‏הצגת רשומות עם תוויות שייט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שייט. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 26 במאי 2022

נכדים, בריאות ויוקר המחייה

השבוע לא היה שבוע טוב מבחינת הבריאות של T. 

היה לו עוד התקף כאב בבטן העליונה - קשה מאד אבל למזלו קצר מאד. לחוסר מזלו של שותפנו, זה שוב קרה כשהם היו ביחד. אחרי שההתקף חלף T עדיין הרגיש חלש וחסר אנרגיות, גם מערכת העיכול לא מסתדרת לו לגמרי, ואם הוא סוף סוף קבע את התור לביקורת אצל הפרופסור (אמנם רק לאחר שנחזור מארה"ב) סימן שהוא באמת מבין שמשהו לא בסדר. או לפחות מודאג. או לפחות מתבאס שכל הסיפור הזה עדיין לא הרחק מאחוריו. 

כל זה לא מונע בעדו להמשיך להתעמל כל בוקר - בין אם בהליכה/ריצה בחוץ ובין אם בחדר הכושר. לפעמים הוא מקצר מעט את האימון כי אין לו מספיק כוח. עקשנות לא חסרה לו. 

זה גם לא מנע בעדו לצאת לשייט עם אחיו, ולמרות שבאותו בוקר הוא לא הרגיש טוב כל כך, בשייט עצמו הוא הרגיש מצוין. זה עשה לו טוב. 

השבוע גם בקרנו אצל הנכדים איזה אחר צהריים אחד. אני תכננתי לנסוע אליהם לבד כי T היה אמור להיות בפגישה עם לקוחות אבל אז התברר שהפגישה בכלל מתוכננת למחרת היום. 

הביקור היה ממש נחמד. כולם שמחו ממש לקראתנו, וזה תמיד מחמם את הלב. קבלנו המון חיבוקים - אבל ממש המון - מכל השלושה וגם מבתי. שרי רצתה לשחק עם בובת הספיידרמן החדשה שלה - הילדה חולה על ספיידרמן. לבובה שלה יש אביזר של קורי עכביש שיורה חיצי פלסטיק, ואני זרמתי איתה ובמשך זמן רב היא פשוט ירתה את החיצים ואני התפעלתי. אני מנסה להיזכר איך היא אומרת ספיידרמן - זה נשמע משהו כמו "סָפְֶֶּּרְפֶּר" - מצחיק וממוגג. אני גם מתמוגגת מאיך שהיא אומרת "שרפרף". זה משהו כמו עַפעַפְעַף.

חכמוד היה זקוק לעזרה בהתקנה של משחק פורטנייט על המחשב שלו ובתי אמרה לו ש"סבתא אלופה במחשבים". הוא האמין לה, בתיאוריה, אבל אחרי ההתקנה הוא ממש התפעל ושוב קיבלתי המון חיבוקי תודה.

נשמותק פרש לחדרו בשלב כלשהו עם ספר אבל הגיח מידי פעם רק כדי לקבל עוד חיבוקים. הזמנתי לו ולחכמוד את שני הספרים הראשונים בסידרת "כנפי האש" שנדמה לי שהם יאהבו. בינתיים הזמנה עדיין בסטטוס "בטיפול". אני מקווה שיישלחו אליהם בקרוב. בכוונה נתתי את הכתובת שלהם כי אנחנו טסים בשבוע הבא לבוסטון. 

לשרי יש יום הולדת בתחילת יוני, כאשר לא נהיה כאן, אז שאלנו מה היא רוצה מאיתנו מתנה ליום הולדת והיא ביקשה "את הבובות של החצר". 


אחרי בירור קצר עם הגננות, התברר שיש בחצר הגן בובות - שנמכרות רק לגני ילדים - ששרי ממש אוהבת. בתי שוחחה עם החנות והזמנו שתיים מהן, שכבר הגיעו, וביום ששי כשהם יבואו ניתן לה אותן. 

היה ממש נחמד לבלות יחד ובמיוחד הצחיקה אותי הקטנה כשאמרה שהיא רוצה ללכת לבקר אצל חברה מהגן. בתי קבעה עם האמא של החברה וקיבלה ממנה את הכתובת אבל לא זכרה את שם המשפחה של הקטנה כדי לדעת באיזו דירה היא גרה, ושאלה את שרי מה שם המשפחה. שרי ענתה "אמא שלה ואבא שלה". כאילו, מה לא ברור? זו המשפחה! מתוקה הקטנה הזאת. 

במהלך הביקור דברנו הרבה עם בתי על הרצון שלהם לעבור דירה ועל חוסר היכולת שלהם לעשות זאת. נדמה לי שכבר סיפרתי כאן על העניין הזה - T אמר להם כבר לפני כשנתיים שעכשיו זה הזמן ושיזדרזו עם החיפושים וקבלת ההחלטות - אבל לבתי ולחתני יש קצב משלהם לעשות דברים, תמיד, ועד שהם התעוררו המחירים רק עלו והאמירו עוד ועוד. בנוסף הם מחפשים רק דירה מסוג מסוים בגודל מסוים בשכונות מסוימות (ורק בהרצליה), ובזמן שהם חיפשו וניהלו משא ומתן עם כמה קבלנים - המחירים רק המשיכו לעלות. גם דירות שטרם נמכרו במשך כמה וכמה חודשים המשיכו להתייקר. לדעתו של T הם גם לא מעריכים נכון כמה הם עשויים לקבל עבור מכירה הדירה הנוכחית שלהם. 

באיזה שהוא שלב הם פשוט ירדו מזה כי הבינו שזה לא ריאלי. לא משנה כמה הם חסכו וכמה משכנתא הם מסוגלים לקחת וכמה יקבלו על הדירה שלהם - את מה שהם רוצים לקנות אין להם שום סיכוי להשיג. בדיקה של אפשרות להשכיר את דירתם ולשכור דירה או בית גם התבררה להם כלא ריאלית, מבחינה כספית, מבחינתם. 

אז כרגע הם התחילו לסדר קצת את הדירה הנוכחית כדי שיהיה להם לפחות נעים יותר לגור בה. הם התחילו לצבוע את החדרים וקבעו עם מעצבת פנים, וסידרו לכל אחד מהבנים חדר משלו. במקום חדר משחקים/עבודה הם סידרו חדר לנשמותק, שמאד מאד רצה מרחב פרטי משלו, ואת חדר הילדים הם סידרו מחדש עבור חכמוד. אין להם חדר עבור שרי כי זו דירה של ארבעה חדרים, אז תיאורטית החדר של חכמוד הוא עדיין גם החדר של שרי אבל בפועל היא הרי ישנה עם ההורים כל לילה, כל הלילה.

היתה תקופה ארוכה שבה היא היתה נרדמת במיטה שלה ועוברת את ההורים באמצע הלילה אבל כבר מעל לשנה לדעתי שהם פשוט הולכים לישון שלושתם ביחד. אני יודעת שיש תורה שלמה שדוגלת בעניין הזה (עקרון הרצף) אבל זה לא המקרה כאן. משהו בדינמיקה שבין בתי לבין שרי התפתח ככה והיא פשוט הפסיקה להילחם בזה, והבנתי שגם חתני הפסיק להילחם בזה באיזה שהוא שלב. 

נראה שהכל בסדר בזוגיות שלהם, ואני מניחה שהם מוצאים לעצמם את הזמן ואת הדרך להיות ביחד לבד למרות הקונסטלציה שנוצרה. 

עוד בביקור הזה בתי דיברה על הרצון של חכמוד לחגוג את בר המצווה שלו בטיול בארה"ב. כבר הרבה זמן שהם מתכננים לבקר אצל בני ומשפחתו וגם הוזכר ביקור בדיסני וורלד. הבעייה היא שהם לא הוציאו ויזות לארה"ב מעולם, ואז פרצה הקורונה והשגרירות האמריקאית הפסיקה לתפקד וגם עכשיו קשה מאד להשיג תורים. בתי ניסתה כמה פעמים להיכנס לאתר השגרירות, למלא את הטפסים ולקבוע תור - אבל התייאשה די מהר, לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה שם.

בקיצור - היא ביקשה ממני לעזור. אז כבר יומיים שאני ממלאה את הבקשות שלהם (צריך בקשה נפרדת עבור כל אחד מבני המשפחה) באתר של השגרירות, וכמובן שאני לא יכולה להשלים את התהליך כי בכל פעם חסר לי נתון אחר - תאריך לידה של אבא של חתני, מועד תחילה העבודה שלו וכדומה. גם טרם שלחו לי תמונות פספורט שיש להעלות לאתר. בקיצור גם בסוגייה הזאת יש להם קצב משלהם. אני עושה כמיטב יכולתי לעזור אבל תלויה בקצב ובהיענות שלהם. 

עוד השבוע התחלנו לבדוק אפשרות לרפד מחדש את הספה והכורסאות שלנו שהתבלו וקצת שקעו עם השנים וקיבלו מכת שריטות בחודשים הראשונים של מיינקוני אצלנו בבית. אמנם לא הסרנו את הציפורניים שלו בסוף אבל הוא יותר משתמש במתקני הגירוד שלו ופחות "משחיז" על הרהיטים, והחלטנו שהגיע הזמן לחדש.

רמזו לנו שהחידוש יעלה אותו הדבר כמו לקנות חדש, אם לא יותר, אז גם התחלנו להסתכל על ספות, וראינו דגם שמצא חן בעינינו שיצא הרבה פחות יקר ממה שציפינו. אנחנו מחכים להצעה מהרפד עבור החידוש ועד אז טרם התקבלה ההחלטה. 

לסיום שמחתי מאד השבוע לראות את הפוסט הקצר שכתבה N_LEE שעדכנה בקצרה לגבי מצבה הבריאותי ושלבי החלמתה. מאחלת לה המשך החלמה והתאוששות מלאה וחזרה לחיים פעילים ובריאים. 

הערב היה אמור להתקיים מפגש של החברים שלי מקורס מאמנים אצל אחת מאיתנו בבית אבל זה בוטל כי לא היו מספיק אנשים שאישרו הגעה. מצד אחד הצטערתי כי כיף תמיד להיפגש איתם ומזמן לא היה מפגש כזה, אבל מצד שני התפנה לי הערב ואיכשהו זה תמיד טוב. 

מחר מארחים כאן את משפחתה של בתי ואת הורי ובשבוע הבא נטוס לפגוש את הבן ומשפחתו המתוקה, שעברו כבר את הקורונה ולאט לאט חוזרים בעצמם לשיגרה. 

שבת שלום. 

יום רביעי, 4 באוגוסט 2021

בין לבין

אני מרגישה שכאן המקום לעצור רגע ולהודות לכל מי שקורא ומגיב אצלי בבלוג, בכלל, ובימים אלה בפרט. 

לא נחמד אצלי בבלוג לאחרונה, לא יצירתי, לא משעשע במיוחד - ועדיין אתם כאן איתי, קוראים ומגיבים ותומכים וזה לא מובן מאליו. אז תודה. 

אז נכון שכל החיים כרגע נצבעים בצבע הזה של המחלה הלא ברורה והמדאיגה של T, אבל כפי שרבים מכם כתבו וקיוו - בין לבין אנחנו מקפידים להמשיך לחיות. 

בשלישי, למשל, T החליט לצאת לשוט (דרך מועדון השייט שלו) ולצרף אליו את אחיו עם נכדיו (לא שאלנו אילו מהנכדים מגיעים, אני משערת ששני הבנים הגדולים של בתו הבכורה אבל נשמע אחר כך מי מהם הגיע). 

במקור T תכנן לצאת לשייט כדי לעשות כיף לנכדים שלנו. הוא חיפש מבוגר שיצטרף אליו, היות שאני מדירה את רגלי מהסירה. יש לי נטייה למחלת ים, ולדעתי הקרבתי מספיק לטובת התחביב הזה של T לאורך השנים (אולי אספר על כך בהזדמנות), כך שאם אני לא חייבת - אני נמנעת. T גייס לטובת השייט הזה את אחיו, שכבר החלים מקורונה, והציע שגם הוא יביא את נכדיו. 

לפני הרבה שנים, כשהם עשו ביחד קורס סקיפרים, הם קנו סירה משותפת והחזיקו אותה במרינה בהרצליה. בהתחלה שטנו איתם הרבה, באיזשהו שלב זה הלך והתמעט, ובסופו של דבר הסירה הפכה להיות משהו שרק משלמים על הביטוח, התחזוקה והעגינה שלה - ומכרנו. 

אבל עכשיו T נרשם למועדון שייט, מה שאומר שהוא קובע לעצמו שייט עם חברים אחרים מהמועדון או לוקח שיעורים למתקדמים או - כמו בשלישי - משריין לעצמו סירה ומביא חברים/משפחה לשוט איתו להנאתו. עם הנכדים שלנו זה לא יצא השבוע, אבל כדי לא לאכזב את אחיו הוא יצא בכל זאת. מקווה שהם ייהנו. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

שנינו אחרי חיסון קורונה שלישי (עשינו בשני אחר הצהריים) ולמרות ש-T מרגיש מצוין, אני דווקא לא הרגשתי כל כך טוב. כאבה לי הזרוע/הכתף בלילה וקמתי קצת כאובה בבוקר. הלכנו לחדר כושר והצלחתי לעשות שעה על האליפטיקל אבל ויתרתי על המכשירים (כוח) ועל המזרון (בטן), ובסוף בבית גם לקחתי כדור (קומבודקס) כי הרגשתי סוג של "כאבי שפעת" בגב וטיפ טיפה איכס כללי. זה עזר. 

בקופת החולים היה עמוס מאד, נראה שכל הזקנים של האזור הגיעו להתחסן. היענות מדהימה. החיסונים התנהלו למופת ולמרות שכאשר הגענו היו לפנינו 16 איש, זה היה זריז מאד. וכן, הקפדתי שלא "יצבטו" לי את הזרוע ויזריקו כמו שצריך לשריר. אולי בעוד שבועיים שלושה נטרח ונעשה בדיקה סרולוגית, אני קצת סקרנית לגבי כמות הנוגדים שנפתח. לא שיש לי מושג כמה פיתחנו בפעם הקודמת ומה קרה בחצי השנה האחרונה לנוגדנים האלה. 

אחרי החיסון דווקא הרגשנו ממש בסדר, ונסענו לנתניה להיפגש עם זוג החברים שלנו שהגיעו לביקור בארץ מאוסטרליה. 

חיפשתי עכשיו ומשום מה אין שום אזכור לחברים האלה בבלוג שלי, לא כאן ולא בישראבלוג. מוזר. הם היו בארץ לפחות פעמיים מאז שהתחלתי לכתוב - ומשום מה לא מצאתי לנכון לתעד את המפגשים איתם. 

הגבר היה חבר טוב של T בתקופת התיכון,  וכאשר T ואני התחלנו לצאת (גם אנחנו התחלנו בתקופת התיכון) היינו נפגשים איתם הרבה, גם לבד וגם עם שאר החבר'ה. האישה היתה במחזור שמעלי (T והחבר היו שני מחזורים מעלי) ומעולם לא נעשינו חברות ממש בלי קשר להקשר הזוגי אבל הסתדרנו טוב כל השנים והמשכנו להיות בקשר גם אחרי שהם ואנחנו התחתנו. היתה תקופה שהם שמרו מרחק מאיתנו, כי התקשו להיכנס להריון ולנו היו שני ילדים, אבל מאד הבנו את הקושי וחזרנו להיפגש איתם ברגע שהיא נכנסה להריון ויצרה קשר. 

כן קצת צרם לי (לפחות לאמפי בשנות העשרים לחייה זה צרם) שמרגע שנכנסה להריון ונולדו הילדים היא לא הפסיקה לקטר כמה קשה איתם....אבל בדיעבד גם זה ממש טבעי ומובן. 

באיזשהו שלב הם החליטו להגר לאוסטרליה, ואז לא היה אינטרנט או סמארטפון והקשר די אבד. לפני עשר או 11 שנים הם באו לביקור בארץ ואיכשהו יצרו קשר עם חלק מהחבר'ה של פעם, ונערך מפגש בדירה של אחד מהם - ומאז אנחנו כולנו שומרים על קשר שוב. בזמן הקורונה גם היו כמה וכמה שיחות זום קבוצתיות איתם ועם חלק מהחברים כאן בארץ.

אוסטרליה לא מאפשרת לאנשים לצאת לחו"ל, ומי שיוצא בהיתר חריג לא מורשה לחזור כל כך מהר (מינימום שלושה חודשים) וגם אז לא בטוח שיכניסו אותם בתאריך שנקבע, כי יש מכסה של 1000 נכנסים (אזרחים אוסטרלים!) שמובלים עם הגיעם הישר למלון קורונה לבידוד בן שבועיים על חשבון האזרח. 

החברים האלה מנהלים כאן בארץ משפט בענייני ירושה, וזו הסיבה שהתירו להם בכלל לצאת. כשהם ביקשו לצאת כי הבת שלהם מתחתנת באנגליה, הם לא קיבלו היתר. אז עכשיו הם מנצלים את היציאה שלהם לנסוע גם לאנגליה, לחתונה של הבת. 

בקיצור הם סיימו בהצלחה את כל הבדיקות (PCR, סרולוגי)  ואושרה להם היציאה מבידוד, אז נסענו להיפגש איתם אתמול. מה אומר? החיים שלהם לא פשוטים. ולא רק בגלל הקורונה. והיחסים שלהם עם בני המשפחה שלהם לא משהו. עצוב. בין היתר נזכרנו שעם כל הדאגות והצרות שלנו, בסך הכל החיים שלנו דבש. ממש דבש. 

מה עוד עשינו השבוע? השאלתי את האוטו שלי לבתי כי המזגן שלה היה מקולקל והיא הכניסה את הרכב למוסך. בסוף התברר שהיה זה המאייד שעשה את כל הצרות. זה היה תיקון מאד יקר. נראה לי שהגיע הזמן שלה להחליף את האוטו. בינתיים כשלקחתי את הרכב שלי בחזרה שמתי לב שמצלמת הרברס שלי הפסיקה לעבוד.....אז אמנם T אמר "היא הרסה לך את האוטו" אבל לא ברור באמת איך ולמה זה קרה. היא טוענת שאצלה היא עבדה מצוין. נראה שגם אני בקרוב אצטרך לקפוץ למוסך.....

מה עוד? הגיעו הטיפות ששנטי המליצה לי לקחת, והתחלתי - מחכה לראות אם ואיך זה ישפיע. החברה מאוסטרליה אמרה שהיא מכירה אותן ושעלי לשים לב כי לפעמים הן עושות בדיוק את ההיפך - כלומר גורמות לדכאון וחרדה. בהחלט אשים לב. 

אז עם כל הקורונה המשתוללת והדאגות עם T, הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא לטוס לחו"ל, אבל נכון לעכשיו עדיין מתוכננת לנו החופשה בהולנד עם הילדים בסוף החודש והטיסה לבני וכלתי באמצע ספטמבר. והנה שלשום פתאום הגיע מייל מאל על הקדמת הטיסה בחזרה מהולנד בתום החופשה. ככה סתם העמידו אותנו בפני עובדה. קיצרו לנו את החופשה ביום, ולמי אכפת שכבר שילמנו בכפר הנופש על שבוע שלם לשבעה אנשים!

בהתכתבות עם התמיכה של אל על (שהשתרעה על פני יומיים) הם פחות או יותר אמרו "זה מה שיש, טיסות מתבטלות" וכאשר T דרש פיצוי על היום האבוד הם עודדו אותו לפנות אליהם אחרי שנחזור. למה לא עכשיו? אלה הנהלים שלהם. T התבטא (בכתב) לא כל כך יפה וכתב ש"הנהלים שלהם לא מעניינים את ה@#$% שלו", והם ענו בנימוס רב שהוא מוזמן לבטל את הטיסות ולקבל החזר כספי. 

בהתייעצות עם בתי וחתני החלטנו כרגע לא לעשות כלום, לחזור יום קודם ולריב איתם אחר כך. ממילא ייתכן שהטיסות תתבטלנה - אם בגלל הקורונה בארץ ומגבלות חדשות כלשהן, אם בגלל ההולנדים, אם בגלל מצבו של T. מה שכן עודדתי אותם לנסוע בכל זאת עם הילדים (הם חייבים חופשה!) אם יתאפשר, גם אם T ואני לא נוכל להצטרף מכורח הנסיבות הבריאותיות. נראה מה יהיה. 

יום שני, 29 במרץ 2021

גם טוב וגם פחות טוב

את החדשות המבאסות קיבלנו כשהיינו ברכב בדרך אל בתי לארוחת ערב ספונטנית בששי. 

בני וכלתי התקשרו אלינו בשיחת וידאו. בקשת הויזה של כלתי נדחתה. אותה "ויזת אמן" שבני כבר קיבל פעמיים מאז שסיים את לימודיו (בכל פעם לשלוש שנים) ושזו לה ההגשה הראשונה כי עד עכשיו כל השנים היתה על תקן סטודנטית. 

לא ידוע מדוע הבקשה נדחתה. במהלך השבוע אמור להגיע מכתב בדואר שיפרט את העילה לדחייה. אולי העיתוי של ההגשה היה מחורבן: קודם היא היתה בחופשת לידה, ומיד אחר כך פרצה הקורונה - וכנראה לא היה ב"תיק ההגשה" שלה מספיק חומר שענה על הדרישות לויזה. 

אולי (זה מה שכלתי חוששת) "חפרו" הרבה בעברה ו"עלו" על פעמים שבהם היא עבדה באופן לא חוקי כשהיתה סטודנטית צעירה (בתואר הראשון). זה לא סביר בעיני אבל אולי.

ואולי זו בכלל דחייה טכנית, כי עורכת הדין (המעצבנת) שטיפלה בתיק הגישה את הבקשה ביום איחור, ואצל האמריקאים זה מספיק כדי לדחות על הסף.

כאמור את זה הם יגלו בעוד שבוע בערך, ואז נראה איך הם מתארגנים להמשך. 

בעקרון ברגע שמקבלים דחייה, אמורים תוך שבועיים לעזור את ארה"ב. בפועל הם בדיוק התחילו בתהליך החיסון עכשיו, והתקווה היא שיתחשבו בהם ויאפשרו להם לפחות להישאר עד שיהיו מחוסנים לגמרי (שבוע אחרי החיסון השני). 

כרגע הם בודקים אילו אפשרויות עומדות בפניהם - גם עם עורכת הדין (המעצבנת) וגם דוגמים עורכי דין אחרים, לצורכי בדיקה והתייעצות. אופציה אחת היא בינתיים לבקש ויזת "נתמך" - כלומר אישור שהייה בארה"ב מעצם היותה אשתו של בני, שיש לו ויזה בתוקף. את זה כנראה יאשרו בוודאות, ואז אפשר במקביל לנסות לשפר את הבקשה המקורית ולהגיש אותה שוב, או לחפש ערוץ אחר. 

כך או אחרת כנראה נראה אותם כאן לכמה שבועות לפחות בעתיד הקרוב. 

בינתיים בני התחסן ביום רביעי וכלתי התחסנה בשבת, ובעוד שלושה שבועות קבעו להם את החיסון השני - אז אלה חדשות טובות.

עוד חדשות טובות אצלם הן ש'סביבוני' מתפתח כל כך מהר וכל כך יפה, פשוט תענוג איתו. הוא גם משתתף יותר בפעילויות הגן, מתייחס יותר לילדים כאשר הוא בגן שעשועים, מצליח לבטא יותר ויותר דברים. שלשום הצליח סוף סוף לומר "מה" - שעד כה היה מצמיד את שפתיו ומוציא דרכן אוויר אבל לא משמיע צליל. מכאן לדעתי הדרך ל"אמא" קצרה.

א פרו פו "אמא", 'שרי' התחילה פתאום לקרוא לבתי "אמא". פתאום לפני שלושה לילות במקום לקרוא לה 'מאי' כשהיא התעוררה בלילה, היא קראה "אמא, אמא" ומאז היא כל הזמן אומרת "אמא" וזה מתוק בטירוף. היא עדיין אומרת 'מאי' בהקשרים מסוימים, אבל יש לי הרגשה שה'מאי' בדרך להיעלם. 

גם ה - 'כָּ-פֹּה' (שילוב של 'כאן' ו-'פה') נעלם לה, שהיה כל כך מתוק. גם היא מתבגרת ומתפתחת בקצב מהיר. היא ממשיכה לשלוט בכולנו, והמילה הכי שגורה בפיה כעת היא 'קום' - כלומר קום, קומי, ומייד אחר כך ציווי נוסף כמו 'בואי' ('קום' זה תמיד בזכר ו'בואי' זה תמיד בנקבה אצלה). כל היום מחלקת הוראות. 

ארוחת הערב בששי אצל בתי וחתני והנכדים היתה נחמדה מאד וטעימה ונהנינו איתם מאד. 

למחרת חל ליל הסדר, וחתני הכריז שהוא רוצה להתחיל בשעה חמש, אז הבאנו את הורי ברבע לחמש, והכל היה מוכן - וחיכינו חיכינו....והתברר שכל המשפחה של בתי נרדמה, ובסוף הם הגיעו בשבע. לא נורא, האמת שאנחנו רגילים לאיחורים האלה. פעם זה היה קורה הרבה יותר. 

בסך הכל טוב שהם ישנו. 

סדר פסח היה נעים וטעים וכיפי, ולמרות ההרכב החסר (יחסית, ללא משפחתו של אחי) היה שמח והרבה שירים וצחוקים. חכמוד ונשמותק השתתפו בסבב הקראת ההגדה, התעכבנו כרגיל לשיר את כל השירים לשמחתה של 'שרי', שבכל שיר פצחה בריקודים. היא פשוט רקדנית מלידה הילדה הזאת, וגם ספורטאית מלידה.

בניגוד לשנים עברו, אפילו לא ניסינו להמשיך לקרוא בהגדה אחרי האוכל (בדרך כלל טסנו בחלק הזה ובעיקר עשינו הרבה צחוקים עם 'כי לעולם חסדו' ו-'ויהי בחצי הלילה') אבל כן שרנו במלואו את 'אחד מי יודע' כאשר כל הנכדים ממחיזים בריקודים ובתנועות את תוכן השיר, ואפילו קצת את 'חד גדיא'. היה כיף גדול.

שמחתי שהורי הגיעו למרות שאמא עדיין לא לגמרי במיטבה. היא נראתה נהדר - החליטה להפסיק לצבוע את השיער, והסתפרה קצוץ, והתאים לה מאד האפור. ממש. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון ובתי וחתני לקחו את הורי הביתה (בסביבות עשר וחצי). גם אנחנו כולנו הלכנו ישר לישון, היינו גמורים. 

למחרת הנכדים התעוררו הרבה אחרי שחזרנו מהליכת הבוקר, T הכין להם את ארוחת הבוקר (הלא כשרה לפסח) ואני המשכתי להקריא מהספר השני של 'חוט"ם' ונהנינו מאד. 

חתני הגיע מוקדם עם 'שרי' לקחת אותם הביתה, ובצהריים אספנו את הורי ונסענו אל אחי וגיסתי לארוחת צהריים של חג. 

אני ממש לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שביקרנו אצל אחי וגיסתי בבית. לדעתי זה היה לפני כשנתיים, אולי. הייתי אמורה לנסוע לשם לבד בערב של המקווה של אחיינית1 אבל כזכור הייתי עם התסבוכת והסבל של העקירה והשתלת השן ולא יכולתי לנסוע. 

היה ממש כיף להיות שם, וגם אמא של גיסתי הגיעה, ואחיינית1 (בעלה לא הגיע כי הוא שומר כשרות פסח). הארוחה היתה טעימה ונעימה, ואחרי הארוחה ישבנו לצפות קצת בסרטי וידאו - כמו מסיבת ההפתעה שהכנו לאמא שלי ליום הולדתה ה-70. היה מצחיק ומרגש לראות את כולנו צעירים ב-19 שנים. בתי היתה בצבא, בני היה בתיכון, האחייניות היו קטנות ומתוקות. השקענו אז ממש במסיבה - נפגשנו הרבה לפני כן וערכנו חזרות. ניגנו ושרנו מחרוזת שירים שאמא היתה שרה לנו ולנכדים, אחי ניגן קטע קלאסי שהיא אהבה על הגיטרה 

ואני ניגנתי קטע בצ'לו (לא זוכרת איך קוראים לו, נדמה לי שזה ג'יג ואולי של באך או אולי סוויטה של באך....) שהתאמנתי עליו המון ולקחתי כמה שיעורי צ'לו לרענון במיוחד לקראת יום ההולדת. 

ביחד ניגנו כולנו את the sound of silence של סיימון וגרפונקל שאמא נורא אהבה, ובאופן כללי ואז שמנו טנגו שהיא נורא אוהבת וכולנו רקדנו והשתטנו - כיף שתיעדנו את זה (במצלמת וידאו שכורה כי אז לא היו סמארטפונים).

האחייניות הקטנות רקדו והרביצו הופעה וכולנו היינו על הריצפה מצחוק. היה כיף להיזכר. אמא לא זכרה את כל זה בכלל והתרגשה מחדש, וזה היה כיף ממש. 

בדרך הביתה בני וכלתי ו'סביבוני' התקשרו שוב בוידאו וניכר היה שהם במצב רוח קצת יותר אופטימי מאשר בשיחה הקודמת, ובסך הכל אני מאמינה שהם פשוט יתמודדו עם הסיטואציה כמיטב יכולתם - וכמובן נתמוך בהם בכל אשר ירצו או יזדקקו. 

ישנו "סייסטה" מאוחר - בערך מחמש אחר הצהריים עד שבע בערב, ושאר הערב התנהל בעצלתיים. אני קוראת עכשיו את הספר 'שיבה' של יא ג'סי. סיפור קשה, נראה איך יתפתח. כל כך הרבה רוע. זה אחד הספרים (הדיגיטליים) שקיבלתי במתנה מ'שותפנו' ו'שריתה'. אעדכן בהמשך. 

הבוקר יצאתי להליכה ארוכה מן הרגיל, ו-T קיצר כי הוא קבע לעצמו שייט במועדון השייט החדש אליו הצטרף לאחרונה. מעבר לכך לא עשינו תכניות לשבוע הזה, אז נזרום....

שמחה לבשר שלא הקשבתי לחדשות כבר שלושה ימים. אין לי כל כך מושג מה קורה, וממש טוב לי כך. מועדים לשמחה.

יום חמישי, 18 במרץ 2021

השרביט החם - ים או בריכה?

 מים. פשוט מים.

שימו אותי ליד מקווה מים כלשהו, בתוך מקווה מים כלשהו, אפילו מול תמונה או סרטון של מים - ומשהו בתוכי נרגע. 

אני יודעת שיש "אנשי ים" ויש "אנשי בריכה", לי זה לא משנה. 

אולי מה שמשנה לי זה שלא יהיו יותר מדי אנשים מסביב. לא סובלת צפיפות - לא בתוך המים ולא על החוף.

אבל מעבר לכך - שימו אותי על חוף הים או בתוך הים, על שפת הבריכה או בתוכה, על שפת הנחל, הנהר, האגם, המפל - אפילו השמיעו לי צלילים של מים זורמים - ואהיה מאושרת. 

יש משהו במים האלה שפשוט עושים לי טוב בגוף ובנפש. 

לא שאין הסתייגויות.

לצערי יש לי נטייה למחלת ים, ולכן למרות כל אהבתי למים, קשה לי להצטרף לתחביבים של T: שייט וצלילות. 

בנוסף למחלת הים, בנושא הצלילות יש לי גם בעייה נוספת - באוזניים. תעלות צרות או משהו כזה. בקיצור - למרות אהבתי הגדולה לים, יש דברים שאני לא ממש נוטה לעשות. כלומר - ניסיתי. 

זה לא שלא ניסיתי.

כש-T ואחיו עשו, אי אז בשנת אלפיים, קורס סקיפרים וחמי עזר להם לקנות סירה - לקחתי כדורים נגד מחלת ים וכמו גיבורה שטתי איתם - בהתחלה "הלוך ושוב" לאורך החוף בארץ, ובהמשך טסנו כמה פעמים לתורכיה ושכרנו שם סירה לשבוע ושטנו במפרצים היפהפיים....פעם אחת אפילו יצאנו עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' ובנם הצעיר מהארץ עד לקפריסין ובחזרה (ובחזור תפסה אותנו סערה מטורפת שרק בנס הצלחנו להגיע בשלום בלי להתהפך ובלי לנחות בטעות בסוריה או בלבנון), וכל הפעמים האלה הייתי עם כדורים או מדבקות מאחורי האוזן ועדיין סבלתי ממחלת הים. 

באיזשהו שלב הבנתי שזה פשוט לא בשבילי, והפסקתי עם זה. 

כשהוא החליט ללמוד צלילה (וכמובן לא הסתפק בכוכב אחד או שניים, למד להיות מדריך מוסמך וגם צוללן נייטרוקס) ויתרתי מראש. 

בני עשה איתו את שני הקורסים הראשונים, ואז התבררה בעיית האוזניים "שלנו", הוא חשש לפגוע בשמיעה (בכל זאת: מוזיקאי) והפסיק עם זה.  

בחזרה אלי ואל אהבתי למים.

גדלתי בירושלים אז באופן טבעי בילדותי בעיקר הכרתי בריכות. 

גרנו בקריית יובל, אז בשנים הראשונות היינו צריכים לנסוע (באוטובוס כמובן, למי היתה אז מכונית?) לבריכה במושבה הגרמנית. ממש זוכרת את הבריכה, את המלתחות, את הצמידים עם המטבע שקיבלנו כנראה כאשר מסרנו חפצים לשמירה. יש לי זיכרון של אמא שלי בסוף ההריון שלה עם אחי (רחמנות עליה, אחי נולד ביום האחרון של החופש הגדול, היא סחבה אותו כל הקיץ) ליד הבריכה, ואני עם חגורת מצופים (עוד לא למדתי אז לשחות). 

זוכרת כריכים, ירקות, פירות - שסבתא שלי הביאה מהבית. 

יותר מאוחר פתחו בקרית יובל את בריכת "אייזיק טיילור" (היתה שם גם ספרייה וקולנוע) והתחלנו ללכת לשם.  זה היה קרוב והלכנו ברגל. זוכרת את הקיץ האחרון בקריית יובל, לקראת המעבר לארצות הברית - אמא שלי היתה כל הזמן באוניברסיטה, לקראת הגשת התיזה לתואר השני, וסבתא שלי היתה לוקחת אותי ואת אחי יום יום לבריכה.

ובכל זאת היו גם חופי ים בילדותי הרחוקה.

זוכרת את חוף בת ים - ספציפית חוף הסלע - אליו היינו נוסעים באוטובוס משכונת סלמה ג', שם היתה לסבתא שלי דירה, שבתקופות שבהן לא היתה מושכרת, היינו משתמשים בה כבית קיץ. הדירה היתה צמודה לחורשה שכיום לדעתי היא חלק מהספארי ברמת גן, והיתה קרובה מאד גם לפארק הלאומי של רמת גן. זוכרת גן שעשועים בין העצים. זוכרת כמה שנים אחר כך שבנו את האגם, ואת המסעדה העגולה שבאמצעו. 

זוכרת את החוף, את הגלים, את מוכר הארטיקים...זוכרת איך אמא שלי היתה חושפת אותי בכוונה לשמש (בשביל הויטמינים) ואז את הכוויות - ממש שלפוחיות - כשהייתי כמובן נשרפת. זוכרת אותי מתקלפת. שנים אחרי כן היו צריכים להסיר לי מהאף גידולון BCC בגלל נזקי השמש של הילדות. זוכרת שהיו מוכרים בים גם סופגניות ותירס חם - באמצע הקיץ - וכמה זה הפתיע אותי בכל פעם מחדש. 

נזכרת עכשיו גם בחוף נתניה - לשם נסענו לשבוע ימים כאשר סבא שלי נפטר, כשהייתי בת ארבע. בעצם אמא שלי סירבה לשבת שבעה בבית כשאביה נפטר אחרי מחלה קשה וארוכה. על שלטי האבל היא כתבה "נא לא להגיע לנחם", לקחה את כולנו - כולל סבתא שלי - למלון קטן על חופה הים של נתניה. עכשיו כשאני חושבת על זה - וואו, איזו תעוזה מצידה. ומה שמרשים עוד יותר, לחופשת "השבעה" הזאת הצטרפו אלינו שלושה זוגות חברים של הורי - כולם דתיים כיפה סרוגה - שזרמו עם הדרך שבה אמא שלי החליטה להעביר את השבוע הזה. הייתי הילדה היחידה "בחבר'ה" וכולם פינקו אותי ושיחקו איתי בחוף ובין הגלים.....

זוכרת חופשה בסחנה - עם אותם חברים של הורי - ואמא שלי עם אותה בטן ענקית הריונית עם אחי. זוכרת שישנו באוטו, שאבא שלי קנה במיוחד לקראת הלידה של אחי, והתעוררתי בבוקר עם שפה תחתונה ענקית מעקיצות של יתושה חרוצה שעקצה אותי אינספור פעמים במהלך הלילה. זוכרת את המפל בסחנה, את הדגיגים מדגדגים את כפות הרגליים......

זוכרת ירידה ראשונה לים המלח דרך יריחו, אחרי מלחמת ששת הימים. זוכרת את הפלא הזה של אנשים שיושבים על המים ולא שוקעים. 

אין סוף לזכרונות המים שלי - כולם שמחים, כולם טובים.

אז תנו שבוע "בטן גב" על איזה חוף, או טיול לאורך נחל עד למפל, וגם (ובמיוחד) ים המלח וסביבותיו - לא צריכה יותר מזה. זה פשוט מאזן לי את האנרגיות בגוף.