יום שני, 29 ביוני 2026

למדור השרביט החם - החופש הגדול

 ביום ששי 26/06/2026 שאל מוטי במדור השרביט החם האם החופש הגדול משנה משהו בשגרת חיינו.

האם  יש לכם תכניות לחופש הזה, ואם לא, התבקשנו לכתוב על הימים בהם לחופש הזה הייתה משמעות.

כשהייתי קטנה וגם בתקופת התיכון היתה לחופש הגדול משמעות עצומה עבורי. אמנם הייתי ילדה שנהנתה בבית הספר ואהבתי ללמוד ואהבתי את המסגרת, אבל גם אהבתי את החופש ואת הבטלה ואת הקיץ - עם הבריכה והים והקייטנה (כשהיתה) או מחנות הקיץ של התנועה, והחופשה המשפחתית (כשהיתה). 

בשנות הצבא והעבודה שלאחר מכן, עבדתי בתחום שבו לא היה מושג כזה "חופש גדול" והעבודה בכל ימות השנה (פרט לחגי ישראל) היתה רצופה. 

לאחר מכן נולדו לי ילדים ולחופש הגדול היתה בעיקר משמעות של למצוא סידור לילדיי, שמצאו את עצמם ללא מסגרת בזמן שגם אני וגם T עבדנו ברצף במהלך כל השנה. נראה לי שזו הבעייתיות העיקרית של החופש הגדול (וגם של חופשות בית ספר כמו חנוכה, פורים, פסח וסוכות - שבהן ילדי בית ספר מקבלים חופש בימים שנחשבים ימי עבודה רגילים לכל דבר). העובדה שהילדים בחופשה כאשר רוב ההורים (שאינם מורים בעצמם) צריכים להמשיך לעבוד כרגיל. 

אז פה ושם היו קייטנות - שגם היו כרוכות בעלויות בדרך כלל, וגם שעות הפעילות לא באמת תאמו את שעות העבודה שלי. אז בגילאים שונים נעזרתי בפתרונות יצירתיים עד כמה שאפשר, תוך שאני נעזרת מעט (מאד) בסבים וסבתות (שגם הם לא היו לגמרי פנויים, שלא לדבר על השנים שבהן הורי בכלל עזבו את הארץ ועברו לגור בארה"ב). פה ושם מצאתי קייטנה שהתאימה לזמן קצר - אבל החופש הגדול ארוך וזה היה מאתגר מאד. 

רוב השנים כאשר T עבד באירועים, הקיץ גם היה שיאה של עונת האירועים והוא עבד יותר מהרגיל ולכן גם לא יכולנו לתכנן את החופשות המשפחתיות שלנו בתקופה זו. 

מאז שילדיי גדלו מספיק כדי להסתדר לבד, זו היתה פחות בעייה כשיצאו לחופש גדול, אבל מאז שנולדו לי נכדים שוב גוייסתי פה ושם ל"קייטנת סבא וסבתא". 

השורה התחתונה היא שנהדר שיש חופש גדול, אבל חייבים איכשהו להתאים אותו ללוח השנה של המשק. חייבים לקצר אותו, וחייבים לספק פתרונות איכותיים ולא יקרים לילדים שמצד אחד ייהנו מהקיץ אבל מצד שני לא יישארו זמן רב מדי לגמרי בלי מסגרת. אגב אני מאלה שמאמינה שזה בסדר שילדים ישתעממו קצת, ישנו עד מאוחר קצת, יצפו קצת יותר מדי בטלוויזיה (טוב, היום יש הרבה מסכים נוספים)...וזה לא לגמרי בסדר שהם התרגלו שבכל רגע יש תכנית פעילות. ילדים צריכים גם להשתעמם קצת, זה בריא. אבל חייב להיות מבוגר אחראי שישגיח עליהם בזמן הזה.......

יום שישי, 26 ביוני 2026

שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......

יום ראשון, 21 ביוני 2026

השיגרה הנוכחית

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

T לקח את חכמוד לצילום רנטגן בתל אביב, לאחר שנפצע בתחרות MMA והרגל לא מפסיקה לכאוב לו. הוא לקח אותו על האופנוע, וחכמוד אמר שזה היה  אחד הדברים הכי כיפים שהיו לו בחיים. עוד אין לי מושג מה תוצאות הצילום, אגב. 

גם השבוע לא היתה ארוחת ששי כי בתי וחתני ערכו מסיבת יום הולדת (אחרונה בהחלט) לשרי בבריכה עם עוד שני ילדים מהכיתה,  ובשבת הם כבר התחילו להעביר דברים לדירה החדשה. עכשיו בעצם הכל בסימני מעבר הדירה. מחר אני אמורה לשעשע את שרי בזמן שבתי בוחרת מנורות לבית. 

עדיין לא הצלחנו להשכיר את הדירה שלהם. היו שלוש סטודנטיות שרצו מאד לשכור את הדירה, אבל לאחת מהן יש עדיין חוזה שכירות בדירה הנוכחית שלה עד סוף ספטמבר, אז אלא אם היא תצליח להשיג תת שוכר (סבלט) במקומה לחודשיים האלה, הן כנראה תוותרנה. בינתיים הגיעו עוד סטודנטיות והתלהבו מהדירה, אבל בינתיים לא החזירו תשובה. וגם מלון אחד התעניין לשכן בה כמה מעובדיו.....אבל לא יצא מזה כלום בינתיים.....אז נראה מה יהיה.

המטפלת של הורי עזבה בשעה טובה ומוצלחת (ואגב המשיכה לבשל לעצמה עד הרגע האחרון!). בביקור אצל הורי בשבת שמענו עוד על התחצפויותיה ומעלליה, ושמחתי שהיא באמת כבר איננה. מחר אמור להגיע עובד חדש לניסיון, ובאמת אין לי מושג למה לצפות. נחכה ונראה. 

הצלחתי להיפגש כמה פעמים עם 'מחברת' בימים האחרונים, נראה שהיא ממש זקוקה לזה וגם לי זה עושה טוב. 

בינתיים T התחיל ניסיונות של שיתוף פעולה עם עוד וילות ביוון בקירבת מקום לזו שלנו, כי יש הרבה מאד פניות גם לגבי תאריכים שכבר תפוסים אצלנו, וגם יש קבוצות גדולות יותר, כך שהבית שלנו לא מספיק להם. יהיה נהדר אם תהיה עזרה הדדית בינינו לבין וילות סמוכות....

בששי עשינו אזכרה לחמי יחד עם גיסי וגיס-טי. זה היה קצר וענייני - אנחנו בעצם עושים את זה כי לחמי וחמותי הדברים האלה היו חשובים, אבל האמת שלנו זה לא אומר שום דבר. 

הפריזר שקנינו להורי התברר כלא מוצלח - T לא שם לב שהוא קנה DF ולא NF - כלומר מקפיא שמייצר קרח שצריך להפשיר אותו ידנית ולא מקפיא שלא מייצר קרח. והוא התחיל לייצר קרח במיידי, עד כדי כך שמגירה אחת סירבה להיפתח כבר אחרי שבועיים של שימוש. אז עכשיו אבא שלי התחיל תהליך החזרה, ונמצא לו מקפיא חדש. למזלנו מדיניות ההחזרה של רוב החברות מאפשרות לאזרחים ותיקים להחזיר עד 4 חודשים אחרי הרכישה, ולא שבועיים כמו שאר האוכלוסיה. נקווה שיסתדר. 

בביקור בשבת אצל הורי שוב הרגשתי שאין לי כוח אליהם. בעיקר אמא שלי עם ההתעקשות שלה לא לטפל בבריאות שלה - לא השיעול שהיא משתנקת איתו כל הזמן, ומסרבת לבדוק ולטפל, וגם החירשות שרק מחמירה והיא מסרבת לבדוק ולהתאים מכשיר שמיעה. 

"אלה דברים שמפריעים לכם יותר משהם מפריעים לי" היא פוסקת בכעס, כאילו זו הצדקה. הלוואי והיתה צועקת על המטפלת כמו שצעקה עלי באותו בוקר. היתה אולי קוטעת את החוצפנות שלה באיבה. מילא. זה מה שיש. לא אשנה אותה, הרי. 

הערב מסיבת המקווה של אחיינית2 ... דווקא מצפה למפגש הבנות הזה אצל אחי וגיסתי. איזו שבירת שיגרה שכזו והזדמנות להתחיל להתרגש מכל אירוע החתונה הזה שכל כך מלחיץ את אחי וגיסתי. 

המשך יבוא

יום שישי, 19 ביוני 2026

למדור השרביט החם - תשלומי הורים על ילדיהם לאחר צבא

 במדור השרביט החם השבוע, בתאריך 19/06/2026, מבקש טליק לשמוע על נושא התשלומים שאנחנו עושים (או לא עושים) עבור ילדינו הבוגרים, אחרי צבא. 

אחד הדברים שלמדתי אצל המורה שלי לאימון (דווקא לפני קורס מאמנים, בתכנית "נקודת מפנה" של בית הספר אימושיין), הוא שילדינו לעולם לא יהיו עצמאיים כלכלית אם אנחנו נמשיך לממן אותם לאחר שבגרו ופצחו בחיים משלהם. 

כשילדינו סיימו צבא, הלכו ללימודים ועזבו את הבית, עדיין מימנו חלקית את מחייתם. 

באותם שנים ראשונות זה כלל סיוע בשכר הדירה, מנוי לטלפון וגם קופת חולים.

אני זוכרת שכאשר תהיתי מדוע אנחנו עוזרים לבת שלנו עם שכר הדירה, T עשה לי חשבון כמה עולה לנו המגורים שלה אצלנו בבית (במיוחד חשבון החשמל...........) וכמה שאנחנו בעצם חוסכים בכך שהיא לא גרה בבית...😉

את שכר הלימוד שלהם אנחנו משלמים בכל מקרה - גם היום - זו היתה המדיניות שלנו מאז ומתמיד. כל תואר או לימודי תעודה שהם רוצים - זה עלינו. 

גם ברכישת הבית/דירה הראשונה של כל אחד מהם עזרנו - וידוע שלאחרונה נחלצנו לעזרת שניהם - הלוואה גדולה לבני לצורך רכישת הבית שלו בארה"ב, אותה הוא מחזיר בהדרגה (ללא ריבית והצמדה או דד ליין כלשהו), וסיוע חודשי משמעותי כעת במעבר הדירה של בתי במשך חצי שנה, כי עדיין לא מכרו את דירתם הנוכחית...ומהחודש הבא בעצם הסיוע אמור להצטמק משמעותית...עד שייפסק לגמרי. 

את דמי קופת החולים של הבן עוד המשכנו לשלם במשך כמה שנים עד שהיה ברור שהוא לא חוזר לישראל, ואת דמי קופת החולים של הבת היא הפסיקה כאשר עברה לקופת חולים אחרת עם בעלה והילדים. 

את מנוי הטלפון של הבן גם כן הפסקנו מעט אחרי שעבר לארה"ב והיה ברור שאינו חוזר, אבל את מנוי הטלפון של הבת אנחנו משלמים עד היום, במסגרת "משפחתית" של החברה המשותפת לנו ול'שותפנו' - שבה מנויים גם הילדים שלו ושל 'שריתה'. 

המון פעמים חתני "מגלה" מחדש שאנחנו משלמים את המנוי שלה ואומר שהגיע הזמן להעביר אותה למנוי המשפחתי שלהם, אבל בפועל זה לא קורה. זה די גרושים, האמת, וממומן על ידי החברה - אז אנחנו לא עושים מזה עניין, אבל בכל זאת. 

קטע מצחיק, הוא שבעצם הבן שלנו מממן כבר כמה שנים קו טלפון אמריקאי שאנחנו משתמשים בו - במסגרת המנוי המשפחתי שלו ושל כלתי. אז לפעמים זה גם הולך לכיוון ההפוך 😉.

כאשר משפחתה של בתי גרה פה במלחמות איראן של השנה האחרונה, הם כמובן לא השתתפו בהוצאות החשמל, מים, גז וכו - אבל הם כן קנו מצרכים וגם קצת חומרי ניקוי......וזה לא היה נושא שדובר בכלל. 

כשאנחנו שוהים אצל בני וכלתי בבוסטון אנחנו עושים את רוב הקניות בסופר על חשבוננו, ממלאים דלק במכוניות שאנחנו נוסעים בהן ומשלמים על בילויים משותפים.

כשאנחנו נופשים עם המשפחה של בתי בדרך כלל אנחנו מממנים את החופשה כולה והם משלמים על ארוחות, אטרקציות או בילויים.....

היו חופשות בהן הם קנו את כרטיסי הטיסה ואנחנו את המלון.......וכדומה. 

בסך הכל אני חושבת שיחסית ילדיי הם עצמאיים כלכלית - פרט לצרכים נקודתיים בתקופות ספציפיות. 

בתקופה האחרונה אני באמת לא מצליחה להבין את בתי וחתני, שלטובת רכישת הדירה החדשה והמעבר אליה הכניסו את עצמם לחובות ממש לא הגיוניים, כי זה בדרך כלל ממש לא אופייני להם להתנהל ככה כלכלית. הם מרוויחים יפה ואוהבים דברים יפים ואת החיים הטובים אבל בסך הכל תמיד בעבר היו מאוזנים. אני מקווה שיתגברו על המצב הנוכחי וכמה שיותר מהר ויחזרו לאיזון. 

חשוב לנו שילדינו יהיו עצמאיים כלכלית וגם חשוב לנו שהם יודעים שאנחנו גב עבורם, בעת הצורך. 

יום שלישי, 16 ביוני 2026

מוסמכת

המסלול של פסיכולוגים קליניים בארץ ארוך יותר, לדעתי, מהמסלול ללימודי רפואה. 

בתי עברה את זה לפני שנים, ועכשיו סוף סוף גם אחיינית1 השלימה אותו, ואכן עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה שהיתה לה בשני בבוקר. בסוף היא לא ישנה אצלי - מחשש לטילים וביטול כל העניין - אבל נסעה לשם על הבוקר, ולמרות שלא עשו לה חיים קלים - היא היתה מוכנה כראוי ועברה את זה בהצלחה. אושר גדול. אז יש לנו שתי פסיכולוגיות מוסמכות במשפחה...

בדרך חזרה מהבחינה אחיינית1 עברה אצלנו - היו אצלה מצעים ופיג'מות 100% כותנה שגיסתי קנתה לאבא שלי - וכך יצא לנו לשבת לפטפט קצת ולשתות יחד קפה, מה שבחיים הרגילים לא קורה בדרך כלל. בירכנו אותה על הבחינה ואיחלנו לה הצלחה בתחילת דרכה החדשה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת. 

בתי גם עברה בהצלחה את הראיון השלישי בניסיונה להתקבל ללימודי הפסיכואנליזה - הפעם הראיון עבר ממש טוב, כמו הראיון הראשון שהיה לה, ולא נותר אלא לקוות שוועדת הקבלה תחליט שהיא ראויה להתקבל ללימודים. בינתיים פשוט מחכים. היא מבחינתה עשתה הכל ועשתה את זה באמת כמו גדולה. המראיינת שאלה אותה למה יש בכלל ראיון שלישי ובתי סיפרה לה את השתלשלות העניינים והיא די הביעה זעזוע, שלא לומר שאט נפש ממה שקרה. בתי התנהגה כמו בוגרת ואמרה לה שלפחות היא מרגישה שהיא למדה משהו מכל החוויה, והמראיינת די נתנה לה להבין שאולי אכן, אבל שזה נשמע לה מיותר לעבור דבר כזה. 

נפגשתי עם 'מחברת' והיה נחמד מאד, למרות שהיא כל הזמן התנצלה בפני שלא כיף להיות איתה בימים אלה ושהיא כל הזמן מתלוננת על משהו. היא באמת עוברת דברים לא קלים - בעיקר עם הבת שלה שנלחמת במחלה שלה - וגם העדר זוגיות ועוד כל מיני ....ואני ממש לא מצפה ממנה שתהיה בטוב בתקופה כזאת. בשביל זה יש חברות, לא? 

היתה לי גם פגישה עם 'היידי' אחרי חודשים שלא הצלחנו להיפגש מסיבות אובייקטיביות לגמרי, וגם זה היה כיף ממש. וכמו בכל פעם אני מקווה שהפעם הבאה לא תהיה בעוד חודשים רבים. 

אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי, ובזמן שאני העסקתי את שרי, T עזר לבתי לארוז קצת את המטבח. מדהים איזה דברים מוצאים כאשר אורזים - כאלה ששכחת שיש לך ואת שמחה לגלות מחדש, וכאלה ששכחת שיש לך ואת מבינה שאם לא השתמשת בהם שנים, כנראה שלא תשמשי בהם לעולם ואפשר להיפרד מהם. 

ראינו בקצרה גם את חכמוד - שאמר שלום אבל חזר להסתגר בחדרו - ואת נשמותק שהיה אצל חברים במשחק המבוכים והדרקונים השבועים שלהם, וחזר קצת לפני שהלכנו. 

חתני גם חזר הביתה לפני שהלכנו, עם כאב רוח ומצב רוח מוזר ("למה אתם אורזים? למה ככה? למה לא אחרת?") שעיצבן את T שמייד רצה כבר ללכת. נו, מילא. 

בינתיים תהליך פיטורי המטפלת של הורי הולך בסדר - היא קיבלה יפה מאד את העובדה שהוא החליט לחפש מטפל גבר, ועכשיו רק בודקת אם "גמר החשבון" שחישבנו עבורה תקין מבחינתה. אני מאד מקווה שעד סוף השבוע, שבו היא אמורה לעזוב סופית, היא תעבור להיות זיכרון רחוק. 

אני גם מקווה שהמטפל שאמור להגיע לניסיון ביום ראשון לא יבריז או לא יתגלה כלא מתאים........אבל גם אם כן, הפעם נחפש בנחת. נראה לי שהם במצב שיכולים להסתדר בלי כמה זמן. לפחות כך הם מצהירים וכך אני מקווה............

יום ראשון, 14 ביוני 2026

בשבוע החולף

הפוסט הזה יושב כבר יומיים בטיוטות ובכל פעם מקבל איזה עדכון קטן. 
כרגע שוב יש סכנת מלחמה....בדיוק כמו בשבוע שעבר. מי יודע מה יהיה.....? אף אחד. אז כל עוד זה לא התחיל, עניינים כרגיל. 

אז בשבוע החולף למרות כל הבלבולים הספקתי לא מעט. 
נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת', שכנתי העסוקה כל כך שאנחנו מצליחות לקיים בערך אחד מתוך שלושה מפגשים שאנחנו קובעות לנו. שלהבת תמיד אומרת, שהעיקר שאנחנו קובעות והעיקר שבסוף משהו מכל זה מצליח, והיא צודקת כמובן.
למחברת יש היום יום הולדת - בדיוק כמו לנשיא טראמפ ("אז מה זה אומר עלי?" היא שאלה אותי כשנפגשנו). רק שהיא חגגה בבית עם הילדים שלה, ולא על מדשאת הבית הלבן עם קרבות MMA........😉

במפגש עם 'שלהבת' שוב הלכנו לעגלת הקפה ביישוב, והפעם קצת התאכזבנו ממצבה המוזנח. גם הקפה לא היה משהו אבל המאפינס היו טעימות. 
כשכבר היינו בדרך הביתה 'שלהבת' הזכירה עוד מישהי מהיישוב שהיא התיידדה איתה לאחרונה, אלמנה בגילי, שהתברר שאני יודעת מי זאת - היא היתה נשואה לרופא השיניים שלי שנפטר לפני כמה שנים. 'שלהבת' שאלה אם אהיה מוכנה למפגש משולש יחד עם האלמנה ואני מייד הסכמתי. נראה איך זה יהיה. 

כיון שהארוחה המשפחתית בסופ"ש הזה תוכננה לשבת בצהריים, החלטנו להזמין בששי אחר הצהריים את חברינו הוותיקים 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' לקפה, אחרי שנים שלא נפגשנו ארבעתנו ביחד. עם 'ביוכימיה' אני נפגשת בבתי קפה מידי פעם, אבל בפעמים האחרונות שנפגשנו ארבעתנו ל-T די נמאס מהנרגנות של 'המהנדס', שתמיד היתה קיימת אבל מאד הקצינה בשנים האחרונות, ולא בא לו להיות בחברתו. 

אלא שלאחרונה גילינו ש'המהנדס' אובחון עם מחלת הפרקינסון, והרגשתי שלא יפה ככה להתנתק מחברות של כל כך הרבה שנים, במיוחד במצבו.......אז נקטתי יוזמה ושאלתי אם בא להם לבוא לקפה אחר הצהריים בששי. הם נענו בשמחה, אבל בסוף ביטלו בששי בצהריים. 'המהנדס' לא מרגיש טוב......דיווחה 'ביוכימיה'. עצוב. נראה מתי ננסה להזמין אותם שוב. 

הארוחה בשבת בצהריים עם משפחתה של בתי והורי היתה נחמדה מאד וטעימה מאד. 
חתני לא הגיע - היתה לו הגשה של עבודה לתואר (גם הוא באמצע תואר שני עכשיו) וחברים שקבעו איתו על הבוקר התקשו להתעורר...וכל הסיפור נדחה לצהריים. לא נורא, השאר הגיעו וחגגנו לשרי עוד יום הולדת והיה נחמד מאד. בתי הגדילה לעשות וקנתה עבורנו מתנה לילדה - בדיוק את הבגדים והדברים שהיא ידעה שהיא רוצה - כך שהיא היתה מרוצה וגם אנחנו היינו מרוצים. 

עוד השבוע הצלחתי לקחת את אבא שלי לרופאת העור שלנו - שמאד מאד קשה לקבוע אצלה תור מרוב שהיא מבוקשת וגם עובדת מעט מאד. 
מה שקרה, הוא שאבא התלונן על גרד מציק בגב, ושני רופאים שונים ב'אחוזה' הגיעו לאבחנות שונות ומשונות, החל מאלרגיה וכלה ב'גרדת' - אלוהים יודע איך הוא אמור היה לחטוף את זה בתנאים הסטריליים שבהם הם חיים ב'אחוזה'. כמגוון האבחונים כך מגוון הטיפולים שניתנו, והם די שיגעו את הורי, בין היתר עם הצורך להרתיח את כל הכביסה כי גרדת - אם זו האבחנה - מאד מאד מדבקת. 

אני הייתי בארה"ב ולא יכולתי לעזור, אבל איך שחזרתי ארצה התקשרתי למזכירה של הרופאה, פניתי ללב שלה, כמו שאומרים, והצלחתי להשחיל את אבא שלי להתקבל אצלה מעכשיו לעכשיו. 
הרופאה - שכולנו (כולל אחי וגיסתי) מטופלים אצלה וכולנו סומכים על האבחנה שלה במאתיים אחוז, שללה את כל האבחונים, כולל השערות שזו תופעת לוואי של תרופה כלשהי או איזושהי מחלה נסתרת שבאה לידי ביטוי בגירוד. כלל לא מדובר בפריחה, היא פסקה, אלא בפצעונים שנגרמו כתוצאה מהגירוד עצמו. הגירוד לדעתה נגרם מזיעה - שכיבה רבת שעות (שזה ממש נכון, אבא שלי ישן איזה 11 שעות ביממה ומזיע מאד תוך כדי שינה) ושימוש בבדים סינטטיים גם בסדינים וגם בפיג'מה. 
היא נתנה לו שלושה חומרים שונים לטיפול בגרד עצמו, וביקשה לספק לו גם בגדים וגם מצעים של 100 אחוז כותנה. 
נקווה שזה יעזור. בכל מקרה יש לו עדיין תור אליה ביולי (שלא ביטלנו) - ובמקרה הצורך נחזור אליה. 

הלילה אחיינית1 אמורה לישון אצלנו, כי מחר מוקדם בבוקר יש לה את בחינת ההסמכה לפסיכולוגיה הקלינית באיזה קיבוץ בעמק חפר. היא לומדת לבחינה הזאת כבר כמה חודשים, גם תוך כדי המלחמה עם איראן - כאשר גרה אצל אחי וגיסתי עם הקטנה והיה קשה מאד ללמוד ולהתרכז. אבל היא תותחית ואני סומכת עליה שהיא מוכנה ושהיא תצלח את ההסמכה בשלום. אלא מה? עכשיו עם ה"היערכות לטילים מאיראן" שוב, קיום הבחינה כבר מוטל בספק, והיא לא בטוחה שהיא תגיע לישון אצלנו. איזה בלגן. 

בסוגיית המטפלת של הורי, בסוף הם החליטו לפטר אותה ולקחת מטפל גבר. ככה גם היה להם קל יותר לבשר לה על כך, לכאורה לא כי יש להם טענות אליה אלא כי בעת הזאת מתאים להם יותר מטפל זכר. היא קיבלה את זה יפה מאד, לפי מה שהם אמרו, ואני דאגתי שיעשו לה שימוע ויגישו לה מכתב פיטורין תקני עם הודעה מוקדמת וכל הסיפור, שלא תיווצרנה אחר כך בעיות. מה שנותר לי לעשות הוא לחשב עבורם "גמר חשבון" ולסיים את העסקתה כמו שצריך.

בינתיים כבר שוחחתי עם התאגיד ויש להם מישהו מתאים, לדעתם, שיגיע בתחילת השבוע הבא לשבוע ניסיון. באמת שלא משעמם אצלנו. 

יום שישי, 12 ביוני 2026

קצת מבולבלת....אבל כנראה שאני לא לבד בזה

השבוע קבלתי "טעימות" מעד כמה אני ואנשים סביבי לא לגמרי מפוקסים. 

בכל זאת המציאות שלנו בשנים האחרונות כנראה לא לגמרי מאפשרת מיקוד.

אז היו כמה דברים קטנים - כמו שנתתי לשוכרים פוטנציאלים של הדירה של בתי את מספר הדירה הלא נכון - והם לא הבינו מדוע אף אחד לא עונה להם ולא פותח את הדלת. 

למזלי הם חיכו לנו למטה, כי T לקח על עצמו להשכיר להם את הדירה - גם כי הוא מבין בזה וגם כי זה מוריד מהם (בעיקר מבתי) מטלה שכפי הנראה מלחיצה אותה. 

מזל שנסענו לשם להראות את הדירה, כי עוד מישהי שהתעניינה בשכירות הגיעה באותו הזמן לראות את הדירה - למרות ש-T קבע איתה למחרת באותה השעה. כן, גם היא קצת מבולבלת. 

באותו היום היה יום הולדתה של שרי ודיברנו מראש שנקפוץ אליהם, ובתי קנתה לה במיוחד מתנה מאיתנו (כי אין לי מושג מה לקנות לילדה, היא אוהבת ורוצה דברים שאני פשוט לא מכירה). 

אבל אז במקרה בתי אמרה ל-T ש"ניפגש בים". איזה ים בדיוק? אף אחד לא דיבר איתנו על ים.....בשום שלב. 

אז כן, בתי וודאי ובוודאי מבולבלת, מכל המשימות והעומס שיש עליה. היא שכחה לומר ששרי ביקשה "לחגוג" את יום הולדתה בים. 

נו, טוב, אמרנו. נזרום. נראה את הדירה לשוכרים פוטנציאלים ומשם נגיע לחוף לפגוש אותם. 

כשיצאנו מהדירה התקשרנו לשאול באיזה חוף הם נמצאים. התברר שהם בכלל בדירה החדשה שלהם, עדיין לא יצאו לכיוון הים. "אתם חייבים לראות איזה יופי" היא אמרה, "תבואו קודם לכאן". היינו עם אופנוע (מזל!) אז יצאנו לכיוון, וכמובן שנתתי ל-T את מספר הבית הלא נכון של הדירה החדשה.........מבולבלת, כבר אמרתי?  מזל שאנחנו מזהים את הבניין ועצרנו במקום הנכון. 

בתי חיכתה לנו למטה, ואמרה שהם לא רוצים להתעכב עוד והם כבר יוצאים לים. אז לא עלינו לדירה. לא נורא, היא שלחה לנו אחר כך סרטון שהיא צילמה כשהיתה בפנים. באמת יצא יפה מאד. 

אבל הבלבול הכי גדול והכי מעצבן קרה לי כשהכנתי את המסמכים לחידוש הויזה האמריקאית שלי ו-T התנדב להקפיץ אותם לחברה שמבצעת את הדיוור אל השגרירות וממנה. הייתי מאד מאד מסודרת - הכנסתי למעטפה את הדפים הנדרשים, תמונה תקנית, את הדרכון הישן עם הויזה הקודמת ואת הדרכון החדש שבו יטביעו את החדשה.........

והוא קפץ עם האופנוע לשם, חיכה המון בתור, קיבל מחמאה מהפקידה על כמה הוא הביא חומר מסודר..........ואז שניהם גילו שהכנסתי למעטפה בטעות את הדרכון שלו במקום את שלי! פאדיחות! 

"מה עשית? מה עשית?" הוא התקשר אלי לבשר לי על הטעות. ביקשתי מיליון סליחות. אמרתי שאני אסע בעצמי למחרת, למרות הפקקים ולמרות  החניה........

אבל הבעל המתוק שלי סלח לי, לקח אותי איתו למחרת על האופנוע, לא היה תור בכלל - ומסרנו את המסמכים כמו שצריך, ומשם עוד המשכנו לראשון לציון לניחום אבלים.........אבל זה כבר לא קשור לבלבול.....

אגב טרם שכרו את הדירה. ועוד כשבועיים הם כבר כנראה עוברים. נראה מה יהיה. 

ועוד אגב - היה עוד משהו ממש מצחיק שעשיתי בגלל בלבול.......אני בטוחה שהיה, אלא שאני לא זוכרת מהו 🤣

יום שני, 8 ביוני 2026

הסיפור המוזר על הספר של דודתי הפסיכואנליסטית

אחותה של אמא שלי היא פסיכואנליסטית. 

היא גרה בארגנטינה וראיתי אותה ארבע או חמש פעמים בחיי בסך הכל. 

היא צעירה מאמא שלי בשנתיים - כלומר שהיא בת 92 עכשיו - ועד כמה שידוע לי עדיין פעילה בתחום, עד לא מזמן פרסמה ספרים ומאמרים ואפילו עדיין מקבלת מטופלים -  בקטנה. 

אבל כבר לפני שנים עבר בין שתי האחיות חתול שחור, ולמרות שבביקור שלנו עם הורי בארגנטינה בשנת 2010 היא אירחה את כולנו אצלה בבית לארוחת ערב, יחד עם כל בני דודתי וילדיהם והיה מפגש מאד נחמד ונעים, אמא שלי עדיין מסרבת להיות איתה בקשר ואין לה שום דבר טוב לספר עליה. 

אני עצמי שמרתי על קשר רופף כזה או אחר עם דודתי לאורך השנים, ומאז הביקור בארגנטינה יש גם החלפה תדירה יותר של מיילים וברכות לימי הולדת. 

בילדותן ובנערותן היו שתי האחיות בלתי נפרדות, בבית ובתנועה - אבל אז תנועת "השומר הצעיר" אסרה על חברי התנועה ללמוד באוניברסיטה (ברור - הם רצו חלוצים שיעלו ארצה לקיבוץ, ומי שלומד באוניברסיטה בדרך כלל לא נוטה לעשות זאת), אמא שלי היתה ממושמעת ועזבה את הלימודים, ואילו דודתי סירבה לוותר, עזבה את (או גורשה מן?) התנועה. ולא עלתה ארצה, מן הסתם. הוריהן עלו ארצה מעט אחרי הורי, ובין היתר אני יודעת שדודתי נטרה להם טינה על כך שהשאירו אותה לבד. לאורך השנים שתיהן עשו ואמרו דברים שמאד הרגיזו זו את זו....

אין לי מושג איך זה עלה בשיחה, אבל באחד מפגישות הטיפול של בתי אצל הפסיכואנליסטית שלה, היא הזכירה את דודתי ואת עובדת היותה פסיכואנליסטית בארגנטינה. המטפלת הסתקרנה ורצתה לדעת אודותיה יותר פרטים, שבתי לא ידעה לתת, ואז בתי ביקשה ממני לצלם לה את עטיפת הספר האחרון שלה - שהיא שלחה לי לאחר שפורסם (בספרדית כמובן)  - כדי שתוכל להראות לה. 

לאחר שחיפשתי וחיפשתי את הספר לשווא, נזכרתי שהשאלתי אותו לאמא שלי לפני זמן מה. 

התקשרתי אל אמא ושאלתי אותה אם הספר של אחותה נמצא אצלה באמת, והיא ענתה לי: "זרקתי אותו לפח". 

ועל זה נאמר: 🧐🤬😨

עזבו שלא זורקים ספרים - אמא, את עצמך לימדת אותנו את זה. 

עזבו שבכל זאת אחותך כתבה את זה. 

זה הספר שלי. השאלתי לך אותו. באיזו רשות (שלא לומר - חוצפה) החלטת שזה בסדר לזרוק אותו לפח? 

כן, זאת בהחלט אמא שלי. 

בכל מקרה הצלחתי למצוא ברשת מידע אודות דודתי והעברתי לבתי (שגם היא זועזעה מהעניין)....כדי שיהיה לה מה להראות לפסיכואנליסטית שלה. 

יום שבת, 6 ביוני 2026

בוסטון 05-2026 הימים האחרונים והחזרה ארצה

חזרנו לבוסטון לגשם וקור. הגשם פסק בשלב כלשהו ביומיים האחרונים אבל הקור ליווה אותנו עד לעלייתנו למטוס חזרה ארצה. 

את הימים האחרונים שלנו עם בני, כלתי והנכדים הקדשנו בעיקר להרבה חיבוקים והרבה זמן איכות איתם. 

איך שחזרנו קיקה הודיעה ל-T שהוא "יכול לאפות עוד עוגה" והזמינה עוגת תותים, והוא כמובן נענה ואף נתן לה לעזור להוסיף את התותים ואת הקצפת. 

נסענו איתם בבוקר לגן ולבית הספר וגם אספנו אותם כמה פעמים בסוף היום, על חשבון השנ"צ...היה לנו חשוב יותר להיות איתם מאשר לישון. 

סביבוני התלהב מלימודי היוונית שלי בדואולינגו, אז הורדתי לו לטאבלט דואולינגו לילדים ללימוד עברית והוא נהנה מזה כאילו זה אחד ממשחקי הוידאו שלו, בהם מותר לו לשחק רק בסופי שבוע וגם אז זה מוגבל בזמן. 

בערבים הצטרפנו להשתוללויות שלפני האמבטיה (מה שנקרא אצלם ATTACK TIME), לרחצה עצמה ולסיפורים לפני השינה.

היה לנו יום אחד שלם שבו גם בני וגם כלתי היו פנויים מעבודה ונסענו יחד לבוסטון וטיילנו לאורך טיילת הנמל החדשה שבנו מדרום לטיילת שהכרנו. באותו ערב גם יצאנו ארבעתנו למסעדה שכבר שנים אנחנו מנסים להזמין בה שולחן. אף פעם לא הצלחנו פרט לביקור האחרון באוקטובר, שאז היה לנו שולחן מוזמן לכולנו (כולל בתי כולל בני הדודים שלי) וברגע האחרון ביטלנו כי היינו גמורים מעייפות בסוף יום גדוש פעילות. אז הפעם סוף סוף אכלנו שם ונהנינו מאד. 

הבילוי המשפחתי היה מענג וגם משך הביקור הפעם היה מדויק - לא הספקנו להרגיש שדי, מספיק, רוצים הביתה. ובכל מקרה כבר יש לנו כרטיסי טיסה לביקור הבא בסתיו. 

הטיסה עברה חלקה ובשלום - אבל כיון שזו היתה טיסת יום (בניגוד לטיסת לילה) לא ממש הצלחנו לישון, והגענו ארצה מוקדם בבוקר גמורים מעייפות. 

הגענו ליישוב שלנו ישר להפסקת חשמל בת כשעתיים, ובסופה הגיעו הטכנאים שהזמנו מראש כדי להתקין את המזגן החדש בסלון, לאחר שהמזגן שלנו שבק ממש לפני שטסנו. 

לקח להם יום שלם - עד הערב - להשלים את רוב ההתקנה, ואנחנו כבר לא ראינו בעיניים מרוב עייפות. 

עדיין נותרו להם כמה פעולות כדי להשלים את ההתקנה אבל כבר אפשר להשתמש במזגן והוא מעולה. 

בששי על הבוקר T הצטרף למסע אופנועים לזכרה של התצפיתנית רוני אשל אל בסיס נחל עוז.



זה היה אמור להתקיים במרץ ונדחה כמובן בגלל המלחמה. T אמר שהיה ממש מטורף, כאלף שש מאות אופנועים שנסעו בשיירה מיבנה לנחל עוז. מאד מרגש. 

בזמן הזה אני ביקרתי אצל הורי - הבאתי לאבא תרופות וישבתי איתו על כל מיני משימות טכניות במחשב, בטלפון ובטלוויזיה.....בסך הכל ישבתי אצל כשעה וחצי. 

שוחחנו שוב על המטפלת ועד כמה קשה לאמא איתה, אבל בשורה התחתונה אמא הודיעה לי שהיא לא רוצה כרגע שינויים, ובבקשה להשאיר את המצב כמו שהוא. לא לנסות להחליף אותה. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה נכון לעכשיו אבל לא אפעל בניגוד לרצונם. אבא מרוצה ממנה ואמא אמרה שהם הגיעו לאיזה סטטוס קוו.........מי אני שאתווכח? 

היום אחר הצהריים נקפוץ לבקר אצל בתי ונראה אותה ואת הנכדים.

הם עסוקים מאד עם הדירה החדשה, ובמקביל מנסים להשכיר את הדירה הנוכחית...כדי שלפחות תהיה הכנסה כלשהי בזמן הזה עד שיצליחו (אם יצליחו) למכור אותה. מקווה שההשכרה לפחות תצליח.