בפורים הזה גם הצלחנו לקיים מפגשים משפחתיים וגם שמרנו על ההנחיות ככתבן וכלשונן.
לצערנו הרב נשמותק התרסק בבית יום לפני שהלכו מחופשים לבית הספר, והוא נשאר בבית כואב ודואב. למזלנו הרב שום דבר לא נשבר או יצא ממקומו. היה בהתחלה חשד לפריקת כתף, והאמת שברגעים הראשונים חתני גם נבהל ממש כי הוא חטף בומבה רצינית בחלקו האחורי של הראש - אבל בסוף גם הרופא אישר שמדובר רק במכות יבשות, בולקלע רצינית בראש וכתף כאובה. הוא היה בסדר. הפעם. ברור לנו שהוא ימשיך ליפול ולהתרסק, וברור לנו שפשוט צריך לנסות לשמור עליו כמה שאפשר.
בסך הכל הוא עשה תרגיל על המתח בבית, שאגב גם הוא וגם חכמוד עשו אותו באותו אחר צהריים הרבה מאד פעמים בהצלחה גדולה. הבעייה היתה שהוא כנראה לא ידע מתי להפסיק, הזרועות כנראה כבר היו עייפות, ומה לעשות? בחדר המשחקים שלהם אין בריכה שאפשר ליפול לתוכה כמו ב"נינג'ה", וה"פוף" שהילדים העמידו מתחת למתח - ליתר ביטחון - פשוט זז קצת.........
סוף טוב הכל טוב. פרט לבאסה על ביטול ההתחפשות לבית ספר.
מזל שצילמתי אותם מחופשים כשביקרנו אצלם בשבת הקודמת.
בתי לא היתה בטוחה ששרי תאפשר לה לחפש אותה בפורים, אבל היא היתה כל כך מרוצה מעצמה....
והיה לה כנראה כזה כיף בגן בפורים, שלמחרת היא קמה בבוקר תוך כדי שהיא שרה לעצמה "פורים פורים" ואת שם הגננת. כמה מבאס שהיה חופש מהגן והיא נשארה בבית.
אנחנו כמובן נסענו לשם ביום החופש הזה כדי לשמור עליה בזמן שבתי נסעה לקליניקה. כל כך הזוי שמדברים על לימודים ביולי - כן או לא - אבל אף אחד לא העלה בדעתו לוותר על חופשת פורים ההזויה הזאת, ימים ספורים אחרי שיצאנו מהסגר!
כשהגענו שרי לא היתה בכלל בכיוון של ללכת לישון, אז לפני שבתי יצאה לעבודה היא אמרה לנו להכין לה בקבוק בעוד כשעה ולנסות להשכיב אותה במיטה. ומראש היא אמרה שאם זה לא יילך, אפשר להציע לה לראות "מואנה" במיטת ההורים ולהירדם שם. וזה כמובן מה שהיה.
היא לא הסכימה בשום אופן לשכב במיטתה, וכששאלתי אם היא רוצה סרט היא מייד קפצה על המציאה. מסתבר שלאחרונה היא רואה את "מואנה" בלופ. הסרט נגמר והיא מבקשת להתחיל אותו מחדש. הילדה בת שנה ותשעה חודשים, כן?
היא הספיקה לראות כמה דקות מהסרט תוך כדי שתיית הבקבוק ומייד נרדמה. הקטע המצחיק היה שהיא התעוררה בדיוק כשהסרט הסתיים. "ראית מואנה?" שאלתי אותה והיא ענתה "כֵּ" (כלומר כן) וחייכה. "רוצה לראות שוב?" שאלתי, והיא אמרה "כֵּ", והאחים שלה הגיעו לשכב משני צידיה. היא הניחה ראש על חכמוד ואחרי כמה זמן הניחה ראש על נשמותק - הילדה היתה מאושרת.
כשהם החליטו שמספיק להם והלכו לחדר משחקים לשחק בלגו היא בכתה קצת - באיזו חוצפה הם עוזבים אותה? - אבל שכנעתי אותה לצאת איתי לסלון אל סבא, ושיחקנו ביחד עד שחתני הגיע הביתה.
בששי הם הגיעו אלינו אחר הצהריים, וגם הורי הגיעו, וישבנו לארוחה משפחתית עד שמונה, ואז הנכדים נשארו לישון ובתי וחתני לקחו את הורי הביתה, וכך הצליחו כולם להגיע הביתה לפני שעת העוצר. מטופש העוצר הזה. המקפידים הקפידו והמפרים הפרו ומה עשינו בזה?
בשבת בבוקר הנכדים קמו ממש מוקדם, כך שכאשר חזרתי מההליכה הם כבר ישבו לאכול את הופל הבלגי שהזמינו מ-T מבעוד מועד. הם היו שקועים בשיחה ברומו של עולם עם T והעדיפו להמשיך אותה על פני המשך קריאת הספר על "חוט"ם כלב כמעט מושלם".
בתי הגיעה עם שרי שוב בתחפושת, ישבנו לנו מעט בגינה אבל נהיה קר. חכמוד ונשמותק הרכיבו לגו, לא ממש הלך להם - יותר מדי פעמים נעשו טעויות והיה צורך לפרק עד לשלב מסוים ולהתחיל מחדש - וחכמוד נכנס קצת לדרמות מרוב התסכול, אז בתי קיצרה את הביקור והם נסעו הביתה.
הבנתי שבדרך הביתה הילד התנצל ש"איבד את זה", ואז הם נכנסו שלושתם לשיחה מעניינת וחשובה על נושא ההתמודדות עם תסכול, הקושי במפגש עם חולשה, ובסך הכל נשמע שכל התקרית הזאת נגמרה בטון חיובי.
למחרת שרי הלכה כבר לגן אבל הגדולים עדיין היו בחופש, אז אחרי התור לרופא אף אוזן גרון (ביקורת חצי שנתית, ניקוי אוזניים, הכל בסדר) נסעתי לאסוף אותם. התחנה הראשונה היתה בחנות "הפיראט האדום" החדש שפתחו בצומת בני דרור. התלוצצנו על האסוציאציות של הקורונה שהשם של החנות הזאת מעלה. כן, הנכדים שלי יודעים את כל הסיפורים האלה.
הסתובבנו בחנות כמו במוזיאון, עוברים בכל המעברים ומתרשמים מהסחורה. כשמצאו משהו שרצו, הסתכלו השניים המתוקים האלה קודם כל על המחיר. בלי שאתערב בכלל, היו הרבה משחקים שעליהם נפסק "אין סיכוי". יקר מדי.
קנינו עוד לגו (זה הלהיט עכשיו, אין מה לעשות) ולהפתעתי גם משחק מונופול חדש - זה עם הכרטיס אשראי. צחקתי שאחרי ששניהם הצהירו שהם בחיים לא ישחקו שוב במונופול, פתאום הם מבקשים לקנות. מצד שני המשחק הישן והמתפורר שיש אצלי בבית אולי מעורר אצלי נוסטלגיה אבל באמת לא כיף לשחק ככה, והסכמתי.
קנינו גם צעצוע חדש לשרי - אותו היא תפגוש בפעם הבאה שתגיע לבקר.
מיד אחרי החנות נסענו לגן השעשועים הנהדר לא רחוק מהבית שלי, והם טיפסו, הסתובבו, התנדנדו להם שם עד שראינו שמזג האוויר מתחיל להתקדר וחזרנו הביתה.
כשהגענו הביתה ראינו ש-T כבר חזר מפגישות הבוקר שלו ועמד להכין ארוחת צהריים, אבל הילדים היו נרגשים מכדי לאכול ורצו מיד לשחק במונופול החדש. T ואני אכלנו את המרק שלנו והצטרפנו אליהם. נראה לי שעיקר הכיף שלהם היה להשתמש בכרטיס האשראי, ללמוד איך לשלם עבור נכסים שהם קנו, לשלם זה לזה שכר דירה וכמובן לקבל "משכורת" בכל פעם שעברו ב"דרך צלחה".
לאחר כמה סיבובים נראה לי שהם מיצו את העניין, ואמרו בדיפלומטיות רבה: "סבא וסבתא, אתם נראים עייפים, לכו לנוח ואנחנו נסדר את המונופול ונרכיב את הלגו". כן, יש נכדים כאלה! עד שירדנו ממנוחת הצהריים הם כבר כמעט סיימו להרכיב את הלגו, ארזנו אותו יפה שלא יתפרק ולקחנו אותם הביתה.
וכך בלי להפר את ההנחיות ובלי להתקהל, הצלחנו להעביר את סופ"ש הפורים הזה בנעימים עם המשפחה ועם הנכדים המתוקים שלנו.
נראה איך ייראה פסח........
