נכדים, חיות מחמד ועוד עדכונים שוטפים

אחרי הגשם העז והרעמים והברקים של שלשום בלילה ואתמול במהלך הבוקר, התבהר ונהיה יום ממש יפה. 

בלילה שבין שני לשלישי בקושי יכולנו לישון בגלל זה, זה היה די מטורף. ברקים ורעמים שהרעידו את הבית וגשם שוטף, בבוקר אפילו ברד שהרעיש כאילו זה קורה בתוך הבית. 

אכן סיימתי את "הספר האדום", שלמרות שלא היווה איזו יצירה ספרותית מרשימה, השלים לי הרבה מאד מידע אודות המנהיגים הסוציאליסטים (חלק קומוניסטים ממש) הציונים שהיוו חלק מהקמת המדינה. 

אחריו חזרתי למדע בדיוני באנגלית: קוראת בסקרנות רבה את DARK MATTER מאת בלייק קראוץ' (שאת RECURSION) שלו קראתי בחודש שעבר ואהבתי. אני מבינה שגם הספר הנוכחי מסתובב סביב תיאוריית הקוונטים ומדע חדשני ופורץ דרך...זה כפי הנראה הקטע שלו. 

בתי לא הרגישה טוב לקראת סוף השבוע ולכן לא תכננו ארוחה בששי בערב, אבל אז בששי היא התאוששה והזמינה אותנו לאכול אצלם. נענינו בשמחה. גם בשני אחר הצהריים קפצנו אליהם, שיחקנו עם שרי ועזרתי לחכמוד ללמוד למבחן בלשון (איכשהו זה לא היה דומה ללשון שאני למדתי כשאני הייתי בחטיבה). T החזיר את נשמותק מחוג הטניס, ואחרי מקלחת הוא התחיל לקרוא את "ההוביט" שבתי קנתה לו לפני זמן מה. התברר שהוא כתוב בשפה די גבוהה, ומידי פעם הוא שאל לפשר מילה זו או אחרת....גם דרך מצוינת להגדיל את אוצר המילים (שגם ככה הוא וחתני עובדים על זה, לומדים יחד מילים בעברית ומשלבים אותן בכל הזדמנות בשיחה). 

א פרו פו אוצר מילים, הגננת של שרי מלמדת את הילדים כל מיני ביטויים בעברית, והילדה ממש קולטת אותם ומבינה את המשמעות שלהם ומשלבת אותם בצורה מעוררת התפעלות. לדוגמא: שרי הולכת לחוג היפ-הופ יחד עם ילדה מהגן שמאד אוהבת אותה אבל שרי לא רוצה לשחק איתה או להיפגש איתה מחוץ לגן או לחוג. האמא של הילדה כל הזמן מנסה לקבוע עם בתי כדי שהבנות תיפגשנה, ובפעם האחרונה שזה קרה, כדי לא לפגוע ברגשות הילדה, בתי מצאה איזו דרך להתחמק באלגנטיות בעזרת תירוץ כלשהו. אחרי שנפרדו לחשה שרי לבתי: "אחד בפה אחד בלב". 

בשבת ביקרנו אצל הורי, ואחר הצהריים ביקרו אצלם גם אחי וגיסתי עם אחיינית1 ובתה התינוקת בת השלושה חודשים. הם באמת רוו הרבה נחת. אצל אבא חל שיפור משמעותי בכאב הגב, אבל הוא לעיתים קרובות עייף  וזה כנראה בכלל לא קשור למשככים. ייתכן שזה פשוט הלב. השבוע הוא ביטל את הפיסיותרפיסט פעם אחת כי פשוט לא היו לו כוחות לתרגל. כואב הלב.

השבוע של T עמוס מאד, בתחילתו בהכנות לפתיחת המסעדה של הלקוח החדש, ואתמול היא אכן נפתחה והיה מאד מוצלח. התכנון הוא להמשיך ללוות אותו בחודשים הקרובים אבל להוריד הילוך, לגרום ללקוח לקחת על עצמו יותר ויותר את ניהול המסעדה ולקחת צעד אחורה מבחינת ההשתתפות הפעילה של T ושל שותפנו, לעזור כשצריך, לייעץ היכן שצריך אבל לשחרר אותו לעצמאות. נראה איך יילך. בינתיים T מקבל תודות חמות ומחמאות גם מהלקוח עצמו וגם מצוות העובדים שלו.

 אצלי השבוע התחיל חברתי מאד. 

בראשון ביקרה אצלי 'אורה', ובשני נפגשתי עם 'ביוכימיה', לאחר שנסעתי ממילא לרעננה לבקש בחנות הקריסטלים שתמיד אהבתי ומזמן לא פקדתי, ובחרתי כמה קריסטלים חדשים לאוסף, כולל שני פילים חדשים לאדן חלון המטבח. 

בשלישי הייתי אמורה להיפגש עם 'מחברת', אבל אז התברר שהיא לא פנויה, ונראה אם נצליח להשחיל פגישה בהמשך השבוע או שזה כבר ייחכה לשבוע הבא. 

לבסוף - החתולה ל' לא מרגישה כל כך טוב ובימים האחרונים היא מקיאה. חתולים בדרך כלל מתאוששים לבד. "CATS ARE GREAT HEALERS" אמר לי פעם הוטרינר הקודם שלי ברעננה, והתכוון כנראה במובן של הם מתרפאים בעצמם, ולא במובן של לרפא אחרים. אז חיכיתי כמה ימים לראות אם היא מתאוששת, וזה לא קרה, אז הרמתי טלפון לוטרינר המקומי ותיארתי לו את המצב.

כצפוי הוא אמר שלו היתה בת שש או שבע היינו מחכים, אולי מקבלים איזו תרופה ומקווים להתאוששות מהירה, אבל בגילה המתקדם של 14 פלוס, הוא ביקש שאביא אותה ואשאיר אותה לבדיקות. בדיקת דם, או צילום רנטגן....

בקיצור ל' עכשיו "מאושפזת" אצלו ויש לי דז'ה וו מהחתול ד', גם כן בגיל 14...........אני ממש מקווה, שזה לא אותו הסיפור, ושהיא בסך הכל חטפה איזה זיהום קטן שאפשר לרפא בקלות. מתוקה אהובה שלי. 

עדכונים שונים

הגשם חזר וגלי החום שלי הולכים ונעלמים. והשינה שלי בלילות הולכת ומשתפרת.
כבר שני לילות שאני ישנה יותר מחמש שעות רצוף. זה לא היה כבר כמה שבועות.
כנראה ההורמונים מתחילים להשפיע. וטוב שכך.
מצד שני אני עדיין קצת נפוחה מכל ההרפתקאה הזאת - נראה לי שזה מזה - וממתינה שגם הגוף יחזור למימדיו הטבעיים.

בששי הנכדים שוב ישנו כאן, וכרגיל נהנינו ממתיקותם האינסופית.
התחלתי לקרוא להם את "צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאהל - אחד הספרים האהובים עלי עוד מימי בית הספר היסודי שלי, ושל ילדיי.
T נהנה לצפות בהם מקשיבים לסיפור ומעווים את פניהם בהתאמה להתפתחות העלילה בעוד הם תוקעים את ארוחת הבוקר הטעימה שהכין להם.

בסאגת הטלפון שלי חל טוויסט בעלילה - התברר ש-Huawei הסתכסכו עם היבואן, או לפחות זה התירוץ של הגיס של חתני מדוע ה-mate 10 pro שהזמנתי במקום הגלקסי S8 עדיין לא הגיע.

כיון שהסוני Xperia Z3 הישן והטוב שלי התחיל סוף סוף לזייף קצת בימים האחרונים, הבנתי שאין מה למשוך את זה עוד, ואמרתי לו שאם הגלקסי S8 שלי אכן מתוקן, אקח אותו וזהו.

הבחור הגדיל לעשות ואמר שיתן לי מכשיר חדש, כך שבסוף בכל זאת יצא גדול.
כשביקשתי שיקפיץ לי את הטלפון לבתי וחתני, התברר שבדיוק ערב קודם נולדה להם בת (ידעתי שאחותו הקטנה של חתני צפויה ללדת אבל לא שמעתי כלום עד לאותו רגע) והוא בכלל לא בעסק כך שזה לא אפשרי.

T חשב לקפוץ לחנות עם האופנוע ולהביא לי את המכשיר, אבל בדיוק אז התחיל גשם שוטף שוב לרדת, לאחר שכל היום היה כבר די שמשי, או לפחות מעונן חלקית. לכן הוא הקפיץ אותי ברכב לחנות בהרצליה וחיכה לי  דקה (קשה שם החניה) בזמן שקפצתי לחנות לקחת את הטלפון ולעוף משם.

אז חזרתי לגלקסי (שעדיין משבחים ומהללים אותו בכל האתרים) ונקווה לטוב.
בינתיים המצלמה תקינה, וגם הקליטה (עד כמה שהספקתי לדבר בטלפון) סבבה.

לא התקנתי עדיין את האפליקציה true caller (שמזהה שיחות גם של אנשים שלא בספר הטלפונים שלי) שסמסונג טענו שהיא זו שגרמה לתקלת הדיבור המקוטע בטלפון הקודם.

אתמול היה בכלל יום צרכני, קניתי ב"טבע נאות" כפכפים חדשים (בשחור) כי שלי מתפרקים כבר מזה כמה זמן. והחלפתי מסגרת לתמונה של אחייניתי הבכורה - המסגרת נשברה כשהחתולה שלי השתוללה ליד החלון בגלל איזה חתול שראתה בחוץ. ואפילו נכנסתי למשביר וקניתי לי ז'קט/עליונית חדש/ה

 כי לפעמים בא איזה משהו מעל.....

לא זוכרת אם עדכנתי כאן על 'אהובה' - שחלתה בסרטן ונותחה וכעת עוברת טיפולים כימותרפיים קשים מאד.
הצטרפתי לקבוצה של חברות שעושות תורנות ביניהן מתי לבוא לארח לה חברה.
בהתחלה היא הרגישה בדידות גדולה והנוכחות של החברות היתה יום יומית ובמהלך רבות משעות היום (עד שבן זוגה היה חוזר הביתה מהעבודה).
לאחרונה היא הבינה שזה מעייף אותה, וה"תורנות" ירדה לשעתיים ביום, וגם אז לא כל יום.
הייתי אמורה להיות אצלה בראשון הקרוב אבל חל שינוי בתכנית הטיפולים אצלה וכרגע אין בזה צורך וזה נדחה.
אני חושבת שהחברות האלה (וחברתה הטובה ביותר בראשן, שהיא זו שהקימה את קבוצת הוואטסאפ ומסדרת את התורנויות) עושות עבודת קודש, ומלאת תודה על שמתאפשר לי לקחת חלק בזה.

סיימתי בשעה טובה את הספר "מצרפי המקרים" של יואב בלום, וחייבת לומר שנהניתי מאד.
כעת התחלתי את "עקוב אחר השינויים" של סייד קשוע (המלצה של טליק לדעתי) וגם הוא זורם מייד מההתחלה.
אהבתי את כתיבתו ב"גוף שני יחיד" כך שסביר להניח שאהנה גם מספר זה.

טוב, הולכת לסדר לטלפון החדש שלי מגן מסך (מגן המסך שלי היה על הטלפון התקול, ולא תכננתי לקנות עוד שום אביזר בחנות של הגיס של חתני!) בקניון הקרוב.
נראה שהיום לא יורד בינתיים גשם.

'שריתה' רצתה שנרד ארבעתנו לאילת בסופשבוע אבל נראה שיהיה גשום אז לא ממש כדאי......נראה. אעדכן בהמשך.

יום הולדת 63 🎈

נתחיל מזה שבתחילת השבוע זכרתי שבסוף השבוע יש לי יום הולדת (בין היתר כי ימי ההולדת של ביוכימיה ודודתו של T ועוד חברה תמיד חלים כמה ימים לפני ואותם אני אף פעם לא שוכחת) אבל ביום רביעי שכחתי מזה לגמרי. איך אני יודעת ששכחתי? כי כאשר שאלתי את בתי אם הם באים בששי, והיא שאלה אם מתאים לנו שהם יבואו - קורונה וכו' - לשתינו לא היה באמת מושג שמדובר ביום ההולדת שלי. 

באותו אחר צהריים כאשר דיברתי עם אמא ואמרתי לה שהילדים/נכדים באים בששי, והיא כן היססה אם להיחשף אליהם בגלל הקורונה, ואז היא הוסיפה "למרות שבכל זאת זה יום הולדת" ולרגע לא זכרתי ושאלתי "יום הולדת של מי?" ורק אז היא הזכירה לי שזה בעצם יחול בששי. 

והתחלתי לצחוק, כי שכחתי, ו-T ישב לידי ושאל "יום הולדת של מי?" ואמרתי לו "שלי" והתברר לי שהוא שכח מזה לגמרי. ובאותו רגע זה הצחיק אותי אבל אחר כך משהו בי התעורר. למה הוא שכח את יום ההולדת שלי? דווקא את זה הוא בדרך כלל לא שוכח. 

ואז, בבוקר יום ההולדת כאשר שוב הוא שכח לגמרי, ואמרתי לו באיזה שהוא שלב מאוחר יותר - "אתה כבר יכול להגיד לי מזל טוב" הבנתי שנפגעתי. וזה הפתיע אותי, כי כבר שנים אני לא נפגעת מדברים כאלה, מאף אחד ובטח לא מ-T. אבל השנה כנראה משהו בי ציפה לתשומת הלב הזאת, להכרה הזאת שלו - בי. כמו שמחברת היטיבה לומר כשנפגשנו סוף סוף (בחוץ בשמש החורפית) השבוע - אחרי כל מה שעברתי איתו בשנה הזאת, כנראה ציפיתי לאיזושהי תגובה מצדו, והיא לא הגיעה. 

ואם בשנים עברו כאשר הוא נזכר פתאום שיש יום הולדת או יום נישואים הוא מיד התאמץ לכפר ולעשות משהו ולשמח ולפנק - השנה הוא לא טרח. והבנתי שבעצם זה כי באמת בימים האחרונים הוא מרגיש פחות טוב.

בששי הוא הרגיש לא טוב פיזית, בנוסף לחולשה, בנוסף לכאבי מערכת העיכול שעדיין מידי פעם פוקדים אותו - עוד משהו גרם לו לאי נוחות, וכאשר רע לו פיזית הוא מכונס בתוך עצמו (כמו רובנו, אני מניחה) ואין מה לצפות ממנו. ועדיין נפגעתי. והסתובבתי עם העלבון והעצבות ואפילו מעט כעס הזה כמה ימים. 

ואז בסוף הבנתי שהבעייה העיקרית שלו כרגע היא נפשית בכלל. הבנתי שהוא הגיע לשלב שבו עם ההחלמה הפיזית וההתחזקות ההדרגתית וגם מרגע שהוסר איום הסרטן שריחף מעל לראשנו מעל לחצי שנה, פתאום בבת אחת הוא הבין את כל מה שהוא עבר ועם מה הוא התמודד ומתמודד ו....ייתכן שבפעם הראשונה בחייו בעלי היקר מבין שהוא רוצה עזרה. טיפול פסיכולוגי, משהו שהוא מעבר לאיך שהוא מתמודד בדרך כלל.

אגב בתי הפנתה אותו כבר לשני פסיכולוגים, אחד אמר שאין לו אפשרות לקבל פציינט חדש, והשני אמר משהו תמוה כמו "זה לא התחום שלי" - אתה פסיכולוג, ראבק, מה זאת אומרת זה לא התחום שלך? לא הבנתי. מילא. ממשיכים לחפש.

בכל מקרה בתי הרגיעה את T והסבירה לו שהשלב שבו הוא נמצא כרגע הוא סוג של אבל, שלב טבעי לגמרי שמגיע אחרי שהמלחמה על החיים, הבריאות וההישרדות נרגעת קצת, ואז זה נוחת עליך. אני חושבת שזה הרגיע אותו. 

בחזרה ליום הולדתי. 

כבר בחמש בבוקר קיבלתי ברכת מזל טוב מהורי, משכימי הקום. ואז בשבע וחצי קיבלתי הודעת וואטסאפ מחממת לב מחכמוד. 

בחדר כושר התחלתי לקבל טלפונים מחברות וחברים והודעות וואטסאפ עם ברכות והייתי חייבת להשתיק את הטלפון ולחזור אליהם אחר כך. זה ריגש אותי מאד. 

כשחזרנו מחדר הכושר חיכה לי זר פרחים מבתי ומשפחתה המתוקה ליד הדלת 

ואחרי כשעה הגיע עוד זר פרחים עם בלון - מבני וכלתי. 

היו לי שיחות טלפון משמחות גם עם החברה מאוסטרליה וגם עם בת דודתי באורגון, ארה"ב, ואפשר לומר שבאמת קיבלתי ברכות ותשומת לב מכל הכיוונים. 

בערב הגיעו בתי עם חתני והנכדים וקיבלתי ברכה מקסימה שהם כתבו לי בעצמם - מאלף ועד תו - ברכות לסבתא. 

וגם ציור שציירה שרי וכולם חתמו למטה

בנוסף בתי וחתני והנכדים הביאו לי מתנה - מיני מסאז'ר שווה ביותר, בדיוק כמו זה שיש להם בבית, שבדיוק משלים את הפעולות שלא קיימות בכורסת המסאז' האולטימטיבית שלנו. הרגשתי אהובה, מחובקת ומפונקת מאד. 

הכנו ארוחת ערב "בקטנה" - המבורגרים ופסטה, קצת סלטים ואני הכנתי את עוגת התותים המסורתית שלי (שזו הפעם הראשונה השנה שהכנתי, בכלל הפעם הראשונה שקניתי תותים) וכמובן היו גלידות בשפע. T כאמור לא הרגיש טוב אז זה קצת הוריד לכולנו את מצב הרוח אבל עדיין היה כיף להיות איתם, והנכדים הגדולים נשארו לישון, בפעם הראשונה מאז הניתוח של T. 

שיחקנו מונופול, ולשם שינוי נשמותק ניצח, מאד שמחתי בשבילו. צפינו בשני סרטים של הארי פוטר - עכשיו חכמוד במרתון ספרי הארי פוטר ובמקביל הוא צופה בכל הסרטים. בשבת הם פשוט לא רצו ללכת הביתה, ואף התקשרו לחתני לבקש שידחו את ההגעה שלהם לאסוף אותם. חתני אמר שלדעתו בתי כבר בדרך עם שרי, ומה שקרה זה שפשוט הן נשארו גם עד אחרי ארוחת הצהריים. 

שלושת הנכדים היו מאד חמודים והיה כיף איתם גם בששי וגם בשבת. אהבתי גם לראות את היחסים בינם לבין עצמם, במיוחד לאחרונה נרקמו יחסים מקסימים בין נשמותק לשרי. מבחינתי זה האושר בחיים. קצת בריאות וקצת נכדים - ולא צריכה יותר כלום. 

אז למרות ש-T לא הרגיש טוב בסוף השבוע, הוא עדיין הצליח לשמוח עם הנכדים. ולמרות שהוא לא היה במצב לעשות טררם מיום הולדתי, הצלחתי לקבל חיבוקים ותשומת לב ואהבה מבני המשפחה האחרים, מחברים וחברות בטלפון ובהודעות....בסופו של דבר היה יום הולדת בסדר. 

בינתיים כבר יש עניינים אחרים, חלקם טובים וחלקם פחות טובים (לא ענייני בריאות) אבל הפוסט הזה כבר ארוך מדי.......

בלון?

אני בת 58 ובערך מגיל 12 אני נלחמת במשקל עודף ובעיית דימוי הגוף.
עד גיל 10, אגב, נחשבתי ל"אכלנית גרועה". נתנו לי ברזל וויטמינים כדי להשלים את החסר.

ואז בגיל 10 (כשעברנו לגור בארה"ב) נפתח לי התיאבון, ומייד התחילו להעיר לי שאני אוכלת יותר מדי, שאסגור את המקרר בבקשה, שאולי מספיק כבר.....
ההורים האלה - שום דבר לא מספיק טוב עבורם 😕
כמובן שההערות גרמו לי לאכול יותר, לאכול בסתר....ובעיקר אהבתי את המתוקים.

המאבק במשקל הוא סיזיפי מאד, כי כל כך הרבה גורמים מעורבים בעניין הזה נגדי, כולל גם הגנטיקה.
פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, ואמנם התאמנתי על זה עם המאמן שלי אבל.....לטעמי לא מספיק. לא היו לי כוחות לצלול ממש פנימה בנושא הזה (ואולי עכשיו הגיע הזמן...). תמיד היו דברים אחרים, דחופים יותר להתאמן עליהם.

אף פעם לא הייתי "שמנה" במובן הקלאסי. אפשר לומר "שמנמונת". אפשר לומר "משקל עודף כלשהו". ואולי דווקא בגלל זה אף פעם לא הרגשתי שבאמת היתה הצדקה לדימוי הגוף הירוד שלי. תמיד הייתי "בערך". מעולם לא "חתיכה" אבל גם לא ממש "שמנה".
והייתי חכמה, והייתי אהובה - אז גם הרגשתי אשמה על כך שלא טוב לי עם איך שאני נראית.
בלגן. 

לא יכולה כבר לזכור או לספור את הדיאטות השונות שעשיתי במהלך החיים, ואפילו שאיבת שומן באיזשהו שלב, שהחזיקה יפה די הרבה שנים - אבל עכשיו שוב הגעתי למצב של עודף מוגזם - על הגבול של לפגוע בבריאות. 

מה זה על הגבול? שגם הכולסטרול וגם הסוכר בקצה של הטווח העליון. למשל. 

וכבד לי. וצפוף לי. מילא צפוף לי בבגדים - תמיד אפשר לקנות מידה גדולה יותר - ובכל רגע נתון יש לי לפחות 2 מידות של בגדים בארון - אבל צפוף לי בגוף.  

ולא ממש עוזר שברשתות האופנה נדמה שבכל שנה מקטינים עוד יותר את הבגדים. מה שהיה פעם LARGE עכשיו הוא SMALL, וברוב החנויות אני לא יכולה לקנות אפילו EXTRA LARGE - אם בכלל מחזיקים EXTRA LARGE. 

אגב גם סטנדרט הגובה השתנה עם השנים, ואם בשנות העשר'ה ושנות העשרים של חיי גובה  1.60 מ' לאישה עוד נחשב "ממוצע", הרי שלקראת שנות השלושים של חיי כבר נחשבתי "נמוכה".
אז נמוכה פלוס משקל עודף = גוצה, ולהסתכל בראי או ללכת לקנות בגדים הופך להיות סיוט. 

ונכון, חיי נפלאים. בלי עין הרע, בריאה ואהובה ומוקפת משפחה וחברים שתומכים ואוהבים, ונמצאת בזוגיות ארוכת שנים - אגב, עם בן זוג שמצד אחד נמצא בעצמו במלחמה בעודף משקל כל החיים, למרות שהוא מתעסק עם זה פחות ממני, ומצד שני הוא שף במקצועו וכל חייו בישל למחייתו ולהנאתם של אחרים. ולהנאתי. לא פשוט.

ואולי די כבר להתעסק עם המשקל ועם המידות ועם הראי? ואולי די כבר עם להביט בערגה (כן, מודה ומתוודה, בערגה) על נשים בכל הגילאים עם גוף חטוב ויפה...........אולי מספיק? אולי בגילי המתקדם זה כבר לא רלוונטי ו"יאללה לשחרר"? 

וואלה, לא משתחרר. 

טוב, לא משנה ההיסטוריה של ההשמנה שלי. העובדות הן שאני "שומרת" רוב הזמן, מתעמלת קבוע, לפי כל העדויות לא אוכלת כמויות בכלל ובשנים האחרונות גם לא מנשנשת בין ארוחות - ומצד שני עולה בהדרגה במשקל עם השנים ועכשיו זה כבר בלתי נסבל - מבחינתי. 

סביבי יש כמה "שמנים" באמת שעברו ניתוח קיצור קיבה (שרוול). אני לא קרובה בכלל להיות מועמדת לניתוח כזה, גם לו רציתי. ואז שמעתי על משהו שנקרא "בלון ספאץ'" - שאותו מחדירים לקיבה באופן אנדוסקופי (בלי ניתוח), והוא תופס שם נפח.... ומשאירים אותו בפנים שנה.

ובשנה הזאת אמורים לרדת בין 10-15% מהמשקל. ולרכוש הרגלי אכילה חדשים - זה החלק הבעייתי מבחינתי. כל כך הרבה פעמים רכשתי הרגלי אכילה חדשים....וזה עבד.....עד שזה לא עבד. איכשהו הגוף "מתרגל" והמשקל מתחיל לעלות בהדרגה, למרות שאני אוכלת "נכון". מזה אני חוששת.

אז קבעתי לי תור לייעוץ לקראת החדרת הבלון הזה.
ישבתי מול הרופא, שבניגוד לציפיותיי היטיב להסביר את הקשיים ואת הסיכונים הכרוכים בתהליך. (אני דווקא חשדתי שזו תהיה רק שיחת מכירות ושירת הלל לבלון, והאמת שזה הפתיע אותי לטובה.
הוא הביע ספקות לגבי היכולת להחדיר לי בלון, בגלל הבקע הסרעפתי שלי, ותוצאות הגסטרוסקופיה האחרונות שהראו שיש לי דלקת בוושט. בכל מקרה, אמר, אצטרך לחכות לפחות חודשיים שתירפא הדלקת לפני שניתן לנסות להחדיר בלון. רציני הבחור.

ישבתי גם עם פסיכותרפיסטית, שגם היא הפתיעה אותי לטובה ושאלה אותי בעצם מה יהיה ההבדל - לא כאשר הבלון עדיין בפנים, כי כנראה שארד בכל מקרה במשקל מעצם העובדה שהבלון תופס נפח בקיבה ולא מאפשר - לפחות בשלבים הראשונים - אכילת יתר. אבל היא דיברה יותר על היום שאחרי הוצאת הבלון. אחרי שנה.

מה ישתנה? אם היום אני לא מבינה מדוע אני עולה במשקל, או לכל הפחות לא מצליחה לרדת - כי אני "אוכלת נכון" ומתעמלת....מה בעצם ישתנה אחרי שהבלון ייצא מהגוף? מה ימנע בעדי לחזור ולעלות במשקל?

ובטפסים שמחתימים עליהם לקראת הפרוצדורה מופיעים כמובן כל הסיכונים, חלקם איומים. וכל תופעות הלוואי הלא נעימות.
ויש מיליון (אני מגזימה כמובן)  מרשמים לתרופות שאמורות להקל על הצרבות, על הבחילות, על התכווצויות בבטן, על שלשולים או עצירויות....
יש מרשמים לתוספי מזון וגם לויטמינים - שמבהירים לי שלא אוכל לאכול כמו שצריך - לפחות בהתחלה.

אז בשביל מה צריך את זה?
ירדתי מהנושא.
מה עכשיו?

וגם כאן

עוד הרהורי חיילת שכבר לא חיילת

אמש ארחנו 12 איש לארוחת ערב סוכות.
סוכה אין  - אבל אוכל טוב היה בשפע וכולנו התמוגגנו מהנכדים והשיחה קלחה, כמו גם הצחוקים כמו תמיד.
מזמן לא ארחנו.
דווקא היה נחמד השקט הזה, רק אנחנו לבד או מקסימום עם בתי וחתני והנכדים.
והחיילת כמובן - שכבר לא חיילת.

היא השיגה עבודה במשרה מלאה באיזו חברה ששולחת צעירים לעבודה בחו"ל - אבל זה רק על הנייר בינתיים כי היא כל הזמן דוחה את תאריך התחלת העבודה.
אני מתפללת שהיא תתמיד שם, שהיא תיהנה שם, שהיא תצליח - כי היא זקוקה גם למשכורת, גם ליציבות ולשיגרה, למסגרת, ולחברה חדשה.

עם החבר היא כל הזמן מייצרת משברים חדשים, לפעמים זה נדמה שהיא בכוח מנסה לטרפד את היחסים האלה.
דיברתי איתה על זה לא פעם.
אמרתי לה שמגיע לה להיות אהובה, מגיע לה להיות מאושרת.
שבכל פעם שהיא מוצאת משהו חדש לריב עליו, להיפגע ממנו, להתעצבן עליו - היא בעצם מוכיחה לעצמה שלא מגיע לה.

והוא כמובן תינוק בעצמו, יש הרבה דברים שהוא לא מבין על העולם ועל יחסים.
למשל איך יחסי הידידות שלו עם הידידה (שבגללה החיילת ירדה מהפסים בחתונה של אחיו) מטרפדים בפועל כל מערכת זוגית שהוא היה בה אי פעם, ומאיימים גם על היחסים עם החיילת.

הפסיכולוגית שלה אמרה לה שזה עוד מוקדם ביחסים (רק ארבעה חודשים) להציב בפניו אולטימטום מסוג "או היא או אני" - ושתהיה סבלנית. שתזכיר לעצמה שהיא זו שהוא בחר להיות איתה בזוגיות, אותה הוא אוהב (ואין דרך אחרת להסביר איך הוא עדיין נשאר איתה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע למרות שהיא ממש משגעת אותו לפעמים), בה הוא בחר, והיא בפועל "ניצחה" - ושתנסה להתעלם ככל יכולתה מהידידה ומהנוכחות שלה בחייו.

עוד אמרה לה הפסיכולוגית שלה שמותר לה לתת לו להבין שקשה לה עם הקשר הזה, הידידות הזאת, אבל לא לפתח את הנושא מעבר לכך.

מקווה שהפסיכולוגית שלה יודעת על מה היא מדברת.
אני שמחה שהיא נפגשת איתה על בסיס יותר קבוע, היא חייבת ליווי במיוחד עכשיו עם היציאה לאזרחות ולקראת העדות שלה במשפט (בחודש הבא). זו תהיה תקופה לא פשוטה.

T כבר מראה חוסר סבלנות רבה לחיילת ולהימצאותה בבית, ואני מרגישה צורך להזכיר לו שוב ושוב שהוא הכניס אותה אל חיינו וזו המציאות שלנו בתקופה הקרובה. שהיא בסך הכל טינאייג'רית מעל לכל, וכל היום מתעסקת באובססיביות במערכת היחסים שלה, בחברות, ובנוסף יש לה את הפגיעות שלה, המשפט הקרב, וכל ה"חבילה" שבגללה היא הוכרה כחיילת בודדה והגיעה אלינו מלכתחילה.

לאחרונה מתחיל לעצבן אותו יותר מהרגיל שהיא לא עושה כלום בבית. אבל כלום.
וזה נכון - אבל גם מעולם לא הושבנו אותה ולא אמרנו לה: תעזרי, תקחי על עצמך כך וכך....
אז נכון שהיה נחמד אם היא היתה מראה יוזמה, עוזרת להכין (או לפנות) את השולחן בארוחות המשפחתיות, מתעניינת בבישולים שלו ומציעה לקלף, לבחוש, לשטוף....

אפילו כשהיא מארחת את החבר או חברה בסופו של דבר אנחנו אלה שמכינים ומגישים כיבוד.

הכל נכון.
אבל מעולם לא דרשת אחרת.
מעולם לא הסברת מה אתה מצפה ממנה.

אחרי עצמה היא מנקה ומפנה למדיח. בחיים לא רוקנה את המדיח, למשל.
השבוע בפעם הראשונה ביקשתי ממנה שתחזיר את הפח מהמדרכה כשתחזור הביתה.
היא אמנם שכחה לעשות את זה כשהיא חזרה, אבל נזכרה כחצי שעה אחרי כן ויצאה לעשות את זה.

אז תגיד לה - עד עכשיו היה כך כך. היית אורחת. עכשיו אני מצפה ממך כך וכך.

הוא לא ניהל איתה את השיחה הזאת וגם אני לא. האמת שאני באמת לא מצפה ממנה להרבה, אז גם אני פחות מתעצבנת.
הוא בעיקר חם עליה כי היא השתחררה כבר בסוף ספטמבר ועדיין לא התחילה לעבוד. היא נתנה כמה משמרות בעבודה הנוכחית שלה אבל גם זה כבר היה לפני שבועיים.
היא מתבטלת, צופה בטלוויזיה בחדר, יוצאת עם חברות ועם החבר - ועוד מתלוננת כמה היא עייפה. זה משגע אותו.
אז אתמול הוא ירד עליה על זה.

היא נעלבה ועלתה לחדר, ירדה רק כשהגיעו כל האורחים והיתה נחמדה וחביבה לכולם, ואז יצאה עם חברה (בלי לעזור לפנות כמובן), חזרה לפנות בוקר כרגיל (הניטרול וההפעלה של האזעקה מעירים אותנה בכל פעם)...ישנה כשיצאנו לקאנטרי ויצאה מהבית במהלך הבוקר בלי לומר דבר.
עד עכשיו לא שמענו ממנה.

האינסטינקט שלי הוא ליצור איתה קשר, לשאול איפה היא, מה שלומה, האם היא חוזרת היום.
לתת לה את האכפתיות ואת תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה להם.
להראות לה שהתרגיל הזה של להיעלם כשנפגעים - כמו שעושים אצלה במשפחה - לא עובד אצלנו.

לא פשוט העניין הזה.....

וגם כאן

בשעה טובה (2)

בתי ילדה את בתה במזל טוב בחג השבועות, בשמונה וחצי בבוקר. 

איזו תינוקת מתחשבת !! 😇

לא הפריעה בערב חג כשהיינו מוזמנים לאחות של גיסתי לארוחה.

נתנה לישון....עד חמש בבוקר, אז העיר אותנו הטלפון של חתני, שהתחילו הצירים ובבקשה לבוא להיות עם הנכדים בזמן שהם נוסעים ליולדות.

הכבישים היו ריקים בשעה זו במועד זה והגענו אליהם מהר, והם הגיעו מהר לבית היולדות.

בעצם מרגע הטלפון אלינו ועד שהגיעו ליעדם חלפה שעה. 

שעתיים וחצי אחרי זה 'נוקת' (שם החיבה בעת ההריון, ובינתיים הכינוי שלה כאן בבלוג) נולדה במזל טוב 3.80 ק"ג (הכי גדולה משלושתם). בלידה טבעית (כי לא הספיקו לתת אפידורל, המחלקה היתה עמוסה ביולדות ובקושי הגיעו אליה לפני שהלידה התחילה). מהירה. כאבי תופת אבל בלי תפרים. 

היה מעט דימום מיד אחרי הלידה אז השאירו את בתי שם להשגחה, לקחו ספירת דם, וידאו שהכל בסדר.......לפני שהעבירו אותה להתאוששות. ואז חיכו עוד זמן לפני שהעבירו אותה למחלקה.

אבל הכל בסדר. האמת? דאגתי. יותר ממה שהעזתי לספר לעצמי...

וההתעכבות הזאת היתה לטובתה, כי המחלקה היתה מלאה כשהיא הגיעה, ועד שהעלו אותה לחדר כבר שוחררו רוב היולדות לביתן. 

'נוקת' מתוקית ביותר, דומה מאד לבתי וגם לחמותי, אבל איכשהו גם מזכירה במעט את שני אחיה הגדולים.....

היינו עם הנכדים מאז ועד אתמול בצהריים - ויחד איתם נסענו לבקר את אחותם החדשה ואת אמא - אליה התגעגעו מאד מאד. חתני אירגן בינתיים את הבית לכבוד בואן של הבנות הביתה, היום. 

הקטנים (שעכשיו נראים לנו מאד גדולים!) מתוקים ומאושרים והתרגשו מאד לבואה של הקטנה - לא נותר זכר (בינתיים) לחששות ולקנאה. 

ברוכה הבאה למשפחה ולעולם 'נוקת' אהובה. 

מילוי מצברים

 חודש שלם לא התראינו עם בתי, חתני והנכדים המתוקים שלנו.

חודש שלם שבו דיברנו על בסיס יום יומי, בדרך כלל בוידאו, בדרך כלל כאשר 'שרי' משתתפת פעילה בשיחה, מפעילה אותנו דרך הטלפון, מבקשת משחקי מחבואים, שירים, נשיקות - הכל. 

ובכל זאת כאשר נסענו בשישי בפעם הראשונה מזה חודש לאסוף את חכמוד ונשמותק כדי שיבואו לישון אצלנו, 'שרי' שאלה את בתי "מי, מי?" כלומר: מי אנחנו. 

אחר כך ראיתי שהיא אוהבת לשאול את זה הרבה, גם על דמויות שהיא מכירה היטב. מצביעה על אח אחד ואז על אח אחר, על בובה אהובה, על אמא או אבא - ואוהבת שאומרים לה מי זה. או לחילופין - עונה בעצמה. 

לי היא קוראת "תא-תא" במן קול מתוק מהשמיים, ל-T היא קוראת "אבא" כי איכשהו ה"ס" לא מסתדר עדיין. את השמות של האחים שלה היא משבשת קלות וזה ממוגג. לבתי היא קוראת "מאי". הגדולים הסבירו לי שאם אומרים "אמא" הרבה פעמים ברצף יש מצב להגיע ל"מאי". זה מתוק ברמות על. 

אגב ראינו מחסומי משטרה בדרך אבל הם לא עצרו אף אחד, עד כמה שהצלחנו לראות.

באותו יום ששי T הוריד אותי ואת הנכדים בבית ונסע להביא את הורי מה'אחוזה'.

לא האמנתי שזה יקרה, שהם באמת יסכימו לבוא בסוף. האמת שכל אותו היום בכל פעם שהגיעה הודעה לטלפון, חששתי שזו אמא שלי שמבטלת. אבל באורח פלא זה לא קרה. הורי באו לארוחת ערב. היתה התרגשות גדולה. היו חיבוקים. גם לנו. גם לנינים. 

היתה זלילה גדולה. 

כמעט שנה שהם לא אכלו אצלנו, ו-T כמובן הכין את כל מה שהם אוהבים. מוסקה (אהבת חייה של אמא שלי זה חצילים), מרק עדשים, פסטה בולונייז (נו, שיהיה גם לנכדים מה לאכול) וצ'יפס (בסיר טיגון אוויר, יצא מעדן). 

לקינוח T הכין וופל בלגי עם גלידת חלב (שהוא הכין) ותותים. כל הארבעה (הורי והנכדים) טרפו את זה כאילו לא שבעו לפני רגע בארוחה דשנה. היה תענוג לראות. 

T אמר שכאשר החזיר את הורי לאחוזה, היו להם דמעות בעיניים. ולמחרת לפנות בוקר אמא שלי שלחה תודה. 

התרגשות גדולה. 

הבהרתי להם שמעכשיו זה יקרה כל שבוע, סגר או לא סגר.

הנכדים שיחקו בלגו עד שהגיע הזמן לעלות למיטה. כמיטב המסורת קודם נתנו להם לצפות בטלוויזיה קצת במיטה שלנו, וכשאנחנו עלינו לישון הם עברו למיטות שלהם. בבוקר כאשר חזרנו מההליכה הם עדיין לא התעוררו. 

נעים לישון אצל סבא וסבתא.

T הכין להם פנקייקים לארוחת הבוקר, ובזמן שהם אכלו הקראתי להם עוד פרק בספר הנהדר על חוט"ם הכלב הכמעט מושלם.  אני ממש צריכה להתאפק כדי לא לקרוא את ההמשך בעצמי גם כשהם לא כאן. זה ספר ממש מעניין. 

כאשר בתי וחתני באו עם 'שרי' בבוקר כדי לאסוף אותם, הם כל כך נהנו אצלנו שהצענו להם להישאר לארוחת לצהריים. הם דיווחו שלא פגשו שום מחסום בדרך.

כשהם הגיעו 'שרי' התרגשה נורא. היא ממש חגגה על הבית והגינה, מתלהבת מערוגות הפרחים ומהמזרקה החדשה. "אבא, מים" היא קראה והצביעה על המזרקה, ואז לפי התור "מאי, מים" וגם "חכמוד מים" וכן הלאה. היא כל כך התרגשה שהיא ניגשה לנשק את המזרקה. באמת היה אושר גדול.

השבוע גם התגייסנו לעזור לבתי וחתני בכך שנבוא בצהריים לשמור על הנכדים בזמן שהוא במשרד והיא בקליניקה. לפעמים גם אמא שלו עוזרת עם זה, אבל בשאר הזמן הם פשוט צריכים לעשות ביניהם תורנות כשאחד נשאר בבית (עם הקטנה, בעיקר, כי הגדולים יכולים להישאר כמה שעות לבד) והשני עובד. 

אז החל מיום ראשון ובמשך שלושת הימים הראשונים של השבוע, נסענו בצהריים לעשות ל'שרי' בייבי סיטר. 

ביום הראשון היא סירבה להירדם בצהריים, ופשוט שיחקנו איתה, נתנו לגדולים צהריים (היא אכלה כבר עוד לפני שבתי הלכה לקליניקה) והעברנו את הזמן בנעימים עד שבתי חזרה.

באותו ערב עוד יצאנו להליכה שנייה (רק שלושה קילומטרים) אבל התחיל לכאוב לי הגרון.

מיד לקחתי אבץ למציצה (בעצתה של 'שנטי') ועד כה הצלחתי להדוף את כאב הגרון, וזה עדיין לא התדרדר למשהו אחר.

בינתיים בשאר ימות השבוע הסתפקנו בהליכת הבוקר. יש גבול לכוחות.

בשני שרי ישנה רוב הזמן שהיינו שם, וכך זכינו גם לזמן איכות עם נשמותק וחכמוד. T העביר לחכמוד שיעור גיטרה מוצלח, ואני קיבלתי מהילד עיסוי גב מפנק. יש להם מכונת עיסוי ידנית ממש משובחת, והנכד הבכור שלי מפעיל אותה במומחיות ראויה לציון. 

כשהקטנה התעוררה לבסוף, כחצי שעה לפני שבתי חזרה, היא היתה במצב רוח נהדר, שמחה לראות אותנו ושיחקנו איתה עד שבתי הגיעה. באיזשהו שלב בתי ניסתה להחליף לה חיתול, פעולה שלא כל כך צלחה, והילדה התרוצצה לה עם הטוסיק בחוץ ופשוט עשתה פיפי בקשת על משטח המשחקים שלה (מזל שזה מפלסטיק). היה מצחיק. 

בשלישי שרי נרדמה זמן קצר אחרי שהגענו, בתי נסעה לקליניקה, ואני שיחקתי טאקי עם הגדולים ונתנו להם ארוחת צהריים. אחרי כשעה וחצי הקטנה התעוררה בבכי ורצתה את "מאי". העניין הוא שהיא לא באמת רצתה עדיין להתעורר, נשארה לשכב וסירבה שארים אותה על הידיים, אז פשוט התיישבתי ליד המיטה שלה והיא הרגיעה את עצמה ונרדמה שוב. 

כששוב התעוררה, כחצי שעה לפני שבתי חזרה, שוב בבכי ושוב מסרבת לכולם כי רוצה את "מאי", התחלתי לשיר לה שירים. על כל שיר שהתחלתי היא אמרה "לא". אני חושבת שניסיתי איזה עשרים שירים עד שהגעתי ל "כושי כלב קט", שבו היא השתתקה והקשיבה, וצחקה כשכושי נבח "הב הב" ואז ביקשה "עוד". ועוד, ועוד, אולי חמישים פעם. ואז היא לקחה את בובת כלב הים הלבן האהוב שלה ועשתה איתו את התנועות של כושי כלב קט בזמן ששרתי. 

וכשהגיעו לחדר גם אחיה הגדולים, היא הזמינה אותם להיכנס אליה למיטה "פה פה" היא אמרה להם. "חכמוד פה פה" וגם "נשמותק פה פה", והם הצטרפו אליה באהבה גדולה (תוך שכולנו מקווים שהמשקל שלהם לא יכביד יותר מדי על מיטת התינוק)

כשבתי חזרה היינו כבר כולנו בסלון, T שוב העביר שיעור גיטרה לחכמוד ונשמותק ואני שיחקנו עם 'שרי', שתוך כדי משחק עברה מ-T לחכמוד ובחזרה, הצביעה על כל אחת מהגיטרות שלהם ושאלה "מי, מי?" על כל גיטרה מחדש. "גי-ט-רה" הסביר לה חכמוד. ושוב.

 

כשבתי חזרה הכנתי לה קפה והתיישבנו שוב כולנו לשחק טאקי (נשמותק הפסיד בסיבוב הראשון שלפני האוכל, והפעם זכה לנצח, כך שכולם יצאו מרוצים), ושרי ביקשה לשבת עלי - שזה מאד יוצא דופן כאשר אמא שלה בבית. נראה שגם לה וגם לנו התמלאו המצברים והיא כבר מרגישה איתנו שוב לגמרי בנוח.

מחר יש לי יום הולדת, וכמו שקורה הרבה פעמים - הוא יחול בט"ו בשבט.

כבר קיבלתי את תעודת האזרח הוותיק - כן כן, ימלאו לי 62 חורפים. בהחלט ילדה גדולה. 

בגלל הסגר לא תכננתי כלום, אבל בטוחה שבכל מקרה יהיה אחלה.

אימונים #36 - כדי להיות אחראית ועצמאית את צריכה להסתדר לבד

בחדר האימון אני מספרת קצת על ההתמודדויות עם החיילת. מתארת סוג של טנגו. צעד קדימה, שניים אחורה.

מספרת שאנחנו מנסים למצוא לה מסגרת מסודרת וייעודית לטיפול. כי הצבא בינתיים לא מספק מענה, עד כמה שאנחנו רואים.

בעיקר אני תוהה אם אני עושה נכון, אם אני עושה מספיק. למשל בדברים הקטנים. למשל האיחורים שלה. היא מפספסת את האוטובוס למרות שהתעוררה הרבה לפני הזמן וגם ביקשה שאוודא שהיא ערה. ואז היא לוקחת מונית לתחנת הרכבת. ואז מקטרת כמובן שאין לה מספיק כסף.

וכאן מתרחשת הנקודה שאני מתלבטת לגביה: אם היא היתה מבקשת ממני מראש שאקפיץ אותה לרכבת בבוקר, הייתי בודקת את הלו"ז שלי ומסכימה אם הייתי רואה שיש לי פנאי לכך.

אבל היא פנתה אלי רק כאשר כבר היה ברור ששוב היא מאחרת לצאת מהבית, לכאורה בלי שום סיבה – היה לה (לדעתי) מספיק זמן להתארגן. כשהיא כבר הבינה שהיא מפספסת את האוטובוס היא שאלה אם יש סיכוי שאני אקפיץ אותה. והתשובה שנשלפה לי מיידית היתה לא, מצטערת. זו היתה תגובה אוטומטית אצלי שבעצם אמרה: את לא בסדר, תסבלי מההשלכות של חוסר ההתארגנות שלך. סיפרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ה"מאפשרת" של הדפוס הזה שחוזר על עצמו, שבחיים היא לא מצליחה לצאת בזמן. ואז זה עולה לה בכסף, בטח בכעס בעבודה או בצבא על האיחור. סיפרתי לעצמי שאם אני "אציל" אותה בכל פעם שהיא לא תקח על עצמה את האחריות, אז היא לעולם לא תלמד לקחת את האחריות על עצמה. לא יהיה לה צורך לנסות להשתפר.

אבל אחר כך התחלתי להצטער על זה. ולהרגיש אשמה שלא עזרתי לה. הרי היה לי זמן והיתה לי אפשרות, ופתאום נמלאתי צער שלא הייתי שם בשבילה. אולי אני עסוקה מדי בלשים לה גבולות. אולי יש מקום להיות יותר רכה....

מה את עבורה? שואל אותי המאמן. מה התפקיד שלך בחיים שלך?

וכאן אני מבינה כמה הצלחתי לבלבל את עצמי. אני אמא? אני מאמנת? אני לא ממש אמא ולגמרי לא מאמנת?

ופתאום אני מבינה שאני רוצה להיות מבוגר מיטיב בחיים שלה. לא באמת אמא, יש לה אמא. היא לא מתפקדת כאמא אבל היא אמא. אני רוצה להרגיע אותה, לגרום לה להרגיש אהובה, להזכיר לה שיש לה ערך ויכולות וכוחות ואני גם נוקבת. כן, זה כמו אמא. אבל איזה סוג אמא? כאמא לילדים ומתבגרים לא הייתי חרדתית, לא הייתי מגוננת, חינכתי את הילדים שלי לעצמאות. גם מתוך כוונה אבל גם כי היינו שנינו מאד עסוקים בזמן שהם התבגרו. כביכול אני ממשיכה את אותה שיטת חינוך כמו שהנהגתי עם ילדיי. אני מוכנה כמובן לסייע ולהסיע מידי פעם, כשמתאפשר. אבל הפעם אמרתי "לא" סתם. סוג של עונש. "איחרת אז תשאי בתוצאות".

כשילדיי עוד חיו בבית הייתי מאד שלמה עם דרך ההתנהלות שלי. היו לי המון סימני קריאה אז, לגבי איך אני רוצה להתנהל. גם היו לי המון אילוצים. היום אני הרבה יותר פנויה, וגם יש לי הרבה יותר סימני שאלה. ואני שואלת את עצמי – האם פעלתי נכון? האם זה מה שאני רוצה להיות עבורה?

אז מה אמרת לעצמך כשסרבת להסיע אותה לתחנת הרכבת?

כיון שזהו דפוס שחוזר על עצמו ואין לה בכלל מושג כמה זמן לוקח לה להתארגן, והיא מאחרת תמיד ולכל מקום – גם לעבודה וגם לצבא וגם לכל דבר אחר – איחורים משמעותיים של שעות לפעמים...אז סיפרתי לעצמי שאם אני מסיעה אותה עכשיו, אני מסייעת לה להמשיך עם הדפוס הזה. שאני נותנת לזה לגיטימציה ועכשיו היא תסיר מעצמה בכלל את האחריות ליציאה בזמן, כי היא תדע שלא משנה כמה היא תאחר, אני אהיה שם כדי לתקן את זה, לקחת את האחריות על עצמי.

זה מה שאמרת לעצמך? אוקיי, ממשיך המאמן להקשיב לי.

עכשיו אני שואלת את עצמי אם העובדה שסרבתי סייעה במשהו לדפוס הזה להיעלם. האם זה מה שיגרום לה להתאמץ בעתיד להמנע מאיחורים. כי זאת המטרה שלי. אני לא רוצה להתעלל בה. אני רוצה להיטיב איתה.

כן, הוא מבין. אז מה בעצם עלה לך אחרי זה? הוא שואל. עלו לך נקיפות מצפון...

כן, אני עונה. עלו לי רגשי אשמה. מסכנה, עכשיו היא בזבזה כסף שאין לה, וגם לא בטוח שהמונית הגיעה בזמן לרכבת. הרגשתי חרא, אמרתי לעצמי: אוקיי, עכשיו אני לא עובדת בטירוף מסביב לשעון במחשבים, ואני בבית, ויכולתי להקדיש רבע שעה מזמני להקפיץ אותה לתחנה, ודווקא לא עשיתי את זה. דווקא, כי היא מאחרת והיא צריכה לשאת בתוצאות.

ופתאום לא הייתי בטוחה שזה היה הדבר הנכון. פתאום אני שואלת את עצמי אם אולי אם הייתי לוקחת אותה זה היה עושה לה משהו טוב, משהו אחר, בלי קשר לדפוס האיחורים.

אם נסתכל על התפקיד שלך, האם זה היה מיטיב מה שעשית? שואל המאמן שלי.

בדיוק, אני עונה לו. האם זה היה מיטיב – למשל מהבחינה החינוכית – אבל אולי לו הייתי מסיעה אותה הייתי מיטיבה איתה יותר בקטע אחר. אולי זה לא היה מזיק כמו שחששתי. אולי על ידי הסעתה לתחנה כאשר היא מאחרת ונמצאת במצוקה, הייתי מראה לה שיש לה גב, שיש לה מישהו שאפשר לסמוך עליו...

שהיא עשתה את ההשתדלות ומישהו מגבה אותה, הוא משלים את דבריי. היא עשתה את ההשתדלות....

זהו, שאני לא בטוחה בכך שהיא באמת עשתה את ההשתדלות.

היא קמה בזמן, ביקשה שתוודאי שהיא ערה....

אבל הרבה פעמים היא טוענת שהיא קמה בזמן ואז היא מתברברת שעות....שעות...אני לא יודעת מה היא עושה, אני לא עוקבת אחריה בתוך החדר, יש לה את הפרטיות שלה.

אני נושמת עמוק.

האמת, שאם כל הארון שלי היה על הריצפה, גם לי היה קשה למצוא את הדברים שלי וזה היה גוזל זמן רב.

אז את שואלת את עצמך אם התגובה שלך עזרה למגר את מנגנון האיחורים או אם זה פגע בה בדרך אחרת?

בדיוק. האם זה תרם יותר ל"למעשים שלך יש השלכות" מאשר "יש לך כאן מבוגר מיטיב שדואג לך ואוהב אותך"

והיה לך זמן, הוא מחדד.

היה לי. היה לי זמן.

אז את פחדת שהיא תיקח את זה כמובן מאליו?

אני פחדתי שזה יוריד ממנה את מעט האחריות שהיא כרגע לוקחת על עצמה. יש לה בכלל בעיה גדולה לראות את החלק שלה בכל התרחשות, בכל אינטראקציה. לראות את האחריות שלה בדברים שקורים. חששתי שיירשם לה איפשהו שהיא לא צריכה כל כך להשתדל כי יש מי שיסדר עבורה את העניינים. אני עדיין חוששת מזה. זה לא שאני באופן מוחלט מצטערת שסרבתי לקחת אותה. אני ברגשות מעורבים מול זה. זה קצת מבלבל אותי, כשאני מבולבלת אני מבינה שיש שם משהו שכדאי לחקור.    

בהקשר קצת יותר רחב את מבולבלת מאיך להיות מיטיבה עם מישהו שלא לוקח אחריות.

נכון. כי בעצם אני רוצה להיות איתה סופר מיטיבה, בעיקר בגלל נסיבות חייה. אני רוצה שהיא תחווה אצלי ובעזרתי את הטוב שעד כה נסיבות חייה לא סיפקו לה. עדיין חשוב לי שהיא תיקח אחריות.

את לא חושבת שהיחסים הבעייתיים עם זמן, חוסר לקיחת האחריות ועוד הם בעצם הסימפטומים של נסיבות חייה? הרי מה שעבר עליה זו היא. אי אפשר לדעת מה נובע מהפגיעות שהיא ספגה ומה לא. למשל יחסים עם זמן: מי שעבר פגיעה מינית רק רוצה למחוק את הזמן. או מפתח מנגנון של שכחה.

וואלה, נכון, אני מהרהרת בקול. היא גם מדחיקה. אם היא נתקלת במשהו במציאות שלא נראה לה היא פשוט מתעלמת ממנו, וכמובן אחר כך מתלוננת עליו. אז אני שואלת את עצמי מה יקרה אם...מה יקרה אם אני במצב כזה אני אציע להקפיץ אותה לרכבת. או אסכים לעשות את זה כשהיא תבקש. מה יקרה?

דבר ראשון – היא תשמח.

דבר שני, הוא אומר, היא לא תוציא כסף.

נכון, היא לא תוציא כסף שאין לה. היא תגיע בזמן לעבודה, זה גם ישפיע על היחס אליה בעבודה.

תהיה לכן חצי שעה נסיעה ביחד, הוא מציע

פחות, בערך עשר דקות, אבל נכון, אני עונה. גם טוב.

מה את חושבת שהיא תחווה?

ואני מבינה שהיא תחווה קירבה, את הנדיבות שלי, את הנכונות שלי, היא תחווה אהבה.

היא תחווה אהבה, נכונות, נדיבות, קירבה....הוא משקף את ההוויות ששטחתי בפניו.

גם הכרת תודה, אני מוסיפה. מלא דברים טובים. ואז....

מה זה עושה לך בגוף? הוא שואל

ואני שמה לב שאני מרגישה רע עם עצמי שלא עשיתי את זה. קצת חשק לבכות, הדופק מואץ....אני לוקחת שאיפה ואז שמה לב שהלסת שלי קצת ננעלת.

את יודעת מה זה מעלה לי? הוא שואל. כשאתה אומר לילד "אל תשתולל" ואז הוא משתולל ונפצע ובוכה ואתה אומר לו "אמרתי לך לא להשתולל". גם כואב לו ואתה גם מאשים אותו. כאילו בשביל ללמד אותו בפעם הבאה להקשיב לך. אני אומר כאילו כי זה לא עובד. המטרה היא "הנה אתה רואה לא הקשבת לי, זו אשמתך, תישא בתוצאה". למרות שזה ילד. מה שהוא הכי צריך עכשיו זה שתחבק אותו ותראה מה קרה לו. זה נשמע שהאקט שעשית היה כזה. "אני אראה לך, זו אשמתך, אני לא אעזור לך"

ואני מבינה שזה נכון, ושחשבתי שזה גם לטובתה "שהיא תלמד מזה" אבל גם לטובתי, למנוע פתיחת פתח שעכשיו בכל פעם היא תבקש שאסיע אותה ממקום למקום במקום באמת להשתדל להתארגן בזמן ולהסתדר לבד.

אז הפחד שלך זה שאם ייפתח הפתח את לא תדעי לסגור אותו, הוא מציין בפני.

נכון, ועכשיו שאתה אומר את זה אני מבינה שאין בסיס לפחד הזה. אני יודעת לשים גבולות. אני יודעת לסרב. זו שטות, הפחד הזה

זו לא שטות,  הוא מתקן אותי. זה משהו שלא היית ערה אליו. עכשיו אנחנו חושפים אותו, שהיה פה איזשהו משהו שמפחד שאם אני אפתח את הפתח אני לא אדע לסגור אותו אחר כך. כאילו זה לא באחריותך, פתחת עכשיו את הפתח וזהו, אבוד לך...

כן, לא אוכל אף פעם להגיד לה "לא". וואו. אני נדהמת מהגילוי הזה, לכאורה פשוט.

בואי נראה מאיפה את מכירה את זה, הוא מבקש. קודם כל תהיי אם זה, תראי מה זה עושה לך.

ואני מפנה את תשומת לבי פנימה, לתחושות הגוף. ואני שמה לב שהדופק באמת מואץ, והדמעות מאיימות לפרוץ...אבל הלסת הקפוצה היא התחושה הדומיננטית יותר.

הלסת הנעולה היא התחושה הדומיננטית? הוא שואל.

ואני מבינה שהתחושות התפתחו בהדרגה. קודם הדמעות והדופק....ואז הלסת הקפוצה. אחרי שהייה קלה. שתי התחושות הראשונות עלו אחרי שעלה בי צער על איך שהתנהלתי. ואז הלסת ננעלה.

שרשרת של תגובות תחושתיות שאחת רודפת את השנייה.

ואני מזהה שאני מכירה את התחושות האלה בצד המקבל, בצד של החיילת. אני הבת מול הורי. העצב שעולה ואז ההבנה שעדיף שאשתוק. והלסת ננעלת. ממילא כל דבר שאומר ישמש נגדי.

תתמקדי באחת התחושות, מבקש המאמן שלי.

נשארתי עם הלסת הנעולה ומייד קפץ לי זיכרון דווקא מגיל 19. כבר הייתי חיילת בעצמי. גרנו בהרצליה פיתוח, כמעט ללא תחבורה ציבורית, ואבא שלי היה לוקח אותי לבסיס ברמת גן בדרך למשרד שלו בתל אביב. בעצם זה היה סיבוב בשבילו, אבל זה אבא שלי – לא אכפת לו לעשות סיבוב כדי להסיע אותנו לכל מקום.

עברה שנה מאז שהתגייסתי והתחלתי לשרת בשלישות, ואחי התחיל ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. ואז גם הוא נכנס להסעות כמובן. אבל אז אבא אמר שאין לו זמן גם לקחת אותי עד לבסיס וגם לקחת את אחי לבית הספר, אז הוא יוריד אותי בתל אביב ומשם אקח אוטובוס לבסיס ברמת גן.

ואני תוהה למה עלה לי הזיכרון הזה.

הסידור הזה עבד במשך כמה ימים, ואז חיפשתי ומצאתי אוטובוס שיוצא מהרצליה פיתוח, מרחק כעשר דקות הליכה מהבית, שנוסע לתל אביב וגם הוא מוריד אותי באותו מקום שאבא שלי מוריד אותי, ומשם אני יכולה לקחת את אותו אוטובוס לרמת גן.

למה בעצם עשית את זה? מה בעצם היתה התגובה שלך?

אני בעצם הגבתי לזה שמרגע שגם אחי נכנס לסבב ההסעה, התנאים שלי הורעו. כבר לא לוקחים אותי עד לשער הבסיס, אלא רק כמחצית הדרך לשם, כי צריך לקחת את אחי לבית הספר.

התגובה שלי היתה: אל תקח אותי בכלל. אני מעדיפה לנסוע בשני אוטובוסים. אל תעשה לי טובה בכך שאתה לוקח אותי חלק מהדרך.

ואני צוחקת לעצמי.

למה את צוחקת, שואל אותי המאמן.

ואני חושבת על איך כל השנים הייתי ילדה טובה ומשתפת פעולה, ובשנים ההן האחרונות לפני שעזבתי את הבית נזכרתי להיות מרדנית פתאום. סוג של מרדנית, כמובן. על חשבוני.

ואת באותו גיל של החיילת שלכם, וגם את חיילת, הוא מדגיש. נכון?

זה בדיוק בגיל שלה, אני מבינה, ומתחילה להבין למה צץ הזיכרון הספציפי הזה.

עוד לא סיפרתי לעצמי אז שנעלבתי, לקח עוד 10 שנים (כשהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי) עד שהודיתי בפני עצמי שאני מקנאה ביחס שהורי, במיוחד אבי, נותנים לאחי על פני.

אבל התגובה שלי היתה "בלי טובות". ולא הייתי מסוגלת להגיד (לא להם ולא לעצמי) ישירות שנפגעתי ולכן אני מדירה רגלי לחלוטין מהמכונית של אבא, אמרתי שהשעה בה הם יוצאים מהבית (במיוחד שאחי תמיד התעכב וגרם לנו לאחר) לא מתאימה לי, אני מעדיפה לצאת קודם ולנסוע בכוחות עצמי באוטובוסים.

ועכשיו אני מבינה שיש קשר גם לנושא האיחורים....הכל מתקשר.

לא אמרת להם "לא צריך טובות" הוא שואל. אמרת להם שהם יוצאים מאוחר.

נכון, להם לא אמרתי כמובן, אמרתי זאת ביני לבין עצמי. להם נצמדתי לנושא השעה והאיחורים הקבועים של אחי, הוא מעולם לא יצא בזמן לשום מקום, אגב עד היום יש לו את הנטייה הזאת והוא מודע לכך שהוא זקוק לפחות לשעתיים כדי להתכונן לכל פעילות. כל דבר לוקח לו המון זמן. זה לא השתנה עם הגיל אצלו.

איך אביך הגיב לזה? רוצה המאמן לדעת

אני חושבת קצת. נראה לי שהוא לא עשה מזה עניין. קשה לי לדעת איך הוא באמת הגיב לזה, כי אלה היו השנים שאחרי הפיצוץ הגדול ביננו, ניסיון ההפרדה שלהם ביני לבין החבר שלי (לימים בעלי), הבריחה שלי מהבית.... הורי נסוגו אז באופן מוחלט וכבר לא ממש העזו לומר לי מה הם חושבים, מה הם מרגישים. קצת הלכו סביבי על קצות האצבעות.

אבל נראה היה שהתגובה היתה עניינית. לא רוצה, לא צריך. הזיכרון הזה הוא לא באמת זיכרון ילדות. זה ממש סוף גיל ההתבגרות. תחשוב, אני אומרת לו, ששנה אחרי כן התחתנתי.

ופתאום זה נראה לי הזוי, אם אני מסתכלת על בני 19 היום. על בני 20. הם עדיין נוער....ילדים. וזה מצחיק אותי לחשוב על זה.

מה הרגשת בעצם אז כשהחליטו לקחת אותו עד לבית הספר ואותך רק עד לתחנת אוטובוס?

בפועל מה שהרגשתי זה שאחי יותר חשוב ממני בעיניו של אבא. הוא יותר אהוב ממני.

דיברנו כאן כבר על הקטע הזה שאבא שלי סומך עלי שאני אסתדר, ועל אחי פחות. ויש בתוכי את הילדה הקטנה הזאת שאומרת: בסדר, אתה סומך עלי, זה לא אומר שאתה צריך לפנק אותי פחות. תמיד איכשהו אני חוזרת לזה.

כן, מסכים המאמן שלי. זה מה שיוצר לך את הבלבול. בין לסמוך לבין לפנק.

בהקשר של החיילת יש לי את הבלבול שאני מאד רוצה להיטיב איתה ויש לי את החשש שזה יזיק לה, שאני לא עושה לה טובות בזה שאני מאפשרת את המנגנונים שלה.

מה היית אומרת לאבא שלך אז אם היית יכולה?

הייתי אומרת לו: זה לא פייר. זה לא פייר שבגלל שהתחלת לקחת את אחי אתה מפסיק לקחת אותי עד הבסיס. זה מעליב. זה נותן לי להרגיש שאתה אוהב אותו יותר. ונמאס לי שאתה בטוח שאני אסתדר.

הייתי אומרת לו: בוא נצא רבע שעה קודם ואז תספיק את שנינו, אבל תוך כדי שאני אומרת את זה אני יודעת שלא נעמוד בזה כי אחי תמיד יאחר ולא נעמוד בזמנים.

אבל כן, אם הכל היה אפשרי ולא הייתי להתחשב בכלום הייתי מבקשת שנצא קודם. שנספיק גם וגם.

אבל לא רק שלא יכולתי להגיד לו את זה, לא יכולתי לחשוב את זה אפילו. לא סיפרתי לעצמי שנעלבתי ומדוע נעלבתי. ישר סידרתי את זה לעצמי. לא התעכבתי על התגובה הרגשית. מייד פעלתי. דילגתי על ההכרה בתחושה שהם אוהבים את אחי יותר. פשוט: לא צריכה את הטובות שלהם.

ועכשיו כואב לי הראש. לוקחת נשימות עמוקות, מכניסה הרבה חמצן פנימה.

אפילו אם זה לא היה משנה כלום, אם רק הייתי יכולה להגיד את זה, הייתי במקום אחר לגמרי. גם מול אבא וגם עם עצמי

את רוצה להגיד את זה שוב? להגיד לי כאילו אני אבא? מבקש המאמן.

ואני מנסה: תשמע, זה לא פייר. זה לא פייר. מה קרה פתאום? עד עכשיו לקחת אותי עד לבסיס ועכשיו שגם אחי צריך להגיע לתל אביב אז הכל משתנה? מה הוא יותר חשוב ממני? וישר עולה לי "זה כל פעם ככה, אתה תמיד מעדיף אותו". תמיד יש לו עדיפות בכל דבר. הוא יותר חשוב, הוא יותר צריך, הוא יותר מסכן, הוא הכי קטן, אני צריכה לוותר לו. תמיד.

לא עשיתי את זה בזמן הנכון לעשות את זה ועכשיו זה מוזר לעשות את זה, אפילו כאן מולך, אני אומרת לו. קשה לי היום, סבתא בת 57, לפנות לאבא שלי (לדמות המאמן שמייצג את אבא שלי) ולהתנהג כמו שהילדה בת ה-19 היתה צריכה להתנהג. ויחד עם הדמעות שעולות אני גם צוחקת. ואני יודעת שגם זה – הצחוק, החיוך תוך כדי שאני אומרת דברים קשים – הוא מנגנון אצלי. לוקחת עוד נשימה.

הדופק עדיין רץ אבל הלסת משוחררת.

מה את חושבת הוא התפקיד של הצחוק הזה שנלווה לדיבור שלך עכשיו בתוך התהליך הזה? המאמן לא מפספס שום דבר.

הו, אני נאנחת. אני אפילו לא יודעת מתי זה התחיל להתפתח. הוא נועד להקטין את החשיבות ואת הדרמה של מה שאני אומרת. מקטין את העוצמה. מרגיע את מי שמקשיב. מזלזל בדרמה של הדברים הקשים.

זו הקטנה, הוא שואל. זלזול במה שאת עצמך אומרת.

הקטנה, כן. זלזול. "מה את נכנסת לדרמות?!"

תסתדרי, הוא מבין למה אני מתכוונת

בדיוק. אני עונה. עזבי אותך, צאי מזה. זה לגמרי זה. עכשיו בטוח, אבל גם בדרך כלל. כאילו אל תקח יותר מדי ברצינות. מי אני שאבוא בטענות אל אבא שלי, למשל. וגם "אל תבהל מהדברים הנוראים שאני מספרת לך"

זה מולי, הוא רוצה לדעת, או מישהו אחר?

ואני מבינה שזה אני מול כל אחד. לא להכביד או להבהיל מישהו אחר. לא לאלץ אף אחד לחוות את הדרמה שאני מרגישה בפנים

זה כמו שכשהתחלנו אז אמרת: זה פחד שטותי. הפחד שאם תסיעי את החיילת פעם אחת כבר לא תוכלי אף פעם לסרב לה. ישר ביטלת את הפחד של עצמך. לא הסכמת לתת לו מקום, לתת לו חשיבות.

ולא תמיד החיוך הוא כזה. מה שהיה כרגע למשל, סוג שגם קצת מקטין אבל חומל. לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות

אבל זה לא מאפשר לזה להשתחרר מהיסוד.

נכון, כי אני קצת מתביישת בילדותיות הזאת שעולה. אפילו שאני יודעת שיש לזה מקום, ואפילו שאני יודעת שזה לגיטימי ואפילו שאני יודעת שככה זה משתחרר...

זה חזק ממך. אני יכול להבין הוא אומר. טוב, סדרי את הנשימה – יש לנו עוד 5 דקות.

סדרי את הגוף, ותראי מה את רואה.

אני עם הנשימה ועם התחושות. מתכוננת ליציאה מחדר האימון המוגן לעולם הפתוח.

והדבר הראשון שאני רואה, שוב, זה שבחדר האימון אפשר לעבוד עם כל דבר. כל דבר שקורה לנו הוא חומר לעבודה.

נכון, הוא מסכים איתי. זה תמיד יחזיר לשיחת הבסיס. לא משנה מאיפה נכנסים לזה.

בתנאי ששמים לב לזה ומאפשרים את זה. בכל פעם זה פורץ דרך מחדש מבחינתי.

לגבי החיילת – אני רוצה לראות בזה איזשהו סימן בשבילי להקשיב יותר לתגובות הבטן. האשמה שהרגשתי אותתה לי משהו ואני שמחה שלא התעלמתי ממנה.

אני מבינה שכרגע החיילת מקבלת את ה-tough love   ואת הגבולות שאנחנו שמים דרך המסננים הישנים שלה של ההתאכזרות וההתעללות שהיא חוותה בבית. היא עדיין לא מסוגלת לזהות את האהבה ואת הדאגה מהם זה נובע. אז אני לא אפסיק לשים לה גבולות, בעיקר כאלה שחשובים לנו, אבל רוצה לשים כרגע יותר דגש על האהבה, הדאגה, תשומת הלב – כדי לאפשר לה להרגיש איתנו יותר בטוחה. שלא תהיה דרוכה כל הזמן. היה לה מספיק tough כל החיים. היא זקוקה עכשיו לרכות אפילו אם זה דוחה את הריפוי של הדפוסים שלה.

את רואה את החיבור, פרט לנושא ההסעות שהוא מאד ברור?

ההסעות, הנטייה לאיחורים (שלה ושל אחי), ההתייחסות השכלתנית: כמו שאבא שלי התייחס עניינית לעובדה שהנה עכשיו צריך להסיע גם את אחי אז אני אסתדר בכוחות עצמי. כך אני אמרתי לעצמי שאני עוזרת לה להתגבר על דפוס האיחורים בכך שאני לא משתפת איתו פעולה. לא התייחסתי לפן הרגשי. לצורך הרגשי – שאדאג לה, שאראה לה שהיא לא לגמרי לבד והיא לא צריכה תמיד להסתדר לבד בעולם. אולי גם היא לא חשבה על זה, אבל בעיקר אני לא הבנתי שבאקט כזה קטן אני עושה את ההבדל בין "אכפת להם ממני, מתאמצים בשבילי" או לא.

ושזה לא סותר את "לסמוך".

נכון, זה לא סותר. אני עדיין יכולה לנסות לסמוך עליה, יש דברים שאפשר כבר לסמוך עליה ויש דברים שהדרך עוד ארוכה. אבל זה לא סותר את הצורך להראות לה אהבה, נדיבות, אכפתיות.

אני רוצה לסדר את זה יותר מדויק, מבקש המאמן. הרי את אמרת "אני אחראית ועצמאית אז אני יכולה להסתדר לבד". כלומר אצלך בגוף זה או שאתה אחראי ועצמאי ומסתדר לבד, או שאתה חסר אחריות, תלותי, מאחר ואי אפשר לסמוך עליך ואז יש מי שדואג לך ומסדר לך ומפנק אותך.

בדיוק, זה הדגם שהיה לי בבית.

בדיוק, זה לא הולך ביחד. זה הקונפליקט שבילבל אותך. את לא יכולה ללמד אותה אחריות אם אני מפנקת אותה, או עוזרת לה בזה שהיא אחרה.

נכון, עושה לה enabling  להרגל שלה.

נכון. בעצם אבא שלך בחר את אחד מהם.

נכון. וואו, אני נושמת עמוק. תודה. ומה אני אעשה עם החיוך הזה שלי?

נעבוד עליו, הוא מבטיח. נעבוד גם עליו. היום הוא היה מאד בולט ואני שמח שלא התעלמנו ממנו.

נכון, כי היום זה היה בולט ויכולתי לשים לב אליו ולהתייחס אליו ולראות מאיפה הוא בא. לא תמיד אני מודעת. אז תודה גם על זה.

באהבה רבה, אומר המאמן שלי ומלווה אותי לדלת.....

וגם כאן