנו גורת רועה גרמני מתנה לחתונה מחבר של T ללימודים, ובעוד חברים שלנו היו "עוברים אצל ההורים" אחרי העבודה או הלימודים, לפני שהיו חוזרים לדירות שלהם, אנחנו תמיד רצנו ישר הביתה לטפל בכלבה. וכך מההתחלה היינו משפחה.
אני הייתי בקבע בממר"מ ונסעתי באוטובוסים ובטרמפים לשלישות ברמת גן, ו-T למד מנהל בתי מלון ועבד כשוטר תנועה בתל אביב. בקיץ עשה התמחות בבית מלון, עבר את כל מחלקות בית המלון, אבל מהר מאד הבין שהחוזקה שלו בתחום המזון והמשקאות.
אחרי שנה וחצי כאשר T סיים את הלימודים וקיבל עבודה במקצוע, רכשנו ברעננה דירת שלושה חדרים חמודה בעזרת הורינו וחסכונותינו. זו היתה דירה בקומה שנייה הפעם, מתוך שלוש, עדיין ללא מעלית אבל עם חניה מקורה מתחת לבניין.
בדירה הזאת נולדו שני ילדינו. גרנו בה קצת יותר משלוש שנים. אהבתי את הדירה הזאת מאד, אבל כאשר בני נולד הבנו שהדירה כבר קטנה עלינו - לא היה מקום בחדר הילדים לשני ילדים עם המיטות שלהם וארון - וחיפשנו דירה גדולה יותר. זו בעצם היתה הסיבה היחידה שעברנו, כי אהבנו את הדירה הזאת מאד. מי שגר בה לפנינו היה שרברב ושיפוצניק, והוא סידר לעצמו את הדירה למקסימום נוחות. המטבח היה גדול עם הרבה מאד שטח אחסנה, האמבטיה היתה ענקית וכללה גם מקלחון וגם אמבטיה. בחדר שלנו היה חדר ארונות. באמת דירה מתוקה. רק קטנה מדי.
את הדירה הבאה לא אהבתי מההתחלה. היא היתה בת ארבעה וחצי חדרים, צרה וארוכה. היא היתה בקומה ראשונה על עמודים, עם מעלית וחניה, ולא מצאתי בה באמת את מקומי. אני זוכרת שגם המעבר - עם פעוטה בת שנתיים ותינוק בן חודשיים - היה קשה מאד, ו-T חזר מייד לעבודה ונשארתי עם כל הבלגן לבד.
אני זוכרת שהחדר הראשון שממש סידרתי כמו שצריך היה החצי חדר, אותו הפכתי לחדר משחקים. שם ביליתי רוב היום עם הילדים. חדר אחד היה חדר השינה של הילדים, צמוד לחדר שלנו, והחדר הנוסף נותר פנוי הרבה זמן, עד שבסופו של דבר הילדים גדלו קצת וכל אחד מהם קיבל חדר משלו.
בדירה הזאת גרנו תשע שנים. עד אז בעצם זה היה הזמן הארוך ביותר שגרתי בדירה כלשהי.
אני לא אהבתי את הדירה עצמה אבל הבניין היה נחמד מאד ולילדים היה שם טוב מאד. היו להם הרבה חברים ברחוב והם הלכו לבית הספר היסודי ברגל לבד מגיל צעיר. הם היו יורדים אחר הצהריים לשחק למטה עם חברים ובסוכות כל דיירי הבניין התאגד יחד וקנינו סוכה והילדים קישטו אותה, ואת הארוחות אכלו ביחד בסוכה. השכנים הפכו ממש לחברים והיינו חלקנו בני בית אלה אצל אלה.
בדירה הזו עברנו את מלחמת המפרץ, נפרדנו מהכלבה ולקחנו את החתול הראשון שלנו. לדירה הזאת העברנו את סבתא שלי לגור איתנו כאשר הורי היגרו לארה"ב שוב, ולא יכלו לקחת אותה איתם. בדירה הזאת לקחנו, בלית ברירה מטפלת שגרה איתנו (סוג של או-פר אבל ישראלית) כדי שיהיה מישהו כל הזמן עם הילדים וגם יעזור במטלות הבית, כי גם אני וגם T התחלנו לעבוד שעות ארוכות יותר. T פתח את המסעדה הראשונה שלו ואני "הוקפצתי" לעיתים קרובות לעבודה בשעות הערב לטפל בתקלות. לא היה אז אינטרנט ולא היתה עבודה מהבית.
לא אהבתי את הדירה אבל גם לא רציתי שוב לעבור. המעבר אליה נשאר לי כחוויה טראומטית, ובכל פעם ש-T העלה את הרעיון לעבור לדירה אחרת פסלתי אותו. "אתה לא נמצא מספיק בבית גם ככה", היתה הטענה שלי, "מה זה משנה לך איפה אנחנו גרים?".
מה שהכריע את הכף בסוף היה, שהתחלתי ללמוד - בנוסף לעבודה שלי במחשבים - גם עיסוי שבדי ורפלקסולוגיה. התחלתי לעסוק בכך בזמני הפנוי, אחר הצהריים ובימי ששי, ופתאום הייתי זקוקה לחדר טיפולים. אז הסכמתי והתחלנו לחפש דירות.
הדירה הבאה שלנו היתה ממומקמת כשני רחובות מהדירה הזו, אבל היא היתה דירת גג. אמנם קומה שלישית (ורביעית) ללא מעלית אבל בניין חמוד מאד, מדורג (מה שלא היה נהוג אז) עם חצר גדולה מאד. היו חמישה חדרים בקומה הראשונה ועוד חדר על הגג, ומרפסת גג ענקית, שהשקיפה על כל רעננה, למרות שהבניין לא היה גבוה. איכשהו יצא שלא היו סביבנו בניינים גבוהים מדי. לאחר כמה שנים התארגנו כל השכנים וגם הוספנו מעלית, וזה הפך את המגורים בבניין לנוחים עוד יותר.
גם המעבר דירה עצמו היה תיקון לחוויה הקודמת. הילדים היו כבר בסוף בית ספר יסודי, גדולים ועצמאיים ואחראיים, ועזרו לנו באריזה ובפריקה, וסידרנו את הדירה החדשה תוך יום אחד כאשר עברנו אליה.
מאד מאד אהבתי את הדירה הזאת, ולא היו לי שום כוונות לעזוב אותה. גם הילדים אהבו את הדירה, ואת הקירבה שלה לשכונה הקודמת, וגם לא אילצנו אותם להחליף בית ספר או להתרחק מכל החברים שלהם. שמנו גם שולחן פינג פונג על מרפסת הגג והחברים שלהם מאד נהנו לבוא אלינו.
בדירה הזו גרנו שבע עשרה שנים, והיא הפכה (בינתיים) לדירה בה גרתי הכי הרבה זמן עד כה.
כאשר הילדים גדלו, בתי עזבה את הבית ובסופו של דבר גם התחתנה, ובני עמד לעזוב ללימודים בארצות הברית, התחיל T שוב לדבר על מעבר דירה. הפעם הוא רצה לחפש בית פרטי, והיה די ברור שלא ניתן היה לרכוש משהו כזה ברעננה בתקציב שהיה לנו. הוא רצה לחפש ביישובי השרון מעט צפון מזרחה לרעננה, וכרגיל בהתחלה אני התנגדתי. לא בא לי לזוז. מאד מאד אהבתי את הדירה שלנו. ומאד מאד אהבתי את רעננה, וממש לא בא לי לעבור משם.
בסופו של דבר מה שהכריע את הכף היה....השכנים.
זה היה בניין בן 9 דירות - מעט מאד שכנים. כאשר עברו אליו היו תשעים אחוז מהם מאד מאד נחמדים ומנומסים. חלקם צברים, חלקם אנגלו-סאקסיים, כולם אנשים נעימים ושקטים.
עם השנים התחלפו רוב הדיירים, חלק מהדירות הושכרו לדיירים נוראיים - רעשניים, זורקים לכלוך וחפצים מהחלון, נודניקים...כל מיני. בסופו של דבר T הצליח לשכנע אותי לעבור משם.
חיפשנו בתים בכמה יישובים באזור השרון, אבל לא מצאנו אף בית שהתאים לצרכים שלנו. היינו זוג בני חמישים פלוס ללא ילדים, ורוב הבתים נבנים היום עם המון חדרים קטנים. בסופו של דבר החלטנו לקנות מגרש ולבנות בעצמנו, וכך הגענו לביתנו הנוכחי.
קנינו את המגרש כאשר כבר היו לו תכניות בנייה מאושרות. אני מציינת את זה כי היה ידוע שהועדה המרחבית לתכנון ובניה "שרונים" בעייתית ואיטית וזה די סיוט לקבל אישור לתכניות בנייה. מה שכן, האדריכל שלנו הגיש בקשה לתיקונים קלים, פנימיים בלבד, וכך בעצם בנינו את בית חלומותינו.
בית גדול עם מעט מאד חדרים גדולים מאד, ובו יישמנו את כל מה שאי פעם רצינו (כמעט) וכל מה שאי פעם למדנו בדרך הקשה בכל הקשור לבנייה ותחזוקה של בית.
בבית הזה יש לנו חדר שנה ענק עם פינת עבודה וגם "ספסל" שביום יום הוא ספה ובעת הצורך הופך למיטות לשני נכדים. באותה הקומה יש חדר כביסה מרווח, ומכונות הכביסה והייבוש עומדות על ספסל מבטון - זו לצד זו - כך שאין צורך להתכופף כלל.
יש בו חדר אורחים כולל שירותים ואמבטיה, ועוד חדר שהיה אמור להיות החדר של בני - לו היה חוזר הביתה בתום הלימודים בחו"ל - ומשמש גם הוא כחדר אורחים, גם הוא עם שירותים ומקלחת.
יש בו מטבח וסלון ופינת אוכל גדולים ומאובזרים ונוחים, וחצר יפה, מרוצפת כולה בבטון עם עצים ושיחים וערוגות פרחים ותבלינים, ומטפסים לאורך הגדרות. במקום היו בריכות דגים, אבל התחזוקה שלהם התבררה כמעצבנת ולא כדאית והפכנו גם אותן לערוגות. אין דשא. בכלל.
ויש בו מרתף, שרובו משמש לאחסנה (ושם גם פינת הגיהוץ שלנו ואפילו פינת התכשיטים של T, מהתקופה שלמד ועסק קצת בצורפות) ובחלקו יש ממ"ד תקני - שהוא בעצם מקלט.
בבית הזה אנחנו גרים עד כה שלוש עשרה וחצי שנים, ומאד מאד מרוצים.
לשאלתו של מדור השרביט החם - היו בתים שאהבתי והיו בתים שפחות אהבתי, אבל אין בי געגוע לאף אחד מהם.
ביקרתי פעם אחת בדירה ההיא בקרית יובל (לפני שמכרנו אותה) - וביקרתי פעם אחת בבית שגרנו בו בשכירות בארה"ב - כאשר ביקרנו אצל דודים שלי בלוס אנג'לס בשנת 1989. וזהו. אין בי צורך או רצון לחזור לאף אחד מהם.
תודה למוטי על הנושא - זה באמת גרם לי לשבת לסרוק בזכרוני את כל הבתים בהם גרתי אי פעם. לא מעט היסטוריה.
ושיהיו ימים טובים יותר.
